אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען › סימן צג

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען · סימן צג

סימן צב

סעיף א' במחבר אלו נשבעין בטענת שמא השותפים וכו', וכתב הנתיבות שדוקא בטענת שמא משביעו שבועה חמורה אבל בטענת ברי אינו משביעו אלא היסת מפני שיש להנתבע חזקה דאין אדם מעיז וכ"כ השער המשפט ע"ש, ואינו מובן דהא דוקא לשיטת רש"י הוה פטור דכופר הבל מטעם חזקה דאין מעיז, אכן לשיטת התוס' וכל הפוסקים גזה"כ הוא, וגם לשון הטור דאלו נשבעין אפי' בטענת שמא, משמע הכי דכ"ש בטענת ברי, וכ"ה להדיא במרדכי שבועות שם שכ"ש בטענת ברי דמשביעו שבועת השותפים בנקיטת חפץ ע"ש, ושוב ראיתי בחדושי הריטב"א לשבועות שכתב וז"ל ושבועה זו לדעת הגאונים והרמב"ם בנקיטת חפץ הוא כאידך דלעיל ואם הוא חשוד נפטר לדברי הכל דלא אחמור רבנן כולי האי בשבועה זו הבאר על טענת שמא ולא עוד אלא אפי' בטוענו ברי גם כן וכופר בכל פטור דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדאמרינן בגמרא דלעיל גבי שבועת היסת ואם זה טוענו ברי יכול להפך עליו כמו בשבועת היסת וכו' עכ"ל, הרי מסגנון לשונו מוכח להדיא דכ"ש בטענת ברי, ושמא אם ראה הנתיבות לדברי הריטב"א והמרדכי שכתבו להדיא ההיפך היה חוזר גם הוא וכן נלענ"ד עיקר גם מצד הסברא דאיך אפשר שבענין אחד יהיה חמור טענת שמא שכו בטענת ברי שבו ולכן לענ"ד משביעין גם בטענת ברי שבועה חמורה ודו"ק:

שם במחבר ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע בשתי כסף, עיין בפ"ת סק"ד שהביא בשם המוהרי"ט דבכמה שותפים לא בעינן שיהא לכל אחד מהשותפים כשיעור הזה, אלא בשתי כסף לכולם סגי, ותיתי לי שכל הראיות שהובאו שם מב"מ וקדושין נתעוררתי בעצמי וזכרתים לעיל סי' ו' ע"ש, רק בזה היטב כיוון הפ"ת דמהתם אין מוכח כ"א כשאין שוה פרוטה לכל אחד ומשום דבציר מפרוטה לאו ממונא הוא, משא"כ אם פרוטה יש ורק שתי כסף ליכא, בזה י"ל דגם אם בכל התביעה איכא שתי כסף נמי סגי, וכדמות ראיה הוא מסוגיא דקדושין גופא. דלא בעי התם כ"א שתי בנותיך בפרוטה, ולמה לא בעי גם לב"ש דבעינן דינר לקדושי אשה, שתי בנותיך בדינר מהו. אלא ודאי דבזה הוי פשיטא כיון דבכל הנתינה איכא דינר אע"ג דלכל אחת מהן ליכא דינר אפ"ה מהני, ודוקא בפרוטה הוא דמיבעי הכי:

והנה הט"ז כתב דהא דבעינן שתי כסף היינו לענין שבועה בנקיטת חפץ אבל היסת חייב אף בפחות משתי כסף דלענין היסת אין חילוק ולא שייך בזה לומר דאין נשבעין על טענת ספק דכיון דיש כח בדורות הראשונים לחייב שבועה בנקיטת חפץ בשתי כסף הוה"ד בדורות אחרונים לענין היסת דלא בעי שיעור ע"ש, ובשעה"מ כתב ע"ז דזה ליתא דשטרות יוכיחו שאין נשבעין עליהם הוסת בשומרים אם טוען שנאבדו לדעת הריטב"א והמ"מ לקמן (סי' צ"ה) אף דבשארי מטלטלים חייב עליהם שבועת השומרים מדאורייתא מ"מ לענין שטרות פטור אף מהיסת משום דאין נשבעין על טענת ספק אף דלענין היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים דהא בטענת ברי נשבעין היסת אף על שטרות וא"כ הוה"ד לענין פחות משתי כם עכ"ל. ולענ"ד בדברים של מה בכך דחה לדברי רבינו הט"ז דמה דמיון הספק שבשבועת השומרין להספק שבשבועת השותפין דבשומרים הוה זה ספק גמור, דאין שום אמתלא לחשוד את השומר, אלא דאפ"ה גזה"כ הוא דשומרין נשבעין אפי' על ספק, ודעת הש"ך ועוד הרבה פוסקים דדוקא בספק הוא דנשבעין ובברי אין נשבעין, ולפ"ז בשטרות דאיתמעטו מדין שומרים אין נשבעין אפי' היסת דכללא הוא דעל ספק אין נשבעין כ"א בשומרים משום גזה"כ. משא"כ הא דשבועת השותפין הוה על ספק. היינו משום דכיון דיש הוכחה לחשדו וגם משום דמורי היתר, עשו חכמינו ז"ל ספק זה כודאי, והתקנה היתה דליחשבו לספק זה כודאי, וכ"כ להדיא הט"ז דהוה כטוענו ודאי, ומשו"ה נשבעין היסת בפחות משיעור דשתי כסף, דמצד חסרון דשיעור, בהיסת הא לא בעינן שיעור ומצד חסרון דספק, אין זה ספק כלל, אלא דמצד התקנה הוה כודאי וזה ברור, מיהו המחבר ודאי לא ס"ל כהט"ז כדפסק להדיא לקמן (סי' ר"צ) דבפחות משתי כסף אין נשבע היסת אלא בטוענו ודאי ועיין מ"ש התומים מזה:

סעיף ד' במחבר המשלח ביד חבירו חפץ למוכרו או ששלח מעות בידו לקנות לו פירות וכו' הואיל ונשא ונתן בממון חבירו הרי זה כבן בית ויש לו להשביעו מספק שלא עיכב משלו כלים, והנה בב"י הביא בשם תשובת הרשב"א שהקשה על דין זה מהא דאמרינן בקדושין (דף מ"ג) הן הן שלוחיו הן הן עדיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהבי למלוה והדר פרע לו לוה למלוה, והא אי' מקודם שתיקן רב נחמן שבועת היסת שליח נשבע ע"ש ולא אאמין אם יצאו דברים הללו מפי הרשב"א ז"ל, דבכל הנהו דאמרינן דמורי היתירא היינו בדבר שאין קצבתו ידונו, כגון משלח לקנות לו סחורה, יורה היתר לומר ששילם יותר מכפי שא' באמת, או כששלח למכור סחורה יאמר שמכר בפחות קמץ להרויח מעט גם לעצמו, אבל כששלח על ידו סכום ידוע למסור למלוה, מה שייך שיורה היתר לעכב המעות לעצמו, ולמשלחו לא יועיל כלום, ומיד יהא נתפס כגנב, ועוד דהוראת היתר לא שייך כ"א כששלח לו לישא וליתן, דבזה שייך להורות היתר שע"י השתדלותו היתירה עלה בידו למכור ביוקר או לקנות בפחות, אבל כשמסר לו מעות שימסור למלוה, שאין בזה שום משא ומתן כ"א מסירה מזה לזה, אם יעכב לעצמו משל המשלח אין זה הוראת היתר כ"א גנב ממש, וע"ז לא חשדינן לשום איש, ושוב מצאתי שבעל התרומה קדמוני במקצת בזה וגם התומים וזה ברור, וניחא נמי בזה מה שהקשה השעה"מ מההיא דרפ"ק דב"מ בסוגיא דההוא רעיא דאייתי סהדי דאכיל תרי מינייהו דאמרינן התם דהוה גזלן ושכנגדו נשבע ונוטל, והא בכל מקום דאיכא למימר דמורי היתירא לא הוה חשוד כלל, דאלת"ה היכי משבעינן כלל לשבועת השותפין דנימא מיגו דחשוד אממונא וכו', ובע"כ דלא הוה חשוד משום דמורי היתירא, וא"כ אמאי לא אמרינן נמי דגם הרועה מורי היתירא, ומאי שנא מאריס ובן הבית דצריכים שבועה מהאי טעמא ע"ש ולמה שכתבתי ניחא שהוראת היתר לא שייכא כ"א כשנושא ונותן, דאומר אילו קניתי קצת יותר ביוקר או מכרתי בזול הלא היה צריך נמי להסכים רק כחי ועצם ידי עשה זה למכור או לקנות בשער הזה, ולכן פועל ידי ישולם לו, אבל ברועה מה הוראת היתר שייך בזה, ועוד דבכה"ג דרועה שנתן לו הפרות במנין כך וכך פרות ואם יחסר מן המנין יוכל לתבוע ממנו בברי, בכה"ג לא מצינו הוראת היתר:

סעיף ט' במחבר אבל דבר שאפי' הודה אינו חייב אלא שבועה אינו נשבע עליו. ועיין בקצוה"ח שכתב לדבר פשוט דהוה"ד אם טוען תנאי היה בינינו שאפטור משבועת השותפות נמי נאמן ואין עליו שבועה לפוטרו ע"ש. ומ"ש לדבר פשוט, מצינו לרבותינו הראשונים דסברי להיפוך, דבתשובות רבני צרפת שהביא הב"י בס"ס זה כתבו להדיא להיפוך ששמעון אינו נאמן לומר שבתחלה פטרו זא"ז משבועת השותפות ע"ש, וכן משמע בתשובת הרי"ף סי' ע' שאין אפוטרופוס נאמן לומר שפטר אותו מתחלה מן השבועה ועמ"ש בשעה"מ מזה:

סעיף י"ד במחבר וכן אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון וכו' וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וכו', והנה בשער המשפט ראיתי שהקשה אמאי פטור לוי בהודאת שמעון כיון שחב לשותפו דומיא דלעיל (סי' מ"ז) במי שחב לאחרים אינו נאמן לומר על שטר שתחת ידו אמנה או פרוע, ותי' דמיירי שאינו מפורש בהשטר שהוא מממון השותפות ולכך נפטר לוי בהודאות שמעון דיכול לומר איני מאמינך שהוא משל שותפות וכדעת הרמב"ם, ומה שהקשה הלח"מ דא"כ אמאי משלם שמעון לראובן יהא נאמן לומר נפרעתי והחזרתי לכיס במיגו שאינו של שותפות, לק"מ דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב המ"מ (פ"ב מהלכות מלוה) שדעת הרמב"ם הוא דבחב לאחרים ואומר על שטר שתחת ידו אמנה או פרוע אף דלא אתחזק שטרא בב"ד ואית לו מיגו דאי בעי מצנע לי' אפ"ה לא מהימן דחזקה דכל מה שתחת יד אדם שלו ולא אמרינן מיגו במקום חזקה, ה"נ כיון שמודה שמעון שהשטר הוא מהשותפות הרי הוא בחזקת השותפות ואינו נאמן במיגו לאורועי שטרא דחזקה שלא נפרע דכל מה שתחת יד אדם שלו ע"ש. ולענ"ד יש לפקפק הרבה בתירוצו אפי' לשיטת הרמב"ם, דבאמת הא מיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא בפ"ק דב"ב וכל היכי דהוה קולא לנתבע קיי"ל דהממע"ה ומהני מיגו אף במקום חזקה כמבואר לעיל (סי' ע"ח) ולכן במי שהוא מוחזק בממון כשיש לו המיגו דמסייע לחזקת ממונא אמרינן לגביה מיגו אפי' במקום חזקה, וא"כ מה דמיון הוא זה הך דהכא לדינא דהרמב"ם, דהתם מיירי בטוען המלוה על השטר שהוא אמנה, דהמלוה אינו מוחזק בממון ומשו"ה לא מהני גם המיגו כיון דהוה נגד חזקה, משא"כ הכא דשמעון המוחזק בממון יש לו המיגו, וכיון דהוא מוחזק אפי' מיגו במקום חזקה אמרינן, ועיין היטב מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' מ"ז), דלמה שכתבנו שם אפשר ליישב דברי השער המשפט:

סעיף י"ז במחבר ושמעון ידע בדבר, הסמ"ע הוכיח דיש לגרוס לא ידע בדבר, והא דפסק דלא יטול ריוח אלא כפי חלקו במעות היינו משום דראובן גופא טען שהתנה עם אחיו שיטול ריוח בכדי מעותיו דאל"כ הא איפסק דלכו"ע בריוח חולקין בשוה אחד המרבה והממעיט בקרן ע"כ, מיהו בשעה"מ כתב דבכה"ג דשמעון לא ידע בדבר אינו נוטל חלק בשוה דדמיא למ"ש התוס' (כתובות דצ"ג) גבי בכור ופשוט דכיון דלא לדעת נשתתפו אינו נוטל חלק שוה. וה"נ כיון ששמעון לא ידע הוה כנשתתפו שלא לדעת ע"ש:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה