אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען › סימן פד

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען · סימן פד

סימן פג

סעיף א' במחבר הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה וכו', הש"ך הביא מ"ש הב"י בשם בעה"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו לא בבנו, והש"ך האריך לחלוק על דין זה שאפי' בפגמו בנו שטוען שאביו אמר לו שנפרע קצת נמי צריך לישבע ע"ש, ונ"ל ליישב דברי בעה"ת עפ"י מה שכתבתי לקמן (סי' צ"ה) דמה שאמרו בש"ס בטעם דפוגם שטרו צריך לישבע משום דפרע דייק ומיפרע לא דייק, ומה שהוצרך הש"ס לזה כתבתי שם תרי טעמי, טעם התוס' (כתובות דפ"ז) הוא משום דבלא טעם זה הוה לן לפטור משבועה לכל פוגם, מכח המיגו שיש לו, ולכן הוצרך לטעם זה לבטל כח המיגו, ואכן בחבורנו לכתובות העליתי, דטעם זה אין נראה משום דבלא"ה נמי לא שייך להאמינו במיגו משום דהשבועה לא באה להיטיב ולהגדיל הנאמנות שלו, אלא דהשבועה באה לאיים עליו בכדי שידקדק, דאם יתיירא מן השבועה עי"ז ידייק יותר, ומשו"ה לא שייך להאמינו במיגו כיון דמהימן בלא"ה, דבשלמא היכא שהשבועה באה משום חסרון נאמנות, אז היכא דאיכא מיגו דמהימן ע"י המיגו, א"צ לשבועה, אבל היכא דהשבועה לא באה להעדיף ולהגדיל את הנאמנות, ורק לצורך איום יותר, מה יוכל להועיל כשיש לו מיגו, דמ"מ השתא דטעין דקיבל מקצת, ועי"ז חוששין אנו שמא לא דייק, מטילין עליו שבועה בכדי שידייק יותר, והכי מוכח מלשון הש"ס שם דמסיים ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק, הרי שעיקר השבועה הוא בכדי שידייק יותר, וא"כ לפי"ז מוכח בהדיא דהך דמיפרע לא דייק הוא טעם על חיוב השבועה ולא על ביטול כח המיגו, דאי כהבנת התוס' דטעם זה הוה לבטל כח המיגו לא הו"ל להש"ס לומר כ"א דפרע דייק ומיפרע לא דייק ולא לסיים ורמו רבנן שבועה עליה, ומדסיים הכי משמע שזהו עיקר הטעם שמטילין עליו שבועה, וכיון שעיקר טעם השבועה הוא משום דמיפרע לא דייק ובעינן לאיים עליו שידקדק יותר, וא"כ לא שייך זה כ"א כשטוען הוא עצמו מי שקיבל הפרעון וחשדינן אותו דשמא לא דייק יפה, דמיפרע לא דייק, ולכן מטילין עליו השבועה בכדי שידייק יותר, משא"כ כשבנו טוען שאמר לו אביו שנפרע קצת, מה שייך להטיל עליו שבועה בכדי שידייק, דאיזה תועלת יוכל להיות גם אם ידייק יפה, הא הוא עצמו לא קיבל הפרעון כלל, וכלום יוכל לדייק בזה כמה פרעו כיון שבעצמו לא קיבל כלל, ועל טענה זאת שאביו אמר לו כך, נאמן הוא גם בלא שבועה, ולכן שפיר כתב הבעה"ת דבבנו א"צ שבועה, וגם לטעם התוס' נמי א"ש, דהא לטעמם דהשבועה באה לבטל כח המיגו ובלא שבועה אין נאמן במיגו דלא היה פוגם, הואיל דטעמו הוא משום דלא דייק דכסבור לומר אמת דהוא סובר שדקדק ולא דקדק ע"ש, וזה נמי לא שייך כ"א בשטוען שהוא עצמו קיבל הפרעון, ומשו"ה לא הוה מיגו דשמא לא דקדק יפה וכסבור לומר אמת, משא"כ אם בנו טוען שאמר לו אביו שנפרע קצת הרי יש לו שפיר מיגו דלא אמר לו כלום, ונמצא שדברי בעה"ת א"ש בין לטעם התוס' ובין לטעם דידי, ובחנם השיג הש"ך ע"ז ודו"ק כי דבר זה מושכל בעזה"י, והנה בעה"ע (סי' צ"ח סעיף ב') כתב המחבר ומשביעין ג"כ יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו הכתובה, והב"ש וחלקת מחוקק הקשו דדברי המחבר סותרים זא"ז דהתם באה"ע פסק שגם ביורשים שייך פגס, והכא הביא בעצמו לדברי בעה"ת שאם פגמו בנו לא ישבע ע"ש, ולמה שביארנו לק"מ דהתם באה"ע מיירי אם היורשים טוענים שהם בעצמם קבלו מקצת פרעון, דבכה"ג ודאי שגם ביורשים שייך פוגם, דמה לי הם מה לי אבוהון, וכל הטעמים שנאמרו בפוגם עצמו שייכים נמי כשפגמו היורשים, ומ"ש הבעה"ת בהן היינו כשהיורשים טוענים שאביהם אמר להם שנפרע קצת, דבכה"ג לא שייך להטעמים שאמרו בפוגם, וכמו שביארתי, ומשו"ה פטור מן השבועה ודו"ק היטב כי זה ברור:

באותו סעיף במחבר אפי' היו עדים בשעת הפרעון כו' ואפי' דקדק לצרף בחשבונו אפי' פחות משוה פרוטה וכו', ומשמע דאפי' היו שני המעלות ביחד דפרעו בעדים פחות משוה פרוטה נמי צריך לישבע, ובאמת יש מקום לצדד דבכה"ג פטור משבועה, דהא בפרעון פחות מפרוטה לא שייך הטעם דמיפרע לא דייק, דהא חזינן דדייק הרבה לצרף אפי' פחות מפרוטה נמי, אלא דהחשש הוא בזה דלמא איערומי מערים וכמבואר בסוגיא דכתובות שם שזהו צד הספק של הבעיא ע"ש, ולפ"ז כשפרע פחות מפרוטה וגם בעדים אין לומר דאיערומי מערים לפגום פחות משוה פרוטה דהא יש עדים שכך הוא, וכיון שכן ראוי היה לומר דבכה"ג פטור משבועה, וכ"כ בס' אבן פנה (אה"ע סי' צ"ו) להדיא ע"ש, אלא די"ל דהיכי שיש עדים נמי שייך לומר דבזה דקיבלה בעדים דייקא כיון שיש עדים בדבר והמותר שפרע לה שלא בעדים לא דייקא, וכיון דיש בזה החשש דלא דייק צריך לישבע אפי' בלא טעם דאיערומו מערים, דבזה נפיל ואיתרע המעלה דפחות מפרוטה, דעיקר המעלה שבזה הוא משום דכיון דדייקא כולה האי ודאי קושטא אמר, אבל כשיש עדים אף שפוגם פחות מפרוטה נמי יש לומר דלא דייק דמה שהוא זוכר מה שקיבל פחות מפרוטה הוא מחמת שקיבל בעדים, והמותר שפרע שלא בעדים לא דייק:

ובעיקר הדבר מה שחוששין לאיערומי בטוען פחות מפרוטה יש להבין, דהא התוס' בכתובות שם כתבו דמשו"ה אינו נאמן במיגו דלא הי' פוגם דלא שייך כאן מיגו משום שאין אנו חושדין אותו שברצונו לשקר, ורק אנו אומרים שברצונו לומר אמת ולהכי לא שייך מיגו דאם יטעון טענה אחרת ישקר, ולפ"ז יקשה מאי קאמר הש"ס דאם יטעון פחות משו"פ חיישינן שמא איערומי קא מערים, הא אין אנו חושדים אותו לאיערומי, דאם היה רוצה לשקר היה טוען שלא קיבל כלום, וביארו המהרש"א ומהר"ש דזה ודאי כיון שלדבריה טוענת אמת ושלא קיבלה כלום להכי בודאי יחפש כל הטצדקי בכדי לפטור עצמו משבועת חנם, ורק לשקר באופן כזה שעפ"י טענתו יבקש יותר מעות מכפי המגיע לו, זה לא ירצה לגזול ממנו, אבל לשנות הטענה באופן שלא יהיה שום גזל, ודאי ישנה, ולהכי באם נרצה להאמינו במיגו שיכול לומר לא קבלתי כלום, דבאופן זה יהיה גזל שיקח מאתו יותר מהמגיע לו כאן שלפי האמת קיבל מעט, זה לא יעשה, אבל לטעון שקיבל פחות משו"פ, דבזה לא יבקש יותר, רק טענתו יותר צודקת, זה יעשה בודאי אע"ג שאין האמת כן, דכיון שלדבריו השבועה הוא בחנם, יבקש תחבולה איך להנצל, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' מההיא דשבועות גבי שכיר דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי לך שכרך, ואמאי מהימן במיגו כיון דטעמא משום דטרוד בפועליו הוא וכסבור שפרעו עשר ולמה שכתבתי ניחא, דבשכיר דבין לפי הטענה שטעו עכשיו נתתי לך שכרך ובין אם היה טוען לא שכרתיך מעולם ליכא שום נ"מ בממון, אלא שרק בטענה זו מהימן ביותר, שפיר מהימן במיגו, זה ודאי היה טוען אף שאין האמת כן, ושוב התבוננתי דמהתם אין ראיה די"ל דודאי היכי דטענה טענה היותר צודקת שפיר חיישינן לאיערומי ולא אמרינן דסבורה לומר אמת דשפיר נחלק שרק לגזול אין ברצונו אבל לשנות הטענה באופן שלא יהיה גזל לא יחוש, וכמו בטוען פחות משוה פרוטה, אבל כשלא טען כן, ולהאמינו במיגו דהיה יכול לטעון כן, זה לא נימא, דשמא אינו רוצה לשקר כלל אפי' רק לשנות טענתו לחוד, ויש אתי ליישב בזה קושית מהרש"א שהקשה כיון דבפוחת מהימן בלא שבועה כמבואר בסמוך סעיף ה', א"כ גם בפוגם ניהימני' במיגו דהיה פוחת, דגם בזה ליכא חשש גזל, דבממון אין נ"מ בין טענת פוגם לפוחת ורק דבפוחת הוה טענתו צודק ביותר, ולמה שביארנו ניחא דאם טוען פוחת שפיר היה מהימן אבל להאמינו במיגו לא אמרינן דשמא, אין רצונו לשקר כלל אפי' רק לשנות הטענה ודו"ק היטב בכ"ז:

והנה אם אמר שפרע גם המותר בעדים אלא שמתו או שהלכו למדה"י, עיין בס' בית יהודה כאן שנסתפק בזה אם צריך לישבע עיין שם היטב בצדדי הספק:

סעיף ג' במחבר כתוב בו פרעון ביני שיטי לא חשוב כפוגם. והוא מתשובת הרא"ש, והש"ך כתב ע"ז שהוא דין חדש לא נזכר בשום פוסק ותמה מאין הוציא זה, ולכאורה היה אפשר להוכיח מן הש"ס דבכה"ג לא הוי כפוגם דבכתובות (דף נ"ו) קאמר ר' יהודה רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ופריך עלה והא ר' יהודה סובר דאין כותבין שובר, ומשני ר' ירמיה כששוברתה מתוכה ע"ש. ומדלמד ר' יהודה לעשות כעצה הזאת לכתוב השובר בתוך הכתובה מכלל דבכה"ג לא חשיב פוגם, דאם השטר היה נפגם עי"ז למה לא חשש ר' יהודה לזה, ואין לדחות ולומר דהתם שאני כיון דנתרצו שניהם ע"ז וגם האשה נתרצית לזה, דהא מתניתין דהתם לא בדין פוגמת קא מיירי אלא בדין פחיתת הכתובה, דאפשר לעשות כעצה הזאת, והיינו דוקא כשהאשה מתרצית ע"ז, דהא אכתי היה לו לגזור התם אטו שארי שטרות דעלמא דניעביד כן אף שלא מדעת הלוה, דשייך התם הפסד דפוגם, דאלת"ה מאי פריך התם כלל והא ר' יהודה סובר דאין כותבין שובר, נימא נמי דשאני התם שנתרצו שניהם לכתוב שובר. אע"כ משום דאנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא, דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר, ואיכא למיחש דטעו בה אינשי ולא יהיו נזהרין מלכתוב שובר. וכדאמר ר' ירמיה שם גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא וכמ"ש בשמ"ק שם לתירוץ הזה, וא"כ ה"נ לענין חשש דפגימה ניחוש להכי דשמא יעשו כן בשטרות אחרים לכתוב הפרעון בתוך השטר, אע"כ דבכה"ג שנכתב הפרעון בתוך השטר לא הוה כפוגם, אכן באמת אין ראיה מהתם להך דתשובת הרא"ש, דזה לשון רש"י בכתובות שם בד"ה, כששוברתה מתוכה בתוך הכתובה עצמה יכתוב השובר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה כו' עכ"ל, וכוונתו דלא מיירי התם שתכתוב האשה השובר אחורי הכתובה או למטה שם התקבלתי, אלא דמיירי שבתוך עצם הכתובה יכתוב כן הסובר לדברים הללו שהיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה וכותב זה קודם חתימות העדים וכמ"ש כן הריטב"א בכוונת רש"י, וא"כ אין זה, ענין כלל להך דפוגם שטרו, דפוגם מיירי שהשטר נכתב על כל הסכום רק אח"כ נפרע מעט וכתב הפרעון למטה מחתימות העדים, משא"כ בכה"ג שקודם החתימה נזכר הקבלה, לא שייך כלל דין פוגם אפי' בשאר שטרות כיון דמתחלה לא נכתב השטר יותר מע"ז הסכום. אבל איה"נ לפגמה בפרעון שלאחר החתימה, גם בכתובה לא התירו משום חשש דפוגמת, והנה לכאורה היה אפשר להוכיח מרש"י דסובר דפרעון שנכתב בתוך השטר הוי כפוגם, מדדחוק לפרש דשוברתה מתוכה דהתם מיירי שכתוב כן בתוך הכתובה גופא קודם החתימה דהשטר לא נפגם כלל עי"ז, ולא פירש כפשוטו דמיירי שכתוב כן למטה מן החתימות או אחורי השטר, אע"כ משום דבכה"ג היה חשש דפגימה, די"ל דלרש"י קושיא אחרת דחקתו לפרש כן, מה שקשה בסוגיא דהתם, דא"כ אמאי קאמר ר' יהודה בב"ב דיחליף שטרו, ולא עשה נמי כעצה הזאת דיכתוב השובר בתוך השטר, דשוב ליכא חששא דעכברים, ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש דהתם מיירי שהשובר נכתב עוד קודם חתימות העדים, ועצה כזאת אין שייך כ"א התם בכתובות, שמתחלת הכתיבה היה תנאי ביניהם שתמחול על מנה, ורק שלא היו באפשר לכתוב על מנה כדי שלא יהיה פוחת מתקנת חכמים, לזה היה באפשר לעשות כעצה הזאת שיכתוב על מאתים כתקון חכמים, ובשטר גופא יהיה כתוב שקבלה מחצה. משא"כ בשטר דעלמא אי אפשר לכתוב קודם החתימה, דאם באמת כבר פרעו חמשים, לא יכתוב לו שטר יותר מעל חמשים, ולמה כותב השטר על מנה רק שקיבל חמשים, ובע"כ דהפרעון היה אח"כ, א"כ אי אפשר לכותבו כ"א אחר החתימה וזה אי אפשר כי אין זה תקנה שמא יגרור או ימחוק וכ"כ הריטב"א להדיא הכוונה ברש"י ע"ש:

סעיף ד' במחבר הפוחת שטרו כו', בש"ס (כתובות דפ"ז) מיבעי להש"ס בדין זה, מי אמרינן דפוחת היינו פוגם, או דלמא פוגם הוה מודה במקצת, פוחת לא מודה ע"ש. והריב"ש ומהרש"א הקשו דהיכי ס"ד לדמות פוחת לפוגם, הא בפוגם גופא עיקר הטעם דאינו נאמן בלא שבועה הוא משום דמיפרע לא דייק, ולא שייך זה בפוחת כיון דלא מודה שנפרע, דבשלמא בפוגם דמודה שנפרע אמרינן מדנפרעה מקצת נפרע כולו, אבל בפוחת דלא מודה שנפרע לא שייך האי טעמא כמ"ש התוס' שם, ותירצו שניהם דזה ודאי ידעינן שבפוחת לא שייך טעם דפוגם, אלא דהבעיא הוא דלמא באמת הוה פוגם, הא דפוחת משום דמיערמא ע"כ דברי הריב"ש הובא בשמ"ק, וקשה דא"כ איך יפרש צד השני של הבעיא או דלמא פוגם הוה מודה במקצת פוחת לא מודה, ופירשו התוס' דהיינו משום דלא מודה לא שייך טעמא דפוגם, הא גם מצד הראשון של הבעיא ידעינן דליכא כאן טעם דפוגם ואפ"ה היה רוצה לומר דמחויב שבועה משום דמיערם ערומי, א"כ איך רצה בצד השני לפוטרו עי"ז משבועה, ורק הכי הול"ל בצד השני או דלמא לא חיישינן לאיערומי, אבל מה שפי' הטעם לא אתי שפיר, ולכן נראה דאם נפרש כפי' הריב"ש דבצד הראשון שרצה לדמותו לפוגם משום דמיערם, אז יהיה בצד השני של הבעיא הפירוש לא כפי' התוס', אלא הכי נפרש, או דלמא פוגם הוה מודה מקצת, עפ"י מה שהוכחתי לקמן (סי' צ"ה) דלא שייך לאחמורי ולהטיל שבועה מדרבנן כ"א במקום שמצד עצם הטענה ראויה היא לחיוב שבועה, וכגון במודה במקצת או עד אחד, שעל אלו התביעות מצד עצמם יש חיוב שבועה דאורייתא, אלא שיש עיכוב מצד אחר וכגון דהוה, שעבוד קרקעות, בזה שפיר אמרינן כיון דמצד הטענה בעצם יש חיוב שבועה ע"ז, שפיר חייבוהו רבנן לישבע אבל במקום שגם מצד עצם הטענה אין שום חיוב שבועה ודאי דלא אחמרי רבנן לישבע דאלת"ה א"כ בכל כופר בכל יהא חייב שבועת המשנה ונימא דרבנן החמירו להטיל שבועה, אלא ודאי דלא שייך זה כ"א במקום שמצד עצם הטענה יש חיוב שבועה והפטור יבוא מצד אחר, וזהו שאמרו פוגם מודה מקצת, כסברת רמי בר חמא דהוה כמודה מקצת, וא"כ מצד עצם הטענה ראוי הוא לחיוב שבועה, ומשו"ה אע"ג דמצד אחר פטור משום דהוה שעבוד, קרקעות החמירו רבנן שבועה כעין דאורייתא, פוחת לא מודה במקצת, ומעצם הטענה אינו ראוי לחיוב שבועה, וא"כ מהיכי תיתי נטיל שבועה עליו, ואמנם התוס' שמפרשים בצד השני של הבעיא דמודה במקצת ושייך טעם דמיפרע לא דייק, לא יפרשו בצד הראשון כפי' הריב"ש ומהרש"א משום דמיערם, אלא יפרשו כפי' המהר"ם שי"ף שם דמשו"ה בפוחת שייך נמי טעם זה, דכל זמן שאין השטר במלואו ימהר עצמו לפרוע והטילו שבועה עליו ע"ש ודו"ק היטב:

סעיף ז' במחבר עד אחד מעיד ששטר זה פרוע לא יפרע אלא בשבועה, עיין בש"ך שהביא בשם הכ"מ דהיינו דוקא כשטוען הלוה ברי שקבלת כולו, והש"ך חולק וסובר דאפי' כשטוען שמא דכיון דקיי"ל בטענו ספק עפ"י העד צריך שבועה, הוה"ד בעד אחד מעיד שהוא פרוע וטוען שמא ע"ש, ולכאורה מלשון המחבר דשינה כאן לשונו מלעיל בסעיף א' גבי פוגם, דהתם כתב להדיא וטען הלוה פרוע כולו, והכא לא זכר מטענת הלוה משמע דסובר כהש"ך דאפי' לא טען ברי שפרעת נמי צריך לישבע, ולעיל גבי פוגם בעינן ודאי שיטעון ברי התקבלת, אבל בטענת שמא חייב לשלם בלא שבועה וכדין אינו יודע אם פרעתיך דחייב לשלם, ומשו"ה דייק לכתוב התם דמיירי כשטוען ברי שפרעתי כולו, ושוב ראיתי בהפלאה בכתובות שכתב להדיא דבפוגם א"צ לישבע כ"א כשטוען הלוה ברי, ודייק לה נמי מלשון הש"ס שם דקאמר דפרע דייק דמיפרע לא דייק, דלכאורה הוה סגי בהא דמיפרע לא דייק, אע"כ דבעינן נמי לטעם דפרע דייק וטוען ברי, אבל אם לא היה טוען ברי חייב לשלם בלא שבועה ע"ש, משא"כ הכא דכיון דטוענו ספק עפ"י העד מחויב שבועה, וחייב אפי' בשמא, משו"ה לא זכר המחבר כאן שטוען הלוה פרוע, דאפי' בשמא נמי חייב המלוה לישבע, מיהו בשנה דכתובות תני גבי עד אחד נמי ואמר לה התקבלת כתבתך, הרי דאין לדייק מלשון זה, דהא בעד אחד נשבע אפי' בשמא ואפ"ה נקיט המשנה ואמר לה התקבלת ועיין בשעה"מ שהביא נמי ראיה להש"ך וק"ל:

והנה בשער המשפט נסתפק אם עד אחד מעיד שחוב זה אמנה הוא או ריבית אם צריך המלוה לישבע להכחיש העד וכמו דמבואר לעיל (סי' פ"ב סעיף י"ב) דאין המלוה צריך לישבע אף כשטוען הלוה אשתבע לי כיון שאין השטר עומד לכך, אם כשעד אחד מעיד כן אם צריך בעל השטר שבועה נגד העד כדין עד אחד מעיד שהוא פרוע או דלמא כיון שאין השטר עומד לכך א"צ שבועה כלל והעלה דכשהעד אומר שהעדים החתומים על השטר ידעו מזה שהוא שטר אמנה בכה"ג ודאי דאין בעל השטר צריך לישבע משום דהוה כאילו שני עדי השטר מעידים להיפך כדאמרינן (כתובות די"ט ע"ב) תרי ותרי נינהו, הרי להדיא דעדי השטר חשיבי כמעידים שאין זה שטר אמנה והו"ל כחד לגבי תרי, ובכה"ג מיירי הרא"ש (שבועות פ' כל הנשבעין) גבי סיטראי דמסיק דצריך לישבע, אבל אם עד אחד מעיד שהוא אמנה ועדי השטר לא ידעו מזה דבכה"ג העדים עצמם שבשטר נאמנים אף כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, א"כ הוה"ד כשעד אחד מעיד כן צריך לישבע נגד העד, אלא דבס' נח"י כאן נסתפק ג"כ בזה והוכיח מהירושלמי שם (כתובות פ"ט) דאפי' אם עדי השטר ג"כ לא ידעו מזה נמי אין דברי העד אחד חשיב נגד עדי השטר וא"צ בעל השטר לישבע, דר' ירמיה בעי שם אם עד אחד מעיד שהשטר נפחת אם צריך שבועה כמו במעיד שפרוע, ופשיט ר' יוסי בשעה שעד אחד מעיד שנפחת כעד אחד מכחיש לשנים ואין עד אחד מכחיש לשנים, ובעד אחד אומר פרוע לא הוה זה הכחשה, הרי דבפוחתת הוא ג"כ אמנה, דהכתובה נכתבה על מאתים והיא מודית שהתנתה עמו שלא תגבה כ"א מנה, ופשוט ר' יוסי דא"צ לישבע, ואי נימא דר' יוסי דפשיט מיירי היכא דעדי השטר ידעו שהוא אמנה, א"כ איך פשיט לבעיא דר' ירמיה, הא י"ל דר' ירמיה דאיבעי קאי על פוחתת דמיירי שם מעיקרא היכא דלא נודע להעדים שהוא אמנה אלא ודאי דהירושלמי סובר דאף היכא דלא ידעו עדי השטר שהוא אמנה נמי אין יכול עד אחד לחייב שבועה ע"ש, אלא שתמה אנכי על הנח"י שלא זכר כלל להשער המשפט שגם בעיקר הספק ובהראיות כבר קדמו בזה:

שם במחבר בד"א כשעבר זמנו אבל אם הוא תוך זמנו נפרע שלא בשבועה, ובקצוה"ח הקשה כיון דקיי"ל כל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה, וכיון דשנים יכולים לומר על שטר שהוא תוך זמנו שהוא פרוע, למה לא יוכל עד אחד להעיר תוך זמנו שהוא פרוע, ומה ענין חזקה לעדים והוה"ד עד אחד לשבועה ע"ש שמכח זה העלה לדון דבר חדש דדוקא משום ששבועה זו אינה אלא מדרבנן משו"ה הקילו במקום חזקה, אבל בשבועה דאורייתא דעד אחד היה מחויב שבועה אפי' בתוך זמנו נמי, ולי נראה דלא קשה מידי, דנה דעד אחד לשבועה חשוב כשנים, מ"מ בשבועה דעד אחד קיי"ל דעד המסייע פוטר, וא"כ לא תהא חזקה דתוך זמנו המסייעו גריעא מעד המסייעו, ואדרבה הא עדיפא חזקה דתוך זמנו מעד אחד דאילו ע"י ע"א אין מוציאין ממון, וע"י החזקה דתוך זמנו מוציאין ממון, וכיון דעד המסייע יכול לפטור שבועה דעד אחד, כ"ש חזקה דתוך זמנו המסייעו דתוכל לפטור משבועה דעד אחד, ואפי' אם השבועה הוה דאורייתא נמי יכולה החזקה הזאת לפטור ודלא כהקצוה"ח, ואין לומר דלפ"ז גם במלוה על פה אם עד אחד מעיד שפרעו תוך זמנו לא יהיה צריך לישבע, דלא דמי, דהתם אי לאו החזקה דתוך זמנו לא היה מהימן ליטול כלל, והלוה היה נאמן לומר פרעתי כדין כל תביעה שבעל פה, ורק מכח החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הוא דמהימן ליטול וכיון שהחזקה הזאת כבר עשתה את פעולתה להועיל שיהיה מהימן ליטול, אין בכחה שוב לבטל את מעלת העד אחר, ולהיות כעד המסייע נגד העד המעיד שנפרע, ולכן אם עד אחד מעיד שנפרע תוך זמנו צריך שבועה, משא"כ הכא במלוה בשטר, דלענין ליטול מהימן בלא החזקה המסייעו, דכיון שיש שטר בידו מהימן מכח הטעם שטרך בידי מה בעי, דכיון דעד אחד מעיד שנפרע הטילו חז"ל שבועה, אבל כי איכא חזקה דתוך זמנו שהיא חזקה פנויה שעוד לא עשתה פעולתה, שפיר חשיבה כעד המסייע ולבטל העד אחד, ועוי"ל בישוב קושית הקצוה"ח, דהואיל שיש בידו שטר אין העד יכול לחייבו שבועה דאין דבריו של אחד במקום שנים כי אנן סהדי דלא פרע כיון שהשטר בידו, וכמש"כ התומים לדחות לדברי הש"ך בס"ק ז' דסובר דאפי' בטוען שמא נמי צריך לישבע כשעד אחד מעיד שנפרע וכדין טענו בספק עפ"י העד, וכתב התומים דבשטר שאני ומטעם שכתבתי דהוה כאנן סהדי שלא פרעו ואין דבריו של אחד במקום שנים ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה