חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן פא
סעיף א' במחבר ואפי' לא טעו משטה הייתי בך אלא להד"ם פטור דמילי דכדי לא דכירי אינשי, והש"ך הביא בשם הגידולי תרומה שצריך שיטעון אח"כ משטה, והש"ך השיג ע"ז ע"ש, אמנם מדברי הריטב"א (ב"מ די"ז) מוכח להדיא דצריך לטעון משטה אפי' בלהד"ם, דזה לשונו שם וכתב הראב"י ז"ל דצריך לפרש דהתם בפ' זה בורר דאמר להד"ם נאמן משום מילי דכדי וכו' ואע"ג דאמר לעיל מיני' דאי לא טעין לא טענינן לי' אפשר לומר זה רצה לומר להד"ם וכשהעידו עליו אמר אין הודיתי ומפני שהיו מילי דכדי אמרתי להד"ם ושכחתי אבל משטה הייתי כשהודיתי לו וע"כ לא הוחזק כפרן לפי שלא אמר אתם עדיי עכ"ל, הרי מבואר להדיא דהא דלא הוחזק כפרן בטענת להד"ם היינו דוקא אם טוען אח"כ בפירוש משטה הייתי הא לא"ה לא וכדעת הגידולי תרומה, ועיין בקצוה"ח שהביא גם לדברי הרמב"ן שמבואר בדבריו כדעת הגידולי תרומה, ותימה על הש"ך שכתב שמכל הפוסקים משמע שלא כדבריו, והא קמן דהרמב"ן והריטב"א בשם הראב"י סברי כהגידולי תרומה:
שם באותו סעיף במחבר וצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות בו, פי' דצריך לכלול בשבועתו שני דברים, שאינו חייב לו כלום וגם שנתכוון להשטות וכמ"ש הסמ"ע דכוללם בשבועה אחת ואולי נתכוון ליישב בזה מה שהקשה הגידולי תרומה שער מ"ב, דלמה ישבע שכוונתו להשטות והא אין נשבעין על טענת שמא, ואיך יוכל התובע לטעון בברי שהוא יודע שלא נתכוון להשטות והניח בצ"ע, ואמנם למ"ש הסמ"ע אתי שפיר, דבאמת שבועה בפני עצמה לא מצו להשביעו ע"ז כיון שטענת שמא הוא, רק בשביל שהוספה הזאת נוגע גם לשבועה העיקריית שאינו חייב לו כלום, וכמו שביאר הסמ"ע דבלא הוספה הזאת יש להוכיחו על פניו דמדהודה לו, שקר נשבע, פי' אף שבאותו דיבור שהודה לו לא נשתעבד ויכול לחזור אף שלא היתה כוונתו להשטות כיון דלא אמר אתם עדיי וכו', מ"מ י"ל מדהודה לו בודאי חייב לו בהלואה וכו' ומשו"ה צריך לישבע שכוונתו בהודאתו היתה להשטות, וכיון שהוספה הזאת דכוונתו היה להשטות הוא כעין תיקון לשבועה ראשונה דשאינו חייב לו, ולא הוה שבועה בפני עצמה, משו"ה אפי' בטענת שמא משביעין, כיון דאינה אלא תיקון לשבועה הזאת שטוען ברי עליה, ולא שבועה בפני עצמה, אלא הכל שבועה אחת שאינו חייב לו כלום ואינו אלא כמוסיף דברים לתקן לשבועה ההיא, מיהו בלא"ה לא קשה קושית הגידולי תרומה, דכיון שטוען ברי שחייב לו, א"כ לדבריו ברי הוא לו שלא נתכוון להשטות בהודאתו, דהא עיקר טעמא דמשטה הויא טענה טובה, משום דמצי אמר כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שאין לך בידי, כן אני השטיתי בך להודות דבר שאינו וכמ"ש הטור, והיינו טעמא דבלא תבעו והודה מעצמו לא מצי למימר משטה כיון דלא שייך האי טעמא דכשם שהשטית בי, הרי דבלא טענה דכשם שהשטית בי, טענת משטה לאו כלום הוא, וכיון דהתובע טוען ברי שחייב לו ודאי ולא השטה בו בתביעתו, ממילא הוה לדידי' ברי דלא השטה בו נמי בהודאתו וזה ברור:
והנה בעיקר דברי הסמ"ע דשבועה השניה שנתכוון להשטות נצרכת בכדי לתקן שבועה ראשונה, דבלא זה יש להוכיחו דשקר נשבע וכנ"ל, נתקשה בזה התומים דטעם דחוק הוא, ולכן כתב דדבר ברור דחייש מן הדין בשבועה זאת, דכיון דקיי"ל דיכול לחייב עצמו באמירת אתם עדיי אף דלא היה חייב מעולם, רק באמירת פיו כמבואר לעיל (סי' מ') וא"כ הוה"ד בלא אמירת אתם עדיי רק בשידעינן דכוונתו היה להתחייב ולא בדרך השטאה מתחייב, דאמירת אתם עדיי אין מועיל לגוף החיוב, רק מועיל שלא יכול לומר משטה הייתי, אבל אם באמת כוונתו לחיוב בלא השטאה הרי זה מתחייב כמו אילו אמר אתם עדיי, ולכך שכיב מרע מתחייב אעפ"י דלא אמר אתם עדיי מפני שאין אדם משטה בשעת מיתה, הרי דגוף ההתחייבות לא תליא כלל באמירת אתם עדיי רק לשלול טענת ההשטאה הא אי לא נתכוון להשטות מתחייב ולכך אתי שפיר דצריך לישבע בפרטיות שנתכוון להשטות, דאף דאינו חייב לו כלום, אילו לא נתכוון להשטות מתחייב לו באמירת פיו עכשיו עכ"ל ע"ש, וכדבריו ממש כתב גם הפנ"י בכתובות (ר"פ הנושא), ואמנם אף אם במה שהעלו דכיון דיכול להתחייב באמירת פיו, א"כ אפי' בלא אמירת אתם עדיי נמי מתחייב דלא איברו סהדי אלא לשקרא, צדקו בדבריהם, דהכי מפורש בשמ"ק שם בפ' הנושא דרצה להוכיח דהאי חייב אני לך מנה דפליגי התם ר' יוחנן וריש לקיש, היינו שמודה לו שחייב מכבר, ולא כשבא לשעבד עצמו בחיוב חדש כפי' ר"ת שם, וכתב השמ"ק בנוגע לענינינו וז"ל ודע דאי מיירי בהודאה עיקר ההודאה תליא בסהדי דקיימי התם דאי לאו סהדי לא הוה מודה לו בהודאתו כיון דליכא מאן דשמע ליה והלכך, ע"כ קיימי התם מאן דשמע ואמר להו לשומעין אתם עדיי והיינו דקאמר תלמודא אי דקאמר להו משמע דבע"כ קיימי התם סהדי משום דמיירי בהודאה וכדכתיבנא ואי מיירי במתחייב מהשתא אינו מוכרח דהוה קיימי התם סהדי כשנתחייב לו דלא איברו סהדי אלא לשקרא, ואי מתחייב אדם בדברים כיוצא באלו מה לנו אי הויא קמי סהדי או לא וכו' עכ"ל, הרי להדיא דאי נימא דיכול להתחייב בדברים, לא בעינן גם אתם עדיי לזה, אכן בעיקר הדבר מ"ש התומים והפנ"י דיכול להתחייב בחיוב חדש בדברים לחוד, תמה אני עליהם שהעלו זה לדבר פשוט וברור, הא הרמב"ן והרשב"א והרא"ה הביאם השמ"ק שם, והמ"מ (פי"א מהלכות מכירה) חולקים ע"ז והביאו ראיות שאין אדם מתחייב בדברים בלא קנין ושטר אפ' באתם עדיי, ומה שהביא ראיה משכיב מרע שנתחייב אעפ"י דלא אמר אתם עדיי מפני שאין אדם משטה בשעת מיתה אף דלא אמר אתם עדיי מתחייב, לאו הוכחה הוא כלל, דהא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו ויכול שפיר לחייב עצמו בדיבורו, דדיבורו הוה קנין אבל בברי אף שלא נתכוון להשטות מ"מ לא חל החיוב כלל בדברים לחוד, וגם במ"ש התומים דאתם עדיי מהני לשלול טענת ההשטאה, ומשמע דאפי' בנתחייב חיוב חדש נמי תלינן בהשטאה כל זמן שלא אמר אתם עדיי, לא נהירא, דטענת משטה לא שייך כ"א בהודאה שנתחייב לו כבר ובהא הוא דאמרינן דאם אמר אתם עדיי מהני, אבל בחיוב שעתה בא להתחייב בחיוב חדש, לא שייך כלל טענת משטה, דכשהודה לו על תביעתו שפיר אמרינן דכשם שהשטית בי לתובעני מה שאינו כך הודיתי לך מה שאינו, אבל להתחייב בחיוב חדש מי ביקש זאת מידו להשטות, ואין להקשות ע"ז מיבמות (דף ק"ו) דהיכי דמי חליצה מוטעת כגון שאמר חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז דמסיק התם דמצי אמרה משטה אני בך, וכן גבי מי שברח מבית האסורים והיה לפניו מעבורת וא"ל טול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו ומטעם משטה, הרי שאפי' בחיוב חדש אמרינן משטה, דהתם שאני דידעינן הסבה שהכריחה אותו להשטות ולהתחייב, משא"כ אם נתחייב באין הכרח וסבה המכריחו, למה נימא דמשטה הי', ולפ"ז בחיוב חדש ודאי דאמירת אתם עדיי לא מעלה ולא מוריד, דלסלק ההשטאה לא נצרך אתם עדיי דבלא"ה לא אמרינן משטה בכה"ג, ולהיות מועיל החיוב אין מועיל אתם עדיי, דבדברים אינו מתחייב ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' מ') דלהתחייב מחדש אין מועיל אפי' אודיתא ודו"ק:
סעיף ב' בהג"ה והוה"ד אחרים שהודו לו או שתקו לצוואתו הוה כהודאה, עיין בט"ז שהקשה ע"ז מבסמוך סעיף ז' דאם שתק מתחלה ועד סוף לא אמרינן שתיקה כהודאה דיכול לומר לא חששתי להשיבך, ובט"ז גופא (אה"ע סי' ק"ו) כתב לתרץ דהך דינא דרמ"א שבכאן מקורו הוא במרדכי (סנהדרין פ' זה בורר) באשה שצוותה לבנה שיתן שבעה זקוקים לפלוני מנכסיה והבן שתק ואחר מותה אומר שלא נשבעה על הכתובה, והשיב דשתיקה של הבן הוה כהודאה דכיון דעפ"י דין אם תשבע על הכתובה שיש לה דתיטול הכתובה ואין להבן חוב על אמו רק להכריחה לשבועה ע"כ בזה אמרינן שתיקה כהודאה ע"ש, וכעין זה כתב המל"מ (פ"י מהלכות זכייה) דשאני הך דמרדכי בשם ראבי"ה דמה"ת הנכסים בחזקתה אלא דרבנן רמו עליה שבועה ע"כ אמרו דשתיקה הוה כהודאה, ודבריהם אלו יש להם יסוד בשמ"ק (ב"מ ד"ו) בבעיא דתקפה אחד בפנינו כתב השמ"ק וז"ל אלא הכי קא מיבעי לן מי אמרינן טלית זו מתחלה בספק היתה עומדת שלא היינו יודעים של מי הוא וכיון שכן אף ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה, או דלמא כיון דצווח ואיכא למימר דהאי דאשתיק לאו משום הודאה הוא אין תולין לומר שמא הודה לפי שטלית. זו אף מתחלה לא היתה מוטלת בספק דאנן סהדי דמה דתפס האי דידיה הוא וכו' וכיון שכן אין ספק הודאה מוציא מידי ודאי כו' ומ"מ כי אמרינן כיון דאשתיק אודויי אודי לו לומר שאפשר לתלות בהודאה וכיון שטלית זו בספק היתה עומדת מתחלה אף בספק הודאה סגי אבל אילו היינו תופסים אותה בתחלה כאילו היא של שניהם בודאי הדבר ברור שאין הודאה זו מעמידה בחוזק התופס עכ"ל, הרי להדיא דדוקא כשאנו דנין על דבר כזה שמתחלה היה בחזקת השותק, הוא דאמרינן דספק הודאה לא מהני להוציא מחזקתו, אבל אם אנו דנין על דבר שמתחלה בספק עומד אפילו ספק הודאה מהני, וכ"ש בכתובה דנכסים בחזקת האשה דמהני אפי' ספק הודאה ודו"ק, ובמה שכתבתי ניחא לי מה שהיה קשה לי על הרמ"א דבסמוך בסעיף ז' שכתב דשתיקה דמתחלה ועד סוף לא הוה כהודאה, והא בסוגיא דב"מ שם לא מיבעי לן כ"א בשתק ולבסוף צווח, והספק הוא רק מדצווח לבסוף, אבל בשתיקה שמתחלה ועד סוף ולא צווח כלל משמע דפשיטא דהוה הודאה, ולמה שכתבתי אפשר לומר דדוקא התם דמתחלה בספק עומדת, וכיון שכן הוה שתיקה כהודאה, דאפי' ספק הודאה מהני התם, אבל בדבר שמתחלה היתה בחזקת השותק, אפי' שתיקה מתחלה ועד סוף נמי לא מהני, דגם בשותק לגמרי ולא צווח כלל נמי לאו הודאה ודאית הוא, דאפשר לומר דמשו"ה שתק משום דלא חש להשיב, ואכתי אינה אלא ספק הודאה, ושוב מצאתי בחדושי הריטב"א בב"מ שם דמפרש דבעיא דהתם הוה נמי אפי' במקום דשתיק לגמרי משום דגם שתיקה לגמרי אינה אלא ספק הודאה וז"ל ואפשר דמיבעי אפי' היכי דאשתיק לגמרי דאפי' היכי דשתיק לגמרי מתחלה ועד סוף איכא לספוקי דכיון דלא תקפה אמר מאי אצווח לא כלום עביד והכי קמיבעי לן מי אמרינן כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כי אקדשה בפניו הו"ל למצווח כאילו תקפה ומסרה להקדש וכי אישתיק ולא צווח לאלתר אודויי אודו לו או דלמא סבר השתא מיהא הא לא תקפה וכיון שלא תקפה אעפ"י שהקדישה לא משמע לי' דאיבעי לי' למצווח דכיון דלא תקפה אמר מאי אצווח ואפי' שתק מתחלה ועד סוף אפשר לומר דלאו הודאה הוא מהאי טעמא ואתי למיפשטה מספק בכורות דקס"ד דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו וקתני אסורין בגיזה ועבודה וקס"ד דמשו"ה אסורין בגיזה ועבודה משום דתקפו אין מוציאין מידו אלמא דכל היכי דאם תקפו אין מוציאין מידו חל עליה הקדש דקס"ד דמחמת זכותו של כהן הוא שאסורין בגיזה ועבודה כאילו הקדישו כהן ואע"ג דהכא לא שייך שתק ולבסוף צווח ובעיין משום שתיקה כהודאה עכ"ל, ולפ"ז ניחא טפי, דכיון דבעיין הוה אפי' בשתק מתחלה ועד סוף ומסקנא דלא הוה הקדש דשתיקה לאו כהודאה, הרי שאפי' בשתק לגמרי מתחלה ועד סוף לא אמרינן שתיקה כהודאה וכהרמ"א שבסמוך ודו"ק, מיהו היינו דוקא בדבר שמתחלה היה בחזקת השותק ואנו רוצים להוציאה מחזקתו ע"י הודאה הזאת וכההיא דרמ"א, בזה אנו אומרים דגם שתק לגמרי אינו אלא ספק הודאה ומספיקא לא מפקינן מחזקתו וגם ההיא דב"מ הכי הוה כיון דתפסו שניהם הוה כאילו שניהם מוחזקין ומה דתפיס כל אחד דידיה הוא כדאמרינן התם, ומשו"ה מסיק דלא מפקינן מחזקתו ע"י ספק הודאה, משא"כ בדבר שאין אנו יודעים של מי הוא ומתחלה בספק עומדת אף ספק הודאה מהני, וניחא בזה מה שקשה לכאורה ממ"ש התוס' (ב"ק דצ"ו ע"ב) גבי המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה בה וכו' וכתבו התוס' שם בד"ה והלה שותק דלמ"ד לאו ברי עדיף אומר ר"י שהוא מפרש דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר אינו יודע עכ"ל, הרי להדיא דאמרינן שתיקה כהודאה, וקשה על הרמ"א דס"ל בסמוך דלאו כהודאה, וכן על התוס' יקשה מסוגיא דב"מ דמסיק התם דשתיקה לאו כהודאה, ולמה שכתבתי ניחא, דהתם בב"ק דכיון דמתחלה בספק באו ולא נודע של מי הוא, בכה"ג גם ספק הודאה מהני:
סעיף ה' במחבר לא מהני טענת השטאה אלא כשתבעו והודה וכו', והש"ך חולק והעלה דאפי' במודה מעצמו בלא תביעה יכול לטעון משטה, והביא ראיה מכתובות (ר"פ הנושא) מהא דאמר שם או דלא אמר אתם עדיי מ"ט דר' יוחנן, והתם מיירי במודה מעצמו דאומר חייב אני לך, וא"כ משמע דמודה מעצמו נמי פטור כי לא אמר אתם עדיי, והנה למה שכתבתי לעיל בסעיף א' בשם ר"ת והרבה ראשונים, דהתם לא מיירי כלל במודה שחייב לו מכבר אלא בבא להתחייב בחיוב חדש, ושבזה לא שייך כלל אתם עדיי כיון דלא נתחייב בדיבור ואפי' אתם עדיי לא מהני, והא דקאמר התם דכאתם עדים דמי, הכוונה דכמו במודה מהני אתם עדיי, ה"נ בחיוב חדש אלימא מלתא דשטרא כאתם עדים בהודאה וכמ"ש המפרשים אין ראיה משם:
סעיף ח' במחבר אמר בפני שנים הריני מודה בפניכם וכו', ואמר כן דרך הודאה ולא דרך שיחה אעפ"י שלא אמר אתם עדיי ואעפ"י שאין התובע עמו הרי זו עדות גמורה וכו', ועיין בש"ך שהאריך והעלה דאתם עדיי מהני גם שלא בפני התובע, ומ"ש המרדכי בשם ר"י דלא מהני, אין זה בשם ר"י בעל התוס' אלא בשם פוסק אחר, והניח בתימה לדברי הטור שפסק דגם אתם עדיי לא מהני שלא בפני התובע, ובקצוה"ח כתב דדברי ר"י שבמרדכי המה באמת דעת ר"י שבתוס' (ב"ק דק"ח) תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביא עדים מי נפטר בהודאתו של שומר או לא נפטר הגנב בהודאת שומר, וכתבו התוס' שם וז"ל תבעו שומר תבעוהו בעלים והביאו עדים משמע דהודאה לאחר שאינו בע"ד דלא הוה הודאה ותימה אמאי לא בעי לענין קרן גופא כשלא באו עדים אי הוה הודאה או לא, ואמאי נקט והביא עדים דמשמע דלא מיבעי אלא לענין כפל וכו' עכ"ל, והרי מבואר להדיא מדברי התוס' דאפי' הודה בפני ב"ד מומחין דכל הודאה ליפטר מכפל ודאי בעי סמוכין ואפ"ה לא מהני הודאה שלא בפני בע"ד להתחייב בקרן א"כ מכ"ש הודה לפני עדים אפי' אמר אתם עדיי לא עדיף מב"ד סמוכין, ושפיר דברי המרדכי המה דברי ר"י בעל התוס' וסיים שבלי ספק נעלמו דברי התוס' הללו מהש"ך ע"ש, ומפני חומר הנושא אפשר ליישב דלהש"ך לשיטתו אין ראיה מדברי התוס' בב"ק, דמ"ש התוס' דהודאה לאחר שאינו בע"ד לא מהני, היינו דוקא בהודאת קנס דמיירי התם, ובזה ודאי דאינו נפטר כשהיה ההודאה שלא בפני התובע, אבל בהודאת ממון לחיוב מהני אפי' שלא בפני התובע וכמ"ש הקצוה"ח גופא לשיטת הפוסקים דסברי דהודאה שלא בפני בע"ד מהני, ליישב הסוגיא דב"ק אליבייהו, ומה שהקשו התוס' דאמאי לא בעי לענין קרן נמי, אין זה משום דלענין ממון בעינן נמי הודאה להתובע גופא, אלא דיהיה נ"מ גם בקרן, דהא בסמוך בסעיף י' מבואר דהודאה בפני עד אחד הוה הודאה, ודעת הגידולי תרומה דאם טוען אמת הודיתי אבל משטה הייתי בך לא הוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, אמנם הש"ך חלק עליו וכתב דהוה מחויב שבועה ואיל"מ עמו בנסכא דר' אבא ע"ש, ולפ"ז יש למיבעי התם לענין קרן נמי כגון שהודה בפני השומר שלא בפני בע"ד, ואף דלא מהני כלל הודאה שלא בפני בע"ד משום דיכול לומר משטה הייתי בך, מ"מ אם נאמר דאין השומר הבעל דין א"כ שפיר מהני הודאתו לגבי קרן מתורת עד אחד, ואם יאמר אמת הודיתי אבל משטה הייתי בך והיה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, משא"כ אם השומר הוא הבע"ד א"כ אין הודאתו כלום שלא בפני בע"ד דיכול לומר משטה הייתי בך, וכ"כ בעלי מפרשי הים בחדושם לב"ק, ועפי"ז מיושב נמי דברי הש"ך דלשיטתו דסובר דבכה"ג הוה מחויב שבועה ואיל"מ אין ראיה מתוס' ודו"ק:
ובפשוטו י"ל עוד דברי הש"ך לשיטתו בסמוך (סעיף כ"ב ס"ק נ"ו) דאפי' בהודה בב"ד מעצמו אם כי אין יכול לחזור ע"י טענת משטה, אבל בטענת טעיתי יכול לחזור דטעיתי עדיף ממשטה, ודוקא כי הודה ע"י תביעה בב"ד והודה לו אינו יכול לחזור, אבל במודה שלא ע"י תביעה מצי לחזור ולטעון טעיתי ע"ש, ומעתה שפיר הו"מ למיבעי גם בקרן והיינו כשחוזר ואומר טעיתי, דזה פשוט דהודאה שהודה שלא בע"ד הוה כמודה מעצמו, ובמודה מעצמו בלא תביעה הא מצי לחזור ולטעון טעיתי, ושפיר הו"מ למיבעי אי חשיב שומר בעל דין, הוה כתבעו בב"ד ולא מצי לחזור ולטעון טעיתי, ואם לא חשיב בעל דין הוה הודאת הגנב כמודה מעצמו ומצי לחזור ולטעון טעיתי, וחלילה לחשוד לרבינו הש"ך בהעלמה גסה כזו, סוגיא ערוכה ומפורשה דלמה שביארנו אין סתירה מדברי התוס' דהתם לדין זה, ולפ"ז יצא לנו דכ"ש באומר אתם עדיי דגרע מתביעה בב"ד דמצי לטעון טעית כשהודה שלא בפני התובע, ומ"ש דש"ך דאתם עדיי מהני גם שלא בפני התובע היינו דוקא בטענת השטאה והשבעה, אבל טעיתי מהימן, דכ"ש הוא מהודאה בב"ד וכמ"ש וזה ברור:
באותו סעיף במחבר ואעפ"י שאין התובע עמו, עיין בש"ך ס"ק כ"א שהקשה דמשמע מהמחבר דדוקא הודאה גמורה מהני אבל כשלא הודה דרך הודאה גמורה אין זה עדות ויכול לטעון משטה, והא המחבר עצמו לעיל בסעיף ה' פסק דטענת השטאה לא שייך אלא כשתבעו אבל במודה שלא ע"י תביעה לא שייכא טענת השטאה, וא"כ הכא דהודה שלא בפני התובע וא"כ ההודאה הוי מעצמו ולא מהימן לטעון משטה אפי' בלא הודה דרך הודאה גמורה ע"ש, ולמה שכתבתי לעיל בסמוך דבתבעו אחר שאינו בעל דין האמיתיי חשוב כהודאה שלא ע"י תביעה, ואמנם לענין טענת משטה פשוט דזה חשוב כמו ע"י תביעה דכ"ש הוא דמצי לומר כשם שהשטית בי לתבוע דבר שאין נוגע לך כך השטיתי בך, והשתא דלבעל דין האמיתיי מצי לומר כשם שהשטית בי, כ"ש דאם תבעו אחר שאינו בעל דין, דמצי לומר הכי, ולפ"ז י"ל דמ"ש כאן המחבר ואעפ"י שאין התובע עמו, דהיינו שהתובע האמיתי לא היה עמו אבל בכל זה לא הודה מעצמו ממש כ"א ע"י תביעת אחר שאינו בעל דינו, ואי לאו דהיתה הודאה גמורה הו"מ שפיר לטעון משטה, אבל הודאה גמורה מהני אפי' בכה"ג דשלא בפני תובע האמיתיי, ולא דמי למ"ש הרמ"א בסמוך סעיף י"ד דהודאה שבאה ע"י הכרזת ב"ד לא יוכל לומר משטה לפי שלא היתה תביעה מבעל דבר עצמו, דהתם דלא היתה התביעה אליו ביחוד כ"א בדרך כלל לא שייך לומר כשם שהשטית בי דהא לא השטו בו ביחוד, ועוד דב"ד אינם משטים ולא שייך לומר כשם שהשטיתם בי, משא"כ היכי דהיתה תביעה אליו ביחוד אפי' שלא ע"י בעל דבר נמי מצי לומר כשם שהשטית וכו', מיהו לשון הרמ"א דלא היה תביעה מבעל דבר עצמו משמע דע"י אחר לא מצי לטעון כשם שהשטית בי וכו' ועיין מה שכתבנו שם:
סעיף י' במחבר הודאה שע"י עד אחד כו', עיין מה שכתבתי בסמוך בסעיף י"ד ראיה דהודאה ע"י עד אחד הוה הודאה:
סעיף י"א במחבר החביא לו עדים אחורי הגדר, עיין בקצוה"ח שנסתפק אם צריכין דוקא לראותו מתוך הכילה בטביעות עינא דאל"כ שמא אחר היה או סגי בטביעות עין דקלא ושמיעת קולו מהני, והנה לכאורה מפשטות הסוגיא דחולין מוכח דסגי בטביעת עין דקלא, וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם והמחבר דלעיל (סי' ל"ה) דלא פסלו סומא לעדות אלא משום דכתיב או ראה ובעינן שיהא ראוי לראות, אבל היכי דיכול לראות מהני נמי טב"ע דקלא אף שלא ראה את הבע"ד, וכן פסק בתשובת עבוה"ג וכבר הארכתי בזה לעיל בסי' ל"ה ע"ש, וגם מה שהקשה הקצוה"ח ובתשובת עבוה"ג שם מרש"י (סנהדרין דס"ז) לגבי מסית דקתני מדליקין את הנר כדי שיהיו הן רואין אותו ושומעין את קולו, ופרש"י דאי לא מצי חזי לי' לא מצו מסהדי עליה דמצי למימר לאו אנא הואי, אלמא דאע"ג דשומעין את קולו ואיכא טב"ע דקלא ואפ"ה לא מהני, לא אדע נמי מה קשיא להו, דהתם מלתא דפסיקא נקיט, אפי' בעדים כאלו שאינם מכירים בטב"ע דקול המסית, משו"ה מדליקין את הנר כדי שיהיו יכולים לראותו, אבל איה"נ בעדים המכירים אותו בטב"ע דקלא נמי סגי ולא בעינן שיהיו מדליקין את הנר, ורק משום דתנא דברייתא רצה לאשמועינן מלתא דפסיקא ואיך אפשר לעשות בעדים כאלו שאינם מכירים הקול, ואשמועינן שעושין כסדר הזה, כן היה נראה לכאורה, אלא דמירושלמי לא משמע הכי, דבירושלמי דסנהדרין שם וכן בפרק בתרא דיבמות הלכה ו' אמתניתין דמעידין עפ"י קול דאיתא התם תמן תנינן המסית וכו' כיצד עושין מכמינין לו שני עדים בבית הפנימי ומושיבין אותו בבית החצון ומדליקין לו את הנר כדי שיהיו רואין אותו ושומעין קולו וכאן תאמר הכן, פי' דקשיא לי' דהכא מעידין עפ"י קול והתם לא מהני אלא לאור הנר, ומשני שנייה דמר אני, פי' דאמר אני פלוני ומשו"ה לא בעינן שיכירו אותו כלל, ואי נימא כמו שכתבתי דהא דמדליקין לו את הנר הוה דוקא במקום שהעדים אינם מכירים את קולו, לא הוה מקשה הירושלמי מידי, אע"כ דמוכח דמדליקין את הנר בדוקא הוא ואפי' אם מכירים את קולו לא מהני, אבל לפ"ז הלא להדיא מוכח מהירושלמי דצריכין דוקא לראותו ולא סגי בטב"ע דקלא לענין עדות, הן אמנם דלפי' הפני משה שם אפשר להוכיח מהירושלמי להיפך, דעל מה שתירץ הירושלמי דהתם ביבמות משום דאמר אני, פריך הירושלמי אף הכא אני, פי' למה לי נר במסית יאמר נמי אני איש פלוני ואמאי צריך להערים עליו ולעשות כן שיראהו דוקא, ומשני שלא יערים, ופי' הפני משה דהתם טעמא אחרינא איכא במסית שהיו עושין כן כדי שלא יערים לברוח ע"ש, הרי לכאורה להדיא דהא דבעינן במסית רואין אותו, לאו היינו טעמא משום דבעינן רואין דוקא ולא סגי בטב"ע דקלא, אלא טעמא אחרינא הוא כדי שלא יברח, אבל משום עדות סגי בטב"ע דקלא נמי, אבל באמת אי אפשר לפרש כן בירושלמי, חדא דהא בירושלמי גופא לא משמע כן, דהא מה דמשני הירושלמי שלא יערים קאי זה על הקושיא דאוף הכא אני, ומשמע דתירוץ דשלא יערים הוה תירוץ על מה דלא סגי במסית שיאמר אני, ואילו לפי' הפני משה מ"ש שלא יערים הוה זה טעם על מה דבעי' נר, וזה אין במשמעות הלשון של הירושלמי, ועוד דאי הוה זה טעמא על מה דבעינן נר, מה שייך לשון שלא יערים, הכי הול"ל שלא יברח, אבל מה לשון שלא יערים שייך בזה, ועוד דאי כדבריו יקשה מהירושלמי על רש"י דסנהדרין דפי' דטעמא דמדליקין נר הוא משום דלא סגי בטב"ע דקלא, והא בירושלמי קאמר טעמא שלא יערים לברוח, ומחמת כל אלו הדוחקים קשים בעיני פי' הפני משה, וכאשר עיינתי בירושלמי דסנהדרין היה נ"ל לפרש כוונה אחרת בתירוץ הירושלמי עפמ"ש במתני' דסנהדרין שם אמר לשנים הן עדיו, אמר לאחד, הוא אומר יש לי חבירים רוצים בכך אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינים לו עדים אחורי הגדר, ועלה מפרש בברייתא שם כיצד מכמינים מדליקין לו נר וכו', ופרש"י בד"ה ואם היה ערום המסית ואינו יכול אבל בפניהם כלומר אינו יכול לפרסם את הדבר מפני יראת ב"ד ע"כ, הרי דרק כשהמסית ערום ואינו רוצה לדבר בפני העדים הוא דמכמינים לו את העדים, ודוקא בבית הפנימיי, דהיינו בחדרי חדרים מפני שהוא ירא לדבר בגלוי, ולפ"ז מה מדוקדק לשון הירושלמי שלא יערים, פי' דעל מה דפריך אוף הכא יאמר אני, כלומר דלמה מכמינין למסית ומדליקין נר, יאמר נמי אני איש פלוני ומשני שלא יערים, כלומר דכיון דכל עיקר דבעינן הכמנה היינו למסית ערום שירא לדבר בגלוי, וא"כ אם יאמר לו הניסת שיאמר אני איש פלוני לא ירצה להערים ולדבר כלל, דהא בערמה הוא עושה שלא לדבר בפני עדים, א"כ כ"ש שמתיירא לומר אני הוא, ולא ירצה להערים באופן כזה, ושוב ראיתי בקרבן העדה ביבמות דפי' שלא יערים, דאם יאמר לו הניסת שיאמר אני איש פלוני ובין המסית שהכמין לו עדים וישתוק ויברח לו ע"ש, ועכ"פ בין לפי' שלי בין לפי' הקרבן עדה, הא דמשני שלא יערים הוה זה רק תירוץ דלמה לא יאמר אני, אבל בלא אני ודאי דלא מהני טב"ע דקלא אפי' בעדות עגונה כההיא דיבמות, דהרבה הקילו בעדות עגונה ואפ"ה אם לא אמר אני לא סמכינן על טב"ע דקלא, כ"ש בעדות נפשות וממונות דלא סמכינן על טב"ע דקלא, וניחא נמי דברי רש"י דסנהדרין דפי' דמדליקין הנר כדי שיהיו רואין, ואילו בירושלמי פי' כדי שלא יערים, דודאי שהטעם דמדליקין הוא נמי טעם כדי שיהיו רואין ולא סגי בטב"ע דקלא, דמצי לומר לאו אנא הוא, ורק משום דלהציל מחשש זה הוה סגי נמי כשיאמר אני, משני בירושלמי דמדליקין הוה טעם כדי שלא יערים, אבל בבבלי דלא נחית לקושיא דיאמר אני, הוה הכוונה דמדליקין בכדי שיהיו רואין אותו ולא יהיה יכול לומר אני, והנה ראיתי בשער המשפט לעיל (ס' ל"ה) שהוכיח מירושלמי דטב"ע דקלא מהני, והא דקאמר דמדליקין הוה משום שלא יערים ע"ש, ובטח למד כפי' הפני משה, אבל למה שביארתי אי אפשר לפרש כן, והעיקר לפרש או כהקרבן עדה או כפירושי דהכי מוכח לשון הירושלמי גופא וגם מרש"י דסנהדרין וכמו שביארתי, וא"כ מוכח מירושלמי להיפך דטב"ע דקלא לא סגי וזה ברור, ומה שהוכחתי מלשון הרמב"ם דכתב בסומא מטעם דבעינן או ראה, מכלל דמי שיכול לראות אין הראיה מעכבת וסגי בטב"ע דקלא, יש לדחות לפי גרסת הפרישה שם בסי' ל"ה וכמ"ש הפ"ת שם ועי' מה שכתבנו בחדושנו מזה לעיל בסי' ל"ה, ע"כ נ"ל עיקר לדינא דלא סגי בטב"ע דקלא וכדמוכח מירושלמי, ושוב ראיתי בהגהות יפה עינים בסנהדרין שכתב דמירושלמי מוכח דלא סגי בטב"ע דקלא ע"ש ודו"ק כי הדברים ברורים בעזה"י:
סעיף י"ד במחבר לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה מנה לפלוני בידי וכשתבעו א"ל אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי וכו', והנה בתומים הביא בשם תשובת פני משה שכתב בשם מוהריב"ל דאם הודה על דבר המופקד ביד אחר שהוא של פלוני הוה הודאה דבכה"ג לא אמרינן דשלא להשביע הודה משום דירא להודות דהנפקד ישמע בקולו וימסרנו ליד האחר, וראייתו מהא דאמרינן (סנהדרין ד"ל) מי שאמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם אם הוא בשדה דיכול ליטלן נאמן, ואמאי ליחוש דלמא שלא להשביע אמר כן אלא ודאי כיון דהוא יכול ליטלן ולמוסרו לאותו פלוני לא חיישינן להשבעה והתומים דחה לדין זה מכח שתי קושיות, א) מהא דאמרינן בב"ב (ס"פ גט פשוט) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש פריך הש"ס דניחוש שמא שלא להשביע אמר כן, ומאי קושיא הא בלא"ה הקשו הראשונים שם דלמה לטעם דחזקה ותיפוק דנאמן במיגו דאי בעי מתשיל עליה ותירצו דמיירי שמסרם ליד גזבר דלא מהני שאלה, וא"כ בכה"ג לא שייך נמי שלא להשביע דירא להודות שלא ימסרנו הגזבר ליד פלוני, אלא ודאי דאין חילוק, ב) מב"ב (דף קמ"ט) דבעי התם שכ"מ שהודה, ופרשב"ם דהבעיא הוא אם יכול לומר שלא להשביע גבי פקדון ופשטינן מהך אודיתא דאיסור גיורא וקשה דלמא שאני התם שהפקדון היה ביד רבא א"כ איך יודה וישמע רבא ויתן הפקדון לרב מרי ולא חיישינן כלל להשבעה, אע"כ דאפי' כשהדבר הוא ביד אחר חיישינן להשבעה, ולענ"ד אין בהוכחות הללו כדי לדחות האי דינא דמוהרבי"ל שכבר הסכימו עליו גדולי הפוסקים דמה שהקשה משכ"מ שהקדיש דחיישינן להשבעה אע"ג שהוא ביד גזבר י"ל דהתם כיון דבלא"ה המעות לא ישאר בידו, דאף אם לא ימסרם הגזבר לאותו פלוני שהודה ישארו אצל הגזבר בתור הקדש, ולכן בכדי שלא להשביע לא חשש לומר דשל פלוני הם דאף אם הגזבר ישמע הודאתו וימסרנו לאותו פלוני, מה מנו יהלוך ומה יפסיד בזה, ומוהריב"ל לא קאמר כ"א היכי דהמעות הם בחזקת שלו, ובאם באמת רק להשביע קאמר יקבלם הוא בעצמו מיד הנפקד, בכה"ג קאמר דאם ביד הנפקד לא יודה בשביל שלא להשביע, דיחשוש שמא ימסרם הנפקד מיד לאותו פלוני, וכיון שיוכל לבוא לידי הפסד לא יעשה כן בשביל שלא להשביע, משא"כ היכי שבלא"ה המעות לא שלו הם, ולו לא יגיע שום היזק אם גם ימסור הנפקד לאותו פלוני שהודה וכמו בהקדיש נכסיו. דסוף סוף המעות לא שלו הם, ומה פסידא יהיה לו גם אם הגזבר ימסור לאותו פלוני שהודה, ולכן בכה"ג חיישינן שמא שלא להשביע אמר כן אפי' כשהוא ביד אחרים דאלי לעצמו לא יגיע שום הפסד, ולפסידא דהקדש לא חייש, ורוצה יותר שלא להשביע עצמו, אע"ג שעי"ז אפשר שיבוא הקדש לידי פסידא, ואפי' אי נימא דגם לפסידא דהקדש חייש, דמשום שלא להשביע את עצמו לא יאמר דבר שיגיע פסידא להקדש, ומסתבר הכי, דאם אמרינן אין אדם עושה קנוניא על הקדש שיחלוק עם התובע, מכ"ש שלא יודה שהוא לבדו יקח המנה מן הקדש, ובזה נדחה מ"ש השער המשפט כאן בישוב הקושיא דמה פריך בב"ב דניחוש שלא להשביע אמר ואמאי לא מוקי בפשיטות דמיירי שהיה התובע עמו דלא שייך שלא להשביע ותי' דהא הטעם כשהי' התובע עמו לא שייך שלא להשביע משום דמתירא שאותו אחר יתבענו עפ"י הודאתו וזה שייך דוקא במי שיש לו במה לפרוע, משא"כ התם דמיירי שהקדיש כל נכסיו ואין לו שום ממון אחר בכה"ג י"ל שלא להשביע הודה ע"ש, ולמה שכתבתי זה אינו דלא עביד הכי להפסיד את ההקדש, אפ"ה נמי אין חשש בזה דשמא הגזבר כשישמט הודאתו ימסור לאותו פלוני שהודה, דהא גזבר לאו אחר הוא, דעומד הוא בעד הקדש כמו בעד של עצמו, ולכן כמו שלא יחוש להודות בכדי שלא להשביע אם החפץ מונח בידו ולא יחוש לשמא יבוא אותו פלוני ויתבע מה שהודה לו, דכשיתבע לו יאמר שהודה רק משום שלא להשביע, ואפי' אם הודה ומת אמרינן דשלא להשביע את בניו הודה ולא חייש לשמא היורשים כשישמעו הודאתו ימסרו לאותו פלוני משום דכיון דהדבר נוגע להם עצמם יחושו גם הם לטובתם לטעון דשמא שלא להשביע הודה אביהם, כ"ש דגזבר, הקדש דעומד ביד הקדש כמו בעד עצמו דיחוש לטעון דשמא שלא להשביע הודה, ומוהריב"ל לא קאמר דכשמופקד ביד אחר לא יודה דשמא ימסור הנפקד על ידי הודאתו כ"א כשהנפקד הוא איש צדדי לגמרי ואליו לא יגיע שום הפסד גם אם ימסור לאותו שהודה, בזה הוא דיש לחוש דשמא הנפקד מיד כשישמע הודאתו ימסור לאותו פלוני, ולא יתאמץ לטעון ולחוש דשמא לאו הודעה גמורה היתה, משא"כ אם הנפקד נוגע בדבר ודאי לא יעשה ככה למסור לפלוני ע"י הודאה של זה, דיחוש לטעון דשמא לאו הודאה גמורה היתה, ולכן ממילא לא יחוש המודה להודות גם בכדי שלא להשביע לחוד, וכמו דלא יחוש להודות משום שלא להשביע אם הדבר מונח אצלו, וא"כ גם בגזבר נמי לא חיישינן שמא ימסור, דגזבר לאו אחר הוא, וכמו נוגע לעצמו, וכיון דודאי דהגזבר לא ימסור ממילא לא יחוש זה להודות אפי' רק בכדי שלא להשביע וזה ברור, וגם ההוכחה השניה של התומים דמה קשיט מעובדא דאיסור גיורא דלא אמרינן בשכ"מ שהודה דשלא להשביע הודה, ומאי פשיטותא הא התם המעות היו ביד רבא ולשיטת מוהריב"ל לא חיישינן בזה דהודה בכדי שלא להשביע, נמי יודחה בדרך הזה שכתבנו, דהתם נמי רבא גופי' לא חשוב כאחר אלא כבע"ד עצמו, כיון דגר שאין לו יורשין היה, ואם הודאתו לאו כלום הוא ישארו המעות ביד רבא, וכמו דבאמת מסופר בש"ס שם דרבא איקפד על רב איקא שנתן לו העצה דלודי ויפסיד לדידי', ובודאי דכל מה שיש לטעון ולבטל ההודאה היה רבא טוען כמו בעל דין עצמו, ואי הוה אמרינן גם בפקדון שהודה משום שלא להשביע, גם רבא ודאי לא היה מוסר הממון מיד לאותו שהודה אלא דהוה קרי לו לדינא ודיינא לטעון שמא משום שלא להשביע הודה, ושפיר פשיט מינה דבשכ"מ לא אמרינן משום שלא להשביע וזה ברור בעזה"י, וגם בלא"ה הרכיב בזה התומים שני קצוות שאינם מתאחדים, דההוכחה שלו הוא רק לפרשב"ם דהבעיא הוא בשכ"מ שהודה אי יכול לומר שלא להשביע בפקדון, דאילו לפירושו של כל הראשונים שדחו לפרשב"ם ומפרשי דהכי קא מיבעי, אם שכ"מ שהודה הוה כמצוה מחמת מיתה ואם עמד חוזר או שמא כבריא שהודה דמי ואם עמד אינו חוזר עיין בתוס' ובשמ"ק בב"ב שם, אין מקום כלל לדברי התומים, כיון דלא מיירי התם כלל מדין דשלא להשביע, וגם הוא עצמו כתב דמפירשב"ם הוא דמוכיח כמ"ש, ולפרשב"ם ודאי שלא קאמר המוהריב"ל גופא להך דינו, דבנפקד ביד אחר לא אמרינן דשלא להשביע הודה, דהא עיקר יסודו של מוהריב"ל הוא משום דקשה לו מההיא דסנהדרין (דף לו) דאמר אביכם הטמין את המעות בשדה ואמר של פלוני הוא דנאמן ולמה לא אמרינן דשלא להשביע הודה, ובע"כ דכיון דהעד הזה יכול ליטלן ולמוסרן לאותו פלוני לא הוה מודה משום שלא להשביע, ואילו לשיטת הרשב"ם דבפקדון כיון שהמעות בעין לא אמרינן דשלא להשביע, דדוקא בהלואה אמרינן דמשום דלא ירצה להיות עבד לוה אמרינן דמשום שלא להשביע הודה, משא"כ בממון בעין, ולפ"ז לא קשה תו בההיא דסנהדרין, דהתם הממון בעין ומשו"ה לא חיישינן שם שלא להשביע, וכ"כ בהגהות הרש"ש שם בסנהדרין דלשיטת הרשב"ם הזאת לא קשה שמא שלא להשביע הודה ע"ש, ואין מקום להוכחת המוהריב"ל כלל, ובע"כ דהמוהריב"ל קאי לשיטת הראשונים החולקים על רשב"ם ומפרשי לבעיא דשכ"מ שהודה באופן אחר כמ"ש, ולא מיירי כלל מדין דשלא להשביע, דגם בממון בעין חיישינן דשמא שלא להשביע, ולדידהו הלא אין קשה תו קושית התומים דמה פשיט מהודאה דאיסור, וממ"נ אין מקום לדבריו, כיון דמוהריב"ל לא קאי לשיטת הרשב"ם, א"כ מה מותיב על דינו משיטת הרשב"ם, דאליבי' לא קאי לגמרי דינו דמוהריב"ל, ואליבא דהנהו ראשונים לא קשה תו קושית התומים, ושפיר פסק המוהריב"ל, והדברים ברורים אשר בחנם ממש דחה התומים לפסק המוהריב"ל:
ואכן אי קשיא הא קשיא לי על הוכחת המוהריב"ל מההיא דסנהדרין, דהא יש לתרץ בכמה אנפי אחרינא למה לא חיישינן התם דשמא לא להשביע הודה, חדא דיש לומר דאמר לאותו העד שראה שהטמין אתה עד בדבר שהמעות של פלוני, ובכה"ג שאמר אתה עד לא חיישינן להשבעה, כמו בשני עדים שאמר להם אתם עדיי, ויש להוכיח מהתם שגם בהודה לפני עד אחד לא חיישינן להשבעה וכמ"ש המחבר לעיל סעיף י' דאין חילוק בין מודה לפני שנים להודאה בעד אחד, ועוד הא י"ל דהתם כיון דהעד יכול ליטלו הוה כמו שהפקיד בידו קופא ע"מ שימסרנו לפלוני, ובכה"ג שמוסר הדבר לידו שימסרנו לפלוני לית מאן דחש להשבעה, דרק בהודאה בעלמא הוא דחיישינן להכי, משא"כ אם מסר לאיש אחר החפץ ואמר שימסרנו לפלוני ודאי דלא שייך דמשום שלא להשביע עביד הכי, ולכן התם בסנהדרין כיון דהודה בפני עד שיכול ליטלו הוה כמאן דמסר לידו אדעתא דהכי, ואנהרינהו הו לעיינין ומצאתי בחדושי הרשש"א (קדושין דס"ה ע"ב) שכתב וז"ל והא דאמרינן בסנהדרין הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם כו' בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטול דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן י"ל דהתם לא קאמר אלא כמעיד מפי אחרים ולא שהוא יודע בהן שכך הוא ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו קאמר ומ"מ כשבידו ליטלן נאמן דהא הימני' כשהטמין בפניו ובמקום שיכול ליטלן וכמפקידו אצלו לשם מעשר שני הוא עכ"ל הזהב, הרי להדיא כדברנו דהתם כיון דמהימני' להפקיד בפניו במקום שיכול ליטלו הוה כמפקיד אצלו לשם אותו פלוני ובכה"ג לא שייך שלא להשביע, וגם הנמוק"י בסנהדרין תירץ דמשו"ה לא חיישינן להשבעה התם דכיון דאיש מהימן הוא אצלו לא ירצה להתל בו ובודאי להודאה גמורה מכוון ע"ש, וכיון דנפל היסוד של המוהריב"ל איתרע הבנין, דהא קמן דלשיטת הרשב"ם דבממון בעין לא חיישינן להשבעה לא קשה כלל מההיא דסנהדרין, וכן לתירוץ הרשב"א והנמוק"י אין שום הוכחה מהתם, אלא דאפ"ה כיון דמוהריב"ל והפני משה ובעל כנה"ג בסי' קל"ב הסכימו כולם לפסק הזה, חוששני להתייצב בערכות המלחמה נגד כל הנהו רבוותא, ואף אם היסוד ודאי דנפל וכמו שביארתי, ומסנהדרין אין ראיה לזה, בכל זה אפשר שמצד הסברא ראוי לומר כן דבכה"ג שהדבר מונח ביד אחר יחוש להודות רק משום שלא להשביע ודו"ק היטב כי כל הדברים יקרים וברורים:
שם בהג"ה שהרי לא היתה שם תביעה מבעל דבר עצמו, משמע דרק על זה קפדינן שתהא התביעה מבעל דבר עצמו דוקא, ותביעה ע"י אחר לא מהני, מיהו מלשון הריב"ש גופא שהוסיף לומר דלא היה התביעה מבעל דבר עצמו כ"א בכח הכרזה מב"ד משמע דעיקר הקפידה הוא משום שהתביעה לא היתה אליו ביחוד כ"א הכרזת ב"ד היה על כל השומעים ולא שייך בכה"ג לומר כשם שהשטית בי וכו' משא"כ אם התביעה היתה אליו ביחוד, אע"ג שהיה מאחר שאינו הבעל דבר עצמו נמי מצי לטעון משטה, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל סעיף ח' דבכה"ג שהתביעה היתה ע"י אחר כ"ש דמצי לטעון כשם שהשטית בי לתבוע דבר שאינו נוגע לך, השטיתי בך, ולפ"ז מה שנסתפק בתומים בטוען היורש מנה לאבא בידך אי חשיב כתביעת בעל דבר עצמו לענין זה, היה נ"ל פשוט דחשוב תביעה אע"ג דאינו מבעל דבר עצמו ומצי לטעון משטה, מיהו לשון הרמ"א דלא היתה התביעה מבעל דבר עצמו משמע דעיקר הקפידה הוא שהבעל דין עצמו ולא אחר יהיה התובע:
סעיף ט"ו בהג"ה ויש חולקין מאחר שאמר אתם עדיי לא יוכל לומר שלא להשביע הודיתי, נ"ב דכ"כ בשמ"ק (ב"ב דקמ"ט) בשם תוספי הרא"ש דכי קאמר אתם עדיי לא שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע ע"ש:
סעיף י"ז בהג"ה אבל אם נמצא כתוב אצלו ששטר זה של פלוני, או שכתב שם פלוני על החפץ אפשר לומר שלא להשביע עשה כן, והתומים ובקצוה"ח הקשו פ"ז מהא דשנינו במשנה (פ"ד מעשר שני) המוציא כלי וכתוב עליו קרבן מעשר תרומה הרי הוא קרבן, ולמה לא אמרינן דשלא להשביע עשה כן, והא גם בצדקה שייך לומר של להשביע וכמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' רנ"ט) דאם אמר לבנו מעות אלו של צדקה אם כמערים י"ל שלא להשביע ע"ש, ואיני מבין קושיתם, אטו מה דאמרינן שלא להשביע הוה בתורת ודאי, דודאי שלא להשביע עשה כן, אין זה אלא חשש וספק דשמא עשה כן רק שלא להשביע, ולכן התם במעשר שני דדיינינן התם לענין איסורא, דכיון שכתוב קרבן או מעשר, אם מותר לאוכלן או צריך להתנהג בזה כמו דין קרבן ומעשר, וספק איסורא הוה לחומרא, וממילא אסור ליהנות מזה כמו שנהנה מחולין, אלא מספיקא מחויב בזה להתנהג כמו קרבן, משא"כ הכא דדיינינן לענין ממונא אם מחויב לתת זה לפלוני שהודה, ולכן מספיקא אמרינן דאין מחויב לתת לו דשמא שלא להשביע עשה כן וכדין ספק ממונא לקולא לנתבע ומספיקא לא מפקינן, וכדבריי מצאתי ראיה מתוס' (יבמות דקט"ו) גבי עובדא דטעין שומשמי חיישי' שמא פינן ופריך ומי חיישינן שמא פינן והתנן מצא כלי וכתוב עלי' קרבן כו', והקשה התוס' מאי קשיא מהאי דהא בממונא יש לחוש מספיקא ולא מפקינן מחזקה, ותירצו דנראה לדמות כיון דרגילות לפנות ואפ"ה לא חיישינן גם בממון לא הו"ל למיחש ע"ש, הרי להדיא דהתוס' מחלקים בין איסורא לממון ומשום דמספק לא מפקינן ורק משום דהתם רגילות הוא וצריך למיחש גם בממון, וכן בתוספת ישנים שם רצה לחלק בין ממון לאיסור ורק משום תי' אחר, וזה ממש כדברנו:
ועוי"ל דדין זה של הרמ"א מקורו הוא במרדכי (סנהדרין פ' זה בורר) ושם כתוב וז"ל ביתום שתובע לבעל אמו שבאו לידו מעותיו שהודה בעצמו שהם שלו ושיהיה כותב שמו עליהם והלה טוען אמת שכתבתי שמך עליהם ולא מפני שהם שלך אלא שלא להשביע את עצמי נתכוונתי כו', אי טעין ואמר לזה או לזה נתכוונתי ישבע בעל אמו שהוא כדבריו שלזה או לזה נתכוון ויפטר וכן פסק רבינו סעדי' גאון דהטוען משטה אני בך ישבע שלהשטות נתכוון עכ"ל, הרי דרק אם טען שלא להשביע נתכוון ובשבועה דוקא הוא דנאמן ע"ז, וגם לשון הרמ"א שכתב אפשר לומר שלא להשביע עשה כן, דהיינו דוקא אם טוען ואומר שלזה נתכוון הוא דנאמן, אבל באם הוא לא טען, מעצמנו לא נחוש לזה, ואע"ג דלעיל בסעיף י"ד פסק הרמ"א דטענה דשלא להשביע טענינן ליה אעפ"י שלא טען, בזה יש לחלק בין הודה בדבור לחוד להודה ע"י מעשה כמו כתיבת השם, דכיון דעושה מעשה וכתב השם לא טענינן מעצמנו שלא להשביע עשה כן, ודוקא בהודה בדבור לחוד הוא דטענינן מעצמנו, ולפ"ז לק"מ מההיא דמצא כלי וכתוב עלי' קרבן דלא חיישינן להשבעה, דמעצמנו ודאי לא חיישינן בכה"ג שעשה מעשה, וכ"ש דאתי שפיר לשיטת רוב הפוסקים דבכל מקום לא טענינן מעצמנו טענת השבעה כמבואר בסמוך בסעיף כ"א בש"ך, וכן מה שפסק הרמ"א גבי צדקה דיכול לומר שלא להשביע, היינו דוקא כשאומר וטוען הכי וכמ"ש יכול לומר, או כשמוכח ממעשיו דכמערים עשה כן וכמו שדייק הרמ"א דהוה כמערים, אבל מעצמנו ודאי דלא טענינן כן, ומיושבים פסקי הרמ"א באין שום סתירה, וסרה קושית התומים:
סעיף כ"ב במחבר הודה בפני ב"ד בין שהודה מעצמו בין שתבעו אחר והודה אינו יכול לחזור אלא תוך כדי דיבור, עיין בחדושנו לעיל (סי' ל"ט) מה שכתבנו בשם יד המלך, דמ"ש תוכ"ד קאי דוקא על הודה מעצמו ולא על תבעו והודה, דבתבעו והודה אפי' תוכ"ד אינו יכול לחזור ע"ש בטעמו, ולפ"ז לא קשה תו קושית הש"ך מהתוספתא, דהש"ך הוכיח דהתוספתא מיירי בע"כ לאחר כדי דיבור, דאי בתוכ"ד, בטענו והודה נמי יכול לחזור, ולזה הקשה מהתוספתא על המחבר, אבל באמת התוספתא מיירי בתוכ"ד ואפ"ה בתבעו והודה אינו יכול לחזור, ודין דמחבר הוה ממש כתוספתא ע"ש, ועיין במ"ש הקצוה"ח שתמה על הש"ך דמאסף לכל הפוסקים דס"ל דלא מהני הודה מעצמו בלא תביעה שהשאיר לדעת התוס' דפ' הגוזל, ואמנם כבר מבואר בחדושנו לעיל בסעיף ח' דאין מהתוס' שום ראיה דהתם בקנס מיירי אבל בממון איה"נ דמהני גם בלא תביעה ע"ש,
סעיף כ"ג בהג"ה אבל לא יוכל לומר טעיתי וכו' ואעפ"י שיש לו מיגו, מקור הדברים הוא מעובדא דהנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי גבי חד מינייהו אמרי לי' זיל יהבינהו למארי ארעא באפי מארי ארעא וקנה מיני' לסוף אזל עבד חושבנא בין דילי' לנפשי' לא פש גבי' ולא מידי וכו' (גיטין די"ד) ופירשו הר"ח ח והרי"ף דמיירי בע"כ כשנתברר בעדים שטעה דאלת"ה כל שטרא יהא נאמן לומר שטעה ע"ש, ועיין בש"ך ס"ק ס' שהקשה דהיאך מדמה כאן לשאר שטרי הא בשטר ליכא מיגו דפרעתי דיכול לומר שטרך בידי מאי בעי, והתם בעובדא דגיגאי אית לו מיגו, וכן הקשו שארי המפרשים, ומחמת זה רצו לדחוק ולהוכיח דס"ל להרי"ף סתם קנין לכתיבה עומד ועובדא הזאת שהיה בקנין כמ"ש וקנו מיני'. וא"כ גם התם ליכא מיגו, ואמנם דוחק גדול מאוד לומר כן, דהתם דהקנין נעשה רק לקיום המעמד שלשתן לא נוכל לומר דעומד לכתיבה וכמ"ש הפנ"י שם, אכן לענ"ד נראה טעם ברור לגמרי בזה שהרי"ף חולק עם התוס' שם, דהנה המוהרי"ט הקשה על דברי התוס' שסוברים התם דאפי' במיגו אינו נאמן לומר טעיתי ומשום דהתם נמי איכא מיגו דאי בעי אמר פרעתי, דמאי מיגו הוא, הא הוה מיגו מגברא לגברא, דאם אומר טעיתי מפסיד להממחה, ובאומרו פרעתי סיד למארי ארעא, וא"כ יוכל להיות שאינו רוצה להפסיד למארי ארעא, ויישבתי קושיתו, דהנה בש"ס דילן לא נזכר הגרסא יהבי' למרי' "בטסקא" רק יהבי' למארי ארעא, וא"כ נפרש שלא מחמת חוב הטסקא רצו לתת למרי ארעא, ורק במתנה בעלמא, ולפ"ז אפי' אם יאמר טעיתי לא יקבל מארי ארעא מאומה, דהא יוכל לחזור ממתנתו ואע"ג שהקנה לו בקנין מעמד שלשתן, מ"מ הרי יוכל לומר דמשו"ה נתתי לך מתנה משום דסבור הייתי שיש לי חמש איסתרי יתרים ועכשיו שאין לי, אדעתא דהכי לא אוכל לתת לך מתנה מכיסי, ודמיא להא דזיתא (ב"מ דס"ה) ע"כ לא יהבי לך אלא משום דאשתרשי לי' ע"ש, ולגרסא זאת שפיר מוכח מהתם שאין מהימן לטעון טעיתי אפי' במיגו כדברי התוס', ואמנם ברי"ף איתא להדיא הגרסא יהבי "בטסקא" וכיון שכן אם היה אומר טעיתי היה חייב לשלם החוב למארי ארעא, ובאומרו פרעתי מפסיד אותו, וא"כ ליכא כאן מיגו דהוה מגברא לגברא וכקושית מוהרי"ט ולכן לגרסתו שפיר מדמה זה לשארי שטרות, דהא לגרסתו גם התם ליכא מיגו, וממילא מבואר שאין צריך להוסיף בגמר תיבת "לטסקא" כמו שהוסיף הב"ח, דהא לשיטת תוס' אי אפשר למיגרס כן, והדברים נכונים וברורים בלי פקפוק בעז"ה:
סעיף כ"ו במחבר אם הודה לפני שכיב מרע כו' אינו יכול לטעון טענת שלא להשביע, הש"ך הקשה ע"ז דבמרדכי לא נאמר אלא דלא יכול לטעון טענת השטאה דכמו דאין שכ"מ משטה כך אין משטים בו אבל השבעה דשכ"מ עשוי שלא להשביע את בניו אף אחרים שהודו לו יכולים לומר שלא להשביע הודו, ועיין בקצוה"ח שמיישב עפ"י מה שדקדק מלשון הראבי"ה דדברי שכ"מ הוה כמו אתם עדיי ממש, וכיון דהוה תביעתו והודאתו כאתם עדיי ממילא מסלקים גם טענת השבעה ע"ש שהאריך ואם כי לשון הראבי"ה באמת דייק הכי, אבל בכוונתו אי אפשר לפרש שלכך נתכוון, ומן הש"ס שהביא הקצוה"ח ראיה לדבריו, משם גופא מוכח דלא כוותי', דבסוף ב"ב בעי שכיב מרע שהודה צריך שיאמר אתם עדיי או א"צ שיאמר אתם עדיי אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעי הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה וא"צ שיאמר אתם עדיי, ואי נימא דדברי שכ"מ הוה כאומר אתם עדיי, א"כ אמאי הוצרך להוסיף בבעיא זאת אי אדם משטה בשעת מיתה או לא ולפשוט דאין משטה, ולא פשיט בקצרה דאין צריך שיאמר אתם עדיי משום דדבריו הוה כאתם עדיי, וזה מהני לסלק גם טענת השטאה והשבעה כאחת, ומדאמר אין אדם משטה מכלל שדוקא השטאה אין יכול לטעון אבל השבעה יכול לטעון, ואמנם בעיקר קושית הש"ך לא אבין, דהא זהו דין פשוט לעיל סעיף י"ד דבהודה דרך הודאה לא מצי אמר שלא להשביע לא בבריא ולא בשכ"מ, ואפי' למה שהעלה הש"ך שם דבבריא אפי' דרך הודאה יכול לטעון השבעה, אבל בשכ"מ ליכא מאן דפליג בזה וכו"ע סוברים דאם הודה דרך הודאה אינו יכול לטעון טענת השבעה, ולפ"ז הכא שכתב המחבר בלשון הודה, דהיינו דרך הודאה, דבלא דרך הודאה הוה נקיט לשון אמר לפני השכ"מ, ובכה"ג דדרך הודאה אינו יכול לטעון שלא להשביע ולכן אף אחרים שהודו לפניו נמי אינם יכולים לומר דשלא להשביע הודו, דחד דינא הוא כשמודה הוא או כשמודים לו וכ"כ התומים ע"ש: