חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן צב
סעיף א' במחבר החשוד וכו' אין משביעין אותו, והקצוה"ח בס"ק א' הביא לדברי רש"י (ב"מ ד"ו ע"א) בד"ה נימא גבי שבועה שאינו ברשותו מיגו דחשוד אממונא שמא ברשותו וכיפר, חשוד אשבועתא, והקשה למה פרש"י דוקא גבי שבועה שאינו ברשותו, הא הוה מצי לפרש כן גבי שבועה שלא שלחתי יד דהוה חשוד אממונא וכו' ע"ש, וכן הקשה הפנ"י שם, ובחבורנו לב"מ כתבתי ליישב דבשלא שלחתי יד לא הוה מצי לפרש כן, דאע"ג דאם שלח יד הוה גזלן, מ"מ י"ל דע"י שבועה יפרוש והשתא כפר משום דאין לו במה לשלם, ואי"ל דמה בכך שרוצה לשלם, מ"מ כיון ששלח יד הוה גזלן וכבר נפסל, ומה בכך שישלם אח"כ, הא גזלן פסול לשבועה, די"ל דרש"י יסבור כשיטת הר"י חסיד המובא בתוס' שם דאפי' גזלן גמור לא מיפסל אלא מטעם שאינו פורש מממון שכבר גזל, אבל אם היה מחזיר הגזילה לא מיפסל לשבועה, ואפי' בעובדא דההוא רעיא שם בדף ה' דגזלן גמור היה שאכל תרי מן הבהמות שהופקד אצלו, מ"מ אם היה משלם ע"י עצמו לא היה מיפסל, ואמנם הכא כיון דאמרי' שע"י שבועה ודאי יפרוש ומחזיר הגזילה מאי איכפת לן שכבר גזל, ואמנם התוס' (ב"מ ד"ג ע"ב) בד"ה ובכולה שהוכיחו דלא אמרינן מיגו דחשוד, משבועה דלא שלחתי יד, היינו כשיטתם שם בדף ו' דגזלן פסול מדרבנן בכל גוונא אפילו כשירצה להחזיר את הגזילה, דמ"מ חבול ישיב גזילה משלם וכמ"ש באשר"י שם ע"ש, ולכן הוכיחו שפיר דאם אנו חושדין אותו ששלח יד והוה גזלן, היכי משבעינן לי' ובע"כ דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה, וגם גזלן גמור כשר מה"ת ורק רבנן פסלוהו כמו שכתבתי ודו"ק:
והנה בקצוה"ח הביא עוד לדברי התוס' (ב"ק דק"ח) בד"ה תרי שכתבו וז"ל מחמת שנעשה פסול בשבועה שנייה משעה שנמצא שקרן בראשונה אין לפוטרו משום דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמוכח בשבועות וכו' וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל עכ"ל, והקשה ע"ז מהא דאמרינן בב"מ (דף ה' ע"ב) לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דאלת"ה הא דאמר רחמנא מודה במקצת הטענה ישבע נימא מיגו דחשוד וכו', ומאי קושיא היא זו כיון דמדאורייתא אפי' חשוד על השבועה לא מיפסל וא"כ היכי מוכח מהא דאמר רחמנא ע"ש, ותיתי לי כי מיד בראותי קושיא זאת טרם שהספקתי לראות את התירוץ שלו אמרתי כי לא קשה מידי, דהא שכתבו התוס' דחשוד על השבועה לא מיפסל מדאורייתא, היינו כההוא דב"ק דחשוד הוא משום שכבר נשבע פעם אחת לשקר, דבזה אפשר לומר דאטו בשביל שאכל שום יאכל שום גם להבא, ועלינו לחשוש שמא עשה תשובה וחזר לכשרותו, ולכן מה"ת כשר, משא"כ במיגו דחשוד השתא, בזה גם מה"ת פסול ואי אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא, וכיון שחשוד השתא לגזול, חשוד נמי השתא אשבועתא ובכה"ג גם מן התורה פסול, ושוב ראיתי שהקצוה"ח עצמו תירץ כעין זה, מיהו מה שכתב ליישב עפ"י זה לדברי רש"י דלעיל דמשו"ה לא פרש"י כן גבי שבועה דשלא שלחתי יד, והיינו דהיכי דשלח יד מכבר יש לומר נמי שמא חזר לכשרותו, בזה תמוהים דבריו מאוד, דהא בב"מ (דף ע"א) גבי ההוא רעיא דמקשה הש"ס ותיפוק לי' דהוה גזלן מפרש רש"י וכי א"ר חייא היכא שלא שלח בו יד ומשמע דבשלח בו יד מיפסל, הרי להדיא דבשלח יד מכבר מיפסל, ועוד דהא גזלן ודאי דפסול לשבועה גם מן התורה וכמו שכתוב הוא עצמו בשם התוס', אלא ודאי דסברא זו דשמא עשה תשובה וחזר לכשרותו לא שייך כ"א במקום שלעשיית תשובתו אין צריך להחזיר ממונא, וכגון היכי דהפסול היה משום שנשבע לשקר, בזה שייך לומר דשמא עשה תשובה, אבל בגזלן ושולח יד דבאם רוצה לעשות תשובה הרי צריך להחזיר ממונא למרא, ואיך שייך לחוש לשמא עשה תשובה, הא אם עשה תשובה היו הבעלים יודעים מזה כיון דלא אפשר בתשובה עד דהדר ממונא למארי' וא"כ היו הבעלים יודעים ואפי' בגזל לאחרים נמי אין לחוש לזה, דקשה לאדם לפרוש ממה שכבר גזל, ולכן לא תלינן מספק שמא עשה תשובה וזה ברור:
שם במחבר ואם אמר התובע אקבל שבועתי אעפ"י שהוא חשוד אין שומעין לו, והמרדכי (שבועות פ' שבועת הדיינין) הביא בשם הרשב"ט דחולק ע"ז. ובקצוה"ח הביא ראיה לדברי הרמב"ם משבועות (דף ל"ב) דאמר הכל מודים בעד אחד ושכנגדו חשוד, ופריך ולימא מי יימר דמשתבעת ומסיק כגון ששניהם חשודים דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה. והתם בשניהם חשודים למה יפטור התובע בלא שבועה כיון שהנתבע צריך לשלם יאמר לו אשתבע לי וכיון דצריך שבועה א"כ מי יימר דמשתבע ע"ש, ולכאורה היא קושיא חזקה על הרשב"ט, ואפשר לומר דהרשב"ט יסבור דבחשוד לא שייך מי יימר דמשתבעת, כשהוא נשבע על האמת כמו בשבועות דהתובע הא על האמת נשבע, דהא גם העד מעיד כדבריו, אלא דאדם צנוע וכשר מיזהר זהיר לישבע אפילו באמת וכמו שכתבתי לעיל (סי' פ"ז סעיף כ') בשם המדרש, וזה לא שייך בחשוד, דכיון שחשוד הוא לישבע אפי' בשקר, כ"ש שלא יהא זהיר לישבע באמת, וכ"ש דהכא תרי"מי יימר איכא, דהא אין מחויב ועומד לישבע מעצמו, והב"ד פוטרין אותו בלא שבועה כיון דחשוד הוא, ורק אם ירצה התובע לטעון שישתבע לו צריך לישבע, וא"כ לגבי העד איכא תרי מי יימר, מי יימר דיתרע ממנו הלה שבועה, וגם כי יתבע יוכל להיות שיתרצה לישבע, ובתרי מי יימר לא חשוב כגורם לממון, ועוד י"ל דמיד שנודע שגם התובע חשוד חזרה שבועה למקומה ודיינינן ביה תו מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא מצי תו לטעון הנתבע אשתבע לי כיון דמחויב לשלם ולית כאן דררא דשבועה כלל, ולא דמי להיכי דנפטר הנתבע משבועה משום שהוא חשוד, דמצי התובע לטעון אפ"ה מתרצה אני לקבל שבועת החשוד דהא לא נפסק חיוב התשלומין, ורק רוצים לפטרו לגמרי בלא שבועה. ובכה"ג מצי לומר דלא ליפטרנו לגמרי בלא שבועה, דאפ"ה ניחא לי' דלשתבע, משא"כ היכי שגם התובע חשוד דהדין הוא שחזרה שבועה למקומה ודיינינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולית כאן דררא דשבועה כלל, דהא כל זמן דלא טעין דמתרצה לקבל שבועת החשוד אנן לא טענינן כן ופוסקין הדין דחזרה שבועה למקומה, ובעיקר טעם מחלוקת הרמב"ם והרשב"ט נראה, דהרשב"ט סובר טעם דחשוד שאינו נשבע הוא משום דעיקר שבועה באה לברר הספק שנולד לנו עפ"י טענותיהם, ולכן היכי דהוה חשוד על השבועה אין כאן בירור משבועתו, כיון דהוה חשוד לאותו דבר איבד נאמנותו, ולכן היכי דהתובע מתרצה שישבע הנתבע ומאמינו אף שהוא חשוד, אז מחויב לישבע, והרמב"ם סובר דהטעם שחשוד אינו נשבע הוא משום דחיישינן שישבע לשקר ומשום לפני עור לא מסרינן לי' וכמ"ש בשמ"ק בריש ב"מ על שם הריטב"א, ולטעם זה אפילו אם נתרצה התובע אין שומעין לו ועיין מחדושנו לקמן (סי' צ"ד) מה שכתבנו מזה:
סעיף ב' במחבר וי"א דוקא בשבועה דלשעבר, עיין בס' שער המשפט שהביא מ"ש הכנה"ג בשם כמה פוסקים דכיון דהוה ספיקא דדינא מספיקא לא מפקינן ממונא ופטור הנתבע בלא שבועה, והשעמ"מ הוכיח להיפך, דגם בספק אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל מהא דריש ב"מ גבי ההוא רעיא דהוו מסרי לי' חיותא בסהדי יומא חד מסרו לו בלא סהדי לסוף אמר להד"ם אתו סהדי דאכל תרי מינייהו א"ר זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא אמר לי' לכשנגדו קאמינא, ופריך הש"ס ותיפוק לי' דהו"ל רועה וא"ר יהודה סתם רועה פסול ומשני הא דידיה הא דעלמא, ואי אמרת דבספק פסול לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל משום דמספיקא לא מפקינן ממונא, מאי קושיא ותיפוק לי' דהו"ל רועה, נהי דסתם רועה פסול וחז"ל חשו לזה, מ"מ אינו אלא ספק בעלמא ואין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון, וא"כ דלמה לכך נקיט אביי והא גזלן הוא לומר דכשנגדו נשבע ונוטל, אלא לאו דבספק פסול נמי אמרינן כנגדו נשבע ונוטל ע"ש, ולענ"ד אדרבה מעובדא הזאת יש להוכיח להיפוך דבספק פסול לא אמרינן כנגדו נשבע ונוטל וכהכנה"ג, דבאמת הרעישו הראשונים על קושית הש"ס ותיפוק לי' דהו"ל רועה דמאי עדיף טעם דרועה דפסולו אינו אלא דרבנן מגזלן דפסולו הוה מדאורייתא, אכן אי נימא כהכנה"ג א"ש, דהכי פריך ותיפוק לי' דהו"ל רועה, דזו קושיא יותר טובה מקושיא דגזלן, דבזה לא יוכל לתרץ שכנגדו קאמינא, כיון דרועה אינו פסול כ"א מספיקא ולא אמרינן בו כנגדו נשבע ונוטל, ושפיר הקשה הש"ס על אביי דפריך והא גזלן, דע"ז מתרץ כשנגדו קאמינא, ותיפוק דהו"ל רועה דאיהו פסול לישבע, וכנגדו נשבע ונוטל לא אמרינן בו כיון דפסולו אינו אלא מדרבנן, ועיין עוד בשמ"ק לב"מ שפי' ותיפוק לי' דהו"ל רועה כלומר ותיקשו לי' דהו"ל רועה והיכי חשיב לי' חשוד על השבועה לאפוכי שבועה אשכנגדו והא הו"ל רועה קודם שהפקידו אצלו והואיל ונודע פסולו קודם הפקדון סברא הוא שלא יהיה לו דין חשוד שלא היה להם למסור בהמתם בלא סהדי כיון שהם יודעים פסולו קודם לכן דהא דאמרי' שכנגדו נשבע ונוטל היינו דוקא כשאין נודע פסולו אבל אם נודע אין דין חשוד נוהגו בו דאל"כ לא שבקת חיי לכל חשוד דכל אחר יפקיד לחשודים ויטעון אותו כפלים והנפקד חשוד והמפקיד יטול כל רצונו ע"ש, ולפירוש זה ודאי דאין ראיה כלל מהתם להשער המשפט ודו"ק:
סעיף ג' במחבר ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו אבל בלא עדים אינו חשוד דשמא מלוה ישינה יש לו עליו וכו' הכי משני אביי בפ"ק דב"מ דלכך לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא משום דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו, והנה בסתם שבועות דנפטרין דשייך בהו אשתמוטי קמשתמיט אין אנו צריכין לטעם דספק מלוה ישינה כמבואר בש"ס שם, אך מה דהוכרח אביי לטעם זה הוא משום שבועת הנוטלין דלא שייך בהו אשתמוטי, וכן משום שבועות השומרין דקיי"ל דשלש שבועות משביעין אותו שאינו ברשותו ושלא פשע ושלא שלח בו יד דלא שייך אשתמוטי כמבואר בש"ס שם, והנה למ"ש הנמוק"י דנ"מ בין ר' יוחנן לאביי היכי דמחל לו כל תביעות שיש לו עליו, ולאביי דקיי"ל כוותי' לא משבעינן לו, לפי"ז היכי דמחל לו כל ספק מלוה ישינה פטור משבועת הנוטלין וכן משבועת השומרין, כיון דבשבועות הללו בע"כ אנו צריכים לשנויי דאביי דהטעם הוא משום ספק מלוה ישינה, ממילא היכי דמחל לו אי אפשר להשביעו, כן העלה בשער המשפט, ולענ"ד זה ליתא, ואדרבה מתוך הסוגיא מוכח דבשבועות הנוטלין לא אמרינן כלל מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא אפי' בלא טעם דספק מלוה ישינה, ואפי' לר' יוחנן נמי לא אמרינן מיגו דחשוד בכל שבועות הנוטלין, דהנה בש"ס שם פריך על ר' יוחנן דסובר מיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא תו הא דתני' ר' חייא שניהם נשבעים ונוטלים גבי חנווני ונימא מיגו דחשוד וכו' וכל המפרשים הקשו דלמה לא פריך כ"א מהא דחנווני ולא פריך בפשיטות מכל הנהו דנשבעים ונוטלים למה לא נימא בהו מיגו דחשוד. וגם לשון רש"י שפי' שם בד"ה נימא מיגו, כיון דחד מינייהו ודאי חשוד, צריך ביאור מאי בעי בזה. הא כל הקושיות הם כך, דלמה ישבע כיון דנחשוד אותו. ולכן נראה דבאמת עיקר היסוד מקושית הש"ס דנימא מיגו דחשוד, ולא נמסור לו שבועה משום חשש זה, תמוה מאוד, דמהיכי תיתי נחזיק לאדם ברשע שחשוד הוא לגזול, ואדרבה עלינו להחזיק לכל אחד בחזקת כשרות דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן, וכי תימא משום דהתובע והנתבע מכחישים זה את זה, ואחד מהם ודאי חשוד לגזול, אכתי יקשה דמאי שנא משני כתי עדים המכחישים זה את זה דקיי"ל (ב"ב דל"א) דזו באה בפני עצמה ומעידה, ונהי דכת אחת מהם ודאי פסולים, מ"מ כל כת כשהיא לעצמה מחזיקין אותו בחזקת כשרותה, כמו כן נימא נמי הכא, נהי דאחד מהם ודאי חשוד הוא אממונא מ"מ כל אחד מהם כשהוא לעצמו נעמידנו בחזקת כשרות לומר דהצדק עמו, ולא חשוד הוא כלל אממונא, ואפ"ה צריך לישבע מצד טענת התובע, אבל להחזיקו בפסול ובחשוד מנ"ל, וצ"ל שיסוד החשש בנוי מצד, שבכאן יש הכרעה קצת מי הוא החשוד, התובע או הנתבע, ולא דמי לשני כתי עדים שאין עלינו להטיל החשד על כת אחת יותר מעל כת השנית, ומשו"ה מוקמינן לכל אחת בחזקת כשרותה, אבל הכא שאחד מהם ודאי חשוד יש לנו הכרעה להטיל החשד יותר על הנתבע דהנתבע מצד שהמעות או החפץ היה תחת ידו והיה לו לפעמים איזה צורך ודוחק, שלח ידו להוציא בהוצאה את הדבר המסור תחת ידו, וקשה לו להחזירו גם עתה, כי קשה גזל הנאכל, אבל לחשוד לתובע שילך ויגזול כעת, דבר רחוק הוא, ויותר יש לנו לתלות החשד בנתבע, שאו מצד הדוחק, או מצד איזה סבה שקרה להחפץ ע"י פשיעתו ועליו לשלם כעת, ומשו"ה בחר לכפור ולגזול מלחשוד לתובע שירצה לגזול בחנם בלא טעם, ואחרי שיש לנו הכרעה לתלות החשד על הנתבע, משו"ה שפיר הקשו, דכיון שאחד מהם חשוד ודאי וההכרעה נותנת שהנתבע הוא החשוד, וא"כ נימא מיגו דחשוד וכו'. וכיון שכן אין להקשות בזה כ"א בנשבע ונפטר דהשבועה לגבי הנתבע, אבל בנשבעים ונוטלים דשבועה לגבי תובע, אין להקשות כזה, דנמנע ממנו השבועה, דשמא הוא החשוד, דודאי יותר קרוב להטיל החשד על הנתבע, ורק מהא דר' חייא מקשה שפיר, דאע"ג דהם נוטלים, מ"מ כיון שאחד מהם ודאי חשוד משו"ה שפיר יש למנוע מהם השבועה, ושפיר פרש"י משום דאחד מהם ודאי חשוד, ואיך ניתן שבועה לשניהם, הא אחד ודאי חשוד, והיינו משום דבתובעים גופא יש אחד ודאי חשוד, וכשנשבעין שניהם ודאי אחד מהם חשיד, לא נוכל למסור השבועה לשניהם, דאם אחד היה הנשבע היינו יכולים להעמידו בחזקת כשרות ולומר שאין כאן חשוד כלל, אבל אם שניהם נשבעים איך נמסור להם שבועה, דנימא מיגו דחשוד, אבל כשמחולקים התובע והנתבע, אז יותר קרוב להטיל החשד על הנתבע, ולא קשה מכל הנשבעים ונוטלים וכנ"ל, ובפרט דזולת זה בכל הני דנשבעים ונוטלים השנויים במשנה דשבועות אין להטיל החשד על התובע, דבשכיר הרי אמרו להדיא דבעה"ב טרוד בפועליו, והנגזל ונחבל נמי כיון דאוקמי דראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו, שאינם ראוים להשאיל ולהשכיר, וכן בנחבל דראוהו נכנס שלם ויצא חבול, דבכל הני נראה טענת התובע צודקת ויותר קרוב להטיל החשד על הנתבע, והרי בררנו דבכל שבועת הנוטלים אין למנוע מהם השבועה בשביל חשש דשמא חשוד ואפי' לר' יוחנן נמי וכ"ש לאביי ודלא כהשער המשפט:
ומתוך הדברים יש ניישב נמי מה שהקשה עוד בס' שעה"מ שם על דברי הר"ש די וידש שכתב לתרץ קושית התוס' (ב"מ ד"ו) לאביו דס"ל דחיישינן לספק מלוה ישינה, א"כ הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות נימא נמי דספק מלוה ישינה יש לו עליו, ותירץ דבפקדון לא שייך כלל ספק מלוה ישינה, דחזקה דאין אדם מפקיד שלו מדעתו למי שיש לו עמו דררא דממונא וספק מלוה ישינה, והרעיש ע"ז בשעה"מ דא"כ תקשה לאביי הא דשלש שבועות משביעים אותו בשומרים דמקשה הש"ס מינה מקודם, דאמאי לא אמרינן בזה מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא, דהא בפקדון לא שייך חששא דמלוה ישינה ע"ש, ונ"ל ליישב, דהנה חזקה הזאת שהמציא הר"ש די וידש דאין אדם מפקיד אצל מי שיש לו עליו ספק מלוה ישינה, ודאי דלא חזקה אלימתא וגמורה היא למיסמך ע"ז לחוד, דהא אם טוען הנפקד דיתפוס הפקדון בשביל מלוה ישינה מהימן וכמו שמסיים הר"ש די וידש להדיא הובא דבריו בשמ"ק דאם טען הכי מהימן, ואי הוה זה חזקה גמורה אמאי מהימן, אלא ודאי דלא סמכינן על חזקה זאת כ"א בהצטרף לזה נמי העובדא שהוחזק כפרן על הפקדון, ואתה רוצה להכשירו דשמא כפר משום מלוה ישינה, בזה אנו מצרפין החזקה דאין אדם מפקיד אצל מי שיש עמו דררא דממונא ולא מתרצינן דבורו מה שהוחזק כפרן לפנינו, ומשו"ה שפיר כופר בפקדון פסול לעדות כיון דהוחזק כפרן לפנינו עפ"י עדים מועלת החזקה הזאת דלא נתרץ דבורו שכפר בשביל מלוה ישינה, משא"כ כשאנו דנין על שבועת השומרין שלא הוחזק עוד כפרן, אלא שאנו חושדין אותו שמא רוצה בכפירתו לגזול, בכה"ג שפיר אנו תולין דמשום מלוה ישינה כפר בפקדון, ולא מהני החזקה דאין אדם מפקיד אצל מי שיש לו עמו דררא דממונא להחזיקו בגזלן וחשוד כל כמה דלא הוחזק כפרן לפנינו ויש לי עוד להסביר יותר ולתת טעם לחילוק שכתבתי שדוקא בכופר בפקדון סמכינן אהך חזקה לעשותו פסול, דלבד החזקה דאין אדם מפקיד אצל מי שיש עמו דררא דממונא וספק מלוה, עוד בלא"ה נמי אי אפשר כל כך לתלות דכופר משום מלוה ישינה, דאם תופס בשביל מלוה ישינה למה לו לכפור לגמרי, יטעון שיש לו מלוה ישינה ולא יכפור בפקדונו של חבירו, דטענה הזאת עדיפא, דלא הוה העזה כל כך לטעון מלוה ישינה שהמפקיד אפשר יתלה ששכחו אבל לטעון לא היו דברים מעולם הוה העזה טפי, ובהצטרף לזה גם החזקה דאין מפקיד אצל מי שיש לו ספק מלוה, נעשה כפרן גמור ופסול לעדות, משא"כ בשבועת השומרים דלא פשע ואינה ברשותו, נוח לו יותר לטעון שאינו ברשותו שאין חבירו מכיר בשקרו כלל מלטעון מלוה ישינה דהוה העזה טפי, ומכח החזקה לחוד לא מבטלינן הספק דמלוה ישינה וכמו שבארתי, ועפ"י הדברים שכתבתי לעיל ניחא טפי החילוק שבין כופר בפקדון ודאי ללא נודע פסולו. דהתם בכופר בפקדון לענין עדות דיינינן וכיון דנעשה כפרן איתרע חזקתו א"כ אין ראוי עוד להוציא ממון בעדותו, ואפילו אם מעיד לפטור י"ל דכיון דאיתרע חזקתו הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דכשיוזם לא נתלה שהיה לו ספק מלוה ישינה להוציא מן העד כיון דאם היה פסול אין נענש כמ"ש (ב"ק דע"ג) וא"כ י"ל דמיקרי ריעותא, ולא דמי לשני כתי עדים המכחישין דמחזקינן להו בחזקת כשרות לגמרי אפי' להוציא ממון נענשין ג"ש בשביל הזמה, משא"כ בהא למיתלי בספק מלוה ישינה לא מהני אם יוזם לענשו בדין הזמה כיון דאין ראוי לעונש הזמה, וכיון דנעשה כפרן הרי ממילא איתרע חזקתו אלא שאנו רוצים להכשירו ולהוציאו מהריעותא ולומר דתפס משום מלוה ישינה, בזה אנו אומרים כיון דחזקה דאין מפקיד אצל מי שיש לו ספק מלוה ישינה, מועלת החזקה לענין שלא נבוא להכשירו ולהוציאו מהריעותא. משא"כ בלא נודע פסולו, ואנו דנין אם אולי רוצה לכפור ונעשה פסול, בזה שפיר תלינן דשמא מלוה ישינה ולא סגי החזקה דאין מפקיד להוציאו מחזקת כשרותו לעשותו פסול, דדוקא היכא דנעשה פסול ואנו באים להכשירו מכח ספק מלוה ישינה, בזה אמרינן דלא נוכל להכשירו משו"ה כיון דחזקה דאין מפקיד אצל מי שיש לו ספק מלוה, משא"כ להוציא מחזקת כשרותו לא מהני חזקה זאת ודו"ק:
שם במחבר וכן הפסול לעדות מחמת עבירה וכו' בין של דבריהם וכו'. ובגליון שו"ע דהגר"ט איגר כתב דאפי' בלא הכרזה פסול לשבועה ע"ש, ובחדושנו לעיל (סי' ל"ד) הבאתי ראיה דלא כוותיה אלל דבלא הכרזה לא מיפסל ע"ש:
סעיף ד' בהג"ה מיהו אם רוצה לשלם הפקדון אע"ג דעובר על לא תחמוד אינו נפסל, והיינו מטעם דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע וכמ"ש בש"ס, והנה בשער המשפט כתב דלפי"ז אם התרו בו עדים או ב"ד דע שאם החפץ אצלך אתה עובר על לאו דאורייתא ואח"כ נמצא החפץ אצלו פסול מדאורייתא, וכמ"ש הטור ומחבר לעיל (סי' ל"ד סעיף כ"ד) דמהני התראה בדבר דלא משמע לאינשי איסורא יבהכי ע"ש, ולענ"ד לא דמי דהתם בסי' ל"ד מיירי שעושה את הדבר מצד שהוא שוגג ולא ידע הדין אם זהו עבירה, אבל אי הוה ידע שזהו עבירה לא היה עושה אותה, וכגון ראוהו קושר או מתיר בשבת, דגוף העבירה של חלול שבת חמירא הוא לכל אינשי, ורק שאינו יודע אם קושר ומתיר הוו נמי בכלל מלאכות האסורות, ובכה"ג שפיר מהני התראה, דלאחר שהתרו בו שגם במלאכה זו הוה מחלל שבת, לא מצי תו להתנצל דעשה זה בשביל דלא משמע זאת לאינשי עבירה. דהא ודאי דגוף העבירה דחלול שבת חמירא לכל אינשי, וכן הוא להדיא שם בלשון המחבר וז"ל אבל אם ראוהו עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכים להזהירו וכו' כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכים להודיעו שזהו חלול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה וכו' עכ"ל. משא"כ בהא דאמרו לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע, אין הכוונה דאינשי לא ידעי שזה עבירה אלא שמיקל לנפשו לעבור בזה אחרי שרבים מקילים ומזלזלים להורות היתר לנפשם וכמ"ש הש"ך (יו"ד סי' קי"ט) בשם הרשב"א דהמיקל בדבר שרבים מקילים בו לא הוה חשוד. וראייה לדברנו דבכה"ג דלא משמע לאינשי איסורא משום דרבים מזלזלים ומקילים לא מהני גם התראה, מעיקר דין דאביי דסובר דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא ואלא דאמרינן דמשום ספק מלוה ישינה הוא תופס, והא אף אם אמת כדבריו דיש לו מלוה ישינה, מי רשאי לתפוס בעצמו בלא שליח ב"ד בשביל חובו. והא התופס בשביל חובו מעצמו גזלן הוא דהוה, וכבר נתקשו בזה כל הראשונים הובא בשמ"ק בסוגיא שם, וכתבו דאע"ג שודאי גזלן הוא אפ"ה רבים מקילים בזה להורות היתר משום דתופס אחובו ואינו נוטל בלא דמים, ואי נימא שגם בכה"ג מהני התראה, אכתי למה תקנו להשביע, והלא די לו בהתראת בית דין שיתרו בו שאסור לתפוס גם בשביל חובו, ואי לא יחוש לעבור על ההתראה לא יחוש נמי לעבור על השבועה, אע"כ דבכה"ג לא מהני התראה כיון דהזלזול והוראת ההיתר הוא לא בשביל חסרון ידיעת הדין אלא משום הוראת היתר ודו"ק.
סעיף ו' במחבר אבל אם אומר בודאי שיש לו עדים שעבר על השבועה ואינם וכו' הב"י הביא בשם תשובת הרשב"א שאין פוטרים נבעל דינו מפני שהתובע הודה שהוא חשוד על השבועה שאין אנו פוסלים אותו לחצאין שיהיה פסול לגבי זה וכשר לכו"ע, וכן כשהעיד עליו עד אחד איו אומרים שיהא פסול לגבי עד זה וכשר לאחרים. וכן נראה מדברי הראב"ד וקצת חכמי פורבינציא בכתובות פ' הכותב גבי אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ע"ש. אולם התוס' והרא"ש (כתובות דמ"ד) גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה דביטל שני את הראשון, ופליגי התם רפרם ורב אחא. לרפרם הוה הטעם משום דאודויי אודי ליה, ולרב אחא משום דאחולי אחליה, לשעבודיה קמא, וקאמר הש"ס דאיכא בינייהו אורועי סהדי, ופירשו אם דהיינו, למ"ד אודויי אודי הרי הודה הלוקח שהעדים פסולים וכל שטר שיוציא הלוקח שאלו העדים חתומים בו הוא פסול שהרי הודה שהעדים הם פסולים, הרי להדיא דפסלינן לעדים אלו נגד זה לבד שהודה שהם פסולים אף שהם כשרים לכו"ע, כן נראה לכאורה, דהתוס' יפלגו על הרשב"א, מיהו למה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' ר"מ) להוכיח דהתם בכתובות מיירי שהמוכר הודה נמי דהשטר הראשון הוא פסול, והכי משמע באמת לשון אודויי אודי דקאמר הש"ס, דלשון זה משמע שהמוכר ערער מכבר שהשטר מזויף והשתא הודה לו הלוקח, דאי המוכר לא טען מזויף מאי לשון אודויי שייך, דלמאן מודה. וכן פירשו שם כמה ראשונים, וכיון שכן אין ראיה מהתם, דהתם כיון דהמוכר והלוקח שניהם פסלי, משו"ה מורעינן על פיהם, משא"כ הכא שאינו אלא עד אחד אינו יכול לאורועי סהדי, והכי מוכח בע"כ בשיטת רש"י בכתובות שם ובסנהדרין (דף ל"א) דסובר התם דהעדים נפסלים ע"י עדותו לכל עדיות שבעולם ואפי' אם אדם אחר הביאם ע"ש ותמצא כן, ובאמת שיטת רש"י תמוה מאוד, דאיזה סברא הוא לפסול את העדים ע"י הלוקח לחוד, והא תינח לגבי דידיה גופא מהימן מטעם הודעת בע"ד וכיון שהודה שפסולים הם אינו יכול שוב להוציא על ידם, אבל לפוסלם לעלמא מה סברא היא זו. אלא ודאי משום דהתם שניהם פוסלים אותם, ומשו"ה שפיר נפסלים אפי' לעלמא נמי, וכן מוכח נמי דהרמב"ם יפרש כן וכמו שבארתי שם, ולפי"ז אין ראיה מהתם, וגדולה מזה נראה לי דאדרבה דמסוגיא דכתובות מוכח להיפוך, דאפי' לגבי האי תובע גופא אינם נפסלים כ"א לגבי שטר זה גופא, אבל לא לענין שטר אחר, ואם זה התובע גופא מוציא שטר אחר החתומים באותם עדים גופא שיכול להוציא על ידם, דאלת"ה א"כ מאי הוצרך לאשכוחי התם איכא בינייהו אחרינא, הא הוה מצי לומר איכא בינייהו בדידיה גופא, כגון דסהדי קמאי חתומים נמי בשטר השני דלרפרם פסול השטר השני נמי, ולרב אחא דמטעם מחילה, הא לא מחיל אלא לשעבוד שטרא קמא אבל שטר בתרא הא לא מחל, אע"כ שגם לרפרם אינו בטל כ"א השטר הזה שהלוקח הודה עליו ומיניה הוא דסליק זכותו, אבל לשטרא אחרינא שפיר כשרים לגבי זה התובע, ושוב ראיתי בשמ"ק לכתובות בשם הריטב"א וז"ל נראין דברי האומרים דאע"ג דסהדי קמאי גופא חתימי בשטרא בתרא אמרינן נמי אודויי אודי ליה כי בתחלה שלא כדין חתמו או שום פסול היה בהם אלא שחזרו בתשובה וחזר והחתימם בשטר שני בהכשר וריעי עליה לכל שטרא דנפיק מידיה דחתימי בו קודם שטר זה השני וכו' עכ"ל, הרי להדיא דמכאן ולהבא כשרים גם לבעלי דין זה גופא:
והנה המשנה למלך (פ"א מהלכות שחיטה) הקשה מדברי תוספת דכתובות הללו על מ"ש מוהרי"ק בתשובה ופסקה המחבר ביו"ד (סי' א' סעיף י"ד) דשוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא דלא שייך לומר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, דדוקא גבי יין נסך דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך לומר כן דאפי' אם יהיה כדברי העד אין מוחלט לפסול עולמית בשביל כך דאם יעשה תשובה יוחזר לכשרותו ע"ש. וא"כ ה"נ גבי עדות נימא הכי דאף שהבעל דין הודה שהעד הזה העיד שקר פעם אחת מ"מ למה יופסל עולמית דהא אם יעשה תשובה יוחזר לכשרותו, ולפ"ז דינו של מוהרי"ק נסתר מדברי התוספת, ולענ"ד לא אראה בזה שום קושיא, דהא התם בכתובות איפלגו רפרם ורב אחא, רפרם סובר הטעם דאימור אודויי אודי, ורב אחא סובר משום דמחל לשעבודו קמא, וקאמר הש"ס דאיכא בינייהו לאורועי סהדי, לרפרם מרעינן ולרב אחא לא מרעינן, והתוס' לא כתבו דלבעל דין הזה נפסל עולמית כ"א אליבא דרפרם דסובר דמרעינן לסהדי אבל לרב אחא הא לא מרעינן כלל, ולהלכה הא קיימינן כר אחא דכן כתב הרא"ש שם בשם הרמ"ה דהלכה כרב אחא, דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעינן הלכתא כמאן לא מרעינן לסהדי מספיקא דאוקי סהדי אחזקתייהו, וכן הוא נמי דעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות זכייה), וא"כ מה קשיא מדברי התוס' על דינא דמוהרי"ק כיון דלהלכה קיי"ל דלא מרעינן כלל לסהדי, והתוס' לא כתבו כן כ"א אליבא דרפרם דלא קיי"ל כוותיה, ובזה ניחא נמי מה שהקשה בשער המשפט כאן על התוס' דכתובות מההיא דאמרינן בשבועות (פ' שבועות הדיינין) ההוא דא"ל לחברי' הב לי מאה זוז דאוזיפתך א"ל להד"ם אזיל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעיה אמר אביי מאי נעביד אינהו אמרי אוזפי' אינהו אמרי פרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וקיי"ל כרבא, וכן פסקו הטור ומחבר לעיל (ריש סימן ע"ט) דטענו מנה הלויתיך וכפר בב"ד ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעיה והלה אומר לא נפרעתי ה"ז חייב לשלם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונאמן על עצמו יותר ממאה עדים ומה שאומר לא לויתי הרי הוכחש בעדים, והרי התם כשהתובע אומר שלא נפרע הרי הוא מודה שהעדים שמעידים שפרעו שקרנים הם ופסולים לכל עדות שבעולם לפי דבריו, וא"כ אמאי מאמינים להעדים לענין ההלואה שלוה, דהשתא לעדות אחרת פסולים העדים לדידיה כ"ש לאותה העדות עצמה, וכיון דלדברי המלוה פסולים הם לעדות אחרת היאך מהימנינן להו באותה עדות עצמה לגוף ההלואה, אלא ודאי דלא פסלינן לעדות אלא כשנפסל לכל אדם ולא לגבי מי שהודה שהעד שקר לבד, ולכך אף שהמלוה הודה ששקרנים הם במה שמעידים שפרעו מ"מ מהימני לענין ההלואה ע"ש שמסיים שזהו קושיא עצומה על שיטת התוס' ולמה שכתבתי לק"מ דהתוס' לא כתבו כן כ"א אליבא דרפרם, ורפרם איה"נ שיפלוג ודאי גם על הך דין דשבועות, ולא נאמין לעדים גם על ההלואה, ועוד י"ל דאפי' לרפרם ניחא, וכמו שכתבתי בחדושנו לעיל בסי' ע"ט דאם כי זה ודאי שבנוגע למלוה עצמו אינו יכול להוציא ממון על ידם כיון דלדידיה פסולים הם, אבל בנוגע להחזיק ללוה כפרן על ידם מהימני כיון שבאמת עדים כשרים הם, ובמה שנוגע ללוה לא מהימן המלוה לפוסלם, וכיון שהלוה ודאי הוחזק כפרן ממילא אין מוציא המעות שוב מן הלוה על ידם ע"י כח העדים, דעל תביעת המלוה גופא מחויב לשלם,כיון דאמר שלא לוה הרי הודה שלא פרעו, ולא דמי לההוא דכתובות, דהתם כשבא הלוקח להוציא עוד שטר, הרי רוצה הוא לגבות בכח העדים, דבלא חתימתם על השטר אין השטר כלום, ובכח העדים ודאי שאינו יכול שוב להוציא כיון דלדידיה פסולים הם, ובנוגע לדידיה מהימן למשוי חובה לנפשיה מטעם הודאת בע"ד, משא"כ בהך דשבועות שאינו גובה בכח העדים, רק בכח זה שהלוה הוחזק כפרן, ולהחזיק ללוה כפרן מהימני העדים ולא מצי הלוה לפוסלם ועיין מה שכתבנו עמד מזה בחדושנו לעיל בסי' כ' ולקמן בסי' ר"מ:
סעיף ז' בהג"ה וי"א דהא דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל דוקא שלא היה יודע כשעוסק עמו שהיה חשוד וכו', כן כתב רבינו ירוחם בשם הראב"ד שלומד כן מהא דפריך הש"ס (ב"מ ד"ה ע"א) גבי ההוא רעיא דכל יומא מסרו לו חיותא בסהדי יומא חד מסרו לו בלא סהדי וכו' ואתו סהדי דאכל תרי מינייהו ותיפוק לי' דהו"ל רועה, דקושית הש"ס הוא אמאי אמרינן התם שכנגדו משתבע אשארא ונוטל דהא הו"ל רועה וידע בפסולו ואיהו דאפסיד אנפשיה ע"ש, והש"ך כאן הסכים להלכה כדיעה זו וכתב דליכא מאן דפליג ע"ז ע"ש ולענ"ד נראה עיקר בש"ס דלא כהראב"ד, דכל הראשונים דקדקו על האריכות המסופר בש"ס שכל יומא מסרו לו בסהדי, ונ"ל דאתא לאשמועינן דאע"ג דכל יומא לא מסרו לו כ"א בסהדי והיינו בע"כ משום דחשוד היה בעיניהם, ולהכי מסרו לו דוקא בסהדי כדי שלח יוכל לכפור, וא"כ ידוע היה לבעלים שחשוד הוא ואפ"ה אמרינן בו הדין דכשנגדו נשבע ונוטל, ולאפוקי משיטת הראב"ד המובא כאן דביודע שהוא חשוד לא אמרינן כן. ובזה יתיישב נמי מה שמקשה התם ותיפוק לי' דהו"ל רועה, ורש"י פירש דאדביי קא מתמה, וכבר הקשו רבים דמאי פריך והא טפי ניחא למיפרך מגזלן דפסולו מדאורייתא מלפרוך מרועה שאינו פסול אלא דרבנן, ומחמת קושיא הזאת בנה הראב"ד אז היסוד דבידוע שהוא חשוד לא אמרינן כנגד נשבע ונוטל, ופירש לקושית הש"ס הכי, ותיפוק דהוה רועה, וכיון דידע בפסולו מקודם לא הו"ל למימר דין חשוד ולמה שכתבתי אין מכאן שום ראיה וקושית הש"ס יש לפרש דהש"ס לנפשיה קא מתמה, על מה שהוצרך להאריך מקודם דהוו מסרו לו כל יומא חיותא בסהדי, בכדי שנדע דמיירי שידעו הבעלים שהוא חשוד, ע"ז מקשה ותיפוק דהוה רועה, וא"כ בלא"ה ידעו בפסולו מקודם, ומשני ברועה בהמות של אחרים, וא"כ מטעם רועה אין ידוע פסולו, ורק מטעם דמסרו לו כל יומא בסהדי, מזה נדע שהבעלים ידעו בפסולו, והנה בש"ך ס"ק י' הוכיח דהעיקר כשיטת הראב"ד ולית מאן דפליג, וכן בתומים כתב דבפקדון כו"ע סברי כשיטת הראב"ד, ולמה שכתבתי נסתר יסוד הראב"ד וגם יש ראיה להיפך, דהא התם ודאי ידוע היה פסולו מקודם כיון דלא מסרו לו אלא בסהדי, ואפ"ה אמרינן בזה שכנגדו נשבע, לכן מסתבר לי יותר כהכרעת הב"ח דאפי' בידוע אמרינן דין חשוד, וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם והמחבר לקמן (סי' שנ"ו) שכתבו שם וז"ל בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והוא אומר לא מכרתי לך אלא בפחות מזה הלוקח נשבע בנקיטת חפץ ונוטל מן הגנב עכ"ל, והטעם מבואר שם בסמ"ע משום דחשוד שכנגדו נשבע ונוטל, והרי התם אין הלוקח עושה דין עם הגנב אלא בלוקח מגנב מפורסם וכמ"ש המחבר שם בסעיף ב', ולשיטת הרב שם בעינן דוקא שידע שהוא גנוב אותו הדבר עצמו שקונה וא"כ הרי ידע שהוא חשוד ובכה"ג אין שכנגדו נשבע ונוטל, אע"כ דהרמב"ם והמחבר סברי שאפי' בכה"ג דידע נמי אמרינן דין חשוד ודו"ק: