אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען

הלכות הלואה

סימן עה

סעיף ב' במחבר מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב לישבע מן התורה וכו', עיין סמ"ע שכתב הטעם שכופר הכל פטור משום חזקה דאין אדם מעיז, וזהו דעת רש"י (ב"מ ד"ג), והתוס' שם סתרו טעם זה וכתבו דגזה"כ הוא שדוקא מודה מקצת חייב ולא כופר הכל, ומפני שענין זה יסוד ראשי הוא לכל פרטי הדינים המוזכרים בהלכה הזאת אמרתי להאריך ולבאר טעמי פלוגתתם בזה, הנה התוס' שם כתבו דאין לפרש כרש"י דפטור דכופר הכל הוה מטעם חזקה דאין אדם מעיז, דהא אפי' במקום שיכול להעיז כגון בבנו פטור, ואפי' מודה מקצת פטור החם במיגו דבעי כופר הכל כמבואר (כתובות די"ח) אכן רש"י (ב"ק דק"ז) כתב וז"ל כדרבה אין אדם מעיז פניו בפני זה שעשה לו טובה הלכך היכי דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדי' לא הוה מצי למיכפר והיכי דמודה מקצת בכולה בעי דליכפרי, והא דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז עכ"ל, הרי להדיא דס"ל דפטור דכופ"ה הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז, ובכדי ליישב שיטת רש"י מקושית התוס' דהא אפי' במקום שיכול להעיז נמי פטור נראה, דהנה בטעם דאין אדם מעיז, וסברת החזקה הזאת כתבו התוס' בכתובות שם שני טעמים, א) דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל, ביאור הדברים, דאם כופר הכל, הרי משים בזה לאל טענת חבירו וכמ"ש התוס' (ב"מ ד"ד) ד"ה הצד, דכשמודה מקצת יש רגליים לטענת התובע ע"ש, הא כשכופר הכל מבטל טענת חבירו, וזה הלא יכול להעיז לבטל כל דבריו, ונוח לו להודות במקצת ולקיים טענת חבירו, ב) פי' הריב"א דלא מצי להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, ואמנם בדעת רש"י לא נוכל לפרש טעם סברת החזקה כפי' התוס', דהא שיטת רש"י בב"ק שדוקא במקום שעשה לו טובה אין מעיז, אבל בפקדון יכול להעיז, ואי סברת החזקה הוא משום דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, או לבטל טענת חבירו, גם בפקדון הו"ל למיפטר, דהא סברות הללו שייכות בכל תובע יהיה מי שיהיה, לא מצי להעיז כנגדו כיון שמכיר בשקרו, אלא ודאי דרש"י יפרש טעם החזקה משום דאמרינן שלא יוכל לפעול בנפשו לכפור ולגזול ממון חבירו שעשה לו טובה, לאדם שלא עשה לו טובה אפשר ירצה לגזול מאתו, אבל כיון שקיבל טובה ממנו, חזקה שלא יוכל לשלם לו רעה תחת טובה, ולגזול ממנו הממון שהלוהו:

והנה אע"ג שזה ודאי דרש"י סובר פירוש אחר בטעם החזקה ולא כטעמי התוס', מ"מ גם טעמי התוס' יסבור, דרש"י לשיטתו יוצרך לו שני הטעמים גם יחד, טעמו וטעם התוס', ואי אפשר לזה בלא זה, דהנה התוס' יפרשו שרבה באומרו מפני מה מודה מקצת ישבע, חדא קאמר, ואינו בא לתת טעם כ"א על חיוב דמודה במקצת, אבל פטור דכופר הכל נפיק מקרא דכי הוא זה, אכן רש"י בב"ק שהבאתי לעיל, הלא יפרש דרבה מפרש שני הטעמים פטור דכופר הכל, וחיובא דמודה במקצת, וטעם שבזה לא שייך כלל בשני, דהנה זה ודאי שבכופר הכל לגמרי לא נוכל לומר דלאשתמוטי מכוון ובדעתו לשלם לבסוף, דאם בדעתו היה לשלם ודאי שלא יעיז פניו לכפור הכל ולבטל לגמרי טענת התובע, ונוח לו יותר להודות במקצת אפי' פרוטה בכדי שלא יתבטל טענת חבירו לגמרי, ומדכפר בכולו ודאי דלאו לאשתמוטי מכוון, וכה נראה להדיא דעת רש"י (ב"מ ד"ג ע"ב) בד"ה אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי שהרי כפר בכל ונימא מיגו דחשיד ע"ש, דלכאורה אינו מובן שגם גבי העדאת עדים נאמר דלאשתמוטי מכוון ולא חשיד כלל אממונא, אלא ודאי דעת רש"י דבכופר הכל לא נוכל לומר דמכוון לאשתמוטי דבשביל אשתמוטי לחוד לא היה מעיז לכפור הכל ולבטל טענת חבירו מכל וכל, ואע"ג שהתוס' שם בד"ה ובכולה, הביא ראיה משבועות דגם בכופר הכל קאמר רב נחמן דאשתמוטי לא קשה מזה כלל לדעת רש"י וכמו שכתבנו בחבורנו שם בדף ו' ליישב זה בטוב טעם ואכ"מ, או שי"ל כמ"ש בשמ"ק שם דרב נחמן בדריה תיקן שבועת היסת מתוך שרבו עזי פנים ובעלי השמטות שנשמטין אפי' בכל ע"ש, וכיון שרש"י סובר דבכופר הכל לאו לאשתמוטי מכוון, ובע"כ שאנו חושדין אותו שרוצה לגזול, א"כ איך יוכל להואיל בזה סברת החזקה שכתבו התוס' והוא שלא יעיז לבטל דברי חבירו להועיל ולפוטרו עי"ז במקום שרוצה לגזול, דאם אך פעל בנפשו לגזול לגמרי, ודאי שיעיז לבטל טענת חבירו, ועוד דיותר נוח לפניו לכפור הכל ולבטל לגמרי טענת חבירו, דאם הודה במקצת הרי מקיים טענת חבירו, והוא כשירצה לגזול נוח לפניו לבטל לגמרו טענתו, ואיזה סברא הוא לומר שיתבייש להעיז במקום שרוצה לגזול, ולכן אם אך אנו חושדין אותו שרוצה לגזול לא יוכל להועיל חזקה הזאת לפוטרו משבועה ואמנם סברת החזקה עפ"י פרש"י, משום דאמרינן שאין מעי לגזול, חזקה כזאת ודאי דמועיל גם לפטור, כיון שחזקה שלא יעיז לגזול, ומדכפר הכל מכלל דקושטא הוא כדבריו שאין חייב לו כלום, הרי דבכופר הכל לפטור, בע"כ דצריכין אנו לטעם החזקה עפ"י סברת רש"י, משא"כ היכי דמודה מקצת ואתה רוצה לפטור ע"י מיגו דכופר הכל, ובכדי לבטל רק המיגו, יפה כח סברת החזקה כפי' התוס' לבטלה, ולבד שהתם אתי שפיר סברת התוס', אלא שמוכרח לזה, דטעם החזקה דרש"י לא שייך כלל במודה מקצת, דסברת רש"י היינו שלא יעיז לגזול, נסתרת במקום שאפשר לומר דלאשתמוטי מכוון, דהתם אין רוצה כלל לגזול, ודעתו לשלם לבסוף, וא"כ במודה מקצת דנוכל לומר דמכוון לשמטה, לא שייך כלל החזקה שלא ירצה לגזול, ומוכרחים לסברת התוס' בטעם החזקה:

ומה מאוד מדוקדק לשון הש"ס לפרש"י, די"ל הש"ס כדרבה דאמר מפני מה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכולה בעי דליכפרי' והא דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז, הרי שהזכיר שני פעמים חזקה דאין אדם מעיז, ובפעם הראשון הוסיף נמי לכתוב "בפני בעל חובו" ובפעם השני לא הזכיר תיבות הללו וכתב סתם אין אדם מעיז, והיינו דרבה שאל בזה שני טעמים, פטור דכופר הכל, וחיוב דמודה במקצת, ומתחלה מוכרח לתת טעם על כופר הכל, דכל זמן שלא ידעינן דכופר הכל פטור לא יוצרך טעם גם על מודה במקצת, וכיון שטעם הראשון הוא על פטור דכופר הכל, שבזה הוה סברת החזקה דאין מעי לכפור ולגזול ממי שעשה לו טובה, להכי הוסיף בזה לומר בפני בעל חובו להורות שדוקא לבעל חוב שעשה לו טובה שייך סברא הזאת ואח"כ יפרש הטעם דמודה במקצת חייב, משום דבכולה בעי דליכפרי, והאי דלא כפרי' משום דאי אדם מעיז, פי' שלא יוכל להעיז לכפור הכל, דבזה דאין טענת התובע מכל וכל, ומשו"ה הודה במקצת בכדי לאמת ולקיים טענת חבירו, או דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו וכטעמי התוס', ומפני שסברא הזאת שייכא נמי בכל תובע לא הזכיר בה תיבות בעל חוב:

ויונח לנו אפוא מה שקשה לכאורה על שיטת רש"י, הן בב"מ בתוד"ה ובכולה פירשו דמודה מקצת נמי היה פטור מטעם חזקה דאין אדם מעיז, לולי הטעם שבכולה בעי דלודי, ורש"י דחק לפרש דהטעם דבכולה רעי דלודי הוצרך דלא נימא מיגו דחשיד אממונא, אשר על טעם זה כולם הרעיש וכקושית התוס', ולמה מיאן רש"י בפי' התוס' והלא התוס' דס"ל דפטור דכופר הכל אין זה מטעם חזקה, ובכל זה מודה מקצת הוה פטרינן ע"י החזקה, כ"ש לשיטת רש"י דגם פטור דכופר הכל הוא מחמת החזקה, אלא הוא הדבר אשר אמרנו דבמודה במקצת ליכא הך חזקה שתוכל לגרום את הפטור, רק החזקה שמבטלת המיגו וכנ"ל, וחוץ לדרכנו פרשתי דרש"י יסבור שדוקא לכפור הכל אין מעיז, הא מקצת יוכל להעיז, וכ"כ להדיא בגיטין, ומשו"ה לא יפרש כפי' התוס':

ואחרי כל הדברים הללו יתורץ קושית התוס' מבנו שיכול להעיז, דהנה הא דחז"ל אמרו שבבנו יוכל להעיז, לא הזכירו זה כ"א במודה מקצת דמהימן להכי במיגו, מטעם דבבנו יכול להעיז, וזה ודאי אשר גבי חזקה דמודה במקצת, דעיקר הסברא התם שלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, ובבנו לא שייך זה כלל, ואפי' לטעם דלא יוכל לבטל טענת חבירו לגמרי, היינו נמי דוקא בתובעו בע"ד האמיתי לא יוכל להעיז נגדו כ"כ, וגם מצד השומעים קאמר אשר יחשבון טענת התובע צודקת, כי חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו, אבל בבנו יאמרו שמסתמא אין הבן יודע בטענת אביו, אמנם חזקה דכופר הכל, חזקה הזאת אינו תלוי דוקא לפי האדם, לומר שלזה ירצה לגזול ולזה לא ירצה, אלא במעשה תלוי, דבמקום שקיבל טובה אמרינן דחזקה שלא ישלם רעה תחת טובה ולכפור הממון שקיבל טובה על ידם, וא"כ במלוה שעשה לו טובה לא ירצה לגוזלו אפי' כשבנו הוא התובע, ולפ"ז חזקה שגורמת הפטור דכופר הכל שייך נמי בבנו, להכי גם שם פטור כופר הכל, ולא עוד אלא אפילו מודה מקצת פטור התם מיגו דבעי כופר הכל, דעיקר ביטול המיגו משום דאין מעיז, ובבנו יוכל להעיז, שפיר יש לו מיגו, דדוקא חזקה דחיוב מודה במקצת ליכא בבנו, אבל חזקה דפטור בכופ"ה שייך נמי בבנו ודו"ק

ומכל מה שכתבנו מצאנו המפתח בפלוגתת רש"י ותוס' בענין זה דפליגי בשני דברים לרש"י הוה פטור דכופר הכל מטעם חזקה, ולתוס' מקרא, שנית, דלרש"י פטור דכופ"ה דוקא במלוה, ולתוס' אפי' בפקדון ושני פלוגתות הללו תלויות זה בזה, ולשיטתם אזלי, דלשיטת התוס' שגם בכופר הכל שייך אשתמוטי, לא יוכלו לפרש סברת החזקה כשיטת רש"י משום דלא ירצה לגזול, דהא י"ל דלאשתמוטי מכוון ולא ירצה כלל לגזול, ובע"כ יפרשו דסברת החזקה הוא רק משום שחבירו מכיר בשקרו, וסברא הזאת לא יוכל לעשות פטור וכמו שכתבתי, ולהכי הוכרחו לפרש דטעם הפטור הוא מקרא, וממילא כיון דילפי מקרא לא שייך תו לחלק בין פקדון למלוה, אבל לשיטת רש"י דבכופר הכל לא שייך אשתמוטי, א"כ שייך חזקה דלא ירצה לגזול, ויפה כח חזקה הזאת לעשות פטור, וכיון שהפטור הוא מטעם חזקה, ממילא מחלק בין מלוה לפקדון דבפקדון ליכא חזקה הזאת:

שם במחבר ואם יש אחד שמסייעו י"א שפטור משבועה, השער המשפט לקמן (סי' צ"ד) חקר באם יש אחד המסייע לשבועת הגלגול אי פוטרו משבועת הגלגול או לא, מי נימא כיון דעד המסייע פוטר מעיקר שבועה, כ"ש מגלגול, או שמא דלענין גלגול לא מהני עד המסייע, דכיון דנשבע בלא"ה על עיקר השבועה מגלגלין בכל גווני, והוכיח מדברי הש"ך לקמן סי' צ"ד שכתב דע"י גלגול מחויב לישבע בטענת פרוזבול היה לי ואבד, או בריבית בהיתר לקחתי, אלמא דאע"ג שבטענת הללו לא משבעינן אפי' היסת משום דמסייע להו חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, מ"מ ע"י גלגול משבעינן, כן נמי בעד המסייע לא יועיל לפטור הגלגול ע"ש, וכן הקצוה"ח שם הוכיח נמי שאע"ג דחזקה דוחה את שבועת היסת, מ"מ אינו דוחה את הגלגול, דבהחזיק שלש שנים דעת הרשב"א שאין מוסרין אותו לשבועת היסת, ואילו ע"י גלגול תנן נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע, ותנן סתמא ומשמע אפי' בהחזיק בהם שלש שנים ע"כ, ולענ"ד למה להם להביא ממרחק לחמם, הא מעיקר הדין דגלגול שבועה מוכח שחזקה אינו דוחה לשבועת הגלגול, דהנה לשיטת רש"י דפטור דכופר הכל הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז ולא מקרא דכי הוא זה וכמו שהארכתי בדבור דלעיל, הרי דעיקר הפטור הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז דמסייע לה, ואפ"ה ע"י גלגול משבעינן, וא"כ מוכח מזה דחזקה אינו דוחה שבועת הגלגול, דאל"כ לא משכחת גלגול שבועה, דלעולם נפטרנו מכח חזקה דאין אדם מעיז, כמו כופר הכל, ומזה יהיה נפשט נמי ספיקו של השער המשפט הנ"ל, דמינה חזינן דשבועת הגלגול לא ניתנה לברר הספק, דהא בכופר הכל תלינן דקושטא קאמר ומשו"ה פטור, ואפ"ה ע"י גלגול משבעינן, הרי דאע"ג דחזקה דקושטא קאמר ואפ"ה כיון דנשבע בלא"ה מגלגלין גם ע"ז, וא"כ כ"ש בעד המסייע שאין מברר כ"כ לטענת הנתבע דהאמת אתו שאין נפטר עי"ז משבועת הגלגול:

ולפמ"ש יתבאר לנו שיטות רש"י ותוס' (ב"מ ד"ד ע"א) ויהיה נמי סיוע לחקירה הזאת, דהנה מלשון הש"ס שם דקאמר מה לגלגול שבועה דעד אחד וכו' פיו יוכיח, משמע שגם השתא יליף הק"ו מגלגול שבועה, ופיו הוי יוכיח לגלגול שבועה, דבפיו לא שייך שבועה גוררת שבועה ואפ"ה משתבע, אכן מלשון רש"י בד"ה פיו יוכיח וז"ל מודה מקצת הטענה שעל מה שכפר ופיו לא הודה נשבע עכ"ל. משמע להדיא דפיו הוה יוכיח לעומת חומרת עד אחד, וכן מוכח נמי מהתוס' ד"ה הצד, שהקשו כופר הכל יוכיח, דהיינו כפרש"י שנילף מפיו ועד אחד, וא"כ הפירוש דטענה וכפירה, בע"כ הוה הפירוש, זה טוען וזה כופר כפירש"י ומשו"ה שפיר הקשו התוס' אבל אי נפרש שבאמת ניליף מגלגול שבועה ופיו, א"כ י"ל דטענה וכפירה לא מיקרי אלא במה שיש טענה ברורה שחייב עליה, וכגון בגלגול שבועה דעד אחד, שיש כאן טענה ברורה, שהרי על מה שתובע עפ"י העד חייב שבועה בודאי ויש כאן חיוב גמור, וכמו כן בשני עדים הרי יש חיוב גמור על מקצת הממון ויש כאן טענה ברורה, שחייב על מקצת התביעה בבירור, או שבועה או תשלומין, וא"כ טענה מיהא מיקרי, אבל בכופר הכל לדברי הנתבע ליכא שום טענה עליו וכמ"ש הרמב"ן בשמ"ק שם, וא"כ כיון שהקשו התוס' מכופר הכל מוכח שסוברים נמי כפרש"י, והגרסא שאח"כ מה לעד אחד הוא כפירושם, ואמנם רוב הראשונים הסכימו שבאמת נילף מגלגול שבועה ופיו, וגורסים אח"כ מה לגלגול שבועה, עיין בשמ"ק טעמם הנכון, והנראה שרש"י ותוס' מוכרחים היו לפרש שהק"ו הוא מעד אחד ופיו, דהנה לכאורה קשה טובא דלפרש"י ותוס' לעיל שם, האי דקאמר אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי, היינו משום דבלא הק"ו הו"א שבהעדאת עדים כיון דהוא עצמו כופר בכל וליכא למימר כל כך משתמיט, לא נאמינו על השבועה, וקמ"ל הק"ו דאפ"ה שייך אשתמוטי וכמ"ש התוס', וא"כ על החיוב אין אנו דנין כלל, דזה היינו יודעים גם מעצמו בלי הק"ו, שיש בכת העדאת עדים לחייב שבועה, ורק לענין הנאמנות אנו דנין, והק"ו אשמועינן שנוכל גם להאמינו, א"כ אין שייך מתחלה למילף הק"ו מפיו, דמה פיו מחייב כ"ש עדים, הא על החייוב אין אנו דנין, וא"כ י"ל דהא תינח פין דשייך אשתמוטי מהימן, אבל בהעדאת עדים דלא נאמין כיון דלא שייך כל כך משתמיט, אלא בזה י"ל שבאמת מפיו לחוד לא ילפינן, וכשרצה בתחלה למילף מפיו לחוד איה"נ דהו"מ למיפרך מה לפיו שכן משתמיט, אכן אליבא דאמת שהק"ו הוא מפיו ועד אחד, א"כ שפיר יש לנו ילפותא שגם היכי דכופר הכל שייך אשתמוטי, דהא בעד אחד נמי, איהו עצמו כופר הכל ואפ"ה מהימן בשבועה, מכלל דאמרינן גם בזה דמשתמיט, וצ"ל שהש"ס דקאמר קמ"ל ק"ו, היינו משום שידע האמת שהק"ו הוא לא מפיו לחוד, כ"א או מצירוף גלגול שבועה, או עד אחד בהדי', ומשני אלו יש להוכיח שגם בכופר הכל נמי שייך אשתמוטי:

והנה הא תינח לשיטת התוס' שם דלקושטא דמלתא שייך בכופ"ה אשתמיט, אכן לשיטת רש"י דס"ל דהפטור דכופ"ה הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז, וסברת החזקה לדידיה הוא, שאין רוצה לגזול ממון חבירו שעשה לו טובה, וא"כ בע"כ שלא נוכל לומר אשתמוטי, דאם מכוון להשמטה נסתר בזה החזקה דאין מעיז, כיון שאין מכוון כלל לגזול, אלא לאו דלקושטא דמילתא ס"ל דלא שייך בכופ"ה אשתמוטי, ועיין מה שכתבנו בחבורנו לב"מ שם בד"ג באריכות, וא"כ יוחזר הקושיא דהיכי משבעינן ע"י עד אחד, וגם גלגול שבועה היכי משכחינן, הא בהשמטה ליכא למימר כיון שכופר הכל, ובע"כ בגזלן אתה חושדו, וא"כ נימא מיגו דחשוד, ואמנם בעד אחד אכתי י"ל דנוכל לתלות בהשמטה, ואע"ג דבכופר הכל דעלמא לאו להשמטה עביד, מ"ד בעד אחד כיון שיודע שיש עד אחד המכחישו לא היה כופר וכמ"ש הריטב"א סברא כזאת גבי העדאת עדים, ובע"כ דלהשמטה מכוון, ובזה יתורץ נמי מה שהקשו דבב"מ (ד"ו ע"א) כשבא הש"ס להוכיח דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא, למה לא הוכיח משבועת עד אחד ולמה שכתבנו אין ראיה כלל מעד אחד, דלא חשיד כלל דודאי להשמטה מכוון, וכל זה י"ל בעד אחד, אבל מגלגול שבועה קשה, דאם בגזלן אתה חושדו נימא מיגו דחשיד, ואי באשתמוטי, א"כ נוכיח שגם בכופר הכל שייך אשתמוטי, ולמה שכתבתי לעיל יבואר, שלא להשמטה אנו תולין. וכן לא בגזלן חשדינן אלא תלינן שקושטא קאמר ודאי מטעם החזקה דאין מעיז, ואם לא היה עליו חיוב שבועה ממקום אחר היה פטור מכל שבועה, ואמרינן דקושטא אמר וכמ"ש רש"י בטעם פטור דכופר הכל, רק עכשיו שנשבע בלא"ה צריך לישבע גם על שבועה הזאת וכמו שכתבתי שגם בעד המסייע על הגלגול נמי מחויב לישבע, ואחרי כל זה יתורץ לנו סברת רש"י ותוס' בזה שנדו מכל הראשונים לפרש דהק"ו הוא מעד אחד ולא מגלגול שבועה, דלשיטתם שעיקר הק"ו בא ללמדנו דבכופר הכל נמי שייך אשתמוטי, לא יכול למילף מפיו וגלגול שבועה, דשניהם יש לפרוך בפיו משום דהוה מודה מקצת, וגלגול שבועה, באמת לאו להשמטה מכוון, אלא דאפ"ה נשבע כיון דבלא"ה נשבע וכנ"ל, והוכרחו למילף מעד אחד דהוה כופר הכל ואפ"ה נשבע, וכ"ש דאתי שפיר לשיטת רש"י דבעי למילף בק"ו, דבהעדאת עדים כיון שיש עדים המכחישין לא היה כופר וכמ"ש בשם הריטב"א, דהכי מוכרח לשיטת רש"י, ולזה יליף מעד אחד דתלינן נמי דלהשמטה מכוון מחמת שיודע שיש עד אחד המכחישו לא היה כופר וזה נכון בעזה"י:

סעיף ד' במחבר כפר בכל ועדים מעידין שחייב לו חמשים ישלם חמשים וישבע כו', זהו דין דר' חייא קמייתא דהעדאת עדים במקצת מחייבו שבועה כמו מודה בעצמו במקצת, ולפום רהיטא משמע דחיוב השבועה שבכאן הוא מטעם דחשיב כמודה מקצת, ומטעם מודה חייב, אבל באמת לשיטת רש"י דפטור דכופר הכל הוה רק מטעם חזקה דאין אדם מעיז, ומדהעיז פניו לכפור הכל מכלל דקושטא קאמר, ולפ"ז לא שייך לומר כן כ"א כשכופר בכל ואין עדים מכחישין אותו כלל, אבל כשעדים מכחישין אותו במקצת א"כ הרי חזינן דהוא מעיז ומעיז דהא כפר גם באותו מקצת אשר נתברר שקרן עפ"י עדים, וכיון דאבד החזקה דאין מעיז הוה חייב שוב מדין כופר הכל, דגם כופר הכל חייב בכה"ג במקום דליכא החזקה דאין מעיז, וכמו בפקדון דחייב לשיטת רש"י גם בכופר הכל כיון שיכול להעיז, ויש אפוא נ"מ גדולה בין שיטת התוס' לשיטת רש"י בדין זה, דלשיטת התוס' דפטור דכופר הכל הוה מגזה"כ, א"כ צ"ל דהעדאת עדים דמחייבו שבועה, היינו מטעם מודה מקצת, דמה שהעדים העידו חשבינן כאילו הודה בעצמו המקצת, ולשיטת רש"י צ"ל דחייב הוא מטעם כופר הכל, דבכה"ג דאבד החזקה גם כופר הכל חייב וכמו שכתבתי, ואם כי הדבר פשוט וא"צ לראיה, בכ"ז אביא מה שמצאתי כדברי להדיא בנמוק"י ריש ב"מ וז"ל אבל גבי העדאת עדים דליכא למימר אשתמוטי משתמיט שהרי בכל כפר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואעפ"י שהוחזק כפרן במקצת נימא דמשטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו וליהימניה בלא שבועה קמ"ל מק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ולפיכך הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחקזת מעיז פנים הוא נשבע עכ"ל, הרי להדיא כדברנו דבהעדאת עדים דחייב הוה משום שיצא מחזקתו דאין מעיז, ובזה נתיישב לי מה שנתקשיתי בחבורי לב"מ במה שאמר הש"ס התם אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי קמ"ל ק"ו דלשיטת רש"י מאי קמ"ל הק"ו, אי נימא דקמ"ל דבכופר הכל שייך נמי אשתמוטי, הא לטעמו שסובר דפטור דכופר הכל הוה מטעם חזקה דאין מעיז, והיינו שלא יוכל להעיז לכפור ולגזול, א"כ בע"כ צ"ל דלקושטא דמלתא לא שייך אשתמוטי בכופר הכל, דאם אך יכולים לומר דלהשמטה קא מכוון הרי נסתר בזה החזקה דכופר הכל כיון שאין מכוון כלל לגזול, וא"כ איך אפשר לפרש דר' חייא קמ"ל דבכופר הכל לא שייך אשתמוטי, הא קיי"ל להיפוך, ואי נפרש דהק"ו אשמעינן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, הא לשיטת רש"י בע"כ צ"ל דלפי האמת אמרינן מיגו דחשיד, דהא איהו מפרש דטעם דרבה משום דאשתמוטי הא לא"ה הוה אמינא דחשיד אשבועתא, וכ"כ הרמב"ן שם דלדעת רש"י בע"כ צ"ל מיגו דחשיד אממונא כו' ועמש"ש, אכן למה שכתבתי בזה ניחא, דהו"א דגם כשהוכחש במקצת ע"י עדים נמי לא אבד החזקה דאין מעיז, דאמרינן דמשטה היה בו וכהנמוק"י דלעיל, קמ"ל ק"ו דאבד חזקה זאת וחייב מטעם כופר הכל:

והנה לעיל (סי' ל') נתבאר מתוך דברי המחבר שם בסעיף ג' דדין זה דהעדאת עדים במקצת מחייב שבועה היינו דוקא בעדים שראו כאחד אבל ע"י עדים שנצטרפו לא מחייבי שבועה ולא שייך הא דר' חייא. והש"ך שם בסק"י חולק וסובר דדינא דר' חייא איתא אפי' בעדים שע"י צירוף ע"ש ובמה שכתבנו בחדושנו שם, וכעת נ"ל להוסיף ולבאר דלשיטת רש"י יהיה מוכרח כהש"ך, דהא תינח אם החיוב שבהעדאת עדים היה משום מודה במקצת, אז היה מקום סברא לחלק שדוקא עדים גמורים יש יכולת בידם לחייבו שבועה ומשום שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים חשבינן הודאת העדים כאילו הודה מעצמו, אבל עדים שע"י צירוף אין כחם יפה שיהיה הודאתם כהודאת בע"ד עצמו, אכן לפי היסוד שהנחנו בזה בשיטת רש"י דחיוב דהעדאת עדים הוה מטעם כופר הכל, דכיון שיצא מחזקה דאין מעיז גם כופר הכל חייב, א"כ מה לי אם הוחזק למעיז בעדים שראו כאחד או ע"י צירוף, הא גם בע"י צירוף הוחזק כפרן ומעיז, וכיון שהוחזק למעיז ממילא חייב שבועה גם כשאינו מודה כלל, וממילא דליתא גם מ"ש הסמ"ע שם דאם לא היה רק עד על מאה ועד על מאתים דאז היה מחויב לשלם המאה מחמת הצירוף, לא היה חייב שבועה מה"ת על המאה השניה נגד העד, דעד שנצטרף לממון אינו מביא תו לידי שבועה, דלמה שכתבנו זה אינו, דלא נניח כי עד שנצטרף כבר אי בכחו לחייב שבועה, אכן היינו דוקא אם השבועה בא ע"י העד בזה שפיר אמרינן דכיון שנצטרף כבר לממון אין כחו יפה עוד לחייב שבועה, אכן השבועה התם הוה לא מחמת העד כ"א מחמת שכבר הוחזק למעיז ע"י שני עדים, ממילא אין צורך שוב לעד שיחייבו שבועה, דהשבועה בא על כפירתו שכפר הכל, ואכן כל זה הוא לשיטת רש"י אכן לשיטת התוס' דפטור דכופר הכל מקרא, דגזה"כ הוא דבעינן הודאה, א"כ כל זמן דליכא הודאה פטור, מיהו לעיל בחדושנו שם הוכחנו שגם התוס' סובר כהש"ך מטעם אחר ע"ש:

ויהיה עוד נ"מ גדולה בין שיטת התוס' לשיטת רש"י היכי שאדם תובע לחבירו כלים וקרקעות והנתבע כפר בכל ועדים מעידין על הקרקעות כדברי התובע אע"ג דמצד העדאת עדים אין לחייבו שבועה, דהא בכה"ג בהודאת קרקע גם בהודאת פיו פטור, מ"מ לשיטת רש"י חייב שבועה על הכלים דבכה"ג שהוחזק למעיז עפ"י העדים גם כופר הכל ממש חייב, אכן לשיטת התוס' דהחיוב הוא מטעם הודאה וכיון דההודאה היה בקרקע פטור משבועה, אבל לרש"י ודאי חייב ודלא כבעל הגהות אמ"ב שנתקשה בזה ע"ש, וכן במ"ש הרא"ש דבהעדאת עדים כשטוען אינו יודע על השאר לא אמרינן בו מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כיון דאתי מק"ו דגלגול שבועה ובגלגול שבועה לא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ וכמ"ש בפ"ת כאן, לשיטת רש"י נמי לא שייך הכי, כיון דעיקר חיוב השבועה לאו משום העדים בא, דמשום העדים רק הוחזק למעיז, וק"ו לא אתי כ"א דבכופר הכל שייך נמי אשתמוטי ונאמן על השבועה, וממילא חייב שוב מטעם כופר הכל ועיין מה שכתבתי עוד בדבור הסמוך מזה:

שם באותו סעיף במחבר וישבע מן התורה על השאר, וכתב בתשובת בשמים ראש סי' י"ז בהעדאת עדים דר"י חייא אם טען על השאר אינו יודע דלא הוה מחויב שבועה ואל"מ, דהא הך דינא יליף לי' חייא מק"ו דגלגול ובשבועת גלגול שטען בה אינו יודע אינו חייב משום מתושאיל"מ ע"כ הוה"ד בהעדאת עדים דר' חייא עכ"ל הובא בפ"ת כאן, ובתשובת בית אפרים כתב ע"ז דלאומר ברי' דרבינא חתום עלה ולא מהרא"ש יצאו הדברים הללו והאריך להוכיח שהרא"ש לא ס"ל הכי ע"ש, ולי נראה להוכיח דהרא"ש ודאי דסובר הכי, דהנה היש"ש (פ' הכונס סי' ל"א) הביא מ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל ששאלת על לאה שטוענת על ראובן שמסרה בידי עכו"ם ובזה הפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות כל מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שלא הפסידה יותר אבל בהוכחות לא מפקינן ממונא עכ"ל, והיש"ש השיג ע"ז וכתב דהרא"ש לא דק בפסק זה דהא מוסר פסול לשביעה ואין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע ואין לך פסול יותר ממנו בפרט מסור כזה שהוחזק בעדים ודוחק לומר דהרא"ש לא ס"ל הכי דהא פסק בס' החפץ בשם רב פלטוי גאון דמסור פסול לעדות וכן הביא הסמ"ג והרמב"ם והטור נמי הביאו וז"ל המוסרין וכו' לא הוצרכו חכמים למנות מכלל פסולי עדות שלא מנו אלא ישראל עכ"ל, וכל הפסול לעדות מחמת עבירה פסול לשבועה ע"כ נראה דלא דק אלא דנין אותו כמי שמחויב לישבע והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל לפי מה דס"ל שחייב המוסר לשלם מדאורייתא א"כ איכא שבועה דאורייתא שהרי מה שהיה מברר על ו בעדים לא גרע מהודאת עצמו וכו' ע"ש, ובכדי שלא לשוויה לרבינו הרא"ש טועה כ"כ, נ"ל ליישב דבריו, דלכאורה מוכח מסוגיא דש"ס בב"ק כדבריו, דהכי איתא התם (דס"ב ע"א) בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא, והרי"ף וכמה ראשונים עמו הא פירשו הך בעיא דאמימר אי עשו תקנת נגזל במסור, דמיירי שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו אלא שאין העדים יודעים בכמה הפסידו ע"ש, וכיון שכן דמיירו בשיש עדים שמסרו, ואי נימא כהרש"ל דמסור פסול לשבועה, וכיון דמחויב שבועה דהעדאת עדים דיינינן בו שכנגדו נשבע ונוטל, א"כ היאך שייך למיבעי אי עשו תקנת נגזל במסור או לא, הא אף אי אמרינן דלא עשו תקנת נגזל במסור, מ"מ כיון שיש עדים שמסר א"כ הוא פסול לעדות ולשבועה, וכיון שהוא חייב לישבע שבועה דאורייתא מחמת דינו של ר' חייא, דהעדאת עדים מביאו לידי שבועה דאורייתא והו"ל כדין חשוד דקיי"ל דכנגדו נשבע ונוטל ומאי קא מיבעי לי' לאמימר, אע"כ כהרא"ש דלא אמרינן הכא מחויב שבועה ואיל"מ ומטעם שכתב הרא"ש דכיון דמשבועת גלגול ילפינן לה והתם גופא לא אמרינן מתושאיל"מ, והן אמנם דיש לדחוק ולומר דהתם בבעיא דאמימר איירי כשהעדים לא ידעו אם הפסידו כלל, רק שראו שמסרו אבל אינם יודעים אם באמת לקחו ממינו של זה כאשר זמם המוסר, וא"כ מחמת העדאת עדים לא היינו מחייבים אותו לישבע כיון דאינם יודעים כלל אם נעשה ההפסד, אבל זה דוחק לאוקמי דהבעיא מיירי בכה"ג דוקא שהעדים אינם יודעים, ואכן אפי' אם נרצה לדחוק ולאוקמי הבעיא בכה"ג נמי א"ש דינו של הרא"ש, דלשיטתו אזיל, דלפמ"ש בשם הרא"ש דבהעדאת עדים דר' חייא לא אמרינן מתושאיל"מ, א"כ לק"מ קושית היש"ש עליו, דהא בדינו של הרא"ש כיון דמטעם דר' חייא אתינן עלה, ובזה הא סובר איהו גופא דלא אמרינן מתושאיל"מ, וגם התקנה דכשעדו נשבע ונוטל לא שייך התם לשיטת הרא"ש, דהא בב"מ (ד"ה ע"א) הקשו התוס' דלמה אמרינן בחשוד דכשנגדו נשבע ונוטל, ואמאי לא אמרינן בו דכיון דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם ותירצו שני תירוצים א) משום דהחשוד ברצונו היה נשבע אם היה מניחו אלא שאין אנו מניחין אותו, ב) דא"כ לא שבקת חיי לחשוד דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו את כל אשר לו ע"ש, והנה טעם השני לא שייך גבי מסור דכיון דמצוה להורגו, וגם ממונו יש דיעות דמצוה לאבדם, אם כן מה שייך הטעם דלא שבקת חיי כיון דמצוה לאבדו ולא ישבוק, ואף על גב דטעם הראשון של תוס' שייך נמי גבי מסור, אכן גם בזה הרא"ש לשיטתו בפרק כל הנשבעין דסובר כטעם השני משום דלא שבקת חיי, וטעם זה לא שייך גבי מסור וכמו שביארתי, ושפיר פסק הרא"ש דהמוסר פטור לגמרי, דחיוב שמצד הדין דמחויב שבועה ואיל"מ לא אמרינן בדר' חייא, וחיוב דמצד התקנה דכשנגדו ישבע, ליכא נמי במסור וממילא דפטור לגמרי, ולפ"ז הרי מוכרח דהרא"ש יסבור בהעדאת עדים דלא אמרינן בו מחויב שבועה ואיל"מ, מהך תשובת הרא"ש שהביא הרש"ל, דאי נימא שגם בהך דינא דר' חייא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ, א"כ אמאי פטרו הרא"ש לגמרי להמוסר הזה שחייבוהו העדים במקצת, נהי דתקנה דכשנגדו נשבע ליכא במסור, אבל אכתי יהא חייב לשלם מפני שאינו יכול לישבע דפסול הוא, אע"כ דבדינא דהעדאת עדים סובר הרא"ש דלא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ, וממילא מיושב נמי מה שהקשה היש"ש על הרא"ש שפסק דראובן המוסר ישבע שלא הפסיד יותר, והא מסור פסול לשבועה דהנה ידוע מחלוקת הפוסקים בדין אם אומר התובע אקבל שבועתו אעפ"י שהוא חשוד, דהמ"מ וסייעתו פסקו דאין שומעין והמרדכי (פ' שבועת הדיינין) הביא בשם הרשב"ט דחולק ע"ז והוא סובר דשומעין, ולזה י"ל דהרא"ש נמי סובר כהרשב"ט, דבתובע תלוי הדבר ואם רצה לקבל שבועתו נוכל להשביעו, ובכן בשלמא אם היה שייך בו דין דמחויב שבועה ואיל"מ או התקנה דכשנגדו נשבע ונוטל, ודאי דלא היה מתרצה התובע לסמוך על שבועתו, והיה בוחר יותר או התשלומין או לפחות היה מתרצה שישבע הוא ויטול, אבל לאחר שביארנו דלא מחייב שבועה ואיל"מ ולא כשנגדו נשבע ונוטל אמרינן בזה, והדין דפטור לגמרי וכיון שכן למה לא יתרצה התובע שישבע מיהא, דמה יפסיד כשישבע והלא יותר טוב לפניו שישבע מיהא משיפטור בלא כלום, וכיון שבודאי מרוצה התובע משו"ה משבעינן אותו שלא הפסיד יותר והדברים נכונים:

אלא דאכתי מה שכתבתי ליישב ההיא דתשובת הרא"ש בדי דמסור צריך ביאור, דלכאורה יש להוכיח דאפי' אי נימא דבשארי שבועות הגלגול סובר הרא"ש דלא אמרינן בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל במסור וחשוד יודה דאמרינן מתוך שאיל"מ, דהנה על קושית התוס' בב"מ דלמה תקנו בחשוד שכנגדו ישבע ויטול ולא אמרינן בו מתוך שאיל"מ, והתוס' תירצו דאי נימא הכי לא שבקת חיי לחשוד דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו, עיינתי בדברי הרא"ש דשבועות (דף מ"ב) שהביא לסברת התוס' בשינו לשון וז"ל ולא אמרינן כיון שהמחויב אינו יכול לישבע יטול הלה בלא שבועה משום חיותא דחשוד תקנו כך שכל אדם רע יגלגל עליו שבועה ויטול כל אשר לו עכ"ל הרי דשינה מלשון התוס' ודייק לכתוב ויגלגל עליו שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע יטלנו כל אשר לו, ומזה מוכח להדיא דהרא"ש סובר שאפי' בשבועת הגלגול אמרינן מתוך שאיל"מ, ובכדי שלא יקשה ע"ז ממ"ש הרא"ש בפ' השואל וכן בתשובה שהבאתי בתחלת דברנו דלא אמרינן בשבועת הגלגול מתוך שאיל"מ, וכ"כ הטור בסי' זה בשם הרא"ש נראה לחלק דע"כ לא קאמר הרא"ש דלא אמרינן שישלם כ"א היכי דהמניעה על השבועה הוא מחמת שטוען איני איני יודע, וא"כ לפחות יכול לישבע היסת שאינו יודע וכמ"ש הטור להדיא דשבועה זו מוטלת עליו, אבל היכי דהמניעה הוה מצד שהוא חשוד שלא יוכל לישבע גם היסת, בזה גם הרא"ש מודה דישלם כיון שהוא אי אפשר לו לישבע כלל, ובלא שבועה כלל לפוטרו נמי אי אפשר שלא יהא חוטא נשכר, ולפ"ז אזדא תירוצו על מ"ש הרא"ש במסור, דהא מסור כיון שפסול הוא לשבועה, כדין חשוד צריך לדיינו, ואם שבועת התקנה לא שייך בו וכמו שכתבתי, אכתי למה לא דיינינן בו מתוך שאיל"מ, אלא דשוב התבוננתי דדוחק לומר כחילוק שחלקתי, דבחשוד גם הרא"ש מודה דצריך לשלם כיון שאי אפשר לו לישבע כלל, דהא הבאתי לעיל דהרא"ש יסבור דאם התובע רוצה לקבל שבועתו מחויב זה לישבע, וא"כ גם בחשוד מצי להשביעו וכמ"ש הרא"ש להדיא בראובן המוסר שצריך לישבע, וא"כ אכתי מה איכא בין חשוד לשארי שבועות הגלגול, ולכן נראה יותר דמ"ש הרא"ש בשבועות בשינוי לשון מתוס' וכתב , "ויגלגל" עליו שבועה, אין כוונתו דבשבועת הגלגול יטול ממנו, דזה אינו דבשבועת הגלגול לא אמרינן כלל מתוך שאיל"מ ואפי' בחשוד אלא הכוונה שיגלגל עליו תביעות חדשות ויביאנו לידי שבועה על התביעות החדשות, והכוונה הוא ממש כסברת התוס' רק בלשון יש שינוי ולא בכוונה ודו"ק היטב והדברים מבוארים, מיהו בעיקר טעמו של הרא"ש דמשו"ה לא אמרינן בהעדאת עדים מתוך שאיל"מ משום דמשבועת הגלגול ילפינן לה יש לפקפק בזה, דהא לעיל בסעיף ב' הבאתי לשון רש"י בב"מ דפיו הוה יוכיח לעומת חומרת עד אחד ולא לגלגול שבועה, וכן מוכח מלשון הש"ס לפי הגרסא שלנו דגרס התם מה לעד אחד, אלא די"ל דהרא"ש יפרש כפירוש רוב הראשונים המובא בשמ"ק שם דהילפותא דר' חייא הוא מן גלגול שבועה ופיו ועיין מה שכתבנו לעיל:

שם באותו סעיף בסמ"ע ס"ק י"ד כתב וז"ל אבל אם טוען שנתן בידו מעות להשביחן כו' אין לו התנצלות לומר דלכך כפר בכל משום דהוציאן כו' וא"כ הו"ל לגלות הדבר להמפקיד ומדכפר ש"מ דעתו היה לגוזלו עכ"ל, וסברא זאת כתב רש"י (ב"מ ד"ה) בד"ה בפקדון פסול לעדות ואם אבד, יטעון שאבד ויפטר, אלא דקשה דלפי סברא זאת א"כ להל בדרמי בר חמא דקאמר דמשתמיט עד דמשכח לגנב, הא בע"כ דלאו להשמטה מכוין, דאי להשמטה יטעון שנאבד באונס, ועיין בתומים ונה"מ שהרגישו בזה, ולי קשה עוד דמאי הוצרך לאוקמי התם הא דפקדון פסול לעדות, דוקא בדאתו עדים דנקיט בידו, הא בלא"ה כמי לא שייך אשתמוטי ועיין בתומים ונה"מ, ולכן נ"ל ליישב דאין זה טענה שיטעון שנאנס, דהא אם בזה יודה שבאמת הופקד בידו ונעשה שומר, רק שנאנס יהא חיוב שבועת השומרים, משא"כ אם יטעון להד"מ ולא נעשה שומר מעולם פטור משבועת השומרים, ומשו"ה רוצה יותר לטעון להד"מ, ואף כי רש"י כתב באמת סברא זאת דאם אבד יטעון שנאבד באונס, היינו משום דלשיטתו אזיל (ב"ק דק"ז) דבפקדון שיכול להעיז גם כופר הכל חייב שבועה, וא"כ גם כשיטעון להד"מ יהא חייב שבועה, ולכן נוח לו טפי לטעון שנאבד באונס שבזה אין חבירו מכיר בשקרו, מלטעון להד"מ שחבירו מכיר בשקרו והוה זה העזה גדולה, אכן כל זה הוא אי אמרינן עירוב פרשיות, וכי הוא זה אמלוה קאי, אז אמרינן דגם כופר הכל חייב בפקדון, אבל בדרמי בר חמא דלא ס"ל עירוב פרשיות, דהא ס"ל שארבע שומרין צריכין כפירה במקצת, וכי הוא זה אשומר חנם קאי, וממילא לדידיה גם בפקדון פטור כופ"ה ולכן ל"ל לדידיה דיטעון שנאנס, דבטענה הזאת יהא חייב שבועת השומרין, ונהי דס"ל לרמי בר חמא דלא מחייב שבועה כ"א בכפירה במקצת, וכפירה לא הוה כ"א בכופר ממש כגון שטוען להד"מ, וא"כ אם יטעון שנאנסה גם על השניה, לא יהיה בזה כפירה, ובלא"ה יהיה פטור משבועה, אכן בזה י"ל דרש"י יסבור כמ"ש התוס' לשיטת ר"ת דמ"מ חייב בנאנסה שבועת המשנה, ואי"ל דכיון שעל הפרה שטען נאנסה נשבע שבועת המשנה, א"כ בההוא דלהד"מ ישבע ע"י גלגול, די"ל דרש"י יסבור כר"ת דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה, אבל על טענת להד"מ אין מגלגלין, ועוי"ל כמ"ש בס' מעייני החכמה דהא דלרמי בר חמא צריכין כפירה במקצת, היינו דוקא על שבועת השומרים אבל שבועת. שאינו ברשותו נשבע דלא גרע משילם, ולא מצינו מאן דפליג על רב הונא, ולכן נוח לו טפי לטעון להד"מ שיהא פטור משום שבועה, משא"כ כשיטעון נאבד יהא חייב שבועה שאינו ברשותו וגם ע"י גלגול ישבע שנאנסה, ובטענת להד"מ יפטור מכל, ומשו"ה לדידיה מוכרחים לומר דהא בכופר בפקדון פסול דוקא בדאתו סהדי, אבל לדידן דס"ל עירוב פרשיות איה"נ דבכל גווני פסול דלא שייך אשתמוטי דא"כ יטעון שנאנס, והא דכתב רש"י (ב"מ ד"ד ע"א) דבכופר בפקדון פסול משום דאתו סהדי דנקיט בידו, היינו נמי משום דכל הסוגיא דהתם אזלא אליבא דר' חייא דיליף במה הצד, ור' חייא ס"ל בסנהדרין (ד"ה ע"א) דלא אמרינן עירוב פרשיות כמ"ש שם רש"י בד"ה דן יחידי, וכיון שכן לא מצי לטעון שנאנס וכנ"ל, והנה הריטב"א כתב סברא זאת גם על ההיא דרמי בר חמא וכמ"ש בנתיבות ולמה שכתבתי זה אינו ודו"ק:

סעיף ה' בהג"ה ודוקא שהכירו הב"ד שהודה עדיין במקצת לפי חשבונו אבל אם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מיקרי הודאה במקצת, ובסמ"ע כתב טעם החילוק דברישא נראה מתוך דברי עצמו שחייב לו עדיין כך וכך לפי החשבון, ובסיפא לפי שנתחייב מחמת שאין מאמינים לא חשוב הודאה, אלא שהש"ך בס"ק י"ט השיג ע"ז וכתב דאם נתחייב עפ"י ב"ד חייב נמי שבועת התורה, דהיאך יעלה על הדעת דחיוב עפ"י ב"ד יגרע מהעדאת עדים, והוכיח כן מדאמרינן בש"ס (ב"מ ד"ג) אדר' חייא קמייתא ותנא תונא שנים אוחזין בטלית, והא הכא האי דתפיס אנן סהדי דדידי' הוא וכו', הרי דב"ד נחשב כהעדאת עדים מטעם דאנן סהדי ע"ש, ולענ"ד י"ל דהדין עם הסמ"ע לפי מה שביארתי לעיל בסמוך דעיקר חיובא דהעדאת עדים במקצת הוה לא משום דחשיבה הודאה, דבאמת כל כמה דלא הודה בעצמו ממש לא חשיבה הודאה, דכי הוא זה בעינן, שיודה מעצמו, ורק החיוב הוא משום דבכה"ג גם כופר הכל חייב, דכל עיקר הפטור דכופר הכל לשיטת רש"י הוא משום החזקה דאין אדם מעיז, וכיון שהוחזק כפרן ע"י העדים שהעידו דבמקצת חייב, הרי אבד חזקתו זאת כיון שנתברר שקרו עפ"י עדים, ושוב חייב ממילא מטעם כופר הכל, ומה יוצדק לפי"ז חילוקו של הסמ"ע, דהא תינח ברישא דנראה מתוך דברי עצמו שחייב לו עדיין לפי החשבון, הרי נתברר שקרו ע"י דברי עצמו, דתחלה כפר בכל, ועכשיו ניכר מתוך החשבון שחייב לו מקצת, וכיון שנתברר שקרו דמעיז הוא ויצא מחזקה דאין אדם מעיז, משו"ה חייב שוב שפיר מטעם כופר הכל, משא"כ אם לא נתברר דמעיז הוא אע"ג דאינו נאמן על טענתו, מ"מ כיון דלא יצא מחזקה דאין אדם מעיז, א"כ מטעם כופר הכל אי לחייבו דהא דיינינן בו חזקה דאין מעיז, והודאה במקצת נמי לא חשיבה כל זמן שלא הודה מעצמו ממש, וכלום טענה היא מה שטען הש"ך דהא בכל דוכתא חשיבה ב"ד טפי מעדים, ולמה יגרע הכא הודאת ב"ד מהעדאת עדים, דהא תינח אם בהעדאת עדים הוה החיוב משום ההודאה שלהם, היה הצדק אתו לומר דכ"ש הודאת ב"ד דחשיבה הודאה, אבל באמת שום הודאה לא חשיבה כ"א כשמודה מעצמו, ויהיה הודאת ב"ד או העדאת עדים כל כמה שלא הודה בעצמו לאו כי הוא זה הוא ולא חשיכה הודאה לחייבו מטעם כי הוא זה, אלא דהחיוב הוא משום כופר הכל ומשום דיצא מחזקה דאין אדם מעיז, וגם בהודאת ב"ד במקום שיצא מחזקה כגון כשנתברר שקרו ע"י הודאת עצמו ודאי דכ"ש דיצא מחזקה הוה, משא"כ בהודאת ב"ד כזו שלא יצא כלל מחזקה, שפיר יש לפוטרו מטעם החזקה דאין מעיז ומטעם כופר הכל אין לחייבו תו, ומטעם הודאה במקצת ודאי דאין לחייבו כיון שלא הודה מעצמו, והוכחת הש"ך מהא דקאמר ותנא תונא אין הוכחה הוא נמי לפי"ז דהתם הרי נתברר שקרו עפ"י האנן סהדי, דהוא כפר בכל, ואנן סהדי דמה דתפס האי דידיה הוא, וכיון שיצא עי"ז מחזקה דאין מעיז שפיר חייב שבועה מטעם כופר הכל, ובכה"ג ודאי דאנן סהדי לא גרע מהעדאת עדים וכרישא דהכא אבל היכי דע"י האנן סהדי לא נתברר שקרו וכסיפא דהכא. ודאי דאין לחייבו שבועה וזה נכון, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (ריש סי' פ"ז) ליישב קושית הקצוה"ח על הש"ך בזה:

והנה בקצוה"ח ס"ק א' רצה נמי לדחות הוכחת הש"ך מההיא דותצא תונא, דהא התם בש"ס פריך עלה מי דמי התם למלוה אית לי' סהדי ללוה לית לו סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי דאי הוי ללוה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי לא בעי ר' חייא לאשתבועי, הכא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, וא"כ הוה"ד בירור ע"י ב"ד אינו מחייב דהוה כאנן סהדי להאי ולהאי דכי תאמר בנ' א"י אם פרעתיך הוה בירור עפ"י ב"ד שחייב לשלם אע"ג דיכול להיות שאינו חייב אלא כיון דהתורה חייבו הוה בירור א"כ כי היכי דהתורה חייבו לזה שאומר א"י אם פרעתיך כן נמי התורה פטרה למקצתו השני שאומר לא לויתי כו' ע"ש, ואין דמיונו עולה יפה כלל, דבאמת יש להבין בעיקר דברי הש"ס דהתם דקאמר דמפני בתפוס כל אחד הרי הוא כאילו העדים מעידין שהוא שלוה ומשו"ה יפטור משבועה, דהא מעלת התפיסה הוה ודאי מטעם החזקה שמה שתחת ידי אדם הרי הוא שלו, ואי נימא דמעלת החזקה הזאת כחה יפה לפטור משבועה דהוי כאילו העדים אומרים שיודעים בודאי דהרי הוא של הנתפס, א"כ איך משכחת כלל לדין דשבועה, ואם אחד תובע מחבירו שני חפצים אשר הנתבע מוחזק בשניהם, והנתבע מודה לו באחד שהרי הוא שלו, דקיי"ל דצריך לישבע כדין מודה במקצת, ואמאי לא נימא כיון דהנתבע מוחזק ותפוס בחפץ השני הוה כאילו העדים אומרים שהוא שלו ודאי, ומדקיי"ל דצריך לישבע א"כ מוכח דמה שתפוס, וחזקה הזאת דמה שתחת יד אדם הרי הוא שלו לא יועיל לפוטרו משבועה, ואין זה כמו שיעידו עדים בפירוש דשל התופס הוא, וא"כ איך קאמר בש"ס התם דכיון דכל אחד תפוס הוה כאילו עדים מעידין שודאי שלו ומועלת לפוטרו גם משבועה, אלא דיש ליישב, דהנה זה ודאי דמצד הדין היה ראוי לומר דחזקה שתחת יד אדם הרי הוא שלו מועיל לפוטרו משבועה, ויש להוכיח זה מראיות, דהא זה פשיטא דחזקה הזאת עדיפי ממיגו, ואע"ג דשארי חזקות כגון חזקה דתוך זמנו וכדומה, מיבעי לן בש"ס (ב"ב ד"ה) אי עדיפא ממיגו, אבל החזקה הזאת פשיטא דעדיפא ממיגו וכמבואר לקמן (סי' צ"ט) בהג"ה סעי"א דלא אמרינן מיגו במקום חזקה שתח"י אדם הרי הוא שלו, ומקור הדין הוא מהש"ס (כתובות דפ"ב) דהאומר שטר אמנה הוא אינו נאמן ואמרינן עלה דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים, והא התם דאית לי' מיגו דאי בעי מחיל, ואפ"ה לא מהימן, ועיי"ש בש"ך שהוכיח דגם דעת הרמב"ם ורמב"ן וכל הפוסקים. כן, והיינו משום דהך חזקה אלימא טובא וכמ"ש הקצוה"ח שם, וא"כ לשיטת הסוברים דגם מיגו מועיל לפטור משבועה כ"ש הך חזקה דעדיפא ממיגו, דמועלת לפטור משבועה, ואפי' לשיטת הסוברים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, אפשר דבחזקה הזאת דעדיפא ממיגו יודו גם הם דמועלת לאפטורי משבועה, ואפי' אם נאמר דאכתי אין ראיה דאפשר לומר דלדידהו גם חזקה הזאת אין מועיל לפטורי משבועה, יש לי להוכיח ממקום אחר, דלפי מה שהוכחתי דחזקה הזאת עדיפא מחזקה דתוך זמנו מיבעי בש"ס אי אמרינן מיגו נגדה, ובחזקה זאת פשיטא דלא אמרינן מיגו, וא"כ כיון דקיי"ל דחזקה דתוך זמנו מועלת לפטור המלוה מן השבועה של יתומים, כמבואר שם בסוגיא ובשו"ע לקמן (סי' ע"ח) דאפי' מן הלוה גופא א"צ שבועה, כ"ש דחזקה הזאת מועלת לפטור משבועה, ואע"ג דבטור שם הביא דעת הרא"ש דמלוה עצמו צריך שבועה ואין בכח חזקה דתוך זמנו לפוטרו, יש לומר דלהרא"ש נוכיח כן מק"ו דמיגו דהא הרא"ש הוא מרא דשמעתא דאמרינן מיגו לפטורי משבועה וכמ"ש בפ"ז דשבועות, מה לי לפטורי משבועה מה לי מממון, עכ"פ דלכל השיטות יש הוכחה דחזקה שתח"י אדם הוא שלו מועלת לפטור משבועה, דלשיטת הרמב"ם דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן יש להוכיח מן החזקה דתוך זמנו דמועלת לדידיה לפטור משבועה גם מן הלוה וכמ"ש הב"י לקמן סי' ע"ח ע"ש הרמב"ם, ולשיטת הרא"ש דחזקה דתוך זמנו אין פוטר משבועה, יש להוכיח מדין מיגו וכנ"ל, אלא דע"כ אמאי באמת חייב שבועה היכי שתובעו שני חפצים והנתבע שמוחזק בשניהם הודה לו באחד מהם, ואמאי לא נימא דחזקה דמה שתח"י אדם הוא שלו, וחזקה הזאת יפטרנו משבועה, די"ל משום דלעומת חזקה זאת יש כנגדה חזקה גם להתובע, והוא חזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו, והוה חזקה נגד חזקה וכמו שאין כלל חזקה הוה ומשו"ה מחויב לישבע:

ויתיישב בזה שיטת רש"י דסבר דפטורא דכופר הכל לאי מקרא דכי הוא זה ילפינן, אלא מטעם חזקה דאין אדם מעיז וכמו שהארכתי לעיל בסימן זה, וכבר תמהו רבים דלא מצינו מעלת חזקה הזאת כ"א לסתור המיגו דמודה מקצת, אבל שתועיל לפטור מנ"ל, ולמה שכתבתי ניחא, דבאמת גם במודה במקצת היה ראוי לפטור מטעם דחזקה מה שתח"י אדם הוא שלו, אלא משום דלתובע יש נמי מעלת חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, והא תינח במודה מקצת דליכא חזקה דאין אדם מעיז לסייעו לנתבע כיון דלא מכוון להעיז אלא להשמטה מכוון, ולכן אוקי חזקה דנתבע כנגד חזקת התובע וכמו שאינם לשני החזקות וחייב שבועה, אבל בכופר הכל דלנתבע יש שני חזקות, חזקה דאין מעיז, וחזקה דתחת ידו הוא שלו ומשו"ה אע"ג דחזקה דאין אדם מעיז נסתרת ע"י חזקת התובע אכתי נשאר לנתבע חזקה דתחת ידו למיפטרי' משבועה:

ולמה שכתבתי דעיקר חיובא דמודה מקצת הוא מטעם דחזקה שתחת יד אדם נסתרת ע"י החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וא"כ לא שייך זה כ"א בשארי התביעות שלא נוכל לתלות טענת תובע בדדמי, לכן שפיר יש בכח החזקה הזאת דאין אדם תובע, לסתור חזקת הנתבע דמה שתחת ידו הוא שלו, אבל במשנה דב"מ דתלינן דשניהם בהדי הדדי אגבהוה, וכל אחד טוען בדדמי שהבור הוא שהוא הגביה תחלה, וא"כ ליכא התם כלל חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, כיון דאומר בדדמי, וממילא נשאר חזקת הנתבע ומעלת התפיסה, שמה שתופס כל אחד שלו היא, ולהכי יש בכח חזקה הזאת לפוטרו משבועה, כמו שיעידו העדים שודאי כדבריו, ועוד דהא שניהם תובעים, וא"כ בע"כ נסתרת חזקת התובע דממ"נ אם זה יטעון מה שיש לו, גם לשני יש חזקה הזאת, וכיון דעכ"פ חזקת התובע נסתר ונשאר חזקת הנתבע דהוא מעלת התפיסה מה שתפיס בידו לחוד, להכי מועלת לפטור משבועה, ואמנם כל זה לא שייך כ"א התם בב"מ ומטעמים שכתבתי או משום דטוען בדדמי או משום דשניהם הוי תובעים משא"כ בפסק ב"ד לא שייך שום אחד מהטעמים, דהא אחד הוה תובע וגם טענתו הוה טענה כזה דשייך בה חזקה דאין תובע אא"כ יש לו ושפיר חייב שבועה, ובלא"ה נמי אין זה שום דמיון להך דב"מ, דהתם מה שתופס כל אחד הוה כמו שיש עדים דשלו הוא, וכ"ש למ"ש התוס' שם בד"ה ותנא תונא דמה דתפיסי מחשבינן ליה טפי מהעדאת עדים וחשיב כאילו מודה דדידיה הוא וממילא לא שייך בזה שבועה, דאטו אם התובע יודה להנתבע או עדים יעידו דמה שביד הנתבע שלו הוא, כלום שבועה צריך, וממילא לא שייך בזה שבועה, ומשו"ה אמרינן שפיר התם כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, וכאילו יש עדים לנתבע שאין חייב יותר ומשו"ה פטור, משא"כ בפסק ב"ד האם נוכל לומר בזה דבאותו מקצת שאין לב"ד יכולת לחייבו דהוי כאילו עדים מעידין שבודאי אינו חייב לו יותר, דזה אינו, באמת יש לומר שחייב לו גם מקצת השני ורק שלפי משפטי התורה אין יכולת ביד ב"ד לחייבו ממון ולהוציא מחזקתו של נתבע, א"כ אין חשוב זה כעדים יודעים שודאי אינו חייב, נהי דאותו מקצת שב"ד מחייבין לשלם חשוב כאנן סהדי אחרי שלפי משפטי התורה הרי הוא חייב חשוב כאנן סהדי אבל במקצת שהוא פטור זהו לאו משום דהוה כאנן סהדי שאינו חייב לו יותר, אלא משום דאין להוציא מחזקתו בלא ראיה מספקת ולא חשוב כאנן סהדי שאינו חייב יותר ודו"ק כי הדברים ברורים ונכונים בעזה"י:

סעיף ו' במחבר מודה במקצת ונתנו מיד כו' והילך פטור כו', עיין בחדושנו לקמן סי' פ"ז שהארכנו לבאר הפרטים מה נקרא הילך:

סעיף ז' במחבר מנה לי בידך אין לך בידי כלום כו' פטור משבועת התורה ונשבע היסת, מקור שבועת היסת מתקנתא דרב נחמן (שבועות דמ"ב) ובטעמו קאמר התם דתקנתא הוי משום דאמרינן דאשתמוטי, והנה בב"מ (ד"ו ע"א) פריך הש"ס אלא הא דאמר רב נחמן משביעין שבועת היסת נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ופרש"י דמיגו דהעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי מכוון, וכן הוא שיטת רש"י בכמה מקומות שם דבכופר הכל לא שייך אשתמוטי וכמו שביארתי לעיל בסעיף ב', ואמנם מדין הזה דשבועת היסת קיבל פירושו השגה עצומה ואין פותר אותה וכמו שהקשו התוס' בב"מ, דהא בש"ס דשבועות קאמר להדיא דתקנתא דרב נחמן הוה משום אשתמוטי אע"ג דכפר בכל והן אמנם דראיתי מקשים עוד על פירושו דעיקר הקושיא דנימא מיגו דחשיד הוה משום דבכופר הכל לא שייך אשתמוטי, א"כ למה פריך משבועת היסת דאינו אלא תקנתא, ולא פריך ביותר משבועת עד אחד דהוא שבועת התורה, מיהו קושיא זאת כתבתי בחבורי לב"מ לתרץ בשם הריטב"א דבעד אחד ודאי תלינן בהשמטה, אע"ג דכל כופר הכל לאו להשמטה עביד, מ"מ בעד אחד כיון שיודע שיש עד אחד המכחישו לא היה כופר, ובזה יתורץ נמי שיטת רש"י מקושית השמ"ק שהקשה מההיא דכופר במלוה כשר לעדות, הרי דאמרינן משתמיט אפי' בכופר הכל, ולמה שכתבתי ניחא, דכופר במלוה מיירי שבאו עדים והעידו שהוא חייב, וכיון שבאו עדים להעיד מסתמא ידע גם המלוה שיש עדים ויבואו להעיד, משו"ה אמרינן דודאי לא היה מתכוון לכפור כיון שיודע שיבואו העדים להכחישו ובודאי להשמטה מכוון, אכן אכתי קושית התוס' מהך דשבועת היסת הוה קושיא עצומה מאוד, דכיון דבשבועות קאמר להדיא דטעם דרב נחמן הוה משום אשתמוטי, וא"כ איך פרש"י דנימא מיגו דחשיד כיון דמעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי מכוון, ולא ראיתי למי שמיישבו על מכונו, ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות, דהנה זה ודאי שסברת רש"י אלימתא טובא דמשום אשתמוטי לחוד לא יהיה לאדם העזה כ"כ לכפור הכל, ומזה הטעם הוה כופר הכל פטור מה"ת משבועה לשיטת רש"י, משום דדעת התורה הוא דלא חציף אינש לכפור הכל משום אשתמוטי לחוד, אלא דרב נחמן בדריה ראה שגברה ההעזה ונמצאו בעלי העזות ובעלי השמטות שיעיזו לכפור בכל אפי' משום אשתמוטי, משו"ה תיקן שבועות היסת וכמ"ש בשמ"ק לב"מ שם, והנה זה ודאי שגם בימי רב נחמן לא גברה ההעזה כ"כ לומר שכולם יעיזו לכפור הכל, אלא דנמצאו קצת אנשים שיכולים להעיז, אבל ודאי שנמצאו הרבה אנשים שכמו אז כן עתה לא יעיזו לכפור הכל משום אשתמוטי, ומעתה א"ש, דבשבועות שם שאנו דנין על חיוב השבועה, אם יש להטיל על כופר הכל החיוב הזה או לא, קאמר רב נחמן שפיר דיכולים להטיל עליו החיוב הזה, מחמת שנמצאו אנשים שגם בשביל אשתמוטי לחוד יעיזו לכפור הכל, דבאמת גם מן התורה היה מקום לחייב שבועה לנתבע מטעם החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, ורק דעד ימות רב נחמן עמד החזקה דאין אדם מעיז לסתור חזקת התובע ופטרוהו, אכן עתה שראה רב נחמן דחזקה דאין אדם מעיז איתרעא שנמצאו אנשים בעלי העזה שכופרים בכל משום אשתמוטי ומשו"ה הטיל רב נחמן חיוב שבועה, כיון דחזקת התובע לא איתרע וחזקת הנתבע איתרעאי, ומספק יש להטיל עליו חיוב שבועה, דשמא הנתבע אשר לפנינו הוא מבעלי ההעזה, אכן בב"מ שם דאנו דנין על היתר נתינת השבועה, דאם נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אסור ליתן שבועה לחשוד, דשמא ישבע לשקר ואיכא בזה לאו דלפני עור, וא"כ אם אך נימא דמיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא איך תיקן רב נחמן לתת שבועת היסת, כיון דלהרבה אנשים שאינם מעיזי פנים בשביל אשתמוטי בע"כ שמכוון לגזול מדהעיז פניו לכפור הכל, וא"כ איך נמסור לו שבועה, ונהי שיש גם אנשים המעיזים גם בשביל אשתמוטי אלא מספק איך נוכל לעבור על לאו דלפני עור, אע"כ דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ויישוב הזה נראה ברור בעזה"י וסרה כל התלונות משיטת רש"י ומקום הניחו לי בזה:

שם באותו סעיף במחבר או שטוען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים, ודעת בעל המאור (פ"ק דב"מ) דאינו נאמן בטענתו דיש לי בידך אפי' במיגו, והביא ראיה מפ"ק דב"מ מהא דאמר אביי בשנים אוחזין בטלית דחיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, ואם נימא דאם טוען יש לי בידך מהימן למה לו להכחיש ולומר דהטלית שלו הוא, לימא מילתא כצורתא דתוקפו בשביל מלוה ויהא נאמן במיגו דכולה שלי, אע"כ דאפי' במיגו אינו נאמן, והרמב"ן במלחמות השיב עליו דאין ראיה מהתם דלאו כו"ע דינא גמירי ובאמת אי הוה טעין הכי היה נאמן, ועוד דרוצה לזכות בגופו של טלית, ואי הוה אמר מלוה יש לי עלך היה צריך להחזיר הטלית ורק מעות היה מקבל ע"ש, ולא הוצרך לכל זה, דאביי דאמר חיישינן שמא מלוה ישינה, לאו ודאי מלוה, אלא שגם מספק חוטף בשל חבירו, וחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו, וכן קאמר התם בש"ס להדיא חיישינן שמא ספק מלוה ישינה ובלא"ה מוכרח לומר כן דגם מספק מלוה ישינה חוטף, דאלת"ה אלא דכל זמן שאין לו מלוה ודאית אינו תופס ממון של חבירו, א"כ הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות נימא שמא מלוה ישינה יש לו עליו ולפיכך כפר בו, ותי' הרמב"ן גופא דלאביי חוששין שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו אלא שהוא ספק וחששא לפיכך כשהוא בא לפנינו לא הוחזק כפרן עדיין ואינו פסול אנו חוששין שמא עכשיו הוא כופר משום ספק מלוה ישינה, וכי נרמי עליה שבועה יודה אבל הכופר בפקדון שפסולו ודאי כבר יש לנו עדים שכפר ונקיט לן בידו עליו להביא ראיה דמשום מלוה ישינה כפר ואין מוציאין ממון בעדותו ואף לא מאמינים אותו על השבועה שאין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש בשמ"ק בשם הרמב"ן, וכיון שכן אין מקום כלל לדברי בעל המאור שהקשה דאי מהימן לומר יש לי כנגדו לימא מילתא כצורתא, דהא יוכל היות שתופס בשביל ספק מלוה ולא יוכל לומר בבירור יש לי כנגדו:

סעיף ח' במחבר מנה לי בידך שגזלתני והלה אומר לא היו דברים מעולם משביעין אותו היסת, ועיין בסמ"ע ובש"ך ואע"ג דלדברי התובע חשוד הוא משביעין לי' כיון שלא נעשה חשוד עפ"י עדים, ומסיק בסמ"ע דכל זה בעד אחד אומר שגזל אבל בשני עדים אינו יכול להנצל בטענה זו ע"ש, נ"ב דהיינו לשיטת התוס' בב"מ דגזלן פסול מדרבנן אפילו כשירצה להחזיר הגזילה דמ"מ חבול ישיב גזילה משלם וכמ"ש באשר"י שם, אבל לשיטת הר"י חסיד שהובא בתוס' שם (ד"ה ע"ב) דאפי' גזלן גמור לא מיפסל אלא מטעם שאינו פורש מממון שכבר גזל, אבל אם היה מחזיר הגזילה לא מיפסל לשבועה, ואפי' בעובדא דההוא רעוא דשם, דגזלן גמור היה שאכל תרי, מ"מ אם היה משלם ע"י עצמו לא הוה מיפסל, וא"כ הכא כיון דאמרינן שע"י שבועה ודאי יפרוש ויחזיר את הגזילה מה איכפת לן מה שכבר גזל, וכן נ"ל להוכיח בדעת רש"י שם, דבב"מ (ד"ו ע"א) דמוכיח הש"ס מהא דארבעה שומרין צריכין שבועה נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ופרש"י בד"ה נימר גבי שבועה שאינו ברשותו, ולמה לא דייק הכי משבועה דלא פשעתי או לא שלח בו יד, ונראה פשוט בכוונתו דמשבועה שלא פשעתי איכא למימר דמשתמיטי, וגבי שלא שלחתי יד אע"ג דאם שלח יד הוה גזלן מ"מ י"ל דע"י שבועה יפרוש והשתא כפר דאין לו במה לשלם, ואי"ל דמה בכך שרוצה לשלם מ"מ כיון ששלח בו יד הוה גזלן ומה בכך שישלם אח"כ הא גזלן פסול לשבועה, א"ו דרש"י יסבור נמי כהר"י חסיד דאפי' גזלן גמור לא מיפסל אלא מטעם שאינו פורש מממון שגזל, אבל כי יפרוש ע"י שבועה לא איכפת לו במה שכבר גזל ודו"ק:

סעיף ט' במחבר מנה לי בידך שהלויתיך וכו' והלה אומר איני יודע אם הלויתני וכו' ישבע היסת שאינו יודע ופטור, וראיתי בשער המשפט שנסתפק במודה שקבל מעות אלא שטוען איני יודע אם היתה מתנה או הלואה אי הוה זה כאינו יודע אם הלויתני ופטור או דילמא כיון שמודה שבא ממון חבירו לידו אלא שאינו זוכר באיזה אופן בא לידו חייב לשלם ע"ש, ומיד בתחלת העיון היה נ"ל דחייב לשלם דאינו דומה לאינו יודע אם הלויתני דעל המעות של הלוה גופא אנו דנין, דאם לא הלוה לו הרי מעולם לא נתקבל לידו מעות של המלוה, וכיון שעל מעותיו שלו אנו דנין והוא מוחזק במעותיו אין מוציאין מחזקתו מספק, משא"כ הכא שעל מעותיו של מלוה אנו דנין, דזה ודאי שזה נתן לו מעות ורק מסופקים אנו אם בתורת הלואה נתן וחייב הלה להחזיר, או בתורת מתנה ואינו חייב להחזיר, לא שייך בזה לומר דפטור הלוה משום דמוחזק הוא ואין מוציאין מחזקתו כיון דלאו על המעות שלו אנו דנין ורק על מעות של מלוה, ראוי יותר לומר דמספיקא מוקמינן המעות בחזקת מרא קמא, דהוא המלוה, אלא דשוב נ"ל ראיה דאפי' בכה"ג חשוב המוחזק מי שמוחזק עתה במעות, מההיא דריש פ' המוכר פירות המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דחשיב המוכר מוחזק והלוקח צריך להביא ראיה, ולא אמרינן דנעמיד המעות בחזקת מרא קמא, דהיינו הלוקח שנתן את המעות, וכן מוכח נמי מדברי התוס' (ב"מ דק"ג) גבי האי מאן דאמר אושלן מרא למירפק בי' פרדיסו רפיק כל פרדיסו דאית לו, והקשו התוס' והרא"ש שם מהא דאמר בב"ב (דס"א ע"ב) האי מאן דא"ל לחברי' אני מוכר לך ארעתא דתרתי משמע. ותי' דהתם יד לוקח על התחתונה שהמוכר מוחזק בקרקעות שלו והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק במרא, אלמא דאזלינן בתר המוחזק השתא ולא מוקמי' החפץ בחזקא מרא קמא, ואע"ג דהתוס' בב"ב שם דחו זה ומסקי דהמשאיל מיקרי מוחזק, היינו משום דסופו לחזור ליד המשאיל, אבל במכירה שאין סוף המעות להחזיר חשוב המוחזק מי שמוחזק השתא, ולפ"ז ראוי לומר בדין זה כשאומר שאינו יודע אם בהלואה או במתנה דאין צריך להחזיר מספיקא, כיון דהמקבל חשיב מוחזק, דיינינן בו תו הדין דברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא מחזקה וכמו באינו יודע אם הלויתני דפטור מהאי טעמא, והנה בשער המשפט כתב שיש לו ראיה מפורשת דאמרי' שבכה"ג מחויב להחזיר מספיקא מהא דאיתא (ב"מ דס"ג) האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח בי' טופיינא אם בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי לו ואי לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב, וכתב הרא"ש שם שדוקא כי שתק ולא תבע לו באותו יתרת הוא דאין חייב להחזיר אבל אי אתא בתר הכי ואמר טופיינא יתירא יהבי לך וטעיתי אעפ"י שאין הדעת טועה ויש לנו לומר דילמא מעיקרא יהיב לו בתורת מתנה וזכה בהן האחר והשתא הוא דקא בעי למיהדר בו אפ"ה מחזירין לו וב"כ הבעה"ס והובא שיטה זו בסמ"ע ובש"ך לקמן סי' רל"ב ס"ב, הרי להדיא דהיכי שידוע שבא ממון חבירו אך שאינו יודע באיזה אופן אם במתנה או לא וזה טוען ברי דלאו במתנה יהבי לך אמרינן דמחויב להחזיר ואינו יכול להחזיק בהם מספיקא ע"ש, מיהו גם ראיה זו יש להשיב, דלבד שמקצת פוסקים סברי גם התם דאפי' כשטוען ברי טעיתי נמי אינו מחויב להחזיר, ולדידהו הרי מוכח מהתם להיפוך דחשבינן מוחזק למי שמוחזק השתא, ואפי' בטענת ברי לא מפקינן מיני', אלא אפי' להרא"ש ובעה"ת דבטוען טעיתי ודאי מחויב להחזיר, נמי לאו ראיה הוא לנידון דידן, אלא דנראה שבאמת דוקא בהלואה והטופיינא נמצא אצל הלוה הוא דאמרינן דכשהמלוה טוען ברי שטעה מחויב הלוה להחזירו, דהא גוף ההלואה ודאי דחייב לשלם לו, וא"כ דרך משל אם ההלואה היתה מאה זוז וטעה בעשרה זוז ותובעו הלואתו עם המותר בס"ה מאה ועשר זוז ומודה לו הלוה במאה דהלואה וטוען יודע אני שמאה חייב אני לך והמותר איני יודע דהו"ל כמודה במקצת וטוען על השאר אינו יודע דמחויב לשלם כדין מתושאיל"מ, ומשו"ה נקיט דין זה בהלואה לאשמועינן שדוקא בהלואה הוא דאמרינן הכי שדוקא באינו טוען ברי שטעיתי תלינן דלשם מתנה ואינו מחויב להחזיר, אבל אם טוען ברי שטעיתי מחויב להחזיר, משא"ה אם הטופיינא נמצא אצל המלוה במעות הפרעון לעולם תלינן דלשם מתנה ואינו מחויב להחזיר מספק, כיון דאין בזה מודה במקצת דנימא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ואע"ג שברמב"ם (פ"ד מהלכות מלוה) איתא דין זה גם בפרעון, באמת הגיהו שם שבדפוס וויניצא חסר זה ברמב"ם ולא כתב אלא בהלואה, ובלא"ה לא קשה מרמב"ם והשו"ע דהא הם לא זכרו כלל הדין כשטוען זה ברי שטעה, אלא כשספק לנו בזה אם יש לתלות במתנה או בטעות, ובזה באמת אין נ"מ בין הטעות בהלואה או בפרעון, אבל כשזה טוען ברי שטעה ודאי דיש חילוק, דאם נמצא הטופיינא אצל הלוה במעות ההלואה לעולם מחויב להחזיר אפי' כשאין הדעת טועה ומדין מחויב שבועה ואיל"מ כמו שכתבתי, אלו בפרעון לא אמרינן הכי, ושמא יש ליישב בזה לשון הש"ס (ב"מ דס"ג) דקאמר שם האי דאוזיף פשיטי כו' ודקדקו המפרשים למה נקיט הדין בהלואה ולא נקיט בפרעון דהוה רבותא טפי דתלינן במתנה ולא חיישינן לאיסור ריבית מאוחרת ועיין בחדושנו לקמן סי' רל"ב ולמה שכתבנו א"ש, ולפ"ז לא אמרינן האי דינא גם בהלואה כ"א כשהספק הוא רק בטופיינא, אבל עיקר המעות ודאי הם בהלואה, וכיון דיש בזה מודה במקצת ועל הטופינא טוען איני יודע חייב מדין מחויב שבועה ואיל"מ, משא"כ בנ"ד דהספק הוא אם היה הלואה כלל, ועל כל המעות שקיבל הלוה מספקינן אם בהלואה או במתנה הגיע לידו, דאין כאן מודה במקצת כלל, שפיר יש לומר דאפי' כשטוען הלה ברי לי שבהלואה נתתי לך אפ"ה אין להוציא מהמקבל ע"י טענת ברי וכדין כל ברי ושמא דלא אמרינן ברי עדיף להוציא מחזקה, ודמיא ממש לאינו יודע אם הלויתני דפטור מה"ט, ואחרי שהרשד"ם בתשובה כתב להדיא הכי דאפי' כשטוען הלוה שמא במתנה אין מוציאין מידו, דעל מ"ש הטור לקמן (סי' ע"ט) אבל אם טען מתחלה אמת שקבלתי ממך אבל במתנה היו או בפרעון חובי נאמן, כתב המהרשד"ם ע"ז דלאו דוקא בטענת ברי אלא הוה"ד בטענת שמא, וכן בדין דאשכח טופיינא מבואר בהגהות מרדכי שם דאפי' כשטוען זה ברי שטעה לא מפקינן מהמוחזק וכמ"ש הש"ך לקמן (סי' רל"ב) בשמו, והשעה"מ תמה על דבריהם, הראיתי בזה להצדיק דבריהם ולהוכיח שיש פנים ע"ז גם בש"ם דחשבינן להמקבל מוחזק וכמו במוכר שור ונמצא נגחן וכמו שכתבתי ודו"ק:

באותו סעיף במחבר ואם בא לצאת ידי שמים ישלם, והנה בקצוה"ח העלה דאם הלוה פרעו בסתם אחר שאמר איני יודע אם הלויתני ועכשיו אומר שטעה דכסבור שהוא חייב בדיני אדם ואילו היה יודע דפטור בדיני אדם לא היה נותן לצאת ידי שמים דלא הוה מחילה בטעות ואין המלוה צריך להחזיר לו מה שקיבל, ומטעם שכתב הריב"ש דמחילה בטעות לא הוה כ"א היכי שהטעות היה בעיקר המחילה של הממון, אבל טעות בדין לא הוה מחילה בטעות ע"ש, ולענ"ד היה נראה מטעם אחר דלא שייך בזה מחילה בטעות עפ"י מה שאמר ר' יוחנן (בכריתות דכ"ד) דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה, אלמא דהיכי דנגמר דינו אע"פ שנתברר אח"כ שהוא שקר מ"מ אייאושי מייאש לה כבר ומפקר לה וזכה הזוכה בו מתורת הפקר, וא"כ ה"נ כיון שכבר שילם המעות מפני שסבור שהוא חייב, בשעת הפרעון אייאושי מייאש מהמעות ומפקירם, וא"כ מה איכפת לן שהמחילה היתה בטעות מ"מ זוכה בהם מתורת יאוש והפקר, ואע"ג שדין זה דר' יוחנן פליג עליה ריש לקיש בירושלמי (ב"ק ס"פ שור שנגח דו"ה) וסובר דלא הוה הפקר מטעם דהוי בטעות, מ"מ הא הלכה כר' יוחנן וכ"כ הרמב"ם (פי"א מהלכות נזקי ממון) להך דינא דר' יוחנן, ועיין בחדושנו לעיל (סי' כ') להוכיח דלשיטת רש"י ורמב"ם לית מאן דפליג על ר' יוחנן ע"ש היטב, ומטעם זה העליתי לעיל (סי' כ"ה) דכל היכי שמשלם מצד טעות בדין דלא דיינינן בזה מחילה בטעות, דנהי שהמחילה היתה בטעות מ"מ כיון שהיה סובר שהדין כך הוא א"כ אייאושי מינייהו וזכה בהו אידך מהפקר, והבאתי נמי למ"ש ההג"א פ' איזהו נשך דמשו"ה סובר התם רש"י גבי אסמכתא ופירות דקל דא"צ להחזיר הפירות שאכל אע"ג דבטעות היה נותן לו משום דסבר דאסמכתא קניא דטעמא הוה נמי משום דמייאש מיני' וזכה בו זה מתורת הפקר, ולא דמי לאונאה דלא הפקיר מידי דסבור דשלו בידו הוא אבל היכי שנותן ממונו לאחר אלא דטעה וסבר שזכה בדין אף שהאמת אינו כן מ"מ זוכה בו אידך מטעם יאוש והפקר ועיין בחדושנו שם בסי' כ' וסי' כ"ה מה שכתבתי בזה, אכן שוב ראיתי דהכא בנידון דידן לא מצי לזכות גם מתורת הפקר, דלא דמי כלל לההיא דכריתות, דהא רבא מפרש שם לדינא דר' יוחנן דהיינו דוקא כגון דאמרי לי' נרבע שורו, אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע וטרח ומייתי עדים ולא מפקר ע"ש, ולפ"ז י"ל נמי דדוקא כשמחויב עפ"י פסק ב"ד מטעם ודאי, דהב"ד הכירו ודאי שהוא חייב, בזה אייאושי מייאש, משא"כ אם נתחייב מטעם הפקר כהך דהכא בטוען אינו יודע אם הלויתני וסבור היה שמחויב מדינא לשלם גם מספק, אינו מייאש כלל, דסבור הוא נהי דהשתא כל זמן שהדבר בספק מחויב אנכי לשלם מספיקא, אבל אטרח ואייתי סהדי לברר הדבר במשך הזמן ואוציא מידו מה ששלמתי לו מספיקא, ובכה"ג שמשלם מחמת ספק אינו מתייאש כלל, ועוד יש לומר דהא דסובר ר' יוחנן דכל הקודם זכה, הייינו כשהזוכה יודע שנגמר דינו של שור זה ומתכוון לזכות בתורת הפקר, אבל הכא המלוה נתכוון לזכות בו מחמת שהיה סובר שמגיע לו עפ"י הדין, ולא נתכוון לזכות כלל מתורת הפקר, ובכה"ג לא קנה אפי' אם היה זה הפקר דדמיא לעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו, וכמ"ש הט"ז והקצוה"ח לקמן (סי' רנ"ו) בכה"ג דהיכי דנתכוון לזכות מתורת מתנה לא זכה באותו חפץ מתורת הפקר, ואפי' למאן דסובר התם דקני, היינו נמי כשהזוכה מיהא נתכוון לקנין אלא שנתכוון לשם מתנה ולא להפקר, אבל הכא המלוה שסבור היה שמגיע לו עפ"י הדין, לא נתכוון לזכות כלל בשל אחרים דסבור ששלו הוא נוטל. והיכי שאינו מתכוון לזכות בשל אחרים כלל לכו"ע לא מהני ודו"ק:

באותו סעיף במחבר מנה לי בידך וכו' ואינו יודע אם החזרתי חייב, ובמקום דלא הו"ל למידע עיין בתומים לקמן ס"ק קכ"ב שהביא שזהו פלוגתא והרדב"ז סובר דפטור ועיין מה שכתבנו מזה בארוכה בחדושנו לעיל (סי' ס"ט) לבאר שהראשונים ז"ל הרמב"ם ושעה"ת נחלקו בזה ושם ביארתי טעמם ומקורם, ובסמוך בסימן זה בסעיף י"ט הבאתי ראיה מחודדה ממשנה דב"מ דבכה"ג דלא הו"ל למידע פטור ע"ש היטב:

שם בש"ך ס"ק כ"ו ונראה דאפי' בספק פרעון קודם הלואה חייב הלוה לשלם, ובתומים תמה על הש"ך שלא הוכיח כן מש"ס ערוך (ב"מ ד"ו) דאמרו דמשו"ה לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו, ואי נימא דספק פרעון קודם להלואה דינו כאילו יודע אם נתחייבתי א"כ הא מותר לו לתפוס ולהחזיק של חבירו בידו אף בטענת שמא וא"צ לישבע, אע"כ דדינו כאינו יודע אם פרעתיך ע"ש, ואין ראיה משם, דאף אי נימא דהוה כאינו יודע אם נתחייבתי משום דרשאי לתפוס של חבירו בעד החוב המגיע לו, אינו רשאי לתפוס ממנו כ"א מעות ולא חפץ דאפי' לחטוף משכון מחבירו מעצמו שלא ברשות ב"ד אסור ונקרא גזלן, ולעיל בחדושנו (סי' ד') הארכתי לתמוה להיפך דאמאי מהימן התם גם בשבועה דאף דנימא דתופסו בשביל מלוה ישנה אכתי גזלן הוא וחשוד נמי אשבועה וכמ"ש הרמב"ם והמחבר לקמן (סי' שנ"ט) דהחוטף משכון שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן ופסול לעדות ושבועה, וכן תמהו גדולי הראשונים בסוגיא דמלוה ישינה הובא דבריהם בשמ"ק שם, ואם כי כתבתי זה ליישב, דלשבועה מיהא כשר משום דמורי ואמר דמי קא יהבינא, אבל גזלן מיהא הוה ואסור לתפוס מעצמו, ועיין עוד מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סימן ס"ט) מזה:

סעיף ט"ו במחבר וי"א שכיון שנתחייב שבועה מן התורה על הכפירה והוא טוען על הגלגולים איני יודע קרינן בזה שפיר מתושאיל"מ, הסמ"ע והש"ך והב"ח כתבו דדוקא אסיפא פליגי הי"א אלו, אבל ברישא כשנתחייב על עיקר התביעה שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע ומשלם מודו דנשבע על הגלגול היסת ופטור, דהא אין כאן שבועה דאורייתא כלל שהרי מוכרח הוא לשלם, והש"ך הוסיף דלכך כתבו הטור בסתם בס"ס צ"ד בשם תשובת הרא"ש שאין כאן גלגול שלא נתחייב לו שום שבועה מעולם אלא חייב לשלם לו מן התורה ואין כאן גלגול עכ"ל, והיינו משום דכו"ע מודו בזה, והנה בשער המשפט כתב שנעלם מכולם דברי הנמוק"י (פ' השואל) בשאלה חצי יום דמוכח להיפוך דהוכיח שם דאמרינן בגלגול מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ממתניתין דשני עבדים אחד גדול ואחד קטן לוקח אומר גדול לקחתי והלוה אומר איני יודע זכה בגדול ולרב נחמן דס"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור צריך לאוקמי מתניתין דהתם ביש עסק שבועה ביניהם כמו דמוקי מתניתין דהשואל ביש עסק שבועה ביניהם, והיכי משכחת לה הא בעבדים גופייהו אין נשבעין עליהם כלל, אע"כ כגון שטוען עבד בכסותו, וכיון דמודה לו בחד עבד וחד כסות מחויב שבועה אכסות אחרת ועל העבד ע"י גלגול והו"ל מחויב שבועה ואיל"מ, אלמא דאף בגלגול אמרינן מתשאיל"מ, הרי משמע להדיא דאף דאינו נשבע כלל אכסות האחרת דהא צריך לשלם אותו כיון שאינו יודע, מ"מ הוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ע"י גלגול אף על העבד ע"ש, ונ"ל ליישב ולומר דבר חדש בזה, דהנה ודאי בהא דאמרינן במקום שאינו יכול לישבע דמשלם לא נוכל לומר שאין כאן לתא דשבועה כלל, דתחלת חיובו הוה ממון ולא חל עליו כלל חיוב שבועה, חדא דהלשון מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא משמע הכי, אלא משמע דעיקר חיובו הוא שבועה, ורק משום שאינו יכול לישבע ממילא יבוא התשלומין, ועוד דאלת"ה א"כ בטוענו אינו יודע ע"י שבועת עד אחד דחייב לשלם, ואי נימא דאין כאן לתא דשבועה ותחלת חיובו ממון, א"כ עד אחד לממון אתא, אלא ודאי דתחלה לשבועה אתא וחל על הנתבע חיוב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע יחויב אח"כ בתשלומין, ומיד כשאמר אינו יודע יצא מחיוב שבועה ובא לידי חיוב ממון, ומעתה יש לחלק ולומר דאם מתחלת התביעה לא הזכיר כלל מטענת הגלגול רק לאחר שטען אינו יודע על עיקר השבועה יבוא לגלגל עליו עוד טענות אחרות, בזה שפיר אמרי' דאין יכולתו לגלגל דכיון דבעת חלות השבועה לא היתה בזה טענת הגלגול, ורק דטענת הגלגול יבוא אחר שכבר פרחה השבועה העיקריית מיני' ונתחייב ממון, וא"כ על מה יחול הגלגול, אבל אם מתחלת טענתו טען ממנו טענה העיקריית וטענת הגלגול כאחת, וכיון דבעת חלות השבועה היתה נמי טענת הגלגול, נתחייב שבועת הגלגול שפיר, דבעת מעשה שהיה חל עליו חיוב שבועה העיקריית חל עליו ממילא שבועת הגלגול, ולפ"ז יש לומר דמ"ש הסמ"ע והש"ך שכו"ע מודו שאין מגלגלין, היינו באופן שהזכיר שם לקמן (סי' צ"ד) דהעובדא היה שמתחלה טענו מנה וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואח"כ בא לגלגל טענות אחרות, וכיון שהגלגול בא אחרי שטען אינו יודע, ובעת חלות השבועה לא היתה טענת הגלגול, ועתה כשיבוא לגלגל כבר פרחה השבועה, ובאופן זה צדקו דבריהם דכו"ע יודו שאין מגלגלין, אבל במתניתין דב"מ דמייתי הנמוק"י דשם הא טען שני הטענות כאחת, הכסות דהוא שבועה העיקריית, והעבד דהוא שבועת הגלגול, ובעת חלות השבועה היתה גם טענת הגלגול בזה שפיר כתב הנמוק"י דמגלגלין, ובהכי ניחא נמי מה שהביא התוי"ט (ב"מ פ' השואל) שהטור סותר דברי עצמו, דלקמן (סי' רכ"ג) כתב בדין דשני עבדים וז"ל ואם יש עסק שבועה ביניהן כגון שטענו שני עבדים בכסותן ומודה על האחד ועל השני אומר אינו יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, הרי להדיא דאף היכי דמשלם על גוף הטענה, מ"מ על הגלגול הוה משואיל"מ, ואילו בסי' צ"ד כתב דלא אמרינן בשבועת גלגול משואיל"מ ע"ש, ולמה שכתבנו מדוקדקים דבריו באין סתירה, דבסי' רצ"ד דמיירי שתביעת הגלגול בא אח"כ לאחר שפרחה השבועה משו"ה לא דיינינן בה משואיל"מ, משא"כ בסי' רכ"ג בדין דשני עבדים, דשני הטענות באו כאחת, דיינינן שפיר מתושאיל"מ אף על הגלגול וכמו שבארנו, ועיין מה שכתבנו לקמן (סי' רצ"ד) שם באריכות מזה ודו"ק כי זה נכון:

סעיף י"ז בסמ"ע ס"ק י"ט דאם תפס בעל התיבה מהנחשד ההוא בלא עדים יכול להחזיקו על כך, ודבריו הם דברי הרא"ש (ב"מ דכ"ו) בראה סלע שנפל משנים דלא הוה יאוש, וכתב הרא"ש דלכך לא הוה יאוש דחושב חבירו נטלו ולמחר אטיל עליו שבועת היסת ועוד למחר אתפוס משלו ויהיה שלי אעפ"י שנשבע עליו, ומזה יליף הסמ"ע את דינו, דהא הך דין דתיבה פרוצה דימו הפוסקים להך סלע שנפלה משנים, ואולם הש"ך והט"ז השיגו ע"ז, וכתב הט"ז דהסמ"ע לא דק בזה דלא כתב הרא"ש שם שבאמת יהיה הדין כן דמהני תפיסה, אלא דהאובד אבידה סובר כך ומשו"ה לא מייאש שהוא חושב שאוכל לתפוס משלו ולא יועיל לו שבועה, אבל באמת כי תפיס מפקינן מיני' ע"ש, ובמחכ"ת ראוי להשיב גמולו בראשו ולומר עליו שהוא לא דק בכוונת הרא"ש, אבל הסמ"ע שפיר דק, דהא באמת יש להבין שדברי הרא"ש למה הוצרך כלל להוסיף הטעם דלמחר אתפוס, ולא סגי בטעם דמשו"ה לא מייאש משום דנקיט לי' לדינא ויטיל עליו שבועה וכפרש"י באמת, ועיין בתומים שנתקשה בזה ונראה לי ברור שכוונתו דאי אפשר לפרש כרש"י, דלפ"ז יהיה בהכרח לפרש דמשו"ה חייב המוצא להחזיר משום דהוה יאוש שלא מדעת, דהא בסוף לאחר שמשביעו וזה מקבל עליו השבועה ודאי דמייאש, וא"כ אמאי קאמר דהמוצא חייב להחזיר, הא לאחר השבועה הוה יאוש ושלו הוא, אלא משום דהוא מצא קודם שנשבע הלה והיתה עוד קודם יאוש ולא מהני שוב היאוש דלאח"כ כדין יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש, וכן פרש"י שם להדיא מטעם יאוש שלא מדעת, אבל התוס' שם הקשו על פרש"י דהא רבא קאמר להך דינא דראה סלע חייב להחזיר, ורבא הא סובר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש, ומשו"ה פירושו דמיירי בכה"ג שלא יתייאש לעולם ע"ש, וברור דכוונתו של הרא"ש שגם הוא רצה לפרש דהכא לא הוה יאוש לעולם, פי' שאפי' לאחר שבועה נמי לא יתייאש, ומשו"ה הוצרך להוסיף הטעם דיתפוס ממנו גם לאחר השבועה, וא"כ לא יתייאש לעולם, וזה ברור בכוונתו, ושוב מצאתי בשמ"ק לב"מ על שם הרא"ש מפורש כדברנו וז"ל הרא"ש ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפיל מיניה לא מייאש מימר אמר כו' פרש"י כו' דהוי יאוש שלא מדעת, וקשה לפירושו דהא רבא דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת וכו' ונראה לפרש דהכא לא מייאש לעולם לפי שהוא סבור בודאי שהוא ביד חבירו ואעפ"י שחבירו כופר ואפי' אם ישבע לא מייאש שמא לאחר זמן יתפוס משלו וכו' עכ"ל, הרי להדיא דהרא"ש רצה לפרש דמיירי כאן דלא מייאש לעולם ולא כרש"י דרק השתא לא מייאש ולבסוף מייאש, ומשום יאוש שלא מדעת חייב להחזיר, ומשו"ה הוצרך להוסיף דגם אחר שבועה יתפוס וסרה קושית התומים, וכיון שכן הלא בהכרח לומר כהסמ"ע דהרא"ש דינא הוא דאמר דמהני התפיסה, דאי כהט"ז דרק מחשבה בטעות הוא אבל אם תפס באמת מפקינן מיני', א"כ אכתי אין זה יאוש לעולם, דהא עכ"פ לאחר שכבר תפס וב"ד הפקיעו מיני' בודאי הוא דמייאש, דאין לו עוד שום תקוה לתבוע מזה השני שהיה עמדו, וא"כ אכתי אמאי חייב המוציא להחזיר גם לאחר שתפס זה ונטלו ממנו, וסוף סוף מוכרחים אנו לטעם דאביי משום יאוש שלא מדעת, ומה תיקן הרא"ש, אע"כ דהרא"ש דינא קאמר, ואי תפיס גם לאחר השבועה לא מפקינן מיני' ושפיר לא מייאש לעולם, ומוכח להדיא כהסמ"ע דאי תפיס לא מפקינן מיני' גם לאחר שבועה וזה ברור מאוד:

סעיף י"ט במחבר שהרי אין הודאתו פחות משוה פרוטה, התומים הביא כאן מה שפסק הט"ז במי שפרע לחבירו סך מעות ולאחר פרעון בא המלוה להחזיר לו מטבע באמרו שהיה בתוך דמי הפרעון והיא מזויפת והלוה אומר איני מאמינך שהיה מדמי הפרעון שלי וכבר הנני מסולק ממך, ופסק הט"ז הואיל דכבר פרעו ונסתלק הימנו תו הוה כאינו יודע אם נתחייבתי ופטור, ואולם לקמן (סי' רל"ב) הביא הש"ך בס"ק י"ד בשם תשובת הרשד"ם דמי שנתחייב לאחד בעד קנין חפצים ונתן לו דמי זבינא ואח"כ המוכר רוצה להחזיר לו קצת מעות באמרו שהם שלו והם מזויפים והלה טוען למה לא בררת אז אותן בעת הקבלה, ופסק מהרשד"ם דהו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם, ועיין בפ"ת שהביא פלוגתא דרבוותי בזה, ונ"ל דלכל אחד מן הצדדים יש מקום ראיה בש"ס, דהנה במשנה (ב"מ דנ"ב) הכי איתא כמה תהא הסלע חסירה וכו' עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד שיראה לשולחני וכו' אם היה מכירה אפי' לאחר שנים עשר חדש מקבלה ממנו ממדת חסידות כדמוקי לה בש"ס שם, ופשטות לשון המשנה משמע דלאחר שנים עשר חדש הוא דבעינן דוקא שיהא מכירה ואם אינו מכירה אין צריך לקבלה, אבל ברישא דעד שיראה לשולחני מחויב לקבלה אפי' כשאינו מכירה, והנה הוכחת הט"ז הוא מדנקיט במשנה דדוקא אם מכירה מקבלה הא באינו מכירה א"צ לקבלה, ואי דחשיב זה לאינו יודע אם פרעתיך, אפי' באינו מכירה נמי יהא מחויב לקבלה, ואמנם קשה טובא עלי' דאדמוכיח מסיפא לידוק מרישא איפכא, דהא דוקא לאחר שנים עשר חדש הוא דבעינן מכירה, הא תוך כדי שיראה לשולחני אפי' אינו מכירה מחזירה לו ואי דהוה כאינו יודע אם הלויתני אפי' תוך כדי שיראה לשולחני נמי למה מחויב לקבלה, אע"כ דהוה כאינו יודע אם פרעתיך ומשו"ה תוך הזמן מחויב לקבלה אפי' כשאינו מכירה, ואפ"ה לאחר שנים עשר חדש אין צריך לקבלה אם אינו מכירה, משום כיון דכבר עבר זמן רב לא הו"ל למידע, והיכי דלא הו"ל למידע אפי' אינו יודע אם פרעתיך פטור, ובע"כ צ"ל דהט"ז יפרש דבאמת הוה"ד ברישא דתוך כדי שיראה נמי דוקא כשמכירה מחויב לקבלה ואם אינו מכירה אינו מחויב לקבלה מספק, ומפ"ג דתנאי דאם מכירה שנה התנא בסיפא גבי מדת חסידות, מ"מ פשוט שלענין זה אין נ"מ בין מדת הדין למדת חסידות כיון דכבר נסתלקו מן המכירה הוה זה כאינו יודע אם נתחייבתי דאינו מחויב מספיקא, וכ"כ הט"ז להדיא לקמן (סי' רכ"ז) לגבי דין אחר, והא דלא הזכיר התנא תנאי דאם מכירה ברישא, היינו משום דזה, ודאי אשר תוך השיעור שיראה לשולחני כיון דלא עבר זמן רב ודאי מכיר אותה, אבל אם קרה המקרה שבתוך שיעור זמן המועט נשתכחה מלבו ואינו מכירה, שאינו מחויב לקבלה מספיקא, כל זה הוא מה שצריך לומר בדעת הט"ז, אכן הרשד"ם וסייעתו החולקים על הט"ז, היינו משום דיפרשו המשנה כפשוטה דדוקא בלאחר שנים עשר חדש הוא דבעינן לתנאי דאם מכירה, אבל בתוך כדי שיראה לשולחני אפי' אינו מכירה מחויב לקבלה, הרי דהוה זה כאינו יודע אם פרעתיך, דאל"ה למה מחויב לקבלה מספיקא אפי' בתוך הזמן, וזה פשוט, אלא דלפ"ז יהיה לשיטת הנהו רבוותא ראיה ממתניתין דב"מ דהיכי דלא הו"ל למידע פטור אפי' באינו יודע אם פרעתיך, דאלת"ה גם לאחר שנים עשר חדש אמאי בעינן דוקא אם מכירה, והא כיון דלשיטתם הוה זה כאינו יודע אם פרעתיך א"כ אפי' אם אינו מכירה נמי והא מחויב לקבלה, אע"כ משום דלאחר שנים עשר חדש לא הו"ל למידע עוד כיון דכבר עבר זמן רב, וזהו ראיה נכונה ומחודדה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה