חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן צו
סעיף א' במחבר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו' לפי שזה המקצת שהודה לקטן אינו אלא כמשיב אבידה, זהו לשון הרמב"ם, וקשה מה בכך דהוה משיב אבידה ויש לו מיגו הא מיגו לפטורי משבועה לא אמרינן, ונראה עפמ"ש רש"י בכתובות (דף י"ח) במ"ש הש"ס ור' אליעזר בן יעקב לית לי' משיב אבידה, פרש"י דתקנת חכמים הוא דפטרו אלהשיב אבידה מן השבועה, ולפ"ז לא הוה הפטור מטעם מיגו אלא משום תקנת חכמים, ובזה מיושב באמת שיטת רש"י מקושית התוס' שהשיגו על פירושו דפי' משום תקנת חכמים, ופירושו דמכח מיגו פריך, ונראה דלישנא דחכמים דדחקו, לרש"י לפרש כפירושו, דאי כפי' התוס' דטעמא דרבנן דפטרי הוא משום מיגו דאורייתא א"כ למה להו לומר דפטור מפני שהוא כמשיב אבידה, למה להו לתלות במשיב אבידה, הכי הו"ל למימר דנאמן במיגו, ומכאן למד רש"י דאפי' רבנן דפטרי, לא הוה זה מן התורה מטעם מיגו, אלא דעיקר הפטור שלהם הוא מתקנת חכמים מפני שהוא כמשיב אבידה, אבל מן התורה באמת אינו פטור משום טעמא שכתבתי דסברי מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וכמ"ש המג"ש ופנ"י בטעם של חכמים ע"ש, וע"ז פריך וראב"י לית לי' משיב אבידה, הא עכ"פ מתקנת חכמים הו"ל לפטור. ולפ"ז יהיה מוכח מסוגיא הזאת דתרווייהו רבנן וראב"י סברי דמה"ת אינו פטור משום דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, והא דהוצרכו לומר הטעם דמשיב אבידה, היינו משום דספוקי ממספקא להו אם אמרינן מיגו לפטורי משבועה, דהא באמת הראיה שהביאו דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה משום דאל"כ שבועת שומרין היכי משכחת לה, אינו מוכרח, די"ל משום דהוה מיגו דהעזה וכמ"ש כ"ז הרא"ש בשבועות (פ' כל הנשבעין), ולזה רבנן ספוקי מספקא גם להם אם הטעם דשבועת שומרין חייב משום דהוה מיגו דהעזה, אבל מיגו טובה אמרינן גם לפטורי משבועה, ואז בדינא דמתניתין דכתובות דמנה לאבא, גם מן התורה פטור, ואפי' אי נימא דהטעם הוא משום דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה, עכ"פ הכא פטור מטעם דהוה כמשיב אבידה ומתקנת חכמים וכמ"ש:
ובזה יישבתי נמי הקושיא שהקשו כולם על הפוסקים דסברי דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה מההיא דרבה דאמר מפני מה אמרה התורה מודה מקצת הטענה ישבע, פי' דלהימן במיגו, וא"כ מוכח דאמרינן מיגו לפטורי משבועה, ואמרתי ג"כ דשאלת רבה הוא לאו דוקא על התורה באמת י"ל דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה, אלא משום דדין דמודה במקצת חייב נוהג גם אצלנו, ואצלנו הו"ל לפטור מתקנת חכמים דלא גרע משאר אבידה, ומדויק מאוד לפי"ז מ"ש רש"י בריש ב"מ על הא דרבה וז"ל ולא חשיב משיב אבידה לפטור, כלומר שעיקר הקושיא הוא מפני מה לא חשבו לכל הפחות כמשיב אבידה לפטרו מיהא מתקנת חז"ל, והא דקאמר רבה לפי"ז מפני מה אמרה 'תורה' דמשמע דהשאלה הוא על התורה, היינו שגם אצלנו מספקא היאך הדין מן התורה במיגו לפטרו משבועה, לזה קאמר ממ"נ אי נימא דשבועת שומרין חייב מטעם שהוא מיגו דהעזה, אבל מיגו טובה אמרינן, א"כ יקשה על התורה מפני מה מודה מקצת חייב, אבל זה ודאי קשה מפני מה מודה מקצת אינו פטור מדרבנן ולא חשבו עכ"פ כמשיב אבידה, ולדברנו אלה אין שום הכרע מכל אלו הסוגיות דלא אמרי' מיגו לפטורי משבועה ומיושב בזה הרבה קושיות וגם קושית הסמ"ע כאן בס"ק ב':
אמנם אכתי יש לדקדק דשם בב"מ לא זכר רש"י דהפטור הוא מתקנת חכמים כמ"ש בגיטין, ונראה דהתם שכתב זה על דין דרבה דמיירי כשזה תובעו ולהכי לא הוה משיב אבידה ממש, דמשיב אבידה, משיב מעצמו בלא תביעה, אלא דאפ"ה עדיפא מסתם מיגו דעלמא, דבזה איתנהו תרי מעלות, דגדר ומעלת המיגו הוא, אם בטענה השניה שהיה יכול לטעון, היה מוכרח נמי להודות בסך הכסף כמו שהודה עתה, ובענין סכום הכסף אין נ"מ אם טוען כך או כך, רק דהמעלה הוא שעצם טענה השניה טובה יותר מן הראשונה לענין נאמנות, כיון דבטענה השניה היה פטור ומהימן בלא שבועה, וא"כ נאמינו גם לטענה שטוען השתא במיגו שהיה טוען לטענה השניה, זהו הנקרא מיגו. אבל במודה מקצת, לבד שבכופר הכל היה מהימן ביותר, דפטור משבועה עוד היה מרויח ממון בטענה זאת, שמשום המעלה הזאת דומה למשיב אבידה, דנתחייב מעצמו בממון, ואלא דאפ"ה למשיב אבידה ממש לא דמי דהתם משיב מעצמו בלי תביעה, ובמודה מקצת הוה ההודאה ע"י תביעה, והיינו מ"ש רש"י בב"מ ולא הוה כמשיב אבידה, אבל משיב ממש לא הוה אלא כמשיב, וכיון דהתם לא הוה משיב ממש, ליכא בה תקנתא דחכמים לפטור מן השבועה, דהתקנה לא היתה כ"א כשמשיב מעצמו בלא תביעה, אלא דאפ"ה כיון דעדיפא ממיגו דעלמא משום דבחד צד דמיא נמי למשיב אבידה, משו"ה סובר רבה דהיה צריך לפטור משבועה, ואע"ג דבמיגו דעלמא לא נפטר משבועה דמיגו לפטור משבועה לא אמרינן, אבל במודה מקצת כיון דדמי קצת למשיב אבידה צריך לפטור, ולפ"ז הוה שאלת רבה על התורה גופא וא"צ לדחוק כמו שכתבתי לעיל, וכל זה הוא בהך דרבה במודה במקצת אבל בהך דראב"י דמיירי שהודה לו מעצמו שלא ע"י תביעה א"כ אין לך משיב אבידה גדול מזה וכמ"ש רש"י בגיטין ובכתובות דאין לך משיב אבידה גדול מזה שבכה"ג איכא נמי תקנתא דחכמים לפטרנו משבועה, ולכך הזכיר רש"י בגיטין תקנתא דחכמים לאשמועינן שאפי' אי נימא דראב"י לא ס"ל שום מיגו לפטור משבועה, ואפי' כההיא דמודה מקצת נמי, דמן התורה אין מועיל שום מיגו לפטור משבועה, מ"מ בכה"ג ג דאין משיב אבידה גדול מזה נפטרנו עכ"פ מכח תקנת חכמים ודו"ק:
שם בסמ"ע סק"א בסופו ולא כרש"י דפליג וסובר דבקטן הבא בטענת אביו נשבעין אטענתו, ודבריו הללו הם דברי התוס' בכתובות שם בד"ה אלא שהשיגו על רש"י כזה ע"ש, ונראה דרש"י הרגיש וסובר שדוקא נתנו כשהוא קטן ממעטינן משום דכי יתן איש כתיב, א"כ עיקר הקפידה הוא על הנתינה דוקא, שיהא איש, אבל כיון שהוא איש בשעת נתינה לא קפדינן תו על התביעה:.
שם במחבר אבל אם שמר לקטן וכו' ה"ז נשבע שבועת השומרים, עיין בס' שער המשפט שרצה לדון דאין דין שומרים לקטן עפמ"ש המחבר לקמן (סי' רמ"ג סעיף י"ט) דמי שמחייב לקטן בין בקנין בין בשטר כיון שאין אותו דבר תחת יד הקטן אינו זוכה בו, ולפ"ז י"ל דהוה"ד בדיני שומרים דחייבה תורה אותם שזהו לפי שירדה תורה לדעתם דמתחייבים מעצמם בדיני שומרים וכמ"ש התוס' (כתובות דנ"ו) בד"ה ה"ז מקודשת וע"כ אינו מועיל מה שרוצה להתחייב בדיני השומרים להקטן כיון שאין הדבר תחת ידו ע"ש, ואי נימא כדבריו א"כ יוצא לנו מזה דין חדש אשר לא שערוהו שום אחד מן הפוסקים דוקא לקטן אין דין שומרים אבל לקטנה יש, דהא הקצוה"ח והנתיבות לקמן (סי' רמ"ג) בהך דינא דמי שמתחייב לקטן בשטר ובקנין דלא מהני, דהיינו דוקא במתחייב לקטן אבל מי שמתחייב לקטנה מהני, ולאחרי' השעה דעיקר מילתא דאין שומרים לקטן הוא משום שאין יכול להתחייב לקטן, וא"כ בקטנה יש דין שומרים, ושוב ראיתי בס' נח"י כאן שצידד טעם זה וכתב דבקטנה מהני, אלא שלא זכר שכבר קדמוהו בשעה"מ בעיקר הטעם, ולענ"ד טעם זה שכתב השעה"מ אינו. דא"כ תקשה למה לן למילף דאין שמירה לקטן מקרא דכי יתן איש דאין נתינת קטן כלום כמבואר בש"ס (שבועות דמ"ב) הא בלא"ה ידעינן זה מהך סברא דאינו מועיל התחייבות בדין השומרים לקטן, אע"כ מוכח דלא שייך בחיוב דשומרים הך סברא, דלא דמי כלל לההיא דסי' רמ"ג דלא יוכל ליתחייב לקטן, דהתם מיירי כשהקטן צריך לזכות באותו חפץ וכגון במתחייב למכור או לתת במתנה חפץ ידוע לקטן, בזה אמרינן דקטן לא יוכל לזכות בשום קנין אחר אם החפץ אינו תחת ידו, וממילא בטל ההתחייבות, משא"כ בחיוב דשומרין שהקטן אינו צריך לזכות בזה מאומה, ורק השומר הוא דמתחייב לשלם כשיגנב או יאבד, ומצד השומר מועיל ההתחייבות בכל קנין שהוא. דדוקא הקטן אינו יודע שום דרכי הקנאה זולת כשהחפץ תחת ידו, ולכן כשגם הוא צריך לזכות לא מהני קנין אחר כשאין החפץ תחת ידו, משא"כ בחיוב דשומרין דרק השומר צריך להתחייב, וכיון שנתחייב בשמירה מחויב לשלם תו בדין תורה, ומצד השומר מועיל כל קנין נמי, ואע"ג דמלשון המחבר לקמן בסי' רמ"ג משמע דשום התחייבות אין מועיל לקטן, אבל בע"כ דהכוונה אינו כ"א בדבר שהקטן רוצה לזכות, חדא דזיל בתר מקורן של דין זה, דהתוס' והר"ן ( גיטין דס"ה) הוכיחו זה מכח הקושיא דבגיטין אמרינן דקטן מצי לזכות בעצמו ואילו בב"ב אמרינן דזכין לקטן אבל הוא בעצמו לא מצי לזכות, ומכח קושיא זאת חילקו שדוקא כשהחפץ הנקנה תחת ידו הוא דמצי לזכות בעצמו אבל בקנין אחר כמו חליפין ואגב ואין החפץ תחת ידו לא מצי לזכות ע"ש בדבריהם, ולפ"ז לא מצינו חילוק זה כ"א בדבר שהקטן צריך לזכות דלא מצי לזכות ע"י קנין אחר, אבל להתחייב לקטן בדבר שהקטן א"צ לזכות מנ"ל דגם המתחייב לא מצי להתחייב, והא המתחייב אינו קטן ויודע גם דרכי ההקנאה האחרים ולמה לא יוכל להתחייב גם בקנין אחר, ועוד דזיל בתר טעמא, דעיקר הטעם דקטן גופא לא מצי לזכות בדבר שאינו תחת ידו, ביאר הר"ן שם, משום דקטן אינו יודע דרכי ההקנאה האחרים זולת כשמסרו החפץ לידו פי' הדברים דמשום שקטן הוא אינו יוכל להבין שבקנין כזה כמו אחיזת הסודר ואגב יהיה נגמר הקנין ושהוא שלו, ורק כשנמסר החפץ תחת ידו בזה מבין ומכיר, כי החפץ נקנה והוא שלו. וא"כ אינו שייך זה כ"א בשרוצה לזכות בשל חבירו, לא סמכא דעתיה בשום קנין כל זמן שלא נמסר החפץ לידו, משא"כ בשומרים שהקטן א"צ לקבל ממנו שום דבר, ונהפוך הוא כי הוא ימסור חפץ שלו להשומר, וא"כ אדרבה לפי דעת הקטן גם קנין א"צ להתחייבות הזה דאחרי שהשומר קיבל ממנו החפץ לשומרו והקטן סילק נפשו ממנו ודאי דהשמירה מוטל מעתה על השומר, וכיון שלדעת הקטן גם קנין אינו צריך, והחיוב נגמר בקבלת החפץ לחוד, מה יוכל להזיק כשהוסיף עוד לעשות קנין, ולא שייך בזה לומר דלא סמכא דעתו דקטן בקנין כזה, כיון דלדעתו גם קנין כזה לא צריך. ודינא דהר"ן ותוס' אינו שייך כ"א כשהקטן רוצה לזכות בשל אחרים, שחפץ של אחר יהיה נעשה שלו, בזה שייך לומר דלא סמכא דעתא וקטן שע"י קנין סודר או אגב יוגמר הקנין וחפץ של פלוני יהיה נעשה שלו, אבל מה שייך זה לדין דחיוב שומרים, וזה נכון מאוד בסברא ופשוט אצלי דבחיוב שומרים יכול להתחייב בקנין גם לקטן, ואף אם הדבר נפתח שגדולים כמו השעה"מ ובעל נח"י שלא ירדו לחילוק שכתבתי, לענ"ד הדבר נכון כמ"ש ודו"ק היטב:
סעיף ג' בקצוה"ח ס"ק ב' הביא להקשות על הר"י הלוי מהא דשבועת הפקדון בעי' יחוד כלי, ואע"ג דהרמב"ם השמיט בדיני שבועת הפקדון יחוד כלי, כבר הקשו עליו בזה ע"ש, ועיין בחדושנו לעיל (סי' ע"ב) מה שכתבנו בישוב דברי הרמב"ם דלדידן דפסקינן כר' יוחנן דמעות קונה לא בעינן יחוד כלי ע"ש מילתא בטעמא. לפי"ז לא רחוק הדבר שגם הר"י הלוי יסבור כן, ועוד דהבאתי שם בשם הפנ"י (ב"מ דמ"ח) שכתב דלענין קרבן שבועה לא בעינן יחוד כלי אפי' לרב חסדא ולדבריו לק"מ קושית הקצוה"ח ועיין היטב במה שכתבנו לעיל שם באריכות גדול ואכ"מ:
סעיף י' בהג"ה ואם הבעל מודה שבאו הכלים שתובעים לרשותו חייב לישבע וכו' ושלא פשע בהם, כן כתב הטור סעיף כ"א בשם תשובת הרא"ש, וטעמו משום דאע"ג דהבעל לא שאל את הכלים הללו ואין עליו דין שואל להתחייב באונסין מ"מ הואיל וידע שאשתו הכניסה לביתו קיבל שמירתו כשומר חנם וכ"כ התומים. מיהו המחבר לקמן (סי' שמ"ט) סובר דא"צ לישבע שלא פשע, והיינו משום דלשיטתו אזיל שהקשה בבדק הבית על דברי הרא"ש דלמה צריך לישבע שלא פשע מאחר שאינו שומר כי פשע מאי הוה, ואפ"ה חייב דלא שלח יד, דאם שלח יד חייב אעפ"י שאינו שומר דשואל שלא מדעת גזלן, והסמ"ע לקמן סי' שמ"ט כתב בדעת המחבר דגם שלא פשע חייב לישבע, וכבר הרגישו בזה רבים דכתב כן משום דלא ראה דבריו בבד"ה וק"ל:
בריך רחמנא דסייען עד כאן, לסיים הלכות טוען