חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן פח
סעיף א' במחבר אין מודה במקצת חייב לישבע עד שיודה לפחות בפרוטה ותהיה הכפירה שתי כסף וכו', ונראה דאע"ג דאין ב"ד נזקקין להשביעו בפחות משיעור זה, אבל אם קפץ מעצמו ונשבע אף בפרוטה יש לו דין שבועה, דאם גזלן הוא שנשבע ושוב הודה חייב חומש, ולא אמרינן דשבועה בחנם הוא והוה כמי לא נשבע כלל ואין חייב חומש, דדוקא ב"ד הוא דאין נזקקין בפחות משיעור זה, אבל אם קפץ ונשבע יש לו דין שבועה, וכן כתבו התוס' (ב"ק דק"ג) דהקשו שם על מתני' דהגוזל שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי, והא בשבועה בעינן שתי כסף ותי' דמיירי בקפץ ונשבע מעצמו ע"ש, הרי דבנשבע מעצמו יש לו מיהא דין שבועה, ולא דמי לנשבע על קרקעות עבדים ושטרות דאין להם דין שבועה כלל וכמ"ש בשבועות (דל"ז ע"ב) דכופר בשטר פטור מקרבן משום דהו"ל שעבוד קרקעות, ופרש"י דקיי"ל דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אשתבע נמי אין לה חיוב שבועה, דיש לחלק ביניהם, דהתם המינים הללו אין בהם חיוב שבועה כל עיקר, אבל בפרוטה דבמינו יש שבועה אלא שאין בה חיוב שבועה מצד השיעור, ולכן כי קפץ ונשבע יש לה דין חיוב שבועה, וכיו"ב חלקו התוס' (כתובות דפ"ח ע"א) לענין שבועה דעד אחד ע"ש, וכן חילק להדיא בירושלמי (שבועות פ"ו ה ה"א) פריך התם על הכלל דכל ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה והרי שנים מחייבין אותו קרקע ועד אחד אינו מחייב שבועה על קרקע ומשני שנייא היא שאין שבועה בקרקעות, ופי' דשם לא שייכא שבועה כלל ע"ש ובזה מיושב קושית התוס' (שבועות דמ"ב) שהקשו קושית הירושלמי ממש ע"ש, או שיש לחלק דבפחות משתי כסף לא הוה החסרון משום דעל שיעור פחות אין דין חיוב שבועה, אלא שאין הב"ד נזקקים בפחות משיעור זה, אבל כי אזיל הזיקוק ב"ד צריך לישבע אפי' בפחות משיעור נמי, וראיה דהא ע"י גלגול משבעינן אפי' על פרוטה וכמ"ש הב"י בסימן זה, הרי להדיא דהיכא דליכא טעם דזיקוק ב"ד מחויב לישבע אפי' בפחות משיעור, ולכן בנשבע מעצמו שפיר יש להם דין חיוב שבועה, כיון דבעצם מחויב לישבע גם על פרוטה ורק שאין הב"ד נזקקים לזה, ולכן בנשבע מעצמו דלאו ע"י זיקוק ב"ד נשבע שפיר יש לזה דין חיוב שבועה להתחייב בחומש על ידה, והנה בשער המשפט כתב דגם ע"י גלגול אין נשבע בפחות משתי כסף, והוכיח זה מן התוס' דב"ק הנ"ל שהבאתי, דהקשו דהא בעינן שתי כסף, והוכרחו לתרץ דמיירי בנשבע מעצמו, ולמה לא תירצו דמיירי שנשבע ע"י גלגול שבועה אחרת, אלא לאו דבכה"ג אין מגלגלין נמי ע"ש, אמנם אין ראייתו מוכרחת די"ל דעדיפא מיני' נקטו התוס' דאפי' בלא גלגול נמי משכחת, דאלת"ה א"כ אפי' לדבריו מי ניחא, דאכתי למה לא תירצו התוס' דמיירי בשבועה דעד אחד, דלכל הפוסקים לא בעינן בזה שיעור שתי כסף, דכיון דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה, ולכן בפרוטה כיון דשנים מחייבים ממון אחד מחייב נמי שבועה וגם התוס' גופייהו סברי הכי בכתובות שם וכן פסק המחבר בסמוך סעיף ד' בלא חולק. אלא ודאי דהתוס' עדיפא נקטו, מיהו בתוס' (שבועות ד"מ) איתא באמת דאפי' בשבועת עד אחד בעינן שיעור ע"ש, ולפ"ז נדחה ראייתי מעד אחד, מיהו בלא ראייה נמי שפיר יש לומר כמו שכתבתי דהתוס' עדיפא נקטו, ועוי"ל לחלק בין פחות משיעור לשבועה על עבדים קרקעות ושטרות, דגם אם נשבע אין בזה דין שבועה, עפמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות טוען) דמה שהצריכו השיעור דשתי כסף אינו אלא מדבריהם ומי התורה בפרוטה סגי להודאה ולכפירה ואלא דבשבועת מודה במקצה בעינן שתי פרוטות חדא להודאה וחדא לכפירה אבל בשארי שבועות שאין בהם הודאה בחדא פרוטה סגי לכפירה ע"ש, ולפ' שפיר יש לחלק דבשטרות עבדים וקרקעות דמה"ת פטורים משבועה, משו"ה אפי' כי קפץ ונשבע אין לשבועה הזאת דין שבועה והוה כמו שנשבע בחנם, משא"כ בפרוטה דמה"ת סגי בזה, ונהי מדבריהם אין משביעין בפחות משתי כסף, אפ"ה כי נשבע מעצמו אית לה דין שבועה כיון דמה"ת בר שבועה הוא, מיהו לענין דין דכפל בטוען טענת גנב לשיטת הרא"ש דגם בשומרים בעינן שיעיר שתי כסף, פשוט דאין מחויב בכפל על שבועה דפחות משיעור כיון דבקפץ ונשבע אין מחויב כפל, ובעינן דוקא שבועת הדיינין וב"ד הא אין משביעין בפחות משיעור ודו"ק:
שם במחבר אין מודה מקצת הטענה חייב וכו', עיין בס' שער המשפט שפלפל היכא דכופר הכל ועדים מעידין שחייב לו פרוטה אי בעינן נמי כפירת שתי כסף דוקא, והעלה דגם בזה בעינן כפירת שתי כסף דוקא ודלא כשערי רב אלפס שער ו' דבהעדאת עדים לא בעינן שיעור ע"ש, ונ"ל להביא ראיה לשעה"מ מהא דאמר שמואל (שבועות ד"מ) לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת פיו אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד לא בעינן שיעור ומטעם דכל מקום ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה ע"ש, ואי נימא דגם בהעדאת עדים לא בעינן שיעור, לאשמועינן נמי אבל טענת מלוה והעדאת עדים לא בעינן שיעור, דבהא הוה רבותא טפי דאע"ג דלא שייך בזה הטעם דשנים מחייבין ממון דהא לא על מה שהעידו אלא על מה שכפר הוא נשבע ואפ"ה מחייב שבועה בפחות משיעור, אע"כ דבהעדאת עדים נמי בעינן שיעור דוקא, וראיה כזה ממש הביא הרא"ש בשבועות שם להוכיח דשבועת שומרין בעינא נמי שיעור מדקאמר שמואל בהעדאת עד אחד ולא אשמעינן בשבועת שומרין ע"ש ומראיה הזאת גופא אפשר להוכיח נמי דין דהעדאת עדים וכמו שכתבתי:
שם במחבר והוא מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין וכו' נסתפקתי באם כפר לו בשתי מעין ויש לו עד המסייע במקצת דעל אותו מקצת פטור הוא משבועה, ולא נשאר שוב שתי כסף בהמותר שיהיה צריך לישבע, או דלמא כיון דמתחילה היה הכפירה בשתי כסף ונתחייב שבועה על כל הכפירה אף שנפטר אח"כ ממקצת ע"י עד אחד המסייעו, מ"מ לא פקעה תו השבועה מהמותר שאין לו עד לסייעו, ולכאורה היה נראה שדין זה תלוי בפלוגתת הראשונים בטור לקמן (סי' צ"ד), דהטור הביא בשם תשובת הרא"ש שנשאל במחויב שבועה ואינו יכול לישבע שדינו לשלם, אם רצה הלה לגלגל אם יכול, והשיב שהדבר פשוט הוא שאין כאן גלגול שלא נתחייב לו שבועה מעולם אלא חייב לשלם ואין כאן גלגול, ובב"י שם הביא בשם בעה"ת שחולק על הרא"ש וסובר דלא פרחה השבועה לגמרי ויכול לגלגל ע"ש, ולכאורה גם ספק זה יהיה תלוי במחלוקת זאת, דהא חזינן לשיטת הרא"ש היכא דאח"כ נתבטל חיוב השבועה אין בזה לתא דבשבועה כלל, ותחלת חיובו ממון ולא חל עליו חיוב שבועה כלל, ממילא בנידון דידן נמי כיון שיש לו עד אחד המסייעו אין בזה לתא דשבועה כלל על אותו המקצת שמסייעו העד, ונמצא דלא נתחייב כלל שבועה מעולם על שתי כסף, אכן לבעה"ת תחלת חיובו שבועה וגם כי נתבטל אח"כ מאיזה סבה, אפ"ה לא פרחה השבועה שנתחייב מתחלה, הוה"ד הכא נמי, אף שיש לו אח"כ עד המסייעו על מקצת, אפ"ה לא פרחה השבועה לגמרי גם ממקצת זה, ושפיר חשוב זה כפירה בשתי כסף, וק"ו הוא, השתא שבועת הגלגול דעל טענת עצמה בלא שבועה הקודמת אין בזה חיוב שבועה מעיקרה, ואפ"ה אמרינן דשבועה הקודמת שנתבטלה יכולה לגרור שבועה גם על דבר שאין בה חיוב שבועה מעיקרה, כ"ש הכא דבעצם יש חיוב שבועה על המותר ורק החסרון הוא מצד השיעור, דחיוב הקודם אע"ג שנתבטל שוב ע"י עד אחד המסייעו, יכולה לחייב שבועה על המותר שאין בה עד המסייעו, ושוב ראיתי די"ל שבנ"ד לא יהיה שום מחלוקת וגם הרא"ש יודה בזה, דהתם בנידון דהרא"ש דמניעת השבועה היה מצד שטען אינו יודע, וכיון שעל טענתו אינו יודע לא יוכל לישבע, ממילא שלא חל חיוב השבועה מעיקרו, ומעולם לא היה בזה לתא דשבועה, משא"כ בנ"ד דביטול השבועה תבוא משום עד המסייעו הבא אחרי טענת הנתבע, ועל טענת הנתבע גופא קודם שבא העד, היה בזה כפירה על כל השתי כסף, ולכן אפי' אם אחר כך נתבטל החיוב במקצת מ"מ לא פרחה חיוב הכפירה שהיה חל קודם שבא העד ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן בסי' צ"ד ולעיל בסימן פ"ז וסי' ע"ב:
והנה ספק כעין זה ראיתי שוב בשער המשפט שהביא בשם אביו להסתפק היכא שטענו שתי כסף ופרוטה והז"ה בפרוטה וכפר בפרוטה ועל השאר אומר אינו יודע, אי אמרינן כיון דמה שאומר איני יודע צריך לשלם כדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחויב שבועה ואיל"מ, א"כ שוב לא נשאר חיוב שבועה כ"א על פרוטה ופטור, או דלמא כיון שנתחייב שבועה על כל הכסף ביחד אף שמשלם על מה שאומר אינו יודע מ"מ לא פקעה השבועה מהפרוטה שהוא כופר בברי וחייב שבועה דאורייתא, והביא סעד לזה מן הש"ס (שבועות דל"ט) רב אומר כפירת טענה שתי כסף ושמואל אומר טענה עצמה שתי כסף אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב, דלכאורה קשה דמה קמ"ל שמואל דלא הודה אלא בפרוטה חייב, הא כיון דאשמועינן דהכפירה סגי בפרוטה, וחשובה דבר חשוב לישבע, כ"ש כשההודאה הוא פרוטה וכל המותר הוא כופר דחייב שבועה, אלא ודאי דהכי פירושו רמה דאמר לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא לפרוטה, היינו שההודאה אינה אלא פרוטה והכפירה אינה אלא פרוטה ועל השאר טוען אינו יודע, ורב ושמואל לטעמייהו אזלי דס"ל גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דלא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ, וא"כ כאן כיון דעל מה שאומר אינו יודע פטור משבועה ומתשלומין, הוה אמינא דאף על פרוטה שכופר פטור משבועה כיון שביחד הכפירה וההודאה אינם שוה כסף דהא הם גורמים השבועה קמ"ל כיון דהטענה שתי כסף חייב, אך זה לשמואל דסובר דבטמנה תליא מילתא אבל לרב דסובר דבכפירה תליא מילתא אם כן כיון דעל מה שטוען אינו יודע פטור לגמרי אם כן השבועה אינה באה אלא על כפירת פרוטה לבד ופטור, לכך קמ"ל שמואל דין זה דלא שייך אלא לסברתו, וא"כ ממילא מוכח לדין כיון דמשלם מה שטוען אינו יודע א"כ לא בא השבועה אלא על כפירת פרוטה לבד ופטור ע"ש, ולמה שביארתי ספיקו יהיה תלוי במחלוקת של הרא"ש ובעה"ת, ולבעה"ת ודאי חייב, וגם מה שהקשה בש"ס דשבועות מה קמ"ל שמואל דהודאה בפרוטה נמי סגי דק"ו הוא מכפירה, ולדעתי זה אינו דודאי עיקר תלוי בהודאה שהיא גרמה את השבועה, דכופר הכל הא פטור, וחיוב השבועה משום ההודאה, וכל מה דנוסיף על ההודאה ונמעט לכפירה ראוי יותר לחייב שבועה, והכי הוא מוכרח לשמואל, דאי כדברי השעה"מ דבכפירה צריכה יותר א"כ יקשה מתני' דשבועות אליביה דקתני הטענה שתי כסף וההודאה פרוטה, ולדבריו כפירה בפרוטה הו"ל למיתני דהא רבותא יותר, אע"כ דהודאה הוה רבותא יותר, וכן הוא להדיא בריטב"א שם, דעל מ"ש בש"ס שם דייקא מתניתין כוותיה דרב דקתני הטענה שתי כסף וההודאה פרוטה וכו' כתב הריטב"א וז"ל וא"ת ומה יכול שמואל לומר בזו י"ל דתנא חדא מינייהו נקיט ונקט הודאה בפרוטה וה"ה לכפירה ומשום דההודאה גרמה שבועה וכו' וכ"ש דאי טפית להודאה ובצרת לכפירה דמחייב שבועה עכ"ל, הרי להדיא דהודאה הוה רבותא יותר גדולה דסגי בפרוטה ודו"ק:
שם במחבר שתי מעין, ובקצוה"ח הוכיח מדברי התוס' (שבועות ד"מ), דבחסר פחות מפרוטה לא מגרע שיעורא, דחסרון פחות מפרוטה לאו כלום הוא ע"ש, והן אמנם דלכאורה משמע כן מלשון התוס' שכתבו שם וז"ל וכ"ת דאיירי באינם טבועים א"כ חסרה לה טענה דאין כאן שוה שתי מעות דחסר מה שצריך ליתן כדי להטביעה וזה דוחק לומר שאין שוה פרוטה באותה חסרון עכ"ל, ומלשון זה משמע אמנם בדעת התוס' כהבנת הקצוה"ח, דאם באמת לא היה שוה פרוטה באותו חסרון לא היה מגרע הטענה, אכן באמת אי אפשר לומר כן בכוונת התוס' וכקושית הקצוה"ח דהא כל שיעורי חכמים הם מכוון בצמצום גדול וכמו חמשה שקלים דפדיון וכמפורש בר"ה די"ג, ולכן נראה דאין כוונת התוס' כהבנת הקצוה"ח דהדוחק הוא, לפי שאין מצוי ששכר הטביעה יהיה פחות מפרוטה, דמשמע מזה הא אילו שכר זה היה פחות מפרוטה לא היה מגרע, דזה אינו, דכי מה דוחק הוא לומר דשכר טביעה שאינה מלאכה גמורה יהיה פחות מפרוטה, דודאי הכי מסתבר דבעד מלאכת הטביעה שאינה כ"א מלאכה כל דהוא, דכלום מה חסר כ"א להטביעה בחותם, שאין נותנים בעד זה כ"א פחות מפרוטה, אלא כוונת התוס' הוא דהדוחק הוא שגם חסרון פחות מפרוטה לא יגרע חסרון דטענה, וה"פ ודוחק לומר שאין שוה פרוטה באותו חסרון, וכלומר שנפרש דחסרון פחות מפרוטה אינו מגרע השיעור, דזה דוחק משום דשיעורי חכמים מצומצמים הם, וכ"כ בהגהות הרש"ש לפרש שגם זה בכלל הדוחק ע"ש, ולפי"ז יהיה מוכח מהתוס' להיפוך דאפי' חסרון דפרוטה נמי מגרע השיעור, וגם מ"ש הקצוה"ח דמ"ש התוס' דכלי נמי בעי שוה פרוטה אינו אלא לשמואל דסובר כסף כי אתי לדבר חשוב לאורויי דכלים נמי בעינן דבר חשוב, אבל לרב דסובר כסף לכפירה אתא לא ידעינן דבר חשוב בכלים, לא ידעתי דבריו, דהא התוס' שבועות כתבו להדיא דלרב תרווייהו ידעינן מכלים ללמד על שנים וגם על דבר חשוב ע"ש, וכ"כ הריטב"א שם, והכי מוכח סוגיא דקדושין (דף י"א) דגרסינן שם מה כלים שנים אף כסף שנים מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב, הרי דתרווייהו שמעינן מכלים ואכ"מ יותר:
סעיף ג במחבר אבל תבעו שני כלים והודה באחד מהם א"צ שיעור אלא אפי' היו עשרה מחטים בפרוטה כו', ובחדושי הרשב"א בשבועות (פ' כל הנשבעין) נסתפק בקדושי אשה אם קדשה בכלי פחות משוה פרוטה אי מקודשת כיון דהוה כמו שוה פרוטה, אלא דבקצוה"ח הקשה עליו מסוגיא המפורשת (קדושין ד"ג) דאשה לא נקנית בחליפין משום דחליפין איתנהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה,אע"ג דחליפין ליתנהו אלא בכלי, אלמא שאפי' בכלי אינה מקודשת בפחות משו"פ ע"ש, ולענ"ד נראה ליישב דהא הטעם דיצאו כלים למה שהם, משום דבכלי לא נביט על השווי כי לפעמים יתן איש כפליים בעד החפץ אשר נצרך לו וחפץ בו, וכעין מ"ש בקדושין (ד"ח ע"א) האי סודרא לדידי שוה חמש סלעים, ולפ"ז יש לחלק ולומר שדוקא בחליפין כאלו שנוטל את הכלי בתור פרעון והכלי תשאר בידו לעולם, בזה שייך לומר דמשום שנצרך הוא לכלי זה לא יביט על השווי שלה ואף אם אינה דבר חשוב מצד שוויה, לדידיה שויא הרבה יותר משא"כ בחליפין כזה, שמתנה לשלם הפרעון בדמים, והקנין סודר לא בא כ"א לחזק הדבר ומחזירו לבעליו וכמו כל קנין סודר הנהוג בינינו דקני ע"מ להקנות הוא, ולא שייך בזה הטעם דלדידיה שויא, כיון דמחזיר הכלי לבעליו, בכה"ג הוה הקפידה על עצם שווי של הכלי ואם שוויא פרוטה, דבר חשוב הוא לעשות קנין על ידה, ואם אינה שויא פרוטה לא חשיבה לעשות קנין על, ידה, והנה מ"ש בסוגיא דקדושין דלא מהני חליפין בע"כ דלא מיירי התם בחליפין כאלו שמקדשה בעצם הסודר, אלא שמקדשה במנה ויותר, רק מפני שלא נתן לה עוד את המנה עושה קנין סודר לחזק הדבר, דאלת"ה יקשה קושית המפרשים שהרעישו מאוד במה דפריך התם הש"ס ואימא ה"נ, ועלה בדעת המקשה דמועיל חליפין בקדושי אשה, דאיך ס"ד דיועיל חליפין באשה למ"ד בב"מ דמ"ז דחליפין בכליו של מקנה, ופירשו התוס' שם דדוקא בכליו של מקנה ולא בכליו של קונה דמייתי לה מקרא, א"כ איך אפשר לומר דתקנה אשה בחליפין כיון דקנין חליפין הוה בכליו של מקנה והאשה שהיא המקנה צריכה לתת הכלי, וזה אי אפשר לגבי אשה, דהא ילפינן בקדושין (ד"ד ע"ב) דנתנה היא לא מהני וילפינן זה מקרא כי יקח ולא כי תקח, אע"כ דהתם מיירי שבמנה מקדשה רק שלא נתן לה עוד את המנה ועושה קנין סודר לחזק את הדבר, דלפי"ז אין מקום לקושיתם, דהא באמת הבעל נותן את עיקר הקדושין, דהיינו המנה, וקרינן בו שפיר כי יקח, ולא חיישי' תו אם חיזוק הדבר בא ע"י הכלי שנתנה היא, ועיין בב"ש אה"ע סי' כ"ט סק"ב שהביא בשם הריטב"א דגם מה דאמרינן דלא מהני חליפין בקדושי אשה אפי' כשיש בו שוה פרוטה, היינו דוקא כשמקדשה במנה ועושה הקנין סודר לחזק את הדבר, אבל אם מקדשה בסודר עצמו אף שנותן לה הסודר בתורת חליפין מ"מ כיון שיש בו שוה פרוטה אית בו נמי דין כסף, דשוה כסף ככסף, ואף שאמר בתורת חליפין לא גרע בזה דין שוה כסף ע"ש, ולמה שכתבתי מוכרח הוא מסוגיא דקדושין, דהא סוגיא דהתם בע"כ מיירי בחליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק הדבר, ואהא הוא דמסיק דלא מהני, אבל היכי שמקדשה בעצם הסודר לא מיירי כלל הכא, ושפיר אמרינן דבכה"ג קני, ובזה מיושב נמי קושית התוס' בקדושין שם בד"ה ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה, ופרש"י משום דגנאי הוא לה, והקשו התוס' למה לא פריך הש"ס דא"כ דבקפידה של האשה תליא א"כ בנתי' דר' ינאי דקפדו אנפשייהו ולא מקדשה בפחות מתרקבא דדינרי וכו', כי היכי דפריך לקמן אמילתי' דב"ש ע"ש, דלמה שכתבתי דבאמת עצם הקדושין הוא במנה וגם יותר כפי השיעור שחשוב גם לבנתי' דר' ינאי, והקנין סודר הוא רק לחזק את הדבר, ולא איכפת להו גם לבנאי' דר' ינאי, אם חיזוק הקדושין תבוא ע"י דבר ששוה פרוטה, אלא דאפ"ה בפחות מפרוטה כיון דבזה כו"ע קפדי, גנאי הוא להם אם גם חיזוק הקדושין יבוא ע"י דבר קל הערך כזו, משא"כ בשוה פרוטה כיון דלכו"ע יש בזה שיעור ממון, משו"ה גם בנתי' דר' ינאי נהי דקפדי אנפשייהו להתקדש בשיעור קטן כזה, אבל אם באמת הם מקבלים שיעור חשוב לפי כבודם אינם מקפידות תו אם חיזוק הדבר יבוא על ידי פרוטה דהוה חשוב מיהא לכו"ע, וכיון שהוכחנו דסוגיא דקדושין מיירי בכה"ג שאין נותן לה הכלי כ"א לעשות קנין ואח"כ הדרה לבעל משו"ה גם כלי לא מהני כשאינה שוה פרוטה, דלא שייך התם לומר דלדידה שויא חשיבות דכלי הרבה כיון שלא תשאר בידה, משא"כ בנידון דהרשב"א שמקדשה בעצם הכלי והכלי גופא תשאר בידה, בזה שפיר יש מקום לומר דכלי חשובה אפי' כשהוא פחות מפרוטה, ועל דרך זה נפרש נמי מה דתני בב"מ (דמ"ו ע"א) קונים בכלי אעפ"י שאינה שוה פרוטה, דמיירי נמי שנותן הכלי לחלוטין להמקנה, אלא דמסתימת הפוסקים דלקמן (סי' קצ"ה) משמע דבכל מקום מהני כלי שאינה שוה פרוטה:
ולכן נ"ל ליישב באופן אחר, דמעיקרו לא קשה קושית הקצוה"ח מסוגיא דילן דקאמר התם דלא מהני חליפין באשה אע"ג דבחליפין כלי בעינן, והנה מן הש"ס הזה אין להקשות משום דעיקר פרכת הש"ס קאי התם באמת רק למ"ד דסובר דפירי נמי עבדי חליפין ולא בעינן כלי כלל, דכן יש לי להוכיח מדברי התוס' דהתם באותו דבור דדייקו התם לפרש בשם ר"ת דקושית הש"ס ואימא ה"נ דתיהני חליפין, היינו בחליפין שיש בהם שוה פרוטה דוקא אבל באינו שוה פרוטה גם לדעת המקשה הוה פשיטא דאין אשה מתקדשת ועיי"ש שכן דייקו לכתוב בלשון ר"ת וז"ל לכך נראה לר"ת וכו' כשיש באותה חליפין שוה פרוטה כעין כסף דקרא טפי משטר וכו', והוכרחו לזה, דכיון דלפיר"ת דחליפין תיהני מטעם כסף, א"כ פשיטא דבפחות מפרוטה דלא חשיב כסף, אין אשה מתקדשת, אבל פירושם תמוה דלפי הבנתם בפירוש הר"ת דהפרכא הוא רק על חליפין ששוה פרוטה, א"כ גם בשטר הו"מ לאקשויי הכי ואימא ה"נ בשטר אם יש בו שוה פרוטה תתקדש מיהא מטעם כסף, ומה שתירצו התוס' דמשום הכי לא פריך משטר שיש בו שוה פרוטה, משום דאין צריך שישוה השטר פרוטה, אינו מובן כלל, דאטו בחליפין בעינן שישוה דוקא פרוטה, והא קיי"ל קונים בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה, א"כ גם בחליפין נמי לא בעינן שיהא שוה פרוטה דוקא, ואי תימא דכלי שאני משום דהוה דבר חשוב, א"כ למה דייקו לפרש דהפרכא הוא בחליפין שיש בו שוה פרוטה דוקא, הא גם באין בו שו"פ נמי הו"מ למיפרך, דתיהני מיהא מטעם כסף, דאע"ג דבכל מקום פחות מפרוטה לא חשיב כסף, בחליפין שאני, כיון דבעינן כלי, וכלי חשוב אפי' בפחות מפרוטה כמו דחשוב כסף לענין טענה, ה"נ לגבי קדושין, סוף דבר הרכבת שני הדברים הללו, שהקושיא הוא דוקא בחליפין שוה פרוטה, וגם למה לא מקשו משטר משום דאין צריך שישוה פרוטה, הם נראים כסותרים זה את זה, דממ"נ אי ס"ל דגם כלי לא מהני בפחות מפרוטה לענין שיהא חשוב כסף בקדושין, והיינו שכתבו דקושית הש"ס הוא דוקא בחליפין שוה פרוטה, דאילו באין בו שוה פרוטה לא הוה שום ס"ד דליהני בקדושין מטעם כסף, ואפילו בחליפין דבעינן כלי, וא"כ גם משטר הו"מ לאקשויי דבשטר שיש בו שו"פ תיהני מטעם כסף, ואי כתירוצם דמשו"ה לא מקשו משטר משום דאין צריך שישוה פרוטה, א"כ גם חליפין הא אין צריך שישוה פרוטה, ומעלת הכלי בע"כ דלאו מעלה הוא כלל לפירושם, דאי הוה מעלה, וכלי שאין בו שוה פרוטה חשיב כשיש בו שו"פ, א"כ גם בפחות מפרוטה תתקדש נמי מטעם כסף, ובהכרח צ"ל דכוונתם הוא למ"ד פירי נמי' עבדי חליפין דלדידיה לא מהני בחליפין פחות מפרוטה, דדוקא כלי הוא דסגי בפחות מפרוטה אבל פירי לא מהני בפחות מפרוטה, ואם כן לדידיה בע"כ צ"ל דהקושיא דהתם הוא דוקא בחליפי שוה פרוטה, דבפחות מפרוטה לא מהני, וכיון דיש בו שוה פרוטה שפיר הקשו דתיהני וטעם כסף, מיהו כל זה בנוגע לישוב דברי הרשב"א שלא תקשה עליו מסוגיא מפורשת, מיהו לענין דינא ודאי דפשיטא שאפי' כלי לח מהני בקדושי אשה פחות מפרוטה, והכי מוכח ודאי פשטות הסוגיא, וגם בדברי הר"ן בסוגיא שם מבואר כן שכתב דקושית הש"ס דאימא ה"נ היינו בכל חליפין ואפי' בחליפין שאין בו שו"פ נמי פריך דתיהני מטעם כסף, ואע"ג דבכל מקום פחות מפרוטה לא חשיבה כסף, בחליפין שאני משום דכלי הוה דבר חשוב אפי' בפחות מפרוטה, ועלה משני אשה בפחות מפרוטה לא מקניא נפשה אפי' בכלי נמי ע"ש ותמצא מבואר כמו שכתבתי, ואין ספק של הרשב"א ז"ל מוציא מידי פשיטותא של הר"ן ז"ל ופשטות הסוגיא דהתם ודו"ק:
שם במחבר תבעו שני כלים והודה באחד וכו'. ובקצוה"ח ס"ק ד' הקשה דממ"נ אם הוא בעין הו"ל הילך וכמבואר בסעיף כ"ד דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ואי ליתא בעיני וכגון שנאבד ומחויב לשלומי' א"כ תו לא הוה שו"פ דהא אין צריך להחזיר רק דמים ולא הכלי ואין נזקקין לפחות משוה פרוטה ע"ש, ואיני מבין קושיתו על הרמב"ם והמחבר, דהא הם סברי להדיא דהילך לא מיקרי כ"א כשנותנו מיד בב"ד אבל מה שעומד ברשותא דמרא לא מיקרי הילך וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות טוען) והמחבר לעיל בסימן הקודם להדיא, ומה שהביא מלקמן בסעיף כ"ד, התם מיירי כשיחד לו מקום בביתו, אבל בלא יחד מקום לא הוה הילך כ"א אם נותנו מיד בב"ד וכמ"ש הסמ"ע שם ע"ש. ולפ"ז שפיר משכחת להאי דינא כשאינו נותנו מיד בב"ד ועיין בחדושנו לעיל סי' פ"ז מש"ש:
סעיף ד' במחבר אבל כופר בכל ועד אחד מכחישו אפי' לא כפר אלא בפרוטה חייב, ובתוס' (שבועות ד"מ) כתבו שאפי' בשבועת עד אחד בעינן שיעור ועיין מה שכתבתי בתחלת סימן זה:
סעיף ו' במחבר שבועת היסת נמי משביעין אותו אפי' על שוה פרוטה, ובקצוה"ח ס"ק ה' הביא מ"ש הטור בשם הר"ר ישעיה דגם בשבועת היסת בעינן שתי מעין וכן דעת הר"ן, והקשה ע"ז מהירושלמי (קדושין פרק שני) גבי אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכו' הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא, והיינו דבתר דתקנו שבועת היסת הוו נוגעים, ואי נימא דשבועת היסת בעי שתי כסף משכחת לה גם בקדושי כסף ובפרוטה ע"ש שהניח בקושיא, והנה לכאורה היה אפשר לתרץ עפמ"ש הב"י דע"י גלגול נשבעין אפי' על פרוטה, א"כ אכתי הוה נוגע דחושש שמא לכשיהיה לו להלוה או למי ששלח לקדש לו אשה שבועה אחרת יכול לגלגל עליהם גם שבועה זאת, אבל באמת זה אינו דא"כ אמאי קאמר הש"ס דבתר דתקנו שבועת היסת הוו נוגעים, הא אף קודם שתקנו היסת נמי הוו נוגעים מחמת שיכול לגלגל עליהם גם שבועה זאת כשיהיה להם שבועה אחרת, אע"כ דכיון דהשתא אינם נוגעים כשרים להעיד, והכי מבואר נמי לעיל (סי' ל"ז) דכל היכי דהשתא אינו נוגע בעדות אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר להעיד, ולכן נ"ל ליישב, דהנה השלוחים הללו לאו מטעם נגיעה הוה פסולייהו, דמה נגיעה יש להם הא אם יאמרו לא קבלנו הכסף קדושין מן המקדש או החזרנו לו צריכים לישבע נגדו. ועתה כשיאמרו שנתנו להאשה צריכים לישבע נגדה, וממ"נ צריכים לישבע ואין כאן נגיעה, רק עיקר פסולייהו הוא משום דבעינן שהעד יהיה נאמן בדבורו לחוד, אבל עד כזה שעל דבורו אינו נאמן כ"א בשבועה לא הוה עליו שם עד, שכל עד שצריך שבועה אינו עד, וכ"כ הב"ש (אה"ע תי' ל"ה ס"ק ג') דהפסול הוא משום דעד שצריך שבועה אינו ער ע"ש, וכיון שכן אפי' בפרוטה שאין נשבעין עליה נמי לא חשיב עד, כיון דבעצם אינו נאמן על דבורו ומסרב הוא שבועה. ורק משום דפחות משיעור שבועה הוא אין נשבעין ע"ז, דדוקא כשאינו מחויב שבעוה מעיקרו ומהימן על דבורו לחוד הוא דחשוב עד, אבל בכה"ג שבאמת חיוב שבועה יש עליו אע"ג שאינו נשבע מצד שהוא פחות מכשיעור, אפ"ה חשוב הוא כעד שצריך שבועה ולא הוה עד, דבשלמא אם פסולייהו הוה משום נוגע אז הוה אמרינן שפיר כיון דבפחות משיעור אין נשבעין, ממילא לא הוה מנגע, דנהי רחייוב שבועה יש עליו מ"מ כיון שסוף סוף לא ישבע בפועל, לא הוה נוגע, אבל כיון שפסולייהו לא הוה כ"א משום דעד שצריך שבועה אינו עד, ובזה לא בעינן שישבע בפועל דוקא, רק כיון שצריך ומחויב שבועה אע"ג שבפועל לא ישבע מצד השיעור אפ"ה עד שצריך שבועה הוא דמיקרי ולא חשוב עד דעד לא מיקרי כ"א כשנאמן על דבורו לחוד, ועוד דאפילו אי הוה נימא דעפולייהו הוה משום נגיעה, נמי אתי שפיר, דהוה נוגע דשמא יתבע ממנו התובע שתי מעין שלימות דאע"ג שבאמת לא נתן לו כ"א פרועה מ"מ כיון שיודע דעל פרועה אין נשבעין יתבע ממנו לכתחלה יותר, או שי"ל דעיקר הטעם דאין נשבעין על פרוטה, היינו משום דב"ד אין נזקקין לפחות משיעור, אבל במקום שב"ד נזקקין בלא"ה נשבעין גם על פרוטה וכמו שכתבתי לעיל בריש סימן זה דהיינו טעמא דמגלגלין שבועה על פרוטה, משום דב"ד נזקקין בלא"ה, וא"כ בקדושין דהב"ד הא צריכים להזקק לברר הספק שנפל בעיקר הקדושין, דלדברי השלוחים מקודשת היא האשה הזאת, ולדברי האשה לא קיבלה כסף קדושין, וכיון דב"ד נזקקים לענין זה, ממילא יכולים להשביעו אפי' על פרוטה, וממילא לא חשיבי עדים דהוו נוגעים ממש ודו"ק, והנה בס' עצמות יוסף בסוגיא דקדושין שם כשהביא להירושלמי הנ"ל אבל בכסף לא הקשה דהא יש דיעה דפליגי וסובר דאפי' בכסף ומ"ט ס"ל כן ע"ש, ושמא דהך דיעה סובר כרבינו ישעיה דשבועת היסת בעי שתי כסף, ולכן אפי' בכסף לא הוה נוגע, אלא דחשיב התם דאלו הם הסוברים שגם בכסף לא הוה נוגע, בה"ג והרמב"ם, ועל בה"ג אולי די"ל כמו שכתבתי דסובר דגם היסת בעי שתי בסף, אבל הרמב"ם הא סובר דבהיסת בפרוטה סגי ואפ"ה לא הוה נוגע ובע"כ צ"ל כמ"ש ודו"ק:
סעיף י"ב במחבר אבל תבעו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והנה שיטת הרמ"ה דמשו"ה פטור דמצד טעין משטה אני בך כיון שלא תבעו השעורין לא הוי הודאה כלום, ואכן הרא"ש (ב"ק ס"ס המניח) השיג עליו דא"כ מאי פריך התם לרבה בר נתן דסובר טענו חטים והודה לו בשעורין פטור, ממתני' דזה אומר הזיק וזה אומר קטן הזיק, הא התם במתני' לא שייך טעם דמשטה, דע"כ מיירי שראו עדים הנגיחה אלא שאינם יודעים אם גדול או קטן, דאל"כ הוה מודה בקנס ופטור, וכיון שכן לא שייך משטה וכו' ע"ש, ובנמוק"י שם כתב דהסוגיא אזלי למ"ד פלגא נזקא ממונא וא"כ שפיר איירי בלא ראו עדים. והרש"ל ביש"ש והלח"מ הקשו ע"ז דאיך יהיה סתמא דש"ס אזיל דלא כהלכתא דהא בב"ק (דט"ו ע"ב) מסיק הש"ס כמ"ד קנסא ע"ש, וצ"ל דעיקר קושיתם הוא ממה שמקשה הש"ס לקמן שם בתר גופא אמר רבה מהיו הנזקין שנים, דאלו מה שהקשה רב פפא שם, שפיר קאמר הנמוק"י, דהא רב פפא לשיטתו סובר באמת דפלגא נזקא ממונא, ואפשר דע"ז סמיך הנמוק"י לומר דסוגיא אזלא למ"ד ממונא, דהיינו משום דהמתחיל בקושיא זאת הוא רב פפא, לזה סובר דגם הקושיא שמקשה סתמא דש"ס בתר הכי קאי נמי בשיטת רב פפא, והנה הש"ך כאן בס"ק ט"ז הקשה לשיטת הרא"ש דמתניתין מיירי בע"כ ביש עדים, דא"כ הא דקאמר התם אלא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי תיהוי תיובתיה דרבה בר נתן, ולהרא"ש דמיירי ביש עדים היאך בעי למימר כשזה תובעו וזה אינו מכחישו והתובע יש לו עדים שיפטר הנתבע לגמרי, הרי העדים אין מכחישים אותו ויכול להיות שאף לדברי העדים הגדול הזיק, וא"כ אמאי לא ישלם עכ"פ הפחות שבשניהם ע"ש, ולמה שכתבתי לק"מ, דקושיא זאת דניזק ברי ומזיק שמא ודאי שאינו אלא לרב פפא, ולרב פפא לשיטתו אין מוכרח כל דמתניתין מיירי ביש עדים ושפיר יש לאוקמא בדליכא עדים כלל, דהא כלל עיקר מה שהכריח הרא"ש דביש עדים מיירי מתניתין דאל"כ הוה מידה בקנס, א"כ לרב פפא דסובר פלגא נזקא ממונא אין הכרח ע"ז ודו"ק:
שם במחבר ואם תפס וכו'. והנה בסוגיא דב"ק שם פריך תו מאחד תם ואחד מועד ואמאי חטין ושעורין נינהו ומוקי בדתפס, ועיין ברש"י ותוס' שם שהקשו למה לא משני לעיל רב פפא נמי הכי בדתפס ע"ש, וכבר נאמרו הרבה תרוצים ע"ז וכמ"ש הש"ך ס"ק כ"א, ואענה גם אני חלקי דהנה מדיוק שינוי הלשון שיש בדרבה דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור להדיא, ואילו במתניתין לא תני בהדיא פטור, משינוי הזה היה נראה אשר אף שמדמינן מתניתין להך דרבה לענין עיקר הדין דחטין ושעורין, וגם במתניתין חשיב לה לטוענו חטין והודה בשעורין, מ"מ לענין חיוב ופטור צ"ל דבמתניתין מעלינן חד דרגא מההיא דרבה, ואם במה שאמר רבה פטור לא מהני תפיסה, אז במתניתין מהני תפיסה, ואי נימא דגם בדרבה מהני תפיסה צ"ל דמה דדייקו ממתני' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק, היינו שקיל בדין, והנה בעיקר מחלוקת הראשונים בטעם הפטור דטענו חטין והודה בשעורין דהרמ"ה סובר מטעם משטה, ורש"י ותוס' מפרשים דהטעם הוה משום מחילה, היה נ"ל לומר דבש"ס גופא איכא נמי פלוגתא בחילוק טעמים הללו, וכי קא מותיב מעיקרא אליבא דרב פפא סובר טעם דמשטה, ולבתר הכי כי מותיב סתמא דש"ס בע"כ דסובר טעם דמחילה, והוא דהא באמת טעם דמשטה הוא העיקר, דהכי מבואר להדיא בירושלמי ותוספתא וכמו שהביא הש"ך, רק שהרא"ש דחה לטעם זה משום דלטעם דמשטה א"כ ביש עדים על השעורין חייב מיהא בשעורין, ובמתניתין הא בע"כ ביש עדים מיירי דאל"ה הוה מודה בקנס, וא"כ מאי פריך מינה לרבה בר נתן, הא בכה"ג דיש עדים גם לדידיה חייב בשעורין ע"ש, וכבר כתבתי לעיל דקושית הרא"ש אינה שייכת כלל לרב פפא' דהא איהו סובר דפלגא נזקא ממונא ושפיר מיירי מתני' בליכא עדים כלל, אלא קושיתו יהיה על הא דפריך בתר הכי סתמא דש"ס לרבה בר נתן, דסתמא דש"ס ודאי תסבור כהלכתא דפלגא נזקא קנסא, ולפ"ז י"ל דרב פפא דלדידיה לא יקשה קושית הרא"ש ודאי שיסבור כטעם הירושלמי ותוספתא דטעם הפטור הוא משום משטה, דאחרי שטעם זה הוא מסתבר טפי ומפורש בירושלמי, ורק מה שהוכרח לנוד מטעם הזה הוא מכח קושית הרא"ש, א"כ לדידיה דלא קשה קושית הרא"ש שפיר יסבור טעם דמשטה, אכן סתמא דש"ס דסובר ודאי כהלכתא דפלגא נזקא קנסא ולכן אי אפשר שתסבור טעם דמשטה, דא"כ מאי פריך כלל ממתניתין הא במתניתין בע"כ ביש עדים ובכה"ג דאיכא עדים לא שייך טעם דמשטה, אלא ודאי דלסתמא דש"ס בע"כ דנימא דסברי דהטעם הוא משום מחילה ודו"ק היטב כי הדברים נכונים:
והשתא דזכינו לדין דרב פפא סובר טעם דמשטה, וסתמא דש"ס טעם דמחילה, יתורץ קושית רש"י ותוס' הנ"ל, דהנה יש נ"מ בין שני הטעמים הללו, מלבד נ"מ דיש עדים, דאילו לטעם דמשטה, נהי שאין הב"ד יכולים להוציא ממנו, מ"מ אם הוא בעצמו יודע האמת שמחויב לו מחויב להחזיר לו לצאת ידי שמים, וגם אם תפס התובע אפי' לאחר העמדה בדין אין מוציאין ממנו וכמ"ש האחרונים. משא"כ לטעם דמחילה אין עליו שום חיוב אפי' לצאת ידי שמים. דאף אם באמת היה חייב לו, מ"מ השתא דמחל לו נפטר מחיובו, וגם תפיסה לאחר העמדה בדין לא מהני ולפ"ז למה שהוכחנו דרב פפא סובר טעם דמשטה א"כ לדידיה גם בהך דרבה בטענו חטין והודה לו בשעורין ממש נמי מועיל תפיסה, חדא כיון דמחויב לצאת ידי שמים, וכל היכי דאיכא חיוב לצאת ידי שמים הרי מהני תפיסה, ועוד דבלא"ה מהני תפיסה וכמ"ש בשם האחרונים, ולכן לא הוה מצי רב פפא לשנויי דמיירי בתפס, דהא כיון שגם בדרבה מהני תפיסה, וא"כ במתניתין דמעלינן חד דרגא וכדכתיבנא ודאי שיש חיוב גם בדין, ומשו"ה מוכרח לאוקמי בברי ושמא ומחויב גם מדינא, משא"כ לקמן דסתמא דש"ס סובר דפלגא נזקא קנסא, וא"כ בע"כ דלא מצי סבר טעם דמשטה דא"כ לא הוה פריך מידי, דהא מתניתין בע"כ מיירי בלא עדים וכמו שכתבתי, ובע"כ דסובר טעם דמחילה, ולטעם זה בדרבה גופא גם תפיסה לא מהני, אבל במתני' דמעלינו חד דרגא מוקי בדתפס ודו"ק היטב:
ובעיקר הדין דמהני תפיסה לפי טעמא דמחבר דסובר טעם דהודאה, והא כיון שכבר הודה שאינו חייב לו שעורין מה מהני כשתפס, והש"ך בס"ק ט"ז הוכיח מינה באמת כשיטת הרמ"ה דהטעם הוא משום השטאה, ובקצוה"ח ונתיבות נדחקו לתת טעמים אחרים ע"ש. ותמה אנכי דאטו כשהלוה לו חטין אינו יכול לתבוע חובו כ"א מחטין דוקא, הא כל נכסי דלוה משועבדים ויכול המלוה ליקח מכל מה שיש ללוה, לבד מעידית של קרקע, וא"כ המלוה כי תופס השעורין אינו תופסם בשביל הודאת השעורין שהלוה הודה בהם, דזה ודאי שאינו יכול לתפוס בשביל הודאת השעורין כיון דכבר הודה בעצמו שאינו חייב לו שעורים, ואלא שתופסם בשביל חוב של חטין שלדבריו חייב לו הלוה חטין, ובעד החוב זה של חטין תופס הוא להשעורין הללו ובעד זה שפיר מצי לתפוס דלדברי שניהם יש לו זכות על השעורין ואפי' לדברי התובע, מיהו לפ"ז היינו דוקא כשטענו חטים בהלואה אבל אם טוענו הפקדתי בידך חטים וזה הודה לו בשעורין בזה לא מהני התפיסה של שעורין, דכיון דהפקדון איתא בעין אין לו רשות לתבוע משאר נכסים, וא"כ בעד הפקדון של חטין לא יוכל לתפוס, ופקדון השעורין הלא בעצמו הודה שלא הפקיד בידו ומחל לו, ועיין בתומים שכתב נמי בטוען הפקדתי בידך חטין וזה הודה בפקדון של שעורין דאפי' בלא תפס מוציאין ממנו השעורין דכיון דאיתנהו השעורין בעין וכל היכא דאיתנהו ברשותא דמרא איתנהו ובדבר בעון לא מהני לשון מחילה ע"ש, ולמה שבארתי נהפוך הוא דבפקדון כשישנו לחטין בעין אפי' תפס שעורין מפקינן מיני' מיהו כי ליתא לחטין בעין, דאכתי כל נכסי משועבדים לפרוע מהם את הפקדון מהני תפיסת השעורין משום תביעת החטין, וכדברנו מצאתי להדיא בשמ"ק לב"ק, דעל קושית התוס' ושארי הראשונים שהבאתי למה משני הש"ס תירוץ דתפס רק על הקושיא דהיו הנזקין שנים ולא משני נמי הכי לעיל כשהקשה מהיו המזיקין שנים כתב השמ"ק וז"ל ותרצינן דתפס כלומר בעדים ואעפ"כ כיון שתפסו חזר עיקר טענתם ותביעתם על השור שזה התופס אומר שור זה יש לי עליו מנה והלה אומר אין לך עליו אלא חמשים אידך אמאי איחייב לי' בהכי אי משום דהזיק שור גדול הם דברים חוץ לגופה של תביעה לגמרי והו"ל כאילו אומר לחבירו העמדתיך בדין ונתחייבת לי מנה בשביל שור לבן מועד שלך והלה אומר לא כי אלא בשביל שור אדום מועד שלי דהא ודאי חייב ולא הוה טענו חטין והודה בשעורין שהרי בעיקר התביעה שווים הם, אידך אמאי איחייב לי' הן דברים חוץ לגופה של תביעה שאין צריכין לדון כלל אבל באומר לחבירו שור לבן מועד שלך הזיקני והלה אומר לא כי אלא אדום פטור דהשתא עיקר התביעה הנגיחה והנזק והכחשתם עליה והו"ל כחטים ושעורים וכו' ודוקא בהא הוא דמהני תפיסה משום דאפילו לדברי המזיק יש לו עליו מקצת זכות אבל בההיא דלעיל דהמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן והניזק אחד וניזק תובע גדול היזק ומזיק אומר לא כי אלא קטן לא מהניא בו תפיסה אי תפסיה ניזק לגדול דהא אכתי חטין ושעורין נינהו שהניזק אומר שור זה יש לי בו זכות ומזיק אומר לא כי אותו שור אין לך בו זכות כלל אלא בזה השור האחר והשתא הוא חטין ושעורין לגמרי מכיון שאין משתלם אלא מגופו אבל בעלמא היכי דטענו חטים בהלואה והודה שעורין דהלואה ותפיס מידי איזה דבר שיתפוס זכה בכדי אותן חטין שטוען עליו דהשתא הדר להו עיקר טענתייהו דההוא מידי דתפיסה דהא כולהו נכסי משתעבדי לי' ומכולהו אית ליה לאתפרעא מהי דמצי לבד מעידית דערעא וכו' ודוקא טענו חטין בהלואה והודה בשעורין בהלואה אבל טענו חטין בפקדון ואיתנהו בעין והודה בשעורין בפקדון ובא ותפס חטין או שעורין מוציאין ממנו דהשתא ודאי כיון דכל חד וחד בעין וזה אומר חטין אלו שלי וזה אומר אינן אלא שעורין אלו כיון דאיתנהו בעין לית ליה שום זכות כלל אשאר נכסי אלא עלייהו לא מהני תפיסה דהא אכתי בתר תפיסה הוה הכחשה בעיקר התביעה והטענה עצמה ומה שטענו לא הודה לו שאם תפס חטין הרי הלה מכחישו שאין לו בם שום זכות ואם תפס שעורים פשוט הוא שאין לו בם שום זכות שהרי החטים שתובע הם בעין ואינו יכול לנטלן וציון שאינו יכול ליטול חטין מן הדין כ"ש שאין יכול לתפוס דבר בשבילם עכ"ל ע"ש היטב, ועפ"י הדברים אלו אין מקום לדברי הש"ך והקצוה"ח ונתיבות וד"ק:
שם בהג"ה ואפי' יודע הנתבע שחייב לו שעורין פטור לשלם דהוה כאילו מחל לו, ועיין בקצוה"ח ס"ק י"א שהקשה לפי"ז מאי פריך הש"ס שם הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק מבבא דגדול וקטן, והא בירושלמי כתובות (פ' אלו נערות) אמרו דקנס אינו יכול למחול קודם העמדה בדין וכו' ע"ש, ונראה ליישב בשנקדים מ"ש השמ"ק בב"ק שם בשם המאירי על המשנה דהיו שנים רודפין וכו' זה אומר שורך הזיק וכו' וז"ל ולא זו בלבד אלא אפי' היו שנים רודפין אחר אחד והוזק הנרדף שיש כאן מזיק בודאי כגון שנודע בודאי שע"י אחד מהם הוזק שאילו הודה אין כאן מודה בקנס אלא שלא נודע ע"י מי משניהם והוא תובע לזה ודוחהו אצל זה וכן תובע לזה ודוחהו אצל זה שניהם פטורים עכ"ל, וכן מיד בבבא השניה בששני שוורים של אחד מהם ואינו יודע אם הגדול או הקטן הזיק או התם או המועד הזיק, כתב נמי בשמ"ק כיון שיש מזיק ודאי בשווריו של זה שאילו הודה אין כאן מודה בקנס ע"ש, ומה שכתב בשני אלו הבבות שאילו הודה אין כאן מודה בקנס צריך טעם אמאי לא הוה מודה בקנס, ואפי' בבבא השניה שידוע ודאי שיש מזיק בשווריו נמי קשה, דהא תינח אם היה דינם לשלם מן העליה אז הוה שפיר אמרינן כיון דיש מזיק ודאי הרי מחויב הבעה"ב לשלם עכ"פ, אבל הא בתם מיירי שאינו משלם אלא מגופו, וא"כ אפי' כשזה ידוע שיש מזיק ודאי בשווריו אפ"ה כיון דלא נודע מי הוא המזיק אי אפשר לגבות מספק מגופו של אחד מהם וכשהמזיק הודה בעצמו איזה שור היה המזיק למה לא נחשב כמודה בקנס, אלא שבזה יש לומר דמודה בקנס לא מיקרי כ"א כשמודה בעצם החיוב, ואשר בלא הודאתו לא היינו יודעים שיש כאן חיוב מעיקרו, אבל אם החיוב נודע לנו גם בלא הודאתו כמו הכא דידוע לכל אחד שאחד משוורין הזיק, אלא שהפטור יוכל לבוא מצד אחר, מפני שאי אפשר לבוא לידי תשלומין כל זמן שלא נודע בבירור איזה שור הזיק, ולכן כשמודה ששור זה הזיק אין זה הודאה לפטור, וכמו שהסביר כעין זה התומים כאן דמודה בקנס תנן ולא מידה בתשלומין, והגע בעצמך אם יש עדים שגנב ומוחזק בערטילאי והוא בא לב"ד וגילה מצפוניו שיכול להשתלם ממנו הזה נקרא מודה בקנס דזה תשלומי קנס ולא בקנס עצמו ע"ש, אבל אכתי בבבא הראשונה ששני שוורים של שלי אנשים רדפו ולא נודע של מי דיש כאן ספק בעצם החיוב על כל אחד מן הבעלים וכשבא אחד ומודה, למה לא יהא נחשב כמודה בקנס, וצ"ל בע"כ דכיון שגוף ההיזק נודע בלא הודאתו רק שלא נודע ממי לגבות ההיזק, ולכן כשמודה דשורו נגח הוה זה כהודאה בתשלומין ולא בגוף עיקר החיוב שבלא זה לא היה עליו שום חיוב, משא"כ החיוב, דהודאה לפטור לא הוה כ"א שבלא הודאתו בא היינו יודעים שנעשה בזה מעשה הראוי לקנס, ויש גם לתת טעם ולהסביר דין זה, דהא תינח אם העדים לא ראו גם גוף ההיזק, ובכה"ג לא נכנסו הבעלים בלי הודאתו לשום חיוב, וכשהודה לא בא החיוב כ"א בשביל הודאתו, וזה פטרה התורה, משא"כ בכה"ג דהכא דהעדים ראו שאחד מן שני השוורים הללו נגח, אלא שלא ידעו שור של מי היה המזיק, וא"כ מיד שנולד הספק אצל העדים חל החיוב על הבעלים כדין ממון המוטל בספק לכל אחד כדאית ליה, לסומכוס יחלוקו, ולרבנן המע"ה, ואפי' אם לא הודה אלא שהיה כופר נמי היה נכנס בספק כדין ממון המוטל בספק, ולכן גם כשהודה לא מיקרי זה הודאה דלפוטרו כיון דגם בלא הודאתו היה עליו חיוב אלא שאז לא נתברר עוד החיוב ועכשיו נתברר ע"י הודאתו, והודאה לפוטרו לא הוה כ"א כשההודאה עושה אם ההודאה אינה אלא מבררת הספק אבל חיוב היה עליו גם בלא הודאה זהו לא הוה הודאה לפוטרו וזה ברור:
ובהכי ניחא נמי מה שקשה במתניתין דהתם דפוטר למזיק מטעם המע"ה ולמה לי' לטעם זה ותיפוק דפטור מטעם מודה בקנס, ולמה שבארתי בכל הני בבי דמתני' לא הוה כלל מודה בקנס כיון דספק בחיוב נולד לעדים גם בלא הודאתו, וא"כ בספק חיוב נכנס עפ"י העדים, והרי נולד ע"י העדים דין ממון המוטל בספק ואי לאו דסברי רבנן המע"ה היו סוברים כסומכוס דחולקין, ולכן כשהודה אח"כ ומברר הספק לא הוה הודאה לפוטרו, כיון דנכנס בחיוב מכבר גם טרם שהודה אלא שאז הוה חיובו כדין ממון המוטל בספק, ועכשיו בהודאתו נתברר החיוב, והודאה דחשיבה לפוטרו, היינו כשבלא הודאה לא היה עליו שום חיוב, וא"כ מטעם מודה בקנס אין לפטור בכולהו בבי דמתניתין, ודוקא מטעם דסברי דבכל ממון המוטל בספק המע"ה הוא נפטר ועיין מה שכתבנו עוד בחדושנו לקמן סי' ת' מזה, ולפי מה שבארתי דבכל בבי דמתניתין לא הוה הודאה לפטור לק"מ קושית הקצוה"ח, דהא הטעם דעד העמדה בדין אין יכול למחול, היינו משום דכיון דיכול הנתבע לבוא לב"ד להודות וליפטר, משו"ה אין חשוב התובע לבעלים ע"ז שיהא מחילתו מהני, וחשוב כאילו אינש אחרינא מן השוק מחל, אכן הכא כיון שאין מועיל ההודאה לפטור משו"ה חשוב הנתבע כבעלים גם קודם העמדה בדין לענין זה דאם מחל שיהא מחילתו מחילה ודו"ק:
שם במחבר ואם תפס דמי השעורין מוציאין מידו, עיין בקצוה"ח שהוכיח מזה לשיטת הראב"ד והמ"מ דגבי קנס דפלגא נזקא מהני תפיסה בתר הודאת המזיק ואע"ג דבשאר קנסות לא מהני תפיסה, פלגא נזקא שאני ע"ש, ובחבורנו לב"ק (דף ל"ד) הוכחתי זה מעיקרו דין דמשנה זה אומר שורך הזיק וזה אומר, לא כי אלא בסלע לקה המע"ה,וקשה מאי קאמר דהמע"ה ולמה לא מהימן המזיק במיגו דאי בעי הוה מודה ומיפטר, וכן הקשה הפנ"י שם, אע"כ כשיטת הראב"ד, דהא דפלגא נזקא קנסא היינו לענין שלא נכפנו לשלם אבל אם תפס הניזק מעצמו אפי' בתר הודאה לא מוציאין מידו, ולכן לא שייך מיגו דבעי מודה ומיפטר בלא ירצה לטעון כן דהא אם יתפוס יועיל תפיסתו ורוצה לטעון טענה כזאת שלדעתו פטור לגמרי ועיין מה שכתבתי שם בארוכה:
סעיף י"ז במחבר תבעו חטים והשיב שאינו יודע אם חטין או שעורין נשבע כו' ומשלם שעורין ובהגהת הרמ"א וי"א דאפי' בכה"ג פטור מן השעורין, ומלשון אפילו משמע נמי דסובר דכשהודה בשעורין ודאי מסתבר יותר לפטור מבטוען אינו יודע, ועל שניהם יש להקשות ממ"ש דש"י (ב"ק דל"ה) על הא דקאמר הש"ס אי נימא ניזק ברי ומזיק שמא דאכתי לימא דהוה תיובתא דרבה בר נתן ופרש"י ניזק ברי ואפ"ה שקיל מן התם כ"ש דהוה תיובתא דרבה בר נתן, הרי דבטוען מזיק שמא הוה כ"ש דפטור, אלא דבאמת על רש"י יש לתמוה דמאי כ"ש הוא הא אדרבה י"ל דאפי' הוה"ד לא הוה, דבשלמא כשזה טוען ברי חטים והנתבע משיב בברי דחטים ודאי לא אלא שעורים, בזה שפיר פוטר כיון דמכחישו בברי. דמה שתובעו חסים ודאי לא, אבל כשהנתבע מסופק ואינו יודע אם חטין או שעורין, וכיון שגם הוא מסופק שמא האמת כדברי התובע דמגיע לו חטים למה לא יתחייב לו וכמ"ש הש"ך דאין הדעת נותנת שיפטור בכה"ג, וצ"ל בע"כ דהתם נמי לא שהנתבע טוען שמא הגדול או הקטן, ומסופק גם על הגדול, אלא דמשיבו שזה ודאי שהגדול לא הזיק ואלא דשמא הקטן, וכיון שהנתבע מכחיש טענתו לגמרי דגדול ודאי לא הזיק, משו"ה הוה זה שפיר כ"ש מדרבה בר נתן, דאילו התם מודה בשעורין ודאי והכא גם על שעורין מספקא לי', ושוב ראיתי שבשמ"ק שם מפרש כן בחד פירוש ע"ש, וברור שהכי הוא כוונת רש"י, והנה הרמב"ם (פ"א מהלכות טוען) כתב וז"ל כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר אינו יודע אם חטין או שעורין ה"ז נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורין עכ"ל, והראב"ד כתב ע"ז שזה אינו דהרי בגמרא אמרו כן דאם הניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אכתי לימא תיהוה תיובתא דרבה בר נתן, הרי דאם הנתבע מספקא לי' אם, חטין או שעורין פטור מלשלם, ולמה שבארתי ברור דהרמב"ם מפרש כרש"י, דמה שאמרו בש"ס שם מזיק שמא מיירי שטען שהגדול בודאי לא הזיק, והוה"ד בטענו חטים וזה אומר כי חטים בודאי לא אלא שמא שעורין דה"נ הוה פטור מלשלם אפי' שעורין, רק הרמב"ם הא מיירי שמספקא שמא כהתובע שגם חטין משו"ה חייב בשעורין וזה ברור מאוד, ואם כי מצאתי אח"כ שכבר הקדימני בזה הקצוה"ח, רק איידי דחביבא לי כי לדעתי דבר אמת הוא לא נמנעתי לכותבו: