חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן פז
סעיף א' במחבר התובע לחבירו וכו' אם הוא מודה מקצת חייב שבועת התורה, הסמ"ע הביא בשם הר"ן וז"ל מי שתבע לחבירו מאה זוז חמשים שהלוה לו וחמשים שחבל בו וזה כפר בכל ואע"ג דדינא הוא שהנחבל נשבע ונוטל מ"מ לא הוה כמו הודה לו בחמשים כיון שהנחבל לא נשבע עדיין אבל אם נשבע כבר והוא כפר בכל מיקרי מודה מקצת דאנן סהדי שחייב לו חמשים כיון שנשבע והוי כתובעו מנה וכפר בכל ועדים מעידים שיש לו חמשים עכ"ל, ועיין בט"ז שהקשה דהא בסמוך בסעיף ה' כתב המחבר דאין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה חייב שבועה דאורייתא והוא מתשובת הרשב"א וכגון שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים על חמשים ותובעו מאה ואומר פרעתיך הכל וכמ"ש הש"ך שם, אלמא דאף שאינו נאמן בדבריו וחייב לשלם אף בלא שבועה מכל מקום לא מיחשב כהעדאת עדים, וא"כ כ"ש בנחבל דנשבע ונוטל שאינו אלא מדרבנן דלא מיחשב כהעדאת עדים עפ"י שבועתו, ובע"כ דהר"ן פליג עם הרשב"א בזה ע"ש, ולענ"ד לא אראה בזה שום קושיא, דלמ"ש הסמ"ע דדינו של הר"ן מיירי דוקא כשכבר נשבע, פי' ושוב תובעו זה בב"ד אחר והלה כופר בכל ולא הודה גם שהנחבל כבר נשבע, ולכן בכה"ג כיון שפשעה שכפר בכל היה כבר מחויב בב"ד עפ"י פסק גמור, חשוב זה שפיר כהעדאת עדים, אבל בדין דהרשב"א דיצא חייב מתוך טענתו, דעד עתה לא יצא עוד חייב ובשעה שכפר היה כופר הכל גמור, וגם העדאת עדים על קצת חיוב לא היה בזה, רק שעתה לאחר הכפירה יצא מחויב במקצת משום שאינו נאמן, אבל כיון שבשעת הכפירה גופא היה כופר גמור לא חשיב זה כמודה מקצת, כיון דבשעה שיצאה הכפירה יצתה בפטור ואפי' העדאת עדים במקצת לא היה בזה, ובאמת אפי' אם נפרש דכוונת הר"ן במה שכתב והנתבע כופר בכל, דהיינו שכשתבעו בב"ד אחר לא כפר אלא על החבלה שטוען שלא חבלו אבל מ"מ מודה שנשבע נמי חשיב מטעם זה כמודה מקצת, כיון שכבר נתחייב ע"י ב"ד, ממון גמור יש לו אצלו וחשיב שפיר אנן סהדי דחמשים יש לו, ואמנם אם נפרש דמיירי שכפר בכל, היינו שכפר ואומר שלא נשבע כבר ודאי דחשוב כהעדאת עדים, ואפשר גם להסביר וליתן טעם יותר מסתבר לחילוק זה, עפ"י מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ע"ה) דעיקר חיוב דהעדאת עדים במקצת הוה לא משום דחשיבה הודאה, דבאמת כל כמה דלא הודה מעצמו ממש לא חשיבה הודאה, דכי הוא זה בעינן שיודה מעצמו כדכתיב אשר "יאמר" כי הוא זה, יאמר מעצמו. ורק החיוב הוא משום דבכה"ג גם כופה הכל חייב. דכל עיקר הפטור דכופר הכל לשיטת רש"י הוא משום החזקה דאין אדם מעיז, וכיון שהוחזק כפרן ע"י העדים שהעידו שמקצת חייב הרי אבד חזקתו זאת כיון שנתברר שקרו עפ"י עדים ושוב חייב ממילא מטעם כופר הכל, ולפ"ז כיון דבשעה שכפר הכל כבר יצא חייב על חמשים מטעם שנשבע ולא היה לו להעיז ולכפור הכל, אלא דבחמשים שיצא חייב היה נו להודות, ומדהעיז גם השתא לכפור הכל ולכפור גם בפסק הדין, אין לך מעיז גדול מזה, ולכן נהי דגם מודה מקצת ממש נמי לא הוה אפ"ה אין לפוטרו, דבכה"ג שהוחזק למעיז גם כופר הכל גמור חייב, ואכן בדין דרשב"א דבשעה שכפר לא יצא עוד חייב בב"ד ולא הוחזק עוד כפרן בשום דבר. ומטעם הודעה נמי אין לחייבו, ממילא פטור, ועיין בש"ך לקמן בס"ק י"ג משמע מדבריו דסובר דין דרשב"א וגם לדברי הר"ן, דעל דברי הרשב"א דנתחייב מתוך טענתו לא הוה העדאת עדים כתב הש"ך וז"ל והיינו כגון דאמר לו על חמשים אל תפרעני אלא בעדים ותובעו מאה ואמר לו פרעתיך ובכל כיוצא בזה וכו' אכן אם תובעו חמשים דחבלה וחמשים דהלואה ע"ש, ומשמע דסובר כהרשב"א וכהר"ן. ובקצוה"ח לעיל (סי' ע"ה) כתב דשגבו ממנו דברי הש"ך דהא תרתי דיני דסתרי אהדדי הם ע"ש. וכל זה גרם לו שלא העתיק מהש"ך כ"א דברים מקוטעים, אבל אילו דייק בכל לשון הש"ך שכתב שם נמי לפרש דדינא דהר"ן מיירי דוקא כשנשבע כבר, ובכה"ג ודאי דגם הרשב"א יודה דחשיב מודה מקצת כיון דבשעת הכפירה כבר היה מחויב לו עפ"י פסק ב"ד וכמו שכתבתי, מיהו נראה דבזה הצדק עם הט"ז דהר"ן עצמו ודאי שחולק על הרשב"א, דהמעיין בלשון הר"ן גופא יראה דסובר להדיא דאפי' אם בשעת התביעה לא נשבע עדיין אלא שנשבע אח"כ על חבלתו הוה נמי כבאו עדים, דזה לשון הר"ן (שבועות ס"פ שבועת הדיינים) ולענין תובע ואומר מנה לי בידך חמשין בהלואה וחמשין מחמת חבלה שחבלת בי ועדיין לא נשבע נחבל ונתבע כופר בכל אע"ג שהתובע נאמן בחמשין דחבלה בשבועה מודינא דודאי הנתבע פטור מפני הטעם שכתבתי לפי שעדיין אין לתובע אצלו ממון אלא גורם לממון דמי יימר דמשתבע אבל לאחר שנשבע נחבל על חבלתו ועדיין עומד בתביעתו בחמשין דהלואה ונתבע כופר בכל מסתברא לי דחייב דהיינו דר' חייא קמייתא מנה לי בידך וכו' וה"נ אנן סהדי דחמשין דחבלה אית לי' גבי' כיון שכבר נשבע אעפ"י שבשעת תביעתו לא הוה כאן עדים במקצת וחזינן לעיל דכל שיצא הודאה מפי הנתבע בפטור אעפ"י שאח"כ בא לידי צד חיוב אינו מתחייב עליו. נ"ל שאין למדין מינה לנידון זה דשאני התם שעל הודאתו אתה בא לחייבו וכבר יצאה מפיו בפטור, אבל בדר' חייא קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שמתחלה לא היו לו עדים ואא"כ באו עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדים עכ"ל, הרי כתב להדיא דאף שנשבע אח"כ על חבלתו הוה כבאו עדים וחייב מדר' חייא קמייתא, והסמ"ע והש"ך שכתבו דמיירי שבשעת התביעה כבר נשבע, אין זה דברי הר"ן גופא, אלא משום שרצו לפסוק כהרשב"א והר"ן, משו"ה הכריעו מנפשם כן, דאינו נשבע בדין דהר"ן כ"א כשבשעת התביעה כבר נשבע, אבל הר"ן גופא ודאי דחולק עם הרשב"א. ואפ"ה אנן לדידן אין סתירה בזה משום דלפירוש, הסמ"ע והש"ך אפשר לקיים שניהם ודו"ק היטב.
שם בסמ"ע ס"ק ג' הביא דהע"ש כתב הטעם דמודה במקצת צריך שבועה משום דאמרינן דבכולה בעי דלודי אלא דלית לי' וסבר אשתמוטי עד דלהוי לי לכן הטילה התורה שבועה עליו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, והסמ"ע כתב שזה אינו דהא מסקינן בש"ס (פ"ק דב"מ) דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ושוה לאיניש חומרת גזילת ממון לחומרא דשבועה וכמ"ש הטור לקמן (סי' צ"ב סעיף ד') ע"ש. ונ"ל ליישב דהטור אמנם פסק כן משום דאזיל בשיטת הרא"ש (פ"ק דב"מ ד"ו) דהוכיח מלשון הרי"ף שם שכתב ונימא מיגו דחשיד אממונא וכו' אמר אביי חיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, ומדלא הביא כ"א דברי אביי, ודברי ר' יוחנן לא הביא כלל מכלל דפוסק כאביי דלדידי' אמרינן דהיכא דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, וכפרש"י שם דאביי פליג על ר' יוחנן וסובר שדוקא משום דחיישינן למלוה ישינה ולא חשיד כלל אממונא, אבל אי הוה חשיד אממונא הוה חשיד נמי אשבועתא, מיהו הא התוס' סברי להדיא דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא, ובב"מ (ד"ג ע"ב) בד"ה בכולה בעי דלודי השיגו על פרש"י דפי' בהא דמסיים רבה הטעם דמודה מקצת משום דבכולה בעי דלודי, דהיינו משום דאל"ה הו"א מיגו דחשיד אממונא, והשיגו ע"ז דהא אסיקנא לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו'. הרי דסברי למילתא דפשיטא דסתמא דתלמודא ומסקנת הש"ס הוא דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ודלא כאביי ולא עוד אלא דגדולי הראשונים מפרשי שגם אביי גופא סובר דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' וז"ל השמ"ק בב"מ שם א"נ אביי לא פליג אסתמא דתלמודא דאוכח דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא אלא קאי אהא דפריך ונימא מיגו דחשיד אממונא וכו' וקאמר אביי לדברי המקשה אפי' אי בעלמא אית לן דמאן דחשוד אממונא חשוד אשבועתא הכא דשבועה זו תקנת חכמים הוא וראו בדורות האחרונים שהוצרכו לתקנה זו תלינן בספק מלוה ישינה שלא לבטל שבועה זו וכו' עכ"ל, וגם הרמב"ן כתב וז"ל ויש לפרש דאביי לא פליג אהא דאמרינן דמאן דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא אלא אדר' יוחנן פליג דאמר שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואתא אביי יאמר חס ושלום שאין חוששין לכך שאין אדם תוקף בטליתו של חבירו חנם אלא היינו טעמא דמתני' מפני שלא יהא כל אחד הולך ותוקף משום ספק מלוה ישינה וכו' עכ"ל, וגם בדעת התוס' נראה נמי דמפרשי דאביי סובר נמי דלא אמרינן מיגו דחשיד, דאי כשיטת הרי"ף והרא"ש דאביי סובר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא, א"כ למה השיגו על רש"י דפי' בדרבה מטעם מיגו דחשוד, מכח סתמא דתלמודא. הא אדרבה כוותי' דאביי דבתרא הוא הוה לן לפסוק, ועוד דהא אפשר לומר דרבה סובר נמי כאביי דהא אביי תלמידו של רבה הוא, ובודאי דבחדא שיטתא קיימו ואביי קבלה מרבה רבו, ומאי מקשו התוס', אלא לאו דהתוס' מפרשי דלית מאן דפליג אסתמא דתלמודא וגם אביי סובר דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא. ואין תפיסה על הע"ש שכתב דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ודלא כהטור, משום דסמיך על שיטת התוס' וכמה מגדולי הראשונים שהבאתי בזה דכתבו לודאי דסתמא דתלמודא הוא דלא אמרינן מיגו דחשוד ועיין בחבורנו לב"מ ד"ג וד"ו מה שכתבתי עוד מזה.
בירור הדין אם משכון מיקרי הילך ואם במתנה מהני משכון. באותו סעיף במחבר ואינו נקרא הילך אא"כ יהא המקצת שהודה לו מוכן בידו בפני ב"ד וכו' ואפי' אם יתן לו משכון על מה שמודה לא חשיב הילך, זהו שיטת הר"י הלוי והרבה ראשונים. והרמ"א הביא בשם בעל העיטור דמשכון חשוב הילך, ולפי שדין זה מקצוע גדול המסתעף לכמה פרטי דינים. ראיתי להאריך בביאורו כיד ה' הטובה עלי והנה בש"ך ס"ק ד' הוכיח דאפי' אם נותן לו רשות למכור המשכון לא הוה הילך וכ"כ הריטב"א ע"ש. ואע"ג דדעת הרמב"ם (בפ' ג' וד' מהלכות טוען) דמשכון אינו כהילך וכהמחבר, מ"מ בכה"ג כשנתן לו רשות למכור המשכון מודה דהוה כהילך, ויפלוג בזה על הריטב"א וכמו שנבאר, דהנה יש שני סוגי ועניני הילך אשר טעם פטורם נמי אינו שוה, א) שהמקצת שמודה נותן לו מיד בב"ד, ד, ב) שאינו נותן מיד, רק שהדבר מזומן בביתו, וגם זה מהני בפקדון לדעת כמה ראשונים, ועמ"ש הש"ך בס"ק ג', ומסוג זה הוה נמי קרקע דמיקרי הילך אע"ג שאין נותנו מיד, מ"מ כיון דכל מקום שהוא הרי שלו מיקרי הילך, וטעם הפטור בשני אלו הסוגים אינו דומה, דבסוג השני לא נוכל לפרש טעם הפטור כ"א כפי מובן הפשוט, משום פרעון. דהמקצת שהודה הוה כאילו פרע לו כבר, ולא היה זה בכלל התביעה, והתביעה לא היתה כ"א על הנשאר דהוה כופר הכל. ואכן בסוג הראשון, היכא שנותן לו מיד מה שיודה, אין אנו צריכן לטעם זה, אלא כטעם הב"י המובא בקצוה"ח כאן ס"ק ה' עפמ"ש הרי"ף והרמב"ם (פ"ז מהלכות טוען) דמודה מקצת לא הוה כ"א כשמודה בדבר שיכול לכפור אבל בדבר שלא יכול לכפור לא מיקרי מודה, הרי מוכח מדבריהם דהודאה לא מיקרי כ"א במקום שנצרך להודאתו, אבל במקום שאין נצרך להודאתו לא מיקרי הודאה, וכשנותן לו הדבר מיד אין אנו צריכין כלל להודאתו, דכיון שהוא נותן לו, מה אנו צריכין להודאתו שחייב לו מכבר, וכיון שאין אנו צריכין כלל להודאתו, ממילא פטור מטעם דלא הוה כלל מודה מקצת, ודומה כאילו נותן לו החמשים זוז במתנה דודאי שלא נקרא מודה מקצת ע"ש בקצוה"ח דכן מוכרח לומר לשיטת הב"י, והנה הרמב"ם (פ"ד מהלכות טוען) שכתב דמשו"ה הוה שטר הילך משום דלא יכול לכפור, יסבור נמי בטעם דהילך כשיטת הב"י מטעם דלא מיקרי מודה, דאי מטעם פרעון א"כ מה ענין הילך לטעם דאינו יכול לכפור, וכמו שהקשו באמת כמה מרבוותא על דעת הרמב"ם, דמה ענין לא יכול לכפור להילך ועיין בתומים ס"ק ב', והיינו משום דהם סברו דטעם הפטור היא משום פרעון, משו"ה הקשו שפיר, ולמה שבארתי דטעם הפטור דכיון דלא יכול לכפור לא מיקרי מודה במקצת כלל אתי שפיר טעם זה ודו"ק היטב.
ומזה אשכחנא פתרי בחילוק שבין רש"י ורמב"ם לגבי שטר, דרש"י (ב"מ ד"ד ע"ב) כתב דמשו"ה הוה שטר הילך משום שיש בו שעבוד קרקעות, והרמב"ם (פ"ד מהלכות טוען) כתב משום דלא יכול לכפור, ונ"מ גדולה יש בין שני הטעמים, ולטעם רש"י היינו דוקא בשטר שיש בו עדים. וגם דוקא היכא שיש לו קרקע, אבל בכתב יד שאין בו עדים ואין גובין בו ממשעבדי, או היכא שאין לו קרקע לא הוה הילך, ואילו לטעם הרמב"ם אפי' באין לו קרקע וגם בכתב יד שיש בו נאמנות נמי הוה הילך וכמ"ש הש"ך לקמן (סי' פ"ח סקנ"א), וצריך להבין מדוע מיאנו כל אחד בטעם של השני, ולמה שבארנו יתיישב דלשיטתם אזלי, דכיון ששיטת רש"י דהילך הוה בלא נתנו מיד כ"א באומר לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם, ובנתנו מיד ס"ל דלא הוה כלל הילך וכמ"ש הר"ן והשמ"ק, ואע"ג שזה דוחק גדול לומר כן בדעת רש"י דיסבור דהילך לא הוה כ"א בפקדון ולא במלוה וכמו שהרגיש בדוחק הזה בהגהות דרישה כאן והפנ"י בב"מ שם, וגם אנכי כוונתי בזה לדעתם כשנדקדק בדברי רש"י דלא פירש ענין ההילך כ"א על דברי ר' חייא דס"ל דהילך חייב. ע"ז פירש, דהילך היינו לא הוצאתים וכו'. ולא פירש כן על פטור בדברי רב ששת, ומזה ניכר שדעת רש"י הוא להיפוך, דבהילך כזה כשמוסרו מיד ודאי דכו"ע סברי דפטור ולא יפלגו בזה, וגם ר' חייא מודה דפטור ורק פלוגתתם הוא כשאינו מוסרו לידו אלא אומר לא הוצאתים וכו', בזה ס"ל לר' חייא דחייב, ורב ששת סובר שאפי' בכה"ג פטור נמי, עכ"פ ההילך שמבואר בסוגיא שם. לדעת רש"י הוא באומר לא הוצאתים וכו', ועל סוג הילך הזה אי אפשר לפרש הטעם משום דהוה כאילו לא הודה כיון שאין נותנו מיד, וע"ז קאי נמי הקושיא משטר, ומשו"ה מוכרח היה נמי לפרש גם בשטר דהטעם הוה משום שעבוד קרקעות, דהוה נמי הטעם כמו בפקדון, דשלו הוא בכל מקום שהוא, אכן הרמב"ם דס"ל דהילך לא הוה כ"א בנתנו מיד וז"ל בפ"א מהלכות טוען הטוען על חבירו וכו' והודה במקצת ונתנו מיד הוה הילך הרי שדייק לכתוב ונתנו מיד, וכן בפ"ד מהלכות טוען כתב בית זה מלא עד הזיז מסרתי לך והלה אומר עד החלון חייב. ומדסתם דבריו משמע דהילך לא הוה משום דאין נותנו מיד, דאילו לשיטת רש"י יקשה דהא בפקדון מיירי ואמאי חייב הא הוה הילך, וצ"ל בע"כ דמיירי דוקא שהרקיבו הפירות בפשיעה וכמ"ש התוס' שם, וכיון שדעת הרמב"ם דהילך לא הוה כ"א כשנותנו מיד אבל מה שאומר יהיו שלך בכ"מ שהם לא מיקרי הילך. ממילא לא יוכל לפרש דשטר הוה הילך משום שעבוד קרקעות, דמה מועיל אם יש לו שעבוד סוף סוף לא עדיף זה מפקדון דהוה נמי שלו בכ"מ שהוא ומ"מ כיון שאין נותנו מיד לא הוה הילך, משו"ה הוכרח לפרש הטעם משום שאינו יכול לכפור ואתי שפיר, אלא דלפי מה שבארתי דלהרמב"ם לא הוה הילך כ"א בנותנו מיד ואפי' בפקדון נמי לא הוה הילך באומר כל מקום שהם וכמ"ש הל"מ (פ"ד מהלכות טוען) א"כ קרקע גופא אמאי הוי כהילך, וצ"ל דכיון דעיקר התביעה וההודאה הוא בקרקע, אי אפשר לפרש בענין אחר, דלא יוכל למוסרו בידו, אבל בשטר אע"ג דקרקעותיו משועבד מ"מ כיון דעיקר התביעה וההודאה הוה בממון לא הוה הילך מה שיש בזה שעבוד קרקע וצ"ע:
ואחרי שבארנו בזה שני סוגי ההילך וטעמם, מעתה נבאר דין משכון, דהנה בטעם שבמשכון לא מיקרי הילך, יש בזה נמי שני טעמים, א) מ"ש הריטב"א וכן הריב"ש סי' שצ"ו דלא מיקרי הילך כ"א מה שהוא פרעון גמור, אבל משכון שאכתי צריך שומת ב"ד ומכירה וגוביינא לא הוה הילך, והנה טעם זה לא שייך כ"א כשנאמר דפטור דהילך עושה הפרעון, דהוה כפרע לו כבר ולא היה בכלל התביעה, שפיר אמרינן דכיון שמחוסר שומא וגוביינא לא נוכל לחשבו כפרוע מכבר, אכן לשיטת הרמב"ם דהטעם הוא משום דכיון דנותנו מיד ואין אנו צריכין להודאתו, ואין אנו דנין כלל על הפרעון, א"כ משכון נמי הוה הילך, דגם בזה אין אנו צריכים להודאתו, דמה נ"מ הוא לדידן דהא השתא כשהודה הוה המשכון בשביל החוב, ואם לא הודה הוה המשכון לשם מתנה, ולפ"ז יקשה על הרמב"ם כיון שס"ל טעם פטור דהילך משום דלא יוכל לכפור, הרי משום חסרון הודאה ולא משום חסרון בפרעון וא"כ איך יוכל לסבור דמשכון לא נקרא הילך, אלא די"ל דהרמב"ם לא יפרש במשכון הטעם כפי' הריטב"א משום חסרון פרעון, אלא כטעם העיקריי המבואר בהרי"ן מיג"ש משום דמנה אין כאן משכון אין כאן, וטעם זה שייך אפילו לשיטת הרמב"ם:
שוב התבוננתי דאפי' אם נימא כטעם הזה יש לדון טובא, דבסברא דמנה, אין כאן גופא נאמרו ונשנו כמה טעמים, וז"ל התוס' (קדושין ד"ח ע"ב) ד"ה מנה אין כאן, פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין עכ"ל, וכזה כתבו גם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמשו"ה אינה מקודשת משום דהכסף אינו בעין לא מהני לקנות בהו אשה או קרקע דכסף כזה אינו ראוי לקנין ע"ש, הרי משמע מדבריהם שבאמת המשכון עושה התחייבות, שמחויב אח"כ ליתן לה המנה, וכן במתנה נמי אם הבטיח לתת מתנה לחבירו ונתן לו משכון ע"ז דמהני, אלא דלקנין לא מהני משכון, משום דלקנין בעינן כסף בעין, וכן הבין באבני מלואים סי' כ"ט ובפנ"י שם בכוונת התוס' דבמנה מהני משכון משום דלא בעינן כ"א התחייבות, והתחייבות עושה המשכון, והנה אי נימא כטעם הזה בסברא דמנה אין כאן ודאי דלא שייך זה בענין הילך, לומר דמשו"ה לא הוה משכון הילך משום דמנה אין כאן, כיון דסברא דמנה אין כאן הוה משום דהכסף אינו בעין ואינו ראוי לקנין, א"כ הכא שלא נרצה לקנות שום דבר פשיטא דמהני משכון, אלא דצ"ל דהרמב"ם יפרש בזה כשיטת הרא"ש בקדושין שם דטעם דמנה אין כאן הוא משום דגם התחייבות אין עושה המשכון, דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו תחלה, דנכסוהו דבר אינש אינון ערבין וכל היכא דליכא לוה ליכא ערב, ולטעם זה אם נתחייב לתת מתנה והניח משכון לא מהני כיון דליכא חיוב מקודם, ולשיטה הזאת אתי שפיר דמשו"ה משכון לא הוה כהילך, דכיון דעיקר הפטור דהילך לשיטת הרמב"ם משום דאין אנו צריכין להודאתו, וכאן ודאי דצריכין אנו להודאתו, דבשלמא עתה שהודה שחייב לו מכבר מועיל המשכון, אבל בלא הודאתו על חיוב הקודם אף שנותן לו משכון, היינו חושבים המשכון להבטחת מתנה וע"ז אין מועיל משכון וכנ"ל, ובכדי שלא נחשוב זה לדוחק לומר דהרמב"ם יפרש כהרא"ש במקום שהרבה ראשונים פליגי עליו בזה וכמ"ש התוס' והרמב"ן והרשב"א, הנני בזה לבאר אשר אם כי מחמת הטעה שכתבו במנה אין כאן משום דהכסף אינו בעין מוכרח לכאורה דפליגי עם הרא"ש, מ"מ לאחר העיון נראה דכו"ע סוברים כשיטה הרא"ש, דהנה איך נוכל כלל לפרש דלשיטת התוס' וסייעתם, המשכן עושה התחייבות ומהני גם בקדושין לענין זה שחייב ליתן להם מנה וכן במתנה מהני וכמו שהבין האבני מלואים והפנ"י, הא באותו דבור כתבו התוס' שם וז"ל וכמו כן במתנה נמי אם אומר אדם לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון דלא קנה המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן, עכ"ל, הרי הרי להדיא שסוברים דבמתנה לא מהני, ובפנ"י אמנם הרגיש בזה וכתב דשיטות חלוקות יש בזה בתוספת. טעם האחד, דכסף אינו בעין, סובר דהתחייבות יש בזה ויכול אדם להתחייב ע"י משכון אפי' כשלא נתחייב גופו מתחלה ודלא כשיטת הרא"ש. ומה שכתבו אח"כ דבמתנה לא מהני, היינו כסברת הרא"ש, אכן כמה מן התימא יש בזה לומר שהתוס' עצמן בתוך כדי דיבור יסתרו עצמן וידלגו משיטה לשיטה, ויכתבו נמי בלשון וכמו כן במלת החבור, וכל זה הוא במתנה, ומה שכתבו האבני מלואים והפנ"י דלשיטת התוס' שם נמי יתחייב ע"י המשכון לתת לה המנה, זה תמוה עוד יותר, דאפי' אי נימא דיוכל לעשות התחייבות, היינו דוקא במתנה, שכיון שהבטיח לחבירו לתת לו מתנה בלא תנאי ואם אך נימא שיכול המשכון להיות ערב אפי' בלא התחייבות תחלה, יועיל המשכון לחייבו מטעם ערב לקיים הבטחתו, אבל בקדושין איך יעלה על הדעת שיתחייב לתת לה המנה, דאטו הבטיח לתת לה מנה במתנה, והלא לא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין, וכיון שאינה מקודשת מהיכי תיתי שיתן לה מנה, והנה מלשון התוס' שם נמי משמע דקדושין גרע בזה ממתנה, דזה לשון התוס' וכמו כן במתנה אם אומר לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון ע"ז דלא קנה וכו' ואין לחלק בין מתנה לקדושין, ומלשונם מוכח דבקדושין יש סברא יותר לפוטרו והיה מקום לחלק בין קדושין למתנה, ואיזה חילוק יש ביניהם, אלא כמו שכתבתי דבקדושין אי אפשר כלל לומר שיהא חייב לה כיון דלא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין, ואחרי שהקדושין נתבטלו ממילא אין חייב לתת לה, אבל במתנה שהבטיח לתת מתנה בלא תנאי, הוה אמינא שי"מ עושה המשכון התחייבות, ואשמועינן התוס' שגם במתנה אין עושה התחייבות משום דאין יוכל לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו תחלה וכסברת הרא"ש, הרי להדיא שגם התוס' סוברים כשיטת הרא"ש:
ומכל אלה יורה האמת דרכו שודאי גם התוס' והרמב"ן יסברו כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה המשכון, ובמתנה לא מהני וכ"ש בקדושין, ומה דקשה לפי"ז דא"כ למה הוצרכו לטעם דכסף הזה אינו בעין ואינו ראוי לקנין, ותיפוק לו מטעם דאין כאן כסף כלל, דפרצה הזאת גרם להפנ"י והאבני מלואים לנטות מכוונת התוס', גם זה יש לתרץ, דאם הוה אמרינן דלקנין לא בעינן דוקא כסף בעין, א"כ היה ראוי להתקדש ע"י המשכון כיון שעתה נותן לה כסף שהוא ראוי לקנין, וכיון שמקודשת ממילא שיחויב אח"כ לשלם לה מטעם ערבות, דבזה שפיר יועיל הערבות, כיון שחלו הקדושין א"כ הפסיד לה פרוטת הקדושין ובמקום שיש הפסד מועיל המשכון מטעם ערבות כמו בדין דחבילה המובא שם בתוס' ונהי דבמתנה לא יועיל כיון שליכא חיוב הגוף תחלה, אבל בקדושין שיש הפסד ודאי יועיל, ולהכי הוצרכו נמי לטעם משום דהכסף אינו בעין, ולהכי אינה מקודשת כיון שגם התחייבות ליכא, והאבני מלואים טרח הרבה להבין סברת התוס' איך באמת מועיל להתחייב בערבות היכי דליכא לוה, ולמה שבארתי באמת גם התוס' מודים דאין עושה התחייבות, וכן נמי אין מקום לקושית הפנ"י דכיון דהתחייבות עושה המשכון, א"כ נהי דכסף אין כאן תתקדש על ידי החיוב שנתחייב לתת לה, דהא גם במלוה אינה מקודשת כ"א מחמת דבאותן המעות כבר זכתה, אבל כשיתחייב לה חיוב כעת והיה ראוי להמקדש ולמה שכתבתי האמת אין עושה שום התחייבות כלל בקדושין וכמו שבארתי:
והנה שיטת התוס' עצמו והרשב"א ודאי דיסברו כשיטת הרא"ש שגם במתנה לא מהני, ולא עוד אלא אפי' מה שהביאו התוס' שם אח"כ בשם הרר"ח כהן דאם אומר במתנה אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן המתנה, דמשמע לכאורה דשיטה הזאת פליגי על מה שכתבו לעיל, דגם במתנה לא מהני, ולשי' הרר"ח יכול אדם להתחייב במשכון אפי' כשלא שיעבד גופו מתחלה אכן באמת גם שיטה הזאת תסבור כהרא"ש, והא דבאל תחזיר מהני, לא מהני באמת מטעם חיוב, דאי מטעם חיוב מחויב היה לתת המתנה, וזה לא נזכר כלל בדברי הרר"ח, ודאי הדבר דאם לא ירצה לתת לו המתנה שאין עליו שום חיוב, אלא שרק המשכון יכול לעכב כיון דמסר לו את המשכון על תנאי זה שלא יהא יוכל לתובעו בחזרה וכל תנאי שבממון קיים, אבל איה"נ שחיוב על המתנה אין כאן כלל ונתפלאתי על החלקת מחוקק (אה"ע סי' כ"ט) שכתב דמאן דס"ל במתנה דמהני באל תחזיר, מהני נמי בקדושין אם אמר לה אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דמקודשת, ולא קרב זה אל זה, דבקדושין דבעינן שהכסף יהיה ראוי לקנין, וכיון שהמשכון לא ישאר ביד האשה לא יועיל לקנות על ידו, דבמתנה דלא בעינן כ"א התחייבות שפיר מועיל באל תחזיר, אבל בקדושין מה יוכל להועיל כיון דסוף סוף לא ישאר ביד האשה ואין ראוי לקנין, ומתחלה רציתי ליישב עפ"י שיטת רש"י שם דמשו"ה המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה וזכתה כבר באותן מעות ושום הנאה לא נתוסף לה כעת ע"י הקדושין ולטעם זה אם נתחייב בשעת קדושין באיזה חיוב חדש דמקודשת ע"י החיוב שהוא כמלוה, ומשו"ה באל תחזיר, נהי דלא תוכל להתקדש מטעם כסף המשכון, מ"מ תתקדש ע"י החיוב שמחויב לתת לה המנה, אכן למה שבארתי שגם באל תחזיר אין חיוב לתת המנה ורק המשכון תוכל לעכב, א"כ סוף סוף אין במה להתקדש, דמצד כסף המשכון אין ראוי לקנות כיון שביד הבעל ליקח המשכון אם יחזיר המנה, וחיוב המלוה נמי אין כאן אחרי שאין עליו חיוב לתת המנה, והנכון בזה כהב"ש שם שדוקא במתנה מהני באל תחזיר אבל בקדושין לא מהני, שוב ראיתי בפסקי תוס' דבאומר אל תחזיר מקודשת משום דהוה כאומר החפץ יהיה שלך עד שתחזירהו, ואמנם מלשון התוס' עצמו משמע שאפי' במתנה אין מועיל לענין חיוב כ"א לעכב המשכון והוא כמו שכתבנו, עכ"פ בררנו שכל השיטות סוברים כהרא"ש דמשכון אינו עושה התחייבות וזהו עיקר הטעם בסברא דמנה אין כאן, ואתי שפיר שיטת הרמב"ם במה שכתב דמשכון לא הוה הילך, אלא דהיכי שנותן לו רשות למכור המשכון בזה עכ"פ יצא לנו דהוה כהילך, כיון דכל עיקר הטעם דמשכון אינו כהילך הוא מחמת שצריכין אנו להודאתו, דבלא הודאתו אע"ג שנותן את המשכון, היינו רק למתנה בעלמא, ובמתנה לא מהני משכון, וא"כ היינו דוקא כשאין נותן לו רשות לעכב המשכון, אבל כשנותן לו רשות לעכב המשכון ולמוכרו דהוה כמו אל תחזיר דמהני במתנה, וכיון דגם במתנה מהני ממילא אין אנו צריכין להודאתו ושפיר הוה הילך, ואע"ג שהוכחתי דרק המשכון יכול לעכב, מ"מ מה איכפת לן, כיון דסוף סוף ההודאה ישיג ולא יוצרך לנו כלל הודאתו ושפיר הוה הילך ודו"ק בכל זה ועיין בחדושנו לעיל (סי' י"ב) מה שכתבנו מזה:
תבנא לדינא דלכו"ע במתנה לא מהני משכון כ"א באל תחזיר. שאין יכול רק לעכב המשכון, ולענין הילך, למאן דסובר דפטור דהילך משום הפרעון, אז אפי' בנתן לו רשות למכור נמי לא הוה הילך, כיון דסוף סוף לאו פרעון מעליא, דמחוסר שומא וגוביינא, והרמב"ם דס"ל הטעם משום דאין כאן הודאה, בנתן לו רשות למכור מהני משכון כיון דישיג עכ"פ המעות ואין אנו צריכין כלל להודאתו:
והנה הר"ן והריטב"א הוכיחו, וגם הגהות דרישה כאן כולם הוכיחו כשיטת רש"י דכל פקדון הוה הילך משום דכל מקום שהוא ברשות בעלים קיימא, מסוגיא דב"מ (ד"ה ע"א) דפריך התם ת"ש דתני רמי בר חמא ארבעה ממנין צריכים כפירה במקצת וכו' היכי דמי לאו דאמר לו הולך, ואי כהרמב"ם דלא הוה הולך כ"א במסרו מיד בב"ד, מהיכא פשיטא למקשה דמיירי בהכי שמוסרו מיד ע"ש אכן לי היה נראה שאדרבה מסוגיא הזאת משמע יותר כפי' הרמב"ם, חדא דלשון הש"ס היכי דמי לאו דאמר לו הילך, משמע שבהודאה לחוד לא סגי עד שיאמר לו הילך, ואילו לרש"י לא בעינן כלל שיאמר לו הילך, דכיון שהודה לו על הפרה הרי הוא ברשותו בכל מקום שהוא. הן אמנם דרש"י ז"ל באמת תיקן זה, ובד"ה לאו דאמר לו הילך כתב ע"ז וז"ל דקיימא קמן ואמר לו קחנה בכ"מ שהיא דהיינו הילך עכ"ל ונראה ברור משום דקשיא לו על לשון הש"ס דאמר לו הילך, דמשמע שהביא הפרה לב"ד ואמר לו הילך, ואילו לשיטתו אפי' לא אמר לו הילך נמי יפטור דכיון שהודה לו בפקדון מעצמו הוה הילך, ולכן תיקן דלא מיירי התם באמת שאמר לו הילך, אלא אמר לו קחנה בכ"מ שהיא, דהיינו הילך מעצמו. אכן פשטות לשון הש"ס דאמר לו הילך משמע שבהודאה לחוד לא סגי עד שיאמר לו הילך וכהרמב"ם, ותיקון רש"י הוה דוחק, ופשטות הלשון נראה יותר כהרמב"ם, ועוד דלשיטת רש"י קשה קושית התוס' בב"מ שם בד"ה שומר חנם, אמאי לא פריך הש"ס מכל הני משניות דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, ועשרה גפנים דשבועות (דף מ"ב) ומתני' דב"מ (דצ"ז ע"ב) דזה אומר שאולה וז"א שכורה דמיירי בפקדון, הא הילך הוא. ולשיטת הרמב"ם א"ש. דממשנה דעשרה גפנים ודאי דלא מצי להקשות, דהתם כיון דמחוברים לקרקע הם ולא יוכל להביאם לב"ד ולמוסרם לידו לא הוה הילך, ומשו"ה חייב שבועה, ואע"ג דבקרקע עצמו הוה נמי הילך לשיטת הרמב"ם אע"ג דאינו מוסרו מיד, וא"כ גבי גפנים נהי דמטעם פקדון לא הוה הילך, יהיה הילך מטעם דהוה כקרקע' י"ל דכיון דחיוב השבועה הוא מטעם דסובר ר' מאיר דעומדים ליבצר כבצורות דמיין וכדמוקי בשבועות שם דאל"ה אין נשבעין על הקרקעות, וא"כ כיון דלעיקר חיוב השבועה אנו אומרים דכבצורות דמיין והוה כמטלטלין, איך נאמר תו דלענין הילך יהיה כקרקע, ועוד י"ל עפ"י מה שכתבנו לעיל בטעם דקרקע הוי הילך לשיטת הרמב"ם אע"ג דאינו מוסרם מיד, וכתבתי משום דהודאת קרקע אי אפשר בענין אחר, דלא אפשר למוסרם לידו, או משום דלא יכול להבריחם, ושני אלו הטעמים לא שייך בכאן, דכיון דהענבים עומדים ליבצר, א"כ יכול לבוצרם ולמוסרם לידו וגם יכול להבריחם ודו"ק, ואתי שפיר בזה מה שהק' התומים לקמן (סי' צ"ה) למ"ד דס"ל טענו שני מינים והודה לו באחד מהן דפטור, הך טענו עשרה גפנים העומדים לבצור והדה לו בחמשה, הך חמש מה טיבן, אם הם בעין הא הוה הילך, ואי דאכלן והך חמשה דכפר הם בעין, א"כ שני מינים הם, מעות וענבים, וא"כ פטור ומ"ט דר' מאיר דמחייב, ולמה שכתבתי לק"מ דיש לומר ודאי שהם בעין ואפ"ה לא הוה הילך, דמטעם פקדון לא הוה הילך לשיטת הרמב"ם כיון דאינו מוסרו מיד, ומטעם קרקע נמי לא הוה הילך כנ"ל, וכן מבבא השניה דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, דמיירי שהתבואה מונחת בביתו עד החלון, משו"ה נמי לא הוה הילך, דבשלמא גבי פרה יש לומר שהביא עמו הפרה ונותנו מיד, אבל התם אי אפשר לומר שהביא עמו כל התבואה למסור לידו, וגם מלשון דזה אומר עד החלון, דמשמע שמונחים בביתו כמדה הזאת עד החלון, ומשו"ה לא הוה הילך כלל, וכן נמי ממשנה דפ' השואל דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה, נמי אין להקשות, דהא התם באמת אין שום שבועה עצמיית כ"א שבועת הגלגול, וכדמוקי התם בדף צ"ח ע"ב ואדרבה משם גופא יהיה ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם, דהנה הש"ס מקשה שם אמאי ישבע הא מה שטענו לא הודה, ומשני שנשבע ע"י גלגול, ואילו לשיטת רש"י דפקדון הוה הילך, לא הוצרך כלל לזה, ותיפוק לי' דאינו נשבע משום דהוה הילך, ועיין בהגהות הגר"א שם, אלא ודאי דמוכח כשיטת הרמב"ם, וקושית הריטב"א והר"ן דאי כהרמב"ם מהיכא פשיטא למקשה דמיירי במסרו מיד עיין בפנ"י ובס' מעייני החכמה מ"ש בזה:
שם בסמ"ע ס"ק ה' בין במלוה בין בפקדון לאפוקי מדעת רש"י דס"ל דבפקדון אף כופר הכל חייב שבועה דאורייתא וכו'. והנה התוס' השיגו על שיטת רש"י בשלשה מקומות, בב"ק (דק"ז ע"א) ובמס' גיטין וכתובות די"ח, אכן ההשגה שהשיגו בב"ק אינו דומה לההשגה שבגיטין וכתובות, בב"ק השיגו על כופר הכל, דחייב בפקדון לרש"י, ואילו בכמה משניות מוכח להיפוך דאפי' בפקדון פטור, ואילו בגיטין וכתובות תפסו קושיתם על מודה במקצת למה חייב בפקדון דהו"ל לפטור במיגו דכופר הכל ע"ש. ובכדי ליישב שיטת רש"י מההשגות הללו החזקות ושלא יסתור לכמה משניות נ"ל, דקושיתם שבכתובות ובגיטין יש ליישב בפשיטות עפ"י מה שהארכתי בחדושנו לעיל (סי' ע"ה) לבאר דלשיטת רש"י יש שני חזקות, חדא לפטור כופר הכל, וחדא לבטל המיגו דמודה במקצת, ודוקא חזקה דפוטרת כופר הכל אינה בפקדון אבל הך חזקה דמבטלת המיגו ישנה גם בפקדון, ולפ"ז א"ש, דאע"ג דכופר הכל חייב בפקדון, מ"מ מודה במקצת נמי חייב, כיון דהחזקה דאין אדם מעיז שמבטלת המיגו נמי איכא בפקדון, ועוד דבלא"ה כיון דס"ל לרש"י דכופר הכל חייב בפקדון, א"כ איתרע לה המיגו לגמרי ואין אנו צריכין כלל לטעם דאין אדם מעיז, דהא בעיקר שאלת רבה דמפני מה מודה מקצת ישבע, פי' דליהימניה במיגו, הקשו המפרשים הא מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ובחדושנו לעיל (סי' פ"ב) בכללי המיגו כתבתי ליישב בשם רש"י משום דהאי מיגו עדיפא משארי מיגות, דאם היה כופר הכל, זולת שטענתו היתה עדיפא בענין הנאמנות שכיה מהימן בלא שבועה, עוד היה מרויח גם ממון, אותו ממון שהודה וכי מחמת המעלה הזאת דמיא זה למשיב אבידה, דהיה יכול נמי להרויח ממון, והיינו שכתב רש"י (ב"מ ד"ב) דנפטרנו משום דהוה משיב אבידה ע"ש, ולפ"ז היינו דוקא אם אמרינן דכופר הכל היה פטור שפיר איכא במיגו הזה תרי מעלות ומשו"ה היתה כחה יפה לפטור גם משבועה, לולי טעם דאין אדם מעיז, אבל בפקדון דכופר הכל נמי חייב, א"כ בענין הנאמנות אין שום נ"מ בין מודה במקצת לכופר הכל כיון שגם בכופר הכל לא היה נאמן, ורק משום דטענתו עדיפא לענין הרווחת ממון, ומיגו כזה לא אמרינן לפטורי משבועה, ולא הוצרך בזה כלל לטעם דרבה דאין אדם מעיז, ומיושב קושית התוס' דאע"ג דבפקדון לא אמרינן דאין אדם מעיז אפ"ה אין לפטור מודה במקצת לשיטת רש"י כיון דכופר הכל חייב לא הוה מיגו גמור. ומיגו כזה לא אמרינן לאפטרי משבועה לשיטת רש"י, ואמנם בדעת התוס' י"ל דלשיטתם בב"מ דאפי' מיגו לפטורי משבועה נמי אמרינן וכמו שביארתי שם, וגם לשיטתם בכתובות (דף י"ג) בד"ה רב אסי דאפי' מיגו כזה שבענין הנאמנות ליכא שום עדיפות, דגם בטענה האחרת לא היה מהימן, ורק דטענתו היתה עדיפא, נמי הוי מיגו, לזה שפיר הקשו דאפי' אי נימא דכופר הכל נמי חייב אכתי הו"ל לפטור מודה במקצת כיון דעכ"פ טענתו עדיפא ביותר, אבל לשיטת רש"י אין מקום לקושיתם זאת ודו"ק:
וקושיתם שבב"ק דהא בכמה משניות מצינו שכופר הכל חייב גם בפקדון, הנה על רוב המקומות שהראו התוס' אפשר למצוא ישוב, דקושיא הראשונה מההיא דפ' השואל בההיא דשאלה ושכורה דלא מחייב שבועה כ"א כשיש עסק שבועה ביניהם ומוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת, הרי דלא מחייב שבועה כ"א במודה במקצת ולא בכופר הכל, י"ל דהתם מיירי בשואל דכל הנאה שלו ודומה למלוה שאינו מעיז מפני הטובה שעשה לו, וגדולה מזה איתא בתומים בכללי המיגו שאפי' בשומר שכר נמי אמרינן שאינו מעיז, דמיקרי נמי טובה, ורש"י לא אמר כ"א בשומר חנם, אבל בשומר שכר שעשה לו טובה הוה כהלואה, ולפ"ז כ"ש בשואל דכל הנאה שלו, ויש לי להוכיח דהכי הוא כוונת רש"י, דבב"ק (דק"ז ע"א) בהא דתני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת כתב רש"י וז"ל ואם נשבעו בלא כפירה והודאה אין שבועתו של שומר חנם כלום וכו' ודרמי בר חמא פליג אדר' חייא בר יוסף עכ"ל ולכאורה אינו מובן, דהא בכל הארבעה שומרין מיירי ברייתא דרמי בר חמא וא"כ מאי האי דדייק רש"י דאין שבועתו של שומר חנם כלום, הא בכל השומרים האחרים נמי אין שבועתם כלום בלא הודאה במקצת, ואכן מה מאוד מדויק למה שכתבתי בכוונת רש"י דגם ר' חייא בר יוסף דפליג וסובר דגם כופר הכל חייב לא פליג כ"א בשומר חנם ומשום שלא עשה לו טובה משו"ה יכיל להעיז נגדו, אבל בשארי שומרים גם איהו סובר דלא מחייב כ"א בהודאה במקצת, ולכן מדמסיים רש"י דמשו"ה הביא הך ברייתא דרמי בר חמא לאשמועינן דרמי בר חמא פליג אדר' חייא בר יוסף, משו"ה דייק רש"י לכתוב שומר חנם, דפלוגתתם אינו כ"א בשומר חנם, ולרמי בר חמא אפילו שומר חנם נמי אינו חייב כ"א בהודאה במקצת, משא"כ בשארי שומרין אין ביניהם שום פלוגתא ולשניהם בעינן הודאה במקצת וזה ברור:
ומה שהקשו עוד ממלוה על המשכון סלע הלויתני ושתים היה שוה והלא אומר סלע היה שוה פטור הרי דכופר הכל פטור אפי' ממלוה ללוה אע"ג דלא שייך אין מלוה מעיז נגד הלוה, דהא המלוה ודאי שלא קיבל שום הנאה מן הלוה, דאין לומר כיון דקיי"ל מלוה על המשכון הוה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף, הוה נמי כשומר שכר דעלמא דשייך בו אין אדם מעיז וכהתומים דלעיל, דהא לא דמי כלל, דבשלמא בשומר שכר דעלמא כיון דשביק כו"ע ואוגר לדידיה גומלו חסד בזה ושפיר יש לומר דמכיר לו טובה בשביל זה ואין יכול להעיז כנגדו, אבל במלוה ודאי דלא שייך לומר שהמלוה יכיר טובה ללוה בשביל שבא ללוות ממנו, ואע"ג דלענין שמירה מיקרי שומר שכר כיון דס"ס מרויח הוא ע"י ההלואה הזאת את הפרוטה דרב יוסף, אבל לענין העזה ודאי דלא שייך לומר בו שלא יוכל להעיז שנגדו, ולענין זה דומה ממש לשומר חנם, והיה נראה לכאורה ליישב, דהנה בחזקה דאין אדם מעיז שעושה פטור דכופר הכל נכללו בזה שני מיני העזות, א) נגד המלוה בעצמו, שאינו מעיז לכפור נגד אותו האיש שעשה לו טובה. ב) נגד העולם, כיון שחזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וכשזה כופר לגמרי ומשים לאל טענות חבירו, מיחזי לעיני הבריות כשקרן, ומשו"ה מוכרח להודות במקצת, ולפ"ז יש להבין בעיקר סברת רש"י שבפקדון יכול להעיז כיון שלא עשה לו טובה, דאכתי נפטרנו מטעם דלא יכול להעיז נגד העולם, ובע"כ צ"ל דהנפקד יחשוב שהבריות כשישמעו יצדיקו את דבריו, ויתלו הקלקלה במפקיד ולא בנפקד, משום דחזקה דאין אדם מוסר פקדונו כ"א ביד איש נאמן ובטוח, וכיון דליכא העזה נגד העולם, גם נגד המפקיד לא איכפת לו כיון שלא עשה לו טובה, ולפ"ז לא שייכא סברא זאת כ"א בפקדון שמדעתו מוסר להנפקד ואמרינן שבודאי אדם מדקדק למסור ביד מהימן ובטוח. וכיון שהפקיד אצלו מסתמא מהימן הוא, משא"כ כשלוה ממנו על משכון אין זה הוכחה שמהימן הוא. ההכרח גרם לו ללוות ממנו מפני שלא יכול להשיג אצל אדם אחר. ובכה"ג ודאי שהעולם יחזיקו הקלקלה יותר במלוה מפני החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וא"כ אכתי נפטרנו, דנהי שנגד הלוה בעצמו יכול הוא להעיז כיון שלא קבל שום טובה מאתו, מ"מ בפני העולם לא יוכל להעיז, ואכתי שייך גבי' חזקה דאין מעיז ומשו"ה פטור:
וכן מה שהקשו ממתניתין דעשר גפנים טעונות מסרתי לך דשבועות, וכן מהך דגיטין דשני כסים קשורים. הן התם לא נזכר בהדיא דכופר הכל פטור ורק הוכחת התוס' הוא מדנקטו בהנך מתניתין הדין במודה במקצת מכלל דכופר הכל פטור. ובאמת אין ההוכחה גדולה כ"כ, דיש לומר דנקטו במודה במקצת בכדי שיתוקם בכל השומרין. דאילו חיובא דכופר הכל אינו כ"א בשומר חנם אבל לא בשארי שומרין וכדלעיל בשם התומים, ועוי"ל דלרבותא נקטו מודה במקצת, דכופר הכל ודאי חייב כיון דלא שייך אין מעיז, אבל במודה מקצת ה"א דנפטר במיגו דכופר הכל, כיון דכל עיקר הטעם דמודה מקצת חייב ולא מהימן במיגו הוא משום דאמרינן אין אדם מעיז וליכא מיגו, אבל לרש"י דבפקדון מעיז הוא דמודה במקצת פטור ע"י מיגו, וכמו שהקשו התוס' באמת דנפטור מודה במקצת ע"י מיגו זה, וזה אשמועינן המתניתין דאפילו מודה במקצת נמי חייב ולא שייך לפטרו מכח המיגו וכטעמים שכתבתי לעיל ודו"ק, אלא אי קשיא הא קשיא לי על שיטת רש"י מהא דפריך הש"ס (ב"מ ד"ה) דלמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעט קרקע משביעה הא כל קרקע הילך הוא, הא יש לומר דאיצטריך קרא לפקדון דקרקע, ששם אי אפשר לפוטרו מטעם הילך, כיון דגם כופר הכל ממש חייב ואיצטריך קרא לפוטרו מטעם קרקע וצ"ע בזה:
שם בש"ך ס"ק ג' בפקדון אע"ג שאינו מזומן בידו הו"ל הילך וכו' והנתיבות ס"ק א' העלה דדוקא בפקדון אבל בגזילה אם תבעו שני כלים שגזלו ממנו והודה על כלי אחד שעומד בביתו לא הו"ל הילך, דגזילה לא קאי ברשות בעלים עד שעת השבה לפני הב"ד דהא בגזל ולא נתייאשו הבעלים אינו יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו וכיון שאינו ברשות הבעלים ע"כ לא הו"ל הילך וכו' עכ"ל הנתיבות, ואכן למה שהעליתי לעיל (סי' ל"ז) דעיקר הטעם דאינו יכול להקדיש דבר הגזול היינו משום דמי יימר דיזדקקו לו ב"ד ולכך חשוב כאינו ברשותו, ולפ"ז הכא לענין הילך, דמיירי בטענה וכפירה שלפני ב"ד וכיון דאזדקקו ב"ד חשיב שפיר כדבר ברשותו ועיין מה שכתבנו שם:
סעיף ב' במחבר תבעו שני כלים והודה לו באחד מהם וא"ל הילך וטען התובע שנשתמש בזה שמודה ונפחת מדמיו וכו' מקור דין זה הוא מסוגיא דב"מ ד"ק, ועיין בחדושנו לקמן סי' ר"ג כמה חדושי דינים שכתבנו בזה ע"ש היטב:
סעיף ה' במחבר אין שבועה למודה מקצת בכופר בכל ומחויב מתוך טענתו וכו'. ועיין מה שכתבנו לעיל בריש סימן זה בביאור דין זה ובדברי הסמ"ע והש"ך:
סעיף ו' במחבר הודה במקצת ועד אחד מסייעו י"א שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו, וראיתי בס' בית יהודה שהוכיח כדעה אחרונה שאינו פוטרו, דהנה הרא"ש (פ"ק דב"מ) רצה להוכיח שאינו פוטר ממתני' דב"מ (דל"ה ע"ב) השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה, ואמאי צריך לישבע הא השואל מסייעו, אלא לאו דעד המסייעו אינו פוטר, ושוב דחה זה די"ל דמיירי שהשואל אינו יודע היאך מתה ע"ש, ואמנם תי' זה של הרא"ש דחוק, דלדבריו יקשה קושית הגאון מהו' רפאל ז"ל אב"ד דק"ק אה"ו דמאי אשמועינן המשנה בזה דנקטה דהשוכר ישבע שמתה כדרכה, הא זה מילתא דפשיטא דהשוכר צריך לישבע כדין כל השומרים, והא מתניתין לא אתא לאשמועינן כ"א דאף שהשוכר פטור אפ"ה השואל משלם לשוכר בעד פרתו של חבירו אבל מהיכי תיתי שיפטור השוכר משבועה אע"כ דהמשנה הא אהא לאשמועינן דאע"ג דהשואל הוה עד המסייעו אפ"ה צריך השוכר לישבע, דאין עד המסייעו פוטר ולענ"ד מזה לא איריא כלל להוכיח דין זה, דהנה בחדושי רעק"א שם הקשה דמאי מהני שבועת השוכר, הא מ"מ הוה ספק שמא שלח בו השואל יד, דאטו לא זזה ידו ממנו ושמא שלח בו יד להשתמש, ואמנם הרשב"א העלה שגם בשלח בו יד ודאי נמי לא מחויב השוכר כיון שלא עפ"י דבורו נעשה, דדוקא היכי שעצם השמירה לא שמרה כראוי, החיוב על השומר כאילו היה אצלו ולא שמרה, אבל אם השמירה היתה כראוי אלא ששלח בו יד, מה שייך זה לשוכר, ולפ"ז מתניתין טובא אתא לאשמועינן דמהני מיהא שבועת השוכר ולא חיישינן שמא שלח בו השואל יד, דאפי' שלח יד ודאי נמי פטור וכהרשב"א, וא"כ לא מוכח דהמשנה אשמועינן דאין עד מסייע פוטר, אלא דשוב ראיתי דזה אינו, דאי אפשר לומר דהמשנה אשמועינן דאם אפי' שלח בו יד פטור, דכי מה שליחות יד שייך התם במשנה דמיירי ששוכר מסר לשואל, דבשלמא בשומר חנם ושומר שכר דאין להם רשות להשתמש בפקדון ואם אך נשתמש בו הוה שולח יד, שפיר יש לחוש לזה, אבל במתני' דהתם דמיירי בשוכר ושואל דלשניהם רשות להשתמש וא"כ איזה שליחות יד שייך בזה, הא החיוב דשליחות יד הוא מחמת שע"י התשמיש מכניסנה לרשותו, אבל בשוכר ושואל דבלא"ה ברשותן להשתמש, גם אם ישלח בה יד אח"כ אין מוסיף עוד הכניסה לרשותו, ושוב ראיתי בשם הריטב"א דבשוכר ושואל לא שייך שליחות יד, והדבר מוכרח, דאלת"ה א"כ להרא"ש שכתב בסוגיא דשומר שמסר לשומר דחייב השומר בשליחות יד השני ודלא כהרשב"א דלעיל, וא"כ יקשה באמת ממשנה דהשוכר פרה, מה מהני שבועת השוכר, וניחוש שמא שלח בו השואל יד וכקושית רעק"א, אע"כ כמו שכתבתי דהרא"ש לא כתב כן כ"א בשומר חנם שמסר לשומר שכר שלשניהם אין רשות להשתמש, אבל בשוכר ושואל שלשניהם יש רשות להשתמש לא שייך שליחות יד כלל, וכיון שכן אי אפשר לומר דהמשנה אשמועינן דמהני שבועת השוכר ולא חיישינן שמא שלח בו יד. כיון דלא שייך בזה שליחות יד כלל ודלא כרעק"א, ואין לומר דהא גופא אשמועינן המשנה דבשואל ושוכר לא שייך בהם שליחות יד ולאפוקי מהרשב"א ורעק"א, דלמה שבארתי דכיון שיש להם רשות להשתמש לא שייך שליחות יד מעיקרו, א"כ מה הוצרך לאשמועינן זה דלא דיינינן בו דין דשולח יד, כיון שאינו שולח יד כלל, ובע"כ דהמשנה אשמועינן דמחויב לישבע ואין עד המסייע פוטר, אלא שאכתי אין נוח, דאיך אפשר לומר דהמשנה אשמועינן דאין השואל שהוא עד המסייע פוטרו, והא כיון דהשואל ודאי דצריך לישבע שאינו ברשותו, וא"כ לאו עד הוא כלל דכל עד דצריך שבועה אינו עד כדאיתא בתוס' (קדושין דמ"ג), וכזה הקשה השער המלך (פ"ו מהלכות טוען) על הרא"ש שכתב דהשואל הוה עד המסייעו ע"ש, הן אמנם דראיתי בשמ"ק לב"מ שם שכתב להדיא דהשואל כשר לעדות זו דהא אינו נוגע בעדות ע"ש, אבל טעמא בעי למה באמת אינו נוגע כיון דצריך שבועה, מיהו בתשובת בש"א סי' נ"א כתב להקשות על עיקר שבועה שאינה ברשותו למה תקנוה והא אין נשבעין על טענת ספק לא שבועת התורה ולא שבועת המשנה חוץ משבועת השומרין, ותירץ משום דמורי ואמר דמי קא יהבינא וכמו דקאמר הש"ס (ב"מ ד"ה) דפריך אמאי נשבע שאינו ברשותו ולא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומתרץ התם נמי מורי היתירא דאמר אנא דמי יהיבנא וכן לקמן (פי' צ"ג) אלו נשבעין בטענת ספק השותפין וכו' משום דמורי היתירא, ולפ"ז במתני' דהשוכר פרה והשאילה אין השואל צריך לישבע כלל שאינו ברשותו דאין נשבעין על טענת ספק, ואין לומר דמורי היתירא אנא דמי יהבינא דהא השואל משלם לשוכר והמשכיר מפסיד את שלו וממילא אין כאן הוראת היתר לבעלים וא"צ לישבע, ואתי שפיר דברי השמ"ק והרא"ש דחשבו להשואל עד המסייע דבאמת אינו נוגע כלל ודו"ק:
שם בהג"ה וכן ראוי להורות דעד מסייעו פוטר, ובש"ך ס"ק ט"ז כתב דהיכא דהוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אין עד מסייע פוטרו, ובקצוה"ח הקשה דהא בע"כ לא נוכל לומר דעיקרו ממון, דהא היכי דטען איני יודע ועד אחד מעיד דצריך לשלם משום מחויב שבועה ואלי"ח, וכן בחשוד דצריך לשלם עפ"י העד וא"כ ע"כ צ"ל דעד אחד כי אתא לשבועה אתא ולא עיקרו ממון, דאל"כ איך אתי עד אחד לממון ובחדושנו לעיל (סי' ע"ב) כתבתי לתרץ דהקצוה"ח לא קרב כלל זה לזה, דזה ודאי דמעיקרו חל עליו חיוב שבועה, וחיוב התשלומין בא ממילא אח"כ מחמת שאינו יכול לישבע, אבל לענין עד המסייע שיבוא אחר טענת הנתבע, וגם חיוב השבועה באה ע"י הודאה במקצת, ודאי שאחרי שטען אינו יודע פרחה השבועה מיני', ומה ענין עד שבא מתחלה ושתחלת חיוב השבועה הוא רק ע"י העד, לעד המסייע שיבוא אח"כ, מתחלת עדותו ודאי דלא יחייב אלא שבועה, דשפיר קם גם עד אחד לזה, אבל אחרי שטען הנתבע אינו יודע פרחה השבועה וכי אתא אח"כ עד המסייע, הרי בא לפוטרו גם מממון וע"ז אינו קם, ועיין שם כי הוכחתי לבאר ולחלק דהיכי שמניעת השבועה הוא מצד שטוען אינו יודע, כו"ע מודו דאין עד המסייעו פוטרו ודלא כהש"ך שם שכתב דהב"י פליג ע"ז, דהב"י לא קאמר דעד המסייע פוטר במקום שאינו יכול לישבע, כ"א היכא דמניעת השבועה הוא מצד שהוא חשוד, דחילוק גדול יש אם המניעה הוא מצד שטוען אינו יודע או המניעה הוה מצד שהוא חשוד ע"ש טעמים נכונים ועיין עוד מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' צ"ד) בארוכה מדין זה:
והנה בפתחי תשובה הביא בזה לדברי השער המשפט דאפי' עד קרוב מסייעו לנתבע נמי מהני לפוטרו משבועת היסת ועיין בחדושנו לעיל (סי' ע"ה) מה שכתבנו מזה:
שם בהג"ה וי"א דה"ה בנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייעו נוטל בלא שבועה, ובש"ך ס"ק י"ט כתב ע"ז וז"ל מלבד בחשוד, דאל"כ כל מי שיש לו עד אחד יוציא ממון מהחשוד וכ"ה בתשובת מיימוני בס' משפטים סי' ס"א כו' עכ"ל, ולכאורה לשון הש"ך משמע דהטעם דבחשוד לא אמרי' בעד מסייע לתובע דיטול בלא שבועה דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכסברת התוס' (ב"מ ד"ה ע"א) שכתבו דמשו"ה אמרינן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל ולא אמרינן בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם בלא שבועה, משום דלא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יוציא ממנו ממונו ע"ש, וכן הבין הנתיבות בס"ק ה' דהכי הוא כוונת הש"ך מדמציין ע"ז סברת התוס' ע"ש, אכן באמת זה אינו, דמה דמיון הוא זה לדברי התוס' שלא כתבו הכי כ"א לענין שלא נימא בחשוד מתוך שאלי"מ, שזה תלוי בתובע אם ירצה להביאו לידי שבועה ילוה לו פרוטה ויתבע ממנו אח"כ מאה, והחשוד כשירצה להודות לו על האמת יודה לו בפרוטה ויהיה מודה במקצת, ומתוך שאינו יכול לישבע ישלם הכל, ובאופן זה יוכלו כל העולם להביאו לידי שבועה וליטול ממנו מה שיש לו ולא שבקת לו חיי, אכן כשאנו באים לפטור התובע משבועה משום שיש לו עד המסייעו, מה שייך בזה לומר דלא שביק חיי ויטלו כל אשר לו, הא לא נחשדו ישראל להעיד שקר, אלא ודאי דכוונת הש"ך הוא לא מטעם דלא שבקת חיי אלא מטעם שכתב בסמוך בס"ק ל"ה ולקמן בסי' צ"ב ס"ק ט' משום דאין העד יכול לעשות שתי פעולות, וכיון שהועיל בעדותו לחייב שבועה לחשוד לא יוכל שוב לפטור להתובע משבועה, דשתי פעולות אין יכול לעשות, והכי מוכרח נמי דטעמו של הש"ך הוא לא משום דלא שבקית חיי מדהביא דין זה בשם הגהות מיימוני, כיון דשבועה זו באה ע"י עד אחד ואי נימא דהתובע פטור נמי משבועה נמצא דעד זה כי אתא. עיקרו לממון אתא, זה אי אפשר דאין עד אחד קם לממון ע"ש, ובע"כ דהכי כוונת הש"ך נמי במה שכתב דאל"כ מי שיש לו עד אחד יוציא ממון מן החשוד, פי' וא"כ עיקרו לממון אתא ואע"ג דשיטפא דלישנא דהש"ך משמע דמטעם דלא שבקית חיי אתא עלה, אין לדקדק כ"כ בלשונו זה, דכוונתו ודאי כחו שבארתי, וכ"כ בתשו' נו"ב מהדו"ת סי' ז"ך דבמחילה מכ"ת של הש"ך לא העתיק כהוגן ונתן מכשול לפני המעיינים להבין דטעמו הוא משום לא שבקית ע"ש. אלא דאי נימא הכי בכוונת הש"ך א"כ יקשה קושית התומים והנתיבות, דהא תינח בשבועה הבאה ע"י עד אחד דשייכי טעמים הללו, או טעם הש"ך משום דאין עד עושה שתי פעולות, או טעם ההגהות מיימוני, דעיקרו לממון אתא, אבל הש"ך הלא סתמא כתב דבכל שבועות שנתחייב החשוד לא אמרינן עד המסייעו פוטר, ואפי' כשנתחייב השבועה ע"י מודה במקצת, והא בשבועה דמודה במקצת לא שייכא טעמים הללו, וא"כ מנין לנו שאפי' בזה אין עד המסייעו פוטרו לתובע משבועה, ומ"ש הנתיבות דמ"מ שייך חששא זו דכל אחד ילוה פרוטה לחשוד ויתבע ממנו סך רב דאז יהיה החשוד מודה במקצת ויוציא ממנו ממון עפ"י עד אחד בלא שבועה וכמ"ש התוס' בב"מ, כבר דחיתי זה דבעד המסייע לא שייך זה דאינו חשוד להעיד שקר, ולכן נראה דבאמת רק משבועה הבאה ע"י עד אחד הוא דכתב הש"ך דבחשוד לא אמרינן דנוטל כנגדו בלא שבועה, אבל בשבועה הבאה ע"י מודה במקצת איה"נ דכשיש עד המסייע נוטל בלא שבועה אפי' בחשוד וצ"ע:
סעיף ט' במחבר ואין יורדין לנכסיו, הש"ך הביא בשם פסקי מוהר"ם רקנטי שנסתפק במחויב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע והתובע תופס משלו אם מהני, ובקצוה"ח ס"ק י"ב הכריע דלא מהני התפיסה ע"ש מיהו בראב"ן פ' שבועות הדיינים איתא להדיא דאם תפס לא מפקי' מיני' וז"ל בדרבנן לא נחתינן לנכסי' ולדוחקו לפרוע לו אם אמר אינו נשבע מיהו אה תפס לא מפקינן מיני' עכ"ל, וכן באם הנתבע חשוד נסתפק נמי המוהר"ם רקנטי, והש"ך כתב ע"ז בפשיטות דלא מהני תפיסה, גם בזה איתא בשמ"ק (ב"מ ד"ה) דמהני תפיסה וז"ל בתשובה לרבינו היה הכופר בכל חשוד וכו' מיהו אם תפיס מיני' מידי ואתא האי חשוד ותבע לי' משתבע היאך הוכח דלא שקל מיני' מידי אלא כדין עכ"ל הרי דפשיטא לו דמועיל תפיסה של התובע ונשבע היסת ונפטר ולהדיא דלא כהש"ך:
סעיף י' במחבר יש שאומרים מי שחייב שבועה מדרבנן אם קדם ותפס ולא רצה לישבע לא מפקינן, ועיין בש"ך שהביא כן נמי בשם הר"ן פ' הכותב. ולכאורה יש הבין דהא הר"ן גופא בשבועות כתב להיפוך, דעל מה שכתב הרי"ף שם (פ' שבועת הדיינין דמ"א) האי מאן דאפיק שטרא על חברי' ואמר הלוה השבע לי דלא פרעתיך דאמרינן לו זיל אשתבע ואי צורבא מרבנן הוא לא מזדקקינן לו, הקשה הר"ן וז"ל וא"ת ובאיניש אחרינא אם תפס מי מפקינן מיני' והא שבועה זו דרבנן הוא ובדרבנן לא נחתי' לנכסי' וכו', א"נ יש לומר דכי אמרינן דבדרבנן לא נחתינן לנכסי' ה"מ בנתבע שהוא תופס ברשות אבל תובע שתפס שלא ברשות מפקינן מיני' וזה נראה עיקר עכ"ל, הרי להדיא דהר"ן סובר דאם תפס התובע מפקינן, מיהו דברי הר"ן לא קשים אהדדי. דהתם בפ' הכותב כתב דהא דלא מפקי' היינו דתפסה מיני' מעות אבל תפסה מיני' מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנינן מפקינן מיני' ע"ש. לפי"ז יש לומר דמה שכתב הר"ן בשבועות דמפקינן היינו בתפס מטלטלין דוקא אבל בתפס מעות לא מפקינן, והש"ך שסתם הכא בדעת הר"ן דלא מפקינן היינו משום דסמיך נמי על מ"ש לעיל בס"ק כ"ד חילוק זה בין תפס מעות למטלטלין, וגם המחבר פירש לחלק כן באה"ע שם ע"ש ודו"ק:
סעיף י"א במחבר וכן הנשבעין ונוטלין אעפ"י שהוא מדבריהם אין יכול להפכה, ועיין בש"ך ס"ק ל' כתב בשם רש"י דיכול להפכה ונסתייע מרש"י (כתובות דפ"ז) במה שאמרו שם סבר רמי בר חמא לומר שבועה דאורייתא ופרש"י דנ"ח דלא מפכינן לי', ולפי שהרשב"א ועוד הרבה ראשונים המובא בשמ"ק לכתובות הרעישו על רש"י דהא שבועה דנוטלין אפי' בדרבנן נמי לא מפכינן, דלא מהפקוון אלא מנתבע לתובע ולא מתובע לנתבע משום דמימר אמר נתבע לתובע אי ניחא לך דלשתבע ולשקול שפיר ואי לא זיל, ובכדי שרש"י לא יחלוק על כל הנהו פוסקים נ"ל דמרש"י דהתם אין ראיה, ולדינא יודה גם הוא דשבועת הנוטלין לא מפכינן, ומה שכתב שם דנ"מ לשנין היפוך, היינו משום דבלא"ה צריך להבין מה דאמר סבר רמי בר חמא דהוה שבועה דאורייתא, דהבעל טעין מאתן והאשה מודה לו במאה והו"ל מודה במקצת, וקשה זה טובא הא באמת הוה ההיפך ממש, דהאשה היא התובעת מן הבטל כתובתה והבעל כופר, ואמנם בשמ"ק שם כתב דרמי בר חמא טעין בזה, דהוא סבר כיון דהשטר מוחזק ביד האשה הוה שפיר הבעל התובע ממנה להחזיר לו השטר הפרוע לפי דבריו והיא מודה לו שפרוע הוא במקצת, ורבא השיבו אח"כ שפי תשובות בדבר וכו', ולדברי רבא הוה באמת ההיפוך, דהאשה נקראת התובע שתובעת כתובתה, ולכך אי אפשר לומר דשבועה דאורייתא היא, משום דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ונפטרין, דלפי טעותא דרמי בר חמא דהאשה הויא התובעת, א"כ לא שייך כלל תשובת רבא בזה דהא שפיר נשבעת ונפטרת מלהחזיר לו השטר, אלא דרבא השיבו בזה על עיקר הטעות שבאמת הויא האשה תובע ולא נתבע, וכיון שכן אין שום ראיה מרש"י, דהא רש"י פי' כן בדברי רמי בר חמא דהוא קרי לבעל תובע ולאשה נתבעת, ולכן שפיר הוה מצית להפוך אי הוה מדרבנן, דהוה שפיר מנתבע לתובע, אבל באמת בשבועות הנוטלין גם רש"י מודה לכל הפוסקים דלא מהפכינן משום דמתובע לנתבע לא מפכינן וכמו שכתבו הרי"ף וכל הראשונים ודו"ק:
סעיף י"ג במחבר והוא הדין לכל שבועה של דבריהם בעי נקיטת חפץ, לענ"ד יש לדון בזה הדין דלאו בכל שבועה מדבריהם בעי נקיטת חפץ, דמקור הדין הוא ממ"ש רש"י (גיטין דל"ה ע"א) במה שאמרו שם לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה ופרש"י דשבועת הדיינין של תורה היא ונקיט ספר תורה בידו וכו'. הרי דאע"ג דהתם דעיקר השבועה כשבאה ליפרע מנכסי יתומים אינה אלא מדרבנן אפ"ה אם משביעה בב"ד בעי נקיטת חפץ, ואמנם דברי רש"י סותרות זו את זו בשתי מקומות, חדא מגיטין לכתובות וכמו שהקשו התוס' שם דבכתובות (דף פ"ז) גבי אי פקח מייתי לידי שבועה דאורייתא, פרש"י דנ"מ לענין נקיטת חפץ, הרי דבדרבנן לא בעי נקיטת חפץ, ועוד דבסוגיא דכתובות גופא יש סתירה בדבריו, דבתחלת הסוגיא שם לגבי שבועה דפוגמת וקאמר הש"ס סבור מינה דהיינו שבועה דאורייתא ופרש"י דנ"מ לענין היפוך. ולהלן בדברי רב פפא גבי אי פקח וכו' זכר הנ"מ דנקיטת חפץ, וכבר האריכו המפרשים בישוב סתירה הזאת, ומה שנראה לענ"ד ליישב כל הסתירות הללו, דמה שסובר רש"י שאפילו שבועה דרבנן בעי נקיטת חפץ, היינו דוקא היכא שתקנו את השבועה משום חסרון נאמנות, וכגון גבי הבא ליפרע מנכסי יתומים, בזה תקנו כעין דאורייתא, וכמו דבשל תורה כשבא לברר נאמנותו ע"י שבועה בעי נקיטת חפץ. כן אם בא לברר הנאמנות ע"י תקנתם וכגון בשבועה דרבנן אם ראו חכמים שלא להאמין בלא שבועה בעי נקיטת חפץ, דתקנו כעין דאורייתא. אבל אם השבועה לא באה מחמת חסרון נאמנות כ"א להפיס דעתו של בעל, בזה לא אלמו כ"כ וסגי אפילו בלא נקיטת חפץ, דבכל אופן שישבע יש פיוס, וכעין זה איתא בש"ס (שבועות דמ"ט) לכל מגלגלין חוץ משכיר, דהיינו נמי מזה הטעם דהשבועה אינה מן הדין כ"א להפיס דעתו, לא חייבוהו כ"כ, כן ה"נ במקום שהשבועה אינה אלא להפיס לא חייבוהו כתב לישבע בנקיטת חפץ ודי בשבועה בעלמא. ולפ"ז מיושב קושית התוס' מהא דפרש"י גבי אי פקח דנ"מ לענין נק"ח, דהא התם קאמר הש"ס להדיא דהשבועה אינה אלא להפיס דעתו של בעל, ומשו"ה אע"ג ששבועת המשנה היא לא בעי נקיטת חפץ, וכן קושית המפרשים מתחלת הסוגיא דכתובות לסופה, דגבי פוגמת פי' דנ"מ לענין היפוך, והיינו דגבי פוגמת דהטעם דרמו רבנן שבועה היא משום דמיפרע לא דייק, וא"כ השבועה באה משום חסרון נאמנות, ולכן אפי' אם לא הוה כ"א דרבנן נמי בעי נקיטת חפץ, ומשו"ה פירש דהנ"מ ביניהם הוא רק לענין היפוך, משא"כ גבי אי פקח דהתם באה השבועה רק כדי להפיס, משו"ה פירש דיש נ"מ לענין נקיטת חפץ נמי וכ"ש לענין היפוך וזה ברור בעזה"י. שוב מצאתי בב"י כאן שהביא בשם כמה פוסקים לדינא דכל היכי דהשבועה אינה אלא להפיס לא בעינן נק"ח וב"ה שכוונתי לדינא לדעת הגדולים:
סעיף י"ב במחבר אעפ"י שהנשבעים נוטלים וכו' אם יאמר התובע אי אפשי בתקנה זו שתקנו לי חכמים אלא הריני כשאר התובעים ושבע לי הנתבע היסת שומעין לו. הש"ך תמה על הרמב"ם שכתב דין זה בשם רבותיו דהיאך יעלה על הדעת שלא יכול לומר לו זה, והא פשיטא דמצי אדם לומר אי אפשי בתקנה שתקנו לטובתי ע"ש. ולי נראה דבאמת לאו מילתא דפשיטא הוא כ"כ והדבר בפלוגתא תליא, ורק הרמב"ם והמחבר לשיטתייהו אזלי ומשו"ה פסקו כן הכא, דבב"ק (דף ז') גבי הדין אם הבעל חוב שתקנו לו חכמים שיגבה מבינונית אם טוען ואומר דחפץ הוא בזבורית כדין התורה, ורב אחא בר יעקב אמר התם דלא מצי לכפות המלוה ללוה שיתן לו זבורית דוקא, ורב אחא בר איקא סובר דמצי לכפותו, ושם נתקשו כל הראשונים בשמ"ק דמאי ס"ד דרב אחא בר יעקב שאין המלוה יכול לכופו ליתן לו זבורית כיון דמדאורייתא דינו דבעל חוב בזבורית אלא דחז"ל תקנו בבינונית לטובת המלוה וא"כ למה לא יהא מצי המלוה לומר אי אפשי בתקנה שתקנו לטובתי, ותירצו דאין אומרים אי אפשי בתקנת חכמים אלא כשבא להחזיק מה שבידו אבל להוציא מיד אחר לא וכדמוכח בריש כתובות דקאמר התם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואמאי תימא לי' טעמא מאי איני נשאת משום תקנתא דידי דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים אנא בהא תקנתא לא ניחא לי, אלא משום דתקנתא דרבא לא מהני להוציא ממון, וכן כתב הכנה"ג לקמן בסי' ק"ב, ולפ"ז ה"נ אם התובע רוצה לומר אי אפשי בתקנה שתקנו לי לישבע וליטול אין שומעין לו להוציא מן הלוה ולכפותו שישבע הוא, ונהפוך הוא דקשה על הרמב"ם ומחבר דפסקו כאן דמצי אמר אי אפשי, ואמאי הא אין זה להחזיק, אלא משום דבאמת להלכה מצינו פלוגתא בסברא זאת לקמן (סי' ק"ב) והרמ"א הביא שם דבאמת אין המלוה יכול לכפות ללוה על זבורית, והיינו טעמו דלא שייך אי אפשי במקום שבא להוציא, מיהו המחבר פסק שם דמצי לכפותו על זבורית, ובע"כ דסובר דאפי' בכה"ג שבא להוציא נמי אמרינן דמצי אמר אי אפשי, ולשיטתייהו שפיר פסקו גם כאן דמצי אמר אי אפשי ושפיר עשה הרמב"ם שכתב זה בשם רבותיו, משום דבאמת לאו דין ברור הוא ותליא בפלוגתא דרבוותא דלקמן בס' ק"ב, ואי קשיא יש להקשות להיפוך על הרמ"א שלא הגיה כאן דיש חולקין בזה דלא מצי אמר אי אפשי כשבא להוציא, ושמא משום דסמיך על מה שכתב לקמן בסי' ק"ב דלא מצי לכפותו זבורית דהיינו נמי מהאי טעמא, או אפשר דסברת הרמ"א משום דסובר דמשו"ה לא מצי לכפות ללוה בזבורית, אין זה משום דבכה"ג שבא להוציא אין אומרים אי אפשי, דבאמת בכל גווני מצי אמר אי אפשי, ורק התם הטעם כמ"ש התומים שם משום דגם מן התורה לא הוה דינו דבעל חוב דזבורית דוקא, דהא ילפינן מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו, וא"כ עיקר הילפותא הוא מקרא דתליא ברצון הלוה רק דאנן אמרינן דמסתמא לא יתן רק זבורית כיון דתליא ברצונו אבל לא שיהיה עיקר דינו בזבורית דוקא עד שיוכל הבעל חוב לטעון אי אפשי בתקנת חכמים, ולפ"ז לא מוכח כלל חילוק זה דאם בא להוציא אין אומרים אי אפשי, ולעולם מצינן לומר דבכל מקום אמרינן דמצי אמר אי אפשי, ומשו"ה לא הגיה כאן כלום, מיהו על הרמב"ם לא יקשה שתלי דין זה רק בשם רבותיו אחרי שכמה ראשונים חלקו דבכה"ג שבא להוציא אין אומרים אי אפשי, אלא דשוב חזרתי מזה דהא לקמן (סי' קע"א ס"ג) פסק הרמ"א דשלשה שהיו שותפים בבית לשנים היה להם דין חלוקה ולאחד אין בו דין חלוקה וקנה אחד מן השכנים חלקו של האחד שאין בו כדי חלוקה אינו יכול לבטל החלוקה אעפ"י שהמוכר היה יכול לבטלה והטעם הוא משום דאינו יכול לומר אי אפשי במה שתקנו לי אחד מצרא כ"א אתרי מצרי משום דלא אמרינן כן כשבא להוציא מחבירו ולבטל החלוקה ע"ש, הרי דסובר להדיא דהיכא דבא להוציא לא מצי אמר אי אפשי, ולפ"ז צ"ל דמה שלא הגיה כאן כלום היינו משום דסמיך על מה שכתב לקמן בסי' ק"ב וקע"א ועיין בשעה"מ שכתב קצת מזה:
שם במחבר חוץ משבועת היסת שאין צריך נקיטת חפץ, והש"ך האריך להוכיח דגם היסת צריך נקיטת חפץ והביא ראיה מב"מ (ד"ה ע"א) ההוא רעיא דהוה מסרי לו כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרי לו בלא סהדי לסוף אמר להד"ם אתו סהדי דאכל תרי מינייהו אמר ר"ז אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא ופריך השתא נמי דליתא לדר' חייא נחייבו מדרב נחמן ומשני דרב נחמן תקנתא הוא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, ואם איתא דהיסת בלא נקיטת חפץ מאי פריך השתא נמי נחייבו מדר"נ הא נ"מ בדר' חייא חייב נמי שכנגדו בנקיטת חפץ ע"ש שהביא ראיה זאת בשם בעל העיטור, ולולא דמסתפינא מרבותינו בעל העיטור והש"ך הייתי אומר שאדרבה מן הש"ס הזה גופא מוכח להיפוך דבהיסת לא בעינן נקיטת חפץ, דהנה דקדוק עצום יש בסוגיא הזאת מה שכבר העירו בזה, המפרשים, דרק על מה דאמר לכשנגדו קאמינא פריך השתא נחייבו מדרב נחמן, ולמה לא פריך הכי מיד על הא דאמר ר"ז אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא, השתא נמי דליתא לדר' חייא נחייבו מדרב נחמן, אלא ודאי דעל ר' זירא לא הוה מצי לפרוך הכי, דהא נ"מ טובא איכא, דאילו מדר' חייא משתבע בנקיטת חפץ, ומדרב נחמן לא בעי נק"ח, ורק על השכנגדו פריך שפיר, דזה פשוט דאפי' אם הנתבע עצמו היה צריך לישבע שבועה דאורייתא, מ"מ השכנגדו א"צ לישבע כ"א היסת, ומשום דמצי התובע לומר לנתבע איני חפץ ממך רק היסת בלא נקיטת חפץ בכדי שגם הוא לא ישבע אלא היסת וכמו שכתב הרמ"א בסעיף י"א ע"ש, וכן כתב גם הקצוה"ח דמצי לטעון הכי, ולכן פריך הש"ס שפיר על מה דאמר שכנגדו קא אמינא, דמשמע שבועה חמורה כבמתניתין, ואמאי צריך לישבע שכנגדו שבועה חמורה הא סגי לו בהיסת בעלמא בלא נקיטת חפץ, ופירוש הש"ס יהיה כן, השתא נמי נחייבו מדרב נחמן, וכיון שהנתבע מחויב שבועה גם בכופר הכל מדרב נחמן, א"כ אפי' איתא לדר' חייא ומחויב נמי שבועה דאורייתא כמודה במקצת, מ"מ השכנגדו א"צ לישבע כ"א היסת דמצי אמר לו איני חפץ ממך כ"א היסת, דהא תינח אם לא היה לדרב נחמן כלל ולא היה במציאות שבועת היסת, פשיטא דלא הוה מצי למימר הכי איני חפץ ממך כ"א היסת כיון דבשבועה זאת אינה במציאות, אבל כיון שבאמת כבר תיקן רב נחמן גם בכופר הכל שבועת היסת, ממילא דתובע מצי' אמר איני חפץ ממך כ"א היסת, ומה דקאמר השתא נמי נחייבו מדרב נחמן, לא לנתבע קאמר, דנתבע אם לא היה חשוד ודאי היה דצריך לישבע שבועה דאורייתא משום דר' חייא, אלא על השכנגדו קאמר, דאיהו מצי למיפטר נפשו בשבועת היסת, וקרוב בעיני לשער שזהו כוונת הרי"ף והרא"ש שם דלא גרסי השתא נמי דליתא לדר' חייא, אלא השתא נמי נחייבו מדרב נחמן, והיינו משום דקושית הש"ס הוא אפי' איתא לדר' חייא נמי, דעכ"פ השכנגד לא לחייב כ"א היסת כדרב נחמן. ואמנם אפי' לגרסת הש"ס דילן דהוא גרסת רש"י דגרס השתא נמי דליתא, אפ"ה פירוש הש"ס יהיה כמו שבארתי, וה"פ השתא נמי דליתא נחייבו מדר' נחמן, וכיון דאפי' בלא ר' חייא מחויב לישבע מדרב נחמן, אם כן אפי' למאן דסובר דר' חייא נמי והנתבע גופא היה מחויב שבועה דאורייתא, מ"מ השכנגדו ודאי דסגי בהיסת כיון דמצי אמר איני חפץ ממך רק היסת, ושפיר פריך איך קאמר שכנגדו קאמינא דמשמע דהשכנגד נמי מחויב לישבע בנקיטת חפץ, ופירוש זה יקר ומחודד להמעיין בש"ס, ומוכח אפוא דבהיסת א"צ נקיטת חפץ, ומאוד תמה אנכי על הבעל העיטור והש"ך שמיאנו בפירוש יקר כזה אשר בו יתורצו כל הקושיות שבסוגיא, ושמא משום דעיקר היסוד שהנחתי דאפי' במקום דהנתבע מחויב שבועה חמורה, אפ"ה לכשנגדו סגי בקלה ומשום דמצי אמר איני חפץ ממך כ"א קלה וכהרמ"א וקצוה"ח, לא ברירא להו כל כך, די"ל דמ"ש הרמ"א דיכול לטעון כן היינו דוקא אם הנתבע אינו חשוד ולית לו לנתבע שום פסידא בזה דהא אכתי הברירה בידו לישבע וליפטר אבל כשהנתבע חשוד אין התובע יכול לומר כן דאינו אומר כן כ"א לטובתו כדי שגם הוא לא ישבע רק היסת.
סעיף י"ז במחבר כיצד מפי הדיינים וכו' והוא עונה אמן נ"ב בירושלמי דקדושין בסוגיא דגלגול איכא מחלוקת וחד אומר דלא הוה קבלת שבועה כ"א כשיאמר שני פעמים אמן וכמו בסוטה ועיין בחדושנו לקמן ריש סי' צ"ד מה שכתבנו שם:
סעיף כ' במחבר וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ומכל העולם וכו'. לענ"ד יש לדון ולהוכיח דהאיום הזה אינו כ"א כשנשבע בשם דוקא, ולפ"ז להמחבר שפוסק דשבועת היסת אינה בשם לא שייך איום הזה וכמו שבאר, דבמס' גיטין (דף ל"ה ע"א) על הא ששנינו במשנה שם דנמנעו מלהשביעה לאלמנה קאמר בש"ס מאי טעמא אילימא משום דרב כהנא וכו' מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי אמרה לו יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום, אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה כששמעו חכמים בדבר אמרו מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר על אחת כו"כ, ופריך מ"ט איענשא וכו', ויש להבין במה דפריך הש"ס מ"ט איענשה, דהא איתא במדרש פרשה מטות על פסוק את ד' אלקיך תירא וגו' ובשמו תשבע, אמר הקב"ה לא תהיו סבורים שהותר לישבע בשמי אפי' באמת אלא אימתי מותרין אתם לישבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות הללו וגו'. ועוד אמרו רז"ל אלף עירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בעון שבועת אמת, הרי להדיא שאפי' שבועת אמת עבירה הוא ונענשין עליה, וא"כ מאי פריך התם מ"ט איענשה. ושוב מצאתי שעמד בזה מוהרצ"ח בהגהותיו שם, ואמנם הדבר פשוט שדוקא בשמו של הקב"ה אסור לישבע אפי' באמת וכמו שלמד במדרש מקרא דובשמו תשבע, וכן הלשון במדרש לא תהיו סבורים שהותר להשבע בשמי, הרי שדוקא לישבע בשם אסור אפי' באמת, והתם דלא נשבעה בשם, רק אמרה יהנה סם המות וכו', שזו אינה כ"א ארור דרבנן, וע"ז אין עונש כשנשבעה באמת, ומשו"ה פריך שפיר מ"ט איענשה, וכן משמע מההיא דשבועות דאמרו התם דר"כ ור"א הוו מישבעי הכי אמר רב, ואי נימא שאפי' שבועה בעלמא שאינה בשם נמי אסור אפי' על אמת, א"כ היכי משבעי, אלא ודאי דבשבועה בלא שם אין איסור כשהוא על אמת, וכשאני לעצמי החזקתי תירוץ הזה לדבר ברור, אלא שראיתי בתוס' רי"ד שם דהתם בגיטין מיירי נמי שהאלמנה נשבעה בשם רק שקיצרה בלשון ע"ש, ולבד שדוחק לומר כן, עוד לא אדע המקור מאין למד זה דמיירי התם שנשבעה בשם, ונראה בכוונתו, משום דקשה לו דאי מיירי התם שנשבעה בלי שם ואפ"ה איענשה וגם סבור דמשו"ה נמנעו מלהשביע אלמנה, הרי דנילף מזה שגם בנשבע בלא שם יש עונש, וא"כ יקשה על שמואל דאמר התם לא שנו אלא שנשבעה בב"ד, ומשום דבב"ד איכא עונש מדנשבעת בשם כפרש"י, אבל חוץ לב"ד, דנשבעת בלא שם, משביעין אותה, והא היכי דנשבעת בלא שם נמי איכא עונש, א"כ מאי שנא בב"ד או חוץ לב"ד, ומשו"ה דחק לפרש דגם התם מיירי שנשבעה בשם. אבל בנשבעת בלא שם איה"נ דליכא שום עונש, ומשו"ה חוץ לב"ד כיון דהשמעה הוא בלא שם משביעין אותה שפיר, ואמנם באמת גם מזה לא איריא, דאכתי אפשר לומר דמיירי התם שנשבעה בלא שם וכפשטות הש"ס, ואפ"ה איכא נמי עונש גם בכה"ג, רק שמואל סובר דבשבועה בב"ד שהוא בשם ועונשה חמור ביותר נמנעו מלהשביעה, אבל בשבועה שלא בב"ד, אף שודאי גם בזה יש עונש, רק כיון שאין עונש חמור כ"כ לא נמנעו מלהשביעה, וכן משמע מפרש"י שם בד"ה חוץ לב"ד שכתב ואין עונשה חמור כל כך, דלשון זה משמע להדיא שעונש יש גם בזה אלא שאינו חמור "כל כך" כשבועה בב"ד שהשבועה הוא בשם ואין להקשות דלמה שבארתי, דבעובדא, דרב כהנא מיירי שנשבעה בלא שם, וא"כ אי נימא כפי הס"ד דמשו"ה נמנעו מלהשביעה, מיירי דנמנעו מלהשביע לאלמנה אפי' חוץ לב"ד נמי, כיון דמשום מעשה כזה נמנעו, והתם איענשה אפי' נשבעת בלא שם, וממילא דס"ד דכוונת המשנה במה דנקטה דנמנעו מלהשביעה היינו אפי' חוץ לב"ד, ואח"כ אמר שמואל דדוקא בב"ד הוא דנמנעו להשביעה אבל חוץ לב"ד משביעין אותה, ואח"כ חוזר בזה מכוונת הש"ס לפי הס"ד, דיש לומר בזה שזה ודאי דמה דנקיט בברייתא דשבועות (ר"פ כל הנשבעין) דשבועת שקר חמור כ"כ ונפרעין משפחתו ומכל העולם, דהיינו דוקא בשבועה בשם וכמ"ש שם מקרא דלא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא, הרי דקרא מיירי בנשבע בשם דוקא, אבל בנשבע בלא שם אינו חמור כל כך ליפרע מכל העולם, ודי שתיענש היא בעצמה או בניה הקטנים דכעצמה דמי, ולכן לפי הס"ד דהא דמנעו מלהשביעה הוא משום דשמא נהנית באופן רחוק כעובדא דרב כהנא ולא ידעה מזה, וכשתשבע לשקר תיענש, דכיון דלא חשדינן אותה שבמתכוון תשבע לשקר, אלא שלא ידעה שנהנית, ובאופן כזה אנו מחויבים לחשוש עבורה, אבל לפי האמת במסקנא דמשו"ה נמנעו להשביעה משום דמוריא היתירא, דהיא יודעת שנטלה משל בעלה רק דמוריא היתירא, ולכן בשבועה דחוץ לב"ד שלא יגיע העונש כ"א לה לעצמה, אין אנו חוששים לדאוג עבורה, דאם היא עצמה על חייה לא חסה אנן למה נחוס, אבל בב"ד שאז יגיע העונש לכל העולם, ע"ז אנו חוששין, ונמנעו להשביעה, דלמה יסבלו אחרים עונש עבורה, ויתורץ בזה מה שהקשה מהר"ם שי"ף דמאי הוצרך הש"ס למילף מק"ו, מי שנשבע באמת כך, נשבע בשקר עאכו"כ, הא בשקר יליף מקרא וגם ברייתא היא בשבועות, ולמה שכתבתי א"ש דהקרא מיירי בנשבע בשם דוקא, והתם דלא נשבעה בשם הוצרך למילף מק"ו, וכיון שהוכחנו דבנשבע בלא שם אין נפרעין מכל העולם, לפ"ז בשבועת היסת דנשבעין בלא שם אין אנו צריכין לאיים באיום זה דנפרעין ממנו ומכל העולם, אם לא כשיש צורך בדבר דאז רשאי להרבות באיומים שאינם מן הדין וכמ"ש הרמ"א כאן, אבל מדינא אין צריך לאיום הזה בשבועת היסת, והנה בסמוך בסעיף כ"א פסק המחבר דשבועת היסת אינה צריכה איום, ובכ"מ (פי"א מהלכות שבועות) תמה מנין לו זה וכתב טעם משום דבברייתא כששנינו איום עדיין לא נתקנה שבועת היסת ע"ש, ולמה שכתבתי היינו טעמא משום דאיום השנוי בברייתא לא שייכא בשבועת היסת:
סעיף כ"א במחבר וכן בשבועת היסת א"צ איום והוא מן הרמב"ם (פי"א מהלכות שבועות) והכ"מ ובלח"מ שם כתבו שלא ידעו מוצא לזה, ועיין מה שכתבתי בדבור דלעיל טעם:
סעיף כ"ב במחבר כל מי שנתחייב שבועה וכו', יש לו להחרים סתם קודש שישבע וכו', מיהו כל היכא שאין התובע יכול לקבל בחרם אין מעכבין השבועה של הנתבע כיון דחרם זה אינו אלא תקנה מרבותיו של הרמב"ם מחרב המ"ח (פ"א מהלכות טוען) ולכן אין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה הזאת וכמבואר לקמן (סי' קכ"ג) בבא בהרשאה דאם נתחייב הנתבע שבועה אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע עד שאחרים בפני המרשה על, מי שטוען עלי שקר וכו' ע"ש:
סעיף כ"ג ברמ"א ואז אין צריך לישבע בפני התובע, והקשה הש"ך דבאה"ע (סי' צ"ו) פסק הרמ"א דאלמנה שנשבעת על כתובתה צריכה לישבע בפני יתומים, ועיין בתומים שמחלק בין נשבע ונפטר לנשבע ונוטל, דבנשבע ונוטל כיון דע"י שבועה מחייבין אותו לפרוע אין לחייבו שלא בפניו ויבוא בעל שור כו' ע"ש:
סעיף כ"ה בהג"ה טוען על חבירו גזלתני וכו' אעפ"י שלטענת התובע פסול לישבע אפ"ה נשבע, וכתב בסמ"ע הטעם דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו והשיג על הע"ש שכתב הטעם משום דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, ועיין בחדושנו לעיל בתחלת סימן זה שכתבנו ליישב דברי הע"ש:
שם בהג"ה מי שתובעת אחד שנדר לה דבר באתננה והוא כופר חייב לישבע, והב"ח הקשה ע"ז דבב"מ (דף צ"א) משמע בפרש"י שאינו חייב בדיני אדם אי תבעי לו בדינא קמן כשהוא מחייבי כריתות דקם לו בדרבה מיני' וכיון שכל המזנות אינן חוששות לטבול והם מוחזקים בנדות א"כ חייבים כרת על ביאתן וקלב"מ ופטור מלשלם בדיני אדם אפי' הודה וכי כפר נמי אין משביעין אותו, ועיין בש"ך שכתב דלא דק דרש"י קאי התם באתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דמחייבי מיתות ב"ד הוא אבל בחייבי כריתות לא אמרינן קלב"מ ע"ש, ונראה דכוונת הב"ח למ"ש התוס' שם ובב"ק ד"ע דהקשו דמנ"ל באמת דאפי' בא על אמו אסרה תורה, ותירצו משום דעיקר אתנן בעריות דחייבי כריתות הוא דכתיב ע"ש, הרי להדיא דרבא אינו מחלק התם בין חייבי מיתות ב"ד לחייבי כריתות ואפי' בחייבי כריתות נמי אמרינן דאילו תבעה קמן בדינא לא אמרינן זיל שלים, ואם כי בפנ"י בב"ק שם הקשו באמת על תוס' כקושית הש"ך דהא בחייבי כריתות לא אמרינן קלב"מ ונדחק ליישב, מ"מ פשטות התוס' הוא דאפי' בחייבי כריתות נמי אמרינן קלב"מ וכהב"ח, ועיין בסמ"ע לקמן (סי' ש"פ) שכתב נמי דבחייבי כריתות אמרינן קלב"מ ודו"ק:
סעיף כ"ו במחבר טענו דבר שאינו חייב עליו אלא קנס אינו נשבע היסת, ובקצוה"ח נסתפק בטענו דבר שהוא ממון אלא שאין דנין אותו בזמן מזה משום דלא שכיח אם משביעין על כפירתו כיון שגם אם יודה אין ב"ד יורדין לנכסיו לא הוה כפירת ממון ע"ש, והנה בדרישה כאן מוכח להדיא דאין משביעין, דהטור הביא לשון הרמב"ם וז"ל אתה חבלת בי לא היו דברים מעולם נשבע היסת שאעפ"י שאינו משלם קנס עפ"י עצמו משלם רפוי ושבת, והקשו ע"ז בדרישה הא גם שבת ורפוי אין גובין בבבל לשיטת הרא"ש לעיל (סי' א') ותי' דכיון דמ"מ לאו מטעם שהם קנס ס"ל דאין גובין אלא משום דצריכין שומא, משו"ה העתיק הטור לשון הרמב"ם להיות נ"מ להוציא בא"י שגובין שם דברים הצריכים שומא וכו' ע"ש, הרי בהדיא דלדידן בבבל שאין גובים אין מחיבים שבועה ודו"ק:
סעיף כ"ח במחבר נשבע היסת ואח"כ הודה במקצת וכו' אינו נפסל לשבועה עפ"י עצמו, והנה זה לשון הטור ואם שנה על דרך תשובה הודה נשבע על השאר שאינו נפסל ע"ב, משמע להדיא דסובר שאינו נפטר בשבועה הראשונה כיון שבשקר היתה וצריך לחזור ולישבע עצל השאר, וכן פי' הסמ"ע ע"ש, ובקצוה"ח השיג ע"ש מדברי התוס' (ב"ק דק"ז) בהא דאמר ר' אלעאי אמר ר' יוחנן הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר ואמר נגנב ונשבע ובאו עדים פטור הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה הראשונה, וכתבו תוס' דאע"ג שהודה שלשקר נשבע אין חייב מן הדין לישבע פעם אחרת אלא נאמן שלא בשבועה לומר שנגנב במיגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי והיה פטור, וא"כ מוכח מדבריהם דאפי' הודה דשבועתו הראשונה לשקר א"צ לישבע, וגם על מוהרי"ט כתב שאשתמיטתי' להו התוס' הזה ע"ש, ולענ"ד אין מדברי התוס' הללו שום ראיה לדין דהכא, דהתם בב"ק לענין דין דכפל, לא בכל שבועה מחויב כפל, דבקפץ ונשבע או בנשבע שלא ע"י תביעה פטור, ולא מתחייב בכפל כ"א כשפסקו הב"ד השבועה ע"י תביעתו של זה כמבואר בסוגיא שם, ולכן אע"ג דבאמת לא נפטר בשבועה הראשונה כשנודע אח"כ שבשקר היתה, מ"מ כל כמה דלא נתברר שבשקר נשבע, לא היה רשות להבעה"ב לתובעו שנית, וגם לב"ד לחייבו שבועה שניה, ונמצא דשבועתו הוה כקפץ ונשבע וכאילו הויא בלא תביעה ובלא פסק ב"ד, והיינו טעמא דלא תוכל שבועה השניה לחייבו כפל, לא מטעם דבאמת נפטר בשבועה ראשונה, דגם לכשיתברר שבשקר נשבע לא יהא מחויב לישבע, דזה אינו. דבשבועת שקר לא יוכל לצאת ידי חיוב שבועה, ובודאי אילו היה מתברר שנשבע לשקר היה מחויב לישבע פעם אחר וכהטור, רק משום דכל זמן שלא נודע שבשקר נשבע היה יכול לפיזור עצמו מן הבעלים ולומר שבאמת נשבע, ולכן כי לא טעין הכי ונתרצה לישבע הוה שבועתו כקופץ מאליו, וכאילו בלא תביעה נשבע, והיינו מ"ש התוס' דאע"ג שהודה שלשקר נשבע אין חייב מן הדין לישבע שנית, אלא שנאמן במיגו, וכיון דנאמן בלא שבועה ולא היה רשות לב"ד לפסוק לו שבועה, ואין זה שבועת הדיינין שתוכל לחייבו כפל אלא כקפץ ונשבע, ועיין בשמ"ק לב"ק שם כתב וז"ל הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה הראשונה דכיון דנשבע לו בב"ד זה בטענת אבדה עוד לא היה רשות לבעלים לתובעו בב"ד אחר, וכיון שאין בתביעה האחרונה כלום כך אין השבועה האחרונה כלום עכ"ל, הרי להדיא כמו שכתבתי, דכיון דלא היה רשות לתובעו אין בכח שבועה הזאת לחייב כפל, דבכפל בעינן דוקא שהב"ד יפסקו השבועה ע"י תביעת בעלים, וכל זה הוא התם שאנו דנין אם שבועה השניה בכחה לחייב כפל, אנו אומרים דאע"ג שבאמת היה מחויב לישבע שבועה השניה דאין שבועה הראשונה פוטרתו כיון שהיתה בשקר, מ"מ אין בכחה לחייב כפל כיון דהי' יכול לפטור בשבועה הראשונה הוה כקפץ ונשבע, משא"כ הכא שאנו דנין אם צריך לישבע עוד הפעם ואם באמת נפטר בשבועתו הראשונה ידי חיוב שבועה, שפיר כתבו הטור ומוהרי"ט דבשבועת שקר אין נפטר ידי חובת שבועתו, ואדרבה מן התוס' הזה גופא מוכח כהטור דידי חובת שבועה אינו יוצא בשבועת שקר, דאי כהקצוה"ח בכוונת התוס' דגם ידי חובת שבועה יוצא וא"צ לישבע שוב שנית, א"כ מה הוצרכו התוס' התם דמשו"ה נאמן על טענה השניה במיגו דבעי אמר באמת נשבעתי, ומה צורך למיגו, ותיפוק דאין מחויב שבועה כלל כיון שכבר נשבע בפעם הראשונה, אלא ודאי דידי חובת שבועה אינו יוצא בשבועה הראשונה שנשבע לשקר, ומחויב לישבע פעם שנית, ורק כיון שיש לו מיגו והיה יכול לפטור, ממילא הוה כקפץ ונשבע מעצמו כיון דרק הודאתו גרמה לו לישבע, ובשבועה כזאת אין בכחה לחייב כפל ודו"ק כי זה ברור: