אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען › סימן פב

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען · סימן פב

סימן פא

סעיף א' במחבר והוה"ד לכל מה שיטעון כו' כגון אמנה וכו' נאמן, והב"י הביא דמקור האי דינא הוא בפ"ב דכתובות ממאי דאמר רב יהודה שם האומר שטר אמנה דא נו נאמן אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אלמא דלמאי דקיי"ל צריך לקיימו נאמן הלוה, ועיין ש"ך שהביא מ"ש הגידולי תרומה שהתוס' בכתובות חולקים ע"ז וס"ל דאמנה לא דמי לפרוע, והש"ך כתב דדברי שגגה הם דאמנה שוה לפרוע ע"ש, ויש לתמוה על הש"ך בזה, דהא כדברי הגידולי תרומה שמחלק בין אמנה לפרוע באמת כמעט מפורש בתוס' שם, דבד"ה אימא הלכה כר"מ הקשו וא"ת ודלמא רב הונא מיירי במודעא ואמנה דאפי' רב נחמן מודה לקמן כו', ומשמע להדיא דבאמנה אף הלוה אינו נאמן ומשום דלא דמי לפרוע, וכן מוכח מדבריהם להדיא שם בע"ב בד"ה אמר רב נחמן דכתבו וההיא ברייתא דמי שמת וכו' רב נחמן מוקי לה כדברי הכל ע"ש, ואי נימא כהמחבר דגם אמנה נאמן הלוה א"כ אין מקום לקושית התוס' שהבאתי דדלמא רב הונא מיירי באמנה, כיון שאין חילוק בין אמנה לפרוע, אלא ודאי דעת התוס' דאמנה לא דמי לפרוע ומטעמא דכיון דעילה הוא אינו נאמן לומר שעשה עולה כמו העדים שאין נאמנים לומר אמנה מהאי טעמא, ובשמ"ק לכתובות הביא בשם הר"י אבן מיג"ש וז"ל א"נ י"ל דהא דאמרינן האומר אמנה אינו נאמן ואע"ג דבידו למחול ה"מ היכי דאמר אמנה הוא דהוא עולה אבל אילו אמר פרוע הוא י"ל כיון דלא טעין מידי דעולה מהימנינן ליה מיגו דבעי מחיל תדע דהא לענין עדים אמרינן רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמר אמאי לא מהימני משום דרב כהנא הרי למדת דאע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיכא מיגו כיון דטענו טענה שהיא עולה לא מהימנא ה"נ דאע"ג דבידו למחלו ואיכא למימר מיגו כיון דטעין מידי דעולה לא מהימן כו' ע"ש, ובודאי נתכוון הגדולי תרומה להתוס' שזכרנו שבאמת דבריהם מפורשים כהגדולי תרומה, וכ"כ ההפלאה ועיין עוד בהגהות אמ"ב מ"ש בזה,

שם בש"ך ס"ק ב' נראה דלא מיבעי כשטוען אמנה או כתבתי ללות והעדים לא ידעו מזה אלא אפי' טען שהעדים ידעו מזה וא"כ לפי דבריו העדים רשעים אפ"ה נאמן כיון דאית לו מיגו וכן מוכח ממ"ש הנמוק"י והרב או קטן היה והא בקטן העדים רשעים דצריכים היו לבודקו וכל שלא בדקו רשעים הם עכ"ל, ובקצוה"ח השיג עליו בעיקר הדין דאיך אפשר להאמינו ע"ז שהעדים ידעו מזה, דהא הוה מיגו במקום עדים ולא אמרינן, ומהנמוק"י אין ראיה דהתם גבי קטן נמי אין נאמן לומר שהעדים ידעו שהוא קטן היה, אלא נאמן לומר שלא בדקו אותו וסברא שהוא גדול דזה אינו אלא חזקה דאין חותמין אא"כ בדקוהו ואמרינן מיגו במקום חזקה זו אבל אם ידעו שהוא קטן אין נאמן במיגו לומר שהעדים רשעים ועשו עול וכדמוכח מעובדא דנהר פקוד ע"ש, והנה באמת שמדברי הנמוק"י משמע כן כמ"ש הקצוה"ח, אבל אכתי מה יענה בהראיה שהביא הש"ך מדברי בעל העיטור ובעל התרומה שכתבו דבשטר שאינו מקוים נאמן הבע"ך לומר שהעדים הקדימו הזמן בכוונה במיגו דמזויף ולא אמרינן דהוה מיגו במקום עדים ע"כ נראה דהדין שכתב הש"ך אמת דאף כשאומר שהעדים ידעו מזה נמי נאמן, וקושית הקצוה"ח דהא הוה מיגו במקום עדים אפשר לומר דהא קיי"ל דפלגינן דיבורא. וא"כ ה"נ פלגינן דבורא דמה שהוא אומר אומר שמוקדם הוא או אמנה או קטן הייתי נאמן במיגו ומה דאמר שהעדים ידעו מזה, על זה אינו נאמן באמת משום דהוה במקום עדים ומ"מ השטר בטל דאף דהעדים לא ידעו מזה מ"מ נאמן לומר אמנה הוא, ואין אנו דנין בזה לענין כשרות העדים, דבזה ודאי שלא היה נאמן להשוותם רשעים, או שי"ל כמ"ש הפלאה בכתובות דמיגו בעיקר העדים אמרינן וכמו דקי"ל דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות ואפ"ה בעיקר הנאמנות אם יש לו מיגו אמרינן וכמבואר לעיל (סי' ע"א) ע"ש, וכעין זה כתבו התוס' (ב"ק דע"ב) ד"ה אין לך בו. שכתבו והא דאמר בפ"ב דכתובות שנים החתומים וכו' הא לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא ע"פ והפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו', הרי דס"ל לתוס' דהפה שאסר עדיף ממיגו ואמרינן כן אף במקום עדים, דאף דמיגו לא מהני התם משום דהוה במקום עדים, מ"מ היכי דשייך הפה שאסר שאני משום דמיגו בעיקר העדים עדיפא:

סעיף ג' במחבר טען הלוה השבע לי מחייבין אותו לישבע על שטרו וליטול, הטעם לזה כתבו התוס' (ב"ב ד"ה) בד"ה מי אמרינן, לפי שאינו מוכח מהשטר דזימנין דאפשיטי דספרא זייר לה, ולפ"ז בשטר מתנה דלא שייך טעם זה כיון דהמקבל מתנה צריך ליתן שכר הסופר כמבואר לעיל (סי' ס"א) ממילא דאינו יכול הנותן לטעון אשתבע לי דלא פרעתיך, ושוב ראיתי בס' נח"י שנסתפק בזה משום שהכריח שבע"כ טעם זה שכתבו התוס' לאו דוקא הוא, ואפי' במקום דלא שייך טעם זה נמי סברי דיכול לטעון אשתבע לי דאלת"ה א"כ מה מקשו התוס' התם דמ"מ תפשוט דלא אמרינן מיגו במקום חזקה מדרבי בר חמא דאמר (שבועות פ' כל הנשבעין דמ"ה) המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים ולא מהימן לומר החזרתי במיגו דנאנסו משום שטרא בידי מאי בעי כש"כ דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דחזקה עדיפא משטר דא"צ שבועה ובשטר צריך שבועה, וטעמא דשטרא בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה, והא רמי בר חמא בפקדון מיירי דלא שייך טעמא דזייר אפשיטי דספרא, ומשו"ה הוה טענה דשטרא בידי מאי באי טענה טובה דלא צריך שבועה ועדיפא מחזקה, ואע"כ דסברי דאפי' היכי דלא שייך אפשיטי דספרא זייר נמי יכול הלוה להשביעו ע"ש, הנה בשמ"ק לב"ב שם הביא בשם גליון תוס' דמתרץ באמת הכי וז"ל א"נ גבי מפקיד עדיף טעמא דשטרא בידי מה בעי טפי מבעלמא דלא שייך למימר אפשיטי דספרא זייר כמו בהלואה משום דעל הלוה ליתן שכר הסופר עכ"ל:

סעיף י' במחבר הוציא עליו שטר מקוים והלוה אומר שטר מזויף הוא או שטען חוב זה ריבית הוא וכו' והרמב"ם כתב חוב זה ריבית או אבק ריבית והטור ומחבר השמטו אבק ריבית, וכתב הכנה"ג משום דקיי"ל דאבק ריבית אינו יוצא בדיינין, וא"כ היאך כתבו אח"כ דיכול להשביעו היסת לאחר הפרעון ע"ש, ונ"ל ליישב דעת הרמב"ם עפמ"ש רש"י (ב"מ דס"ו ע"ב) בד"ה הכא הלואה וז"ל ומיחזי כריבית וכריבית קצוצה דמי ואין אבק ריבית בהלואה אלא במכר כמרבה בפירות דמתניתין עכ"ל הרי להדיא דבהלואה אין חילוק בין ריבית קצוצה לאבק ריבית לענין דיוצא בדיינין, וגם אבק ריבית יוצא בדיינין, והא דאמרינן דאבק ריבית אינו יוצא בדיינין, היינו באבק ריבית שבא ע"י מכירה, אבל בהלואה אין אבק ריבית, ועיין בפנ"י שם מ"ש לתרץ לשון רש"י דנראין דבריו כסותרין זא"ז, דבתחלה כתב ומיחזי כריבית וכריבית קצוצה דמי, דלשון זה משמע שריבית קצוצה ממש לא הוה, ואח"כ כתב דאין אבק ריבית בהלואה, ומשמע דריבית קצוצה הוה ממש, וכתב לתרץ דודאי ריבית קצוצה לא הוה כ"א כשקוצץ בשעת הלואה, אבל התם שלא קצץ מעיקרא לשם ריבית ואף אם קצץ אין ידוע ההוספה דשמא לא יעשה פירות, משו"ה ודאי דלא הוה ריבית קצוצה ממש אלא רק כריבית קצוצה לענין שיוצא בדיינין ע"ש, הרי עכ"פ שגם לדבריו לענין דיוצא בדיינין הוה כריבית ממש ומחויב להחזיר, וא"כ הכא דמיירי בהלואה שפיר כתב הרמב"ם גם אבק ריבית דיכול לתובעו לאחר הפרעון דבהלואה גם אבק ריבית יוצא בדיינין, כן י"ל בשיטת הרמב"ם דסובר בזה נמי כרש"י, ונראה עוד דהרמב"ם והטור לשיטתייהו אזלי בזה, דהנה בדין דמשנה דב"מ שם דהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי קאמר עלה רב נחמן השתא דאמרינן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי, ונחלקו בזה הרמב"ם עם הרא"ש והטור דהרא"ש דייק לכתוב התם דדוקא פירות דלאחר שלש מחויב להחזיר ולא מה שבתוך שלש, וכן הוא דעת הטור כמ"ש הב"י (יי"ד סי' קס"ד) והביאו הרמ"א שם בדעת הטור דמה שאכל בתוך שלש שנים הוה אבק ריבית ואינו יוצא בדיינין, אכן הרי"ף שם והרמב"ם (פ"ז מהלכות מלוה) כתבו להדיא דאתוך שלש שנים נמי קאי דין דרב נחמן דיוצא בדיינין ע"ש, וטעמי פלוגתתם יתבאר בדרך הזה שכתבנו, דהרא"ש והטור סברי דהא דהדרי הפירות לרב נחמן, בע"כ דלאו משום איסור ריבית הוא, דהא לא הוה כ"א אבק ריבית כיון שלא קצץ, אלא מטעם מחילה בטעות הוא ומשום איסור גזילה, וכמו שפי' הראב"ד (פ"ז מהלכות מלוה) שהשיג על הרמב"ם דמפרש משום ריבית וכתב דאין הדעת מקבלת שיהא בזה ריבית קצוצה אלא מטעם גזילה ע"ש, ולהכי דוקא פירות דלאחר שלש, דבהם הוה מחילה בטעות דכיון דכבר עבר הזמן סבור ששל לוקח הוא ולא ידע דאסמכתא לא קניא, אבל בפירות דבתוך שלש לאו מחילה בטעות הוא וממילא לית בהם שום איסור, דאיסור דגזל ליתא בהם כיון דמחילה גמורה הוא, ומצד איסור ריבית נמי א"צ להחזיר כיון דאבק ריבית הוא, אכן הרמב"ם והרי"ף יסברו כרש"י דלענין יוצא בדיינים אין אבק ריבית בהלואה, ובהלואה לא בעינן קץ דאין אבק ריבית בהלואה, ולפ"ז יתפרש דין דרב נחמן כפשוטו דהא דהדרא פירי היינו משום איסור ריבית, וא"כ אפי' בתוך שלש נמי מחויב להחזיר, דנהי דמצד איסור גזל אין בפירות דבתוך שלש, מ"מ אכתי מחויב להחזיר משום איסור ריבית, ואין להקשות ע"ז דהא מרא דהאי דינא דאין אבק ריבית בהלואה, הוא רש"י, וכמו שזכרנו בזה, ואפ"ה רש"י גופא פי' בדרב נחמן דהדרא פירי דלאחר שלש, די"ל דאפי' לשיטת רש"י דטעמא דהדרא פירי הוא משום ריבית, היינו דוקא אליבא דאמת דמשני התם זביני הכא הלואה, אבל לס"ד ודאי דסבור היה דטעמא דרב נחמן הוה משום מחילה בטעות, ובע"כ לומר כן דאל"ה מה מקשה התם למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוה מחילה, כיון דטעמו לאו משום מחילה בטעות, אע"כ דדעת המקשה הוא דאפי' בהלואה נמי בעינן קץ לי' דוקא, ואי לא קץ אינו כ"א אבק ריבית, דאי גם המקשה סובר בזה דבהלואה לא בעינן קץ ואין אבק ריבית בהלואה, א"כ מאי ס"ד דטעמא דרב נחמן משום מחילה בטעות ולמיפרך עלי' ממוכר פירות דקל, יפרש כפשוטו דטעמא דהדרי משום ריבית הוא ולא היה קשה כלום, אע"כ דהמקשה סבר דאפי' בהלואה לא הוה ריבית קצוצה לענין שיוצרך להחזיר כ"א בדקץ לו בפירוש, והתם דלא קץ לו מחילה לא הוה כ"א אבק ריבית וא"צ להחזיר, ולפ"ז מ"ש רש"י פירי דלאחר שלש, היינו רק להס"ד דטעמו הוה משום מחילה בטעות וא"כ בע"כ דגם בהלואה הוה כה"ג אבק ריבית ולכן אין צריך להחזיר פירות דתוך שלש, אבל למסקנא דטעמו דרב נחמן הוה משום ריבית, אפי' בכה"ג דלא קץ נמי מחויב להחזיר בהלואה, באמת צריך להחזיר גם פירות דתוך שלש, ולכן הרמב"ם דנקיט לדינא לפי המסקנא כתב שפיר אפי' מה שבתוך שלש מחויב להחזיר, והרי הוכחנו בזה דהרמב"ם עם הטור יפלגו בזה, דממ"ש הרמב"ם אפי' פירי דתוך שלש מוכח דסובר דאין אבק ריבית בהלואה לענין דיוצא בדיינין ואפי' בלא קץ נמי מחויב להחזיר, משו"ה דייק כאן לכתוב אבק ריבית נמי, ולא יקשה קושית כנה"ג דא"כ היאך ישביענו היסת לאחר פרעון, והא כיון דכבר פרעו אינו יכול שוב לתבוע ממנו דאבק ריבית אינו יוצא בדיינים, דזה אינו דלשיטת הרמב"ם בהלואה גם אבק ריבית יוצא בדיינין, אכן הטור דסובר התם ביו"ד כהרא"ש דפירי דבתוך שלש אין מחויב להחזיר משום דאינו כ"א אבק ריבית, הרי דסובר שאפי' בהלואה נמי היכי דאינו כ"א אבק ריבת אינו יוצא בדיינים, ומשו"ה השמיט כאן אבק ריבית, דהא לא יוכל להשביעו לאחר הפרעון כיון דאינו יוצא. בדיינים ודו"ק:

והנה זה לשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות מלוה) הלכה ד' המלוה את חבירו על השדה ואמר לו אם לא תחזור לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי לא קנה מפני שהוא אסמכתא לפיכך מנכה לו הפירות שאכל מפני שהוא ריבית של תורה וכו' עכ"ל, ולפי פירושנו הוה הכוונה במה שכתב דהוה ריבית של תורה, כמ"ש רש"י דבהלואה ליכא אבק ריבית ולעולם יוצא בדיינין אע"ג דלא קץ, והראב"ד השיג ע"ז מהא דרבינא דאמר במשכנתא בלא נכייתא שבדיננו אין מחזירין (ב"מ דס"ב), הרי שבהלואה נמי איכא אבק ריבית ואינו יוצא בדיינין, וגם התוס' שם דף ס"ו הקשו כזה על רש"י ע"ש, אכן באמת יש ליישב זה בטוב טעם, וכמה מזוקקים ומיושבים דברי רש"י למדקדק בהם היטב, דראה זה פלא, דרש"י כתב התם בד"ה ובדיננו אין מחזירין וז"ל דאבק ריבית הוא כיון דזימנין שאין עושין פירות שהכרמים לוקין אין זו ריבית קצוצה עכ"ל, דלכאורה פלא הוא למה לן לפרש הטעם דמשו"ה לא הוה ריבית קצוצה משום דלפעמים לוקין הכרמים, דטעם זה אין שייך כ"א בכרם דעביד הכי לפעמים להיות נלקה ולא יהיה בו שום פירי יותר משיעור הוצאתו המרובה, אבל בשדות ובתים לא שייך הכי וכמ"ש בשמ"ק (ב"מ דס"ד) דבשדות שאין הוצאתו מרובה כגון גן אילנות וכדומה הוה ודאי ריבית, וגם לשון רש"י דייק הכי, דבכל מקום דייק לכתוב כרם, משמע דבבתים ושדות איה"נ דהוה ריבית קצוצה, יותר הו"ל לפרש כפשוטו דמשו"ה לא הוה ריבית קצוצה משום דלא קץ עמו לאכול פירות לשם ריבית אלא הלוהו סתם והוא ירד ואכל, וכמו שפי' התם בד"ה משכנתא, ולכן נראה ברור בדעת רש"י שסברתו מה שכתב בדף ס"ו דבהלואה לא מהני אבק ריבית, היינו דוקא כשהאבק ריבית יהיה משום חסרון הקציצה, דאבק ריבית יהיה בשני פנים, א) דעצם הריבית אינו קצוץ שיהיה בזה בבירור איזה יתרון, ב) שיתרון יהיה ודאי, רק דלא קץ עמו בשעת הלואה ע"ז, וס"ל לרש"י דבמקום דהחסרון הוא משום שלא קץ, אין זה חסרון בהלואה, כיון דלא היה בזה שום עסק של מסחור ורק הלואה גרידתא, ודאי שהפירות הם לשם ריבית, וסתמא כפירושו דמי, ועל כגון זה אומר רש"י דאין אבק ריבית בהלואה, ואפי' לא קץ כקץ דמי משום דמסתמא ודאי לשם ריבית יהבי אבל אם האבק ריבית יבוא מחסרון העצמיי, משום דאין הדבר קצוץ וברור שיבוא לידי ריבית, דשמא לא יהיו שום יתרון ולא יגדלו הכרמים, אבק ריבית כזה אפי' בהלואה נמי הוה רק אבק ריבית דמה יועיל דבהלואה הוא ובודאי אם יטול לשם ריבית הוא, כיון דהספק הוא שמא לא יהיה ריבית כלל, וחילוק זה אמת בעזה"י, ולפ"ז אין שום סתירה לא על רש"י ולא על הרמב"ם, דאמתניתין דהלוהו על שדהו, וכיון דמיירי בשדה שאינה צריכה להוצאות מרובות כ"כ כמו בכרמים, ודאי שיהיה בהן פירות מעט או הרבה, דזה לא שכיח שיולקו לגמרי עד שלא יוגדל שום פירות, וא"כ יתרון יש בזה ודאי, אלא דהחסרון הוא משום שלא קא ובזה סובר דהוה כריבית קצוצה אעפ"י שלא קצץ, דבהלואה לא איכפת בקציצה, כיון שאפי' בלא קציצה ידעינן דלשם ריבית קאי מכוון, ועד"ז יתפרש גם כוונת הרמב"ם דנקט הכא המלוה על השדה, ולכך כתב שפיר דהוה ריבית של תורה, דחסרון דלא קץ אינו מזיק בהלואה, משא"כ בההיא דרבינא דקאמר בדיננו אין מחזירין דמיירי בשכנתא של כרם וכדמפרש רש"י, ובכרמים לפעמים אין בהם ריבית בעצם דטפולן והוצאתן מרובה, וכיון שמצד עצם הריבית לא הוה קציצה, ודאי שאפי' בהלואה לא הוה כ"א אבק ריבית, ובחבורנו לב"מ כתבנו עוד ליישב טעם הדבר במה דדחיק רש"י לפרושי להך דינא דרבינא בכרם דוקא ע"ש שהארכנו ליישב בזה דברי התוס' בסתירת דברי רבינא, דבדף ס"ב אמר במשכנתא בדיננו אין מחזירין, ובדף ס"ז בעובדא דאת ונאלי אחי קא חשיב ואפיק פירי ואכ"מ:

אלא דאכתי יקשה בדברי המחבר, דביו"ד (סי' קס"ד) בהלוהו על שדהו כתב דאפי' פירות דתוך שלש נמי מחויב להחזיר דהוי ריבית קצוצה ויוצא בדיינים, הרי דסובר נמי כרש"י דאין אבק ריבית בהלואה, וא"כ למה השמיט בכאן אבק ריבית, ובלא"ה יקשה נמי על המחבר דהא ביו"ד (סי' קס"א סעי"ד) פסק דלא אמרו אבק ריבית אינו יוצא בדיינים אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה, אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו בע"כ בדיני עכו"ם או בדיני ישראל שטעו והכריחו לשלם, יוצא בדיינים, וכתב הש"ך שם דהוה"ד אם פסקו לו לשלם מפני שלא היה לו ראיה ואח"כ הביא ראיה שריבית הוא נמי יוצאה בדיינים ע"ש, וא"כ הכא נמי כיון דמיירי שטוען בב"ד קודם הפרעון שאבק ריבית הוא אלא דאנן לא מהימנינן לו נגד השטר וצריך לשלם לו בע"כ א"כ לא נתן לו ברצון הטוב ויכול להשביעו לאחר הפרעון דהוה כהביא ראיה אח"כ, והא תינח על הטור אפשר לומר דלא סובר הכי לדינא, אלא שאפי' בנתן לו בע"כ שלא ברצונו נמי אינו יוצא בדיינים, דהא מקור האי דינא הוא מהרשב"א ורמב"ן דמחלקי בין נתן לו מרצון הטוב או בע"כ, והטור אפשר דלא מחלק בהכי, אלא דלעולם אבק ריבית אינו יוצא בדיינים אפי' כשניתן לו בע"כ שלא מרצון הטוב, אבל על המחבר קשה, מיהו אפשר ליישב קצת דעת המחבר דסובר דמה צורך לאשמועינן הכא דבטוען אבק ריבית אינו יכול להשביעו קודם הפרעון, דהא מכ"ש דריבית קצוצה ידעינן לה, דהשתא כשטוען ריבית קצוצה היה אינו יכול להשביעו כ"ש אבק ריבית, אבל הרמב"ם שהביא נמי לדעת הגאונים דיכול להשביעו קודם הפרעון בטענות אלו, אשמועינן רבותא שאפי' בטענת אבק ריבית דאינו יוצא בדיינים אפ"ה יכול להשביעו קודם וכ"כ השעה"מ:

סעיף י"א במחבר אם טען הלוה מחלת לי וכו' יש מי שאומר שדינו כטוען פרעתיו, ובקצוה"ח הקשה דהא מחילה טענה גרוע היא ואינו נאמן עליה אלא במיגו דפרעתי וא"כ משמע דאמרינן מיגו להשביע, וקשה מזה על הב"ש (אה"ע סי' צ"ו סק"ח) שכתב דמיגו להשביע לא אמרינן, אכן בגליון הגרע"א כתב בשם הרמב"ן דהא דמחילה הוה טענה גרוע ולא מהימן עלה אלא במיגו היינו להאמינו לפוטרו אבל להשביעו מהני בלא מיגו, ולק"מ קושית הקצוה"ח דלענין להשביעו הויא טענה טובה מצד עצמה אבל אי לא הוה מהימן עלה אלא במיגו איה"נ דלא מצי להשביעו משום דמיגו להשביע לא אמרינן וכהב"ש, ואדרבה מכאן יהיה ראיה להב"ש דהא כתב ויש מי שאומר דמחילה כמו שטוען אמנה או ריבית ואין יכול להשביעו, וקשה יהא נאמן הלוה להשביעו במיגו דהיה טוען פרעתי והיה יכול להשביעו אע"כ דאין אומרים מיגו להשביעו, והדעה הראשונה סובר דמחילה עצמה טענה טובה לענין להשביעו, ומה שהקשה הגרע"א דא"כ לפה לא טענינן ליתמי שמא מחל לשיטת הרמב"ן דטענינן להו אפי' מלתא דלא שכיחא, ואולם כבר תירצו התומים והשער המשפט דמחילה הוה מלתא דלא שכיחא כלל ולכו"ע לא טענינן ליתמי וללקוחות ע"ש:

דיני מיגו

א) בדיני מיגו ס"ק א' הביא הדין דמיגו להוציא לא אמרינן, והנה לכאורה יש להוכיח מן התוס' דמיגו דאי בעי שתק אמרינן אף להוציא, דבש"ס (ב"מ ד"ב) בתוד"ה וזה נוטל כתבו וז"ל וההיא דחזקת הבתים דגחין ולחיש לי' לרבה כו' התם היינו טעמא משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם וכו' ע"ש, ומרהיטת לשון התוס' משמע לכאורה שרצונם לחלק בין מיגו דבעי אמר למיגו דבעי שתק, דע"כ לא אמרינן דמיגו להוציא לא אמרינן היינו במיגו דבעי אמר והיה טוען טענה עדיפא אבל במיגו דבעי שתק אמרינן אף להוציא, וכמו שמחלקים התוס' בכמה דוכתי בין שני סוגי מיגו הללו לענין כמה דברים, וכגון בכתובות די"ח כתבו דמיגו דבעי שתקי אמרינן אפי' בתרי, וכמו כן נראה להו לחלק גם לענין מיגו להוציא, אמנם יש לתמוה לחלק כזה בענין מיגו להוציא, דאטו עצמיית המיגו הוטב ונאמנות יתירה יש במיגו דבעי שתיק, הא ודאי שבעצמיית נאמנות המיגו אין שום עדיפות בין מיגו דבעי שתק למיגו דבעי אמר, ורק התם בכתובות לגבי מיגו בשנים אפ"ה נחלק שפיר בזה, דכיון דהטעם דבשנים לא אמרינן מיגו כתבו התוס' משום שאין שנים מכוונים אהדדי בשקר אחד וסובר שמא לא יכוון השני לעדותו, ולענין זה הוה השתיקה מעליותא, דעל השתיקה יוכלו לכוון אהדדי, שזה יותר נקל לכוון, וכמ"ש הנה"מ בכללי המיגו שלו דמשו"ה הוה זה מיגו טוב משום דאפי' אם חבירו לא יכוון עמו בשתיקתו ג"כ יתבטל השטר ע"ש, אבל בנידון מיגו להוציא, דהטעם דאין אומרים מיגו להוציא משום דאין נאמנות המיגו אלים כ"כ להוציא מחזקתו ממון, א"כ מה יוכל להועיל מיגו דבעי שתיק, אטו עי"ז הוגדל הנאמנות, ובזה היה אפשר נמי לדחות מ"ש בס' נחל יצחק בכללי מיגו סי' ב' ענף ב', דאע"ג דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מ"מ מיגו דבעי שתיק אמרינן ע"ש שבנה היסוד על מ"ש התוס' בב"מ לחלק בין המיגות ואמנם למה שביארתי דעצמיית המיגו לא הוטב כלל וא"כ לענין מיגו לאפטורי משבועה למ"ש הש"ך לקמן (סי' רצ"א) הטעם בשם הע"ש, משום שדוקא בממון דדיינינן דין מיגו, משום דבממון מעלה על דעתו לחקור על טענה מעליא, משא"כ להפטר משבועה אינו מדקדק כ"כ, כ"ש דלא שייך לחלק בין המיגות, כיון שזה דלא אמרינן מיגו בזה אין זה מחמת חסרון נאמנות כלל, ואפי' לטעם שכתב הברית אברהם (חחו"מ סי' י"ד) והגאון מוהרי"א ז"ל משום דמיגו לא עדיף מרובא, וכל זמן שיכולין לברר לא סמכינן ארובא, כמו כן נימא הכי גם במיגו דכל זמן שיכולין לברר ע"י שבועה מבררינן, ג"כ לא שייך לחלק בין המיגות, כיון שגם במיגו דבעי שתיק לא הועדף כח הנאמנות ולא יפה כחה כ"כ לפטור, שלא יהא חיוב גם לברר, וממה שחלקו התוס' בזה לענין מיגו בשנים אין ראיה לחלק הכי בנ"ד וכמו שביארתי, ועוד דאם היה איזה סברא לחלק כן גם במיגו להוציא למה לא זכרו הפוסקים שכללו כללי המיגו גם את החילוק הזה אע"כ שלענין מיגו להוציא אין לחלק בזה, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' קמ"ב) לענין במקום עדים אי מהני מיגו דבעי שתיק, ועוד אפי' נימא דבמיגו דבעי שתיק הוטב עצם נאמנות המיגו וכמו שהבין הגרי"א הנ"ל, וכן משמע קצת מן. התוס' (ב"ק דע"ב) בד"ה אין לך בו וכמ"ש ההפלאה (כתובות די"ט) דמיגו דבעי שתיק אמרינן אפי' במקום עדים, ולפ"ז היה מקום לחלק כן גם לענין להוציא, דכיון דמיגו כזה עדיף מעדים, וע"י עדים הא מוציאין ממון, כ"ש שיוציא ע"י מיגו כזה, מ"מ בדברי התוס' דב"מ שהבאנו בעובדא דרבה דפרק חזקת הבתים ודאי שאי אפשר לפרש הכי בכוונתם, דהיינו משום מעליותא דמיגו דבעי שתיק, דע"כ לא הזכירו התוס' בב"ק שם דמיגו כזה עדיפא, היינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכגון כשיכול היה לשתוק לגמרי ולא לטעון כלום, משא"כ שם בעובדא דפחז"ה היה צריך עכ"פ לבוא לב"ד להראות שקרו וכמ"ש בס' נח"י הנ"ל ולא הוה כלל מיגו דבעי שתיק, ולפ"ז אכתי נשאר לפנינו להבין כוונת חילוק התוס' שבב"מ, ולכן נ"ל שודאי אם בא להוציא אין מועיל שום מיגו אפי' מיגו דבעי שתיק נמי וכסתימת כל הפוסקים, וכוונת התוס' הוא משום דהתם בפחז"ה לא הוה כלל להוציא, דכיון שכבר קדם וטען מינך זבינתה והא שטרא, וע"י טענה הזאת זכה בקרקע, רק שאח"כ הודה ששטרא זייפא הוא וקלקל עצמו, ולהכי אם יש לו מיגו לא מיחשב כבא להוציא, אלא כמחזיק בזכייתו, שכבר זכה בה, ובשלמא אם ע"י טענה הראשונה לא היה יכול עוד לזכות עד שהיה מוסיף גם טענה השניה, היה נחשב כמיגו להוציא, אבל עתה דאפי' הוה שתק רק שלא היה מודה היה יכול נמי לזכות, וא"כ לענין עצם הזכייה לא יוצרך המיגו אלא דהמיגו יוצרך לתקן עוותתו, אבל עיקר הזכייה היה זוכה אפי' היה שותק, לא נחשב זה כבא להוציא אלא כאוקמי ממונא דמי, וזהו כוונת התוס' דהתם ה"ט משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן וכו', ולהכי נחשב כבא להחזיק, וזה נכון בכוונת התוס':

ב) מיגו להוציא בברי ושמא אמרינן כן הוכיח הר"ש מקינון מההיא דפ"ק דכתובות (דף י"ג) דמהימנא לומר משארסתני נאנסתי לגבות כתובתה במיגו דמוכת עץ אף דהוה להוציא. ע"ש, ובע"כ משום דאיכא לזה נמי העדיפות דהאשה טוענת ברי והבעל שמא דאינו יודע מתי נאנסה, ולכאורה תמוה ההוכחה הזאת דהא בש"ס שם קאמר שני טעמים על ר' גמליאל דסובר דהאשה נאמנת, חדא משום מיגו וחדא משום חזקה, והא תינח ללישנא דמיגו שפיר אפשר להוכיח דבכה"ג דאיכא ברי ושמא מהני המיגו, אבל ללישנא בתרא דטעמא דר"ג הוה משום חזקה, א"כ מה הוכחה היא זו על מיגו, ועוד דאפילו ללישנא דמיגו נמי אין להוכיח מהתם, דהא התם איכא נמי לאשה חזקת הגוף דמסייע לה, דכי מספקא לן על שעת אירוסין אם בתולה או בעולה היא העמד על חזקתה ובתולה נולדה והשתא הוא דאתניסה וכפרש"י שם, וא"כ י"ל דדוקא התם דאיכא כל הני מעליותות דמסייע להאשה, ברי וחזקת הגוף ומיגו, וכל הני מהני להוציא ממון אבל היכי דליכא חזקה מנ"ל דברי ושמא עם מיגו לחוד מהני נמי להוציא, ונראה ליישב דהנה יש להבין שם בסוגיא לשני הלשונות, ללישנא דמיגו, ופרש"י דמיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני, ובמוכת עץ אני הוה מיגו דבעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך, והקשו המפרשים כיון דבלא מיגו לא מהימנא, א"כ במוכת עץ אני תחתיך גופא דליכא מיגו לא מהימנא, וא"כ איך שייך להאמינה בטענת מוכת עץ אני במיגו דמוכת עץ אני תחתיך, כיון דהתם גופא לא מהימנא, והיכי משכחינן כה"ג הא י"ל איערומי קא מערמא וכדאמרינן בב"מ (ד"ד ע"ב) כה"ג, וכן על תירוץ השני שבש"ס התם ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקי אחזקה, ופרש"י מספקא לן אשעת אירוסין אם בתולה או בעולה היא העמד על חזקתה ובתולה נולדה והשתא דאתניסא, גם ע"ז הקשה המהר"ם שי"ף אדרבה כי נוקמה אחזקה ונימא דתחתיו זינתה לא יהיה לה כלום דמי יימר שהיתה באונס שמא ברצון, ועוד הא כתבו התוס' (כתובות ד"ט ע"א) דרובא הוה ברצון ורובא עדיף מחזקה, כ"ש דאין לה כלום, ונהי דקושיא זאת אפשר ליישב דמעלת הברי שיש להאשה הוה נמי כמו רוב, וא"כ אע"ג דיש לבעל רוב דברצון כקושית מהר"ש, מ"מ להאשה יש חזקת הגוף וברי דהוה כרוב, ויש לה רובא וחזקה כאחד ומהני נגד רוב של בעל, וכמו דאמרינן (כתובות די"ד ע"ב) דר' גמליאל מכשיר אפילו ברוב פסולים ופרש"י דהטעם הוא משום דאוקי אחזקה, דלכאורה נמי קשה הא רובא עדיף מחזקה אלא ודאי משום דצירף לזה גם ברי של האשה, ואין לומר דהתם שאני משום דלא אמרינן התם כ"א לענין היתר יוחסין ולא לענין ממון, אבל הכא דדיינינן לענין ממון, להוציא הכתובה מחזקה דבעל, לא מהני גם חזקה וברי, דהתם נמי כיון דאיכא מעלה דיוחסין הוה זה כמו מעלת חזקת ממון דהכא, דכן יש להוכיח מן התוס' שם (די"ג ע"א) בד"ה רב אשי הקשו הא ר' יהושע לית לו מיגו גבי משארסתני נאנסתי ע"ש, ותפסו כולם על התוס' דמאי קשיא להו, דהא שאני גבי משארסתני נאנסתי משום דהוה מיגו במקום חזקה דאיכא חזקת ממון לבעל, ובשמ"ק מיישב דהתוס' סברי דהמעלה שביוחסין שוה לחזקת ממון ע"ש, ומיושב אפוא קושית מהר"ש, מיהו אכתי קושיא הראשונה אכתי יקשה דהא ליכא מיגו כלל כיון דמוכת עץ תחתיך גופא לא מהימנא, ואמנם לולא פרש"י הייתי אומר דחדא קושיה מתורצת אידך חבירתה, והך חזקה דקאמר הש"ס התם, אין זה חזקת הגוף, ושיהיה זה תירוץ על המשנה דמשארסתני נאנסתי, דעל משנה זאת לא נצרך שוב שום תירוץ, כיון דמשני דהתם איכא מיגו, אין צריך שוב לתירוץ אחר, אלא דתירוץ השני קאי על המשנה דמוכת עץ שהתם ליכא מיגו כקושית המפרשים הנ"ל, ע"ז משני דהתם במוכת עץ הוה טעמא דמהימנא משום חזקה, והיינו חזקה דאין אשה מזנה וכמ"ש הר"ן שם, ובזה יתורצו כל הקושיות, דעל המשנה דמשארסתני נאנסתי היה הטעם משום מיגו דמוכת עץ, ובמוכת עץ גופא דהתם ליכא מיגו נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מזנה, וניחא נמי קושית המפרשים למה הוצרך הש"ס התם לשני התירוצים, לתירוץ דמיגו ותירוץ דחזקה, כיון שגם תירוץ אחד, או חזקה או מיגו מספיק שתהא נאמנת, ולמה שכתבתי ניחא, דחד תירוץ בלא השני אי אפשר, במשארסתני נאנסתי לא יוכל לומר מטעם חזקה, דאיזה חזקה שייך התם, חזקת הגוף, וחזקת הגוף לבד שלא תועיל, עוד תפסיד כנ"ל, ובמוכת עץ אני לא יוכל לומר מטעם מיגו כיון דמוכת עץ אני תחתיך גופא לא מהימנא כנ"ל, ולפ"ז שפיר הוכיח הב"ש דבברי ושמא עם מיגו מהני להוציא, דהא למה שביארתי החזקת הגוף כמו שאינה ולא נשאר כ"א הברי ושמא עם המיגו ואפ"ה מהני להוציא, והנה מדברי התוס' (ב"ב דנ"ב) ובשבועות פ' כל הנשבעין מוכח דס"ל דאף בברי ושמא לא אמרינן מיגו להוציא דהתוס' הקשו שם מהא דפרכינן בב"ק גבי המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול דילמא זבנינהו ואיהו דמפיק לקלא, והקשו דלהימן במיגו דאי בעי אמר אני השאלתים לך ותירצו בשם הרב דודי דהוי מיגו להוציא ולא אמרינן, והרי התם הוה ברי ושמא דהא הנתבע אינו יודע אם נגנב מאתו או דזבנינהו, ואפ"ה לא אמרינן מיגו להוציא, והרא"ש והמרדכי פסקו התם דנאמן במיגו דהשאלתים לך אף דס"ל דבעלמא לא אמרינן מיגו להוציא ובע"כ דהתם שאני משום דהוה ברי ושמא, וכ"כ הרש"ל ביש"ש לב"ק שם, אך מ"מ מן התוס' מוכח דס"ל דאף בברי ושמא לא אמרינן מיגו להוציא, ובכדי שלא יקשה על התוס' מסוגיא דכתובות צ"ל דהם מפרשי כרש"י דהתם הוה חזקת הגוף, וא"כ איכא נמי חזקת הגוף דמסייע לה, אבל בלא צירוף חזקה אין להוכיח מהתם, והר"ש מקינון יפרש כמו שפירשתי דחזקת הגוף לא מהני מידי, ומוכח ממילא שפיר דבברי ושמא בהדי מיגו מהני:

והנה ידוע מחלוקת הרמב"ם ובעל התרומה בדין אינו יודע אם פרעתיך במקום דלא הו"ל למידע, לרמב"ם חייב ולבעל התרומה פטור, וזכרתי זה לעיל כמה פעמים, וראיתי בס' נח"י סי' ע"ה שכתב דמקור המחלוקת תלוי בהנך שני התירוצים המוזכרים בש"ס דכתובות הנ"ל, דללישנא קמא דאמר הטעם משום מיגו א"כ היכי דליכא מיגו לא מהימנא אע"ג דאיכא ברי וחזקה, ולכן הוה"ד באינו יודע אם פרעתיך אע"ג דאיכא שם ברי וחזקת חיוב לא מהימן, והא דשנינן בב"ק דבאינו יודע אם פרעתיך חייב, בע"כ דהיינו במקום דהו"ל לידע, והיינו כשיטת בעל התרומה שיסבור כלשון זה, אבל ללשון שני דאמרינן ההם דהנאמנות הוא משום חזקה, א"כ הוה"ד בכל מקום דאיכא ברי וחזקה מוציאין ממון ואפי' בלא הו"ל לידע נמי כמו התם, והיינו כשיטת הרמב"ם ע"ש, ולמה שכתבתי אין בזה מחלוקת בש"ס דכו"ע סברי דברי בצירוף חזקה מהני, והא דקאמר התם טעם המיגו, היינו במשארסתני נאנסתי דהתם ליכא חזקה כלל אבל היכי דאיכא חזקה מהני לכו"ע, וטעם דבעה"ת כבר ביארתי בחדושנו לעיל (שי' ס"ט) ועיין מה שכתבתי שם:

אלא דאכתי יש לדון בהוכחת הר"ש מקינון מסוגיא הנ"ל, דהא התורי"ד שם בסוגיא כתב דהתם שהבעל כבר מחויב בכתובתה וגם יש לה שטר כתובה ועכשיו שרוצה הבעל לפטור עצמו מספק הוה כאינו יודע אם פרעתיך ע"ש, וא"כ מה הוכחה הוא מהתם, הא התם איכא חזקת חיוב בהדי המיגו וברי ושמא, ואפי' בלא המיגו היה ראוי שם להוציא ממון כמו באינו יודע אם פרעתיך דמוציאין ע"י ברי וחזקת חיוב, אלא דאפ"ה מצרכינן לטעם דמיגו משום דהתם לא הו"ל למידע דבכה"ג פטור באינו יודע אם פרעתיך וכהבעל תרומה הנ"ל, אבל להוכיח מהתם דמיגו וברי ושמא מהני אי אפשר דהא מסייע לה נמי החזקת חיוב, וצ"ל דהר"ש מקינון יסבור דגם התם בכתובה הוי רק ספק בחיוב, והכי מסתבר, דהא לדברי הבעל דשמא מקודם שנתארסה נבעלה והוה מקח טעות, לא נתחייב כלל מעולם בכתובה, דהא השטר כתובה לא נכתב כ"א אדעתא שימצאנה בתולה שלימה, וכי אשתכחא בעולה לא נתחייב לה כלל, וא"כ הוה כאינו יודע אם נתחייב, ובחדושנו לעיל (סי' ס"ט) הוכחתי שגם דעת הרמב"ם ועוד הרבה פוסקים כן הוא דבכתובה הוה רק אינו יודע אם נתחייבתי ע"ש, ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הש"ך בסמוך בס"ק ט"ו על הר"ש מקינון, דמה מוכיח מהתם דמהני להוציא, הא התם נקיטא השטר כתובה ומיגו במקום שטר לא חשוב להוציא כמבואר בסמוך ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא, דשטר כתובה שאני כיון דלא נכתבה כ"א אדעת שימצאנה בתולה ולדברי הבעל דשמא קודם שארסתיך נבעלת הוה ספק בחיוב ולא מהני גם השטר גופא, ושמא יש לכוון תירוץ זה בדברי הש"ך גופא במה שכתב דשטר כתובה לא דמי לשאר שטרות ע"ש, ועכ"פ בדעת התוס' דב"ב ושבועות שזכרנו בזה דסברי דמיגו אפי' בהדי ברי ושמא לא אמרינן להוציא, ובכדי שלא יקשה עליהם מסוגיא דכתובות י"ל דסברי כתורי"ד דהתם בכתובה הוה כאינו יודע אם פרעתיך ואית לה להאשה נמי חזקת חיוב. ולא מוכח כלל דברי ושמא עם מיגו מהני להוציא ודו"ק, ועכ"פ יוצא לנו דהרב דודי שבתוס' ב"ב ושבועות סוברים כהתורי"ד, והנה בשער המשפט כתב להוכיח דאף להוציא מן היורשים שטוענים ספק נמי אמרינן מיגו להוציא אע"ג דמה שהב"ד טוענים ליורשים מיחשב כברי בכל דוכתא וכמ"ש הרא"ש (פ"ד דכתובות), מ"מ אלים טענת התובע שטוען ברי דליהני מיגו לגביה, והוכיח כן מדברי התוס' (ב"ב דל"ב) ע"ב שפי' הריב"ם שם דס"ל לרב יוסף דאף היכי שהתובע מוחזק בקרקע ודנין עליה כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת הוה מיגו להוציא, וא"כ תקשה לדידיה ממתניתין דפ"ב דכתובות ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואמאי הא הוה מיגו להוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אלא לאו כיון שהיורש אינו יודע אם לקחה מאביו אמרינן מיגו להוציא בברי ושמא, וזה דלא כהנתיבות ס"ק א' דכיון שטוענין ליורש ולוקח הוה כברי ואין אומרים מיגו להוציא ע"ש, ועיין שם שהביא גם לדברי התוס' שם בב"ב דנ"ב ודשבועות דסברי דלא אמרינן מיגו להוציא אף בברי ושמא, וכתב שדברי התוס' סותרים זה את זה ע"ש, ותמה אני על דבריו דמה הוכחה הוא מדברי ר' יהושוע, דהא התם הוה הפה שאסר הוא הפה שהתיר דעדיפא עוד מעדים וכמ"ש לעיל באות א' בשם ההפלאה, ולכן מהני אף להוציא כמו דמוציאין מ"י עדים, אבל לעולם אימא דמיגו דעלמא לא מהני להוציא אפי' בברי ושמא ואין שום סתירה בדברי התוס' ודו"ק, מיהו עיין למטה בדבור הסמוך שכתבתי לקיים דינו של השעה"מ, ועיין בחבורי לאה"ע סי' י"ז סעי' מ"ד הוכחתי שם כהנתיבות:

ג) מיגו דהעזה אי אמרינן להוציא בברי ושמא, כתב המשנה למלך (פרק כ"א מהלכות מלוה) דלכך סובר הנמוק"י (ב"ק פ' הגוזל בתרא) דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר גנובים הם במיגו דהשאלתים לך משום דהוה מיגו דהעזה, אף דלענין ממון אמרינן נמי מיגו דהעזה, מ"מ מיגו דהעזה להוציא לכו"ע לא אמרינן, אכן בשער המשפט השיג ע"ז דמוכח איפכא ממתניתין (רפ"ב דכתובות) דקתני התם ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דנאמן במיגו אף דהתם הוה מיגו דהעזה כמ"ש התוס' בפחז"ה, וגם להוציא לרב יוסף דס"ל דאף היכי שהוא מוחזק בקרקע הוה מיגו להוציא לפי' ריב"ם, וכן הוא שיטת הנמוק"י גופא בפחז"ה דמפרש הא דאמרינן הלכתא כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי הוא משום דמספקא לן אי אמרינן מיגו להוציא או לא ולכך מספיקא אין מוציאין ממון והיכי דקיימא ארעא תיקום והיכי דקיימי זוזי לוקמי אלמא דס"ל דאף היכי שדנין על הקרקע מיחשב מיגו להוציא, אלא ודאי כיון דברי ושמא הוא אמרינן אף מיגו דהעזה ולהוציא ע"ש, וגם בזה אני תמה עליו, דמה ראיה הוא מדברי ר' יהושיע דכתובות, דהא התם הוה הפה שאסר, ומיגו כזה עדיפא גם מעדים, ומשו"ה אף דהוה מיגו דהעזה אמרינן נמי, אבל מיגו דבעי טעין איה"נ דלא מהני להוציא כשהיא מיגו דהעזה, וכמו שתמהתי בזה בדבור דלעיל ואפשר ליישב דבריו, דהנה בכתובות שם פריך הש"ס ומ"ש האי מיגו מהאי מיגו ומשני התם שור שחוט לפניך הכא אין שור שחוט לפניך, ופרש"י וז"ל כלומר אם שתק זה לא היו עוררים וכו' אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא הם הסיתוהו לבוא לב"ד ואעפ"י שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מיגו דדלמא לא אסקא אדעתה א"נ איערומי מיערמא עכ"ל ומשמע מדבריו דלר' יהושיע מיגו דבעי שתיק דוקא אמרינן אבל מיגו שע"י תביעה לא אמרינן וכבר הקשו הרמב"ן והרשב"א דלפי"ז אם אחד בא וטען דשל אבותי הוא השדה הזאת והלה אומר דלקחתיה מהם דאינו נאמן אע"ג דלית לו עדים דשל אבותיו הוא וא"כ אית לו מיגו דאי בעי היה אומר לא היתה של אבותיך מעולם, ואפי"ה אינו נאמן כיון דבא ע"י תביעה, והא ודאי מלתא דפשיטא הוא שאפי' תינוקות יודעין דלא צריך חזקה אלא היכי דאית לן סהדי להיאך דשל אבותיו היתה, אבל היכי דלית לן סהדי לא בעינן חזקה ומהימן במיגו, ובהדיא שנינו ראה טליתו ביד אחר או עבדו וא"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתי אתה נתתי לי במתנה נאמן וא"צ ראיה ואעפ"י שהלה תובעו ע"ש בשמ"ק כל זה, ונ"ל ליישב דעת רש"י דודאי בזה אומר של אבותי ואין לו עדים ס"ל לרש"י נמי דמהימן במיגו אע"ג דהלה תובעו, דהכא לא שייך שני הטעמים שהביא רש"י, דטעם הראשון דלא אסקא אדעתו, י"ל דהיינו דוקא במיגו דהתם דמוכת עץ, דלענין תביעתה את הכתובה אין שום נ"מ ויתרון בין טענה דמשארסתני נאנסתי שטוענת השתא, ובין טענת מוכת עץ, דבין בזה ובין בזה יש לה כתובה מאתים, אלא דהעדיפות הוא בזה, שבטענת מוכת עץ היתה יכולה להרויח שלא תופסל גם לכהונה, ע"ז אמרינן דכיון דהשתא אינה עוסקת בנידון היתר לכהונה, רק בתביעת כתובה לא סלקא אדעתה לטעון טענות כאלו שיכולים להועיל לה לצורך ענין אחר, ודוקא בזה אמרינן דלא סלקא אדעתה, אבל כל טענה שיכולה להועיל לה לענין תביעה הזאת שתובעת עכשיו, ודאי דסלקא אדעתה לטעון כל מין טענה שאפשר להועיל, וע"ז לא יפלוג רש"י, ולכן בטענת לקחתיה מהימן שפיר במיגו דלא היתה של אביך מעולם, כיון דידע היא שעל טענת לקחתיה יש חסרון במה שנדרוש ממנו שטר המכירה, ובטענה דלא היה שלו מעולם היה ניצול מזה, בזה אמרינן דודאי סלקא אדעתו טענה הזאת שיועיל לתביעתו, וטעם השני שכתב רש"י דאיערומי מיערמא, פשיטא דלא שייך במיגו דלא היה מעולם, דחשש דאיערומי לא שייך כ"א כשגם בטענה הזאת שהיה יכול לטעון נמי לא היה מהימן. אלא שטענה טובה היא ביותר, וכגון במיגו דמוכת עץ, דבין בטענה שטוענת השתא נאנסתי, ובין בטענה דמוכת עץ אינה נאמנת, אלא שמוכת עץ הוא טענה טובה ביותר, מפני שלא נפסלה לכהונה, בזה שייך לומר דמיערמא, אבל אם בטענה הזאת היה מהימן לא שייך איערומי, דלמה לה למיערם, יטעון באמת טענה הזאת והיה מהימן, וכגון במיגו דלא היה שלך מעולם, דאם היה טוען כן היה מהימן, א"כ איזה חשש הערמה אפשר בזה כיון דיכול לטעון לא היה שלך מעולם והיה מהימן ע"ז. ומה דקאמר הש"ס דהתם אין שור שחוט לפניך, לרבותא הוא משום דבאמת הכי הוא דהתם הוה מצי לשתוק לגמרי, אבל איה"נ אם הוה ע"י תביעה הוה נמי מהימן, דדוקא במיגו דמוכת עץ לא מהני כשבא ע"י תביעה משום דאיכא התם הטעמים של רש"י, או דלא סליק אדעתא, או חשש דהערמה, אבל בלא היה מעולם מהימן גם ע"י תביעה, ורק משום דהאמת הוא בנידון הדין דמתניתין שאינו מיירי בבא ע"י תביעה לשיטת רש"י וכמו שביארתי בחבורנו לכתובות בארוכה, קאמר לרבותא דהוה נמי אין שור שחוט, ועוד י"ל דהנה בכתובות (דף י"ג ע"א) בפלוגתא דרב אסי וזעירי דלרב אסי דאמר נבעלה משמע שדוקא נבעלה לא מהימנא לר' יהושע, אבל נסתרה מהימנא גם לר' יהושיע במיגו דלא נבעלה וכמ"ש התוס' שם, וא"כ משמע להדיא דלר' יהושיע ס"ל מיגו אפי' בבא ע"י טענה אבל לזעירי דאמר התם נסתרה ואפ"ה לא מהימן, מכלל דס"ל דר' יהושע לית ליה מיגו דבא ע"י תביעה, ולפ"ז יתיישב דמה דמשני הש"ס התם שור שחוט והכא אין שור שחוט, משום דהש"ס רוצה לשנויי גם אליבא דזעירי, ולזעירי ודאי דהכי הוא לר' יהושע דלית לי' מיגו כשבא ע"י תביעה וטענה, כ"א במיגו דבעי שתיק דוקא, אבל לדידן דקיי"ל כרב אסי וכמ"ש הרמב"ם (פט"ו הלכות איסורי ביאה) ודאי דמהימן במיגו אפי' כשבא ע"י תביעה, ולזעירי, ההיא משנה דראה טליתי הנ"ל יפלוג עליה ר' יהושוע. ולפ"ז אליבא דאמת סובר ר' יהושע דאפי' בבא ע"י תביעה כגון כשזה אומר של אבותי והלה אומר לקחתיה מהם דנאמן נמי במיגו דלא היה של אבותיך מעולם, דמהימן נמי, אע"ג דמיגו דהעזה ולהוציא הוא ושפיר הוכיח הש"ס דבברי ושמא מהני להוציא אף מיגו דהעזה וגם שפיר הוכיחו מכאן הדין שהובא בדבור דלעיל אות ג' דאפי' להוציא מיורשים נמי נאמן בברי ושמא ומיגו וכדמוכח ממתניתין דמודה ר' יהושע וכנ"ל, ואין לדחות דהתם משום הפה שאסר הוא דזה אינו כמו שביארתי, אלא אפי' בבא ע"י תביעה נמי מהימן לדידי' ודו"ק:

ד) בקצוה"ח ס"ק י' הקשה על הרמ"א דלקמן (סי' קל"ח סעיף ח') כשבאו מתחלה שניהם אדוקים בטלית ופסקו להם שיחלוקו יצאו וחזרו והרי הוא תחת יד אחד מהם זה אומר אודויי אודי לי וזה אומר שכרתיהו בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים דנאמן במיגו דחטפה ממנו ואמאי והא הוה מיגו להוציא ע"ש שהעלה מכח זה דכיון דכבר היה פסק ב"ד שיחלוקו הוה לי' דין שטר, דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי ומהני מיגו להוציא, ולי נראה דהתם שאני דהטענה שטוען אידך דאודי לו נמי לאו טענה מעליותא היא, משום דאין דרך שיודה לו לאחר שכבר דנו בזה לפני הב"ד, ואילו רצה להודות היה מודה לו קודם שיבוא לב"ד, וא"כ גם לדידי' נוכל לומר עד השתא דן עמך בדינא ודיינא והשתא יודה לך מעצמו, וכאילו אנן סהדי בדבר דבודאי לא הודה, ואפ"ה בלא מיגו אינו נאמן בטענה זאת, אבל במיגו שפיר מהימן, ועוד י"ל דכיון דאנן סהדי דמה דתפיס כל אחד שלו הוא, וכיון שבאו שניהם לב"ד בדנקיטי להו תרווייהו, הוה כאילו יש עדים בזה דמה שתפוס הוא שלו, והפסק של ב"ד בזה אינו מועיל כלום' דגם הפסק שפסקו הב"ד דיחלוקו נשען על היסוד הזה דמה שתפוס כל אחד שלו הוא, וא"כ כלום יש ממש בטענה הזאת שטוען המוחזק דאודי לו, הא כאן יש עדים וראה ובכה"ג ודאי דלא מצי התופס לטעון שום טענה, ואדרבה יש לתמוה להיפוך למה צריך זה התובע למען דאפי' בלא מיגו הוה לן ליהימניה והא תינח כשטוען הנתבע שכרתיהו דלא מהימן, משום דאנן סהדי דלא השכיר לו ומשום דאמרינן עד השתא חשדת לן בגזלן והשתא מוגרת לו בלא סהדי, אבל כי אומר השכרתיהו בפני עדים והלכו למדה"י למה לא נאמינו גם בלא מיגו, וצ"ל דלאו דוקא בלא סהדי לא ירצה להשכיר לו אבל בסהדי ישכיר, אלא דכיון דכבר תפיס בה שלא כדין לפי דבריו אנן סהדי שלא ירצה להשכירו עוד, אלא דאי איכא עדים שמעידין שהשכירו אי אפשר להכחישם ע"י אומדנא הזאת, אבל כל זמן שאין העדים לפנינו אמרינן דודאי שלא נתרצה להשכירו ואפ"ה כי איכא מיגו מהימן, אבל המיגו לא יוצרך כ"א לבטל האומדנא שלא השכירו, ולא שתועיל להוציא, דבלא"ה אין התפוס חשוב כמוחזק כלל ואין תפיסתו נחשב לכלום כיון דאיכא עדים וראה, וכדברינו משמע להדיא בלשון הרמב"ן המובא בשמ"ק שם וז"ל והאי אומר בדמי אגרתיה כו' משמע דאי אמר מתקף תקפה מינאי מהימן משום דכיון דתפסי לה תרווייהו כמאן דאיכא עדים וראה דמי ולא מצי חד מינייהו למימר אודויי אודי לו ולא לומר לקוחה בידי אלא משום דאמר האי בדמי אגרתיה ניהלי' אמרינן דשקורי משקר והיינו דאיצטריך לן למימר האי טעמא דעד השתא חשדת ליה בגזלן וכו' לומר דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימן ומיהו כי אמר אגרתיה ניהלי' בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י אפשר דמהימן במיגו דבעי אמר תקפה ממני עכ"ל, והוא כדברינו דמיגו להוציא לא מיקרי זה אחרי שחזקת התופס לא חשיבה, ורק המיגו נצרך בכדי לבטל האומדנא, מיהו יש לתמוה על עיקר הדין שפסק הרמ"א בהחלט דמהימן ע"ז במיגו, והלא הרמב"ן לא כתב זה כ"א בלשון אפשר ודו"ק:

ה) מיגו להוציא גוף החפץ ונותן הדמים כתב הש"ך לקמן (סי' קל"ג) דהתוס' ס"ל דלא הוה מיגו להוציא כיון שנותן הדמים משום תקנת השוק וכו', והקצוה"ח בס"ק י"ב הקשה ע"ז דאדרבה מהתוס' הא מוכח להיפוך, והא ברפ"ק דב"מ הקשו בהא דתנן זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מרביע, והקשו דיהא נאמן דחציה שלו במיגו דאומר כולה שלי, ותירצו כיון דבחציה השני מוחזק זה כמו זה הוה מיגו להוציא, והתם זה אומר כולה שלי מוקמינן לה במקח וממכר ונקיט זוזי מתרווייהו ואין ידוע למי נתרצה המוכר והוה מיגו להוציא אע"ג שאינו אלא בגוף החפץ דהא הדמים אינו מפסיד עכ"ל ע"ש, והנראה לי ליישב דבאמת עיקר האוקימתא דמוקי התם דטענה דכולה שלי מיירי במקח וממכר, אין זה מוכרח דבש"ס לא מוקי לה הכי כ"א מחמת יתור הבבא דכולה שלי, וכמ"ש למה לי למיתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, ובאמת אין זה יתור כלל וכמ"ש בס' תפארת ישראל בשם הגאון מהו' מנשה אליעזר דכולה מתניתין בבא חדא היא, דרק במציאה מיירי כולה וה"ק זה אומר אני מצאתיה וכו' אז כך הוא הדין אם זה אומר כולה שלי וזה כולה שלו, זה ישבע כו' ואם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה. שלי זה ישבע וכו' ע"ש שקלסי' לפירוש זה, ובע"כ צ"ל דהש"ס גופי' דמוקי במקח וממכר לאו מילתא דפסיקא הוא דודאי הכי מיתוקמא, אלא ספוקי מספקא להו דשמא איכא יתור במתניתין ומוכרח לאוקמי חדא במציאה וחדא במקח וממכר, אבל לעיקר סובר גם הש"ס גופא דכולה חד בבא הוא ותתפרש כמ"ש בתפארת ישראל, דאילו למאי דמוקי השתא חדא במציאה וחדא במקח וממכר ומסיק דצריכי תרווייהו משום דבכל אחד יש הוראת היתר ואי הוה תני חדא לא ילפינן אידך מיני', ויקשה אפוא קושית הראשונים כיון דלמסקנא זו בתרווייהו יש הוראת היתר א"כ מה מקשה הש"ס התם מר' יוסי, הא התם ליכא הוראת היתר משא"כ הכא, ותו למה צריך ר' יוחנן שם ד"ה ע"ב לומר דשבועה זו כדי שלא יהא כל אחד תוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא, נימא משום הוראת היתר הוא, והיטיב אשר דבר בזה בתפא"י דמה דמקשה הש"ס לר' יוסי, היינו אי ס"ל, דכולה מתני' חד בבא הוא וכפי' הגאון מוהר"ם ז"ל, והיינו טעמא נמי דצריך ר' יוחנן לטעמא דשלא יהא כל אחד תוקף וכו' ע"ש, ולפ"ז מדפריך הש"ס מר' יוסי וגם מדקאמר ר' יוחנן טעם דשלא יהא כל אחד תוקף מוכח דגם הש"ס גופא מפרש דבאמת חדא בבא הוא וכולה במציאה מיירי, ומה דמוקי לה מתחלה במקח וממכר, אין זה כ"א בדרך הו"א, ואכן אפי' אי נימא דאליבא דאמת מפרש הש"ס דטענה דכולה שלי מיירי במקח וממכר, היינו רק הרישא דזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, דמשום דתני התם בכפול, זה אומר אני מצאתיה כו' זה אומר כולה שלי וכו', ומחמת כפילת הבבות הוא דמוכרח הש"ס להוציא הדבר מפשטי' ולאוקמי במקח וממכר:

אבל בבבא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דלא נקיט התם כ"א חד בבא, ודאי דלא מיירי כ"א במציאה, דמהיכי תיתי לאוקמי במקח וממכר בלא הכרח לזה, כיון דכולה פרקא במציאה מיירי ומאי בעי התם דין דמקח וממכר, וברישא רק משום יתורא דבבות מוכרח לאוקמי גם במקח וממכר, אבל בבא זו דאין יתורא ודאי דלא מיירי כ"א במציאה, וא"כ הוה שפיר מיגו להוציא דהא מפסיד הדמים ודו"ק היטב בזה:

ועוד נלענ"ד לפרש כוונת התוס' במ"ש דמשו"ה לא מהימן על חציה שלי במיגו משום דהוה להוציא, דלכאורה יש להקשות טובא על מה שכתבו בטעם דמשו"ה הוה זה מיגו להוציא משום דבחציו השני מוחזק זה כמו זה, והא אדרבה דלטעם זה גופא לא הוה זה להוציא אלא להחזיק מה שתפוס דהוה כשלו, דהא תינח אם היינו דיינינן להחזיר לו כל הטלית, בזה הוה שייך לומר דכיון שגם השני מוחזק בה כמו זה הוה להוציא, אכן הכא דיינינן רק למה נוטל כל אחד רביע בלבד, ולמה לא מהימן על כל החצי שהוא טוען במיגו, וא"כ מה שייך לומר דזה הוה להוציא, דהא להחזיק הוא מה שתפוס ומוחזק, ולכן נראה בכוונת התוס' דמה שכתבו דהוה מיגו להוציא, אין הכוונה דמה שטוען השתא דחציו שלו הוה להוציא, אלא דטענת המיגו מה שהיה יכול לטעון דכולה שלי, זה הוה להוציא, דאי הוה טעין הכי ודאי שהיה רוצה להוציא מחזקת השני דמוחזק בחצי, ומה דלא מהני המיגו בזה, אין זה משום דמיגו להוציא לא אמרינן כמו שהבינו כולם, דהא באמת לא בא להוציא כלום, בחצי שהוא טוען עליה ורוצה לזכות בה, הוא מוחזק בה, אלא משום דבכל מיגו בעינן שהטענה הזאת שהיה יכול לטעון יהיה לה אותה העדיפות כמו טענה שטוען השתא, דאי הטענה שהיה יכול לטעון גרוע מטענה שטוען השתא, אין זה כלל בגדר מיגו, דהא י"ל דמשו"ה לא רצה לטעון הטענה הזאת משום דגריעא מינה, ולכן אם הטענה שטוען השתא הוה להחזיק, בעינן נמי שהטענה האחרת שהיה יכול לטעון תהא נמי להחזיק, דאי הטענה האחרת תהיה להוציא אין זה מיגו, די"ל דמשו"ה לא טען הטענה הזאת מפני שהוא להוציא וידע דלא יהיה נאמן עליה, וכזה מפורש בשמ"ק בשם גליון תוספת דאין לומר מיגו אלא היכי שהיה לו טענה אחרת גם להחזיק דהיינו על אותו ממון, אבל כשטוען חציה שלי דהוה להחזיק אין להאמינו במיגו שהיה טוען כולה שלי דטענה זו היתה להוציא חצי האחר דהיינו ממון אחר ע"ש, הרי שבעיקר הדבר מפורש דמיגו מלהוציא על להחזיק אין זה מיגו, אלא שהשמ"ק מפרש הטעם משום דהוה מממון לממון דלא אמרינן מיגו כ"א באותו ממון, ולמה שכתבתי הוה הטעם משום דלהוציא הוה טענה גרוע ולכן לא ירצה לטוענה, עכ"פ זה ודאי דבין לטעמא דשמ"ק ובין לטעמא דידי דמטענה דלהוציא אין זה מיגו על להחזיק, והיינו מה שכתבו התוס' דמשו"ה אינו נאמן על חציה שלי במיגו דכולה שלי משום דכיון דבחציה השני מוחזק זה כמו זה והוה מיגו להוציא, כלומר דהטענה דכולה שלי שהיה יכול לטעון הוה זה להוציא, ולכן אינו נאמן. על החצי אע"ג דהחצי הוה להחזיק, ולפ"ז אין החסרון משום דלהוציא ממון לא אמרינן מיגו וכמו שהבינו כולם בכוונת התוס', דזה אינו, דודאי אם שני הטענות היו שוות והמיגו היתה מיגו מעלייתא הוה אמרינן לה אפי' להוציא, ורק התם הוה החסרון משום דבטענה שטוען השתא הוה להחזיק ובאידך טענה הוה להוציא ואין הטענות שוות, ואין כאן מיגו כלל, דכללא הוא דבמיגו בעינן ששני הטענות יהיו שוות, וממילא לק"מ קושית הקצוה"ח, דודאי י"ל כהש"ך דהיכי דנותן דמים לא מיקרי זה להוציא, אבל עכ"פ הטענות הלא אינן שוות, דבטענה שטוען השתא לא בא להוציא כלל, ובטענה שהיה יכול לטעון הוא בא להוציא עכ"פ לגוף החפץ ולכן אע"ג דדמים אינו מפסיד, וכשאנו דנין אם מיקרי זה להוציא מחזקת ממון, לא מיקרי זה מוציא מחזקת ממון דחבירו כיון שמשלם הדמים, מ"מ כשאנו דנין על הטענות אם שוות הם, ודאי דלא נוכל לדמות ולהשוות שתי הטענות כאחת, כיון דעכ"פ בטענה האחרת יש גריעותא שבא להוציא החפץ, ובכה"ג שאין הטענות שוות לא אמרינן מיגו, ולפי"ז מה שהוכיחו כולם וגם הש"ך מדברי התוס' הללו דסברי דלא אמרינן מיגו להוציא, לאו הוכחה הוא כלל לדברינו, דהתם לא הוה החסרון משום מיגו להוציא אלא בשביל שאין הטענות שוות ואין זה מיגו כלל ודו"ק היטב:

והנה התוס' שם ריש ב"מ הקשו עוד דאמאי נוטל גם רביע ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי, ובס' בית שמואל אחרון כתב דקושיא זאת מתורצת בתירוץ התוס' דלעיל דכתבו דלכך אינו נאמן על כל החצי במיגו משום דהוה מיגו להוציא, ולא שייך זה כ"א כשרוצה ליטול החצי ומשום דבחצי השני מוחזק זה כמו זה, אבל לענין רביע שהוא מוחזק לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי דברביע שהוא מוחזק נאמן במיגו, והקשה שם על המוהר"ם לובלין שכתב וז"ל בלא זה לא מקשה תוספות האי קושיא דנימא אין ספק מוציא מידי ודאי דמצינן למימר דנאמן במיגו אך לאחר שכתבו תוס' דהוה מיגו להוציא מקשים שפיר עכ"ל, וכתב שדברי מוהר"ם הללו אינם מובנים, דלענין חלק רביע הוה מיגו להחזיק ע"ש, ולמה שביארנו דברי מוהר"ם מובנים שפיר, רק שדבריו אינם מובנים כלל, דממ"נ אם חשיב זה להחזיק, גם החצי יהא חשוב כמוחזק, דהא מוחזק הוא בכל החצי, ומה שייך לחלק בין מחצה לרביע, אלא לאו כמה שכתבתי דאע"ג דבטענה שטוען הוה להחזיק, מ"מ הטענה שרצה לטעון דכולה שלי, זה יהיה להוציא, ובכה"ג דאין הטענות שוות אין אומרים מיגו וכמו שביארנו, ולפ"ז מהתוס' גופא יהיה ראיה כמו שכתבתי בכוונתם, דאי נפרש כהבנת כולם דמה שרצה ליטול הוה זה להוציא, וזה ודאי דחלק הרביע לא הוה מוציא וכמש"כ הבית שמואל הנ"ל, וא"כ מאי מקשו תו ונימא אין ספק מוציא מידי ודאי, הא מהימן במיגו וכתירוץ הב"ש הנ"ל, ובע"כ דהכוונה דהטענה שהיה יכול לטעון הוה להוציא ומשו"ה אין זה מיגו כלל ושפיר הקשו דנימא דאין ספק וכו', אלא דלשון התוס' מה שכתבו דבחצי השני מוחזק זה כמו זה משמע דמפרשי דבהחצי גופא שטוען הו"ל להוציא, דלפירושי צ"ל דמה שכתבו דבחציו השני קאי זה על אידך חצי שהיה יכול לטעון ואין לשון התוס' סובל כן, ומיהו בעיקר יש לפרש ודאי כן, ולא מוכח כלל מהסוגיא דהתם דמיגו להוציא לא אמרינן וכמו שבארנו ודו"ק היטב:

ו) ידוע פלוגתת הרמב"ם וסייעתו דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ובטעם הדבר כתב הט"ז לקמן (סי' רצ"ו) דכמו דקיי"ל דכל היכא דאפשר לברורי לא סמכינן על רובא, ה"נ במיגו כל היכא דאפשר לברורי מבררינן, וכיון דשבועה הוא בירור הספק ע"כ לא מהני מיגו לאפטורי משבועה, דהא בידו לברר זה עפ"י שבועתו ע"ש, ונ"ל להביא ראיה לדבריו ולהוכיח שגם הרמב"ם סובר הכי, רק מקודם עלינו לבאר סוגיית הש"ס ודברי רש"י ותוס' (בגיטין דכ"ז) דמוקי ר' ירמיה התם כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. ופרש"י ואותו חתמנו לאיש זה התובעו, והתוס' חלקו על רש"י, ופרשו דאף דלא אמרו כן נמי לא חיישינן לקלקלה, וז"ל התוס' במזיד לא ישקרו לומר שלו חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גרשתיה עכ"ל, ולכאורה דבריהם תמוהים דמה דמיון הוא לאומר גרשתיה, דהא שאני התם כיון שאומר שגירשה למפרע, וכמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן גם על להבא וכמ"ש התוס' לעיל שם, וי"ל דמשו"ה הוסיפו התם סברא אינו חשוד לקלקלה שע"י טעם זה אין צריך כלל לנאמנות המיגו, דכיון דלא חשדינן איתו כלל, מה צורך לנאמנות המיגו, וסרה בזה תלונת המפרשים בדבור זה עיין עליהם, ואין להקשות דא"כ למה יוצרך הש"ס בב"ב שם לומר הטעם דבעל שאומר גרשתי את אשתי דנאמן משום מיגו שבידו לגרשה, תיפוק ליה דאינו חשוד לקללה, דיש לומר דסברת אין חשוד אינו מועיל כ"א במקום שגם האשה מודית שגרשה, וממילא נפטר הבעל ע"י הודאתה דמכל החיובים שבין איש לאשתו, רק החשש הוא שמא גירשה בגט פסול או לא גירשה כלל, בזה אמרינן שפיר שאין חשוד לקלקלה בדבר שאין לו הנאה כלל, אבל במקום שמכחישתו ואומרת לא גרשתני, בזה אין שייך סברא דאין חשוד לקלקלה, דלא לקלקלה הוא בא, רק רוצה לפטור עצמו מן החיובים שבינו לבינה משו"ה הוצרך שפיר לטעם המיגו, דאפי' במכחישתו מהימן ע"ז ועיין מה שכתבנו בחבורנו לגיטין, ולכאורה יש להקשות על דבריי במ"ש דלסברת אין חשוד מהימן בלא טעם המיגו, א"כ איך יליף התוס' דין זה מהא דנאמן לומר גרשתיה, הא התם מטעם מיגו הוא, אכן באמת בלא"ה קשה על דברי התוס' דתלו טעם דאין חשוד בדין דמהימן לומר גרשתיה, דא"כ כיון דהך דינא דר' ירמיה לא מצי קאי אלא לסברת דאינו חשוד לקלקלה דהוא מטעם דנאמן לומר גרשתיה, וא"כ לדידן דפסקינן דאין הבעל נאמן לומר גרשתיה כמ"ש במס' (ב"ב דקל"ד) ובטושו"ע (אה"ע סי' קנ"ב) וברמב"ם (פי"ב מהלכות גירושין), ממילא ליתא גם להך דר' ירמיה, ובאמת הופסק להלכה הדין דר' ירמיה כמבואר ברמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין) ובאה"ע (סי' קל"ב), ולזה נראה דסברת אין חשוד לא ילפינן מהדין דבעל שאמר גרשתי את אשתו המבואר בב"ב דקל"ד, דשם מיירי אפי' במכחישתו ומטעם מיגו אלא מהא דאיתא (גיטין דס"ד) בעל אומר לגירושין ושליח אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ונאבד דאמרינן שם דלא מהני מטעם דהבעל אומר לא גרשתי, אלא אומר לגירושין שלא עשאו רק שליח להולכה, ומשמע דאילו אמר גרשתי הי' מהימן אליבא דכו"ע, אפי' למ"ד בב"ב דלא מהימן. היינו מחמת שהיא מכחישתו וכל עיקר הנאמנות אינו כ"א ע"י המיגו, ומשו"ה ס"ל דלא מהימן כיון דלדידיה הוה כמיגו במקום עדים כמבואר שם, אבל הכא שגם האשה הודית לדבריה ואין צריך לנאמנות המיגו מהימן אליבא דכו"ע, וכן איתא שם בתורי"ד דאם היה אומר גרשתי מהימן, ואי נימא דחשדינן אותו לקלקלה א"כ יקשה אכתי אמאי מהימן דלמא בגט פסול גרשה והיא לא ידעה מזה, ואין ראיה מהודאתה, אע"כ דמוכח מהכא שעל זה לא חשדינן אותו לקלקלה במזיד, ועיין ברא"ש שם (פ"ג דגיטין) שציין באמת דסברת אין חשוד ידעינן מהך דינא דגרשתי האמור שם בדף ס"ד ולא ציין ההיא דב"ב, ומעתה י"ל שגם התוס' יסברו בזה כתורי"ד דהיכי דהאשה הודית לדבריו מהימן ולכן ילפי שפיר הך דינא דר' ירמיה משם:

אכן כל זה נוכל לומר רק בדעת התוס' שיסברו בהוא והיא מודים דנאמן לומר גרשתיה, וא"כ יהא מוכח מזה דאין חשוד לקלקלה, אבל מה נענה לדעת הרמב"ם והשו"ע שהם פסקו להדיא שאפי' אם האשה הודית לדבריו שגירשה אינו נאמן לומר גרשתיה דחשדינן אותו לקלקלה במזיד, וז"ל הרמב"ם (פי"ב מהלכות גירושין) אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן וכו' ואפי' הודית לו שגירשה אין נאמן שמא יתכוון לקלקלה בגט בטל לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימין גרש אותה בפנינו עתה עכ"ל, וכן פסק בשו"ע (אה"ע סי' קנ"ב), אלא ששם אינו מביא לסוף דברי הרמב"ם לפיכך וכו', והלא הכא פסק דחיישינן לקלקלה, וכן פסקו כר' ירמיה, ואיך אפשר להשוות שני הפסקים כאחד, אמנם כשנדקדק בדברי הרמב"ם בשני המקומות נמצא המבוקש, דבפ"ג מהלכות גירושין כשהביא הדין דר' ירמיה הביא באופן דליכא התם הבעל והאשה, אלא השליח המביא את הגט תובע להחזיר הגט, דז"ל שם המביא גט ואבד הימנו מצאו כו' ואם לזמן מרובה פסול כו' ואם העדים אומרים לא חתמנו מחזירין עכ"ל, ולכאורה קשה נהי שהדין אמת שאפי' בכה"ג שהבעל והאשה אינם כאן, רק השליח הוא הטוען, מחזירין את הגט אם העדים אומרים שלא חתמו יותר, דלא נוכל לחשוש שמא הוא גט אחר ולאדם אחר כתבו, דגם השליח אינו חשוד לקלקלה במזיד ואם באמת אינו שליח לא אמר שהוא שליח, מ"מ הרמב"ם שדרכו תמיד להביא הדין שמוזכר בש"ס, ובש"ס הא מבואר דין דר' ירמיה על אופן שהבעל והאשה הם התובעים, דלפי קושית ר' זירא קאי תירוץ של ר' ירמיה על ברייתא דמצא גט אשה בזמן שהבעל מודה וכן לקושית רבה קאי על דיוקא דמתניתין דאמר תנו נותנין, וא"כ גם הרמב"ם הו"ל להביא הדין באופן כזה, אם מצאו גט אשה והבעל מודה יחזיר לאשה אם העדים אומרים מעולם לא חתמנו וכו', ולמה שינה לכתוב הדין בשטוען השליח, וכן להלן בפי"ב אינו מובן מה שמסיים לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימין גרש אותה בפנינו, דכיון דחייש לקלקלה במזיד א"כ אפי' אם אי אפשר לברר הדבר נמי אין נאמנים, אלא האמת יורה דרכו דדעת הרמב"ם הוא דכיון שהם בפנינו ונוכל לצאת כל החששות עי"ז שיגרש אותה בפנינו, באופן זה חיישינן שמא קלקלה ומחויב לברר ולצאת ידי חשש זה ולגרש עתה בפנינו, אבל אם הבעל והאשה אינם לפנינו, באופן שאי אפשר לברר ולתקן, לא פסלינן הגט וסמכינן שפיר על טעם שאין חשוד לקלקלה, דמה שחוששין אנו לקלקלה היינו דוקא במקום שאפשר לברר בקל ולצאת ידי חשש זה, ולכן לא שייך דינא דר' ירמיה במקום ששניהם לפנינו, ורק במקום שהשליח הוא התובע, ואם לא נחזיר לו הגט הלא יתבטל כל מעשה הגט, באופן זה דוקא סמכינן על סברא דאינו חשוד לקלקלה, ולפ"ז מיושב הכל שבמתכוון הוסיף הרמב"ם לפיכך וכו' להורות שדוקא בכה"ג אין נאמנים, אלא שאכתי צריך ליישב דעת המחבר באה"ע שלא הביא לסוף דברי הרמב"ם ופסק סתמא דאפי' אם האשה הודית לדבריו אין נאמנים ומשמע דסובר שבכל אופן אינם נאמנים אפי' היכי שאי אפשר לתקן, א"כ יוחזר הקושיא איך פסק להאי דר' ירמיה, ואפשר לומר דכיון שהעדים אומרים שלא חתמו על גט אחר, א"כ אין חשש אחר בזה כ"א שמא לא זהו המגרש, ואם היינו רואים מקודם ביד הבעל גט אז לא היה לנו שום חשש כיון דהבעל הזה הידוע בשם זה כתב גט ועל גט אחר לא חתמו בע"כ שהגט שלו הוא, ומשו"ה באם אין כאן שליח שפיר חיישינן משום החשש דשמא לא זהו המגרש אבל אם יש כאן שליח שאומר שהבעל מסר גט לידו וא"כ ליכא שוב למיחש למידי, ואע"ג דלהכיר הגט אינו נאמן השליח מטעם דהוא נוגע או שאינו רוצה שהבעל ישא תרעומות עליו או להפסיד שכרו וכמבואר בב"ש (סי' קל"ב), היינו דוקא להכיר את הגט, דשם הוא החשש שמא אין זה הגט שנמסר ולכן אפשר לומר דמשקר מטעמים הללו, אבל הכא דאי ידעינן רק דהבעל הזה כתב גט אין חשש שמא אין זה שלו כיון דעדים לא חתמו כ"א על גט אחד, וא"כ אם גם השליח מתיירא ממנו שלא ישא תרעומות עליו מ"מ עכ"פ ידעינן שהוא הוא הבעלים שלו דאל"כ לא היה חושש לתרעומות שלו, ואת זה אנו מבקשים דכיון שהבעל מסר גט לידו אין עוד שום חשש בזה, ועכ"פ הוכחנו בדעת הרמב"ם שאפי' במקום שא"צ גם לנאמנות המיגו וכגון בהוא והיא מודים ואפ"ה אם אפשר לברר מחויב לברר, וכ"ש דנלמוד מזה למקום שצריכין דוקא לנאמנות המיגו דמחויב לברר אם אפשר לברר ע"י שבועה ודו"ק כי ראיה נכונה מהרמב"ם לסברת הט"ז, ושוב ראיתי בנח"י שנתעורר גם הוא להביא ראיה מרמב"ם הזה לסברת הט"ז אלא שבכל הדברים שבארנו בביאור הרמב"ם ותוס' לא דרכו דרכנו בזה:

והנה הר"ן (שבועות ר"פ כל הנשבעין) ושארי ראשונים שם הקשו על שיטת הסוברים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מהא דקאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, פי' דיהיה מהימן במיגו דכופר הכל והא הוה זה מיגו לאפטורי משבועה, אכן רש"י שם בריש ב"מ בד"ה מפני מה כתב וז"ל ולא חשבו כמשיב אבידה שלא כפר בכולו עכ"ל. וכנראה שנתכוון ליישב קושיא זאת, דלא מטעם מיגו הוא אלא מטעם משיב אבידה דעדיף ממיגו, ולכאורה יש להקשות ע"ז ממ"ש רש"י עצמו בב'"מ (ד"ד ע"ב) בד"ה אינו אלא כמשיב אבידה וז"ל דחכמים פטרו את המשיב אבידה מן השבועה כדתנן המוציא מציאה לא ישבע עכ"ל, הרי דמשיב אבידה לא פטור אלא מתקנת חכמים והכא קאמר דעדיף עוד ממיגו ופטור מן התורה, ונ"ל ליישב דהסבר הדברים מה דקרי למודה במקצת משיב אבידה, משום דהתם איתנהו תרי מעלות, דגדר המיגו הוא אם בטענה השניה שהיה יכול לטעון היה מוכרח נמי להודות בסכום הכסף כמו שטוען עתה, ובענין סכום הכסף אין נ"מ לו אם טוען כך או כך, רק דהמעליותא הוא דעצם הטענה השניה טובה יותר מהראשונה לענין הנאמנות, כגון דבטענה השניה היה פטור ומהימן בלא שבועה, וא"כ נאמינו גם על טענה הזאת במיגו שהיה טוען לטענה השניה, זה הנקרא מיגו, ומשיב אבידה מיקרי באופן שבענין הנאמנות לא עדיף טענה השניה יותר מראשונה, ורק שבטענה השניה היה יכול לפטור עצמו מממון, דכיון דסוף סוף אין לו נאמנות היה יכול עכ"פ להרויח ממון בטענה השניה, ומדלא טען כך ורק מעצמו ורצונו נתחייב לשלם יותר, זהו הנקרא משיב אבידה, פי' דמתחייב מעצמו לתת ממון כמו משיב אבידה דהוה נמי הכי, והלא עיקר הדין דמיגו לפטורי משבועה לא אמרינן מקורו הוא דילפי מהא דשבועת שומרין דחייבו רחמנא אפי' במפקיד שלא בעדים אע"ג דאית לו מיגו דלהד"ם כמבואר ברא"ש (שבועות פ' כל הנשבעין) והתם ליכא אלא חדא למעליותא, דבסכום הממון אינו מתחייב עתה יותר משהיה טוען להד"ם, דגם עתה רוצה לפטור עצמו לגמרי והמעליותא הוא רק דבטענת להד"ם היה פוטר עצמו משבועה, ומשו"ה לא אמרינן מיגו כזה לפטורי משבועה, אבל במודה מקצת דאיכא תרתי למעליותא, דאם היה כופר הכל היה פוטר עצמו משבועה וגם היה מרויח ממון בטענה הזאת, וא"כ לבד המיגו היה עוד כמשיב אבידה, ולכן בכה"ג אמרינן דמהני גם לפטור משבועה, ולפ"ז מיושב מ"ש רש"י בב"מ שם (ד"ד) גבי שטר שכתוב בו סלעים סתמא והוא אומר שלש, דרק חכמים פטרו משיב אבידה הזה מן השבועה, דהיינו משום דהתם לא ברירא להש"ס היאך הדין בשתים, חייב או פטור, ובשלמא אם בטוען שתים היה פטור מן השבועה, א"כ ממילא היה בטענת שתים תרתי למעליותא דפטור מן השבועה וגם היה מרויח ממון עוד, אבל אם שתים נמי חייב, וא"כ אין לו מיגו לענין נאמנות, ורק דמעליותא בטענת שתים שהיה מרויח ממון, וא"כ לא הוה כ"א משיב אבידה לחוד בלא מיגו, ובכה"ג פשיטא דלא יפטור אלא מתקנת חכמים, כיון דמיגו אין לו, אבל במודה מקצת שלבד דבטענת כופר הכל היה מרויח ממון, עוד היה מעלה גם לענין הנאמנות, דבכופר הכל פטור גם משבועה, משו"ה נאמן גם מה"ת, ומדוקדק לפי"ז לשון רש"י שלא הזכיר במודה מקצת שהוא מתקנת חכמים כמו שהזכיר התם, והוא מטעם שכתבנו, ועיין בחדושנו לקמן (ריש סי' צ"ו) מה שכתבנו באופן אחר:

ובדברנו יתיישב נמי מה שהקשה השר מקוצי ז"ל על דברי השמ"ק שהביא בריש ב"מ בשם תלמיד הר"ר פרץ ליישב דמשו"ה כשטוען חציה שלי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר כולה שלי משום דהוה מיגו מממון לממון ולא אמרינן מיגו אלא לאותו ממון, ודחה זה השר מקוצי מהא דרבה דאמר מפני מה מודה מקצת הטענה ישבע, הרי דאמרינן מיגו מממון לממון אחר ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא, דהתם במודה מקצת הוה תרתי למעליותא, ולבד הממון אחר שהיה יכול להרויח, עוד הנאמנות העצמה עדיף, דבטענה דכופר הכל היה מהימן בלא שבועה, ובכה"ג אמרינן שפיר מיגו אפי' מממון אחר, משא"כ בטוען חציה שלי דאפילו אם אומר כולה שלי לא היה מהימן בלא שבועה, ונמצא דבעצם הנאמנות לא עדיפא טענת כולה שלי מטענת חציה שלי, והעדיפות שבכולה שלי הוא שהיה מרויח ממון, וכיון שהוא מממון אחר לא אמרינן מיגו, ואכן התוס' דפירשו ההיא דרבה מטעם מיגו בע"כ דסברי דמיגו לאפטורי משבועה אמרינן, ויש להוכיח דסברי שאפי' מיגו דהעזה אמרינן נמי לפטורי משבועה, דבכתובות (דף פ"ז) הקשו דלמה אמרינן בפוגמת שצריכה שבועה ולא מהימנה במיגו דלא היתה פוגמת, אע"ג דאם היתה טוענת כן היתה מעיזה, אלא לאו שאפי' במיגו דהעזה מהני לפטור משבועה, משום דשבועה נקל לדחותה וכמו שכתבתי בסמוך בשם המרדכי, ועיין בחדושנו לקמן (סי' פ"ז סעיף כ"ח) מה שכתבתי בדעת התוס', ובענין מיגו דבעי שתיק אי אמרינן לפטורי משבועה עיין מה שכתבתי לעיל באות א' בשם הנח"י דמיגו כזה מהני ודחיתי זה ע"ש, ובעיקר הדין דמיגו לפטורי משבועה עיין מ"ש המרדכי הובא בהגהות האלפסי ריש ב"מ בשם הגהות מא"י להיפך דשבועה שאני ונקל לדחותה יותר מממון ע"ש:

ו) לא אמרינן מיגו אלא היכי דחשדינן אותו דמשקר במזיד אבל היכי שאנו חושדין אותו ששכח או שאומר בדדמי לא אמרינן מיגו כמו דלא מהימנינן לאשה שאומרת שמת בעלה במלחמה במיגו דאי בעי אמרה דמת על מטתו משום דחיישינן שאמרה בדדמי כמבואר בש"ס (יבמות דקי"ד), והנה התוס' (ב"מ דקי"ב וכתובות דפ"ז ושבועות דמ"ה) הקשו על דין זה מהא דאמרינן בשבועות שם גבי שכיר לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו נתתי שכרך, והא התם לא חשדינן אותו למשקר במזיד אלא שאנו תולין ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו אבל ודאי שסבור הוא לומר אמת ואפ"ה מהני מיגו ע"ש, ונ"ל ליישב דהנה לפי פשט הסוגיא התם בטעמא דשכיר נשבע ונוטל קאמר בש"ס משום דשקלוה לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר, מלשון זה משמע דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, ורק מחמת הטעם דבעה"ב טרוד שקלוה מיני' ושדיוה אשכיר, וכן פי' הרי"ף לפי דרכו דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, ולפ"ז י"ל סברא נכונה דסברא דבעה"ב טרוד אין בכחה לתקן שיהא השכיר נשבע ונוטל, רק משום דכיון שאפי' בלא סברא דטרוד היה מוטל נמי על בעה"ב לישבע ובלא שבועה לא היה מהימן, להכי עתה שבעה"ב לא יכול לישבע מפני טרדתו מהפכינן אשכיר, ולא מהני סברא דטרוד כ"א להפוך השבועה מהבעה"ב לשכיר, אבל במקום שהבעה"ב היה מהימן אפי' בלא שבועה לא מהני סברא דטרוד לשדיה אשכיר שיהא נוטל עי"ז, וכמו דמשמע לשון הש"ס שקלוה לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר, הרי שדוקא ע"ז מהני סברא דטרוד, ושקול לשבועה מבעה"ב אבל במקום דליכא על בעה"ב שום שבועה איה"נ דלא מהני, ולפ"ז לק"מ קושית התוס', דהתם בשבועות כששכרו שלא בעדים דהי' מהימן בעה"ב בלא שבועה ע"י המיגו שיש לו, ומשו"ה אין מועיל סברא דטרוד ולומר דהפועל ישבע ויטול, ואין זה מטעם דהמיגו מבטל לסברא דטרוד וכהבנת התוס', דודאי סברא דטרוד נשארה כמו שהיה ואין בכח המיגו לבטלה וכסברת התוס' דבכה"ג דאומר בדדמי וסבור לומר אמת לא הוה מיגו, ורק דכיון דיש מיגו שבלא סברא דטרוד היה מהימן. בעה"ב בלא שבועה, משו"ה אין בכח סברא דטרוד לחוד לתקן אשכיר, אבל זה ודאי דעתה דאמרינן סברא דטרוד אין המיגו מועיל כלום לענין הנאמנות להאמינו יותר ע"ז, מה דלא אמרינן בכה"ג דשכיר ישבע ויטול, אין זה משום דבעה"ב מהימן יותר ע"י המיגו, ורק משום דעתה לא מהני סברא דטרוד לחוד וכנ"ל, ומה מאד מדויק לשון הש"ס דשבועות לפי"ז דאילו להבנת התוס' דטעם דשכרו שלא בעדים הוא מטעם נאמנות המיגו, א"כ הכי הול"ל אבל שכרו שלא בעדים מהימן מתוך שיכול לומר וכו', דמקודם היה צריך לומר הדין ואח"כ הטעם, וכמו שאמרו בכ"מ דהוי כה"ג, ואילו בש"ס לא נזכר מלת מהימן והיינו כדברנו שבאמת לא מטעם נאמנות המיגו הוא, דודאי שהמיגו לא הועיל לענין הנאמנות כיון דאומר בדדמי, אלא המיגו הועיל שבלא סברא דטרוד היה מהימן בלא שבועה, ולהכי אפי' עתה דנימא סברא דטרוד, לא מהני זה לחור לתקן שבועה אשכיר וזה ברור, אלא דאפ"ה התוס' לשיטתייהו שפיר הקשו, דכל זה הוא אי נימא כפשטות הש"ס וכשיטת הרי"ף דבלא סברא דטרוד היה צריך בעה"ב לישבע, אבל לשיטת התוס' שם בד"ה שקלוה שכתבו דבאחת אין על בעה"ב שום שבועה אפי' בלא סברא דטרוד משום דבכופר הכל ליכא שבועה, ושבועת היסת לא ניתקנה עדיין, א"כ מוכח דטעם דטרוד מהני לתקן אפי' במקום דליכא חיוב שבועה, והא דמהימן הבעה"ב בליכא עדים ששכרו הוא בע"כ מטעם נאמנות המיגו, משו"ה שפיר הקשו דמאי מהני המיגו כיון דאומר בדדמי ועיין בחדושנו לקמן (סי' פ"ט) שכתבנו מזה בארוכה ואכ"מ יותר ודו"ק היטב כי זה ברור:

ח) מיגו במקום עדים לא אמרינן, זה פשוט בש"ס ופוסקים, מיהו היינו דוקא במיגו דאי בעי אמר אבל במיגו דבעי שתיק דהוה הפה שאסר הפה שהתיר מהימן אפי' במקום עדים, דכ"כ התוס' להדיא (כתובות די"ח ע"ב) בד"ה הרי אלו נאמנים, דהקשו דהא הוה לי' מיגו במקום עדים, ותי' דקיים שאני דהוה הפה שאסר, וכן כתבו שם בסוד"ה אין נאמנים, דמשו"ה מהימני לומר אנוסים היינו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דאי בעי שתקי ע"ש, אלא דלכאורה יש להקשות לפי"ז ממ"ש התוס' שם (די"ט ע"א) בד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, דמאי טעמא לא מהימן במיגו דבעי אמר מזויף וכתבו דאין לפרש דמשו"ה לא מהימן במיגו לומר פרוע משום דאי פרעיה שטרא בידו מה בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן דלא מהימן, והתם לא שייך האי טעמא ע"ש, ויש להבין למה באמת לא יהא נאמן לומר אמנה הוא במיגו דמזויף, ואע"ג דזה הוה במקום עדים, דעדים החתומים על השטר חשבינן כתרי סהדי, והוה מיגו במקום עדים וכמ"ש שם בסוגיין תרי ותרי הוא אבל הכא הא איכא מיגו דמזויף שזה מהני אפי' במקום עדים משום דהוה הפה שאסר הפה שהתיר, וא"כ למה לא מהני גם באמנה לבטל השטר, וכמו גבי עדים גופייהו דאמרינן בהו מיגו דמזויף לבטל השטר ולמה לא יהא נאמן גם הלוה במיגו זו, ואמנם אפשר ליישב ולחלק בין לוה לעדים עפ"י מה שבארנו בחבורנו לכתובות (דף ט"ז) דלשיטת רש"י שם לא אמרינן מיגו כ"א במקום דהוה אין שור שחוט ממש, ולשיטת התוס' בעינן מיהא אין שור שחוט קצת, ולפ"ז שפיר יש מקום חילוק ביניהם, דאצל הלוה גופא כיון דדבר תורה עדים החתומים על השטר הוה כנחקרה עדותן, א"כ לדידי' הוה שור שחוט לפניך, דהא מחויב הוא לטעון כנגד השטר, ודוקא כשטוען מזויף הוא דמהימן, משא"כ בשאר טענות במיגו דמזויף לא מהימן כיון דהוה שור שחוט, משא"כ גבי העדים מסתמא כשצריכין אנו לקיומיהם, היינו שהלוה טוען מזויף וא"כ לגבי דידהו הוה אין שור שחוט דגם אי שתקי ולא אמרי כלום לא היה מתקיים השטר ולכך נאמנים ודו"ק, מיהו בשמ"ק לכתובות שם כתב בכוונת התוס' וז"ל אין נאמנים כתוב בתוס' דכיון דמקוים הוה כמיגו במקום עדים, תימה למה חזרו התוס' לומר מיגו במקום עדים כבר אמרו לעיל דכיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר מיגו במקום עדים הוא והכא נמי על סיפא קיימינן דכתב ידן יוצא ממקום אחר וי"ל שהוצרכו לומר מיגו במקום עדים משום דהתם מיגו דאי בעי שתיק דאם יהיו שותקים ולא היו אומרים כתב ידו הוא ממילא היה השטר פסול וכיון שאמרו כתב ידינו הוא זה חשבינן לו כמקוים הלכך הוה ליה מיגו במקום עדים אבל הכא שאמת התוס' דליהמנו במיגו דבעי אמרי פרוע אם היו אומרים פרוע לא היה השטר פסול וכיון שאינם פוסלים אותו מעידים הם שהוא כשר כו' וא"כ הו"א כיון שגם הם מעידים שהוא כשר לא שייך לומר מיגו במקום עדים אפ"ה הוה מיגו במקום עדים עכ"ל הרי שכתבו בכוונת התוס' דאפי' מיגו דבעי שתקי נמי לא מהני מקום עדים וזה דלא כמבואר בתוס' שם:

ט) אם הטענה שטוען השתא אינה נגד העדים, רק הטענה שהי' יכול לטעון הוי נגד עדים, תשובה זו נמי כמיגו במקום עדים וכמ"ש מוהריב"ל בכללי המיגו סקי"ט, ונ"ל להביא רחיה מדברי התוס' דלעיל שכתבו דמשו"ה אינו נאמן לומר פרוע במיגו דמזוים וז"ל ובקונטרס פירש במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום וכו' אבל אין לפרש דלא מהימן במיגו לומר פרוע משום דאי פרעי' שטרא בידי מאי בעי וכו' עכ"ל, ומשמע מדבריהם דשני הטעמים הללו טעמים מחולקים הם, ולטעם דדבר תורה א"צ קיום כלל, אין צריך כלל לטעם דשטרא בידו מאי בעי, ולכאורה מאוד תמוה דמה מועיל תירוץ דא"צ קיום לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי, דהא אפי' בשטר מקוים ממש כדינו היה נאמן לומר פרעתי אי לאו טעמא דשטרך בידי מאי בעי, ואפי' בלא מיגו היה נאמן לומר פרעתי כיון דאינו מרע השטר בהך טענתא, דהא כל שטר עומד לפרעון, ורק משום הסברא דשטרך בידי מאי בעי הוא דאינו נאמן, וא"כ ה"נ נהי דא"צ קיום והוה כאילו מקוים כדין, למה לא יהא נאמן לומר פרעתי, וכ"ש התם דאיכא מיגו, ועוד יש להבין מה יועיל מה שהשטר הוא כמקוים לענין לבטל המיגו, דהא אפילו כשהשטר הוא מקוים יכול להיות שבאמת פרע לו, וא"כ טענתו שטוען פרוע הוא אינו נגד השטר, ומה כחו של השטר לבטל טענתו כשיש לו מיגו, ובע"כ לומר דכוונת התוס' כן הוא, דנהי דטענת פרעתי שטוען עכשיו אינו נגד השטר מ"מ הטענה שהיה יכול לטעון, דהיינו מזויף, זהו נגד השטר, דכיון דהשטר הוה חשיב כמקוים, כשטוען מזויף הוה זה נגד עדי השטר, ולכן אינו נחשב למיגו דהוה כמיגו במקום עדים, וכ"ש דבלא מיגו אינו נאמן, והרי הוכחה שהתוס' סוברים כהריב"ל, ועיין בחבורנו לכתובות שם מה שכתבנו בארוכה מזה ואכ"מ יותר:

י) שתי כתי עדים המכחישות זו את זו ויש לבעל דין מיגו דנאמן, ולא הוה כמיגו במקום עדים משום דהא יש לו נמי כת עדים המסייעים לו, הכי הוא דעת הראנ"ח בתשובה, ובתומים תמה ע"ז דהא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו הקשו התוס' (ב"ק דע"ב) למה לא יהיו נאמנים האחרונים במיגו דפסלו לקמאי בגזלנותא, ותירצו שני תרוצים, תי' אחד דבתרי לא אמרינן מיגו, ותירוץ השני משום דמיגו לא עדיף מאילו עוד עדים מעידין כדברי עדים הללו והרי הן מאה עדים, מ"מ דשנים מכחישין הו"ל תרי כמאה ע"ש, ולפי תירוץ השני גם בבעל דין כשיש לו מיגו נמי לא מהני, דהמיגו לא עדיף מעדים ואילו היה מביא לדבריו עוד תרי עדים עדיין הוה תרי כמאה ואכתי הו"ל עדות מוכחשת, והנה בכתובות (די"ח ע"ב) לא הביאו התוס' בישוב קושיא הזאת רק תירוץ הראשון דהו"ל בבי תרי, ומזה אפשר להוכיח דהתוס' באמת חזרו מתירוץ השני, שתי' בב"ק, וסברי דבתרי ותרי מהני מיגו, דנה דעדותם מוכחשת והוה כמו שאינם, אכתי הו"ל להימני' ע"י המיגו, וכן יש להוכיח דהתוס' סברי הכי ממ"ש בכתובות שם בד"ה הרי אלו נאמנין, והקשו ולמה נאמנין והא מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו פסולים וכו', וכבר הקשו המפרשים שם דהוה להו להקשות אברייתא עצמה דהתם (די"ט ע"ב) דקתני דנאמנין באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, והא הוה מיגו במקום עדים, וצ"ל בע"כ דהתם בברייתא כיון דהוה תרי ותרי יש לומר דמועיל מיגו ולא הוה במקום עדים דהא איכא נמי עדים לסייע, משא"כ במתניתין שפיר קשה להו כיון דאין חוזר ומגיד הו"ל מיגו במקום עדים דהגדה הראשונה, וכ"כ רעק"א ובעל הפלאה להוכיח כן מתוס', וצדקו לפי"ז דברי הראנ"ח:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה