אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען › סימן פו

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען · סימן פו

סימן פה

סעיף א' במחבר ראובן שנושה מנה בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן, והוא רק שעבודא דר' נתן דיליף לה מדכתיב ונתן לאשר אשם לו, והקשו הראשונים למה לן קרא על שעבוד דר' נתן תיפוק לי' דהא כל מה דאית לו משועבד לבעל חוב בתורת שעבודא דאורייתא, הובא זה בקצוה"ח, והנה בס' נחל יצחק ראיתי שתמה על קושיא זאת דהא נפ"מ רבתא מהא דשעבודא דר' נתן לגבי הא דכתובות (דף נ"ט) דקונם מפקיע מידי שעבוד והקשו התוס' הרא"ש שם דא"כ כל בעל חוב יפקיע ע"י קונים ותירצו דאלמוה רבנן לשעבוד דבעל חוב משום נעילת דלת, ויש חולקין וס"ל דחל הקונם כמבואר לקמן (סי' קי"ז סעיף ז'), א"כ נפ"מ משעבוד דר' נתן לענין אם הלוה אסר נכסיו על המלוה בקונם דמה"ת הקונם מפקיע השעבוד לכו"ע, אבל מצד שעבודא דר' נתן דשוויה התורה להלוה השני כאילו הוא בע"ד של המלוה הראשון והוה כאילו הלוה לו והוא אמלוה האמיתיי מצד דגזרה התורה ונתן לאשר אשם לו, ע"כ ודאי לא מהני הקונם של הלוה הראשון להפקיע מהמלוה וגובה מהלוה השני דהוה בע"ד שלו ממש, דדוקא מידי שעבוד מצי להפקיע ע"י קונם, אבל לא ממה ששייך לו בתורת שלו ממש. ונ"ל ליישב דמשו"ה מיאנו הראשונים לתפוס נפ"מ זאת, דעיקר היסוד שכתב הנחל יצחק דמה"ת מפקיע קונם שעבוד הבעל חוב לכו"ע, היינו משום שסמך על קושית התוס' שהקשו דא"כ יפקיע כל אחד מבעל חובו ע"י קונם, ופליגי לקמן (סעי' קי"ז) רק אם אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל חוב, לא נהירא כלל, דהא על קושית התוס' גופא יש לתמוה, דאיך יוכל להפקיע מבעל חובו, דהא הדין דקונמות מפקיע אינו כ"א לרבא דסובר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, וכיון שחל איסורו שעה אחת שוב לא פקע וכמ"ש התוס' (ב"ק דפ"ט), ולרבא גופי' דסובר בתמורה כל מילתא אמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, א"כ כיון דפריעת בעל חוב מצוה היא לא מהני מה שמפקיע אפי' ע"י קונם, ומשו"ה לא ניחא להו להנהו ראשונים דאיצטריך קרא לשעבודא דר' נתן ולאשמועינן דאינו יכול להפקיע מבעל חוב ע"י קונם, כיון דגם בלא שעבוד דר' נתן נמי אינו יכול להפקיע מבעל חובו כיון דמצוה הוא לפרוע ואי עביד לא מהני, ובעיקר הדבר מה שכתב דמצד שעבודא דר' נתן אינו יכול להפקיע בקונם תמוהין דבריו, דמאן קאסר לה, אם לוי הוא שאסרו בקונם ודאי דקונמות מפקיע דאטו עדיף שעבוד דר' נתן שיש לראובן עליו משעבוד התורה שיש לשמעון עליו וכמו שאם אסרן על שמעון היה מפקיע מידי שעבוד, ה"נ אם אסרן בקונם על ראובן, דגם ראובן אין לו על לוי כ"א שעבוד, רק לשמעון יש על לוי שעבוד עצמיי ולראובן יש עליו שעבוד מכח דר' נתן, אבל אכתי אין זה אלא שעבוד, וכמו דקונם יכול להפקיע משעבוד שמעון, ה"נ יכול להפקיע משעבוד ראובן, ומדבריו משמע דלראובן אין זה שעבוד כ"א שלו ממש, וזה אינו דודאי שגם לראובן אינו כ"א שעבוד, ואם כוונתו דשמעון אסרן בקונם על ראובן דהוא ודאי שלא מצי לאוסרן עליו כיון דמשועבדים מדר' נתן לראובן ואין שמעון בעלים עליו וכמו שאינו יכול למחול חוב זה, אבל א"כ מה מקשה למה לא זכרו הפוסקים להך נפ"מ דקונם, והא באמת נקטוה, דכיון דנקטו הנפ"מ דאין שמעון יכול למחול חוב זה ממילא ידעינן נמי דאינו יכול לאוסרן בקונם כוון דהוא אין חשוב בעלים של חוב זה והכל חד טעם הוא:

שם במחבר לא שנא אם נתחייב כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן לא שנא שנתחייב אח"כ, ובש"ך כתב ודלא כדעת ר"י א"ז במרדכי (פ' המניח) דמחלק בכך וכו', והנה בתשובת בית שמואל אחרון סי' ס"ב הוכיח מתוס' (כתובות דכ"ט ע"א) דס"ל כדעת המרדכי וההג"א דלא שייך שעבודא דר' נתן מרק אם הלוה שמעון תחלה ללוי ואח"כ לוה הוא מראובן, אבל אם תחלה לוה הוא מראובן ואח"כ הלוה ללוי לא שייך שעבודא דר' נתן, דהנה התוס' שם בד"ה ועל אשת אחיו הקשו דלרב פפא דמוקי הך מתניתין במפותה תקשי הא נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה, וכיון דמפותה אין לה קנס דמחלה וכו', וקשה מאי מקשו התוס' הא התוס' הא התוס' (כתובות די"ט ע"א) כתבו דאף דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, בשעבוד דר' נתן אין יכול למחול, וכן פסקו השו"ע וכל האחרונים, ולפ"ז מאי מקשים התוס' לרב פפא דאיירי במפותה דהא מחלה הקנס, הא י"ל דמיירי שהיא חייבת לאחרים ומשועבד הקנס מדר' נתן לאותן שחייבת ובדר' נתן אין יכול למחול, אע"כ דסברי כדעת המרדכי וההג"א דלא שייך דר' נתן רק אם הלוה שמעון תחלה ללוי ואח"כ לוה הוא מראובן, וא"כ אם לותה קודם ביאה לא שייך שעבודא דר' נתן ותוכל למחול ע"ש, ולי נראה דאין מהתוס' שום ראיה, דהא דאמרינן דשעבודא דר' נתן אינו יכול למחול, היינו בדבר שכבר נתחייב ואתה בא לפוטרו מטעם מחילה, בזה אמרינן דאם נשתעבד מדר' נתן אינו יכול למחול, אבל במפותה כיון דמדעתה עבדה, מעולם לא בא לידי חיוב, ובאמת לשון התוס' בכתובות וכיון דמפותה אין לה קנס דמדעתה עבדה, ולא זכרו מטעם מחילה, דלאו מטעם מחילה הוא אלא משום דלא בא לידי חיוב מעיקרו, הן אמנם דהתוס' שם הביאו הירושלמי דמפותה אינו פטור אלא מבושת ופגם אבל קנם אינה יכולה למחול, ובירושלמי שם (פ"ג דכתובות ה"ז) כתב הטעם דמשו"ה אינה יכולה למחול הקנס משום דאכתי דבר שאינו ברשותה הוא קודם העמדה בדין, הרי משמע לפי"ז דפטור דמפותה הוה מטעם מחילה, דאי כמו שכתבתי דלא נתחייב מעיקרו אין שייך זה לדבר שאינו ברשותו, ולפ"ז היה מקום להוכחת הבית שמואל, דשמא חייבת לאחרים ואינה יכולה למחול משעבודא דר' נתן, אלא דלאחר העיון מצאתי ראיתי שבאמת פליגי בזה שני התלמודין, דלשיטת הש"ס בבלי דמפותה יתומה פטורה מן הקנס, בע"כ דסובר דהא דחייבה התורה קנס, לאו משום דעבר עבירה לבעול ביאת זנות, כ"א על ההפסד שהפסידה בביאה זאת ואנס אותה בע"כ, ובמפותה נמי על שפיתה שלא מדעת האב וגרם לו הפסד, ומשו"ה מפותה יתומה דברצונה הוא, אינו משלם קנס אף דהוה ביאת זנות, ולפ"ז לאו מטעם מחילה הוא, אלא דהיכא דברצונה לא בא לידי חיוב מעיקרו, ואין צורך למחול כיון דאין חיוב כלל, אכן הירושלמי דסובר דמפותה יתומה חייב בקנס בע"כ דסובר דהקנס אינו משום האונס אלא משום ביאת עבירה, וחיוב יש כאן אלא מטעם מחילה אתה רוצה לפוטרו, בזה פריך שפיר דכלום יכולה למחול דבר שאינו ברשותה, ושוב ראיתי בהגהות הרידב"ז על הירושלמי שהלך בדרך זה בפירוש הבבלי והירושלמי ע"ש באריכות, ועכ"פ התוס' שהקשו לשיטת הש"ס דידן אין מקום לדברי הבית שמואל הנ"ל, ובלא"ה נמי לא קשה קושית ביתה שמואל, דהש"ך בסמוך ס"ק י"א כתב דלא חיישינן באשה שמא לותה מאחרים דמי פתי ילוה לאשה שפגיעתה רעה ע"ש, א"כ כ"ש לבתולה שהיא ברשות אביה ודאי דשום אדם לא ילוה ולא חיישינן להכי. ואי יקשה דניחוש לשמא חבלה והזיקה, די"ל דלהא ודאי לא חיישינן כיון במלתא דלא שכיחא הוא, ובע"כ לומר כן, דאלת"ה גם על הש"ך יקשה דהא תירוצו אין מספיק כ"א לחשש דשמא לותה אבל אכתי ניחוש שמא חבלה, וכמו שהקשה באמת הפנ"י (בב"מ ד"כ) אע"כ דלשמא הזיקה לא חיישינן וכמ"ש:

שם במחבר בין דרך הלואה וכו'. ובש"ך ס"ק ב' הביא בשם ההג"א דשייך נמי במוסר ונפקד דמפקינן מנפקד של המוסר ויהבינן לנמסר. ורבינו שמחה חולק במוסר, וכתב מוהרש"ל שם שטעמו של רבינו שמחה דדינא דגרמי הוא רק מדרבנן, והש"ך חולק על רבינו שמחה משום דלא מצינו בש"ס לחלק בהך דר' נתן בחוב שהוא דרבנן ע"ש, ואפשר לתרץ דברי המוהרש"ל, דכבר הבאתי לעיל קושית הראשונים דמה איצטריך קרא מיוחד דנותן לאשר אשם לו להך דר' נתן, ותיפוק דכל אשר יש ללוה שלו משועבד הכל למלוה לפרעון חובו מכח שעבודא דאורייתא, והש"ך לקמן (סי' ק"א) תירץ דאי בתורת גוביינא א"כ אין לוי בע"ד של ראובן ויכול שמעון למחול ללוי, אבל השתא דיליף מקרא דנותן לאשר אשם לו הו"ל מלוה ראשון בע"ד של לוה שני אין צריך לבוא בכח הלוה שלו ואין שמעון יכול למחול ללוי, ונמצא לפי"ז דכל עיקר דינא דר' נתן לא אתא לאשמועינן אלא דאין שמעון יכול למחול ללוי, דלענין הגבייה בלא"ה שפיר גובה, והנה טעה החילוק דבמוכר שטר חוב דעלמא מהני מחילה ובדר' נתן לא מהני מחילה כתבו התוס' (כתובות די"ט), דמוכר שטר חוב לא הוה המכירה חל מן התורה כ"א, דרבנן משא"כ נושה לחבירו מעות חייב לן מן התורה ע"ש, ולפ"ז פשוט הדבר דבדבר שמן התורה אין חיוב ועיקר החיוב אינו אלא דרבנן דודאי מהני המחילה כמו במוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול, וצדקו אפוא דברי רבינו שמחה והרש"ל דלמאן דסובר דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן ודאי דיכול למחול, דלא עדיף ממוכר שטר חוב. והיינו מ"ש ההג"א דרבינו שמחה חולק כלומר דבמסור לא שייך דינא דר' נתן לומר דלא מהני מחילה, כיון שהוא דרבנן, אבל אם לא מחל באמת מוציאין מהנפקד של המסור ונותנים לנמסר לא מכח דר' נתן כ"א מכח שעבוד, דכל שיש למסור משועבד לנמסר תחת הזיקו, וכיוצא בזה ממש תירץ הט"ז (אה"ע סי' ע') הלך בעלה ולותה ואכלה חייב לשלם וכו' מיהו אם מחלה לבעלה אין למלוה כלום והקשה הט"ז דהא בדר' נתן לא מהני מחילה, ותירץ נמי כיון דחיוב מזונות אשתו אינו אלא תקנתא דרבנן תחת מעשה ידיה ומשו"ה יכולה למחול והביא לתוס' הנ"ל ע"ש, ולא אדע מה שהרעיש הש"ך שלא מצינו בש"ס ופוסקים לחלק בהך דר' נתן בחוב שהוא דרבנן, דהא גם התוס' שהבאתי וכל הפוסקים לעיל (סי' ס"ו) כתבו דעיקר מה שאפשר למחול הוא משום דמכירת שטרות דרבנן, ואכן עיין מה שכתבתי בסמוך סעיף ה' לסתור תירוץ זה:

שם במחבר בין דרך שכירות, ובש"ך הביא להקשות על סתירת דברי הרמב"ם שפסק כת"ק דקדושין דמוכר עצמו אין מעניקין לו, ובפ"ב מהלכות מלוה פסק כר' נתן. והפסקים הללו הלא סותרים זא"ז. דהא בקדושין (דט"ו ע"א) קאמר דטעמא דת"ק דכתיב הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו, ואידך לו ולא לבעל חובו, ות"ק בעלמא נמי אין סובר כר' נתן ע"ש, וכיון דהרמב"ם פוסק כר' נתן, וממילא איצטריך לו ולא לבעל חובו. וא"כ מנ"ל למעוטי מוכר עצמו ועמ"ש הש"ך ליישב, ולי נראה פשוט דלשיטת הרמב"ם א"צ קרא למעוטי דר' נתן אפי' אי בעלמא סובר כר' נתן דהא הרמב"ם שם פוסק דאפילו אם כבר גבה העבד את ההענקה אין בעל חוב גובה מהם, משום דאין כהענקה משועבדת כלל לבעל חוב, וא"כ למאי יוצרך למעט דאין האדון מגבה לבעל חוב מדר' נתן, אחרי שאין הנכסים הללו משועבדים כלל, וגם אם כבר הם ביד העבד אין בעל חוב גובה מהם, וממילא שפיר י"ל דבעלמא כר' נתן סבירא לי' ואפ"ה קרא למעוטי מוכר עצמו אתא, דלמעוטי דר' נתן לא איצטריך כלל, כיון דאפי' אם כבר גבה העבד נמי אין לבעל חוב גבייה מהם, והא דקאמר הש"ס בקדושין דאיצטריך קרא למעוטי דר' נתן היינו רק אליבא דר"א ומשום דסובר דהעבד עצמו מחויב לשלם ההענקה, דהנכסים נשתעבדו לבעל חוב, ולזה איצטריך שפיר למעוטי דר' נתן, שהאדון אינו מחויב להגבות ההענקה לבעל חוב של עבד, משא"כ לשיטת הרמב"ם דגם דעבד עצמו אין מחויב לשלם חובו מהענקה והנכסים לא נשתעבדו כלל, פשיטא דאין שום צורך למעוטי דר' נתן, ואין להקשות דלהרמב"ם כ"ש דצריך קרא למעוטי לו ולא לבעל חובו, שאינו גובה אפי' מהעבד גופא, ואכתי למעוטי מוכר עצמו מנ"ל, ושוב ראיתי שהקצוה"ח בסמוך ס"ק ג' נדחק בזה. דהא לאו קושיא הוא כלל, שאי אפשר כלל לומר דהאי לו דכתיב גבי הענקה אתא למעוטי שאין העבד מחויב להגבות מזה לבעל חובו, דא"כ מה איריא דכתיב האי מיעוטא גבי האדון, דהא האי לו בקרא דהענק תעניק דמיירי באדון הוא דכתיב, ואי למעוטי לעבד שאינו מחויב להגבות, הו"ל לכתוב להאי מיעוטא גבי עבד עצמו. ומה ענין אדון לכאן, וגם מן הש"ס מוכח כן, דקאמר לו ולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כר' נתן וכו', דלכאורה קשה למה לו להש"ס לפרש דהאי לו למעוטי האדון שאינו מחויב להגבות לבעל חוב מאת ההענקה שתחת ידו, ולתלות זה בדר' נתן, דלמא כוונת המיעוט הוא לו ולא לבעל חובו קאי על העבד גופא, שאינו מחויב להגבות מההענקה שכבר גבה אותם, ולא איצטריך כלל לתלות זה בדר' נתן, אע"כ שזה אי אפשר דמיעוט זה קאי על העבד, דא"כ בעבד הו"ל לכתוב דין זה, ומדכתבה התורה גבי אדון בע"כ דלמועטי אדון אתא שאינו מחויב דר' נתן, ולשיטת הרמב"ם דגם העבד גופא אינו מחויב, פשיטא שאין צריך שום מיעוט על האדון וכמו שכתבתי, אלא שזה מחוסר ביאור אכתי מנ"ל לרמב"ם הא גופא דאין העבד מחויב נמי להגבות לבעל חובו לאחר שכבר גבה, כיון דר"א ודאי שאינו סובר הכי כדמוכח הסוגיא דקדושין, דאל"ה לא הוה צריך למעוטי האדון, וגם ת"ק לא מצינו דפליג עליו בזה, וא"כ מאיזה מקור למד הרמב"ם לפסוק בזה דלא כוותיה, ואולי דטעמו הוה משום דרק ר"א הוא דמוקי לו ולא לבעל חובו, ואין זה מן התימה דהרמב"ם לא פסק כוותי' דשמותי הוא, ועוד דראיית ר"ח המובא בתוס' להא דמוקמינן לקמן הא מני תוטאי דאמר לו ולא לבעל חובו יהיה מזה נמי ראיה לשיטת הרמב"ם דדוקא תוטאי דיחיד הוא דמוקי לו ולא לבעל חוב, אבל לדינא לא קיי"ל כוותי', ומשום דלא איצטריך כלל למעוטי בעל חוב כיון דגם העבד אין מחויב להגבות, או דיש לומר באופן אחר ללמוד מהך דתוטאי לדינא דהרמב"ם דהא בברייתא קאי שם אהענקה שכבר בא ליד העבד דהכי איתא התם ענק עבד עברי לעצמו ומוקמינן לה כתוטאי דדריש לו ולא לבעל חוב, אלמא דאף כשהוא ביד העבד אין לבעל חוב רשות בו וכן הבין הפנ"י דמשם מוכח דאפי' לאחר שכבר גבה אין לבעל חוב רשות ע"ש ודו"ק:

סעיף ד, במחבר יש מי שאומר שאם מה שביד לוי הם מעות בפקדון יכולים ב"ד להתפיסם וכו'. והש"ך בס"ק ט' כתב דלכך כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר לפי שאומר לפי שלא מצא דין זה כ"א בתשובת רשב"א ע"ש. ותמה אנכי הא מפורש הדבר ברי"ף דבפקדון איתא שעבודא דר' נתן, דבכתובות (דף פ"ד) איתא במשנה מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהם וכו'. וכתב הרי"ף ע"ז וז"ל מאי כושל בעל חוב ואמאי קרי לו כושל וכו' ומ"ש מלוה ופקדון משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי והני כיון דלא אתו לרשות יורשין משתעבדי לבעל חוב מדר' נתן דתניא מנין לנושה בחבירו וכו' עכ"ל. הרי דבמשנה קאמר פקדון ואפ"ה מפרש לה הרי"ף משום שעבודא דר' נתן, ולכאורה היה אפשר לומר דמהרי"ף אין ראיה עפמ"ש הקצוה"ח דדין זה אם בפקדון שייך שעבודא דר' נתן תליא בפלוגתת אמוראי והפוסקים מאימתי משתעבדי נכסי שומר, דלמ"ד משעת משיכה שייך גם בפקדון, ולמ"ד משעת פשיעה אין שייך בפקדון כיון דעדיין לא נשתעבד כלל ע"ש ולפ"ז י"ל דכיון דרוב הפסקים פסקו דלא משתעבד אלא משעת פשיעה, משו"ה כתב זה רק בשם יש מי שאומר, ומהרי"ף אין ראיה משום דלשיטתו דסובר דנכסי שומר משתעבד משעת משיכה וכמ"ש הש"ך לקמן (סי' שמ"א סק"י) ומשו"ה סובר שגם בפקדון שייך דינא דר' נתן, אבל באמת זה אינו, דמוכח מהרי"ף דלכו"ע שייך שעבודא דר' נתן בפקדון דהא פירש כן המשנה, דטעמא דר' טרפון הוה משום שעבודא דר' נתן, ואי נימא דדין זה אינו כ"א למ"ד דנכסי שומר משתעבדי משעת משיכה, א"כ יקשה ממשנה זאת להנהו אמוראי דסברי משעת פשיעה, דלדידהו מאי טעמא דר' טרפון דאמר ינתן לכושל, ובע"כ דלכו"ע שייך שעבודא דר' נתן אף בפקדון וכמו שאבאר, דהנה עיקר היסוד שבנה הקצוה"ח דלמ"ד משעת פשיעה אי אפשר לומר בפקדון שעבודא דר' נתן משום דעדיין לא נשתעבד ואין על מה לחול, יש להשיב ע"ז, הנראה ברור שגם לרב פפא התחלת החיוב בא משעת משיכה, דכתובות (דל"ד ע"ב) הכי איתא בסוגיא, מתחלה הביא לדברי רב פפא דהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דפטור, והיינו משום דסובר דמשעת טביחה בא החיוב ובשעת הטביחה הרי אתחייב מיתה משום טביחת שבת, ושני החיובים באים כאחת ומשו"ה פטור משום דקלב"מ, ותו הביא הש"ס שם בשם רבא, הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם. איכא דמתני לה ארישא. פי' דהיכי דהניח להם אחריות נכסים חייבים גם באונסין, ומשום דמשעת משיכה אשתעבוד הנכסים ופליגא דרב פפא, ואיכא דמתני אסיפא דטבחוה ואכלוה התם חייבים בהניח להם אחריות נכסים, אבל ארישא אם מתה לא מחייבי לשלומי ולא אמרינן דמשעת משיכה אשתעבוד נכסי והיינו כדרב פפא, ופשטות הסוגיא מוכח דמי שסובר דגם במתה הבהמה חייב לשלם הוא סובר דלא כרב פפא וכמו שאמר בש"ם ופליגא דרב פפא, ולכאורה היה אפשר להוכיח מסוגיא זאת כהקצוה"ח דלרב פפא אין שום חיוב משעת משיכה, דהא לכאורה קשה במה שאמרו ופליגא דרב פפא, מה ענין דרב פפא לכאן, הא י"ל שגם רב פפא מודה דאם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבים לשלם, דע"כ לא קאמר רב פפא דלא אמרינן משעת שאילה חייב באונסין, היינו שאינו נגמר חיוב תשלומין כ"א עד שעת טביחה, אבל באמת דאח"כ כשטבחה הוה מחויב למפרע, ולכן גבי אחריות מיקרי שהאב היה מחויב כיון דבשעה שקיבל השמירה נתחייב לשלם כשיאבד אח"כ, והא דאמרינן קלב"מ, היינו משום דלענין קלב"מ בעינן שגמר החיוב יהיה מעיקרא, וכל זמן שלא נגמר החיוב לא מיקרי בר חיוב דמעיקרא לענין שלא נאמר קלב"מ, ושוב מצאתי בכ"מ (פ"א מהלכות שאלה) שתירץ דעת הרמב"ם במה שכתב דגם במתה חייב לשלם בהניח נכסים שזהו דלא כרב פפא, ותירץ שהרמב"ם לא יגרום בגמרא ופליגא דרב פפא, משום שבאמת אין זה ענין להא דרב פפא וכמו שבארתי, אכן באמת אי אפשר לומר כן, דהא מסוגיא דלעיל התם מוכח דאפי' כשלא נגמר עוד החיוב אלא שנתחייב לשלם כשיאבד, מיקרי בר חיוב גם לענין קלב"מ, דהא היה גדי גנוב בחול וטבח בשבת חייב, ואמאי חייב נימא נמי התם כיון דגמר החיוב הוה כשטבח, והיכא שהטביחה היתה בשבת פטור, אע"כ כיון דבשעה שגנב מחויב הוא בתשלומין מיקרי בר חיוב למפרע, אע"ג דחיוב דשעת גניבה לא היתה כ"א על תנאי לכשתאבד, דהא כל זמן שהיא בעולם אין עליו לשלם, רק חיוב חזרה שמחויב להחזיר החפץ, ומה שמחויב להחזיר החפץ ודאי דלא מיקרי זה בר חיוב וכדמוכח בסוגיא שם גבי גנב וטבח בשבת דפטור מטעם קלב"מ, ואמאי פטור, נימא כיון דבשעה שגנב היה החפץ בעין ומחויב להחזירו אחי' כשגנבו בשבת, דבדבר בעין לא אמרי' דיפטר מלהחזיר מטעם קלב"מ וכמבואר בסנהדרין, אלא ודאי שמה שמחויב להחזיר החפץ לא מיקרי זה חיוב לענין שלא נימא אח"כ קלב"מ, דדוקא היכא דמחויב בתשלומין מיקרי חיוב לענין זה, אע"כ שעיקר החיוב בההיא דגנב בחול הוה משום דמחויב בתשלומין לכשתאבד, הרי לנו שאע"ג דלא נגמר החיוב מיקרי נמי בר חיוב, וא"כ ה"נ גבי פרה שאולה אם אך נימא דחיוב תשלומין יש עליו משעת שאילה לא הו"ל למימר קלב"מ, ומדאמר רב פפא קלב"מ בזה מכלל דבשעת שאילה אין עליו שום חיוב, ורק החיוב בא אח"כ כשטבחה, ואפי' התחלת חיוב לא היה מקודם, וא"כ לרב פפא ודאי פטור לשלם במתה אפי' כשהניח נכסים, ומאן דמחייב בע"כ דפליג ארב פפא, והרי הוכחנו כהקצוה"ח דאפי' התחלת חיוב נמי ליכא לרב פפא משעת שאלה:

אלא דלפ"ז יקשה באמת מה שהקשו מפרשי הרמב"ם על הרמב"ם במה שפוסק דגם במתה חייבין לשלם, חדא איך יפסוק דלא כרב פפא, ועוד הא איהו גופי' פוסק לדרב פפא לענין גניבה (פ"ג מהלכות גניבה) ונראה כמ"ש בשמ"ק הובא בקצוה"ח לקמן (סי' שמ"א) דגם הרמב"ם לא יגרוס ופליגא דרב פפא, ויסבור דבדין זה גם רב פפא מודה דחייב לשלם וכמ"ש הכ"מ, אכן לא מטעמי' ורק מטעמא אחרינא, דבאמת סובר רב פפא דהתחלת חיוב בא משעת שאילה רק שלא יצא לפועל עד שיאבד מן העולם, ומשו"ה בהניח נכסים חייבים כיון שמחויב הוא מחיים, אכן כל זה הוא רק במתה כדרכה דהוה הכל החיוב הראשון דמשעת שאילה, משא"כ בטבחה דכיון דטבחה גזיל לה השתא ונתבטל החיוב הראשון דמשעת שאילה והוה חיוב חדש, וכיון דהחיוב החדש היה בשבת פטור, דהחיוב הראשון נתבטל, ובחיוב השני אמרינן קלב"מ, ודומה לזה הוח בש"ס (ב"מ דצ"ט ע"ב) שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים אתיא שאילה שלא בבעלים ומפקעא חיוב הראשון, כן נ"ל נכון בכוונת הרמב"ם, ומעתה יהי' פי' הגמרא כן, סד"א דמשעת שאילה נתחייב באונסין קמ"ל, פי' לא דקמ"ל דליכא חיוב משעת שאילה דהא זה ודאי שגם לרב פפא יש חיוב משעת שאילה, אלא דקמ"ל שהחיוב נתבטל עתה, דס"ד דהחיוב הראשון קאי, וקמ"ל דנתבטל, ולפ"ז לענין שעבודא דר' נתן שפיר י"ל דלכו"ע בפקדון שייך שעבודא דר' נתן, דאפי' לרב פפא נמי יש חיוב משעת שאילה, ונפל כל היסוד של הקצוה"ח, ויותר יקשה על הקצוה"ח הא הוא עצמו הביא לקמן בסי' שמ"א לפירוש השמ"ק בכוונת רב פפא, וא"כ איך כתב כאן להוכיח מדרב פפא שאפי' התחלת חיוב אין משעת שאילה לדידיה, וגם על המחבר יקשה מה שכתב דין זה בשם מי שאומר, הא קמן דכו"ע סברי דחיוב יש גם משעת שאילה, וא"כ למה לא יהא שייך שעבודא דר' נתן בפקדון, מיהו דברי המחבר אפשר ליישב, דבאמת מצינו אכתי דעות החולקים בזה, ולשיטת רש"י וסייעתו שגורסים בכתובות שם ופליגא דרב פפא מוכח דלרב פפא אפי' התחלת חיוב נמי ליתא משעת שאילה, דמקור פלוגתת רש"י והרמב"ם בגרסא זאת היינו משום דלשיטתייהו אזלי, דבסוגיא שם איתא היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור, ועיין ברש"י שם שמחק הגרסא דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה, וטעמו משום דהכא לא הוצרך לזה כיון דבשאולה מיירי ושואל בלא"ה פטור מכפל דאין כפל אלא בגנב וכו' ע"ש, ולכאורה אינו מובן דכיון דברשותא דמרא קיימא א"כ הא יוכל עתה נמי לגונבה ע"י שטבח אותה, דהטביחה גופא הוה קנין משום שינוי מעשה, ומה לי אם תחלה בשאלה בא לידו, הרי בטביחה זאת גונבה עתה ומחויב כפל, ונ"ל שזהו באמת דעת הרמב"ם (פ"ג מהלכות גניבה) שכתב וז"ל היתה פרה שאולה וטבחה בשבת דרך גניבה פטור מן הכפל שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה עכ"ל, והמפרשים הרבו להקשות על הרמב"ם דלמה לו טעם דאם אין גניבה בשואל, ולדברנו יתיישב דסובר דבטביחה הזאת גונבה עתה ושפיר היה מחויב כפל לולי הטעם דאם אין גניבה וכו', ומה שהוסיף לדקדק עוד שטבחה דרך גניבה, היינו משום דאם טבחה בפרהסיא לא היה עליו דין גנב על הטביחה, כ"א דין גזלן, ולא היה מחויב כפל דליכא שום צד לחייבו כפל, דאם לפי מעיקרא שואל הוא, והשתא כשטבחה גזלן הוא, לכך דקדק לפרש דטבחה דרך גניבה, כלומר בסתר, דהוה גנב מהשתא, דבטביחה זאת גופא הוא דגניבה, וסברת רש"י נראה, דכיון דמעיקרא בשאילה בא לידו, אפי' כשגנבה אח"כ לא נעקר החיוב של שאילה, כיון שגם על שאילה מחויב באונסין ואין על מה לחול חיוב דגניבה כיון דכבר מחויב ועומד מטעם שואל, והרמב"ם סובר דקנין דגניבה מבטל השאילה הקודמת, כיון דבאמת יש נ"מ בין חיוב דגניבה לחיוב מטעם שואל, היכי שהוזלה אח"כ, דמטעם שאל אינו חייב אלא כשעת אונסין, ומטעם גנב חייב כמו ששויא בשעת גניבה, להכי הוה חיובו משום גנב והיה חייב כפל אם לא מטעם דאם אין גניבה, וכיון שהוכחנו דרש"י סובר דחיוב דגניבה לא מבטל חיוב דשאלה ממילא אי אפשר לומר דרב פפא סובר דבאמת יש התחלת חיוב מעיקרא משעת שאילה ואפ"ה אמרינן קלב"מ מטעם דעתה כשטבח נתבטל החיוב, כיון דאיהו סובר שהחיוב לא נתבטל, ובע"כ דרב פפא סובר שאין שום חיוב תשלומין משעת שאילה, וממילא מוכרחים לומר דמאן דמחייב לשלם בהניח נכסים פליג אדרב פפא, ושפיר גרס בגמרא ופליגא דרב פפא, אכן הרמב"ם שגורס אם אין גניבה וכו' דמוכח מזה שסובר דגניבה דבתר הכי מבטל לשאילה דמעיקרא, א"כ יוכל לסבור שבאמת יש חיוב תשלומין גם משעת שאלה, והא דאמרינן קלב"מ היינו משום דאותו חיוב נתבטל, אבל היכי דלא נתבטל יש התחלת חיוב משעת מעיקרא, וגם דב פפא מודה בהניח נכסים שחייב לשלם, ולפ"ז יצא לנו דלשי' רש"י מוכרחים לומר דרב פפא סובר שאין אפי' התחלת חיוב משעת שאילה, וממילא דלא שייך בזה שעבודא דר' נתן ולרמב"ם יש התחלת חיוב גם משעת שאילה, ושייך אפוא שעבודא דר' נתן גם בפקדון, והיינו שכתב המחבר בשם יש מי שאומר משום דרש"י וסייעתו פליגי בזה וסוברים דלא שייך שעבודא דר' נתן בפקדון, מיהו אכתי כיון שבארנו דהרי"ף ורמב"ם והרשב"א הנהו תלתא עמודי ההוראה סברי דשייך גם בפקדון לא הו"ל למחבר לכתוב בלשון יש מי שאומר, דלשון כזה אינו שייך כ"א היכי שבא לסמוך רק על דעה יחידית, ולא בכה"ג שעמודי ההוראה פוסקים כן, ועכ"פ דברי הש"ך שכתב דהמחבר לא מצא דין זה כ"א ברשב"א תמוהים מאד, דהא קמן דרי"ף כותב להדיא כן וגם מרמב"ם מוכח דסובר הכי ודו"ק:

סעיף ה' במחבר אין שמעון יכול למחול ללוי, וכבר נתקשו כל הראשונים מהא דאמרינן (ב"ק דפ"ט) גבי עבד ואשה פגיעתן רעה ותזבין כתובתה לנחבל ומשני כל גבי בעלה ודאי מחלה והיאך תוכל למחול כיון דמדר' נתן משעבדי לי', ואפשר ליישב עפמ"ש בשמ"ק (כתובות די"ט) דהקשה כיון דבשעבודא דר' נתן אין יכול למחול, א"כ למה במוכר שט"ח יכול למחול, נהי דמכירת שטרות אינו אלא דרבנן ומה"ת אינו חל המכירה, אבל כיון דהמכירה אינו חל א"כ המוכר מחויב להחזיר המעות ללוקח, וא"כ נשתעבד הלוה ללוקח מדר' נתן, ואכתי לא יהא יכול למחול מצד השעבוד, ותי' דהיכי דאיכא בזה מכר מיגרע גרע דלא על דעת שעבוד נתן הלוקח וקבל המוכר למעות הללו כ"א על דעת מכירה והמכירה אינו חל, ולא דמי להלואה דמתחלה ע"ד שעבוד נתן המעות ע"ש, ועמ"ש בקצוה"ח לקמן (סי' תכ"ד) בשם השמ"ק, ועיין עוד בחדושנו לעיל (סי' מ"ז) שכתבנו שמזה יש הוכחה שגם הר"ן בע"כ שסובר כן, ולפ"ז י"ל גם בההיא דב"ק דכיון דמכרה הכתובה לנחבל, ועל דעת מכירה נתרצו שניהם, נסתלק השעבוד מכאן, ואינה אלא כמו מכירה בעלמא דיכולה למחול, ואע"ג דאילו לא מכרה היה הנחבל יכול לגבות מן הבעל בתור שעבוד דר' נתן, אבל כיון שהיה בזה בכירה מיגרע גרע, דמיד כשלקח ממנה הכתובה מחל על השעבוד ואינו אלא כלוקח ויכולה למחול, והוא כעין תירוצו של הש"ך כאן, אלא דשוב ראיתי דלא דמי לההיא דשמ"ק שכתב זה רק על מוכר שטר חוב, דעד המכירה לא נתחייב לו זה כלל ומעולם לא נתחייב בתור שעבוד, משא"כ התם בב"נ דמיד כשחבלה לנחבל חל השעבוד דר' נתן על הכתובה, ולכן כי הוסיפה עוד ליפות כחו ולמכור לו הכתובה, לא אמרינן בזה דפקע כח השעבוד, ולכן נראה לתרץ באופן אחר, דהא התם בע"כ מיירי דסכום הכתובה היה הרבה יותר משיעור סכום הנזק והחבלה, דאם סכומה רק כשיעור החבלה, למה הוצרך הנחבל למכירה הזאת כלל, והא אף אם לא קנה הכתובה מהאשה יכול הוא לגבות מהבעל לכשתתגרש מצד שעבודא דר' נתן, ובע"כ וסכום הכתובה היה הרבה יותר, עד שטובת ההנאה של כתובה היה עולה כפי ההיזק, ובעד טובת ההנאה קנה ממנה כל הכתובה גם מה שעולה יותר מכפי היזיקו, וזה פשוט דשעבודא דר' נתן לא היה בזה כ"א כפי שיעור ההיזק, אבל בסכום היותר על ההיזק לא שייך שעבוד דר' נתן כיון שאינה מחויבת לו יותר, ונמצא דהזכות שיש לנחבל בסכום היותר על החבלה, אין זה מצד שעבוד דר' נתן כ"א מזכות המכירה ובזכות המכירה יכולה שפיר למחול, ומה שאמרו שם דכל לגבי בעלה מחלה, הכוונה שתמחול לו לסכום הכתובה המותר על החבלה, אבל איה"נ דאותו המועט כתובה שכפי שיעור החבלה אינה יכולה למחול:

ועוד היה נראה לכאורה ליישב, דהנה הש"ך בסמוך ס"ק י"ב הביא מ"ש הרמ"א (אה"ע סי' ע') דאם לותה האשה לצורך מזונותיה מחלה האשה אח"כ המזונות לבעלה אין למלוה כלום, והקשה דאמאי יכולה למחול הא הבעל משועבד למלוה מדר' נתן, וקשיא זאת אקשה גם הט"ז באה"ב, ואנן הט"ז שם והתומים כאן בחדא מחתא תירצוה שפמ"ש התוס' כתובות דמשו"ה מוכר שטר חוב יכול למחול מצד שהמכירה אינו אלא דרבנן. ודוקא שעבוד דר' נתן דהוא מה"ת אין יכול למחול, ומש"ה מזונות אשתו דכל עיקרה אינה אלא תקנתא דרבנן משום מעשה ידיה יכולה למחול ע"ש, ולפ"ז היה מקום ליישב גם ההיא דכתובה דב"ק, כיון דקיי"ל דכתובה אינה אלא דרבנן משו"ה יכולה למחול, אכן באמת זה אינו, וגם על הט"ז והתומים אנכי תמה מאוד דמדמו זה למ"ש התוס' במוכר שטר חוב דיכול למחול מצד שהוא דרבנן, והבינו דעיקר החילוק מה שחילקו התוס' בין מוכר שטר חוב לשעבודא דר' נתן הוה משום שזה דאורייתא וזה דרבנן וכל דרבנן יכול למחול, אכן ל במחכ"ת לא זו הדרך ולא זו הכוונה לחלק בשעבודא דר' נתן בין דבר שחיובו מה"ת לחיובו מדרבנן, אלא כוונת חילוקם היינו דכיון דמה"ת אינו חל המכירה, והמוכר בעל דין של הלוה הוא, דהשטר לא יצא עוד מרשותו מה"ת, ומשו"ה. חשוב עוד בעלים למחול, אבל במזונות נהי דגוף החיוב אינו אלא דרבנן, מ"מ כיין דשעבודא דר' נתן הוה מה"ת, ומה"ת לא חשיבה האשה עוד בעלים על המזונות מהיכי תיתי יכולה למחול כיון שאינה עוד בעלים על זה, והוה"ד לענין כתובה נמי מה מועיל שהכתובה אינה אלא חיוב דרבנן, מ"מ כיון שגם מה"ת אינה שוב בעלים עליה כיון שמשועבד לנחבל, פשיטא שאינה יכולה למחול וזה ברור, ובזה נסתר גם מה שכתבתי לעיל בסעיף א' ליישב דברי רבינו שמחה שחולק במוסר וסובר דלא שייך בו שעבודא דר' נתן ע"ש, ובלא"ה נמי דאף אי נימא בכוונת התוס' דכל מה שחיובו מדרבנן יכולה למחול וכהבנת התומים והט"ז, אי אפשר ליישב בזה הקושיא ממזונות וכתובה, דאף דכתובה הוא דרבנן, מ"מ כשכותב לה כתובה חייב לה מה"ת כמו דאיתא לעיל בסי' מ' דהמחייב עצמו לחבירו אף שלא לקח ממנו כלום חייב, וכן במזונות כיון דכתב לה בכתובתה אנא אפלח ואפרנס יתיכי נתחייב תו מן התורה, דאדם יכול לחייב עצמו גם בדבר שאינו חייב, ופלא גדול על הט"ז והתומים שלא ירדו לזה דהדין ברור כמו שכתבתי ודו"ק היטב:

והנה במחבר כתוב רק דאין שמעון יכול למחול, מצד דהוא אינו חשוב עוד בעל דינו של לוי, אבל אם ראובן יכול למחול ללוי לא נזכר במחבר, ואכן מצינו מחלוקת בזה, באה"ע (סי' צ"ו) בב"ש ס"ק כ"א הביא בשם הט"ז דסובר דראובן שהוא המלוה הראשון אם מחל ללוי שהוא הלוה השני דמועיל מחילתו, והב"ש פליג עליו וכתב דהא בכל שעבודא דאורייתא דמשועבדים נכסי הלוה להמלוה אפ"ה אינו יכול המלוה למכור עכ"ל, וראיתי בס' נחל יצחק שהצדיק את הט"ז דהא שאני שעבודא דר' נתן דאינו בא על לוה השני מצד שעבוד נכסי של מלוה שלו כ"א מצד שהתורה שעבד גופו של השני להראשון ועשאו לבעל דין שלו וכמש"כ הקצוה"ח בריש סימן זה, ע"כ ממילא מהני מחילת הראשון משום דגוף החוב נקנה לו מדר' נתן ע"ש, ולענ"ד טענתו של הב"ש צודקת, דמה דאמרינן דבשעבוד דר' נתן נעשה לוי בעל דין של ראובן, היינו רק שלא מצי לוי לומר לראובן לאו בע"ד דידי את, דבלא ר' נתן לא היה יכול ראובן לתבוע כלל מלוי משום דהוה מצי למימר לו לאו בע"ד דידי את, והורה לנו ר' נתן דלוי נעשה בעל דינו של ראובן ולא מצי לדחותו בטענה דלאו בע"ד דידי את, אבל גוף ההלואה ודאי של שמעון הוא ולא של ראובן ואין לראובן שום קנין הגוף בחוב זה, כ"א שעבוד בעלמא, ואינו חשוב כבעלים שיהא יכול למחול, ונ"ל להוכיח שגם הרא"ש וגס הש"ך גופא בע"כ, דסובר דאין לראובן כ"א שעבוד על לוי ולא שגוף החוב שלו דבסמוך כתב המחבר בשם תשובת הרא"ש דאם לוי הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראות פעם אחרת, ומבואר בש"ך דהיינו דוקא כשלוי ידע שחייב שמעון לראובן ומשמע דאם לא ידע אינו חייב, ואי נימא דגוף החוב הוה של ראובן מה מועיל מה שלוי לא ידע דשמעון חייב לראובן, מ"מ כיון דגוף החוב הוי של ראובן א"כ פרעון דשמעון לא פרעון הוא וכאילו פרע לאינש אחרינא, ואי משום שיש לו הפסד ואנוס הוא בדבר כיון שלא ידע מזה, מה לו לראובן בהפסדו של לוי הרי הוא בעל חוב שלו וחייב בכל אונסין ומזלי' גרם שפרע לאינש אחרינא, אע"כ דאין לראובן כ"א שעבוד על לוי, ולוי כשפרע לשמעון חשיב כמזיק שעבודו של חבירו, וכיון דמטעם מזיק אתינן עלה משו"ה בלא ידע דאנוס הוא, ובאנוס כזה פטור גם אדם המזיק וכמ"ש התוס' (ב"ק דכ"ז) וכיון שהוכחנו דאין לראובן כ"א שעבוד אבל גוף החוב של שמעון פשט דאין ראובן יכול למוחלו, ושוב ראיתי שגם הנו"ב הובא כאן בפ"ת כתב לדבר פשוט שאין ראובן יכול ימחול, ועיינתי בגוף התשובה ולא זכר כלל מדברי הט"ז והב"ש, ופליאה גדולה על גאון דכווי' שאשתמיטתיה דברים המפורשים בט"ז וב"ש ודו"ק, מיהו מדברי הש"ך בסמוך ס"ק י"ח מוכח להדיא דהיכי דאיכא שעבוד דר' נתן גוף החוב שלו ולא שעבוד, דכן חילק דאפי' להרא"ש דסובר מכרו קרקע של אביהן פטורין היינו משום דאין עליהם כ"א שעבוד אבל הכא דהוה שלו לגמרי מודה דחייב וכו' ע"ש, הרי להדיא דהכא אין זה שעבוד כ"א שלו ממש:

שם בש"ך ס"ק י"א הוכיח דאין שמעון יכול למחול ללוי מהא דמבואר בסמוך דאינו נאמן לומר אמנה או פרוע והא כל האומר פרוע או אמנה אין לך מחילה גדולה מזו, א"כ כשאומר פרוע ליבטל השטר מטעם מחילה, אע"כ דבכה"ג שנשתעבד לראובן לא מהני מחילת שמעין ע"ש, ואמנם בחדושנו לעיל סי' מ"ב וסי' מ"ז כתבתי להוכיח דבמקום שחב לאחרים לא אמרינן דפרוע או אמנה הוה מחילה, דבשלמא במקום שאינו חב לאחרים פשוט הדבר דכיון שהודה מעצמו שהשטר נתבטל יהיה מאיזה סבה שיהיה, אין לך מחילה גדולה מזו, אבל במקום שחב לאחרים י"ל דמשו"ה אומר כן בכדי להבריח את בעל חובו מנכסי הלוה וסומך הוא על הלוה שיודע האמת שאינו פרוע, שודאי יחזירנו המעות אח"כ, וכעין שכתבו התוס' (כתובות די"ט) דמשום זה הטעם גופא לא הוה מיגו ע"ש, וא"כ אין ראיה שאומר כן בלב שלם, ואיך אפשר לחשוב זה למחילה, הא אפי' במחילה ממש היכי שיש חשש זה שמא אינו מוחל בלב שלם לא מהני המחילה, דהא זהו עיקר הטעם שמחילה בע"פ לא מהני בדנקיט שטרא משום דיש חשש שמא לא הוה מחילתו בלב שלם מדנקיט שטרא ולא החזירו ליד הלוה וכמ"ש הש"ך לעיל (סי' מ"ו), וכ"ש דהכא שחשש גדול שמא לא אמר כן בלב שלם כ"א כדי להבריח את בעל חובו אמר הכי, ולכן היינו טעמא דלא מהני התם פרוע או אמנה, דאע"ג שבעצם נחשב הוא כמחילה, מ"מ מחילה ממש נמי לא מהני במקום שיש חשש, ועיין היטב מה שכתבתי לעיל שם באריכות מזה:

שם בש"ך בסופו אבל לשמא לותה לא חיישינן דמי הוא שוטה שילוה ממון לאשה שפגיעתה רעה וכו'. וקשה דתירוץ זה אינו מספיק רק לשמא לותה, אבל אכתי ניחוש לשמא חבלה והזיקה, וראיתי שבפנ"י (ב"מ ד"כ) קדמני בקושיא זאת, ונ"ל דלא חיישינן לחבלה והזיק דהוא דבר שאינו שכיח כלל ועיין מה שכתבתי בתחלת סימן זה:

סעיף ז' בש"ך ס"ק י"ז ועוד דלא אתי שבועה דרבנן ומבטל שעבודא דאורייתא כו', ובהגהות אמרי ברוך הניח בצע"ג דהא היכא דמית לוה לא הוי שעבודא דר' נתן רק כשגבו היתומים קרקע מהלוה של אביהם אבל גבו מטלטלי דינם ככל מטלטלי דיתמי דליכא בכה"ג שעבודא דר' נתן כמ"ש התוס' (פסחים דל"א), ומה שגובים עתה מטלטלים דיתמי הוא רק לתקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב וכו' אבל אין בזה משום לתא דאורייתא מצד שעבוד דר' נתן ע"ש, והנה ברי"ף דכתובות מוכח להדיא שאפי' מדינא דש"ס איתא שעבוד דר' נתן אמטלטלי, דבדף פ"ד במשנה מי שמת והניח אשה ובעל חוב שיורשים וה"ה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהם וכו' מאי לכושל ריב"ח אומר לכושל שבראיה וכו' ופרש"י לכושל שבראיה למי שטרו מאוחר, והרי"ף כתב על משנה זאת בזה"ל מאי כושל בעל חוב ואמאי קרא לי' כושל וכו' ומ"ש מלוה ופקדון משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי והני כיון דלא אתו לרשות יורשים משתעבדי לבעל חב מדר' נתן וכו' עכ"ל. הרי להדיא דשעבוד דר' נתן שייך גם במטלטלי שגבו יתומים, ואולי אפשר לומר דהרי"ף אליבא דר' טרפון כתב כן, דר' טרפון סובר הכי, וכמו שרצו התוס' בפסחים גופא בקושיתם לומר כן דגם בכה"ג שייך שעבודא דר' נתן, אבל ר' עקיבא הא פליג במשנה התם וסובר דינתן ליורשים, והיינו משום דסובר דבמטלטלי דיתמי לא שייך שעבודא דר' נתן, וכתירוץ התוס' בפסחים דאליבא דדינא קיי"ל כר' עקיבא וצ"ע:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה