חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן עט
סעיף א' במחבר ואמר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו כו' הרי זה חייב לשלם, והנה האחרונים הוכיחו מלשון הנמוק"י (פ"ק דב"מ) דיסוד דאומר לא לויתי היינו דוקא במקום שהיה יכול למיפטר נפשי' בפרעתי, ומדלא טעין הכי ואומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, אבל היכי דלא מצי פטר נפשי' לא אמרינן כאומר לא פרעתי דמי, ולכאורה יש להוכיח מהתוס' דסברי נמי כהנמוק"י בזה, דבכתובות (דף י"ט) בד"ה אין נאמנים הקשו התוס' דליהמני' במיגו דבעי אמר פרוע, והפנ"י שם הקשה קושיא עצומה שהרי בסמוך שם כתבו התוס' גופייהו דמתני' דהתם ע"כ לא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו, דאי מודה שכתבו אמאי נאמנין העדים הא מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אפי' לרבנן, וא"כ ע"כ שטוען מזויף הוא ולא לוה כלל, א"כ אפי' היו אומרים העדים שפרוע הוא לא הוו מהימני דהא קיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפי' מייתי סהדי דפרעו לא מהימן כדאיתא בשבועות (דמ"א ע"ב) ע"ש, ואכן אי נימא דהתוס' סברי כהנמוק"י א"ש, דהא התם דבטענת פרוע לא מצי פטר נפשי' כיון דשטר ביד המלוה, וא"כ אין הוכחה מאמירתו לא לויתי, ושוב מצאתי בתשובת רעק"א (סי' קמ"ט) שמיישב כן לדברי התוס' ואמנם מפני שדברי הנמוק"י הם חידוש גדול דפשטא דמלתא משמע דכל האומר לא לויתי אינו מכח הוכחה דהיה יכול למיפטר נפשי' אלא כיון דאומר לא לויתי הוה זה הודאה על הפרעון, לא ניחא לגרור גם דעת התוס' לזה, ואפשר ליישב קושית הפנ"י באופן אחר עפמ"ש התוס' בשבועות שם בשם הריב"ם דהא דקיי"ל דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, היינו דוקא כשאומר להד"ם, אבל באומר לא לויתי, מתרצינן דבורו דהכוונה הוא שלא עמדתי בהלוואתי אלא פרעתי, כמו בפ' אמרו לו (כריתות די"ב) גבי לא נטמאתי דמתרצינן נמי דבורו' לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ע"ש, ונלמוד מזה דלשון לא לויתי סובל שתי כוונות, או שלא לוה כלל, או שלא עמדתי בהלוואתי אלא פרעתי, ולפ"ז מיושב שפיר, דבאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ואנו דנין לענין אם השטר צריך קיום או לא, פשיטא דשטר כזה צריך קיום ולא נוכל לחשבו כמודה שכתבו, כיון דאומר לא לויתי, ולפי פשוטו הוה הכוונה שלא לוה כלל, אבל בבבא דכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלענין קיום אין אנו דנין כלל כיון שמקוים הוא מעצמו, אלא שהעדים טוענים פרוע הוא ואנו רוצים לפסול עדותן מכח הודאת הלוה, שאמר לא לויתי דהוה כאומר לא פרעתי, בזה ודאי שאין ראיה מאמירתו לא לויתי לפסול העדים כיון שאפשר לתרץ דבורו ושפיר מיירי מתני' באומר לשון לא לויתי, ובזה ניחא שני דבורי התוס', דמ"ש בסמוך לענין קיום, מיירי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר ומ"ש דליהמנו במיגו דפרוע' היינו בבבא דסיפא דכתב ידן יוצא ממקום אחר וכנ"ל:
שם בהג"ה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הריטב"א בשבועות (דמ"א ע"ב) כתב וז"ל איכא דקשה לי' כיון דסהדי לא מהימני במה שאומרים דפרוע הוא מכלל דפסולי עדות הם וא"כ היאך הלוה מוחזק כפרן על פיהם, ולאו מילתא הוא דודאי העדים כשרים הם אלא דכיון שהוא כמודה על עצמו שלא פרע הוא ניזוק בנכסיו ופוסלם עליו לפי שהודאת בעל דין לחובתו חשיבה לחיוביה כנגד מאה עדים שיעידו לזכותו כדאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וזה פשוט עכ"ל, ודבריו צריכים ביאור דאכתי מה מועיל שהלוה מודה שלא פרע, אבל הא גם המלוה שטוען שלא נפרע מודה שהעדים פסולים, וא"כ מודה הוא שהלוה לא הוחזק כפרן כלל ואיך יכול להוציא ממון מן הלוה, וכשם שהלוה מודה שלא פרע כך המלוה מודה שלא הוחזק כפרן, דהא העיקר מה שהוחזק כפרן הוא ע"י העדים הללו שמעידין שלוה, אבל לדברי המלוה פסולים הם, וממילא לא הוחזק כפרן, ומ"ש מההיא דכתובות (דף מ"ד) גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון, דאמרינן התם ללישנא דאודויי אודי דאיכא בינייהו לאורועי סהדי, ופירשו רש"י ותוס' שהרי הודה הלוקח שהעדים הם פסולים וכל שטר שיוציא הלוקח שאלו העדים חתומין בו הוא פסול שהרי הודה שהעדים הם פסולים, וא"כ ה"נ כשהמלוה אומר שלא נפרע הרי הוא מודה שהעדים שמעידים שפרעו שקרנים הם ופסולים, ולפי דבריו פסולים הם לכל עדות, וא"כ אמאי מאמינים לעדים הללו לענין ההלואה שלוה ולהחזיק כפרן ללוה על ידם, דהשתא לעדות אחרת פסולים העדים לדידיה, כ"ש לאותה עדות עצמה, ונראה ליישב דבריו, דאם כי זה ודאי שבנוגע למלוה עצמו אינו יכול להוציא ממון על ידם כיון דלדידיה שקרנים ופסולים הם, אבל בנוגע להחזיק ללוה כפרן על ידם מהימני העדים, כיון שבאמת עדים כשרים הם, ובמה שנוגע ללוה אין המלוה נאמן לפוסלם, וכיון שהלוה ודאי הוחזק כפרן, ממילא אין מוציא המעות מן הלוה שוב ע"י כח העדים, ועל תביעת המלוה גופא מחויב הלוה לשלם, כיון דאמר שלא לוה הרי מודה שלא פרע, ולא דמי לההיא דכתובות דאמרינן שהעדים פסולים להעיד ללוקח זה גם בשאר שטרות, דהתם כשבא הלוקח להוציא עוד שטר, הרי רוצה לגבות בכח העדים, דבלא חתימת העדים על השטר אין השטר כלום ובכח העדים ודאי שאינו יכול שוב להוציא ממון כיון דלדידיה פסולים הם, ובנוגע לדידיה מהימן למשוי חוב לנפשו מטעם הודאת בע"ד, משא"כ הכא דאינו גובה בכח העדים, רק בזה שהלוה הוחזק כפרן, ולהחזיק ללוה כפרן אינו יכול המלוה לפסול העדים, דרק מה שנוגע לדידיה מהימן, משא"כ בנוגע ללוה אין המלוה יכול לפוסלם וזה ברור, והנה ראיתי בס' שער המשפט שכתב דהך דינא דהכא הוה דוקא כשהמלוה טוען ברי שהלוה לו משא"כ אם טענו ספק כמדומה לי שהלויתיך והלה אומר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ופרע בכה"ג א"צ הלוה לשלם כיון שלפי דברי המלוה שטוען ברי שלא פרע רק שמסופק על ההלואה הרי הודה שהעדים שקרנים וא"כ היאך יכול להוציא ממון על פיהם במה שמעידים על ההלואה ע"ש, ולמה שכתבתי זה אינו, דלא על פיהם מוציא הממון כ"א ע"י טענת עצמו, דאף שעל ההלואה מסופק הוא, כיון שבפרעון ברי לו שלא נפרע, והלוה הא הוחזק כפרן במה שאומר שלא לוה, ויש כאן הלואה ודאי וברי שלא נפרע, וחייב לשלם שפיר, ואם המלוה מסופק בפרעון נמי כ"ש דיוכל להוציא, דהא כיון שספק לו אם נפרע ממילא אין העדים שקרנים אפי' לדבריו, והוחזק ההלואה ע"י עדים כשרים ודאי, ובפרעון הרי יש הודאת בעל דין של הלוה גופי' דלא פרע, דכיון שלא לוה ודאי שלא פרע וחייב ודאי, וכל זה הוא דלא כהשער המשפט ודו"ק היטב, ועיין בחדושנו לקמן סי' צ"ב סעיף ו' עוד מזה:
שם בהג"ה ונאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ועיין בסמ"ע שטרח ליישב דקדוק לשון הרמ"א דנאמן עוד יותר מעדים, והנפ"מ שיהיה מזה, ובפ"ת הביא בשם החת"ס עוד נ"מ ע"ש, ולי נראה נ"מ גדולה בזה, דהנה בטעם הדבר דנאמן בהודאה יותר מעדים נראה עפמ"ש בס' יד המלך (פ"ט מהלכות אישות הלכה ל"א) לפרש כוונת הר"ן בשם הרא"ה שהביא הח"מ (אה"ע סי' מ"ז סעיף ד') דאם אמרה נתקדשתי לפלוני שוב אינה נאמנת לומר פנויה אני ואפילו תוכ"ד אינה יכולה לחזור היכי דאותו האיש אמר שקידשה והיא מודית לו, דאף דתוכ"ד כדיבור דמי זהו דוקא היכי דגוף הדבר נגמר ע"י דיבור כמו במקדש ונודר וכדומה משא"כ היכי דגוף הדבר נגמר מכבר והדיבור הוא רק גילוי מילתא על דבר הנעשה מכבר דאף אם יבוטל הדיבור ע"י החזרה תוכ"ד מ"מ מה שנתגלה לנו ע"י הדיבור אין כח בידו לבטלו, ואל תשיבני דהא דקיי"ל דעדים יכולים לחזור מעדותן תוכ"ד אף דעדים מעידים על דבר הנעשה כבר דשאני עדים דאף בעדותן לא נתברר לנו האמת דדלמא שקר העידו רק דחק התורה הוא לדון עפ"י שני עדים כמאמר הכתוב עפ"י שנים עדים יקום דבר, משא"כ בהודאת פיו לטענתו של חבירו דזה הוה בירור גמור שנתברר לנו דהאמת כן הוא וכו' והודאת בעל דין הוה כמו חוש הראות והוה כמו אם ראינו גוף החיוב בשעת מעשה, ועפ"ז צריך לפרש הא דחו"מ (סי' פ"א סעיף כ"ב) הודה בפני ב"ד אין יכול לחזור אלא תוכ"ד, הך תוכ"ד קאי דוקא בהודה מעצמו ולא בתבעו אחר והודה, ומיושב עפ"י זה קושית הש"ך שם מן התוספתא ע"ש עכ"ל היד המלך, ובזה נוכל לפרש כוונת הרמ"א במ"ש דהודאת בע"ד עדיף יותר ממאה עדים, דעדים נאמנים רק מגזה"כ ולא מצד בירור הדבר, משא"כ הודאת בע"ד עדיפא דהוה בירור גמור, ונפ"מ גדולה לפי"ז דבהודאת פיו היכי דתבעו אינו חוזר בתוכ"ד משא"כ בעדים, והיינו מ"ש הרמ"א לשון זה דיותר ממאה עדים דנ"מ מזה דאף בתוכ"ד אין יכול לחזור משא"כ בעדים, משום דהודאת פיו אלים ביותר מעדים ודו"ק היטב:
סעיף ה' במחבר טענו מנה לי בידך ואמר להד"ם ועדים מעידין שהלוהו וחזר, ואחר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון, וכתבו הסמ"ע והש"ך דכיון שהוחזק כפרן לאותו ממון שוב אינו נאמן לטעון עליו פרעתי עד שיביא עדים שפרע, ועיין בקצוה"ח שנתקשה טובא דכיון דחזינן דהיכי דהוחזק כפרן לאותו ממון תו לא מהימן בשום טענה הפוטרת אא"כ מביא עדים, א"כ מכ"ש גנב וגזלן שגזלו ממון זה דהוא יותר מכפרן בהלואה אמאי אינו צריך ראיה כשטוען החזרתי, ודעת רוב הפוסקים דגוזל בעדים, א"צ להחזיר בעדים ואע"ג דהוחזק כפרן לממון זה, ותירץ דכיון דכופר בפני עדים אעפ"י שאמר אתם עדיי לא הוחזק כפרן לאותו ממון אלא דוקא בכופר לפני ב"ד, ולכן גזלן דלא גזל אלא בפני עדים משו"ה לא הוחזק כפרן ע"ש שהעלה מכח זה דהיכי דגזל וחטף לפני ב"ד באמת הוחזק כפרן ואינו נאמן שוב לומר החזרת ע"ש, ודבריו תמוהים, דמה דבעינן לתנאי הזה שיכפור בפני ב"ד דוקא, היינו רק להחזיקו בכפרן עי"ז, דכל זמן שלא כפר בפני ב"ד מתרצינן דבורו במה שאמר להד"ם, דמילי דכדי נינהו ולא דכירי אינשי, וכמו דאמרינן בכה"ג (סנהדרין דף כ"ט) במי שהודה לפני עדים ואח"כ חזר ואמר להד"ם דרצה אביי לומר דהוחזק כפרן ומסיק משמי' דרבא דכל מילי דכדי לא דכירי ע"ש, או משום דעביד אינש דמיקרי ואמר שלא בפני ב"ד ככל העולה על רוחו, משא"כ כשטוען זה בפני ב"ד הוה לי' למירמי אנפשי' ולדקדק בטענתו, וכל זה הוא רק להחזיקו בכפרן, אבל היכי דודאי כפרן כמו גנב וגזלן, וכשאנו דנין רק אם יהא נאמן שוב בטענתו להחזיר בלא עדים, לענין זה א"צ לתנאי שיכפור דוקא בב"ד, וא"כ אכתי בגנב וגזלן דהוה כפרן ודאי, למה נאמן לומר החזרתי בלא עדים, דהא תינח אם היינו אומרים דאפי' בכפרן ודאי דנאמן לומר פרעתי בלא עדים כל זמן שלא נעשה כפרן בב"ד, ותנאי זה דבפני ב"ד הוצרך לענין הנאמנות בטענת פרעתי, אז היה מקום לתירוצו, דגזלן כיון שלא בפני ב"ד גזל מהימן לומר החזרתי גם בלא עדים, אבל באמת לענין הנאמנות אין צריכים לתנאי דבפני ב"ד, ורק דלהחזיקו בכפרן הוא דצריכים לתנאי דבפני ב"ד, וכל זמן שלא כפר בפני ב"ד לא הוחזק כלל לכפרו, וא"כ בגנב וגזלן דודאי כפרן הוא, ודאי דאין להאמינו שוב בטענתו החזרתי בלא עדים אפי' כשגזל שלא בפני ב"ד וזה ברור, אמנם קושיתו מעיקרא ליתא, דהא דאמרינן דהיכי דהוחזק כפרן אינו נאמן לומר פרעתי בלא עדים, האי הוחזק כפרן אין הכוונה שהוחזק לחשוד בממון אחרים מה שרצה לכפור בטענות שוא ולהחזיק בממון חבירו בגזל, ומשו"ה אינו נאמן שוב, דכי מה סברא הוא זה, דנהי נמי שכפר פעם אחת ורצה לגוזלו, מהיכי תיתי נימא שיכפור גם עכשיו, דהא מהאי טעמא נמי אמרינן דלא הוחזק כפרן לממון אחר, דאטו בשביל שהוחזק פעם אחת לגזלן וכפרן, נימא שיעשה כן לעולם, וא"כ אפי' בממון זה למה לא נימא דאף שמתחלה רצה לכפור ולגזול, השתא הוא דחוזר בו וטוען האמת, וגדולה מזה אמרינן בחשוד על השבועה דהוה הוחזק כפרן לכל ממון ואפי' לממון אחר, אפ"ה היכי שהוא כופר הכל פטור לגמרי ומהימן בטענתו, והכא גבי הוחזק כפרן דקיי"ל דלממון אחר לא הוחזק כפרן, למה לא יהיה נאמן לומר פרעתי עכשיו, ואמאי נימא דמשקר גם עכשיו ולא יהא נאמן בטענתו שכופר הכל, אלא האי הוחזק כפרן הוה הכוונה, שהוחזק שקרן בטענתו שטען מתחלה להד"ם, וכיון שע"י העדים הוחזק שקרן אינו נאמן עוד בשום טענה בנוגע לממון זה, דכל עיקר דכופר הכל פטור משום דיש לו נאמנות, על טענתו, אכן האי גברא דהוחזק שקרן איתרע חזקת נאמנותו ואינו נאמן שוב בלא עדים בשום טענה בממון זה, ולפ"ז לא קשה תו מגנב וגזלן, דאינו אלא הוחזק לגזול ממון, אבל שקרן בטענתו לא נעשה, ומה שהוחזק גזול ממון אין זה מאבד כח נאמנותו על הטענה שטוען, דדוקא כשהוחזק שקרן על הטענה גופא איתרע חזקת נאמנותו בכל טענה שטוען בממון זה, ובלא טענה פשיטא דהתובע נאמן במה שטוען ברי, דבשלמא אם טענת הנתבע חשובה טענה אמרינן דכיון דכופר הכל אין יכול התובע להוציא ממנו, אבל במקום שטענת הנתבע שטוען כנגד טענת התובע לא חשיבה לכלום, פשיטא שבכה"ג התובע נאמן, אבל אם בטענה לא הוחזק שקרן וכמו גנב, אלא שהוחזק גזלן, זה לא יוכל להפסיד נאמנותו בטענתו ולכן מהימן, ושוב מצאתי בריטב"א בחדושיו (ב"מ די"ז) שכתב וז"ל ומצאתי בשאלה לרבינו נסים ז"ל דהכא אמרינן דע"י עדים הוחזק כפרן כי אמר להד"ם והתם בסנהדרין (פ' זה בורר) אמר אביי דכי אמר להד"ם הוחזק כפרן וא"ל רב פפא הכי אמרינן משמי' דרבא מילי דכדי לא דכירי אינשי ולא מחייב לשלומי ואע"ג דשמעי עדים התם שהודה וכו' והכא לא מצי טעין פרעתי ומשלם ואמאי לא אמרינן הכי דמעיקרא כי אמר אין לך בידי לא אסיק אדעתו דמילי דכדי נינהו וכו' ולי נראה דלא דמי דהיינו טעמא דקרי להו מילי דכדי מפני שהוא מחזיק בטענתו למימר להד"ם, אבל הכא לא החזיק בטענתו שהרי סתר דבריו שאמר שאח"כ פרע וא"כ הודה שהיה חייב לו, היינו דאמר הכא שהוחזק כפרן שהיא עצמו סתר טענה הראשונה עכ"ל, וקרובים דברים הללו לפרשם כמו שפירשתי, דעיקר הכוונה שהוחזק כפרן, היינו בשביל שנעשה שקרן וסתר בטענתו, אבל היכי דלא סתר טענתו לא איכפת לן במה שהוחזק כפרן וכההיא דסנהדרין, ואע"ג דהתם י"ל דכיון דמילי דכדי לא דכירי ולא נעשה כפרן כלל, מ"מ נראה פשוט שאפי' במקום שנעשה ודאי כפרן וכגון גנב וגזלן, אפ"ה כיון שרק לכפרן הוחזק ולא לשקרן ולא סתר טענתו, אין זה מזיק לאבד הנאמנות שלו שלא יהא נאמן שוב לטעון החזרתי וזה ברור:
וניחא בזה ליישב מה שהקשה הבעל המאור (פ"ק דב"מ) אהא דאמרינן שם (דף ה') דהכופר במלוה כשר לעדות ומשום דאמרינן אשתמוטי, הרי אף שכפר במלוה תלינן שנתכוון לאשתמוטי, וא"כ למה אמרינן כאן דהוחזק כפרן, ואמאי הוחזק כפרן נימא נמי דמה שכפר תחלה נתכוון לאשתמוטי ויהא נאמן עכשיו עכ"פ בשבועה ע"ש, ולמה שכתבתי לק"מ דבכופר במלוה כיון שלא הוחזק שקרן בטענתו ולא סתר טענתו מהימן שפיר בשבועה, משא"כ בהוחזק כפרן הוה עיקר הקפידה מה שהוחזק שקרן בטענתו, ולא מהימן שוב בשום טענה באותו ממון דהוה כמו שלא טען כלל נגד התובע וכמו שביארתי, אלא דצ"ע לפי"ז מ"ש הרשב"א בתשובה הביאו הסמ"ע כאן בס"ק י"ג באחד שבררו עליו שגנב שטרות מבית ראובן דהוחזק כפרן עי"ז על כל שטרות שמוציא על ראובן והא התם ליכא שקרן בטענה, ולמה לא נימא דשארי השטרות שלא הובררו, דכשרים הם, וצ"ל נמי דכיון שנמצא כפרן בשטרות ולא נודע כמה הם, איתרעי שוב כל השטרות וק"ל:
שם בש"ך ס"ק י"ד וחזר ואמר פרעתיך וכו' כלומר שאחר שנתחייב לשלם ויצא מב"ד חזר ואמר פרעתיך אחר שיצא מב"ד וכו' נ"ב דבכה"ג כשאומר דהפרעון היה לאחר שנתחייב בב"ד, לאו דוקא כשאומר מתחלה להד"ם, אלא אפי' אמר מתחלה אין לך בידי ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך נמי אינו נאמן, דכל עיקר מה שדקדק המחבר לכתוב להד"ם צריך ביאור, דבש"ס דב"מ כשהובא האי דינא הכי איתא, מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן, הרי שבש"ס לא הוזכר שאמר להד"ם, אלא אין לך בידי, ולמה זה שינה הרמב"ם והמחבר לדקדק לכתוב שאמר להד"ם, ונראה בטעמם עפמ"ש בתשובת שאלה לרב אלפס ז"ל הובא בריטב"א (ב"מ די"ז) וז"ל דהאי אין לך בידי דקאמר בש"ס הכא דהיכי דבאו עדים שיש לו הוחזק כפרן דוקא דאמר בפירוש להד"ם וכההיא מלתא דשבפאי בריה דר' מרינוס דלהד"ם אבל אי אמר ליה סתם אין לך בידי יכול לומר פרעתיך רצה לומר ולכך אמרתי אין לך בידי שכבר פרעתיך הלכך כי אמר סתם אין לך בידי צריך הדיין לפרוט את דבריו מה רצה לומר אם להד"ם או פרעתיך עכ"ל, ועל פי דברים הללו כתבו הרמב"ם והמחבר בפירוש להד"ם, אכן היינו דוקא כשטוען פרעתיך כבר קודם שאמר אין לך בידי, דבזה לא הוחזק כפרן כ"א כשאמר בפירוש להד"ם משא"כ אם אומר אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי לפרש דבריו דמשו"ה אמרתי לך שאין לך בידי משום שכבר פרעתיך, אבל לפירוש הש"ך דמה דאמר פרעתיך היינו לאחר שיצא מב"ד חייב, א"כ אפי' אם אמר אין לך בידי הוה נמי הוחזק כפרן, דלא מצי לפרש דבריו דמה שאמרתי אין לך בידי דהיינו משום שפרעתיך, דאפי' אי נימא דהכי כוונתו אכתי הוחזר כפרן, מדאומר שעכשיו לאחר שיצא מב"ד פרעו, הרי הודה דעד השתא לא פרעו והוחזק כפרן במה שאמר שפרעו מכבר, ולפ"ז למ"ש המחבר דמיירי בטוען להד"ם לא היה צורך להש"ך לפרש דמיירי שטוען פרעתיך עכשיו לאחר שנתחייב לשלם, דאפי' כשטוען פרעתיך כבר קודם שהוחזקתי כפרן נמי אינו נאמן, דבכה"ג לא מצי לפרש דבריו דאין לך בידי דאמרתי היינו שפרעתיך כיון דאמר להד"ם והוחזק כפרן בזה ולא מהימן תו:
סעיף ט' במחבר אבל אם אמר פרעתי אח"כ נאמן, דין זה הוא מספר התרומה שער מ"ב שכתב דיש חילוק בין כופר בב"ד לכופר שלא בב"ד אלא בעדים ואמר אתם עדיי דלא אמרינן בו הוחזק כפרן, וכי אמר פרעתי אח"כ נאמן, ובתשובת מוהרי"ט הקשה עליו דא"כ בש"ס (ב"ב ד"ו) דמוקי מתניתין דמנה לי בידך וא"ל הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש הש"ס דמאי אין לך בידי דא"ל להד"ם דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והתם בב"ד איירי, וא"כ למה אמרו משום דכל האומר לא לויתי, הא תיפוק לי' דהוחזק כפרן ואפי' אמר פרעתי אח"כ אינו נאמן נמי, ומכח זה העלה דין חדש דאף דקיי"ל דהוחזק כפרן לעולם היינו דוקא כשהעדים מעידין שלוה והוא אומר לא לויתי והוחזק כפרן עפ"י עדים שראו גוף ההלואה אבל התם לא ראו העדים ההלואה רק שהם מכחישים אותו עפ"י הודאתו שאמר לפניהם הן ואין אדם מוחזק כפרן עפ"י עצמו, זהו תורף דבריו ע"ש, ובמחכ"ת עירבב את המושגים ובחנם השיג על בעל התרומה והמחבר מכח ההיא דב"ב, והעלה דאפי' בב"ד לא הוחזק כפרן בכה"ג דהוכחש מהודאת פיו, דבאמת שני הדינים הללו, דינו של בעל התרומה לחלק בין כופר בב"ד לשלא בב"ד, ודינו של מוהרי"ט, כבר קדמום הראשונים, ואי הא לא קיימא הא, דבשמ"ק לב"ב שם הובא קושיא זאת, דלמה קאמר התם הטעם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי תיפוק משום דהוחזק כפרן, ותי' הראב"ד ז"ל דדוקא אם הוכחש ע"י עדים הוחזק כפרן ולא כשהוכחש מהודאת פיו, וכתירוצו של מוהרי"ט, והרשב"א ושארי ראשונים תירצו שאין אנו אומרים שהוחזק כפרן אלא למי שכופר בב"ד ועדים מכחישין אבל מי שאינו כופר בב"ד אעפ"י שמכחישים אותו במה שאמר חוץ לב"ד לא הוחזק כפרן דעביד אינש דלא אמר כל טענתו חוץ לב"ד, והיינו דינו של בעל התרומה, הרי להדיא דמאן דמחלק בין כופר בב"ד לשלא בב"ד מוקי לההיא דב"ב דהתם מיירי בב"ד שההכחשה היתה שלא בב"ד, אבל בב"ד הוה כפרן אפי' בהכחשה כזאת שהוכחש מפי עצמו ודלא כמוהרי"ט וגם בעיקר קושיתו על בעה"ת מהתם דמיירי בב"ד, ומנא פשיטא לו דהתם מיירי בב"ד, והא הרשב"א וסייעתו מפרשי לה דבאמת מיירי התם שלא בב"ד ודו"ק: