חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן פט
סעיף ב' בהג"ה אבל אין יורשי השכיר נשבעין, ועיין בקצוה"ח שמביא הירושלמי דפשיטא לי' דאם מת בעה"ב אין נוטלין מן היורשים, והקשה ע"ז נהי דתקנת שכיר ליכא ביורשים תיפוק לי' דיומא דמישלם זמנו לא טענינן ליתמי משום דהוה מלתא דלא שכיחא ע"ש, וי"ל דהא באמת הכריע הש"ך לעיל (סי' ע"ח) דטענינן ליתמי אפי' ביומא דמישלם זמנו, וא"כ לדינא ודאי דלא קשה, ואין לומר דכוונתו דלשיטת הראב"ד דסובר דלא טענינן זה ליתמי א"כ יקשה עליו מהירושלמי, דהא יש לחלק דאע"ג דבחוב דעלמא לא שכיחא שישלם ביומא דמישלם, מ"מ בשכירות שכיר שכיחא הוא בכדי שלא יעבור בבל תלין:
סעיף ג' במחבר בד"א כשיש עדים ששכרו וכו' אבל אם לא היו שני עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי לך שכרך, ובסמ"ע הקשה דהא אמרינן דמשום שהוא טרוד בפועליו שכח וסבור שפרעו ולא משום דחשדינן אותו שישקר במזיד וא"כ לא שייך מיגו בכה"ג, ובש"ך ס"ק ו' הוסיף עוד להקשות דאיך מהני המיגו לפוטרו והא הוה מיגו דהעזה ומאי שנא דלקמן בסי' רצ"ו במפקיד אצל חבירו שלא בעדים אינו נאמן במיגו ע"ש. ונ"ל ליישב בטוב טעם דהנה קושית הסמ"ע הוא קושית התוס' (כתובות דפ"ז) גבי הא דאמרינן גבי פוגמת כתובתה דצריכה לישבע משום דמיפרע לא דייק ולא פטרינן אותה במיגו הואיל דטעמא משום דלא דייק וסבורה לומר אמת וע"ז הקשו התו' מהא דשכיר דשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי שכרך ואמאי מהימן במיגו כיון דטעמא משום דטרוד בפועליו וסבור שפרעו ע"ש, והנה לפי הסבר התוס' בכתובות דמשו"ה לא שייך מיגו כאן משום שאין אנו חושדין אותה שברצונה לשקר ורק אנו אומרים שברצון האשה לומר אמת, ומשו"ה לא שייך מיגו, דאם תטעון טענה אחרת תשקר, וזה אין רצונה, וכן פירש בשמ"ק בכתובות, היה מקום ליישב קושית התוס' דבלא"ה יש לדקדק ולהבין הסבר התוס' א"כ מאי קאמר התם הש"ס דאם טענה פחות משוה פרוטה חיישינן שמא איערומי קא מיערמא. הא אין חושדין אותה לאיערומי, דאם היתה רוצה לשקר היתה טוענת שלא קיבלה כלום. וביארו המהרש"א ומהר"ם שי"ף שם דזה ודאי כיון שלדבריה טוענת אמת ושלא קיבלה כלום, להכי בודאי תחפש כל הטצדקי בכדי לפטור עצמה משבועת חנם, ורק לשקר באופן כזה. שעפ"י טענתה תבקש יותר מעות מכפי המגיע לה, זה לא תרצה לגזול ממנו, אבל לשנות הטענה באופן שלא יהיה שום גזל ודאי תשנה, ולהכי באם נרצה להאמינה במיגו שיכולה לומר לא קבלתי כלום, דבאופן זה יהיה גזל שתקח מאתו יותר מהמגיע לה, כיון שלפי האמת קיבלה מעט, זה לא תעשה, אבל לטעון שקיבלה פחות משוה פרוטה, דבזה לא תבקש יותר, רק טענתה צודקת יותר, זה תעשה בודאי אע"ג שאין האמת כן, דכיון שלדבריה השבועה הוא בחנם, תבקש תחבולה איך להנצל, ולפי"ז יש לומר דבשכיר דבין לפי הטענה שטוען עכשיו, נתתי לך שכרך, ובין אם היה טוען לא שכרתיך מעולם, ליכא שום נ"מ בממון, אלא שרק בטענה זה מהימן ביותר, שפיר מהימן במיגו, דזה ודאי היה טוען אף שאין האמת כן:
שוב התבוננתי דמהתם אין ראיה די"ל היכי דטענה טענה היותר צודקת שפיר חיישינן לאיערומי ולא אמרינן דסבורה לומר אמת, דנחלק שאין ברצונה רק לגזול, אבל לשנות טענה באופן שלא יהיה גזל לא תחוש, כמו התם שטענה פחות משוה פרוטה, אבל כשלא טענה כן, ולהאמינה במיגו דהיתה יכולה לטעון כן. זה לא נימא, דשמא אינה רוצה לשקר כלל אפי' לשנות טענתה לחוד נמי לא תרצה, ויש אתי בזה ליישב קושית מהרש"א שהקשה כיון דבפוחתת כתובתה מהימן בלא שבועה, א"כ ניהמנה בפוגמת במיגו דפוחתת, דגם כאן ליכא חשש גזל, דבממון אין נ"מ בין טענת פוגמת לפוחתת ורק דבפוחתת הוה טענתה צודקת יותר, ולמה שכתבתי א"ש, דאם טענה פוחתת שפיר היתה נאמנת, אבל להאמינה במיגו לא אמרינן דשמא אין רצונה לשקר כלל אפי' לשנות טענתה, ובלא"ה מוכרח לחלק כמו שכתבתי מטעם אחר כמו שאכתוב לקמן, אכן אפי' אם תרצה לומר דמהימנא ע"ז גם במיגו, מ"מ קושית התוס' משכיר על מקומה עומדת, דהא בב"מ דקי"ב ובשבועות דמ"ה ביארו תוס' את קושיתם בהסבר אחר, והוא כיון דעיקר הטעם דשכיר נשבע ונוטל הוא משום שבעה"ב טרוד בפועליו וחשבינן טענתו כמו שאומר אינו יודע כמ"ש התוס' שם, וא"כ איך שייך מיגו, דאטו ע"י המיגו יודע יותר וכהסבר הסמ"ע כאן, ולפ"ז אי אפשר עוד לתרץ כתירוצנו, דנהי ודאי דמיגו איכא, מ"מ עיקר הקושיא דמאי מהני מיגו כיון שאינו יודע, דבשלמא לפי ההסבר שבכתובות דסבורה לומר אמת וליכא מיגו, אז היה מקום לתרץ כמו שכתבתי דשפיר יש כאן מיגו, אכן לפי הטעם דהוה כאינו יודע א"כ הקושיא הוא דמה מהני מיגו ולא שייך תירוצנו הנ"ל:
ובכל זה נראה דקושית התוס' מהא דשכיר הוא רק לשיטתייהו שם בשבועות ובב"מ, אבל באמת לשיטת הרי"ף ושארי ראשונים לק"מ, דהנה לפי פשט הסוגיא התם בטעמא דשכיר נשבע ונוטל קאמר בש"ס, דשקלוה לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר, מלשון זה משמע שבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, ורק מחמת הטעם דבעל הבית טרוד שקלוה מיניה ושדיוה אשכיר, וכן פי' הרי"ף לפי דרכו, דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, ולפי"ז י"ל סברא נכונה, דסברא דבעה"ב טרוד אין בכחה לתקן שיהא השכיר נשבע ונוטל, רק משום דכיון שאפי' בלא סברא דטרוד היה מוטל נמי על בעה"ב לישבע, ובלא שבועה לא היה מהימן, להכי עתה שבעה"ב לא יכול לישבע מפני טרדתו מהפכינן אשכיר, ולא מהני סברא דטרוד כ"א להפוך השבועה מבעה"ב לשכיר, אבל במקום שבעה"ב היה מהימן אפי' בלא שבועה לא מהני סברא דטרוד לשדיה אשכיר שיהא נוטל על ידי זה, וכמו דמוכח לשון הש"ס, שקלוה לשבועה מבעה"ב, ושדיוה אשכיר, הרי שדוקא ע"ז מהני סברא דטרוד, לשקול לשבועה מבעה"ב, אבל במקום דליכא על בעה"ב שום שבועה איה"נ דלא מהני, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס', דבדין דשכיר דהכא דמיירי בשכרו שלא בעדים, דהיה בעה"ב מהימן בלא שבועה ע"י המיגו שיש לו, משו"ה אין מועיל סברא דטרוד ולומר דהפועל ישבע ויטול, ואין זה מטעם דהמיגו מבטל לסברא דטרוד כהבנת התוס', דודאי סברא דטרוד נשאר כמו שהיה ואין בכח המיגו לבטלה, וכסברת התוס' דבכה"ג שאומר בדדמי לא הוה מיגו, ורק דכיון דיש מיגו שבלא סברא דטרוד היה מהימן בעה"ב בלא שבועה, משו"ה אין בכח סברא דטרוד לחוד לתקן אשכיר, אבל זה ודאי דעתה דאמרינן סברא דטרוד אין המיגו מועיל כלום לענין הנאמנות להאמינו יותר עי"ז, ומה דלא אמרינן בכה"ג דשכיר ישבע ויטול, אין זה משום דבעה"ב מהימן יותר ע"י המיגו, ורק משום דעתה לא מהני סברא דטרוד לחוד וכמו שבארתי, ומה מאוד מדויק לשון הש"ס דשבועות לפי"ז, דאילו להבנת התוס' דטעם דשכרו שלא בעדים הוא מטעם נאמנות המיגו, א"כ הכי הול"ל אבל שכרו שלא בעדים "מהימן" מתוך שיכול לומר וכו' דמקודם היה צריך לומר הדין ואח"כ הטעם וכמו שאמרו בכל מקום דהוה כה"ג, ואילו בש"ס לא נזכר מלת "מהימן'" והיינו כדברנו, שבאמת לאו מטעם נאמנות המיגו הוא, דודאי שהמיגו לא הועיל לענין הנאמנות כיון דאומר בדדמי, אלא המיגו הועיל, שבלא סברא דטרוד היה מהימן בלא שבועה, ולהכי אפי' עתה דנימא סברא דטרוד לא מהני זה לחוד לתקן שבועה אשכיר וזה ברור:
אכן כל זה הוא אי נימא כפשטות הש"ס וכשיטת הרי"ף דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, אבל לשיטת התוס' שם בד"ה שקלוה שכתבו דבאמת אין על בעה"ב שום שבועה אפי' בלא סברא דטרוד, משום דבכופר הכל ליכא שבועה, ושבועת היסת לא נתקנה עדיין, א"כ מוכח דטעמא דטרוד מהני לתקן אפילו במקום דליכא חיוב שבועה, והא דמהימן בעה"ב בדליכא עדים ששכרו הוא בע"כ מטעם נאמנות המיגו, משו"ה שפיר הקשו דמאי מהני המיגו כיון דאומר בדדמי, ועוי"ל דזה יסברו כו"ע דמשום סברא דטרוד לא נוכל לתקן להאמין לשכיר ולחייב לבעה"ב במקום שמדינא היה פטור, ואפ"ה יתיישב סברת התוס' מטעם אחר, דהנה בפירוש דטרוד בפועליו יש בזה מחלוקת הרי"ף והתוס', דהרי"ף וסייעתו פירשו דהכוונה הוא שחושדין אותו שמא שכח, אבל אין אנו מחליטין לומר דודאי שכח, ולא חשבינן נטענת בעה"ב כטוען ממש אינו יודע, ומשו"ה ודאי שאין כח סברא דטרוד להועיל, שיהיה זה נשבע ונוטל, כיון שמן הדין פטור בעה"ב, ונחייבו מטעם זה לחוד אין סברא, אכן התוס' בב"מ פירשו דסברא דטרוד עושה אותו כטוען ממש אינו יודע וחייב כדין אינו יודע אם פרעתיך, וכמו שהוכיחו התם כן בתוד"ה אי הכי, ממה שאמרו דשבועת השכיר הוא רק כדי לפייס דעת בעה"ב. אבל מן הדין אפי' שבועה לא היה צריך, ולפ"ז סברא דטרוד אין מועיל לחייב במקום שפטור מדינא, אלא סברא דטרוד עושה לבעה"ב כאינו יודע וחייב מדינא. וממילא לשיטתייה מוכח שפיר דבשכרו שלא בעדים דמהימן בעה"ב הוה בע"כ מטעם מיגו, ומשו"ה שפיר הקשו דמאי מיגו הוה אכן אי נפרש כפי' הרי"ף דטרוד לא הוה כאינו יודע ממש, דמדינא פטור בעה"ב, וגם בזה נפרש כהרי"ף דבעה"ב היה צריך לישבע בלא סברא דטרוד, אתי שפיר קושית התוס' דלחייבו מטעם זה לחוד לא מהני לכו"ע:
שם במחבר כשיש עדים ששכרו ושעשה מלאכה, ובפנ"י תמה ע"ז דלמה צריך עדים ששכרו הא כיון שעשה עמו מלאכה צריך לשלם כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ע"ש, ולענ"ד לק"מ דהא השכיר תובע כל שכרו שהתנה עמו, ובאם אין עדים ששכרו נהי ודאי דנוטל כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, אבל בזה צריך שומת ב"ד כמבואר לקמן (סי' שע"ה) דישומו הב"ד כמה יתן לו, אבל מה שטוען השכיר יותר כפי שהתנה, על המותר הזה נאמן בעה"ב לומר פרעתיך, לכך צריך עדים ששכרו כמה התנה ואז השכיר נשבע ונוטל כל מה שהתנה בפני עדים, ולא סגי במה שיש עדים שעשה עמו מלאכה דאז אין צריך בעה"ב ליתן לו כ"א כפי שומת ב"ד דע"ז נשבע השכיר ונוטל, ועל מה שאומר השכיר שהתנה עמו יותר אף שבעה"ב מודה לו נאמן לומר פרעתיך במיגו וא"ש: