חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן צה
סעיף א' במחבר אלו דברים שאין נשבעין עליהם מן התורה קרקעות וכו', הרי"ף (שבועות פ' שבועות הדיינים) כתב דכל הדברים שמן התורה אין נשבעין עליהם כגון קרקעות ועבדים, מדרבנן מיהא נשבעין, ולמד כן מהא דאמרינן (כתיבות דפ"ז) דסבר רמי בר חמא לומר דפוגמת כתובתה הוא שבועה דאורייתא דמודה מקצת וכן עד אחד מעיד שהיא פרועה היא ג"כ שבועה דאורייתא להכחיש את העד ופריך רבא הא כתובה הוה שעבוד קרקעות ואין נשבעין ע"ז ומשני דבא דשבועה דרבנן הוא גבי פוגמת משום דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק, ובעד אחד מעיד שהיא פרועה נמי מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל, אלמא דשבועה דרבנן נשבעין, ובס' שער המשפט הקשה ע"ז דהא הש"ס התם הוצרך לתת טעם לפוגמת משום דמיפרע לא דייק, ומשמע להדיא דהיכי דליכא טעמא אין נשבעין שבועת המשנה על קרקעות, דאל"כ בפשיטות הו"ל לשנויי דמדרבנן נשבעין עליהם ע"ש, והנה בהגהות אשר"י בכתובות שם הוכיח נמי כהרי"ף דמדרבנן נשבעין, רק הוכחתו הוא מדין דעד אחד ולא מדין דפוגמת, ואפשר דמשום קושיא הנ"ל לא רצה להוכיח מפוגמת, ואין לומר דא"כ גם מעד אחד אין להוכיח, דהתם נמי קאמר הש"ס טעם דבכדי להפיס, וכמו שהקשה השעה"מ באמת כן, אכן זה אינו דטעם דבכדי להפיס הוא טעם הכולל ששייך בכל מקום לומר כן דמטעם זה יתקנו שבועה, ורק התם דמקור דין זה הא גילה לנו הש"ס הטעם שרבנן חייבו שבועה במקום שהתורה פטרתו, דהוא משום כדי להפיס, ומינה נלמוד לכל מקום נמי שהתורה פטרה מן השבונעה, שמחויב מיהא מדרבנן בכדי להפיס דעתו, אכן על הרי"ף שהוכיח מפוגמת שפיר קשה, דא"כ למה הוצרך התם בפוגמת לטעם משום דמיפרע לא דייק:
והיה נ"ל ליישב עפמ"ש התוס' שם בד"ה דמיפרע, דלא שייך התם מיגו הואיל דטעם הוא משום דלא דייק וכסבורה לומר אמת, הרי לפי"ז דבלא הטעם דמיפרע לא דייק היינו אומרים לפטרו משבועה ע"י מיגו. וא"כ לק"מ על הרי"ף, דמה שהוצרך בש"ס לטעם זה, לא בשביל לחייבו שבועה, דשבועה הו"מ לחייבו גם בלא שום טעם, דרבנן חייבו שבועה לכל הפטורים מן התורה וכשיטת הרי"ף, ומה שהוצרך לטעם דמיפרע וכו', היינו משום דבלא זה הוה לן לפוטרו משבועה מכח המיגו שיש לו, והוצרך לטעם זה לבטל כח המיגו:
אלא דכל זה הוא אי נימא כשיטת התוס', אכן לפי מה שהוכחתי בחדושנו לכתובות והעליתי ליישב קושית התוס', דבלא"ה שייך התם להאמינו במיגו משום דהשבועה לא באה להיטיב ולהגדיל הנאמנות שלו, אלא דשבועה באה לאיים עליו בכדי שידקדק, ומשו"ה לא שייך להאמינו במיגו כיון דמהימן בלא"ה והכי מוכח מלשון הש"ס דמסיים ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק, הרי שעיקר השבועה הוא בכדי שידייק יותר, וא"כ לפי"ז מוכח להדיא דמיפרע לא דייק הוא טעם על חיוב השבועה ולא על ביטול כח המיגו, דאי כהבנת התוס' דטעם זה הוה לבטל כח המיגו לא הו"ל להש"ס לומר כ"א דפרע דייק ומיפרע לא דייק, ולא לסיים ורמו רבנן שבועה עליה, ומדמסיים הכי משמע שזהו עיקר הטעם שמטילין עליו השבועה ועיין במה שכתבנו שם, וא"כ יוחזר הקושיא על הרי"ף ולא על הרי"ף לבד יהיה תלונתי כ"א גם על התוס' (ב"ב דקל"ג) שהוכיחו נמי דין זה מפוגמת קשה כהנ"ל אלא די"ל דהתוספת לשיטתייהו אזלי שכתבו בכתובות דטעם דלא אמרינן מיגו הוא משום דמיפרע לא דייק וכסבור לומר אמת, א"כ שפיר י"ל דטעם זה לא הוצרך בכדי להטיל עליו שבועה, אלא לבטל כח המיגו, וגם בדעת הרי"ף י"ל דיסבור בזה כשיטת תוס', ולכן יוכלו להוכיח דינם מפוגמת, אכן ההגהות אשר"י יסבור כמו שכתבתי דטעם דמיפרע וכו' בא להטיל עליו השבועה ע"י טעם זה וכמו שמוכח לשון הש"ס מסיום דבריו, ולכך מפוגמת אין ראיה ולכן הוכיח דינו מעד אחד ולא מפוגמת:
אלא דאכתי קשה לי על ההגהות אשר"י, דאם לא היה הקושיא עליו כ"א מפני מה למד דינו מעד אחד ולא מפוגמת, ע"ז היה תירוץ טוב דאיהו יפרש דבפוגמת הוצרכו להטלת השבועה טעם אחר, מכלל דבלא טעם לא הטילו רבנן שבועה, אכן אם יפרש כן, א"כ לבד שמפוגמת לא יהיה ראיה, אדרבה מפוגמת מוכח ההיפך לגמרי, דמדהוצרך בפוגמת לטעם זה מכלל דבלא טעם זה לא משבעינן מדרבנן, וא"כ היכי מצי למילף גם מעד אחד, הא מפוגמת מוכח ההיפוך, ונראה ליישב, דהנה זה ודאי הא דסברי הרי"ף וההג"א דמדרבנן חייב שבועה אפי' במקום שהתורה פטרתי, דלאו בכל התביעות הוא, אלא דהיינו דוקא במקום שמן התורה היה נמי ראוי לישבע ע"ז אלא שיש איזה עכובים המעכבים שלא יוכל לישבע שבועת התורה, וכגון במודה במקצת או במקום שעד אחד מכחישו, שעל אלו התביעות מצד עצמם יש חיוב דאורייתא לישבע אלא שיש עיכוב מצד אחר, והוא משום דהוה שעבוד קרקעות, בזה שפיר אמרינן כיון דמצד הטענה בעצם יש חיוב שבועה ע"ז שפיר חייבוהו רבנן שבועה, אבל במקום שגם מצד עצם הטענה אין שום חיוב שבועה ודאי דלא אחמרו רבנן לישבע, דאלת"ה א"כ בכל כופר בכל יהא חייב שבועת המשנה ונימא דרבנן החמירו להטיל עליו שבועה, אלא ודאי כדאמרן דלא שייך זה כ"א במקום שמצד עצם הטענה יש חיוב שבועה ומצד אחר בא הפטור, ומעתה מיושב הכל, דאעיקר סברא דרמי בר חמא שרצה לומר בפוגמת דמחויב שבועה מצד דאיהו טעין מאתן וקא מודה לו במאה הו"ל מודה מקצת הטענה, קשה מאוד, הא אדרבה היא תובעת ממנו כל הכתובה והוא כופר ומצאתי בשמ"ק שכתב דסברת רמי בר חמא הוא משום דשטר מוחזק הוא בידה הוה ליה כמו איהו התובע ממנה שטר של מאתן לי בידך והיא אומרת אין לך אלא מאה, ובאמת טעה רמי בר חמא בזה ע"ש, וא"כ בשלמא לפי טעות דרמי בר חמא הוה עכ"פ כעין מודה במקצת, אבל לפי מה דהשיבו רבא באמת לא הוה כלל מודה במקצת, רק דרבא השיבו לפי טעותו דסובר דהוה מודה במקצת נמי אין חיוב שבועה מפני שני הטעמים שהשיב, אבל לפי האמת גם בזה אינו כרמי בר חמא, וגם מודה במקצת לא מיקרי כיון דהאשה תובעת ממנו, וכיון דלא הוה כלל מודה במקצת, א"כ מצד עצם הטענה אינו ראוי לחיוב שבועה, וקשה מאיזה טעם הטילו חז"ל עליו שבועה, לזה פירש רבא דרמו שבועה עליו כי היכי דלידוק, אבל במקום שהיה ראוי לחיוב שבועה מצד עצם הטענה כגון מודה במקצת ועד אחד, ורק שהפטור מצד אחר כגון בקרקעות ושטרות, שפיר החמירו רבנן שבועה בכדי להפיס דעתו, ובפוגמת לא הוצרכו לטעם אחר כ"א מפני שהתם אין ראיה מעצם הטענה לשום שבועה, ולפ"ז לא הוה ראיה מפוגמת וגם קושיא לא הוה ושפיר קם שיטת ההג"א וזה ברור:
שם במחבר וכן נכסי עכו"ם, והוא מדברי הרמב"ם, משום שבכל מקום שנאמר רעהו אין העכו"ם בכלל וכמ"ש הסמ"ע, ולענ"ד יש לפקפק בדין זה, דהא בב"ק (דף ל"ח) גבי נזקין פריך הש"ס אי רעהו דוקא אפי' של עכו"ם שנגח לשל ישראל וכו', הרי דהש"ס לא פריך כ"א בדרך ספק ולא פשיטא דרעהו אתא למעט עכו"ם, ובחדושי רעק"א על משניות הקשה שם באמת דמאי פריך בדרך ספק והא פשיטא דרעהו דוקא מדמיעט הקדש מיניה, ובמחכ"ת נעלם ממנו שכבר קדמוהו בקושיא זאת בשמ"ק שם ותירץ שדוקא הקדש אינו בכלל רעהו אבל נכרי כיון דהדיוט הוא מיקרי שפיר רעהו, והכי קאמר אי רעהו לאו דוקא לענין נכרי דאיתי' בכלל רעהו, ומשני אמר קרא עמד וימודד וכו' כלומר לעולם נכרי איתא בכלל רעהו, מיהו אתא קרא דויתר גוים לומר דהתיר ממונם לישראל ע"ש, ואנכי מצאתי להדיא בתנא דבי אליהו (פרק ט"ו) שאמר אליהו לישראל אחד שמכר לנכרי ארבע כור תמרים ומדד לו בבית אפל רק את המחצה וא"ל אליהו בני כתיב לא תעשוק את רעך, רעך הרי הוא כאחיך וכו', הרי להדיא דנכרי הוי בכלל רעך, וכן מוכח גם מדברי התוס' (ב"ק דנ"ג) בד"ה איפוך, שהקשו וא"ת רעהו דכתב רחמנא לאפוקי הקדש למה לי וכו', ומאי קושיא הא איצטריך רעהו לפטור נכרי וכמו שתמה המהרש"א שם ע"ש, אלא לאו דתוס' סברי שגם נכרי הוה בכלל רעך ולפ"ז תמה אני על המחבר שסתם כן לדינא דנכרי איתמעט מדין שומרין מקרא דרעך, בשעה שכמה ראשונים לא סברי הכי, ואע"ג דגבי נזיקין קיי"ל באמת דשל נכרי פטור וכמבואר לקמן (סי' ת"ו), התם לאו מרעך הוא דאתמעטו אלא מקרא דויתר גוים שהתיר הקב"ה ממונם, וזה אין שייך כ"א לגבי נזיקין ולא לענין שומרים וכמ"ש הקצוה"ח לעיל (סי' ע"ב ס"ק מ"ג), וכיון דבשומרים לא שייך למעט מקרא זה דויתר, ומרעך נמי אין למעטו, וא"כ מנ"ל דבעכו"ם ליכא דין שומרים וצ"ע:
שם במחבר ואפי' אם פשעו בהם ונאבדו פטורים מלשלם, ועיין בסמ"ע מ"ש דזה הוא דלא כהרמב"ם דסובר דפשיעה הוה כמזיק בידים וחייב אפי' בכל הני, אכן בחדושנו לעיל (סי' ס"ו) הוכחתי בארוכה דבכה"ג דמיירי הכא שנאבדו ע"י פשיעה שלא שמרם כראוי גם הרמב"ם פוטר, כיון קההפסד בא ממילא שזה לא עשה שום מעשה בגוף החפץ ואילו קרה כזה באדם אחר שאינו שומר היה פטור, ורק מטעם קבלת השמירה אתה בא לחייבו וא"כ כל הנהו דאתמעטו מדין שומרים לא דיינינן בהו דין שומר כלל מהיכי תיתי לחייבם אפי' בפשיעה כיון דבפשיעה הזאת לחוד בלא טעם דשומר אי אפשר לחייבו, ואחרי שהנהו דברים איתמעטו מדין שומר והזה כאינש דעלמא פשיטא דפטור, ומה שכתב הרמב"ם דפשיעה חייב היינו כשהפשיעה בא ע"י מעשה שעשה בגוף החפץ וכגון שהניח השטרות ואינו יודע איפה הניחם דפשיעה כזאת ודאי מטעם מזיק הוא דלאו מכח קבלת השמירה נחייב אותו ואפי' מי שאינו שומר כלל חייב נמי בכה"ג וכגון אם ילך ראובן לבית שמעון ויטמינים באיזה מקום וישכח המקום דודאי חייב ראובן לשלם כיון שעשה מעשה בחפץ חבירו וע"י מעשיו ניזוק חפץ חבירו ועיין מה שכתבנו שם בארוכה:
שם במחבר אבל הקדש לעניים וכו' נשבעין עליהם, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (ס"ס פ"ז) ליישב קושית הסמ"ע במה שהקשה שם על המחבר מדין דהכא:
שם בהג"ה וי"א דתלוש ולבסוף חיברו בקרקע לאו כקרקע וכו', ועיין בש"ך ס"ק ח' שכתב דבעל העיטור מודה גם הוא בכותל בית דהו"ל כקרקע, אלא שהקשה מש"ס דחולין (דף ט"ז) דמשמע התם דבית נמי לא הוה כקרקע, ולזה חילק בין איסורא לממונא ובאיסורא הוה כמטלטל ע"ש שהביא ראיות לזה, ובאמת אין שום סברא לחלק בזה בין איסורא לממונא, גם הראיות שהביא מקנין, דבית הא מקנה בקניני קרקע, וגם משעבוד, דמיקרי נכסים שיש להן אחריות, לאו ראיה הוא לדין דהכא בדינא דשומרים, דהתם שאני, דהא הטעם שבמטלטלין אין דין שעבוד, היינו משום דלאו עלייהו סמיך, דיכול להצניעם, ומשו"ה מסתבר דבית כיון שלא יכול להצניעם, סמיך עלייהו כמו בקרקע, ומקנין שטר ודאי דלאו ראיה הוא, דבקרקע גופא יליף דשטר קינה מקרא דספר המקנה (קדושין דכ"ו) ובקרא זה כתיב קנו בתים ושדות, וכן בחזקה דיליף מקרא דשבו בעריכם, במה תפשתם בישיבה, וכיון שישבו בבתים, גם הבתים קנו בישיבה ואין זה משום דהוה כקרקע, ומקנין כסף י"ל כמ"ש במג"א (או"ח סי' תתל"ז) דהוה משום אגב, ואכן אפ"ה נ"ל מסתבר יותר שאפי' בשומרים הוה בית כקרקע, ולא קשה מההיא דחולין, דבאמת י"ל דבית יצא מכלל מטלטל ממש כיון שאינה מטלטלת, וגם לכלל קרקע ממש נמי לא באה, דהא סוף סוף מעיקרא היתה תלושה, ולכן במקום שהקפידה הוא על מטלטל דוקא, שם לא חשבינן בית למטלטל, ובמקום שקפידת התורה הוא על קרקע דוקא, שם ממעטינן בית, כיון דמתחלה תלושה היתה, ולפ"ז כאן בדין דשומרים דממעטינן קרקע מכלל ופרט, דבעינן דבר המטלטל דומיא דשור ושה המוזכרים בפרטא, וכיון דהקפידה הוא על מטלטל, משו"ה נתמעט בית ואמרינן דהוה כקרקע, כיון שאינו דומה לפרטא דהוה מטלטל ממש, אבל בחולין דמיירי לענין איסור עכו"ם דממעטינן התם דקרקע לא מיתסר מקרא דאלוהיהם על ההרים ולא ההרים עצמם אלוהיהם, וילפינן מינה דכל דבר שלא היה בו תפיסת יד אדם לא נאסרה, והתם בית לא הוה כקרקע דלא הוה דומיא דהרים דהא היתה בה תפיסת יד אדם, ודרך הזה יהיה לנו לקילורין בהרבה מקומות המדברים בזה, כמו לקמן (סי' זכ"ר) לענין אונאה, וכן לעיל סי' פ"ט ולקמן סי' של"ט לגבי אונאה ע"ש, ובזה נדחה נמי מה שהביא כאן הקצוה"ח ראיה מפ' איזהו נסך ע"ש, דהא התם ממעטינן מכלל ופרט דבעינן דומיא דכסף אוכל וכיון דהקפידה הוא על מטלטל דוקא משו"ה חשובה לענין זה בית כקרקע וזה ברור:
סעיף ב' במחבר טענו ענבים העומדים ליבצר וכו', הנה בש"ס כתובות (דנ"א ע"א) גבי זיל גבי מתמרי דעל בודיא פריך הש"ס סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז, והקשו התוס' והא פלוגתא דר"מ ורבנן הוא וכו', ובחבורנו לכתובות כתבתי שם וז"ל ולענ"ד נראה לישב, דפלוגתתם אינו כ"א לענין שבועה וכדומה, דבזה התנאי והקפידה שהקפידה התורה על מטלטלי דוקא ולא על קרקע, לאו מילתא דתלי בסברא, דמצד הסברא לא נדע שום חילוק בין קרקע למטלטלין לענין שבועה. אלא שכך גזרה, התורה שחיוב השבועה הוא דוקא במטלטלי ולא בקרקע, אבל באיכותו של דבר לא נמצא שום חילוק ביניהם ולהכי כשאנו דיינינן לענין דבר העומד לגזוז, לא דיינינן כ"א על השם בלבד, אם ראוי לכנותו בשם קרקע או מטלטלים, כיון דבאיכות בלא"ה אין נ"מ, וכיון שיש סברא לכאן ולכאן, דאפשר לכנותו גם בשם קרקע גם בשם מטלטלין, בזה הוא דפליגי, מר סבר כיין שעומדים לגזוז נוח יותר לכנות אותם בשם מטלטל, ומר סבר כיון דסוף סוף אכתי מחוברים הם, שם קרקע נאות להם ביותר, אבל לענין בעל חוב דהקפידה בקרקע תלוי באיכות הדבר, דמשום דאינו מטלטל סמיך ע"ז בשעת הלואה, ועל כל דבר המטלטל אינו סומך דעתו, ולכן בדברים העומדים לגזוז. נמי נהי דמצד השם היה מקום לקרוא אותם גם בשם קרקע, אבל כיון שעומדים לגזוז לא סמיך דעתו גם עליהם ולכך כו"ע מודו דכמטלטלי הווי ושוב ראיתי שהתוס' בסנהדרין כתבו כעין זה עכ"ל, ובהגיעי כעת לכאן נוכחתי כי עיקר חילוקי העלה הש"ך בסק"ט, וב"ה שכוונתי לגדולים:
סעיף ג' במחבר טענו ב' חדשים שכנת בחצירי, ובטור בשם הרמב"ם כתב "בביתי ועיין בחדושנו לעיל (ס"ס פ"ח) מה שכתבנו בטעם הדבר:
סעיף ה' בהג"ה וי"א דוקא שתבעו למלאת החפירות והוא, פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (פ"ה מהלכות טוען) והש"ך בס"ק י"ח הביא ראיה לשיטת הראב"ד מהך דחבלת שתים, והתומים כתב שדוקא בחפירת קרקעות שהרשות ביד המזיק למלאת את החפירות ולא לשלם דמים משו"ה הוה כתביעת קרקע משא"כ בחבלה דהוא מעוות לא יוכל לתקן רק בדמים משו"ה הוה כתביעת ממון, ע"ש. ולענ"ד נראה להביא ראיה לחילוקו של התומים מהש"ס דכתובות (דמ"ב ע"ב) גבי המית שורך את עבדי דמצריך התם קרא שאין מחויב קרבן שבועה, ומה צריך קרא ותיפוק שאין התם דין שבועה כלל, דתביעת החבלה הבאה מכא העד הרי הוא כעבד ואין נשבעין על העבדים, אע"כ דבהמית את עבדו דעצם העבד לא יוכל שוב לתקן ולכן הוה תביעת ממון לכו"ע וק"ל:
ואם כי בחילוק, הזה הצדקנו את התומים, אכן מה שחילק עוד כאן לומר שדוקא פחת קרקע או פחת עבד דקטע לידו ואם נמכר בשוק דמיו מועטים, דמים הללו הוה כקרקע וכעבד, אבל מה שקונסין בשביל החבלה לשלם יותר ממה שנפחת אין זה שייך לגוף העבד לומר שיהיה זה בכלל עבד וקרקע לענין שבועה ע"ש, לענ"ד נסתר זה מדברי התוס' כתובות שם בד"ה הפלת את שיני דהקשו למה צריך קרא לפטור מקרבן שבועה כשזה טוען הפלת את שיני וזה אומד לא הפלתי והא אין נשבעין על העבדים, ואי כדברי התומים מה מקשו התוס' הא אין נשבעין על העבדים, והא מה דעבד יוצא לחירות ע"י הפלת השן, או סמיית העין הוי קנס יותר מפחת ההיזק בעצם, וזה אין ענין לגוף העבד לדברי התומים, אע"כ דהתוס' אינם סוברים כסברת התומים: