אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען › סימן צד

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען · סימן צד

סימן צג

סעיף א' במחבר אפי' לא תבע התובע לגלגל ב"ד מגלגלין מעצמם, דין זה שהובא במחבר בלי חולק לענ"ד צריך עיון גדול, מקורו הוא בשבועות (דמ"ח ע"ב) דהכי איתא התם אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר, רב חסדא אומר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילין מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו, ופרש"י דאם לא טען התובע שיגלגלו עליו ב"ד יפתחו לו למ"ד מגלגלים, ולמ"ד אין מקילין אם טען גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין ואם לא טען אין לנו לפתוח בעצמנו, והרמב"ם פוסק בזה כרב חסדא דאין פותחין לו וכמ"ש המ"מ (פ"א מהלכות טוען), והיינו דלא סיים הרמב"ם דאפי' לא תבע התובע לגלגל ב"ד מעצמם מגלגלים כמו שמסיים כן במחבר כאן משום דפוסק כרב חסדא דאין פותחין מעצמו לגלגל, והר"ן בשבועות שם כתב נמי בדעת הרמב"ם דס"ל דאין פותחין לגלגל משום דמפרש פירוש אחר בכוונת הש"ס על הא דלפתוח, ולפירושו גם לרב הונא אין פותחין לגלגל מעצמו ע"ש, הרי לפנינו דהרמב"ם ודאי חולק וסובר דמעצמו אין מגלגלין, ועוד דעיקר טעם דהפוסקים דסברי דאפי' לא תבע מגלגלין דהיינו משום דעיקר גלגול שבועה ילפינן מסוטה בפ"ק דקדושין וקרא כתיב ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אעפ"י שאין בעלה תובעה אלא מאיש זה שקינא לה ונסתרה, ואע"ג דמשמע דרב הונא ורב חסדא פליגי בהא מילתא בשבועות אי פותחין בגלגול או לא, ה"מ בשבועה דרבנן דעלה מסקינן התם אבל בשבועה דאורייתא כו"ע מודו דפותחין בגלגול, כן כתב הר"ן בריש ב"מ וגם המרדכי שם כתב כן ע"ש, וגם טעם זה לא נראה כלל לענ"ד, חדא דגם בסוטה גופא לאו הלכה פסוקה הוא דמגלגלין עליה בלא תביעת הבעל, ודעת רש"י מוכרח שגם בסוטה אם לא תבע הבעל אין מגלגלים, ואפי' להפוסקים דבסוטה מגלגלים בלא תביעת הבעל נמי אין למידין ממנה לשבועות אחרות שבממון וכמו שנבאר, דהנה בקדושין (דכ"ז ע"ב) אמר עולא מנין לגלגול שבועה מה"ת שנאמר ואמרה האשה אמן אמן, ויש להסתפק בנוסח קבלת השבועה שבסוטה, אם האשה צריכה לומר תרי זימני אמן כפשטא דקרא ואמרה אמן אמן, ואע"ג דבשאר כל הנשבעין סגי רק באומר אמן חדא זימנא הכא גזרה התורה שצריכה לומר תרי זימני, או שמא באמת שגם בסוטה אין צריכה לומר כ"א חד זימנא, ומה שכתבה התורה ואמרה אמן אמן, להורות על הגלגול שמגלגלה גם על האירוסין, ולכאורה מדילפינן מינה לגלגול מכלל שבאמת אין צריכה לומר שני פעמים, דאי משום קבלת השבועה צריכה לומר שתי פעמים, אין ללמוד מהתם לגלגול, דשמא באמת אין מגלגלין, והא דכתבה התורה אמן אמן, היינו משום דקבלת שבועה דסוטה לא הוה קבלה כ"א כשאמרה שתי פעמים, וגם מלשון רש"י שם בד"ה אמן אמן שכתב אמן יתירה למדרש ביה גלגול, משמע נמי דלקבלת השבועה סגי באמן חד זימנא, דאל"ה לית כאן אמן יתירה, דהא נצרך לקבלת השבועה, אכן ברמב"ם מבואר דבאמת צריכה לומר שתי פעמים אמן, עיין במה שכתב בפ"ד מהלכות סוטה ותמצא כן. ויקשה אפיא לדבריי, א"כ מנ"ל למילף גלגול מזה, ושמא יש לומר דסברת הרמב"ם כן הוא דמשו"ה משונה הדין לגבי סוטה דלא הוה קבלה עד שתאמר שתי פעמים, דהיינו משום דבכל שבועת הסוטה איכא כמי שבועת הגלגול, דגם בלא דרישת הבעל. הכהן בעצמו מגלגלה גם על האירוסין ומאיש אחר, ונוסח שבועת הסוטה כן הוא שלא שטיתי ארוסה ונשואה ומאיש זה ומאיש אחר, ומשו"ה צריכה לומר שני פעמים אמן, פעם על עיקר השבועה ופעם על הגלגול שבתוכה, והיינו טעמא דקבלת שבועת הסוטה משונה משארי קבלות השבועה דסגי בהם בחד זימנא אמן, משום דודאי על עיקר השבועה סגי בחד אמן, ורק משום דבשבועת הסוטה איכא נמי בהכרח גלגול, משו"ה צריכה שני פעמים אמן, קבלה על העיקר וקבלה על הגלגול, ומיושב שפיר דברי הרמב"ם שכתב שצריכה לומר שתי פעמים, דודאי כיון ששבועת הסוטה ליכא בלא גלגול, דהכהן בעצמה יגלגלה גם בלא תביעת הבעל ולכן צריכה לומר שתי פעמים, ואפ"ה ידעינן מינה ללמוד גלגול, דאם לא הגלגול לא היתה צריכה לומר כ"א חד זימנא:

וגם בכוונת רש"י אפשר לפרש כן, דמה שכתב דמייתורא דאמן ילפינן גלגול, אין הכוונה כפשוטו, דלא צריכה לומר כ"א חדא זימנא, ואמן יתירה דכתיב בפרשה, למידרש בו גלגול, אלא כוונתו שבאמת צריכה לומר שתי פעמים, ורק היינו טעמא דלא סגי באמירה חד זימנא, ולמה צריכה לומר אמן יתירא, משום דבשבועתה נכלל נמי שבועת הגלגול, משו"ה צריכה לומר שתי פעמים, והייתור הוא אפוא לא בפרשה, כ"א באמירה. אלא דלשון רש"י דחוק לפי"ז במה שכתב דאמן יתירא למידרש בו גלגול. ולשון למידרש, משמע מייתורא דקרא, דאילו למה שכתבתי דבאמת בכל שבועות הסוטה איכא נמי גלגול, א"כ לאו מדרשא ידעינן זה, אלא משום דנוסח השבועה ודאי כן הוא, ויש לתמוה על רש"י במה שכתב דמייתורא ילפינן ולא ניחא לו כמו שבארתי לדעת הרמב"ם, דבאמת צריכה לומר שתי פעמים פעם על העיקר ופעם על הגלגול, דבהכי הוה ניחא טפי כפשטא דקרא דואמרה האשה אמן אמן, דמשמע שאומרת שתי פעמים, ומתחלה עלה בדעתי לומר דרהיטא דסוגיא דקדושין דחקתו למאן בפי' הרמב"ם, דעולא קאמר התם האי ארוסה היכי דמי אלימא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא ארוסה, ואי כפירוש הרמב"ם דאומרת שתי פעמים, פעם על העיקר ופעם על הגלגול, א"כ איך ס"ד למימר הכי דקני לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא ארוסה, הא האשה אומרת שתי פעמים אמן. ואם ארוסה פירושו ששותת בעודה ארוסה, האשה אינה אומרת כ"א פעם אחד אמן, או בהשקותה והיא ארוסה, או כשהיא נשואה, אע"כ דבאמת אינה אומרת שתי פעמים, ורק מייתורא דאמן דייק לגלגול, ושפיר ס"ד דיתורא קאי שגם ארוסה שותה, וזהו כוונת רש"י דענין הגלגול כסוטה גופא ילפינן מייתורא ולא מפשטא דקרא וכוונת רש"י להורות דכוונת הכתוב הוא דלא כפשטיה דקרא דהאשה אומרת שתי פעמים, אלא מכת יתורא דאמן דרשי' ובאמת אינה אומרת כ"א חדא זימנא אמן. ושוב התבוננתי שאין מכאן הכרח שיתות פי' הרמב"ם, דאפי' אי נימא כס"ד דעולא דשותת בעודה ארוסה, אכתי משכחינן שצריכה לומר שתי פעמים אמן, דהא שבועת הגלגול הוא לא על ארוסה לחוד, כ"א גם על איש אחר, ושפיר אומרת שתי פעמים אמן, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, ויוחזר אפוא הקושיא למה מיאן רש"י לפרש כפי' של הרמב"ם:

ונ"ל ליישב דרש"י סובר דשבועת הגלגול תלוי ברצון הבעל, אם רוצה לגלגל מגלגל, ואם הבעל אין תובע לא יוכל הכהן בעצמו לגלגל וכלשון הש"ס (סוטה די"ח) מהו שיתנה אדם, הרי שצריך להתנות עמה, והרשות ביד הבעל שלא לגלגל, וממילא לא יוכל לפרש דואמרה אמן אמן הוא למצוה שתאמר שתי פעמים אמן, פעם על העיקר ופעם על הגלגול, כיון דלפעמים אינו מגלגלה, ולמה צריכה לומר אז שתי פעמים, בשלמא אם היינו אומרים דכהן עצמו מגלגל, וממילא שבכל שבועות סוטה איכא גלגול, שפיר יש לפרש דכוונת התורה הוא שצריכה לומר שתי פעמים אמן, על העיקר וגם על הגלגול, אבל אי נימא דברשות הבעל תלוי ואם אינו רוצה אינו מגלגל, וכיון שיש שבועות כאלו שאין בהם כ"א העיקר ולא הגלגול, לא שייך לומר דכוונת התורה שצריכה לומר שתי פעמים, דבאותה השבועה שאינה מגלגל, למה צריכה גם התם לומר שני פעמים, אע"כ דבאמת אינה צריכה לומר כ"א חד זימנא ואמן אחד יתירא הוא ולמידרש בו גלגול הוא דאתי, וכן נראה נכון בסברת רש"י, והרמב"ם חולק בזה עם רש"י וסובר דגלגול אין תלוי ברצון הבעל וגם הכהן עצמו מגלגל, וליכא שבועת סוטה בלא גלגול, משו"ה מפרש כפשטא דקרא דבאמת אומרת שתי פעמים אמן פעם על העיקר ופעם על הגלגול, והרי בררנו שיטת רש"י דאפי' בסוטה גופא לא יוכל הכהן מעצמו לגלגל בלא תביעת הבעל, ואפי' לשיטת הרמב"ם דסובר דבסוטה יכול הכהן מעצמו לגלגל, בע"כ דאינו אלא בסוטה ולא בשארי שבועות, דהא איהו גופי' סובר דבשארי שבועות אין יכול לגלגל בלא תביעת התובע וכמ"ש הר"ן בכוונתו, ויקשה באמת למה לא יליף מסוטה, כיון דכל עיקר שבועת הגלגול מסוטה יליף, וצ"ל כמ"ש הריטב"א בחדושיו לקדושין דשאני סוטה דאיסורא הוא וכל ישראל ערבים ומחייבי לאפרושי מאיסורא ובעלי דבר חשיבה, אבל בממונא אם לא טען התובע אין לנו לפתוח לו שיגלגל, ובשגם דמלשון הרמב"ם משמע שאפי' בסוטה גופא אין הכהן יכול לגלגל מעצמו, דבפ"ד מהלכות סוטה כתב וז"ל יש לבעל לגלגל עליה בשבועה שלא זינתה עם איש זה וכו' עם איש אחר, ומלשון זה משמע להדיא שתלוי ביד הבעל, ואם רצונו מגלגל, דאם אין תלוי בבעל הו"ל להרמב"ם להזכיר את זה דכהן משביעה, הוא הדבר אשר אמרתי דהדין שפסקו הטור ומחבר כאן בלי שום חולק דאפי' בלא תביעת הבעל דין מצי לגלגל, צריך עיון גדול, ואי לאו רבותינו הטור ומחבר, מסוגיית הש"ס גופא צריך לומר דבממון לכו"ע אין מגלגלין בלא תביעת התובע, כיון דעיקר טעמים משום דמסוטה ילפינן. והרי בארנו דבסוטה גופא דעת רש"י דהכהן עצמו בלי דרישת הבעל לא מצי לגלגל, וקרוב שגם דעת הרמב"ם כן הוא וכמו שביארתי, ואפי' אי נימא דהרמב"ם חולק וסובר דכהן עצמו נמי יכול לגלגל, אפ"ה לענין ממון אין ללמוד מינה וכמו שכתבתי בשם הריטב"א ודו"ק היטב, ומה שכתבתי בסברת רש"י דסובר, שכוונת הכתוב הוא שאינה צריכה לומר אמן כ"א חד זימנא, והאמן יתירא דכתיב בפרשה למידרש ביה גלגול הוא דאתא, צריך עיון גדול, דבירושלמי מבואר להדיא שצריכה לומר שתי פעמים, דהכי איתא בירושלמי דקדושין שם:

אית תני מה זו באמן ואמן אף כל הנשבעים בעינן שני פעמים אמן, ולא הוה קבלת שבועה עד שיאמר שני פעמים אמן, ואית באן דסובר דזו בזמן ואמן אבל בשאר הנשבעין סגי בחד אמן דדוקא לגלגול הוא דילפינן מסוטה ולא לאמן ואמן ע"ש, הרי להדיא דבסוטה לכו"ע צריכה לומר שני פעמים אמן, וצריך עיון לפי"ז איך ילפינן מסוטה לגלגול כיון דצריכה לומר שתי פעמים מצד הקבלה ודו"ק:

סעיף ב' במחבר אין מגלגלין אלא כשהתובע וכו' אבל אם טוען טענת ספק ונתחייב שבועה אין מגלגלין, ועיין בט"ז שכתב דהיינו דאין מגלגלין לומר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם על הגלגול אבל צריך הוא לישבע על שבועת הגלגול שאינו יודע ומשו"ה ניחא מ"ש לעיל (סי', צ"ג סעיף י"ג) ויגלגל עליו שאינו יודע בודאי סכום הפחת ע"ש, והנה מה שכתב ליישב בזה לההיא דלעיל צריך עיון לכאורה, דעיקר דין שבשבועת הגלגול לא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ הוא מדברי הראב"ד והרמב"ן בשמ"ק (ב"מ דצ"ז), מיהו שניהם הוסיפו דהיינו דוקא בגלגול כזה שהוא בא על טענת שמא כההיא דב"מ דהתובע אומר שאינו יודע שאולה או שכורה מתה, אבל אם הגלגול בא ע"י טענת ברי אז אפי' בשבועת גלגול אומרין מתשואיל"מ ע"ש. ולפ"ז בההיא דלעיל סי' צ"ג דהתובע טוען ודאי למה מגלגלין שאינו יודע והא בכה"ג הול"ל לומר דמשלם, מיהו שוב ראיתי בשמ"ק שם בד"ה זה אומר דהריטב"א דחה לדברי הראב"ד והרמב"ן וכתב שאין זה נכון דכיון שהכלל בידנו דכל מחויב שבועה דאורייתא שאינו יכול לישבע משלם, וחיוב גלגול שבועה אפילו בשמא דאורייתא הוא למה אין אומרים בו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע בטענת שמא כמו בטענת ברי שישלם, אלא העיקר דאפילו גלגול הבא בטענת ברי אין צריך לשלם ואם טען שאינו יודע ישבע שאינו יודע ופטור ע"ש, וכזה הוא נמי דעת המחבר:

שם במחבר ובלבד שיהיה רגלים לדבר וכו', האי רגלים לדבר הוי הכוונה שיהא דומה, קצת שאפשר לחשדו בזה, דאין לפרש רגלים לדבר והוכחה שכן הוא, דא"כ אמאי מגלגלין בסוטה גופא, הא התם גופא ליכא שום הוכחה לומר שזינתה גם מן האירוסין, ואדרבה לפי משפטי התורה עלינו להעמידה בחזקה כשרות ולומר השתא הוא דאיתרע ועד השתא כשירה היתה, אלא ודאי דלא בעינן הוכחה שכן הוא והכוונה באומרו רגלים לדבר היינו שיהא דומה קצת וכמו בסוטה דכיון שנסתרה עתה ופרוצה היא דומה לחשדה שגם למפרע זינתה, ולאפוקי היכי שאין שום דומה כלל וכגון במשאיל אומר שמא שאולה מתה, דאין זה טענה כלל ודומה לשמא גנבת ממנו בכה"ג אין מגלגלין, ועיין בתוס' (ב"מ דצ"ז) שכתבו נמי דבעינן שיהא דומה קצת, וביותר ביאור כתב הנמוק"י בב"מ שם וז"ל ואיכא למימר כי מגלגלין שמא ה"מ בכגון שבועת השותפין אבל משנתינו כיון שאינו יודע אם הפקיד לו אם לאו שאינו יודע אם נתחייב לו בשאלה אם לאו אין מגלגלין דלאו טענה הוא כלל שהאומר לחבירו איני יודע אם הלויתיך אינה תביעה כלל ואינו נשבע אפי' ע"י גלגול וכו' עכ"ל ע"ש, ובהא אפשר לומר גם שבועה דלא שלא יד הוה דומה קצת, דכיון שהחפץ שהופקד, תחת ידו רגיל האדם לשלוח בזה יד להשתמש בזה בעת הצורך ומשו"ה משביעין שבועה זאת ע"י גלגול, אלא שהר"ת כתב בתוס' ב"מ ד"ו דגט שבועה דלא שלח לא הוה דבר הדומה ואין להשביעה ע"י גלגול, אכן המחבר סובר דבדבר שהופקד תחת ידו מיקרי דבר הדומה, וכ"ש הוא ממ"ש הסמ"ע לקמן (סי' רצ"ד ס"ק ג') דמה שהצריכה התורה לשומר שישבע שאינו ברשותו משום דיש רגלים לדבר לחשוד אותו כיון שהחפץ הוא ברשותו, וכיון שנחשד על גזילה ממש מצד הרגלים לדבר הזה וע"כ הטילה התורה עליו שישבע לברר הספק, כ"ש שיספיק זה לרגלים לדבר לחשוד אותו שישלח יד לעשות מלאכתו לשעה ולהחזירו אח"כ לבעליו, ובזה ניחא מה שהקשו על המחבר דלקמן (סי' רצ"ד) שפסק דישבע שאינו ברשותו ומגלגלין שלא שלח בו יד מקודם לכן, והא שליחות יד לא הוה דבר הדומה לחשדו וכמ"ש הר"ת, ובלא רגלים לדבר הרי פסק המחבר כאן דאין מגלגלין ולמה שכתבתי ניחא דהמחבר סובר דלא שלח הוה דנמי רגלים לדבר וכמו שביארתי:

סעיף ג' בש"ך ס"ק ח' א"נ כגון פרוזפול היה לי ואבד וכו', בשער המשפט הוכיח מזה דגם אם יש עד המסייע לשבועת הגלגול אינו פוטר נמי דכיון דנשבע בלא"ה על עיקר השבועה מגלגלין בכל גווני, וכמו דבטענת פרוזבל היה לי אע"ג דבטענה זו לא משבעינן אפי' היסת משום דמסייע להו חזקה דלא שביק היתירא ואכל איסורא מ"מ ע"י גלגול משבעינן, כן נמי בעד המסייע לא יועיל לפטרו ע"ש, ועיין מה שכתבנו מזה בחדושנו לעיל סי' ע"ה סעיף ב' בארוכה:

שם במחבר וראה הנתבע ואמר איני רוצה לישבע אלא הריני משלם וכו', ואם שילם הטענה הראשונה ולא נשאר עליו אלא שבועת הגלגול אם יכול התובע לגלגל עוד טענות ולהשביע עליהם, אם שבועת הגלגול גוררת גלגול או לא, עיין בשער המשפט שהוכיח מלשון המשנה דגוררת ע"ש:

סעיף ז' במחבר אעפ"י שעיקר שבועה אנו דנין מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא נדון כן על הגלגולים ומה דיני יש מי שאומר וכו' ויש מי שאומר כו', והנה מכבר נסתפקתי בעד אחד שמעיד שחייב לחבירו, והנתבע חשוד על השבועה דאמרינן בזה שכנגדו נשבע ונוטל, אם התובע יכול לגלגל עליו עוד טענות אחרות, מי אמרינן כיון דעל החשוד לשלם אין עליו שום לתא דשבועה ואין מקום לגלגל עליו, או דלמא תחלת חיובו הוא שבועה, ורק מחמת שאינו יכול לישבע ממילא בא חיוב תשלומין. וכיון שתחלת חיובו הוא שבועה יכול לגלגל, והנה מקור הדין הוא בטור כאן שהביא בשם תשובת הרא"ש שנשאל במחויב שבועה ואינו יכול לישבע שדינו לשלם אם רצה הלה לגלגל אם יכול, והשיב שהדבר פשוט הוא שאין כאן גלגול שלא נתחייב לו שבועה מעולם אלא חייב לשלם לו ואין כאן גלגול, ובב"י שם הביא בשם בעה"ת שחולק על הרא"ש וס"ל דלא פרחה השבועה לגמרי ויכול לגלגל ע"ש, ועפי"ז הביא המחבר כאן שני הדיעות, ולכאורה י"ל שגם בנ"ד בחשוד שנתחייב עפ"י עד אחד, יהיה תלוי במחלוקת הזאת, דלהרא"ש אין יכול לגלגל, ולבעה"ח יכיל לגלגל:

והנה מתחלה עלה בדעתי לחלק ולומר דבנידון דידן כו"ע יודו דאין מגלגלין, דבשלמא היכי שמניעת יכולת השבועה הוא מחמת טענתו אינו יודע, בזה י"ל דכשבא העד לב"ד לחייבו שבועה בא, דאם ירצה הנתבע לטעון טענת ברי היה יכול לישבע נגד העד, וא"כ בכה"ג רק טענת הנתבע גרם חיוב התשלומין במה שטען טענה שאי אפסר לו לישבע עליה, וכיון שעיקרו לשבועה בא ויש כאן לתא דשבועה יכול נמי לגלגל עליו, משא"כ בחשוד כשיבוא העד הרי תחלת ביאתו לממון כיון שאין לו שום עצה לפטור ע"י שבועה, וכיון שאין כאן להא דשבועה אינו יכול נמי לגלגל, וכו"ע יודו שאין מגלגלין, אכן שוב חזרתי שאי אפשר לומר כן דאין כאן לתא דשבועה, דא"כ לא חייב לשלם כלל דהא אין עד אחד קם לממון, ומדמחייב ישלם ע"י העד א"כ בע"כ דעיקרו בא לחייב שבועה ומדלא יכול לישבע, ממילא מחויב ממון, ולפ"ז הרי דין חשוד לוזפה לשארי מקומות שאין יכול לישבע, ומאן דסובר התם דמבלגלין, סובר נמי גם בחשוד כן:

ויש לי להוסיף ולהביא ראיה דאדרבה בנידון דידן גם התוס' יודו דיכול לגלגל, והוא דהתוס' (ב"מ ד"ה) הקשו דאמאי לא נימא בחשוד מתוך שאינו יכול לישבע משלם ותי' דהכא אי אמרינן משלם לא שביק ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ע"ש, וראיתי מקשים דאכתי בשבועה דעד אחד אמאי לא נימא מתוך שאיל"מ, ולא שייך לומר לא שביק חיי, דלא נחשדו ישראל להעיד שקר, ונ"ל להוכיח מכאן דהתוס' יסברו כשיטת בעה"ת דאפי' במקום שצריך לשלם לא פרחה השבועה לגמרי ויכול לגלגל, ולפ"ז גם גבי שבועה דעד אחד נמי יש חשש דלא שביק חיי, דנהי דכל מה שהעד מעיד לא חיישינן שיתבענו בחנם, דודאי לא חשוד העד להעיד שקר, מ"מ חיישינן שיגלגל עליו תביעות אחרות ומתוך שאינו יכול לישבע יטלנו כל אשר לו ע"י גלגול, ואתי שפיר, ועיינתי בדברי הרא"ש (שבועות דמ"ב) שהביא נמי לסברת התוס' ובשינוי לשון וז"ל ולא אמרינן כיון שהמחויב אינו יכול לישבע יטול הלה בלא שביעה משום חיותיה דחשוד תקנו כך שכל אדם רע יגלגל עליו שבועה ויטול כל אשר לו עכ"ל, הרי דשינה לכון התוס' ודייק לכתוב "ויגלגל" עליו שבועה, והוא כדברינו. שנתכוון לתרץ שגם בשבועת עד אחד נמי לא אמרינן דישלם מחמת שע"י גלגול יטול כל אשר לו:

אלא דאכתי צריך ביאור, דאיך אמרינן שהתוס' והרא"ש יסברו דיכול לגלגל בשבועה דחשוד הבא ע"י עד אחד, הא הרא"ש עצמו הוא מטרא דשמעתא דסובר הכי דכל היכי דמשלם אין כאן שבועת גלגול כלל, והן אמנם שזה אין להקשות מה שכתבתי דהתוס' יסברו כשיטת בעה"ת דיכול לגלגל, הא הפרישה ובסמ"ע כאן ס"ק י"ג וכן הב"ח והש"ך כולם בסגנון אחד התנבאו שאין כאן מחלוקת כלל, וכו"ע מודו שהיכי דמשלם אין כאן שבועת גלגול, וטעות נזרקה מעטו של הב"י מה שתלי דבר זה בפלוגתא, דיש לומר כמ"ש התומים כאן בס"ק ז' שדחה הוכחת הסמ"ע וכתב דאפי' אם נסכים שבעה"ת לא יסבור כן, מ"מ הא הרמב"ן ודאי שסובר דעיקר לשבועה אתא מדמקשה הקושיא משומר שמסר לשומר עיין ברא"ש ב"מ, וכן איתא בריטב"א בחדושיו לב"מ דצ"ז בסוגיא דשאלה חצי יום, ובפנ"י שם משמע דלא כהסמ"ע, וסוף סוף מחלוקת ראשונים יש בזה, ושפיר י"ל דהתוס' יסברו כשיטה דיכול לגלגל, אכן אהרא"ש קשה הן הוא עצמו מרא דשמעתא דאין יכול לגלגל במקום שמשלם, והוא עצמו הביא תירוץ התוס' דשבועות, וגם דייק לכתוב דהחשש הוא שמא יגלגל עליו, ולכן נ"ל אף שהסמ"ע השוה כל הדיעות דאין כאן מחלוקת וכו"ע מודו דאין מגלגלין, במקצת מודה אנכי לדבריו, אכן בכלל הענין נ"ל דבר חדש להשוות כל הדיעות, דהנה ודאי בהא דאמרינן במקום שאינו יכול לישבע דמשלם, לא נוכל לומר שאין כאן לתא דשבועה כלל ותחלת חיובו ממון ולא חל עליו כלל חיוב שבועה, חדא דהלשון מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא משמע הכי, אלא משמע דעיקר חיובו הוא שבועה, ורק משום שאין יכול לישבע ממילא יבוא התשלומין, ועוד דאלת"ה א"כ בטוענו איני יודע ע"י שבועת עד אחד דחייב לשלם, ואי נימא שאין כאן לתא דשבועה ותחלת חיובו ממון, א"כ עד אחד לממון אהא, אלא ודאי דתחלה לשבועה קאתי וחל על הנתבע חיוב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע יחויב אח"כ בתשלומין, ותיכף כשאמר אינו יודע יצא מחיוב שבועה ובא לידי חיוב ממון, ומעתה יש לחלק ולומר דאם מתחלת התביעה לא הזכיר כלל מטענת הגלגול, רק אחר שטען אינו יודע על עיקר השבועה יבוא לגלגל עליו עוד טענות אחרות, בזה שפיר אמרינן דאין יכול תו לגלגל, דכיון דבעת חלות השבועה לא היתה טענת הגלגול בזה, ורק דטענת הגלגול חבות לאחר שעבר פרחה השבועה העיקריית מיניה ונתחייב ממון, וא"כ על מה יחול הגלגול, אבל אם מתחלת טענתו טען שמנו טענה העיקריית וטענת הגלגול כאחת, וכיון דבעת חלות השבועה היתה נמי טענת הגלגול, נתחייב שבועת הגלגול שפיר, דבעת מעשה שהיה אל עליו חיוב שבועה העיקריית, חל עליו ממילא שבועת הגלגול, ולכן יש לומר דמ"ש הסמ"ע שמו"ע יודו שאין מגלגלין, היינו באופן שהוזכר בשו"ע כאן דהעובדא היה שמתחלה טענו מנה ואמר לו חמשים ידענא וחמשים לא ידענא, ואח"כ בא לגלגל טענות אחרות, וכיון שהגלגול בא לאחר שטען אינו יודע, ובעת חלות השבועה לא היתה טענת הגלגול, ועתה כשיבוא לגלגל כבר פרחה השבועה, ובאופן זה צדקו דברי הסמ"ע דכו"ע יודו שאין מגלגלין, אבל במקום שטען שני הטענות כאחת ובעת חלות השבועה היתה גם טענת הגלגול, בזה נאמר דכו"ע יודו דמגלגלין, ואין כאן שום מחלוקת בין הרא"ש ובעה"ת, דמה שסובר הרא"ש דאין מגלגלין, היינו דוקא במקום שטענת הגלגול יבוא אח"כ, ומה שסובר בעה"ת שיכול לגלגל, היינו במקום שהגלגול היה מתחלה, ומה לנו אפושי פלוגתא במקום שנוכל להשוות דיעותיהם, ולפמ"ש מתורץ מאוד דעת הרא"ש, דאע"ג שסובר דבמקום שמשלם אין מגלגלין היינו דווקא באם בא אח"כ לגלגל, אבל באם מתחלה גלגל עליו טענות יכול לגלגל, וצדקו דבריו שכתב דמשו"ה לא אמרינן בחשוד מתוך שאינו יכול לישבע דמשלם משום שיטלנו כל אשר לו בגלגול, היינו דחיישינן שמתחלה יגלגל עליו טענות רבות, שבאופן זה יכול לגלגל ויטלנו כל אשר לו באופן כזה ודו"ק כי זה נכון בעזה"י:

ולמה שכתבתי מגומגם מאוד דברי התומים כאן שהוכיח מן דברי הרא"ש דרפ"ק דב"מ דאין מגלגלין במקום שאין יכול לישבע, והוא ממה שכתב הרא"ש על קושית הרמב"ן מהא דאמרינן שומר שמסר לשומר חייב, והלא שומר השני הוה עד אחד המסייעו ויפטרנו משבועה, ותירץ הרא"ש דכיון שהשומר טוען אינו יודע תו אין כאן חיוב שבועה כלל ואין עד אחד קם לממון ע"ש, ומזה הוכיח התומים דגם גלגול שבועה אין שייך כיון שכבר פרחה השבועה ע"ש, ולא קרב זה אל זה, דבשלמא בעד המסייע שיבוא אחרי טענת הנתבע וכיון שכבר טען הנתבע אינו יודע באמת פרחה השבועה ונתחייב ממון מעתה, אבל במקום שטוען שתי הטענות כאחת דבעת חלות השבועה היה גם טענות הגלגול, וגם על הגלגול חל חיוב השבועה ודאי דמגלגלין, ובלא"ה תמוהים דברי התומים שמוכיח דעת הרא"ש רק מדיוקא. והא מפורש הדבר בתשובת הרא"ש דבמקום שאין נשבעין אין יכול לגלגל וכמו שכתבתי לעיל דהרא"ש הוא מרא דשמעתתא זאת:

ויתיישב נמי בזה דברי הש"ך לעיל (סי פ"ז) שלמד מדברי הרא"ש הנ"ל דבמקום שאין יכול לישבע לא, אמרינן דעד המסייע פוטר, ובקצוה"ח שם הקשה דהא בע"כ דלא נוכל לומר דעיקרו ממון דהא היכי דטען אינו יודע ועד אחד מעיד דצריך לשלם משום מחויב שבועה ואינו יכול ל שבע דמשלם, וכן בחשוד דצריך לשלם עפ"י העד, וא"כ ע"כ צ"ל דעד אחד כי אתא לשבועה קאתא ולאו עיקרו ממון, דאל"ה איך אתא עד אחד לממון, ולדברנו יתיישב, דזה ודאי דעיקרו חל עליו חיוב השבועה, וחיוב התשלומין בא ממילא אח"כ מחמת שאינו יכול לישבע, אבל לעלין עד המסייע שיבוא אחר טענת הנתבע, וגם חיוב השבועה בא ע"י הודאה במקצת, ודאי שאחרי שטען אינו יודע פרחה השבועה מיניה, ומה ענין עד שבא מתחלה ותחלת חיוב השבועה הוא רק ע"י העד, לעד המסייע שיבוא אח"כ מתחלת עדותו ודאי דלא יתחייב אלא שבועה, דשפיר קם גם עד אחד בזה, אבל לאחר שטען הנתבע אינו יודע פרחה השבועה, וכי אתא אח"כ עד המסייע הרי בא לפוטרו גם מממון וע"ז אינו קם ודו"ק:

ועוד יותר נ"ל דבנ"ד בחשוד, אפי' אם יבוא לגלגל אח"כ נמי יכול לגלגל, ויתורץ לנו סתירת דברי הרא"ש אהדדי דהוא עצמו כתב דהיכי דאינו נשבע אין כאן שבועת הגלגול, וכאן בחשוד כתב דחיישינן שמא יגלגל עליו, דהרא"ש יחלק בין היכי שמניעת השבועה הבוא מחמת טענתו אינו יודע, ובין היכי שמניעת השבועה תבוא מצד שהוא חשוד, כמו שנבאר, דהנה טעם דחשוד שאינו נשבע הוא כיון דעיקר השבועה תבוא לברר הספק שנולד לנו עפ"י טענותיהם, ולכן היכא דהוה חשוד על השבועה אין כאן שום בירור משבועתו, כיון דהוה חשוד לאותו דבר איבד נאמנותו, ולפי טעם זה העלה בס' נח"י לעיל בסי' צ"ב ענ"ה, וכן מבואר במרדכי (פרק שבועת הדיינים) בשם הרשב"ט דהיכי דהתובע מתרצה שישבע הנתבע ומאמינו אף שהוא חשוד, אז מחויב לישבע, ולפ"ז מקום לפנינו לחלוק דבשלמא היכי דמניעת השבועה הוא מחמת שאינו יודע, שבזה בשום אופן לא יבוא לידי שבועה, שפיר אמרינן שמיד משטען אינו יודע פרחה השבועה ונתחייב ממון, וממילא אין יכול שוב לגלגל, אבל היכי שמניעת השבועה הוי מחמת שחשוד, אז אפי' אח"כ נמי לא פרחה השבועה דשמא יתרנה התובע להאמינו לשבועה ולהכי יכול נמי לגלגל, ויתורץ בזה דעת הב"י (בסי' כ"ח) דאם יש גוי שחייב לישראל והוא בכלל חשוד ויש לו עד המסייע פוטרו משבועה, ותמה עליו הש"ך לעיל בסי' ע"ה, דהא הרא"ש כתב דעד המסייע אין פוטר במקום שאין יכול לישבע, ולמה שכתבתי א"ש, דהרא"ש לא כתב כן כ"א במקום שהמניעה היתה מצד שטוען אינו יודע כמו בשומר, אבל בחשוד ודאי שאפי' אח"כ לא פרחה השבועה, דשמא יתרצה להאמינו:

אלא דאכתי, צריך ביאור, דהא באמת יש טעם אחר ע"ז שאין חשוד לשבע, והוא משום דחיישינן שישבע לשקר, ומשום לפני עור לא מסרינן ליה שבועה וכמ"ש בשמ"ק ריש ב"מ ע"ש הריטב"א וז"ל ונימא מיגו דחשוד כו' ולא נרמי עליה שבועה דהא איכא משום לפני עור עכ"ל ולטעם זה אפי' אם נתרצה התובע אין שומעין כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות טוען) ולעיל בשו"ע (סי' צ"ב) ובסמ"ע שם, ולטעם זה א"כ לכאורה דומה דין דחשוד לשארי המקומות שאין יכול נישבע, כיון שגם בחשוד לא יבוא מעולם לידי שבועה, אכן לאחר העיון חכתי וש מקום לחלק בין חשוד לשארי מקומות, דבשלמא היכי שמניעת השבועה באה מחמת טענתו אינו יודע וכיון דמניעה הזאת הוה מן התורה, דמה"ת אי אפשר לישבע כ"א בבירור, וכמ"ש הש"ך בכ"ד. להכי שפיר י"ל דאין כאן לתא דשבועה כלל, וגם מתחלה לא נתחייב שבועה, דהתורה לא חייבהו שבועה כ"א במקום שיכול לישבע, אבל במקום שאינו יכול לישבע, מתחלה חייבהו ממון, אחרי שמניעה הזאת מן התורה הוא, אבל המניעה מצד חשוד שמה"ת אין זה מניעה כלל וכמ"ש התוס' (ב"ק דק"ח ע"ב) בד"ה ותרי כפילא, דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דפסול כדמוכח בשבועות ע"ש, דלהכי נמי חייבוהו כפילא כיון שמה"ת שבועתו שבועה, וכיון דמה"ת חל עליו חיוב שבועה לא פרחה השבועה מיני' מצד המניעה שהוא מדרבנן, וכמ"ש התוס' לענין כפילא דמיקרי משום זה שבועתו שבועה, הדרן לדברנו דבחשוד בכל אופן מגלגלין, ובשארי מניעות, היכי דהטענות באו כאחת ובעת חלות השבועה היתה נמי טענת הגלגול נמי מגלגלין וכמו שבארנו בזה:

אלא דלכאורה צ"ע במה שכתבתי בדעת התוס' והרא"ש דלהכי לא אמרינן בחשוד מתוך שאיל"מ משום דיגלגל עליו תביעות אחרות ומתוך שאינו יכול לישבע יטלנו כל אשר לו, והא דעת הרא"ש דבשבועת הגלגול לא אמרינן מתוך שאיל"מ כמ"ש בב"מ פ' השואל, וכ"כ הטור לעיל (סי' ע"ה) בשמו, וי"ל דע"כ לא קאמר הרא"ש דלא אמרינן שישלם, כ"א היכי דהמניעה על השבועה הוא מחמת שטוען אינו יודע, וא"כ לפחות יכול לישבע היסת שאינו יודע וכמ"ש הטור להדיא דשבועה זאת מוטלת עליו, אבל היכי דהמניעה הוא מצד שהוא חשוד שלא יוכל לישבע גם היסת, בזה גם הרא"ש מודה דישלם כיון שאי אפשר לו לישבע כלל, ולפוטרו בלא שבועה כלל נמי אי אפשר שלא יהא חוטא נשכר, ובלא"ה הוכיח הגרי"א בספרו נח"י (סי' ע"ה סט"ו) והרא"ש יסבור לדינא דאפי' בשבועת הגלגול אמרינן מתוך שאיל"מ, דהא הרא"ש לא כתב זה בדרך הכרח כ"א בלשון ומצינו למידחי, וגם לפי' התוספת שכתב הרא"ש שם דמיירי במאמינו שמתה כדרכה וכו' וכמ"ש התפארת שמואל, דלפי"ז א"צ לחלק בין גלגול שבועה לעיקר שבועה, ועיין שם שהכריח דהרא"ש מוכרח לסבור כן, ואם כי הטור כתב בשם הרא"ש להלכה דבגלגול שבועה לא אמרינן מתוך שאיל"מ, דחה זה שם ע"ש, וגם זה אין להקשות דאיך נחוש שמא יטלנו כל אשר לו ע"י גלגול, הא כתבו התוס' (בב"מ דצ"ז) ד"ה ביום דאין מגלגלין כ"א כשהנתבע טוען ברי, אבל כשטוען שמא אין מגלגלין א"כ יכול להציל עצמו ע"י שיטעון אינו יודע, וי"ל דמה נעשה כשירצה לטעון האמת, או שמא בראך אין יכול להשים עצמו כאינו יודע וכמ"ש התוס' שם ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה