אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען › סימן עז

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען · סימן עז

סימן עו

סעיף א' בש"ך ה"ק א' הביא בשם תשובת הרמ"א דשנים שקבלו פקדון ביחד אין נעשים ערבים זה לזה, וראיה לזה מב"ק ד"י מסר שורו לחמשה בני אדם דאמרינן אם סילק אחד עצמו מן השמירה הנשארים חייבים כמ"ש שם הרא"ש ולא מצינו שיחייבו זה שנסתלק מטעם שנתערב בעד חבירו ע"ש, ולא אבין את דבריו, דהא תינח אם ההיזק שבשם היה על עצם השור שקיבלו בשמירה, שהיה נאבד או הוזק, והמפקיד היה תובע מהשומרים בעד השור, אז היה מקום לחייב גם את זה שנסתלק עכ"פ מטעם ערבות, דלגבי המפקיד שקיבלו כולם ממנו ביחד את השור לשומרו, הרי נעשו ערבים לו משא"כ התם דמיירי שהשור הזיק לאחרים, הניזק הוא שתובע את נזקו, א"כ מה ערבות שייך בזה, דהא לגבי הניזק לא נתחייבו כלל רק שמי שהוטל עליו השמירה מחויב מדין שומר לשלם בעד היזק זה, אבל טעם דערבות מה שייך התם, הא הבעלים שנגדו נתחייבו, הוא אינו תובע כלום דהא אפי' כשאין להשומרים במה לשלם לניזק פטורים הבעלים כיון שמסרו לשומר וכמבואר לקמן (סי' שצ"ו), והניזק שהוא התובע, הרי נגדו לא נתחייב כלל, ואחר כותבי ראיתי שכ"כ בנה"מ, ובדרך זה יש נמי לדחות לראיה השניה שהביא הרמ"א ממאי דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, ודעת כמה פוסקים דאם פשעו ואין להם מה לשלם דנפטר הבעל, וקשה הא הבעל עיקר שומר ומה בכך דמפקיד ע"ד אשתו וכי גרע מאילו הוא ואשתו קבלו השמירה ביחד, ואמאי לא יתחייב הבעל מטעם ערב ע"ש, ולמה שכתבתי ודאי דגרע וגרע דאם היו הבעל והאשה מקבלים הפקדון ביחד, הוו שפיר ערבים זה לזה כיון ששניהם קבלו השמירה ואדעתא דהכי מסרם בעה"ב שיהיו ערבים זה בעד זה, משא"כ התם דהאשה והבעלים לא קבלו בעצמם מבעל הפקדון ואין להם שום התחייבות נגד בעל הפרעון, ורק שהם נשתעבדו לבעל והבעל מחויב לשלם לבעל הפקדון שהוא שומר שלו ולא האשה, וא"כ מה שייך כאן לומר שהבעל הוא ערב בעד אשתו ובניו אחרי שהם לא נתחייבו כלל לבעל הפקדון, וא"כ על מה יחול הערבות:

והנה ראיתי בס' קהלת יצחק על אה"ע (סי' ל"ה) שהקשה על הרמ"א מהירושלמי שהובא בתוס' (קדושין דמ"ג ע"ב) בד"ר, וכן בדיני ממונות דהן הן שלוחיו הן הן עדיו הדא דתימא בקדושי שטר אבל בקדושי כסף לא מהימני בתר דתקון שבועת היסת מטעם דהוו נוגעים בעדות, ולשיטת הרמ"א משכחת עדיין בנותן להשלוחים פרוטה אחת ואז לא יצטרכו לישבע דהא אין נשבעין בפחות מפרוטה, דהא אין יכול לתבוע מכל אחד שיעור פרוטה כיון דאינם ערבין זה לזה ע"ש שהניח בצ"ע, ולענ"ד לק"מ דאילו למ"ש בירושלמי בפ' האיש מקדש בזה הלשון א"ר אבון בר חייה נראין הדברים בשקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדות, הרי דמיירי להדיא רק בשליח אחד שקידשה והוי שפיר נוגע, ואיה"נ דאילו מסר לשני שלוחים איה"נ דלא הוו נוגעים כלל כיון דאינו יכול לתבוע מכל אחד שיעור פרוטה וכהרמ"א, אלא דלפי האמור בש"ס דילן אמר רב נחמן אומר לשנים צאו וקדשו, ועלה מסיק דהשתא דתקון שבועת היסת הוו נוגעים, אכתי יוקשה לכאורה קושיא זאת, אכן דלש"ס דילן נמי לק"מ דהא רב נחמן קאמר הדין וכן בגירושין וכן בדיני ממונות דאמרינן בכולהו הן הן שלוחיו הן הן עדים, ובש"ס עושה צריכותא לזה, דאי אשמועינן גירושין משום דאתתא לבי תרי לא חזיא וכיון דתרי נינהו לא משקרי, אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי, וכלומר דהוו נוגעים בעדות דלישקרי בשביל הנאתם, ואי מיירי הכא שלא נתן אלא פרוטה אחת לשניהם, א"כ כי מיפלג פלגי לא יגיע שיעור ממון לשום אחד מהם, ולא חיישינן דמשקרי, דהנאה דפחות מפרוטה לא חשיבי הנאה בשום דוכתא, וממילא לא חשיבה נמי הנאה לחשוד את העדים דבשביל הנאת פחות מפרוטה יעידו שקר, ואכתי מה הוצרך לאשמועינן בממון, אע"כ דמיירי שנתן לפחות שני פרוטות באופן שאם יחלקו ביניהם יגיע לכל אחד הנאת פרוטה, ולכן הוה אמינא דנוגעים בשביל זה, והוצרך לאשמועינן דאפ"ה אינם נוגעים, אבל אם גם יחלקו ביניהם לא יגיע לכל אחד פרוטה, לא נצרך לאשמועינן וכן בדיני ממונות לאשמועינן שאפ"ה אינם נוגעים, דפשיטא שבשביל הנאת פחות מפרוטה לא נעשו נוגעים כיון דהנאה כזאת לא חשיבה הנאה בשום מקום, וכיון שבע"כ מיירי שנתן לא פחות שני פרוטות, שפיר הקשו התוס' דא"כ למה באמת אינם נוגעים, ומ"ש מההיא דירושלמי, והוצרכו לתרץ דירושלמי מיירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת וזה נכון:

באותו סעיף במחבר לא יתבע לערב תחלה, ודעת הרא"ש והטור דגובה מאיזה מן שניהם שירצה אפי' יש לזה נכסים ומשום דהו"ל לוה בכולה, ונ"ב שגם דעת הרי"ף כן הוא, דכן מוכח להדיא מדבריו (ב"מ דצ"ו) דגרסי' התם שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו כולו שואל בעינן וליכא או דלמא לההוא פלגא דשיילי' מיהת מיפטר, ומלשון הש"ס משמע דאפי' אי נימא דפטור לא מיפטר אלא מפלגא, אכן הרי"ף סובר שם דמיפטר מכולו, וכתב הנמוק"י דטעמו משום דהוה לוה בכולו ואיכא כולו שואל, ואע"ג דמש"ע דילן לא משמע הכי, סמיך אהך דינא דירושלמי דשנים שלוו הוו שניהם אחראי וכלומר דהוה לוה בכולו, וסמיך יותר על הירושלמי מעל תלמיד דידן שאינה אלא בעיא דיחידאה וסלקא בתיקו ע"ש, והנה הרמב"ן חולק וסובר דלא הוו רק ערב וראייתו מש"ס דב"מ הנ"ל, ועיין בקצוה"ח שכתב דצ"ע ליישב הסוגיא הזאת לדעת הרא"ש ונדחק ליישבה, ותמה אני וכי מי סני לי' מ"ש הנמוק"י דבאמת הרי"ף דוחה לש"ס דילן מכח הירושלמי, ובלי ספק שהכי הוא נמי דעת הרא"ש והטור שנמשכים בזה אחר הרי"ף, ובודאי שאשתמיטתי' להקצוה"ח דבריו של הנמוק"י, ואכן לולי דברי הנמוק"י הייתי אומר שאין ראיה מהרי"ף דפוטר בכולו, דס"ל כולו לוה הוא, דאפשר לומר דמשו"ה פוטר בכולו דכיון דלחייבו בכולו אי אפשר, דהא אין נשאל כ"א לאחד, משו"ה פטור תו לגמרי, דדמיא להא דאמרינן ולא חמשה חצאי בקר, וה"נ הפטור הוא או בכולו או בולא כלום, אבל לעולם לא הוי לוה כ"א במחצה, ועוי"ל בישוב הסוגיא לשיטת הרא"ש והטור, דבלא"ה יש להבין בצד הבעיא דהתם דאמר כולו שואל בעינן וליכא, ופי' דכיון דליכא כולו שואל לא מיפסד אפי' מההוא פלגא דשיילי', וכי מה סברא הוא זה דליפטר גם מההוא פלגא דשיילי', וצ"ל עפמ"ש החינוך (מצוה ס') בטעם פטור דבבעלים, דכיון שהבעלים של החפץ הוא שם במקום החפץ אינו מוטל השמירה על השואל, דהבעלים ישמרו את שלהם, ואעפ"י שהשואל פטור אפי' לאחר שהלכו הבעלים אם רק היה עמו בשעת שאילה, היינו שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורים ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהיה פטור השואל ואם מעט יהיה חייב, ולכן צוותה דרך כלל שכל שהבעלים יהיו בשעת שאילה פטור ע"ש, ולפ"ז בשותפין ששאלו באופן כזה דמתי שיהיה צורך לכל אחד מהם ישתמש בהם זה או זה, ויש רשות לכל אחד מהם להשתמש בחפץ זה מתי שיהיה לו צורך בו, א"כ מה יוכל להועיל שיהא שאול לאחד, דהא יוכל היות דברגע הראשונה דמשיכת החפץ ירצה להשתמש בו השותף השני שלא נשאל לו, ונמצא דהבעלים לא הוי במלאכתו אפי' בפלגא, ולא קשה כלל מההיא סוגיא, דאפי' אי נימא כשיטת הרא"ש דכל אחד הוה לוה בכולו, וכשאנו דנין לענין חיוב, מחויב כל אחד שיתבע המשאיל לשלם כולו, מ"מ לענין דין פטור בבעלים לא רק שאי אפשר לחשבו לכולו שואל, אלא אפי' מחצית שואל נמי לא הוה, כיון דלענין פטור זה בעינן שהבעלים יהיו עם מי שישתמש בהחפץ, ואחרי שההשתמשות בחפץ זה יוכל גם השותף השני שלא נשאל לו להשתמש בו, לא הוה בבעלים, ולא שייך למיפטרי' מטעם בבעלים כיון דאין הבעלים עם החפץ יחד במקום אחד, והן אמנם דרש"י בב"מ פי' דהך שותפין ששאלו לא מיירי כ"א כששאלו לחרוש קרקע של שותפות, ובטעם הדבר עיין בשמ"ק ובחבורנו לב"מ שם, ולפ"ז לא שייך מה שכתבתי, מ"מ אין תימה אם הרא"ש והטור לא יפרשו כרש"י, אלא דיפרשו דהך שותפין ששאלו, היינו מתי שירצה אחד ההם להשתמש בחפץ יהא רשאי, וכיון שכל אחד מהם יש לו רשות להשתמש מתי שירצה לא נוכל לחשוב בבעלים להך שותף שנשא לו, דשמא יוצרך לו אחר למלאכה באותה שעה דשעת משיכה, ולכן אע"ג דלענין חיוב מחויב כל אחד בכולן מ"מ לענין בבעלים לא נוכל לחשבו בבעלים אפי' לשותף הנשאל ודו"ק:

סעיף ה' במחבר ראובן תבע משנים שלוו ממנו כאחד וכפר אחד והודה אחד אין בעדותו מחייב את חבירו שבועה, הטעם כתב הטור דהוה נוגע בעדות, ובפרישה הקשה דיהא המודה נאמן במיגו דבעי כפר הכל או שהיה כופר שלא הי שותפים ואינו חייב אלא החצי ע"ש, ואינו מבורר לי דמאי מיגו הוא זה הא אם היה כופר בכל או במקצת יתחייב שבועה וא"כ אכתי הוה נוגע דירא לכפור הכל או מקצת שלא יתחייב שבועה, דעד הצריך שבועה אינו עד כמבואר (קדושין דמ"ג) ושוב ראיתי שגם השעה"מ הקשה כן:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה