חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות טוען ונטען · סימן עח
סעיף א' במחבר תבעו תוך הזמן ואמר לו פרעתיך אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, והנה בתשובת רעק"א (סי' קל"ו) נסתפק בחזקה הזאת דאין אדם פורע תוך זמנו, היכי דיש תרי ותרי, שני כתי עדים המכחישות זו את זו, שנים אומרים פרע ושנים אומרים לא פרע אי מועיל הך חזקה, די"ל דכאן לא שייך לומר אוקי תרי להדי תרי ואוקמי אחזקה, דהך חזקה הוה בגדר אנן סהדי ולא עדיפא מאילו עוד כת עדים מסייעים להנך דאמרי שלא פרע דהוה אמרינן תרי כמאה ושאני הך חזקה דאוקמי אחזקה ראשונה דשם אינו מדרך בירור והוכחה כו' ע"ש, ובתשובת חת"ס פשיטא לי' מה דמספקא לרעק"א והעלה בפשיטות דלא מהני בכה"ג חזקה זאת ומטעם שכתב רעק"א, ואם כי הדבר נפתח בגדולים דכוותייהו, לענ"ד איני מודה להם בזה, דהנה המפרשים הקשו בלא"ה איך מוציאין ממון עפ"י חזקה זאת, כיון שגם רובא דעדיף מחזקה לא מהני להוציא ממון, כ"ש חזקה דזוטר מרוב, ובחדושנו לעיל (סי' ס"ז סעיף ל"ג) כתבתי ליישב דהנה בכל "רוב" אין לנו שום דבר המכריח דהכי צריך להיות, וכגון רוב דלרדיא, האם יש לנו איזה דבר המכריח או מצד הדין או מצד הסברא שיחייב להיות כן לקנות לרדיא יותר מלשחיטה, אלא רק המציאות הכי הוא וכשאנו דנין על איש פרטיי אם קנה לרדיא או לשחיטה אין לנו שום הכרח להכריח שהלוקח הפרטיי הזה קנה יותר לרדיא, ורק משום דרובא דאינשי להכי זבני, גזה"כ הוא דשדינן גם ללוקח הזה בתר רובא, אבל אם היינו דנין ע"ז בדבר שלא ידעינן את הרוב להיכן נוטה, לא היה לנו שום סברא לתלות שהלוקח הזה קנה לרדיא, ורק אחרי שנדע כבר מן המציאות שהרוב קונין לרדיא שדינן גם ללוקח הזה בתר רובא, אכן כשאנו אומרים "חזקה" היינו שיש איזה סברא ודבר המכריח לומר דהכי הוא וכגון חזקה זאת דאין אדם פורע תוך זמנו, הסברא מכריח דכיון שקבע לו זמן מסתמא יודע בנפשו שעד אותו זמן לא היה לו במה לפרוע וכמ"ש הסמ"ע בס"ק א' ולכן מסתמא שלא יפרע תוך הזמן, ואפי' כשאנו דנין על איש פרטיי ולא ידענו עוד רובא דאינשי היכי נהיגי, נמי יש לנו לומר שודאי לא יפרע תוך הזמן מכח החזקה הזאת, והנה הגע עצמך ברוב דלרדיא, עיקר הטעם דלא סמכינן להוציא ממון עי"ז, היינו משום שהוא רק רובא, אבל יש נמי מיעוט אנשים שקונים לשחיטה, אבל אם היינו אומרים שאין אדם קונה לשחיטה אז לא היה לנו שום ספק בזה, ופשיטא שאפי' בממון נמי היינו סומכים ע"ז, דלמיעוטא דלא שכיחי לא חיישינן, ואע"ג דעל איש הפרטיי הזה שאנו דנין עליו אין שום הכרח להחליט שקנה לרדיא, מ"מ כיון שכל האנשים קונים להכי ודאי שגם לוקח זה קנה לרדיא, ואפי' בממון היינו סומכים ע"ז, ולפ"ז מכ"ש בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפי' לבד החזקה, שהוא הסברא האמיתיית המחייבת אותנו לומר שהאיש הזה שאנו דנין עליו בודאי שלא פרע תוך הזמן מכח הסברא המחייב אותנו לומר כן, דפשיטא ופשיטא שיש לסמוך בזה אפי' בממון, כיון דבחזקה הזאת נכלל גם המציאות של כל העולם נמי, ועד כאן לא אמרינן רובא עדיף מחזקה, היינו דוקא בחזקה כזאת שאינה כוללת בהדה רוב העולם וכגון חזקת טמא וכדומה, אבל בחזקה כזאת האמירה בלשון שאין אדם' דלבד קץ שיש בזה הוא כוללת בהדה גם לכלל העולם, שזה גופא בלא סברת החזקה נמי עדיף מרוב, דרוב אינו כולל בהדי' כ"א רוב העולם, וזה כולל כל העולם, ולא עוד אלא שיש בזה גם חזקה לחייב שגם איש הפרטיי הזה בהכרח שעשה כן, מכח החזקה, פשיטא שזה עדיף הרבה מרוב, והנה בתרי ותרי במקום רוב, אם כי בעל הפמ"ג בשושנת העמקים (כלל י"א) נסתפק אם מהני, דאף דלא מועיל חזקה בתרי ותרי, מ"מ רובא דעדיף מהני, אכן בתשובת רעק"א (סי' קל"ז) כתב בפשיטות דמהני דתרי ותרי הוה ספק והדין בספק למיזל בתר רוב ע"ש, א"כ בחזקה הזאת דכוללת בהדה נמי למציאות הרוב וכל העולם, דמהני בתרי ותרי, ואפי' הפמ"ג יודה בזה דמהני כיון דעדיף מרוב שאינו כולל בהדי' כ"א. לרוב העולם, והכא אמרינן דאין אדם, וכולל למציאות כל העולם, ואחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בתרומת הדשן (סי' ר"ז) שכתב בשם רבינו שמחה בזה"ל דאפי' לפרש"י לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוה באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, וכן חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הני חזקה באים מכח הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושים אלא בענין הזה אפי' בדיני נפשות סומכין על חזקה כהאי, וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת אשת איש עומדת וכו' עכ"ל, הרי להדיא כדברנו שמחלק דחזקה דהכא עדיפא משום שהיא באה מכח הרוב, וכלומר דאית בה תרתי חזקה ורוב, וכ"ש למה שבארנו דגם מיעוט ליתא בזה, וחדאי נפשאי שכוונתי לדעת גדול:
והנה בסמ"ע ס"ק ב' כתב דחזקה זאת לא מהני אלא בתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא, והנתיבות כתב להוכיח דבשניהם טוענים שמא לא אמרינן חזקה זאת דהא חזקת הגוף אלים טובא ואפ"ה לא אמרינן חזקת הגוף בטענת שמא ומכ"ש בחזקה דתוך זמנו ע"ש, ועל ראיית הנתיבות ודאי דיש לתמוה דהא באמת חזקה דתוך זמנו עדיפא ודאי מחזקת הגוף, דאילו ע"י חזקה דתוך זמנו מוציאין ממון, ואילו ע"י חזקת הגוף לא מהני אפי' בברי וברי כמבואר ברפ"ב דכתובות דדברי וברי לא אמר ר' גמליאל, וע"כ הדין נותן דבשניהם טוענים שמא מהני החזקה דתוך זמנו כמו בברי וברי, וכ"כ בס' נח"י דבשמא ושמא מהני, אלא אפי' דינו של סמ"ע בברי ושמא נמי לא נהירא, דלמה שבארתי דחזקה זאת באה מכח הרוב ועוד עדיפא מרוב, שגם מיעוט ליתא דמשלמי תוך זמנו וכמו דאמרינן "אין אדם" פורע תוך זמנו, ובכה"ג לא מהני אפי' מעלת הברי של הלוה לסייעו, דברי עם חזקה לא מהני כ"א במקום שיש ספק היכי הוה המעשה, אז שייך לומר דע"י הברי והחזקה יחבר דהמעשה כן היה, משא"כ בחזקה זאת כיון דאין אדם פורע לא מספקינן כלל בזה, ועלינו להחזיק שבודאי לא פרע, וכיון שהחזקנו לודאי ממילא לא מהני שוב גם ברי וחזקה שיש ללוה, וכיו"ב ממש איתא בכתובות (דף י"ד) ביש לנו עדים שנשבית דפסולה אע"ג דטוענת ברי שלא נטמאה וחזקת כשרות, אפ"ה לא מהני מעלת הברי בצירוף החזקה להכשירה, אע"כ דהיינו טעמא דספק דשבויה לא חשיב ספק משום דרוב עכו"ם פריצי בעריות עדיף משאר רוב, דמ"מ איכא מיעוטא, אבל הרוב דפרוצים בעריות מחזיק לודאי וכפרש"י שם רוב עכו"ם פריצי והא ודאי שנבעלה וכיון שעושה כודאי באין ספק ממילא אפי' ברי וחזקה לא מהני ועיין מה שכתבנו בחבורנו שם, וכיון שבארנו דחזקה דתו"ז עדיפא מרובא, ועלינו להחזיק ודאי שלא נפרע וכיון שודאי כן הוא ממילא אפי' מעלת הברי בצירוף החזקה שיש ללוה נמי לא מהני, דלא מהני זה כ"א לבירור במקום שיש ספק, אבל לא בחזקה כזאת שעושה לודאי, דלא גריעה חזקה הזאת מרוב דשבויה שעושה לודאי, ולכן ל"ל מכח זה דכיון שהמרדכי מספקא ליה בזה וכמ"ש הש"ך דנוטה יותר להכריע דגם בברי ושמא מהני חזקה זאת, ואפי' בשמא דמלוה גופא, ובשמא דיורשין גם הש"ך חולק על הסמ"ע, ולמה שכתבתי אפי' בשמא דמלוה גופא נמי י"ל כן ודו"ק:
שם בסמ"ע ס"ק א' דוקא דקבע לו זמן דגילה הלוה דצריך להמעות עד שיכלה הזמן משא"כ בסתם הלואה וכ"כ המחבר בסוף הסימן. והוא מדברי התוס' והרא"ש בב"ב שם ומיהו בשמ"ק הביא בשם הרשב"א דהוה"ד בסתם הלואה וראייתו מדאקשינן בש"ס התם לריש לקיש מהא דתנן עד ארבע אמות בחזקת שנתן וכו' ומאי קושיא הוא, הא בכל כהאי מודה ריש לקיש דהא לא קבע לו חבירו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות ואדרבה הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד, אע"כ דאפי' בלא קבע לו זמן נמי סובר ריש לקיש דאין אדם פורע ע"ש, שמיישב לשון הש"ס דנקיט הקובע זמן דוקא, ותימא על הטור ומחבר שלא הביאו דעת הרשב"א, ושמא משום דהרשב"א גופי' לא כתב זה בדרך החלט, אלא שמקודם הביא לדברי גאון שסובר דוקא בקובע זמן, וע"ז כתב בזה"ל ולולי שאמרה גאון והסכימו עמו כל האחרונים הייתי אומר דהוה"ד בסתם הלואה כו', הרי שמלשונו משמע דלדינא ביטל הוא עצמו את דעתו נגד דעת הגאון והאחרונים, גם הראיה שהביא יש להשיב כמו שנזכר בסמוך בשם הרא"ש וק"ל:
באותו סעיף במחבר דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, והנה בס' ברית שלום העלה דאם טען פרעתיך תוך זמנו זוזא זוזא דנאמן דבכה"ג דרך לפרוע תוך זמנו, והשיג ע"ז בס' באר יעקב דא"כ מאי פרכינן (ב"ב ד"ה) ממתניתין דעד ארבע אמות בחזקת שנתן, אע"ג דאמר פרעתי תוך זמני, דלמא מיירי התם דפרע זוזא זוזא, אלא ודאי דאפי' זוזא זוזא נמי לא פרע תוך זמנו ע"ש, ואמינא להבאר יעקב דאדמוכיח מקושית המקשן ולימא דשמא פרע זוזא זוזא, עדיפא הו"ל להוכיח מהתרצן דלדידי' מיירי באמת שטען שפרע זוזא זוזא, דמשני התם דכל שפא ושפא זמני' הוא, ופי' הר"י אבן מיג"ש וז"ל כלומר אילו לא היה הנתבע חייב ליתן מה שהגיע עליו בכל זמן ההוצאה אלא לאחר תשלום הבנין כולו לא היה נאמן לומר פרעתי תוך זמני שהוא קודם תשלום הבנין, עכשיו שהוא חייב ליתן מה שהגיע עליו כל שפה ושפה שהרי מחויבים הם באותו בנין מתחלתו נמצא כל שפה ושפה זמני' הוא ולפיכך כשטוען ואומר פרעתיך בכל שפה ושפה מה שהגיע עליו נאמן שהרי זמנו הוא עכ"ל. הרי דלדעת התרצן טוען באמת שפרעו מעט מעט ואפ"ה הוצרך לטעם משום דכל שפה זמנו הוא, הא אם לא היה זמנו אלא תוך הזמן לא היה נאמן אע"ג שטוען שפרעו זוזא זוזא, אכן באמת אין מהתם שום ראיה לא מדברי המקשה ולא מהתרצן, דזה פשוט דאפי' להברית שלום דזוזא זוזא עביד דפרע גם בתוך זמנו, היינו דוקא בהלואה שהחיוב ברור הוא לפניו ומשו"ה כי מתרמי לו זוזי מעט מעט עביד לשלם בכדי להקל לעצמו שלא יוצרך לפרוע בבת אחת, משא"כ בדבר שאין חיובו ברור וסובר מי יימר דמחייבי לי' כלל, ודאי דאפי' מעט מעט לא ישלם כל כמה דלא הוברר לו החיוב, דהא אפי' לאביי ורבא דלא סברי כלל החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפ"ה טרם שהוברר לו החיוב סוברים גם הם דלא עביד דלשלם, וכמו בשכירות ופדיון הבן דאין נאמנים לומר פרענו אפי' לאביי ורבא וכמ"ש התוס' בב"ב שם, וכ"ש דלריש לקיש דסובר החזקה דאין פורע תו"ז, ולכן אפי' אי נימא דבמעט מעט ליכא החזקה, דהיינו דוקא בחיוב ברור, וא"כ הא בש"ס התם משני מי יימר דמחייבי לי רבנן, הרי שגם בזה לא הוברר לו החיוב, ואין לומר דדוקא ביותר מארבע אמות לא הוברר לו החיוב אבל עד ארבע אמות ברור לו שמחויב לשלם, ודווקא על קושיא דיותר מארבע אמות הש"ס משום מי יימר דמחייבי, דהא בע"כ מוכח דאפי' עד ד' אמות נמי סובר דלא יתחייב, דכן מוכח מלשון הש"ס דקאמר ריש לקיש הקובע זמן. ומשמע שדוקא בקבע לו זמן הוא דאמרינן דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אבל בלא קבע לו זמן לא אמרינן כלל להך חזקה וכמ"ש התוס' וכל הראשונים לדייק הכי מלשון הקובע זמן דאמר ריש לקיש וקשה טובא דא"כ מאי פריך על ריש לקיש ממתניתין דעד ד' אמות בחזקת שנתן, הא התם לא קבע לו זמן כלל, ובע"כ כמו שתירץ הרא"ש שם הובא בשמ"ק כיון דסובר דלא נתחייב כלל עדיף טפי מקביעת זמן ע"ש, והרי להדיא דגם עד ארבע אמות לא הוברר לפניו החיוב, ומשו"ה אינו נאמן אפי' כשטוען שפרעו זוזא זוזא, אבל בדבר שהוברר חיובו איה"נ דנאמן אפי' תוך זמנו:
ועוד י"ל בישוב קושית הבאר יעקב הנ"ל עפ"י מה שהקשה בשמ"ק לב"ב על מה דאמר התם אלא דאמר לו פרעתיך בתוך זמני, מאי טעמא קרי לו בתוך זמנו שהרי כבר נתחייב מטרם שום אבן על אבן בבנין לשכור פועלים ולקנות אבנים, ותי' דלא נתחייב להקדים לחבירו כל הוצאת הבנין כאחד אלא להוציא בהוצאת המלאכה עמו דבר יום ביומו ולכן כי טען שפרעתיך כל חלקי בהוצאה שהיית עתיד להוציא הוה זה תוך זמנו לפי שאינו מחויב לשלם לו כ"א מעט מעט בכל שפה ושפה ע"ש, וכיון שכן יש לומר דאפי' אם אמר לו שפרעו מעט מעט נמי אינו נאמן, דהא תינח בדבר כזה שאם הגיע זמן הפרעון היה נצרך לשלם לו כל הפרעון בבת אחת שפיר י"ל דעביד אינש דפרע בגו זמני' מעט מעט בכדי שלא יצטרך אח"כ לשלם בבת אחת, משא"כ בפרעון כזה דבלא"ה אינו מחויב לשלם לו כ"א מעט מעט. דהיינו מיד כשהגיע הזמן דכל שפה ושפה וא"כ למה יקדים עצמו לשלם לו קודם שהגיע הזמן, ובכה"ג גם הברית שלום סובר דאפי' זוזא אינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו, ובדברנו יש ליישב מה שהקשה רעק"א (תשובת מהדורא תנינא סי' צ"ז) דמאי פרכינן בב"ב מסיפא דיותר מארבע אמות בחזקת שלא נתן, ואיך מדמינן זה לחוב תוך זמנו הא אילו ידעינן שדעתו לבנות בגובהו כמו כותל חבירו חייב לשלם מיד ולסייע בכולו רק מחמת שאינו ניכר וידוע לנו דעתו כמה רוצה להגביה אין הב"ד יכולים לחייבו יותר ממה שסמך וכיון שכן זה הסומך יודע בעצמו שרוצה להגביה כותלו כמו כותל חבירו הוא בעצמו יודע שמחויב בכולו, ואילו הודה בפנינו על רצונו זה היה מחויב מן הדין בכולו א"כ הוה ממש אחר זמנו ע"ש, ולמה שכתבנו לק"מ דאפי' אם יודע נמי בעצמו שיגביה כותלו אין מחויב מיד לשלם בעד כל הוצאת הבנין, אלא רק מעט מעט מדי יום ביומו ואם אמר שנתן מקודם הוה קודם זמן החיוב, ודו"ק כי כל זה ברור, ולאחר שיישבנו הקושיות שהקשה על הברית שלום נראה חידוש דינו נכון וברור דפרעון דזוזא עביד גם בגו זמני', ולבד שמצד הסברא ראוי לומר כן, אפשר למצוא הוכחה לזה מדברי התוס' (ב"מ דק"ג) בד"ה נקיטת כו' ופי' ר"ח שהיה כתוב בשטר בזמן כך שכרתי חצירו של פלוני על עשרה שנים במאה דינרים עשרה דינרים לשנה ע"ש, וקשה קושית מהרש"א שם הא לרב נחמן קיימינן התם דס"ל קרקע בחזקת בעלים עומדת כו', וא"כ ה"נ אית לן למיתפס לשון ראשון עשרה שנים במאה דינרים וכיון דאין שכירות משתלמת אלא בסוף הוה תוך זמנו ואין השוכר נאמן ע"ש, אלא ודאי כהברית שלום דזה הוה כמו פרעון זוזא זוזא דניחא לו לפרוע בכל שנה עשרה דינרין מלפרוע בבת אחת מאה דינרים ודו"ק, מיהו רעק"א בתשובה שם מסיק דלא כהברית שלום דמלבד דסתימת הפוסקים לא משמע הכי, גם אמאי גובים מיתמי בלא שבועה, נטעון שמא היה אביהם טוען שפרעו זוזא זוזא וביותר לשיטת הרמב"ן דטענינן ליתמי אפי' מילתא דלא שכיחא ע"ש ודו"ק היטב:
שם במחבר דחזקה דאין אדם פורע תו"ז, והנה אם מד אחד מעיד שפרעו תוך זמנו חייב לישבע נגד העד וליטול ולא מהני בזה החזקה לפוטרו משבועה כמבואר בחדושנו לקמן (סוף סימן פ"ד סעיף ה') ע"ש:
באותו סעיף בהג"ה דלא אמרינן חזקה דתוך זמנו אלא במלוה אבל אם היו מופקדים ועוסק בהן כו', והתומים כתב בשם מוהרי"ט דפסק דאם צריך ליתן ריוח בבירור כגון להקדש וכדומה אפי' דבר מועט נאמן לומר דפרע בתוך זמנו לפי שהריוח שנותן הוא קבוע וברי היזיקא וכו', וסיים התומים דצ"ע בשטרי עיסקא שלנו אם לא דמיין לנידון של המוהרי"ט ע"ש, וכ"כ בתשובת הר הכרמל (חחו"מ סי' כ"ה) דבהלואות שלנו שהם על ריוח הן בשטרי עסקא והן בזקוקים דליתא בכל זה החזקה דתוך זמנו ע"ש, והנה מלשון הרמ"א שכתב אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהם לצורך אחרים הוה כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן אפי' תוך הזמן שקבע, משמע דהיכי דהוה עסקא לצורך עצמו דאין נאמן לומר דהחזירן תוך זמנו, וכן מוכח מהש"ך בס"ק ט' שכתב ואין לו הנאה מהמעות, משמע דהיכי דיש לו הנאה אינו נאמן לומר החזרתי בתוך זמנו, ולפ"ז משמע דהרמ"א והש"ך לא סברי כהמוהרי"ט, ובר מן דין הא השלטי גבורים (פ' הגוזל בתרא) כתב שההלואות שעושין בזמן הזה בעלי החנויות וקובעין להם שכר עד זמן זה מצי המלוה לעכב לקבל הפרעון בתוך הזמן כיון שהזמן נתקן לטובת המלוה ע"ש, וכבר כתבתי בזה בחדושנו לעיל (סי' ע"ד), ולפ"ז מה סברא הוא לומר שהלוה יהא נאמן לומר שפרע בתוך הזמן בשביל היזק הריוח, דהא תינח אם ביד הלוה היה הברירה להחזיר מתי שירצה היה מקום לומר דמשום היזק הריוח שצריך ליתן ישלם בתוך זמנו, אבל מה מועיל שהוא רוצה להחזיר, הא ברשות המלוה שלא לקבלם בתוך הזמן, א"כ יש לנו חזקה אחריתא דודאי שהמלוה לא נתרצה לקבלם בתוך זמנו ולהפסיד הריוח, דאם להלוה הוא טובה, אכן להמלוה הוא הפסד ואנן סהדי שלא רצה לקבלם, ולמה יהיה נאמן ע"ז, אלא דמלשון תשובת הר הכרמל שכתב דלא שייך לדון בעסקא להחזקה דתוך זמנו דאדם עשוי לפייס את בעל השטר לקבל שלו אף תוך זמנו כשרואה שאינו עושה פירות ע"כ, לפי"ז אתי שפיר קושיתי דהא המלוה לא ירצה לקבלם, כיון דאדם עשוי לפייס ע"ז וק"ל:
באותו סעיף בש"ך ס"ק י"ב ויש לדקדק למאי דמשני שאני הכא דכל שפה זמני' הדרא קושיא לדוכתא פשיטא בחזקת שנתן כיון דזמני' הוא, ודוחק לומר דמתני' אשמועינן הא גופא דכל שפה זמני' כו' ע"כ, מיהו מה שסובר הש"ך לדוחק לומר דמתני' היא גופא אשמועינן, כתב, כן הרשב"א בפשיטות וז"ל שאני התם דכל שפא ושפא זמני' הוא ולעולם אין כאן תוך זמן אלא לאחר זמן וא"ת א"כ תיהדר קושיין לדוכן פשיטא יש לומר דהיא גופא קמ"ל עכ"ל:
סעיף ד' במחבר וי"א הא דאמרינן בתבעו ביום שנשלם הזמן ואמר לו פרעתיך היום דנאמן הני מילי כשתבעו בסוף היום אבל קודם לכן אינו נאמן, ובדעת הטור בדין זה נחלקו הסמ"ע והש"ך, הסמ"ע כתב שהטור סובר דאפי' באמצע היום נמי מהימן ודוקא אם התביעה היתה בבוקר שאי אפשר היה לפרוע היום אז אינו נאמן, אבל אם תבעו ב' או ג' שעות ביום והוא אומר נתתיו בבוקר נאמן, דהא דעביד דפרע ביום זמנו, היינו בכל היום, והש"ך חולק וסובר דגם הטור סובר בזה כהמחבר דאינו נאמן אלא כשתבעו בסוף היום דוקא ע"ש, ולענ"ד נראה בזה להכריע כהסמ"ע, דמקור הך פלוגתא תלוי בפי' הש"ס (ב"מ דק"ב ע"ב) דבעי התם גבי שכירת בית שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה וקאמר אי בתוך זמנו תנינא דאינו נאמן ואי לאחר זמנו תנינא דנאמן ומשני לא צריכא ביומא דמישלם זמנו מי עביד דפרע ביומא דמישלם זמני או לא, ופשיט לה מהא דתנן שכיר בזמנו נשבע ונוטל, שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דבעה"ב טרוד בפועליו אבל בעלמא מהימן בשבועה, והנה רש"י שם בד"ה לא צריכא כתב וז"ל והוא אומר נתתיו בבוקר ע"כ, ומשמע להדיא מפירושו דמה דאמרינן התם דעביד דפרע ביום זמנו, לאו דוקא בסוף היום, אלא אפי' בתחלת היום וכדעת הטור, ועיין בב"ח כאן שהוכיח מהרמב"ם דסובר כהמחבר שדוקא אם התביעה היתה לאחר כלות היום והוא אומר אשר בסוף היום ממש פרע אז מהימן אבל אם אמר שפרעו קודם סוף היום לא מהימן דהוה כתוך זמנו, דהא דאמרינן דעביד דמישלם בסוף זמנו, היינו בסוף היום, וכן ראיתי בהגהות מיימוני (פי"ד מהלכות מלוה) דעל מ"ש הרמב"ם פרעו בזמנו, ציין דהיינו בסוף היום, ומה שדחק לרמב"ם לפרש כן, היינו משום דלשיטת רש"י דהבעיא דהתם היה כשטוען שפרעו בבוקר דהיינו קודם שהגיע זמן חיוב הפרעון, א"כ קשה מה ראיה מייתי משכיר, והא בשכיר לאו ביום דמשלם זמנו הוא, אלא אחר השלמת הזמן שחייב לפורעו, אבל ביומא דמישלם זמנו אינו חייב לפרוע עד הלילה, וא"כ מה ראיה מייתי משכיר, דהא י"ל דהא דאמרי דדוקא שכיר נשבע ונוטל משום כדי חייו, הא לא"ה היה נאמן הבעה"ב דפרעו, היינו בלילה, משום שכבר הגיע זמן החיוב, והתם לא שאל כ"א ביום דמישלם זמנו שעדיין לא נתחייב בפרעון, ובכה"ג י"ל דלא מהימן שפרעו קודם החיוב, ועיין בשמ"ק שטרח הרבה בישוב קושיא הזאת, ולכן מחמת קושיא הזאת בחר הרמב"ם לפרש דבאמת הא דשאל התם, היינו נמי בסוף היום שכבר הגיע החיוב דהוה השתא דומיא דשכיר, אבל קודם סוף היום איה"נ דלא מהימן, ואלא דאכתי צריכין אנו להבין דעת הטור שפי' דמיירי ביומא דמישלם קודם זמן החיוב, א"כ יקשה לדידיה קושית השמ"ק הנ"ל, ועוד דחוק להטור שפי' שגם קודם זמן החיוב מהימן, א"כ מאי נ"מ בין אותו יום ליום אחר כיון דסוף סוף קודם החיוב הוא, ולרמב"ם החילוק מבואר, דבתוך הזמן כיון שלא הגיע עוד זמן חיוב הפרעון אמרינן שמסתמא לא פרעו, ולאחר שהגיע חיובו לא משהי חיובו ובודאי פרעו ולמה לא פי' גם הטור כהרמב"ם, ונ"ל דהרמב"ם והמחבר עם הטור לשיטתייהו אזלי וכל אחד לפי שיטתו מוכרח לפרש כפירושו, דהנה הריטב"א בחדושיו הקשה דמה מייתי התם לפשוט הבעיא משכיר, דלמא בשכיר חושש שלא יעבור בבל תלין משו"ה יפרענו תיכף כשיגיע זמן החיוב דאם ימתין עד הבוקר אז יעבור בבל תלין, אבל בבעיא דשאיל דליכא איסור בל תלין מנ"ל דיחוש לפרוע אפי' בזמנו ע"ש, ולכאורה יש להבין דמה פשיטא להריטב"א דבבעיא ליכא בל תלין ויהא בעיא הזאת קאי על המשנה דהמשכיר בית, ובשכירות בתים איכא נמי בל תלין לשיטת כמה ראשונים, וצ"ל דהריטב"א סובר כדעת הרמ"ה הובא לקמן (סי' של"ט) דבשכירות בית ליכא איסור דלא תלין ולהכי שפיר מקשה, והנה סברת הרמ"ה דס"ל הכי, היינו משום דכתיב כל אשר בארצך ולא בארצך ע"ש, ובקצוה"ח שם כתב דלמ"ד תלוש ולבסוף חיברו הוה תלוש בבית, אז ממילא שגם בשכירות בתים איכא לא תלין ע"ש, והנה בגוף הדין אי בית מיקרי כמחובר ממש או כתלוש ולבסוף חיברו, תליא זה בפלוגתא דרמב"ם וטור לקמן (סי' צ"ה) גבי שבועה דמודה במקצת, דזה לשון הרמב"ם שם שכנת בחצירי שני חדשים והלה אומר לא שכנתי אלא אחד חייב, דהסכסוך הוא בשכירות ולא בגוף הקרקע, וכלשון הזה כתב נמי המחבר שם, אכן הטור כשכתב דין זה שינה בלשון וכתב שכנת "בביתי" ע"ש, וטעמם הזה, דרמב"ם ומחבר סברי דבית בלא"ה הוה כתלוש, ולכן בכה"ג אפי' אם התביעה הוא בגוף הבית נמי חייב שבועה, משו"ה כתב דוקא שכנת בחצירי שזהו קרקע ממש ולא מחייב כ"א מטעם שהתביעה אינה בגוף הקרקע, אכן הטור ס"ל דבית הוה נמי כמחובר ממש, ולכן אפי' בטענה דשכנת בביתי נמי צריך לזה הטעם ע"ש בש"ך, ולפ"ז א"ש הכל, דלשיטת הרמב"ם דבית הוה כתלוש לענין שבועה והוה"ד דלענין לא תלין נמי הוה כתלוש ממש, וממילא דלשיטתו גם בשכירות בית כהכא איכא איסור דבל תלין, ולא קשה כלל קושית הריטב"א דמה ראיה מייתי משכיר, ובע"כ יהי' מוכרח לפרש דגם בשכיר מיירי נמי דהבעה"ב טוען שפרעו עוד קודם זמן החיוב, ודוקא התביעה הוא בזמנו דהיינו בלילה, אבל הפרעון טוען הבעה"ב שהיה קודם החיוב, דבכההוא גוונא אין לומר עוד דמשום חשש דבל תלין ימהר לפרוע, דזה לא אמרינן כ"א בשעת זמן החיוב דאז ימהר לפרוע קודם שיעבור זמן דבל תלין, אבל שימהר עוד לפרוע קודם זמן החיוב לא אמרינן, דאלת"ה א"כ לדעת הרמב"ם דס"ל שגם בבית איכא לא תלין, יהא נאמן אפי' תוך זמנו לטעון פרעתי דימהר לפרוע מחשש שלא יעבור בבל תלין, אלא ודאי דקודם זמן החיוב לא ימהר לפרוע משום הכי, רק אחר שכבר הגיע זמן החיוב, אע"ג דיש עוד שהות עד זמן שיעבור בבל תלין אפ"ה ממהר לפרוע בכדי שלא יעבור זמן דבל תלין, וכיון שלשיטת הטור בע"כ צ"ל דגם בשכיר מיירי שטוען דהפריעה היתה קודם זמן החיוב, א"כ ממילא נלמוד דגם הכא בשכירות בית נמי מהימן ביומא דמישלם זמנו אפי' קודם החיוב, משו"ה שפיר פי' הטור דמיירי התם שטוען דפרעו ביום דמישלם זמנו בבוקר, ולא נשאר עליו שום קושיא, דקושית הריטב"א לא קשה כיון דגם בשכיר מיירי באופן דליכא חשש דלא תלין, וגם קושית השמ"ק דלעיל מה מייתי משכיר דמיירי שפרעו לאחר החיוב, דלשיטת הטור גם בשכיר מיירי שהפריעה היה קודם החיוב, משא"כ הרמב"ם דס"ל שגם בבית איכא בל תלין וא"כ אפוא ההיא דשכיר מיירי שהפרעון היה בסוף היום ממש, וא"כ ממילא שגם בשוכר ליכא הוכחה כ"א דבסוף היום ממש עביד דפרע, דאל"ה מה מייתי משכיר וכקושית השמ"ק דלעיל, ולפ"ז הוה הוכחה גדולה כהסמ"ע בדעת הטור, דלשיטתו מוכרח לפרש כן, ועיין מה שכתבנו עוד בחדושנו לקמן (סי' של"ט) מזה עוד יותר, וזה כפתור ופרח בעזה"י:
סעיף ז' במחבר מי שיש לו שטר על חבירו לפורעו לזמן פלוני ואבד ממנו כו' לא אמרינן בכי הא אין אדם פורע תוך זמנו, ועיין בחדושנו לעיל (סי' מ"א) שהבאתי ראיה מפורשת מן הש"ס לדין זה, מה שהש"ך לא נתעורר לזה ע"ש:
סעיף ח' במחבר הא דאמרינן חזקה כו' דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה וכו', ועיין מה שכתבתי בתחלת סימן זה בשם הרשב"א דאפי' בלא קבע זמן נמי אמרינן חזקה זאת: