אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות טוען ונטען › סימן עו

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות טוען ונטען · סימן עו

סימן עה

סעיף א' במחבר צריך ליתן לכל אחד מאתים אחר שישבע כל אחד, וכתבו הסמ"ע והש"ך ולא אמרינן דהו"ל הלוה מודה במקצת שחייב לכל אחד מאה ועל מאה אינו יודע וישלם בלא שבועה, דכיון דמ"מ ברי לי שאינו חייב לבין שניהם רק ש' הו"ל כטוען ברי לענין זה ועיין בש"ך שכתב דכ"כ נמי הנמוק"י (פ' המפקיד) והמעיין בנמוק"י יראה שאין כוונתו משום דטוען הנפקד ברי, אלא מטעם דהמפקידים מודים לנפרד שיותר מש' לא הפקידו, דזה לשון הנמוק"י דלא רמא רחמנא שבועה עלי' אלא כדי שלא יעכב ממון חבירו בידו אבל הכא הרי מודה בכל הש' שתובעים בין שניהם ואין הכפירה אלא במפקידים עכ"ל, נראה להדיא דעיקר הטעם הוא משום דאין הכפירה לגבי נפקד, דגם הם מודים שלא הפקידו אצלו יותר מש', והכפירה הוא רק בינם לבין עצמם, ושמא גם הש"ך לא נתכוון לומר שכתירוצו ממש כתב הנמוק"י, אלא כעין זה קאמר, והיינו שכתב בלשון וכה"ג, ולא כתב וכ"כ הנמוק"י, משמע שאין זה תירוצו ממש, רק כעין זה, והש"ך נתכוון לסמוך גם על תירוץ של הנמוק"י וניחא בזה מה שהקשה הנתיבות על תירוץ הש"ך דמ"ש דמשו"ה לא הוה מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם משום דהוה כטענת ברי נגדו, דהא מחויב שבועה ואיל"מ הוה אפי' בטוען ברי כמבואר בסימן הקודם, ואילו למה שכתבתי בשם הנמוק"י דהטעם הוה משום דהמלוים מודים, פשיטא דלא שייך כאן מתושאיל"מ, וגם הש"ך סמיך על תירוץ הנמוק"י וק"ל:

שם באותו סעיף במחבר והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו, והש"ך בס"ק ח' כתב בשם הרבה גדולים דהכוונה שיהא מונח אצלו וא"צ להניחם בב"ד ע"ש, והנה באמת כן כתב רש"י (ב"מ דל"ז) בד"ה אמר רב ספרא ויניח וז"ל הא דקתני מסתלק לאו דלישקלי אינהו וליזלו ולא שיוצאנה מידו אלא תהא מונחת בידו עד שיתברר הדבר והאי מסתלק סילוק הדין הוא ויניח גזילה בפניהם בב"ד ויאמר בררו של מי הוא ויטול ויסתלק מן הדין והגזילה יניח בידו עד שיבוא אליהו עכ"ל, אלא דלשון רש"י צריך ביאור, דמתחלה הלא כתב דצריך להניח גזילה בב"ד, אלא דשוב חוזר להניחה בידו עד שיתברר הדבר, ובב"ק (דק"ג ע"ב) בד"ה עבוד רבנן תקנתא, תיקון רבנן דניתביה לשליח ב"ד, וכבר העיר הפנ"י דסותר עצמו למ"ש בב"מ דא"צ להוציא הגזילה מתחת ידו אלא שתהא מונחת בידו ע"ש, והנראה לי בבירור דין זה, דהנה בב"מ שם פריך הש"ס ושקלי לי' כולהו ואזלי, ופרש"י בד"ה ושקלי, נמצא זה מוציא מידו כדי להפסיד נגזל, וכן בד"ה ואם נטל בסוה"ד כתב וז"ל אלמא מידי דמספקא לו דמאן נינהו צריך להניחו בידו ולא להוציא מידו בלא בירור עכ"ל, המתבאר מפירושו דפרכת הש"ס הוא על מה דקתני דמניח ביניהם וע"ז פריך דאיך רשאי להוציא מידו והא אמרינן דאם נטל לא יחזיר ואסור להוציא מידו דבר שהוא ספק של מי הוא, ואמנם ראה זה פלא מ"ש השמ"ק בשם הראב"ד וז"ל ושקלי כולהו כלומר שיחלקו ביניהם בשוה והלא לא הניחה הוא אלא על דעת שתשוב הגזילה ליד הנגזל וא"ר אבא כל ספק הניח וכו' ואעפ"י שלענין אבידה נאמר להכא נמי גמרינן כי מספק הניחה לכל אחד כי הוא לא הניחה אלא לאחד והשאר ספק ומספק אין להם ליטול כלום דהא ספק ממונא באיסורא קאי עכ"ל, והמתבאר מתוך פירושו דפרכת הש"ס לא קאי ע"ז דהגזלן מוציא מידו, אלא ע"ז שהם נוטלים ומחלקים ביניהם, והא התם דהגזלן לא הניחה כ"א לאחד נמצא דלפני כל אחד הוה ספק הינוח וספק הינוח אסור ליטול, ולפ"ז הקושיא הוא מזה דקאמר ר' אבא לכתחלה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר והנה מה שדחקו להראב"ד לנטות מפרש"י שפי' דהקושיא הוא על הגזלן איך רשאי להוציא מידו, יש לומר משום דקשה לפי"ז דמאי פריך התם מר' אבא דמיירי באבידה, להך דינא דמיירו בגזילה, והא בגזילה מחויב עכ"פ להוציא הגזילה מתחת ידו ומאי מקשה מאבידה שהתם אין חיוב להוציאה מתחת ידו, וזה דחק לראב"ד לפרש שבאמת אין הקושיא ע"ז שהגזלן מוציאה מידו, כ"א ע"ז שיחלוק בין הנגזלים, ועוד דגם לשון הש"ס מוכח כהראב"ד, דאילו לפרש"י קשה למה הוצרך המקשה להקדים ההקדמה דשקלי כולהו ואזלי, הא גם בלא ההקדמה הזאת שפיר יוכל להקשות, דאילו בברייתא קתני דמניח ביניהם, ור' אבא הו אמר דאם נטל לא יחזיר, ולפי' הראב"ד ניחא, דעיקר הקושיא הוי מזה דהם נוטלים, ולזה הוכרח להקדים ולומר ושקלי כולה ואזלי, ועוד דלרש"י דס"ל דאסור להוציא מתחת ידו, וא"נ הא דמשני רב כפרא ויניח, היינו שיהא מונח ביד גזלן, ויקשה אפוא למה שינה הלשון לומר "ויניח" ולא קאמר יהא מונח בידו, כדתני במשנה לשון זה, אלא לאו כהראב"ד שמידו מחויב להוציאה, להכי נקיט "ויניח" להורות שמחויב להניחה ביד ב"ד, משא"כ במתני' דנשאר מונח ביד הנפקד קתני יהא מונח, כלומר שישארו מונחים בידו, ומחמת כל אלו הקושיות בחר הראב"ד לנטות מפרש"י, ובכ"ז נ"ל דרש"י עצמו הרגיש בכל אלו הדוחקים ובנועם לשונו מיישב לכל הקושיות, דזה ודאי שגם רש"י סובר דבגזילה לא דמי למלוה ופקדון ומחויב עכ"פ להוציא הזגילה מתחת ידו, אלא דסובר כיון דאף אם יניח בב"ד לא יקיים בזה מצוות השבת הגזילה, ורק התועלת שיש במה שמניח בב"ד הוא מה שמראה בעצמו שהוא מסולק מן הגזילה ומצדו אין מעצור עוד להשיבה, וא"כ זה יוכל לקיים במה שיניח הגזילה לפניהם בב"ד ואומר להם בררו את הדין, והרי הוא מסולק מן הדין, וזה סובר גם רש"י שמחויב לעשות כן וכמ"ש רש"י מפורש דמחייב להניח בב"ד לפניהם, וסובר דבזה שמניח לפניהם ומראה לכל שמצדו אין מעצור עוד, סגי בזה, וא"צ שתהא נשאר מונח בב"ד, אלא דאח"כ יקח את הגזילה להניחה תחת ידו, שלא להפסיד הנגזל, ואתי שפיר בזה גם הקושיא השלישית, דשינה למימר התם לשון "ויניח" היינו משום דבמשנה דמיירי בפקדון שאין חיוב עליו גם להראותה לב"ד, נקיט יהא מונח בידי, פי' כמו שהיתה מונחת בידו עד עתה כן תהא מונח להלן, משא"כ בגזילה שעכ"פ זה ודאי שמחויב להניחה לפניהם בב"ד להסתלק עצמו מן הדין, משו"ה נקט "ויניח" להורות שעכ"פ זה מחויב לעשות להניח לפני ב"ד, ומה שהקדים לומר ושקלי כולהו ואזלי נמי יתיישב, דבלא הקדמה זאת הייתי יכול לפרש לשון הברייתא דקתני מניח היינו שנותן להם הגזילה בכדי להסתלק מן הדין, ולא שיהיה שלהם לגמרי, אלא שבידם יהא מונח ביד המרוצה לכולם עד שיתברר הדבר, ולא היה קשה מואם נטל לא יחזיר, לזה הקדים המקשה לפרש דמניח דקתני, היינו דשקלי ואזלי וכל אחד יקח חלקו, ע"ז שפיר הקשה דאיך רשאי להוציא ולהפסיד הנגזל עולמית, ועיין בחדושנו לקמן (סי' ר"ס) מה שכתבנו עוד מזה, ועכ"פ יישבנו דברי רש"י בב"ק דסובר דבפקדון וכן במלוה ומקח שדמיא לפקדון, דאין חיוב אפי' להראות לפני ב"ד אלא תהא מונחת בידו, דדוקא בגזילה בעינן שיוציאנה לפני ב"ד בכדי לקיים בזה מצוות השבה, וכדבריו מוכח להדיא מלשון הש"ס דגבי פקדון נקיט במשנה לשון "מונח" דהכוונה שתהא נשארת מונח תחת ידו, ואילו בגזילה נקיט לשון "ויניח" שמחויב עכ"פ להניחה לפני ב"ד, ועתה נבוא ליישב קושית הפנ"י במה שרש"י סותר עצמו בב"ק וסובר דצריך להניחה לשליח ב"ד, והוא דבש"ס קאמר נשבע לו אין לא נשבע לא מני לא ר' טרפון ולא ר"ע דתניא גזל אחד מחמשה ע"ש, ולכאורה יש להבין אמאי פריך הא בפלוגתא דר' עקיבא ור' טרפון הוו הבעלים שם במקום הגזילה ואין אנו דנין כלל אם צריך להוליכו, ורק הספק הוה התם, מי הם הבעלים, וא"כ י"ל דע"כ לא קאמר ר' טרפון מניח גזילה ביניהם, כ"א התם דהבעלים שם משו"ה סגי כשמניח לפניו, אבל בב"ק דהבעלים הם במדי, אפשר שגם ר' טרפון מודה דמחויב להוליכו, וכן משמע מלשון רש"י שם בד"ה מניח דטעמא דר' טרפון הוא משום דהבעלים שם, וגם מדר' עקיבא נמי לא קשה, די"ל שדוקא בב"מ דמספקא לן מי הם הבעלים הוא דסובר דמשלם גזילה לכל אחד, דהא ודאי דלבעלים צריך להחזיר, וכיון דמספקא לן מי הם צריך לשלם מספיקא לכל אחד, אבל בההיא דב"ק דידעינן מי הם הבעלים ורק אנו דנין אם צריך להוליכו למדי, אפשר שגם ר' עקיבא סובר דא"צ להוליך אחריו, אלא דסגי במניח בב"ד ויבוא הנגזל ויטלנו, וצריך לומר דזה בזה תלוי, דעיקר השקלא וטריא שבסוגיא דב"ק הוא, באיזה אופן הוא דמקיים למ"ע דהשבת גזילה, אם אמרינן דבעינן דוקא שישיבנו ליד הנגזל, וכל כמה דלא מטא לידו ממש לא יצא ידי חובת השבה, או דאמרינן שאינו מחויב כ"א להסתלק מן הגזילה ולהוציאה מתחת ידו, ואם הוא עושה כן שמראה לכל דמצדו אין מעצור עוד והוא רוצה להשיבה סגי אע"ג דלא מטא לידו דנגזל עדיין, והש"ס מדייק מלשון המשנה לחלק בזה בין נשבע על הגזילה ללא נשבע, דבנשבע דכתיב בהדיא לאשר הוא לו יתננה, אינו יוצא כ"א כשימסרנו לנגזל גופא, אכן בלא נשבע דלא כתיב כ"א והשיב הגזילה סתם, ולא דייק לפרש דיתננו לנגזל עצמו, סגי גם כשמניח הגזילה ומראה שמצדו אין עכוב להשיבה, ויוצא בזה ידי חובת השבה, ושוב הנגזל צריך לחזר אחר גזילתו, והיינו דפריך דהא ר' טרפון ור' עקיבא לא מחלקי בהכי, דמדסובר ר' טרפון דאפי' כשנשבע מניח גזילה לפניהם ומסתלק, מכלל דסובר דאפי' בנשבע אינו מחויב ליתנה ליד הנגזל, אלא דסגי במניח לפניהם ומסתלק הימנה, וממילא שגם אינו מחויב להוליכה למדי, דממ"נ אי סובר דמחויב ליתנה לידו א"כ לא הוה סגי במניח לפניהם, דבזה שמניח לפניהם אינו מועיל כ"א שמראה שמצדו אין עיכוב, וכיון דבכל זה מהני זה, הרי דלא בעינן לדידיה דיתנה ליד הנגזל, אלא כשמסתלק מן הגזילה נמי סגי, ממילא א"צ להוליכה למדי נמי, וכיון דתנא דמתניתין בב"ק סובר דבנשבע מחויב להוליך אחריו למדי הרי דסובר דאינו יוצא ידי חובת השבה עד דמטא לידו ממש א"כ דלא כר' טרפון הוא, דגם התם בדינא דר' טרפון לא תסגי במניח כיון דסוף סוף לא מטא ליד בעלים ממש, ולהיפך לר' עקיבא דסובר דאפי' בלא נשבע לא סגי במניח אלא בעינן להשיבה לידו דוקא, א"כ הוה"ד בדינא דמתני' היה מחויב לדידיה להוליכה למדי, ולא סגי במניח שאין זה אלא שמראה שמסתלק מן הגזילה, וזה לא מהני לדידיה, ובעינן דוקא להשיבה לנגזל גופא, ושפיר פריך, דזה בזה תלוי אם לא בעינן כ"א שהגזלן יסתלק ומחמת זה אין מחויב להוליכה למדי, א"כ גם בספק דר' עקיבא סגי כשמניח לפניהם ומראה שהוא מסתלק ממנה, ואי בעינן דיחזירנה לנגזל גופא, הוה"ד במתני' מחויב להוליכה למדי ולמוסרה לנגזל, ומסיק לתרץ דחילוק של המשנה אמת, דבנשבע בעינן דוקא השבה ליד הנגזל, ובלא נשבע סגי במסתלק ואתי שפיר, ובזה ניחא מאוד דברי רש"י באין שום סתירה, דבב"ק דמסקינן התם דהיכי דאשתבע הוא דקאמר, ושבזה לא סגי גם לר' טרפון במניח, ובעינן שישיבנה ליד הנגזל גופא, אלא דסובר דעשו רבנן תקנתא מפני השבים דלא יוצרך להוציא הוצאה מרובה להוליכה למדי, א"כ התקנה לא הועילה כ"א שלא לחייבו להוליכו, אבל עכ"פ מתחת ידו מחויב להוציא הגזילה, דבמה שמניחה תחת ידו ומראה שמצדו אין מעצור להשיבה לא סגי בנשבע, משא"כ בב"מ שם דלא מוקי לרבי טרפון בנשבע, ומיירי קודם שבועה, ולכן דייק רש"י לכתוב התם דהאי מסתלק סילוק הדין הוא, והגזילה יניח בידו עד שיבוא אליהו, דבלא נשבע ודאי דא"צ כ"א להסתלק מן הדין, וזה יכול להראות במה שמניח לפני ב"ד ומראה שמצדו אין מעצור להשיבה ושוב יקחנה להניחה תחת ידו עד שיתברר וזה ברור בעזה"י, ויצא לנו אפוא שלשה חילוקים בדין זה, בגזילה היכי דנשבע על גזילתו, מחויב ליתנה לשליח ב"ד, במדינא היה מחויב ליתנה ליד הנגזל ממש וכדכתיב לאשר הוא לו יתננו, ומפני תקנת השבים סגי כשמוסרו לשליח ב"ד, ובלא נשבע אין צריך למוסרה גם לשליח ב"ד, מיהו עכ"פ מחויב להוציאה מתחת ידו ולהניחה לפני ב"ד בכדי לקיים מצוות והשיב, ובמה שיוציאנה מתחת ידו מקיים והשיב, ושוב יקחנה שתהא מונחת תתת ידו בכדי שלא להפסיד הנגזל, ובמלוה ופקדון שגם מצוות והשיב אין בזה א"צ להניחה לפני ב"ד כלל, אלא תהא מונחת תחת ידו עד שיתברר הדבר, וכן מוכח משינוי הלשון שבפקדון נקיט "מונח" ובגזילה קאמר "ויניח" וכמו שכתבתי ודו"ק היטב, וכן מסיק הש"ך לקמן (סי' רכ"ב) דא"צ להוציא הממון מתחת ידו ומשיג על המחבר שכתב שם גבי מקח דמניחם בב"ד, ומקשה דברי המחבר מדידי' אדידי' דלקמן (סי' ש') כתב המחבר גופא דמונחים אצלו ע"ש, ונראה ברור בדעת המחבר דנתכוון למ"ש הריטב"א בחדושיו לב"מ שם דמחלק התם דלגבי מקח שלקח משנים ואינו יודע ממי לקח דצריך להניח דמי המקח בב"ד משום דדמי המקח הלואה הוא גביה שישתמש בהן עד שיבוא אליהו לפיכך צריך להניח דמי המקח בב"ד משא"כ גבי מתניתין בפקדון כיון שהוא פקדון ואינו יכול להשתמש בו יהא מונח ביד הנפקד עצמו ע"ש, ובלי ספק דאשתמיט להש"ך דברי הריטב"א דמחלק בין מקח והלואה לפקדון, ולפ"ז עכ"פ לשיטת הריטב"א והמ"מ והמחבר דקאי בשיטתיה, דכאן בהלואה מחויב להוציאה מתחת ידו ולהניחה בב"ד, מיהו עכ"פ דברי הש"ך נכונים וכמו שכתבתי ודו"ק כי הדברים ברורים בעזה"י:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה