חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה
סימן לט
סעיף א' בש"ך סק"ב האריך בענין שעבודא דאורייתא, ובדעת הרא"ש הקשה מדידי' אדידי' דבפ' גט פשוט כתב דשעבודא דאורייתא, ואילו בב"ק כתב דב"ח אינו גובה מיתומים מעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר"נ דאמר עבדא כמטלטלי בכל מילי דרבנן, ואפשר ליישב עפמ"ש הרשב"ם בב"ב דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ מטלטלין לא משתעבדי, משום דלאו אדעתייהו סמיך בשעת הלואה, ולכן עבדי דניידי הם ויכולים לברוח, דמיא למטלטלי בזה דלא משתעבדי, ובשגם דזה פשוט דמה דאמרינן דמטלטלי לא משתעבדי, אינו אלא דרבנן דמה"ת אין לחלק בזה, וא"כ אכתי הוי דרבנן שבדרבנן אמרי' עבדא כמטלטלי:
ושוב הוכיח דר"פ סובר שעבודא לאו דאורייתא מדאמר בכתובות טעמא דפריעת ב"ח מצוה ע"ש, ולענ"ד נראה להוכיח מהתם גופא להיפך דסובר שעבודא דאורייתא, והוא דהנה בכתובות (דף פ"ו) קאמר ר"פ דפריעת ב"ח מצוה, ופרש"י משום דכתיב הין צדק. והקשו המפרשים למה לא הביא רש"י מקרא דיוציא אליך את העבוט החוצה, והרבה ראשונים פי' באמת מקרא דיוציא ובחבורנו שם כתבתי ליישב עפמ"ש הראב"ן סי' ס"ט וז"ל אמר טולא דבר תורה אחד מלוה בשטר וכו' מ"ט שעבודא דאורייתא, וכלומר מדאורייתא נכסי לוה משועבד למלוה דסבר עולא כתנאי ודאמר בב"מ בע"ח שבא למשכן לא יבוא לביתו אלא עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון ודריש לקרא הכי בחוץ תעמוד המלוה הלוה יוציא העבוט ואם לא יוציא המלוה מנתקו בשוק בע"כ כו' ואי לאו דמשעבדי נכסי לוה למלוה היכי מצי לדחוקי להוציא לו משכון או לנתוחי ב"ד וכו' עכ"ל, ולפ"ז משמע להו מקרא דיוציא אליך משמע שבע"כ כייפינן לי' וגובין ממנו בע"כ וא"כ התם בס"ד דרב כהנא ששאל מרב פפא דלדידך דמצוה היא אי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי, ומספקא לי' אי כופין או לא, לא הוי מצי לפרש מטעם דיוציא אליך, דהא לטעם זה פשיטא דלא מהני מה שאומר לא בעינא למיעבד מצוה, כיון שאפי' לנכסיו מגבינן בע"כ, כ"ש דכופין אותו, ומאי מספקא לי', ולכן בס"ד דרב כהנא הוכרח לפרש מקרא דהין צדק, וכל זה הוא רק לס"ד, אבל לבתר דמסיק יק התם רב פפא דכופין אותו, איה"נ דנוכל לפרש דהמצוה הוא מקרא דיוציא אליך את העבוט, והנה טעם דמ"ד שעבודא דאורייתא ילפינן נמי מקרא דיוציא אליך את העבוט כמ"ש בשם הראב"ן, וגם רשב"ם פי' כן בברייתא, א"כ לפמ"ש דלמסקנא דרב פפא סובר דהמצוה הוא מקרא דיוציא, ממילא מוכרח דגם הוא סובר שעבודא דאורייתא, וכן מסקי גם הרי"ף והרא"ש בס"פ גט פשוט דרב פפא סובר שעבודא דאורייתא, ומה דמצריך בכתובות לטעם דמצוה, ובקדושין (די"ג ע"ב) קאמר רב פפא משום נעילת דלת, והא כיון דשעבודא דאורייתא איכא חיוב, ומאי אהני טעם דמצוה ונעילת דלת, וי"ל עפמ"ש הרשב"ם בב"ב דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ מטלטלי לא משתעבדי משום דלאו עלייהו סמיך בשעת הלואה, ואכן היינו דוקא בתורת שעבוד אבל בתורת כפייה לקיים מ"ע גביא מיני' דידי' מיהא, ולפ"ז רב פפא בא לאוסופי עוד על מ"ד שעבודא דאורייתא. דבלא טעם דמצוה, ורק בתורת שעבוד, א"כ במטלטלין דליכא תורת שעבוד לא גבינן אפי' מיני', ואתי רב פפא לאוסופי דמצוה נמי איכא, ולכן מיני' דידי' גביא מיהא בתורת כפייה לקיים מ"ע, ובס"ד דרב כהנא היה סובר דרב פפא דאומר מצוה, היינו דאינו אלא מצוה ולא שעבוד, אבל למסקנא יתפרש דגם רב פפא סובר דשעבוד איכא אלא דאתי לאוסופי עוד דמצוה נמי איכא, וטעם דנעילת דלת הוצרך נמי, משום דטעם דמצוה לא מהני כ"א למיני' דידי' גופא דלדידי' הלוה ונתחייב לפרוע אבל לגבות מיתומים לא מהני טעם זה כיון דהם לא לוו מאתו וכמ"ש רש"י (ב"מ דס"ז) או מטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, משו"ה הוצרך נמי לטעם דנעילת דלת לגבות מיתומים נמי לא בתורת שעבוד כיון דבמטלטלין ליכא שעבוד ואפ"ה גביא מתקנתא דרבנן בכדי שלא תנעל דלת, ומה יפה יתבאר לנו דברי רש"י (ב"מ דס"ז) בד"ה אין ב"ח גובה הימנה וכו' אם מת המלוה ונפלה לפני בניו אין ב"ח גובה הימנה וכו' ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח דבשלמא בעודו קיים גבי אף מגלימא דעל כתפי' שהרי לו הלוה מעותיו ונשתעבד והתורה אמרה יבוא שליח ב"ד ויכנס לביתו ויטול משכונו דכתיב והאיש אשר אתה נושה וכו' יוציא אליך וכו' אבל היכי דמית בהדי יתמי מאי עבידתי' הרי לא לוו מאתו ואי ירתי קרקעות משתעבדי נכסיה מדין ערב וכו' וכי אוזפי' עלייהו סמיך אבל מטלטלין אפי' דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הוא דבידו להצניען עכ"ל, והנה בע"כ בדעת רש"י דתורת שעבוד ליכא במטלטלין כמ"ש דלאו עלייהו סמיך, וצ"ל דהא דגביא מיני' דידי' מיהא היינו בתורת כפייה לקיים מ"ע, וא"כ יקשה למה הביא פסוק דיוציא אליך, הא רש"י גופא כתב בכתובות דהמצוה הוא משום הין צדק, ובס' נחל יצחק כאן ראיתי שהרגיש בזה, ונתקשה טובא בכוונת רש"י ע"ש, ולמ"ש א"ש דלמסקנא הוי לכו"ע מקרא דיוציא וכנ"ל:
ודע דכדברי רש"יש מחלק במטלטלין בין דידי' ליתמי איתא גם ברמב"ם (פי"א מהלכות מלוה) וז"ל דהבא ליפרע מן היורש לא יפרע מן מטלטלין שהמטלטלין אינם תחת שעבוד מה"ת עכ"ל, וגם עוד כמה פוסקים כתבו כלשון הזה, ובס' נח"י הוכיח נמי מירושלמי המובא ברא"ש דכתובות שם בסי' ב' דלכן ינתנו ליורשים ולא לב"ח דזו תורה וזו אינה תורה, הרי דס"ל דמה"ת אינו גובה מטלטלי דיתמי, ונדחקו למצוא החילוק, כיון דמיני' דידי' גביא מיהא מה"ת הרי דנשתעבדו וא"כ מה איכא בין דידי' ליתמי, מ"ש קרקעות דכיון דמשעבדי אין חילוק בין דידי' לדיתמי, ובאמת ליכא דין שעבוד במטלטלין, ומיני' דידי' דגביא היינו בתורת כפייה לקיים מ"ע כיון דלדידי' הלוה ונתחייב לפרוע, משא"כ היתומים וכנ"ל בשם רש"י, ואע"ג דעל היתומים נמי איכא מצוה לפרוע חוב אביהם וכמ"ש בש"ס (כתובות דצ"א), וא"כ ניגבי גם מינייהו בתורת כפייה לקיים המצוה, אכן כבר יישב זה רש"י בכתובות שם בד"ה מצוה וז"ל משום כבוד אביהן אלא שאין לב"ד לכופו על כך דלאו מ"ע מפורש הוא כסוכה וכלולב אלא מצוה דרבנן בעלמא עכ"ל, הרי דביתומים שאינה מ"ע מפורש אלא מדרבנן משו"ה אין כופין, משא"כ בדידי' גופא דמ"ע מפורש הוא מה"ת מקרא דיוציא אליך וכו' שפי' כופין דדמי לסוכה ולולב, ועיין בחדושנו עוד לקמן (סי' ק"ח) שכתבנו ליישב מתוך דברנו קושית היש"ש בדיני ברירה ע"ש ודו"ק:
שם בקצוה"ח אות א' הוכיח דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא היינו אפי' מיניה דידי', ועיין מ"ש איהו גופי לקמן (סי' צ"ז) סקי"ב ובחדושנו שם:
סעיף ט' במחבר אבל שנים שבאו לדין כו', עיין בקצוה"ח סק"ה שכתב דהיכי דנולד הספק שמא פרעו מקודם דקנו לקוחות הקרקע דאז אין דינם של הלקוחות כמו א"י אם פרעתיך אלא כמו א"י אם נתחייבתי משום דאי נימא שהלוה פרעו מקודם דקנו לקוחות הקרקע דאז לא הוי מעולם שום חזקת חיוב בלל על הלקוחות ע"כ הוה דינם כמו א"י אם נתחייבתי ופטורים ע"ש, והנתיבות שם בסק"י השיג עליו, דהא הנכסים כבר נשתעבדו וא"כ הספק אי יצאו משעבודם ע"ש, ונראה להביא ראיה להקצוה"ח מהא דכתובות (דף פ"א) גבי מתו בעליהן עד שלא שתו דקאמר ב"ש נוטלות כתובה ולא שותות ופריך הש"ס ואמאי ספיקא הוא ספק זנאי ספק לא זנאי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, ויש להבין מאי פריך ואמאי ספיקא הוא, דמה בכך דספיקא הוא, הא בא"י אם פרעתיך קי"ל דאפי' היכי דלא הו"ל למידע חייב, והתם נמי הרי בודאי נתחייב כתובה וספק זנאי והפסידה ועיין בהפלאה מ"ש בזה, אכן להקצוה"ח א"ש, דכמו בלקוחות ה"נ יהיה הדין ביורשים היכי שנולד הספק שמא פרע או נפטר מורישן מאיזה טעם מן החוב, דלא הוי מעולם שום חזקת חיוב על היורשין והוו היורשים כא"י אם נתחייבתי ופטורין, שוב ראיתי דיש לדחות ראיה זאת עפמ"ש התוס' (סוטה דכ"ה) דכיון דהתורה עשאו לספק, ע"כ אין האשה יכולה לטעון טענת ברי ע"ש, וכיון שנפל מעלת הברי של האשה שוב אינו מועיל להתחייב אפי' כא"י אם פרעתיך, דכל עיקר חיובו שבזה הוי דוקא בהצטרפות מעלת הברי עם החזקת חיוב, ושפיר הקשו התם דאמאי מוציאה הכתובה:
סעיף י"ג במחבר בד"א בשער שישבו קנין כו' ופי' שאפי' ללוה אין כותבין שטר אא"כ קנו מידו וכו', ועיין בסמ"ע סקל"ט שכתב שזהו דעת הרי"ף ורמב"ם ותמה על הרמ"א שלא יזכר כלל דהתוס' והרא"ש והטור חולקין בזה וס"ל דעדיו בחתומיו זכין למלוה משעת החתימה אפי' לא בא השטר לידו עד לאחר זמן ע"ש, והנ"ל ליישב. דהנה באמת בש"ס דב"מ די"ג דבשטר הקנאה כותבין ללוה, יש להסתפק מן העדיפות והמעליותא שיש בשטר הזה יותר משאר שטרות, וכי השם מיוחד שנותן לזה השטר לקרותו בשם "שטר הקנאה" מאיזה טעם הוא, אי משום דבעצם נוסח השטר יש שינוי משארי שטרות, והיינו שבשטר הזה נכתב בפירוש התנאי שמשעבד נכסיו אפי' אם לא ילוה וזהו המעליותא שיש בשטר הזה, וגם משו"ה קראוהו שטר הקנאה, לא משום שהי' בו קנין, אלא משום התנאי שנזכר בו שמקנה נכסיו מהיום אפי' אם לא ילוה, או שנימא דבאמת בעצם נוסח שטר הזה אין בו שום שינוי ושום תנאי לא הוזכר בו בפירוש, ורק משום דהשעבוד הזה היה ע"י קנין שקנו מלוה למלוה, והקנין היה ג"כ בסתם בלא שום תנאי, ואפ"ה זכה המלוה משעת הקנין, דקנין לטפויי אתא, דאם על תנאי כשילוה לו הקנה הו"ל לפרש, ומדלא פירש קנה משעת קנין, ומשו"ה נקרא שטר הקנאה, ע"ש הקנין שיש בשעבוד הזה, אבל איה"נ שלא היה בזה תנאי מפורש לא בקנין ולא בנוסח השטר, והנה אם כי הדבר מפורש בשמ"ק בשם הרמב"ן דלא בעינן שיאמר או שיכתוב תנאי מפורש בין אלוה או לא אלוה, ורק אם השעבוד היה בקנין, אז מסתמא הוא אפי' אם לא ילוה, דאי על תנאי שילוה הקנהו הו"ל להתנות, וכל עיקר המעליותא שבשטר הקנאה הוא רק מחמת הקנין. אבל בעצם נוסח השטר אין בו שום שינוי ע"ש. מ"מ לענ"ד שבזה יפלגו הרי"ף עם הרא"ש, ולאו דבר פשוט הוא אליבא דכו"ע, דהנה הרי"ף פי' דשטר הקנאה, היינו שיש בו קנין, והרא"ש השיגו דלמה לו קנין, הא אפי' בלא קנין נמי שעבודא דאורייתא ומיד שהלוה נשתעבדו נכסיו ע"ש בסוגיא דב"מ ולכאורה תמוהים מאוד דברי הרא"ש, הא שעבודא דאורייתא לא שייך כ"א כשבאמת הלוה, אבל זה שלא הלוה מאיזה טעם יזכה המלוה לטרוף מן הלקוחות ואין לו שעבוד קרקעות אם לא לוה מעולם וכמ"ש המהר"ש שם, ולכן נראה דהרא"ש יפרש דמעליותא דשטר הקנאה הוי משום דמתנה בפירוש בין ילוה בין לא ילוה, ולפ"ז הוי הדין דאפי' בשטר בלא קנין יכול לשעבודי נפשי' בהכי, דבמזכה לו ע"י אחר קנה ודאי וכמ"ש כל זה הרמב"ן שם, דאי באומר בפירוש אפי' בשטר בלא קנין מהני, ומיושב הקושיא דלעיל, דבמה זכה המלוה השעבוד, דשפיר זכה ע"י התנאי, וכיון שכן דהרא"ש יפרש בע"כ דמיירי בהתנה בפירוש שמקנה נכסיו מהיום אפי' אם לא ילוה, להכי שפיר הקשה על הרי"ף, דא"כ קנין למה, דבאמת היכי שהתנה בפירוש אפי' בשטר בלא קנין נמי מהני, ומיושב שפיר שיטת הרא"ש, וגם מה שטען הרמב"ן דאי בהתנה בפירוש קנין למה, ואפי' בשטר בלא קנין נמי מהני, ומדמוקי בשטר הקנאה מכלל דאיירי בלא התנה בפירוש, ונראה מזה דיפרש דהשם שנתנו לו, שטר הקנאה, היינו על שם הקנין שהיה בו, ולהכי הקשה דאפי' בלא קנין נמי מהני, אמנם לשיטת הרא"ש גם זה א"ש, דבאמת מיירי התם בלא היה בזה שום קנין, ורק תנאי היה שמקנה לו נכסיו בכל אופן, ונקרא שטר הקנאה, ע"ש התנאי המוזכר בו ולא ע"ש הקנין, והכי משמע מלשון רש"י שפי' שם שטר הקנאה, שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה, משמע נמי דמפרש כהרא"ש, אכן הרי"ף יפרש כהרמב"ן דמיירי בלא התנה בפירוש שמקנה לו נכסיו אפי' אם לא ילוה ובעצם השטר אין שום שינוי, ולהכי הוכרח לפרש דמיירי שהיה בקנין, דעיקר המעליותא הוא רק מחמת הקנין, ונמצא דפירוש דשטר הקנאה, להרי"ף ורמב"ן ע"ש הקנין לחוד, אבל לא היה בו שום תנאי מפורש לא בשטר ולא בע"פ, ולרא"ש מיירי בלא קנין, ורק דתנאי מפורש היה בזה ודו"ק היטב:
והשתא דזכינו לדין יתיישב לנו הסתירה הגדולה שהביאו הראשונים והאחרונים על שיטת הר"ח והרי"ף והרא"ש הביאם הב"י כאן. שסוברים דבשטרי הקנאה נמי בעינן דמטא שטרא לידו וכמ"ש הסמ"ע והש"ך בשמם, והרעישו כולם מהא דאמר שמואל (ב"מ דט"ז) מצא שטר הקנאה יחזיר דאי משום דכתב ללות ולא לוה הא שייעבד נפשי', ולשיטתם א"כ אמאי אמר שמואל דיחזיר ולא חייש לשמא כתב ללות משום דהא שיעבד נפשי', והא מלשון שמואל דשמא כתב ללות וכו' משמע דאין הלוה מודה וכ"כ התוס' שם וא"כ מה מהני דשיעבד נפשי' הא אכתי איכא למיחש לשמא לא מטא לידו דמלוה כלל, ואכן לפמ"ש דהנך הראשונים הרי"ף ורמב"ם פליגי נמי עם הרא"ש ורמב"ן ורשב"א בעצם מהו שטר הקנאה, והרי"ף וסייעתו יפרשו דהיינו שטר שיש בו קנין והרא"ש וסייעתו יפרשו דהיינו בשטר שמפורש בו שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה ובין לא ילוה וכמ"ש א"ש, דהנה נלע"ד בשיטת הרי"ף שגם הוא וסייעתו מודים דשטר הקנאה כזה כאופן שכתב הרא"ש דמפורש בשטר בין ילוה ובין לא ילוה ודאי דמהני, ואפי' בלא קנין נמי, דכיון דכתב לו בפירוש שמקנה לו נכסיו גם אם לא ילוה ומזכה לו ע"י העדים ודאי דמהני, אלא דס"ל דעל החשש דשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, אין אנו צריכין לזה שיכתוב לו תנאי מפורש, אלא אם היה בזה קנין נמי מהני דאמרינן דמשעת קנין שיעבד נכסיו וכי טריף מניסן בדין טריף, ובזה הוא דפליגי עם הרא"ש, דהרא"ש סובר שאפי' לחשש מוקדם אין מועיל הקנין סתם, דנהי דהקנה לו בקנין מ"מ כל זמן שלא התנה מפורש, אמרינן שאדעת שילוה לו תיכף שיעבד נכסיו, והרי"ף ס"ל דהקנין מהני לומר דמשעת קנין שיעבדו נכסיו אע"ג שההלואה יהיה אח"כ, אבל שטר הקנאה כזה שמפורש בו בין ילוה ובין לא ילוה ודאי דמהני אפי' לשיטת הרי"ף, ולפ"ז הבוא נבוא אל תוכן דבריהם, לענין אי בעינן דמטא לידו, דהנה נהי דהרי"ף יסבור דאדם ישעבד נכסיו אפי' קודם הלואה. ואע"ג דההלואה יהיה בתשרי, הוא מקנה לו נכסיו מניסן, ואפי' סתם קנין נמי מהני לזה. ופליג עם הרא"ש דסובר שמן הסתם לא ישעבד נכסיו קודם הלואה, בכ"ז בזה סובר גם הרי"ף דהקנין אין מועיל כ"א שהיכי באמת בסוף היה הלואה, ולהצילו מחשש מוקדם, רק לזה מועיל הקנין דאמרינן שמשעת קנין שיעבדו נכסיו וכי קא טריף בדין טריף. אבל היכי שגם בסוף לא היה הלואה, בזה לא יועיל הקנין, דנהי דשיעבדו נכסיו משעת קנין, מ"מ מן הסתם ודאי שעלינו לאמוד דעתו שלא הקנה לו כ"א אדעת שילוהו, ודלא כהרמב"ן דס"ל שכל זמן שלא התנה בפירוש שאדעת שילוהו מקנה אמרינן שאפי' אם לא ילוהו נמי הקנהו, והרי"ף יפלוג עליו בזה, והסברא נמי כן הוא דסתמא כפירושו דמי, דמהיכי תיתי ישעבד לו בלא הלואה ובכדי להציל מחשש דשמא לא לוה כלל, לזה הצריך הרי"ף דבעינן מטא לידו, וכיון שכבר מסר לידו אמרינן שודאי הלוהו כבר דזה ודאי לא יעשה למסור השטר למלוה ולא ילוה ממנו ויאמין לו, זהו לא חיישינן, ובכן אפוא יהיה הטעם הדבר דבעינן מטא לידו, לא כהבנת המפרשים משום דקנין לחוד לא יועיל כ"א לעשות התחלת השעבוד, וגמר השעבוד יבוא בנתינת השטר, אלא דקנין לחוד נמי היה מועיל אם אך היינו יודעים שבאמת הקנה לו אפי' אדעת שלא ילוהו, אלא להכי לא מהני הקנין משום דמסתמא אמרינן שלא הקנה לו כ"א אדעת שילוהו, ובעינן נמי מטא לידו, דאז אמרינן שבודאי הלוה לו, ולפ"ז אין מחלוקת כלל בין הראשונים, ורק דלשיטתייהו אזלי, דהרי"ף וסייעתו דסבירא להו דשטר הקנאה, היינו רק שטר שיש בו קנין, אבל אין מפורש בו בין ילוה בין לא ילוה, להכי הוצרך לתנאי דמטא לידו, להסיר החשש דשמא לא לוה כלל, אכן הרא"ש וסייעתו דמפרשי שטר הקנאה, היינו שמפורש בו בין ילוה ובין לא ילוה, להכי ס"ל דגם הקנין לחוד מועיל ולא בעינן כלל מטא לידו, וגם הרי"ף מודה דבשטר הקנאה כזה לא בעינן מטא לידו, ולפ"ז לא קשה מהך דשמואל די"ל דהתם מיירי בשטר הקנאה באופן כזה שמפורש בו תנאי גם אם לא ילוה, ומשו"ה אפי' לא מטא לידו נמי מהני, ועיין בלשון רש"י שם בד"ה שטר הקנאה, שקנו מידו שמקנה לו את נכסיו בין ילוה ובין לא ילוה, ואע"ג דרש"י יפרש כשיטת הרי"ף דשטר הקנאה היינו שיש בו קנין וכמ"ש בשמ"ק שם ע"ש רש"י, אפ"ה בהך דשמואל פי' דמיירי בשטר הקנאה המפורש, וגם הרי"ף יפרש כן, ולאחר כל זה לא יקשה קושית הסמ"ע דלמה לא זכר הרמ"א שהרא"ש והתוס' פליגי, דלפמ"ש לא פליגי כלל, והמחבר שהביא כאן לשיטת הרי"ף ורמב"ם, דפירוש דשטר הקנאה היינו רק שבשטר כתוב קנין, ובכה"ג סובר גם הרא"ש דבעינן מטא לידו דוקא, ויפה עשה הרמ"א שלא הביא בזה דעת החולק דבכה"ג כו"ע מודו דבעינן מטא לידו דוקא ודו"ק היטב, אלא דאכתי צ"ע בעיקר הדבר שהעליתי דלדבר המפורש מהני קנין לחוד, ורק דכיון ששטר הלואה הוא אמינא שאדעת שילוהו מקנה לו, וא"כ במתנה שלא שייך זה, היה ראוי לומר דמהני הקנין ולא בעינן דמטא לידו, והא עיקר ראיית הרי"ף דבעינן דמטא לידו הוא מהך דינא דמי שמצא דייתיקי מתנות דלא יחזיר, ואע"ג דסתמא מיירי גם בשטר הקנאה, אלא מכלל דבעינן מטא לידו, ולפמ"ש במתנה לא יוצרך כלל לתנאי זה וצ"ע:
סימן מ
סעיף א' במחבר כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים וכו', הש"ך וכל האחרונים כתבו בטעם הרמב"ם דיכול אדם לחייב עצמו בדבורו לחוד כמו שמשתעבד הערב בדבורו בלבד, ואכן הקצוה"ח כתב דטעם הרמב"ם הוי משום אודיתא, ולולי דמסתפינא היה נ"ל דבר חדש דאודיתא אינו מועיל כ"א כשהודה לו שעצם הדבר היה של הקונה מתחלה, אבל אם לדברי המודה, עצם הדבר שלו היה, ורק שהודה שכבר נתחייב לו, וכ"ש כשבא עתה להתחייב בהודאתו, ע"ז לא מהני אודיתא, וכעובדא דרב מרי גופא דקאמר שם ולודי לי' דהנהו זוזי דרב מרי נינהו, ואמאי לא קאמר דלודי לי' שכבר זכהו ע"י קנין המועיל, דזה היה נוח טפי שאין בולט השקר כ"כ, אע"כ שבזה לא יועיל קנין אודיתא. ובטעם הדבר נראה כמ"ש הרשב"א בחדושיו (קדושין דכ"ו) הביאו המקו"ח (הלכות פסח סי' תמ"ח) דאודיתא לאו קנין הוא, אלא התחייבות הוא מטעם שאדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו וב"ד עושין עפ"י הודאתו ע"ש, והא דהקונה לא צריך לקנין, היינו משום דכיון שהמקנה הודה שזה היה שלו מתחלה וא"כ לדבריו א"צ כלל לקנין, ואם נצריכו קנין הרי אנו מעצמנו סותרים הודאתו, וכיון שעל הב"ד לעשות כהודאתו ממילא אין מצריכין קנין, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שהודה שעצם הדבר שלו היה, ושפיר י"ל כיון שנתחייב מעצמו עלינו לעשות כהודאתו וגם בלא קנין, אבל אם לא הודה רק על הקנין או על ההתחייבות אין מועיל ההודאה, כיון דבעצם שקר הוא ולא עשה עמו קנין והתחייבות נמי לא שייך דהא אין מתחייב בהודאתו לתת לו, והדבר נראה נכון מצד הסברא, וגם אפשר להביא ראיות לזה, דהנה במס' (ב"מ די"א) בעובדא דר"ג ור' יהושיע טרח הש"ס התם לומר וכי לא היה להם סודר לקנות, ואמאי לא הקנה להם המעשרות באודיתא שהמעשרות הוא שלהם, ונהי דבזה י"ל כיון דבמתנות כהונה נתינה כתיב וצריך ליתן משלו, ואם יודה שהמעשרות הללו היה מתחלה שלהם, א"כ לדבריו לא קיים מצוות נתינה, מ"מ אכתי יקשה דלודי להן שכבר נתן לכל אחד מהם בקנין, אע"כ שעל זה לא יועיל אודיתא, ומה דמהני בהרשאה שמקנהו אגב קרקע אע"ג דידעי' שאין לו קרקע, דהוא מטעם אודיתא כמ"ש התוס' (ב"ב דנ"ד) התם נמי שכיון שמודה שיש לו קרקע הוי הודאת בע"ד כמאה עדים, וההודאה הוא ע"ז שיש לו קרקע וכמ"ש התוס' (כתובות דנ"ד) ולא ע"ז שהקנה לו המעות ע"י קנין אגב, ולפ"ז אי"א לומר כהקצוה"ח דטעמו של הרמב"ם הוי משום אודיתא, דהא לפמ"ש ע"י אודיתא אינו יכול להתחייב כלל, ולא מהני זה כ"א בחפץ או במעות פקדון כשהודה שהמעות הללו של פלוני הם, ועיין מה שכתבנו מזה בחדושנו לקמן (סי' פ"א) ודו"ק:
וחוץ לענינינו ישבתי בזה דברי התוס' (גיטין די"ג ע"ב) ד"ה גופא שהוכיחו שם דבמעמד שלשתן קונה גם בע"כ של נפקד דאי מרצונו דוקא למה תקנו מעמ"ש יקנה באודיתא דמהני אפי' לדבר שאינו בידו, ע"ש, וכבר תמהו כל המפרשים דאפי' אי מעמ"ש איתא בע"כ יקשה נמי דליקני באודיתא דמהני נמי בע"כ כהך דאיסור גיורא דהיה בע"כ, ולפמ"ש דאודיתא לא מהני כ"א כשמודה שעצם הדבר היה שלו אבל כשהודה שכבר נתן לו בקנין לא מהני יתיישב בטוב דהנה הפנ"י שם כתב דמה שנסתפקו התוס' אי מהני מעמ"ש בע"כ, אי אפשר לומר לענין זה שיהא החפץ של זה השני שיחזירנו לו, דזה פשיטא מה יכול הנפקד לעכב, הא הוא צריך להחזירו ואינו יכול להחזיקו, וממילא קנה זה ונוטלו הימנו, אלא כוונת התוס' שיהא הנפקד מעתה שומר של זה השני ע"ש, ודבריו צריכים ביאור, מאיזה טעם נכריח את הנפקד שיהא שומר לאדם שלא נשתעבד אצלו בשמירה. וצ"ל דכיון שנתחייב בשמירה לראשון לשמור את החפץ זמן ידוע נשתעבד ממילא לכל מאן דאתי מחמתיו, לשמור עד אותו זמן, כיון שבפקדון לא שייך לומר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו, אכן זה אינו שייך כ"א באופן שהחפץ הי' מתחלה באמת של המפקיד הראשון, ואליו נתחייב בשמירה, בזה אמרינן דאף אם מסר אח"כ החפץ לאחר, נשתעבד בשמירה גם לזה האחר, כיון דאתי מחמתיו דמפקיד הראשון, אבל אם נתברר אח"כ שמתחלה בשעה שמסרו לא היה החפץ שלו רק של אדם אחר, פשיטא שנעקר חיוב השמירה מהמפקיד מעיקרא, ולהשני יכול לומר לאו בע"ד דידי את, כיון שבשעה שקיבל השמירה לא ידע שהחפץ שייך לו, וסבור היה שהוא של המפקיד, וראיה לזה ממ"ש בהגה"א בגיטין שם סי' י"ט דאם ראובן שלח חפץ לשמעון שישמרנו אם השליח בשעה שמסרו לשמעון אמר לו ראובן שלח לך החפץ וקיבל שמעון מן השליח כדי לשמור לראובן הרי הוא שומר של ראובן, ואפילו בכה"ג יש סברא לומר דיכול שמעון לומר לראובן לאו בע"ד דידי את כיון שלא קיבלו מיד ראובן וכמ"ש בהג"א שם, אבל אם בשעה שמסר החפץ לשמעון לא הודיעו שהוא של ראובן, כו"ע סברי דיכול לומר לאו בע"ד דידי את ע"ש, ולפ"ז א"ש הכל, דממ"נ באיזה אופן שהיה האודיתא לא קנה בע"כ, דאם האודיתא היתה שעצם החפץ היה מתחלה של אדם זה שהודה לו, א"כ בכה"ג לא נכנס מעולם לשמירה כלל בע"כ, כיון שבשעה שקיבל לא ידע שהוא של אדם זה, וסבור היה שהוא של המפקיד אשר הפקיד בידו א"כ מצי למימר לבעל החפץ האמיתי לאו בע"ד דידי את וכנ"ל, ואם שההודאה היתה שמסר לו אח"כ בקנין, ומתחלה היתה שלו, א"כ הא בכה"ג לא מהני כלל האודיתא וכמו שהוכחתי דאודיתא לא מהני כ"א כשהודה שמתחלה היתה שלו וכנ"ל:
ומתוך מה שכתבתי איפשט לי מה שנסתפקתי מכבר, באם מכר המפקיד את החפץ לאחר בתוך זמן השמירה, אם הנפקד הוי נמי שומר של לוקח, וממוצא הדברים דלעיל מוכח דנשתעבד בשמירה גם ללוקח, ושוב מצאתי בהגהות קרני ראם שעל המהרש"א בגיטין שכתב נמי לדבר פשוט, דהיכי דמקנה במעמ"ש בע"כ של הנפקד נעשה נמי שומר של הקונה, דכיון דכבר נכנס לשעבוד השמירה למפקיד, וממילא כיון דקנה זה במעמ"ש נכנס בחיוב שמירה גם להקונה ע"ש, אכן כשאני לעצמי אין מסתבר לי לומר שיהיה באפשר להכריח אותו שיהיה שומר להשני בע"כ, דמתחבר יותר שיוכל לומר לזה השני טול את שלך, וקושיתם שהקשו על התוס' היה נראה ליישב באופן אחר קצת, דהנה הא בע"כ צריך שיודה לו שהחפץ היה מתחלה של הקונה וכמ"ש וא"כ איך שייך לומר שיקנה באודיתא, הא עיקר תיקון דמעמ"ש הוא משום תקון משא ומתן כמ"ש הרא"ש שם. היינו שיוכל להמחות לו חיב לפרעון חובו מן הפקדון או שקונה מקח וזה נותן לו הפקדון דמי מקח, וא"כ איך שייך לומר שיקנה לו באודיתא. דא"כ למחר יתבענו חובו ויאמר שמה שהודה לו אינו פרעון, בשלמא אם היה אפשר להיות האודיתא שיודה לו שמסר לו אח"כ בקנין, היה שפיר שייך לומר שיקנה לו באודיתא, היינו שיאמר שמה שמסר לו הפקדון הוא בעד פרעון החוב או המקח, אבל לפמ"ש שבכה"ג לא מהני אודיתא, והאודיתא צריך ע"כ להיות שמתחלה היה החפץ שלו, א"כ היאך שייך כלל לומר שיקנה לו בזה, הא למחר יתבע בעד החוב והמקח, ואע"ג דכשאין הפקדון ביד הנפקד כתבו התוספות דיודה לו באודיתא ולא חשו לזה דלא יתרצה להודות שמא יתבענו החוב אח"כ, היינו משום דבאמת מילתא דלא שכיחא הוא שיתבענו עוד הפעם, דאטו ברשיעי עסקינן, וברוב הפעמים לא יחוש המודה לחשש זה, ועוד דאפשר ליקח בטחונות ממנו שלא יתבע עוד הפעם, רק שטריחא מילתא לחזר אחר הבטחונות, ולכן משום מילתא דלא שכיחא כשאין הפקדון ביד הנפקד לא שייך לתקוני בזה מעמ"ש דהוי הלכתא בלא טעמא. דאם יקרה מקרה כזה, או שהמודה לא יחוש לזה, ואף אם יחוש יקח בטחונות ממנו, ולא שייך לתקוני בשביל זה הלכתא בלא טעמא, כיון דאפשר לתקוני באודיתא אע"ג דהוא ע"י טורח כיון דהוי מילתא דלא שכיחי לא חשו לזה וכמ"ש הרא"ש בכה"ג, אבל ליתקן שיהיה תמיד קנין אודיתא ודאי דלא אפשר כיון דיחוש המודה שמא יתבענו, ולחזור אחר בטחונות הוה טרחא יתירה ודו"ק:
ושוב כתב הקצוה"ח דעדיתא אין נגמר בלא עדים, וכ"כ בשו' רעק"א, ויש לתמוה ע"ז ממה שהקשו התוס' (ב"מ דמ"ו) דליקני לו המעות בהודאה, ולדבריהם מאי מקשו הא בפשיטות י"ל דהתם בגורן ליכא עדים, א"ו מוכח מן התוס' שאפי' בלא עדים נמי מהני:
סימן מא
סעיף א' בסמ"ע ובש"ך מעמיד עליו עדים בין אותם החתומים ובין עדים אחרים, וכתבו זה לדבר פשוט דגם עדים אחרים שלא ראו גוף ההלואה אלא שראו מה שכתוב בשטר קודם המחיקה נמי מהני, וזהו שיטת התוס' (כתובות ד"כ) ד"ה ר' יוחנן דמקשו התם אמאי לא מצו חזו בכתבא ולא סהודי כו' ע"ש. הרי שסברו לפשוט דכיון שראו את השטר והכירו חתימות העדים די, ואין זה מפי כתבם, אכן הרשב"ם (בב"ב דקס"ח) כתב וז"ל אם כתוב הוזקקנו וכיון שעמדו אלו ב"ד המקיימים יחקרו עדים החתומים בו להעיד על חתימתן וכו'. הרי דדייק לפרש דקאי אעדים החתומין דוקא, ומשמע דעדים אחרים אינם כשרים להעיד משום דהוי מפי כתבם, וא"כ יש לתמוה מה שלא זכרו דעת הרשב"ם החולק, אכן באמת צדקו שלא זכרו זה דיש להוכיח מן הסוגיא דודאי שגם עדים אחרים כשרים, וכ"ש דמוכרח לומר כן לשיטת הרשב"ם גופא וכמו שנבאר, דהנה זה לשון התוס' בכתובות וא"ת אמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בג"פ מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמרא מהו קיומו וכו' עכ"ל, ולכאורה מיותר לגמרי במה שהביאו הגמרא. הא עיקר הראיה הוא ממה שעושין לו קיומו, וזה מבואר במשנה שם, יעיין במהר"ש שהרגיש בזה, ונ"ל לתת פעם דשפיר הוצרכו להביא גם הגמרא, דהנה האי העמדת עדים המוזכר במשנה ויש לפרשו בשני פנים, או שעדי שטר הראשון עצמם באים לפני הב"ד ומעידין שאמת הוא שיודעין בו שהיה כתוב בשטר ושהם היו חתומים עליו, או שעדים אחרים מעידים כך שראו את השטר קודם שנמחק וראו מה היה כתוב שם, ופלוני ופלוני עדים היו חתומים עליו, והנה הוכחת התוס' אי אפשר כ"א כשנפרש כאופן השני' דהאי מעמיד עליו עדים, היינו עדים אחרים, שהם לא ראו כלל את עצם המעשה, ועיקר ידיעתם הוא רק ע"י שראו את השטר, ומוכח שפיר דמצו חזו בכתבא ומסהדי, אבל אי נפרש כאופן הראשון, דהיינו עדי השטר עצמן, שהם ראו מתחלה את עצם ההלואה, וכשמעידים עכשיו לא משום דחזו בשטר, כ"א מחמת שזוכרין עצם ההלואה, ממילא שאין שום ראיה מהתם להך דינא דמצו חזו בכתבא ומסהדי, לכך הוכרחו התוס' להביא הגמרא, דמהתם מוכח דהך מעמיד עליו עדים דמתני', היינו עדי אחריני ודאי, דזה לשון המשנה מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיום איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו עכ"ל המשנה, ומיד בגמרא הביא ע"ז ת"ר איזהו קיום במותב תלתא הוינא הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו, והנה מלשון המשנה במ"ש איש פלוני נמחק שטרו כו' אפשר לפרשו בתרי אנפי, א) שאין זה לשון הקיום שכותבין לו ב"ד, אלא שזהו לשון עדים המעידים לפני ב"ד והעדים כותבים זה לפני ב"ד, איש פלוני נמחק שטרו ופלוני ופלוני עדיו וכמ"ש הרשב"ם דעדים עושין הקיום, ושיעור המשנה כך הוא, באים לב"ד ועושין לו קיומו, ומהו קיומו זה לא נזכר במשנה, איש פלוני נמחק שטרו, זהו לשון העדים שמעידין על המחיקה, ואי נימא כן אז בע"כ לפרש דעדים אחרים הן המעידין בזה, ולא עדי השטר, דאי עדי השטר עצמם לא שייך תו הלשון ופלוני ופלוני עדיו, והכי הול"ל ואנחנו עדיו, ב) שמ"ש איש פלוני נמחק שטרו, הכוונה שזהו קיום ב"ד וב"ד כותבין לו את זה, ולפ"ז יהיה בע"כ הפירוש דפלוני ופלוני עדיו הם עדי השטר גופא, ולא עדים אחרים, דאי עדים אחרים היה להתנא להזכיר גם אותם, דעדי השטר בע"כ צריך להזכיר וגם עדי המחיקה צריך להזכיר, וכמבואר בסמוך בסמ"ע סק"ז, ומדלא הזכיר כ"א לחד כת עדים מכלל דעדי השטר הם עצמם הוו עדי המחיקה, ולפ"ז מן המשנה גופא אין הכרח, אכן מדקאמר מיד בש"ס איזהו קיומו, מכלל דמ"ש במשנה איש פלוני נמחק שטרו לאו קיומו של שטר הוא, אלא הגדת העדים, דאם זהו קיומו של שטר א"כ מה שואל בברייתא איזהו קיומו, הא קיומו מבואר במשנה, ולשון דמשנה ודברייתא אחת הוא, אע"כ שהאמור במשנה לאו היינו הקיום כ"א הגדת העדים, וממילא מוכח דבע"כ עדים אחרים הם המעידין זה וכנ"ל, ושפיר מוכח כהוכחת התוס' דמצו חזו בכתבא ולאסהודי, והיינו כוונת התוס' במ"ש ובא לב"ד ועושין לו קיום ומפרש בגמרא מהו קיומו מכלל דמ"ש במשנה לאו היינו קיומו ב"א הגדת העדים, ולפ"ז מלשון ופלוני ופלוני עדיו מוכח דהמעידים הם עדים אחרים, והם מעידים רק מה שראו הכתב, ושפיר מוכח דמצו חזו בכתבא ומסהדי ודו"ק היטב בזה, אלא דאכתי אפשר לומר דהברייתא אשמעינן דהקיום עושים ב"ד ולאפוקי מרשב"ם שפי' דעדים כותבים הקיום, דבלא"ה אין מחדש בברייתא שום דבר ממה שמבואר במשנה, דלשון הברייתא הוא לשון המשנה גופא, ומשטחיות הסוגיא מוכח דהברייתא באה לפרש המשנה, ולא נמצא שום שינוי ביניהם כ"א בזה מה שבברייתא מפורש שהקיום כותבין הב"ד, ובמתני' אפשר לפרש הכי והכי, אכן לשיטת הרשב"ם גופא דעדים עושים הקיום, וא"כ אי"א לומר דהברייתא אתי לאשמעינן דין זה דב"ד עושין קיום, ובע"כ שנפרש אליבי' דברייתא מוכח דעדים אחרים כשרים נמי ואין זה מפי כתבם וכשיטת התוס', וצ"ל דמ"ש הרשב"ם דעדים החתומים, לאו דוקא הוא והבט וראה בפי' הרשב"ם במשנה וגמרא שם כתב מעמיד עליו עדים היודעים וכו', דמשמע אפי' עדים אחרים, ועיין בפרישה כאן שהוכיח נמי מזה דרשב"ם סובר דאפי' עדים אחרים כשרים ע"ש, ושפיר שלא מוזכר כאן דעתו שחולק משום דהאמת גם הוא סובר כתוס':
שם בסמ"ע סק"ז הביא דצריך להזכיר עדי המחיקה, עמ"ש בדבור דלעיל:
סעיף ב' במחבר אבל אם מחקו מדעת או שהניחו במקום שאין משתמר, עיין בחדושנו לקמן (סי' ס"ה) מ"ש מזה:
סעיף ד' בש"ך סקי"ט הביא ראיה דאפי' תוך זמנו נמי אמרי' דנפל איתרע מהך דפ"ק דב"מ (ד"ז ע"א) בסוגיא דשנים אדוקין בשטר דפריך דהא דתני גבי שטר שנפל ר"י אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון התניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה, ומשמע דלרבנן דחיישי' לפרעון ניחא ואפי' בכתובה דהוא תוך זמנו דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כ"ש בשט"ח וע"כ לא פליגי אלא בכתובה דלא ניתנה לגבות מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי ע"ש, ובקצוה"ח כתב דמעיקרא לא קשה על הראב"ד דמצינו לומר דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון אפי' כשנפל והא דגבי כתובה חיישי' לפרעון אפי' עודה תחת בעלה דהוא תוך זמנו, היינו משום דגבי כתובה לא מהני כלל חזקה דתוך זמנו כיון דחיישינן לצררי וכו' ע"ש, ותמי' לי על דבריו דהא בסוגיא שם קאמר התם בטעמא דרבנן דעודה תחת בעלה לא יחזיר, דהיינו משום פרעון, אלא דר' יוסי מקשה ע"ז דלודי לי' מיהא בעודה תחת בעלה דלאו בת פרעון היא. וקאמרי לי' דאפ"ה חיישינן לצררי, וא"כ שפיר קמה וגם נצבה הוכחת הש"ס מתחלת הסוגיא דסברינן אכתי טעמא דרבנן משום פרעון, ואפ"ה לדידהו דחיישי' לפרעון ניחא אפי' בתוך זמנו הרי דבנפל איתרע וחיישינן בת"ז לפרעון, ועיין עוד מ"ש בביאור הסוגיא לקמן (סי' ס"ה):
ובעיקר הדין נ"ל להביא עוד ראיה לדברי הש"ך מה שהש"ך עצמו לא זכרה, והוא מב"מ (די"ז ע"א) דקאמר שם א"ר אסי א"ר יוחנן המוציא שט"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזיר לבעלים למאי ניחוש אי לשמא כתב ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק ואי משום פרעון לפריעה בת יומא לא חיישינן, וקשה למה הוצרך לטעם משום דהוי פריעה בת יומא. תיפוק משום דהוי תוך זמנו ולא חיישינן אפי' אי לא כתוב בו ביום, אע"כ כהש"ך דהיכי דנפל איתרע ולא מהני תו החזקה דתוך זמנו, והוכרח לטעם דפריעה בת יומא, וכן בשמ"ק כתב שם וז"ל לפריעה בת יומא לא חיישינן, פי' דאע"ג דנפל ולא איתרע לי' חיישינן לפרעון אפי' תוך זמן אפ"ה לפריעה בת יומא לא חיישינן, וכן איתא שם בשם הריטב"א לא שכיחי דפרעי קאמינא כו' ואע"ג דנפל ואיתרע לו דאע"ג דפרעון תוך זמן נמי לא שכיח וחיישינן לי' ההוא שכיח ולא שכיח לאפוקי הא דלא שכיח כלל ע"ש, הרי להדיא דעת הראשונים כהש"ך, ולפלא שלא נתעורר הש"ך להביא הראיה המפורשת מהש"ס שזכרתי בזה:
סימן מב
סעי א' בש"ך סק"א דחה לדברי הטור שכתב דהרא"ש לא הסכים לדברי הר"ח אפי' לגבות בו לאלתר, ופי' דבמסקנא פסק גם הרא"ש כהר"ח ע"ש, וראיתי בס' תפארת יעקב שהקשה טובא על פי' הש"ך בדברי הרא"ש כי מאחר שכתב ולא מסתבר, א"כ היאך יפסוק מיד בתוכ"ד כוותי' ועוד שאם בא ליישב דבריו לא היה לו לומר ועוד יש לומר, רק אך יש לומר, שהרי לא כתב שום דבר ליישב קודם עד שיאמר ועוד ע"ש, ולענ"ד לא ירד לכוונה האמיתית של הש"ך, הן הוא הבין כוונת הש"ך במ"ש דהרא"ש מכשיר לאלתר, דהיינו משום דמסכים לשיטת הר"ח, וכי גם הר"ח אינו מכשיר כ"א לאלתר, וכאשר כן כתב להדיא הטור בשם הר"ח, ולזה הקשה שפיר דהא מלשון הרא"ש משמע שדחי לדברי הר"ח ולא שמסכים עמהם. אבל פלא הוא איך עלה בדעתו לפרש כן בכוונת הש"ך, הא הש"ך כשהביא לשון הרא"ש לדחות דברי הטור כתב מיד וז"ל הרי דר"ח לא הזכיר מלאלתר, הרי להדיא דהר"ח גופי' סובר דאפי' לזמן מרובה כשר, ושוב כשהביא לדברי רבינו ירוחם שכתב ורב אלפס פסק דפסול אפי' לאלתר ור"ח ז"ל פסק שכשר ויש מי שפסק דוקא לאלתר כו', משמע להדיא דהר"ח עצמו סובר שאפי' לזמן מרובה כשר, מכל זה נראה ברור דכוונת הש"ך הוא לדחות דברי הטור במ"ש בשם הר"ח דדוקא לאלתר כשר, וכי הרא"ש לא הסכים לזה, ע"ז כתב הש"ך, דנהי שזה ודאי דמלשון הרא"ש משמע שאינו מסכים לשיטת הר"ח, אבל רק ע"ז פליג במה שמשמע מהר"ח שמכשיר אפי' לזמן מרובה, ולזה הוכיח מלשון הרא"ש שהבין בכוונת הר"ח דמכשיר אפי' לזמן מרובה, מדלא הזכיר כלל לאלתר בדבריו, וע"ז פליג הרא"ש, אבל מנ"ל דיפלוג אפי' בלאלתר, דלענין לאלתר שפיר י"ל דגם הרא"ש מסכים להר"ח להכשיר, ושוב הביא בשם רבינו ירוחם נמי דיש מי שפסק, לחלק דלזמן מרובה פסול ולאלתר כשר, אף כי הר"ח עצמו מכשיר אפי' לזמן מרובה, מ"מ היש מי שפסק פליג עליו בלזמן מרובה ומסכים לאלתר, ושפיר יש לומר כן בכוונת הרא"ש נמי, ומנ"ל להטור דהרא"ש פליג אפי' בלאלתר שזה אין משמע כלל בדבריו וז"ב כשמש בכוונת הש"ך:
ובעיקר הדין נ"ל נמי כשיטה זאת, אכן לא מטעמי' דהש"ך, דהא העיקר מה שרצה הטור והב"ח לנטות מזה ולומר דאפי' לאלתר פסול, הוא מטעם דנהי דלפי' בתרא שכתב הרא"ש א"ש הקושיא הראשונה שהקשו מסתמא דש"ס דגיטין והא בעינן כתב שאינו יכול לזייף, מ"מ אכתי הקושיא השני' מההיא דדפתרא כדי לכתוב הגט ולא אמרו כדי לכתוב שטר, משמע דבשטר פסול, וקושיא הזאת אכתי ישאר גם לפי' בתרא, והיא שעמדה להטור והב"ח לפסוק דלעולם פסול אפי' לאלתר וכמ"ש הש"ך, ולכן ביקש הש"ך למצוא דרך ליישב קושיא זאת אליבא דהני פוסקים דמכשירים לאלתר, אכן לענ"ד א"צ לזה, דקושיא זאת בע"כ שלא הביא הרא"ש כ"א לסניף לקושיא הראשונה, אבל מכח קושיא זאת לבדה אין להוכיח מידי, דשפיר יש לפרש בפשיטות, דסתם גט שיעורו קבוע, דנוסח הגט קבוע וקיים בכל הגיטין, כי תנאי אין דרך לכתוב בגיטין, משא"כ בשטרות הנוסחאות מתחלפים לפי התנאים ואין דומה שיעורם, דשטר זה שיש בו תנאים מועטים נוסחו קצר משטר אחר שיש בו תנאים הרבה, ולכן לא שייך כדי לכתוב שטר כיון שאין שיעורו קבוע, ואם כי מתחלה זכר הרא"ש להקושיא מדפתרא, אין זה כ"א לסניף ומשמעות בעלמא, ועיקר היסוד בנה רק על הקושי הראשונה, אכן לפי' בתרא כיון שנפל היסוד של הקושיא העיקרי לא טרח שוב ליישב נמי קושיא השני' כיון שלקושיא זאת לבדה, אין בה כדי לבנות שום יסוד וכמ"ש, ובחנם טרחו המפרשים לתת טעם, דאכתי קשיא קושיא זאת השני', וגם זה ברור, והנכון כהש"ך שגם בלזמן מרובה יש להכשיר לפי"ז, כיון דהקושיות מתורצות, א"כ הדרינן לכללא דהלכה כר' יוחנן וכהר"א וכ"ש שלאלתר יש להכשיר ולא כהטור:
סעיף ו' בסמ"ע סקכ"א כתב מדתלי הרמב"ם בפחות ש"מ דתלינן גם בזבוב גם לענין שמארכת האות וכו'. ובט"ז השיג ע"ז מדאמרו בגמ' פשיטא למעלה ספל ולמטה קפל דהולכין אחר התחתון אלא מיבעי' ליה למעלה קפל ולמטה ספל מי חיישינן לזבוב או לא משמע דבמעלה אין ספק כלל וכו' ע"ש, ולענ"ד אין מזה שום סתירה להסמ"ע דהא דלמעלה ספל פשיטא, הוא לא משום דאין לספוקי בזבוב למעלה, אלא משום דכיון דקפל דלמטה פחות הוא, אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל ודאי דאפשר לחוש בזבוב גם למעלה, ורק דאין לנו לחוש לזה משום הכלל דהמע"ה, וכדבריי מפורש בשמ"ק לב"ב וז"ל בשם הרא"ס פשיטא לי אם ספל כתוב מלמעלה וכו' הכל הולך אחר התחתון ואין לנו לחוש שמא קפל ספל היה והלך הזבוב עליו והמשיך את הסמך ועשה אותה קוף משום דקב פחות מסאה הוא והמע"ה וכו' עכ"ל, הרי להדיא כדבריי, דאפשרות יש לחוש לזבוב גם מלמעלה אלא שאין אנו צריכין לחוש לזה משום דהמע"ה, וזהו ממש כדכתב הסמ"ע בטעם הרמב"ם משום דקפל פחות הוא וזה ברור.
סעיף י"א בסמ"ע סק"ל דבמלוה אומר חמש והלוה שנים דצריך לישבע היסת ופטור משבועה דאורייתא, ובנתיבות כתב ע"ז דאם הלוה אומר שלש חייב שבועה דאורייתא דלא הוי משיב אבידה כמו בסלעים דינרים דשאני התם דמסייע לי' שטרא משא"כ בנמחק דלית לי' סיוע והוי מיגו דהעזה ע"ש, נ"ב יעויין בחדושי הרשב"א לכתובות ריש פ"ב וגם בחדושי הרא"ה שם שכתבו להדיא שאף בנמחק מיחשיב משיב אבידה כשהודה בג' ע"ש, ובירושלמי פ' גט פשוט זוזי דאינון ונמחק הלה אומר חמשה והלה אומר ג' תמן אמרו בן עזאי ור"ע חד אמר נותן שלש ונשבע על השאר וחד אומר כיון שאילו לא הודה כל עיקר לא הוה לי' אלא שנים אינו נשבע על השאר הרי מפורש שגם בנמחק חשיב משיב אבידה כשהודה בג', ואם כי לפנינו בירושלמי הלה אומר חמש והלה אומר שנים ולפ"ז לא מוכח בשלש מהתם אכן האחרונים כתבו דגרסא הנכונה היא והלה אומר שלש, וכן פי' מוהר"א ז"ל בפירושו ע"ש:
סעיף י"ב במחבר ואי תפיס מפקינן מיני'. המוהרש"ך בהגהות הט"ז הקשה מב"מ פ' השואל בההוא דאמר אושלן מרא למירפק בי' פרדיסי דרפיק בו כל פרדסי, ובמוס' שם הקשו מ"ש מהא דאמרו בפ' המוכר את הבית דמיעוט ארעתא שנים הכא שאני שהשואל מוחזק, אלמא דמהני תפיסה בכה"ג, מיהו ברשב"א שם בב"מ מחלק בין אמר פרדסאי רפיק כל פרדסי דאית לי' אבל היכי דא"ל פרדיסי איה"נ דלא רפיק בו אלא תרי פרדיסי כההיא דמוכר את הבית, ולפ"ד מוכח מהתם דמוחזק לא מהני, דפרדיסי לא רפיק אלא תרי אע"ג שמוחזק הוא:
סימן מג
סעיף ז' במחבר שטרי חוב המוקדמין פסולים, השער המשפט הקשה מהך דשטר שיש בו ריבית דפסול אפי' לגבות מבני חורין ומ"ש הכא דאינו פסול אלא לגבות ממשעבדי דבטל מתורת שטר אבל מבני חורי גבי, והא בש"ס דב"מ (דף ע"ב) ובב"ק (דף ל') מדמינן להו וילפינן שטר שיש בו ריבית משט"ח המוקדמין ע"ש. ותימה לי על תמיהתו דמאי פסקא לי' דבשטר שיש בו ריבית דאינו גובה אפי' מבנ"ח, הא באמת י"ל דלמאן דמכשיר במוקדם לגבות מבנ"ח, הוה"ד בשטר שיש בו ריבית נמי סובר הכי, ושוב ראיתי הדבר מפורש בשמ"ק בשם גדולי הראשונים הרשב"א והרמב"ן ז"ל וז"ל וי"מ דגובה ואינו גובה מבנ"ח קאמר כו' והרמב"ן כתב וכו' אבל אם הוציא מלוה שטרו בב"ד גובה הקרן עפ"י שטר זה וכן מסתברא לי דאילו לבני חורי למה להו למינקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו ריבית לימא מלוה שיש בו ריבית ר"מ אומר אינו גובה כו' ועוד דדבר הלמד מענינו הוא דכיון שהביאה עם שט"ח המוקדמין דפסולין ולדמוייה לה וההיא דוקא פסולים לגבי משעבדי ולא מבנ"ח דלכו"ע מבנ"ח גבי דאלמא אף לר"מ לא קנסי לי' להפסיד לגמרי ה"נ לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי וכו' עכ"ל, הרי להדיא שגם בריבית גובה מבנ"ח למ"ד בשטרי מוקדמי הכי ועיין מה שכתב הש"ך לקמן סי' נ"ב:
שם בהג"ה וי"א דפסול לגמרי עיין מה שכתבתי בדיבור הסמוך לפקפק בזה שלענ"ד אין מחלוקת בזה:
סעיף ח' במחבר בד"א שגובה מבנ"ח כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה, מקור דין זה הוא מדברי התוס' (ב"מ דע"ב) מהא דמוקי ר"ל מתניתין דשטרי חוב המוקדמין פסולין כר"מ דקניס בשטר שיש בו ריבית קרן אטו ריבית ור"י מוקי לה אף כרבנן וגזרינן שמא יגבה בו מזמן ראשון, והקשו התוס' דתיפוק לי' דהעדים פסולין דבמזיד חתמו שקר וע"ז תי' דמיירי שאומרים דטעו בעיבורא דירחא או בשנת המלך ולא הקדימו בכוונה עיין שם. ומוכח דאילו בכוונה הקדימו פסול לגמרי השטר מטעם דהעדים פסולים, אכן בשעה"מ דחה לקושית התוס' והוא משום דקיי"ל (פ"ב דגיטין) דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול בכל השטרות משום מוקדם ואע"ג דההלואה היתה ביום מ"מ כיון שהשטר לא נחתם אז הו"ל מלוה ע"פ ואינו טורף ממשעבדי וכשהשטר נחתם בלילה או נכתב ונחתם אחר זמן ההלואה אתי למיטרף מזמן ראשון שלא כדין ופסול, והנה בסוף ב"ב איתא דר"י ור"ל תרווייהו ס"ל שעבודא דאורייתא ומן התורה מלוה ע"פ גובה נמי מלקוחות ורק מדרבנן מע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות כיון דלית לי' קלא, וא"כ לפ"ז בשטר מוקדם שכה"ג שכתיבת השטר היה אחר ההלואה אף שכתבו העדים זמן ההלואה לא נפסלו העדים כלל מה"ת, דהא מה"ת גובה מלקוחות מזמן ההלואה אלא דמדרבנן לא גבי וא"כ כשחתמו על שטר מוקדם כזה לא עברו אלא על איסור דרבנן, וא"כ לא נפסלו כלל דהא בעבירה דרבנן בעינן דוקא שעבר משום חימוד ממון אבל בלא חימוד ממון לא נפסלו כמ"ש התוס' שם לענין ריבית, ולפ"ז ניחא דלכך הוצרכו ר"י ור"ל לשנויי דטעמא דשט"ח המוקדמים דפסולים או משום קנס או משום גזירה דהא במתניתין סתמא קתני שט"ח המוקדמים פסולים ומשמע אף במוקדם כזה שנחתם אחר זמן ההלואה נמי פסול ולדידהו לטעמייהו דס"ל תרווייהו שעבודא דאורייתא אין העדים נפסלים כלל בכה"ג כיון דליכא חימוד ממון ע"ש, ובזה היה מיושב אמנם קושית מהר"ש שם שהקשה דמאי פריך התם הש"ס מוקדמין אמאי פסולין נהי דלא גבו מזמן ראשון ניגבי מזמן שני כמו בריבית, ומה דמיון הוא לריבית דהתם אינם פסולים העדים כיון דבריבית דרבנן לא מיפסלו וכמ"ש התוס', אכן במוקדם דהעדים פסולים ודאי, א"כ פסול השטר לגמרי מצד העדים ע"ש, ולהנ"ל ניחא, דסתמא קתני מוקדם פסול ומיירי אפי' במוקדם כזה שאין פסולו נמי כ"א מדרבנן ודמיא ממש לריבית, ושפיר פריך דניגבי מיהא מזמן שני כמו בריבית, אכן לענ"ד אין בדברים הללו כדאי לדחות דברי התוס', דהא תינח אם הפסול דעדים היה משום שגרמו ההיזק ללקוחות לגבות מהם שלא כדין, היה אפשר לומר כסברתו דכיון דמדאורייתא גם מלוה ע"פ גובה, א"כ לא גרמו להם שום היזק בחתימתם על המוקדם, וממילא שאין נפסלים מה"ת, אבל באמת הא פסולייהו דעדים הוי משום שחתמו במזיד ע"ד שקר, ועוברים על לא תענה, א"כ מה לי אם הגרם היזק אינו אלא דרבנן, מ"מ הם עברו על לאו דאורייתא, דמדאורייתא מוזהרים שלא להעיד שקר אפי' אם ע"י עדותן לא יוגרם כ"א היזק דרבנן, ולא דמי זה לריבית דהם חתמו ע"ד אמת ורק הפסול הוא משום איסור ריבית, וכיון שעיקר איסור ריבית שבעדים אינו אלא דרבנן, ממילא אינם פסולים כ"א מדרבנן, משא"כ במוקדם דפסולייהו הוי משום שחתמו על השקר וכמ"ש התוס', א"כ אפי' אם ההיזק אינו אלא דרבנן, אבל אכתי הפסול הוי מדאורייתא ושפיר הקשו התוס', וקושית המהר"ש דלעיל יתיישב נמי לתי' התוספת, דהיכי שלא חתמו בכוונה נמי השטר פסול, ובמתני' הא סתמא נקיט מוקדמים פסולים, אפי' מוקדם כי האי שלא חתמו בכוונה והעדים אינם פסולים, ולכן שפיר פריך הש"ס דניגבי מיהא מזמן שני ודו"ק:
והנה בסמוך בש"ך ס"ק י"ג השיג על הגידולי תרומה שכתב דטעם דמ"ד דפסול לגמרי היינו מפני שהעדים פסולים, והוא השיג ע"ז מכח שני קושיות, חדא דא"כ מה מייתי הרא"ש מחלוקת בזה פשיטא דלכו"ע היכי דהעדים פסולים השטר בטל לגמרי וגם מאי פריך בש"ס ניגבי מזמן שני ול"ל לש"ס לגזירה דשמא יגבה מזמן ראשון ע"ש, וקושית הוא קושית המהר"ש שהבאתי, ולמ"ש לק"מ דודאי הדין נכון לחלק בזה דאם העדים חתמו בכוונה בשקר דהעדים הוו פסולים וממילא אפי' מבנ"ח לא גבי, משא"כ אם חתמו כן שלא בכוונה כגון דטעו בעיבורא דירחא ודאי שאין נפסלים, וממילא השטר אינו פסול בכה"ג כ"א מצד שלא ניתן ליכתב, ומטעם זה רק מתורת שטר הוא דבטיל ואין גובין בו ממשעבדי אבל מבנ"ח גבו, וכ"כ להדיא הרמב"ן חובא בשמ"ק לב"מ דמשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן לי' לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מבנ"ח גבי ע"ש הראיות שהביא, ומדקתני במתני' סתמא שטר חוב המוקדמים פסולים, ומשמע דאפי' במוקדם כזה שהעדים חתמו שלא בכוונה נמי פסולים לגמרי, ע"ז הוא דפריך הש"ס דלמה פסולים לגמרי דאכתי ניגבי מזמן שני, אבל במוקדם כזה שהעדים חתמו בכוונה ודאי דפסול השטר לגמרי. ולק"מ קושית הש"ך, והמעיין ברא"ש יראה להדיא שהצדק עם הג"ת דהרא"ש אינו פוסל לגמרי כ"א מטעם פסול העדים, ולא הביא שום מחלוקת בזה, ובכה"ג ודאי דפסול לכו"ע, ולא רק על הש"ך תלונתי כ"א גם על הטור והרמ"א שכתבו בזה פלוגתא, דרי"ף ורמב"ם אינם פוסלים במוקדם כ"א לגבות ממשעבדי, והר"י והרא"ש סוברים דפסול לגמרי, ומשמע מדבריהם דבכה"ג שהרי"ף ורמב"ם מכשרי ר"י והרא"ש פוסלים, ולענ"ד כפי המשמעות בתוס' ורא"ש אין בזה שום פלוגתא, אלא דבמוקדם שהעדים חתמו שלא בכוונה כשר לכו"ע לגבות מבנ"ח אפילו לר"י ורא"ש, כיון דמצד העדים אין פסול, אינו בטל כ"א מתורת שטר אבל מבנ"ח גבי, ובמקום שהעדים פסולים בכה"ג כתבו הר"י ורא"ש שאפי' מבנ"ח לא גבי ודו"ק, מיהו מתוס' (ב"ב דקנ"ז) משמע כהטור וש"ך דבלא טעם דעדים פסולים סובר הר"י לפסול לגמרי דלא זכרו כלל התם מטעם דעדים פסולים ע"ש:
סעיף י"ב במחבר בד"א שכתוב בו דאקני אבל אם לא כתוב בו דאקני פסולים, המ"מ הניח בצ"ע על הרמב"ם שסתם מאוחרין כשרין ולא התנה דצריך דאקנה, והא זה ש"ס ערוך (ב"ב דקנ"ז) דבעינן דאקני דפריך התם ואי ס"ד דאקני לא משתעבד מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא, ונ"ל דמהתם גופא אדרבה מוכח דאפי' לא כתב נמי כשר, דהביא שם ממתני' דשטרי חוב המאוחרין כשרים ואי ס"ד דאקנה לא משתעבד מאוחרים אמאי כשרים ע"כ, ואי נימא דבעינן כתב דוקא א"כ אכתי יקשה במה דסתים מאוחרין כשרים ולא הזכיר כלל דמיירי בכתב דאקני, ואפ"ה כשרים, א"ו דאפי' לא כתב דאקני ככתוב דמי, ואע"ג דהרמב"ם (פ"א מהלכות מלוה) והובא בשו"ע לקמן (סי' קי"ב) סובר דלענין דאקנה לא אמרינן אחריות טעות סופר, בכ"ז היינו בשטר דעלמא כשלא כתוב בו דאקני, אבל בשטר מאוחר כיון שהלוה מצוה לעדים לאחר השטר הרי משעבד את הנכסים שיקנה אחר ההלואה עד זמן הכתוב בשטר, ולכך כל שטרי חוב המאוחרין כשרין דהוי כאילו כתב בפירוש וכמ"ש מוהרש"ך בהגהות הט"ז ע"ש היטב:
סעיף ט"ו במחבר כל שטר הבא לפנינו אנו תולין שנמסר בזמן הכתוב וכו', והסמ"ע הקשה על הטור דהא ס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו, והב"ח כתב בזה דאפי' למאן דסובר עדיו בחתומיו זכין היינו דוקא כשהלוה מצוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה או בסתם אבל באומר בפירוש שיתנו בידו לא שייך עבחז"ל, והיכי דאיתרע בנפילה חיישינן לכך, והש"ך השיג עלי ע"ש, ובאמת דברי הב"ח תמוהים מאוד, דהא בע"כ מיירי הכא שהלוה אומר שלא פרע עדיין ואומר ליתנו כעת למלוה, דאי הלוה טוען פרעתי ודאי שהיה נאמן נגד שטר שנפל כמבואר לעיל (סי' מ"א) ס"ד, דאפי' בתוך זמנו מהימן לומר פרעתי בכה"ג שאבד השטר, ובע"כ דהכא מיירי שהלוה מודה שלא פרע ואומר ליתנו למלוה, וא"כ מה חשש שייך בזה שמא אמר דהעדים שיתנהו לידו, הא אפי' אי ודאי היה הדבר שהשטר היה ביד לוה ולא לוה ממנו כלל, אפ"ה כשהלוה מצוה עתה ליתנו למלוה אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו למפרע, וכ"כ הרשב"א להדיא וז"ל ועוד דקושטא דמילתא אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה כלל ליכא למיחש לאביי ואפי' בשטרא דלאו אקניתא דכיון דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו כיון דאמר תנו נותנין ליכא קנוניא אלא דינא דהא אפי' ידעינן בבירור דלא נתן עד עכשיו הרי הוא יכול ליתנו בפנינו ונשתעבדו נכסיו למפרע משעת חתימה דהא זכי לו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיע שטר לידו עכ"ל וכ"כ הרמב"ן, וכן מוכח בש"ס דאפי' לא לוה כלל משתעבדים נכסיו למפרע, והוא ממתני' דמצא מתנות ושוברים מוכח להדיא דהיכי שהמזכה מודה אחר הנפילה ואומר למוסרו לכשנגדו תו לא חיישינן לקנוניא במקום דשייך עדיו בחתומיו זכין, דאלת"ה אמאי קתני ונמלך שלא ליתן, ותיפוק לי' דאפי' אמר תנו אין נותנין, דהאי אמירה לא מהניא מיד, כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא, אע"כ דבכה"ג אם תנו נותנין ודו"ק:
שם בסמ"ע סקכ"ז הקשה דאמאי מועיל אם הביא עדים שבא לידו מזמן הכתוב אכתי נחוש לפרעון ולקנוניא, ותירוצו תמוה, דאי נימא דכיון שהמלוה עצמו מצאו לא איתרע, א"כ למה צריך כלל להביא עדים שבא לידו בזמן הכתוב, ואפי' בלא עדים מהיכי תיתי שנחוש לזה, דהא לא חיישינן לזה אלא היכי שאיתרע בנפילה וכמו שתמה בט"ז וש"ך, וגם תירוצו של הש"ך תמוה דמיירי הכא בשטר דומיא דגט שאין שייך חשש דפרעון, דאכל שטר קאמר, ומשמע דמיירי בכל מיני שטר, ולא אבין למה הוצרכו לדחוקי כ"כ, הא חשש דפרעון וקנוניא לא שייך כ"א הכי דלית לי' ללוה ארעא אחריתא דאי אית לי' לא מצי למיעבד קנוניא דמצו אמרי לקוחות הנחנו לך מקום, וכ"כ בשמ"ק בב"מ להדיא דחשש דפרעון וקנוניא לא שייך אלא בכה"ג, וא"כ שפיר יתפרשו דברי המחבר בגוונא דאית לי' ארעא אחריתא, אבל לעולם בכל מיני שטר ודו"ק:
סעיף כ"ט בש"ך סקמ"ז דחק למצוא טעם לדברי הר"ח שכתב דאחר הרגל היינו ט"ו יום אחר הרגל, ויש להבין מי סני לי' הטעם ומקור שכתב הרא"ש בס"פ מי שאחזו, דאמרינן התם בש"ס דבאומר לאחר השבת מחלקינן יומי דשבוע, א', ב', וג', הם לאחר שבת, ותו תני התם בברייתא דלאחר הרגל הוי חדש, ולכן סובר הר"ח כמו בשלשה ימי השבוע שהן נמנין אחר שבת מחלקינן ה"נ מחלק השלשים יום דלאחר הרגל, ואולי משום דגם בשלשים יום שלאחר הרגל גופא קאמר בש"ס דלית הלכתא כן, ואפילו אם בזה הוה ההלכתא כן אכתי אינו דומה הדמיון לימי השבוע וכמש"כ הרא"ש גופא שם משו"ה מיאן הש"ך בזה, והנה בברייתא שם בגיטין קאמר לאחר שבוע שנה, לאחר שנה חדש, לאחר חדש שבוע, וכתב הר"ן בטעם הדבר שכיון שתפס זמן שהוא מקובץ מפרטים, אמרינן דאחריו הוא כפי הפרטים המקובץ, כגון שבוע המקובץ משנים הוי שנה, וכן שנה שמקובץ מחדשים הוי חדש, וחודש שמקובץ משבועות הוי שבוע ע"ש, אבל לפ"ז יקשה דא"כ גם לאחר שבת אמאי הוי שלשה ימים, והא כיון דשבת מקובץ מימים הוי לן למימר יום אחד וצ"ע:
סימן מד
סעיף ה' במחבר ואם היה המחק בזמן הוי כשטר שאין בו זמן, עיין בפ"ת שהביא בשם השבו"י שכתב דהרשב"א סובר דכשיש מחק בזמן פסול השטר לגמרי והוה כחספא בעלמא, וכתב בטעמו דאע"ג דאין בו זמן כשר מ"מ כשנמחק הו"ל מזויף מתוכו ופסול ע"ש, ותימה לי על דבריו הן בעיקר הדין והן מה שכתב כן ע"ש הרשב"א, בעיקר הדין מ"ש דכשיש מחק בזמן גרע מאין בו זמן ופסול משום מזויף מתוכו, הא ביבמות (דל"א ע"ב) קאמר נינחא גבי דידה מחקה לזמן, ומשמע התם דהשטר כשר כשנמחק, והווית נשואה על ידו, אלא שתוכל לחפות על עצמה לומר שמעיקרא זינתה, אבל אכתי נשואה מיהא הווית, ואי בנמחק פסול השטר, גם נשואה אינה, דבשטר פסול נתקדשה, ואפילו אי נימא דכשמחקה אין לה באמת דין נשואה כלל, אכתי מה פריך התם אי הכי בגירושין נמי נימא דמחקה לזמן הגט, והוצרך לשנות התם דלהצילה קאתי, ופי' דנוקי לה בחזקת אשת איש וכפרש"י שם, מה הוצרך לזה, ותיפוק לי' דאי מחקה לי' א"כ לדבריה הגט פסול ולא נתגרשה כלל, ואמנם גם בזה י"ל דנפרש כוונת התירוץ דהתם להצלה דידה, דהוי באמת משום הכי, דכיון דרוצית להציל עצמה, מה בצע שתמחוק, הא עי"ז יופסל הגט מעיקרו וכפי' הרא"ש שם, מיהו אכתי מש"ס (גיטין די"ז) דמכשרינן בגזייה לזמן ומאן דפוסל אינו פוסל כ"א מדרבנן משום שאין בו זמן, והא כי נמצא קרע בתורף הגט בטל, ובשאר שטרות נמי פשוט הדין כן כמבואר (באה"ע סי' קכ"ה) והוא מתוספתא דסוף גיטין, וא"כ כי גזייה לזמן יופסל הגט משום הקרע דאית בו, ומזויף מתוכו דהוי כקרע בו שתי וערב וכמ"ש הפר"ח שם, וגם הרשב"א גופא אינו פוסל בגזייה ובמחק כ"א מדרבנן ומשום חסרון הזמן אבל לא משום דהשטר בטל וכמ"ש הפר"ח באה"ע שם על שם הרשב"א ע"ש:
סימן מה
סעיף א' במחבר העדים חותמין למטה, עיין בקצוה"ח שהביא לדברי התוס' בגיטין דבעינן הכתיבה קודם לחתימה ואם קדמו החתימה לכתיבה לאו כלום הוא, והקשה ע"ז מגט מקושר דהעדים מאחוריו ועל כל שטה ושטה קודם השניה חותמין העדים מאחוריו, והיכי מהני עדים הללו כיון דחתימתן קודם לכתיבת הגט ע"ש, והן אמנם מלשון רש"י (גיטין דפ"א) דעל כל קשר חותם עד אחד וחוזר וכותב וקושר עד שגומר הגט, מלשון זה משמע דהעד חותם על הגט מיד כשכתב שורה הראשונה ושפיר קשה קושית הקצוה"ח, אכן באמת י"ל דנהי שזה ודאי שעל כל קשר חתום עד אחד, אבל אינן חותמין עד שיוגמר כל הכתיבה של גט, ושוב מצאתי בתפארת יעקב שכתב דבע"כ גם דעת רש"י כן, מיהו המעיין בלשון רש"י וכן הוא לשון הרשב"ם (ב"ב דק"ס) כך הוא, מקושר עדיו מאחוריו כותב שיטה ומניח שיטה חלק וכופלה על החלק ותופר ואח"כ כותב שיטה ומניח שיטה חלק וכופלה על החלק ותופר עכ"ל, וכן הוא לשון רבינו גרשום, מלשון זה משמע דהעדים חותמים מיד, דאי"א לומר דלאחר שיוגמר כל הכתיבה חותמין, דהא מיד כשכופל הרי תופרן ושוב לא יוכלון העדים לחתום, ואמנם אפ"ה לא מוכח מזה דפליגי עם התוס' דגיטין ויכשירו גם החתימה קודם לכתיבה, דהתם י"ל דכיון דעל כל קשר יש עד חתום הרי כל אחד מעיד על מה שראה ובשורה שלו שחתם עליה הרי היה הכתיבה קודם, ועל שאר שורות הגט הלא יש עדים אחרים, וכל אחד כשחתם להעיד על שורה שלו, הרי ראה הכתיבה משורה שלו קודם החתימה ודו"ק:
סעיף ד' במחבר עדים שאין יכולים לחתום כו'. ואם מהני העברת קולמוס עיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' מ"ח) דבכל אופן ואפי' לרשום בדיו לא מהני ע"ש באורך:
שם בסמ"ע סק"ו הסכים לפי' הר"ח דהך מקרעין להם נייר חלק הוי פירושו דלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדים מעבר אל עבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין עדים וממלאין את הקרעים דיו כו' אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דהו"ל כתב ע"ג כתב עכ"ל, ולענ"ד נראה שבכה"ג שרי בגט לכו"ע, דהסמ"ע שכתב כן דלצייר בשרטוט צורת החתימה אסור בגט, סמך על התוס' בגיטין שהבינו דהכי הוא פירוש רש"י בגיטין שם והתוס' השיגו ע"ז משום דהוי כתב ע"ג כתב, דהתוס' שם (ד"ט ע"ב) הקשו על פרש"י שפי' דמקרעין היינו מסרטין, דהא שריטה גופא כתב הוא וכמו חקק ע"ג טבלא ופנקס דחשיב כתב והנראה מקושית התוס' שהבינו בכוונת רש"י דשריטה דקאמר, היינו שהוא רושם בסכין שריטה דקה ואח"ב מעביר השריטה בדיו בכתב כזה שהוא עב ורחב יותר מן השירוט, אותו הרושם גופא ששרט מקודם בסכין. ומחמת זה שפיר הקשו כיון דשריטה גופא כתב הוא, א"כ כשמעביר על השריטה אח"כ בדיו הוי כתב ע"ג כתב, ועל יסוד קושית התוס' דחה גם הסמ"ע לפירוש זה, אבל באמת אי אפשר לפרש כן בכוונת רש"י דז"ל רש"י בסוה"ד ובאין העדים וממלאין הקרעים דיו, ואי כהבנת התוס' לא שייך לשון ממלאים והכי הול"ל מעבירין את הקרעים בדיו, אלא כוונת רש"י כן הוא, דרושם בסכין כל אות משני צדדיו באופן שהאות יהיה עי"ז חלול, כזה כ והעדים ממלאין את החלל שבין השריטות דיו ואינם מכסים את כל רוחב החלל באופן שגם השריטה גופא תהיה מכוסה בדיו, אלא רק את החלל ממלאים בדיו, והדפנות שהמה השריטות נשארו בלי דיו כמו שהיה בתחלה, ומדויק מאוד לשון רש"י במ"ש ממלאים את הקרעים, דהיינו החלל שבין השריטות, ומעתה אין מקום לקושית התוס', דודאי השריטה עצמה נחשבת ככתב כמו חקק ע"ג טבלא, וה"נ אילו היה רושם האות ואח"כ העביר בדיו את הרושם גופא לא היה מועיל, אבל הכא דאינו ממלא כ"א החלל, וברושם עצמו אינו נוגע, פשיטא דכתיבה ראשונה הוא, וכדבריי מפורש להדיא בירושלמי (גיטין פ"ב ה"ג) ומקרע לפניהם וחותמין ולאו כתב ראשונה הוא (בתמיה דכשהם חותמין על רושם האותיות שנעשה בראשונה הוי כתב ע"ג כתב ולאו כלום הוא, פני משה) אלא מרחיב לפניהם את הקרע (פי' שעושה רושם האותיות בהרחבה פי' חלולין והם ממלאים דיו בתוך האותיות ולא על רושם הראשון, פנ"מ) ומקום הניחו לי ליישב פרש"י לאמתו בעז"ה במקום שכל הראשונים] והאחרונים הקשו עליו:
הן אמנם דגם התוס' הביאו הירושלמי, אלא שהם פירשו כוונה אחרת בירושלמי דלשיטתם שמפרשים כפי' הר"ח דמקרעיו הוא נייר אחרת, ולכן אי אפשר לפרש דמה דמקשה הירושלמי ולאו כתב ראשונה הוא כמו שפי' הפני משה, אלא יפרשו דהקושיא הוא משום שאינו יכול להתקיים בחותמיו וכפי' ר"ח, אכן לשיטת רש"י דמקרעין היינו שעושה שריטה בנייר, הקושיא הוא, הא השירטוט גופא חשיב כתב דומה לחקק ע"ג הטבלא, ומשני מרחיב לפניהם את הקרע, והם יחתמו עצמו באמצע ולא ע"ג כתב הראשון וק"ל, ולפ"ז הך דיו שכתב הסמ"ע לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים והעדים ימלאו השרטוטים דיו דאסור, בע"כ דכוונתו היינו כשמעביר בדיו על עצם השריטה, אבל לפ"ז לשון ממלאים שכתב אין מדוקדק, דלשון זה אינו שייך כ"א באופן שרושם האות משני צדדיו באופן שהאות יהיה חלול והעדים ממלאים את החלל שבין השריטות, ובכה"ג באמת כשר דלא הוי כתב ע"ג כתב כיון שאינו נוגע בדיו בשריטות כלל, ולשון הרמב"ם וחתמו על החלל, הוא באמת דלא כרש"י אלא שמעביר בדיו ע"ג הרושם גופא ודו"ק:
סעיף ה' במחבר מקום שנהגו שהסופר חותם עפ"י העד וכו', ובש"ך סק"ח וה"ה לוה המתחייב בכת"י כו' ובזה נראה דאפי' לא קבלו בני העיר מנהג זה מפני כו' משא"כ שמתחייב הוא עצמו בכך עכ"ל, והקצוה"ח סק"ב כתב לחלק דבשטר ראיה מהני חת"י הבע"ד במסירת קולמוס אבל בבא להתחייב בחיוב מחדש כשמצוה לאחר לחתום לא שייך בזה משום שליחות כו' עכ"ל, והנתיבות סק"ב כתב דגם בבא להתחייב את עצמו שייך שליחות ע"ש, ולכאורה היה מקום לדון דלא מהני שליחות בכה"ג כשאין יכול לחתום בעצמו מטעמא דכל מידי דאיהו לא מצי עבד שליח נמי לא מצי משווי, דהא כלל זה הוא לאו דוקא במה דלא מצי עביד מצד הדין, אלא אפי' אם לא מצי עבד מחמת חסרון ידיעה נמי אמרינן הכי דלא מצי עביד שליח וכדמוכח להדיא (ב"ק ק"י) דאם היה הכהן זקן או חולה נותן לכל כהן שירצה ועבודתו ועורו לאנשי משמר ופריך האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד עבודה עבודתה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוה וכו', הרי להדיא מוכח מהש"ס דהיכי דלא מצי עביד מחמת חולשה כזקן וחולה לא מצי משווי שליח וה"ה אם לא מצי עביד מחמת חסרון ידיעה כשאינו יכול לחתום בעצמו דא"ש, ובפסקי תוס' (עירובין די"ג) הוכיח נמי מדמגויד או צלוב וגוסס כותבין ונותנין גט לאשתו מכלל דלא בעינן שליחות בכתיבה, דאי בעינן שליחות בכתיבה, הא סתמא דמגויד או צלוב אינם יכולים לכתוב בעצמם, ושליח נמי לא מצי משווי, ובזה ניחא מה שקשה לי בדברי התוס' (גיטין דכ"ב ע"ב) שכתבו דלא בעי שליחות בכתיבה, משום דהאי וכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר, וקשה מנ"ל לומר כן, ועיין ברא"ש שם שנתן טעם לזה משום דרוב אינם בקיאים לכתוב ע"ש, וקשה ע"ז אכתי נימא דהאי וכתב אבעל קאי, ואי משום דרוב אינם בקיאים נימא דבעינן שליחות ומטעם שליחות הוא דשלוחו של אדם כמותו כדנפיק ברפ"ב דקדושין מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כולם שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, וא"כ ה"נ בגט אע"ג שאין יכול לכתוב בעצמו שייך שפיר וכתב מחמת שלוחו כמותו, ולדברי הרא"ש יקשה איך נוכל למילף[שליחות מקרא] דושחטו, התם נמי נימא מדלא אפשר שכולם שוחטין מכלל דושחטו לא קאי אבעלים כלל אלא אושחטו כדאמרינן הכא דוכתב לא אבעל קאי אלא אסופר, ואם כי זה כבר בחבורנו למס' גיטין כתבתי ישוב ע"ז דגבי הגט דמפשטות הכתוב אין הכרח, דבין אי נפרש האי וכתב אבעל ובין אי נפרש אסופר צריך הקרא לכתוב וכתב, ולכן הסברא דרוב אנשים אינם בקיאים מכרחת לפרש יותר דוכתב לא קאי אבעל, דהיכי ס"ד דהתורה יטיל חיוב במקום שרוב אנשים אינם בקיאים, אלא ודאי שהתורה לא הטילה החיוב על הבעל, וממילא אי אפשר למילף שליחות כיון דאין כאן שום חיוב או מצוה על הבעל עצמו, וכל אחד יוכל לכתוב גט עבור חבירו אפי' בלא טעם דשליחות, משא"כ בההיא דקדושין, פשטות דקרא מכריח דהחיוב הוא על הבעלים, מדכתיב ושחטו לשון רבים, ואי נימא דאבעלים קאי שהם חבורה שלימה, דהא אין שוחטין פסח על היחיד, ואפי' מ"ד שוחטין על היחיד, היינו היכי שאי"א בענין אחר, אבל מצוה לאהדורי בתר חבורה כמבואר בפסחים, וכיון שהבעלים רבים הם כתבה התורה ושחטו בלשון רבים, אבל אי נימא דאשוחט קאי, א"כ הוי לכתוב ושחט בלשון יחיד, וכיון שפשטות הקרא מוכרח דהמצוה הוא על הבעלים וזה אי אפשר שהבעלים בעצמם ישחטו, דהא כתיב תזבחו וילפינן מינה שאין שנים שוחטין בקדשים, ואפי' אי נימא דפסח שאני מדכתיב ושחטו, התירה התורה שיהיו רבים שוחטים, וא"כ כל החבורה יכולים לשחוט בסכין ארוכה, אבל אכתי מקרא דושחטו כל קהל עדת ישראל, שזה אי אפשר במציאות שכל הקהל ישחטו בסכין אחד, ובע"כ דהוא משום שליחות, ושפיר ילפינן מינה דשלוחו של אדם כמותו, ואם כי תי' זה נכון מיהו להנ"ל ניחא טפי, דגבי גט אי אפשר לומר דמטעם שליחות הוא, דכיון דבעצמם אינם בקיאים בכתיבה אינו יכול לעשות גם שליח לפי הכלל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי, ובע"כ דלא בעינן כלל שליחות לזה, דוכתב לאו אבעל קאי, משא"כ התם לגבי פסח דכל אחד בעצמו יכול לשחוט, ולכן שפיר מצי למיעבד גם שליח, ושכיר יתפרש מטעם שליחות, ולפ"ז לכל הנהו רבוותא דלא בעינן שליחות בכתיבה וכהוכחת התו"י בעירובין דהיינו מטעם דלא מצי עביד בעצמו, הרי דמוכח דאם חסרון היכולת הוא מטעם חסרון ידיעה נמי לא מצי משווי שליח. לפ"ז הוה"ד לכל דבר שאינו יכול לחתום בעצמו אין יכול לעשות שליח שיחתום עבורו וכהקצוה"ח, אלא דלשיטת הפוסקים דבעי' שליחות בכתיבה, ואפ"ה מי שאינו יכול לאמן ידיו לכתוב נמי מהני שליחותו להסופר שיכתוב, ולא אמרינן בזה להך כללא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משווי, והיינו בע"כ מטעם דלא אמרינן להאי כללא כ"ה במידי דלא מצי עביד מצד הדין, ולא מה שאינו מצי עביד מצד חסרון יכולת וידיעה, לפ"ז גם בהך דהכא שפיר מצי גם אחר לחתום עבורו:
ולכאורה היה מקום לומר דאפי' להנהו פוסקים נמי אפשר לומר דאמרינן להך כללא אפי' באם לא מצי עביד מצד חסרון ידיעה נמי, ומהא דגדם יכול לעשות שליח לכתיבת הגט לא קשה כלל, עפמ"ש המח"א (הלכות שלוחין סי' י"א) וכ"כ הש"ך לקמן (סי' ק"ה) דשליח שנוטל שכר על השליחות יש לו דין פועל דידו כיד בעא"ב, ומטעם יד הוא ולא מטעם שליח, ואפי' בעכו"ם מהני שליח כזה, וכ"כ הנתיבות לקמן (סי' קפ"ח) דבשליח הנוטל שכר יש שליחות אפילו לעכו"ם ע"ש, ולפ"ז יש לדון דבשליח כזה שנוטל שכר ליתא להך כללא, ואפי' בדבר דלא מצי עביד בנפשי' מצי משווי ע"י שליח כזה כיון דמטעם יד הוא, ושוב ראיתי שקדמוני בסברא זאת בתשובת אבן הראשה (סי' כ"ז) דבפועל ושכיר לא אמרינן כל דלא מצי עביד וכו'. ולפ"ז לא יקשה לו תו מגט כיון דבגט ודאי שמשלמים שכר לסופר בעד טרחתו משו"ה הוי דינו כשכיר ושעיר מצי ליכתב, ובזה היה ניחא ליישב סתירת הסוגיות שהביא המח"א בחדושיו על הרמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין) דמש"ס ב"ק דלעיל גבי כהן זקן וחולה מוכח דהיכי דלא מצי עביד מחמת תשות כח לא מצי משווי שליח. ומסוגיא דמגויד וצלוב כותבין גט לאשתו מוכח להיפך וסיים שלא מצא ליישבם ע"ש, וגם האחרונים נדחקו להסוברים דבעינן שליחות בכתיבת גט, א"כ רוב הגיטין שבזמנינו אינם כשרים כיון דהבעל אינו בקי, והן אמנם דמזה שאין הבעל בקי לא קשה כ"כ כיון דבידו להתלמד ולכתוב בעצמו, מצי עביד חשבינן לי', אבל ממגויד וצלוב וגידם בשתי ידיו שבשום פעם לא יכול לכתוב קשה. ואכן למה שכתבתי ניחא, כיון דנוהגין לכתוב הגט בשכר, דין של הסופר כמו שכיר ופועל, ואכן שוב חזרתי מזה משום דלענ"ד נראה פשוט דגם כהנים בעבודתם הוו כמו פועלים בשכר, כיון שמקבלים שכר חלף עבודתם, דמשו"ה זכו לכ"ד מתנות כהונה, משום שהם פנויים לעבודת המקדש, ובמעשר פירש הכתוב להדיא שזהו חלף עבודתם, כמשה"כ ולבני לוי נתתי מעשר חלף עבודתם, ולראב"ע דסובר מעשר ראשון לכהן ודאי דמקבלי שכר נינהו, ואפי' לר' עקיבא דסובר מעשר ראשון ללוי, אבל הא גם לכהן יש חלק בזה, והוא התרומת מעשר, וכיון שכן דכל הכהנים מקבלים שכר בעד עבודתם, הרי דינם כפועל ולא כשליח בעלמא, ובזה יישבתי מה שהקשה בתשובת פנים מאירות (ח"ב סי' קט"ז) דמאי מיבעי הש"ס (קדושין דכ"ג) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן וכו', תיפוך דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן, א"כ איך אמרינן בברייתא (חולין די"ג) איש איש מלמצד שהעכו"ם נודרים ונדבות כישראל, הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש, ולמ"ש ניחא דכהנים פועלים הם ובפועל מהני השליחות אפי' לעכו"ם, וניחא נמי בזה קושית האור חדש, אמאי לא דייק רב הונא ברי' דרב יהושע בקדושין שם דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי ס"ד שלוחו דידן א"כ למה לי קרא דעושין שליח בקדושין מקרא דויקחו איש שה לבית אבות כדיליף ר' יונתן (קדושין דמ"ב), ותיפוק לי' מדחזינן שהכהנים בעבודתם נעשו שלוחו דידן מכלל דיכול לעשות שליח בקדשים, ולמה שכתבתי ניחא דמכהנים לא ידעינן שלוחי דעלמא, דכהנים שאני, דפועלים הם וידם כיד בעה"ב, אבל שליח אפשר דלא מהני בקדשים, ולהכי בעינן לקרא דויקחו אפי' שליח דעלמא נמי מצי להיות שליח בקדשים, ואפי' למאן דיליף התם שליחות מקרא דושחטו, י"ל נמי כיון דשחיטה כשירה בזר, וישראלים הא אין מקבלין שכר חלף עבודתם, והו"א דלא מצי להיות שליח. אשמועינן דאפי' ישראלים נמי הוו שליח בקדשים, וכיון שכן דהכהנים הוו כמו פועלים, ואפ"ה אמרינן בהו הך כללא דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי, הרי מכאן אפי' בפועל ושכיר נמי איתא להך כללא ונסתר תירוצי שכתבתי, ונהי דמסוגיא דב"ק גבי כהן זקן וחולה דלא מצי משווי שליח לא קשה, דהתם הא אמרו נותן לכל כה שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, הרי דכהן העובד אין מקבל השכר, ומשו"ה אין דינו כפועל אלא כשליח בחנם, ולכן שפיר מקשה היכי מצי לעשות שליח אבל הא בסוגיא דקדושין שם קאמר בכל כהנים נמי דכל מידי דלא מצי עביד לא משווי שליח. הרי שמשם מוכח ודאי דאפי' בפועל נמי איתא להאי כללא ויוחזר אפוא הקושיא למאן דבעי שליחות בכתיבת הגט, רוב גיטין שבזמנינו אינם כשרים, כיון דהבעל אינו בקי לא יכול נמי להיות שליח, אע"כ דמוכח מזה דלא אמרינן להאי כללא כ"א במה דלא מצי למיעבד מצד הדין ולא מצד חסרון ידיעה, וא"כ בנ"ד כשלוה אינו יודע לחתום ואחר חותם עבורו שפיר מצי להיות שליח, דכמו בגט יכול לכתוב אפי' כשהבעל אינו בקי, ה"נ בשטרות וכהנתיבות:
ושוב ראיתי דבלא"ה נמי אי אפשר לבטל בזה השליחות משום דלא מצי עביד, דלענ"ד פשוט דלא שייך בזה לדון כ"א היכי שנצרך לגוף מלאכת הכתיבה, וכגון גבי גט, דמלאכת כתיבת הגט הוא דנצרך לזה כמשה"כ וכתב לה, ובלא כתיבה אי אפשר להיות גט, בזה שייך לדון ולומר דכיון דבעצמו אינו יכול לעשות הפעולה הזאת, גם שליח לא מצי משווי, אבל בלוה שבא להקנות לחבירו ע"י כתב ידו, הן גוף המטרה שרוצה בזה, הוא להקנות ולהתחייב לחבירו, ולמטרה הזאת אין נצרכת כתיבה דוקא, והכתיבה אינה אלא אמצעי לחזק הקנין, וכמו כן יכול להתחייב ולהקנות ע"י שארי קנינים בלא פעולת הכתיבה, ולכן בכה"ג לא שייך לדון אלא אם המשלח מצי עביד לגוף הקנין, ואם אך גוף הקנין בידו לעשות, אע"ג שאמצעיו אחד מאמצעות הקנין לא יוכל לעשות, מצי עביד הוא דמיקרי ומה לי אם אמצעיי זה דכתיבה אין יכול, כיון ששארי הקנינים יוכל לעשות המשלח, ונמצא דלמטרתו שהוא רוצה בזה, דהיינו להקנות ולהתחייב לחבירו יוכל גם המשלח ע"י קנינים אחרים, ולכן מצי עביד לפעולה הזאת הוא דמיקרי ומצי למיעבד שליח אפי' על כתיבה נמי, דלא מצי עביד לא שייך כ"א במקום שלמטרה שהוא רוצה לא יוכל לבוא בעצמו. אבל אם למטרה הזאת יוכל לבא, רק ע"י אמצעיי אחר, בכה"ג מצי עביד הוא דמיקרי ומצי לעשות שליח אפי' לאותו האמצעיי שבעצמו אינו יכול לעשות, וזה נכון מאוד. ומסקנת הדברים אם מבקש לאחר לחתום מפני שהוא אינו בקי בכתיבה ודאי דאין לפסול מצד דלא מצי עביד, דכל שהוא יכול להתלמד מיקרי מצי עביד, ואפי' אם הוא גידם שאינו יכול בשום פעם לחתום מיקרי נמי מצי עביד ע"י קנין אחר וזה ברור מאוד:
סימן מו
סעיף א' במחבר ואפי' אם מודה ואומר אמת שאני צויתי לכותבו אבל פרעתיו או אמנה וכו' הואיל ואם רצה אמר להד"ם ה"ז נאמן, מקור דין זה הוא בכתובות (דף י"ט) מהא דא"ר נחמן כי אתו לקמן אמרי' להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא, הרי דצריך לקיימו, וכן הוא לשון הטור כאן להדיא כדאמר ר"נ וכו' ע"ש. וכבר העירו המפרשים איך נרמז בדברי ר"נ דאפי' במודה שכתבו צריך קיום וכל זמן שלא נתקיים מהימן לומר פרעתי או אמנה דילמא מילתא דר"נ מיירי כשטוען מזויף ומשו"ה אצריך קיום, ומנ"ל ללמוד מדבריו דאפי' במודה שכתבו נמי מהימן לומר פרעתי או אמנה, ונראה דהנה בלא"ה יש לדקדק דלמ"ש רש"י בכתובות שם בד"ה כי אתו, דהיינו מלוים המביאים שטרות, משמע להדיא דהמלוים לחוד באו, וא"כ איך נזדקק להם ר"נ, הא אסור לשמוע דברי בעל דין אחד שלא בפני בע"ד חבירו כמבואר לעיל (סי' י"ז), וצ"ל דגבי קיום שאני כיון דמביא גם שטר עמו רשאי, ועיין מה שכתבתי בסמוך סעיף ה', והטעם נראה פשוט, דהא עיקר הטעם שאסור לשמוע שלא בפני בע"ד חבירו, היינו משום שכל שלא בפני חבירו אינו בוש לטעון דברי שקר כמ"ש המפרשים, וא"כ אין שייך זה כ"א במקום שצריך לשמוע טענות, אבל היכי שהביא שטר עמו, כלום טענה הוא צריך, והא אין אחר מעשה השטר ולא כלום, ומכאן יהיה סיוע למ"ש הרמ"א בתשובה (סי' קי"ב) שבענין נחלות מותר לשמוע דברי בעל דין אחד כיון שאינו זה תלוי בטענה שבין איש לחבירו רק בדיני נחלות ואין חילוק בזה בענין טענה וכו' ע"ש, והנה פשטא דמילתא משמע שהמלוים לבדם באו ולא הביאו גם העדים עמהם, וכפרש"י שהמלוים באו ואין עדיהם עמהם, ובע"כ כיון שבאו לדין בע"כ שיודע המלוה שהלוה רוצה לטעון נגדו, דאל"ה למה יתעצם עמו בדין, ואי אמרת דהלוה הוא דטוען מזויף, א"כ איך יסמוך המלוה על השטר, לבוא יחידי לב"ד בלא עדי קיום, אטו לא ידע דכשיטעון הלוה מזויף תו אין ממש בשטר כל זמן שלא קיימו, ומדבא לב"ד בלא העדים בע"כ ששמע המלוה שגם הלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתיו, ולזה היה סבור שפיר לסמוך על השטר כיון שגם הלוה מודה ששטר מעליא הוא, ומדהצריך ר"נ לקיימו מכלל שגם במודה שכתבו בעי קיום, ובהכי ניחא נמי מה שדקדקו המפרשים דלמה האריך ר"נ גופא כ"כ בלשונו לומר, כי אתו לקמן כו' ולא אמר בקצרה הלכה כרבנן, כדאקשי איהו גופי' לרב הונא דלימא הלכה כר"מ, ולמה שכתבתי ניחא דאי הוי אמר הלכה כרבנן לא הוי ידעי' כ"א בעדים דאלימי לאורועי שטרא, אבל בלוה אכתי לא הוי ידעינן, לזה האריך לאשמועינן רבותא שאפי' הלוה נמי מצי לטעון פרעתי, וגם מזה ידעינן שאפי' בטענת פרעתי נמי מהימן ולא אמרי' סברא דשטרך בידי מאי בעי, שכל אלה לא הוי ידעינן באומרו הלכה כרבנן, בשלמא בדרב הונא דסובר דא"צ לקיימו, ולר"נ דלא ס"ל לחלק בין לוה לעדים כמ"ש התוס', שפיר קא מקשה לו ר"נ דלימא הלכה כר"מ, דבזה הוי רבותא טפי שאפי' העדים דאלימי, וגם בטענה דאונסים נמי לא מהימני, אבל בדר"נ דס"ל צריך לקיימו, שפיר הוה רבותא בלוה גופא ובטענת פרעתי שאפ"ה מהימני, ולכן לא קאמר סתמא דהלכה כרבנן ודו"ק:
סעיף ד' בהג"ה ואם קיימו בשנים לא הוי קיום, וכתב הסמ"ע דהיינו דוקא כשאין הם עצמם מכירים חתימת עדי אלא שעדי השטר החתימה מודים לפניהם שהוא חתימתן אבל כשהם עצמם מכירין החתימות הו"ל כאילו מעידין על מנה שבשטר עכ"ל, והש"ך השיג ע"ז דאף כשמכירין החתימות הלא לא היו אצל ההלואה אלא על חתימת ידם הם מעידין ולא על מנה שבשטר והלכך צריך שלשה דאל"כ הו"ל כעד מפי עד אעפ"י שמכירין החתימות, והכי מוכח בש"ס (פ"ב דכתובות) גבי הא דאמרי' שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר ע"ש, פי' דאי כהסמ"ע א"כ כששנים מכירין החתימות למה הוצרכו כלל להעיד בפני השלישי, והלא הם עצמם יכולים לקיים, ונ"ל ליישב דברי הסמ"ע, דטענת הש"ך דכיון שלא ראו ההלואה אינם מעידין אלא על חתימת ידם ולא על מנה שבשטר, לאו טענה הוא, דשפיר נוכל לחשבם כמעידין על מנה שבשטר, ואע"ג שהם בעצמם לא ראו ההלואה, מ"מ הא כיון שבפניהם נתקיים השטר, ומכירין חתימות העדים, א"כ הלא ראו שטר מקוים ועדות שנחקרה בב"ד שיוכלו להעיד ע"ז, דאם אחד ראה עדות שנחקרה בב"ד פשוט שיכול להעיד כמו שראה עצם ההלואה וכמ"ש התוס' (כתובות ד"כ ע"ב) ד"ה ור' יוחנן ע"ש, ובכה"ג שיודע את ההלואה ע"י קיום החתימות הוי זה כמעיד על המנה גופא דשפיר יכול להעיד גם על המנה, וכן מוכח נמי מרש"י דכתובות אשר אביא לקמן בסעיף ט"ז ע"ש, ומה שהקשה הש"ך מש"ס דכתובות דלמה צריכין להעיד כלל בפני השלישי, י"ל נמי, דזה ודאי דגם שנים המכירין יכולים לקיים בלא השלישי, אבל בכה"ג לא יהיה הקיום כמעשה ב"ד, אלא כמעשה עדים, דגם שנים מן השוק יכולים לקיים חתימת העדים לפי דברי הגהות הרמ"א דמכשיר מפי כתבם וכמ"ש הש"ך בסמוך, אבל אין דינם כמעשה ב"ד, וכשרוצה לעשות מעשה ב"ד בהכרח שצריך להעיד בפני השלישי, דהרבה נ"מ יש בין מעשה ב"ד למעשה עדים כמ"ש הש"ך גופא בדבור הסמוך ע"ש, ובעצם הדין גם שנים המכירים יכולים לקיים, ובהך הוא דמיירי הסמ"ע, וההיא דכתובות מיירי כשרוצה לעשות קיום ב"ד, ועמ"ש הפנ"י בכתובות בסוגיא זאת ודו"ק: