אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען › סימן צ

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען · סימן צ

סימן פט

סעיף א' במחבר הנגזל כיצד, עיין בש"ך שהביא בשם הרמב"ם והטור שכתבו דקנס חכמים הוא שקנסו לגזלן, והקשו הלח"מ והש"ך דתיפוק ליה כיון שעדים מעידים שהוציא כלים והוא כופר בכולם א"כ חייב שבועה דאורייתא מכח העדאת עדים כאומר לחבירו מנה לי בידך ועדים מעידין שיש בידו חמשים דחייב שבועה דאורייתא מכח דר' חייא קמייתא וכיון שהוא חשוד מפני שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות א"כ אינו יכול לישבע ושכנגדו נשבע ונוטל ע"ש, ולא זכיתי להבין קושיתם, הא העדים לא ראו כ"א שהטמין כלים תחת כנפיו. אבל לא ידעו כמה כלים וגם צורת הכלים אם גדולים או קטנים הם וכלשון הרמב"ם והטור ואינם יודעים מה הם, ובכה"ג לא הוה חייב שבועה, דהא בעינן שיודה בדבר שבמנין, וגם אין זה הודאה ממין הטענה כיון שהנגזל תובע כלים מיוחדים בכמותן וגדלן, והגזלן משיב להד"ם, ונהי שהוחזק כפרן ע"י העדים שראוהו שהוציא כלים, מ"מ אינו מחויב כ"א פחות שבכלים, ודמיא לתובעו כלי גדולה והודה לו בקטנה דלא חשוב מודה במקצת וכמבואר לעיל (סי' פ"ח) וכ"כ השעה"מ, יעוד דהא העדים אף שראו שהוציא כלים מ"מ הא, זה אינם יודעים ודאי שהכלים שנטלן גזולים הם ודאי, ושמא שלו הוא שנטל, ואע"ג דמ"מ אותן הכלים שראוהו שנטלן ודאי שמחויב להחזיר בכל אופן לא מיבעי כשהגזלן אומר להד"ם דודאי חייב משום דהוחזק כפרן עפ"י העדים, אלא אפי' אומר שהכלי שנטלתי שלי הם חייב נמי להחזירם דלא מהימן ע"ז כ"א במיגו דלא נטלתי, והרי העדים מעידים שנטל, מ"מ כיון דהעדים גופייהו לא חייבוהו כלום להדיא לומר שיודעים ודאי שגזל מחבירו אלא שמחויב מתוך טענתו, או משום שהוחזק כפרן. בכה"ג לא חשיב מודה במקצת אפילו במודה מעצמו כ"ש בהעדאת עדים כמבואר להדיא לעיל (סי' פ"ו סעיף ה') ע"ש:

שם במחבר בעה"ב נשבע בנקיטת חפץ, ובקצוה"ח הקשה דא"כ בההיא דב"מ (ד"ה ע"א) גבי ההוא רעיא וכו' אתו. סהדי דאכל תרי מינייהו א"ר זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא וכו' שכנגדו קאמינא, ותיפוק לי' מתקנת נגזל דנשבע ונוטל ע"ש, ולק"מ דתקנת נגזל לא עשו כ"א במקום דאיכא הוכחה באותו ממון עצמו שתובעו, יש הוכחה כי באמת גזל ממנו וכמו התם שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, אבל התם בב"מ על שארי חיותא ליכא שום הוכחה שגזל, ובכה"ג לא עשו תקנת נגזל, וכתירוץ זה מובא בשמ"ק לב"מ שם בד"ה ותקנתא לתקנתא דהקשה אמאי מצריך התם ר' זירא הודאה במקצת והא רבנן פליגי אדר', יהודה בשבועות גבי נשבעין ונוטלין ולא מצרכו הודאה במקצת ותי' כזה דשאני התם משום דאיכא הוכחה באותו ממון עצמו כיון שנכנס למשכנו עיין שם היטב ודו"ק:

סעיף ח' במחבר מי שיש עליו עדים שמסר וכו' והמוסר כופר וכו', עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ע"ה סעיף ד') מזה באריכות ואכ"מ:

סעיף ט"ז במחבר הנחבל כיצד, והנה הרמב"ם (פ"ה מהלכות חובל) כתב קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע שיהיה הנחבל נאמן וישבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו ונוטל, והראב"ד השיג עליו בזה דזה לא היה קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמם על כרחך האמינוהו לזה בשבועה, והמ"מ כתב שאין נ"מ ביניהם לענין דינא ע"ש, ובשער המשפט הקשה דהא נ"מ טובא דאי הטעם דנחבל משום קנס, אם מת החובל לא קנסו את בנו אחריו. וכמ"ש הש"ך כאן בס"ק א' לענין נגזל, אבל אם הוא מדינא אף נגד בנו נשבע הנחבל ונוטל, ומזה הוכיח שדעת המ"מ דע"כ לא אמרינן גבי קנס דלא קנסו את בנו אחריו אלא דוקא בדבר שמן הדין אינו חייב לשלם כלל על גוף המעשה, כמו המטמא מדמע ומנסך דמן הדין פטור מלשלם משום דהוה היזק שאינו ניכר, אבל גבי נגזל ונחבל אם המעשה אמת שגזל או חבל חייב מן הדין לשלם אלא שמן הדין לא מהימנינן לנגזל ולנחבל שגוף המעשה אמת. וחז"ל מפני קנס האמינוהו שאומר אמת, וכיון שהאמינוהו שאומר אמת ממילא אף בנו חייב לשלם דבכל ענין האמינוהו ודלא כהש"ך ע"ש, ואין להקשות ע"ז משטר שיש בו ריבית דקונסין גם לבנו אע"ג דמדינא מחויב לשלם הקרן. דהתם כיון דהלוה מוחזק זכה בנכסיו מיד וכמ"ש התוס' (גיטין דמ"ד), מיהו בעיקר דבריו השיג עליו בס' בית יהודה וכתב דכיון דמן הדין לא מהימנינן לנגזל ונחבל רק מפני קנס האמינוהו, א"כ אמאי בנו חייב לשלם דהא לבנו לא קנסו ודלא כדבריו שכתב דבכל ענין האמינוהו, דהא לא האמינוהו אלא משום קנס ולבנו לא קנסינן ע"ש:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה