חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הרשאה · סימן קכג
סעיף א' במחבר מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה אלא לתבוע פקדון שביד חבירו ולא כפר לו וכו' דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם ג"כ תמוהים במה שכתבו דמדינא דגמרא אין כותבין אמטלטלין דכפריה, דלכאורה מתבאר מתוך הש"ס דכותבין אכל מילי, דבב"ק (ד"ע ע"א) הכי איתא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי כו' מ"ט משום דר יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו' וזה לפי שאינו ברשותו, איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' טעמא דכפרי' דמיחזו כשיקרא וכו' ובביאור שני הלשונות הללו והנ"מ היוצאים מהם לדינא נראה, דהנה בלישנא בתרא אמר דלא כתבינן אמטלטלי דכפרי' דוקא, אבל לא כפרי' כתבינן, ומשמע דכתבינן אפי' אמטלטלי דגזילה אם אך לא כפרי' מכבר, דטעם דמיחזי כשיקרא לא הוה כ"א שבשעה שכותב ההרשאה כפריה מקודם בב"ד, שתבעו פעם אחת בב"ד וכפריה, אבל מה שכופר לו עתה זה לא מחזי כשיקרא, וכ"כ רש"י שעל האלפ"ס, שם בהדיא, וכיון דללשון זה לא קפדינן כ"א אטעם דמיחזי כשיקרא, משמע דכל היכי דליכא טעם זה כותבין אפי' על מטלטלי דגזילה, ואע"ג שקיי"ל כר' יוחנן דאינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו, צ"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה מטלטלי כיון דלהאי לישנא מסקינן דשליח שוויה עשו תקנה לענין שליחות כאילו היה קונה קנין גמור וסברת התוס' שמשמע מדבריהם דדוקא אם שליח שוויה אז עשו התקנה, ומאי תלי זה בזה, י"ל דעיקר ההרשאה למה לו ואמאי לא סגי בשליחות ממש, הא בכ"מ שלוחו של אדם כמותו, והמתבאר מתוך דברי הראשונים כך הוא, דאין יכול לעשות שליח כ"א על דבר שאינו נוגע כ"א להמשלח בלבד משא"כ אם נוגע גם על זולתו, על חבירו לא יוכל לעשות שליח, והנה כשנותן הרשאה לילך ולתבוע מחבירו, בע"כ שחבירו הנתבע יש לו איזה דין ודברים ורוצה לטעון בב"ד, וא"כ הלא יוכל הנתבע לומר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו, ועל זה לא יוכל לעשות שליח שלא מדעת חבירו, ונמצא דיש בזה שני ענינים על קבלת החפץ יוכל לעשות שליח. אבל על התביעה בב"ד לא מהני שליח כ"א להקנות גוף החפץ שאז יהיה המורשה בעלים של החפץ, והמחבר שכתב בריש סימן הקודם הטעם דשמא ימות, היינו דמשום זה הטעם יכול לעכב גם נתינת החפץ אם ירצה, אבל על התביעה בלא"ה לא מהני בלא הרשאה, ועיין מה שכתבתי בסמוך, וס"ל ללישנא בתרא כיון דעל עיקר הדבר הרי הוא שליח, ורק על התביעה לחוד הוא צריך להקנאה, ולהאי עשו בזה תקנה שתועיל ההרשאה אפי' בדבר שאינו ברשותו וכמ"ש הנמוק"י כיון שגם שליחות מעורב בה שבזה א"צ כללו הקנאה, להכי עשו התקנה, זהו הסבר התוס', ונ"ל שבזה פליגי שתי הלשונות שבש"ס, דלשון קמא סובר בזה, דאם עשאו שליח היה מהני לפחות על קבלת החפץ, מ"מ עכשיו שמוכרח הוא להקנאה, עוקר השליחות לגמרי, ולא הוה שליח כלל רק מורשה לחוד, וכיון שכל עיקרו לא בא כ"א מצד מורשה צריך להיות שההקנאה מהני מדין, וכיון שאינו ברשותו אינו מועיל כלל, ולשון בתרא סובר דאינו עוקר השליחות כלל, ורק ע"י ההרשאה רוצה להוסיף שיועיל לתבוע אותו לדין ולא יהא יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את, אבל על קבלת ושמירת החפץ הוה שליח, וכיון ששליחות מעורב בה עבדינן שפיר תקנה וכסברת הנמוק"י, ויישבתי בזה סברת רש"י שם בד"ה משום דר' יוחנן וז"ל דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו והלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנפקד עכ"ל, ועיין בקצוה"ח כאן שהקשה למה עזב הנ"מ המוזכרת בש"ס שיכול לומר לאו בע"ד דידי את, ותופס נ"מ הזאת, ולמה שכתבתי א"ש דרבותא אשמועינן בזה שאפילו בקבלת החפץ דבזה מהני שליחות בכ"מ, מ"מ עכשיו שעשה הרשאה בטל השליחות ויכול לחזור ולתבוע, וכ"ש לענין דין ודברים לתבוע שבזה לא מהני שליחות, היוצא מזה דללישנא בתרא דסובר דשליחות מעורב בזה, ממילא מהני ההקנאה מצד התקנה, ויהיה הדין שיכול לכתוב הרשאה מדין הש"ס בכל מטלטלי אפי' דגזילה, ואפי' במלוה ע"פ ג"כ, דמאי איכפת לן אם אינו ברשותו כיון דיכול בזה להקנות גם דבר שאינו ברשותו וכ"כ התוס', וא"כ הא דכותבין אגזילה ואמלוה ע"פ מצד התקנה, היינו מתקנת הש"ס ומדינא דגמרא שגם בימי חז"ל כתבו כן, דזהו המתבאר מלישנא בתרא דנהרדעא, והוא הדבר אשר כתבתי דיש לתמוה טובא על מ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות שלוחין) והטור ומחבר כאן דמדינא דגמרא לא כתבינן כ"א אפקדון דלא כפרי', אבל אגזל ואמלוה אפי' בדלא כפרי' לא כתבינן, והא למה שבארתי התבאר מן הש"ס דכתבינן אכל מילי, והנ"ל ליישב בזה דהרמב"ם והטור ומחבר לא ניחא להו בפי' התוס' דהיכי דשליחות מעורב עבדינן תקנה שיועיל ההרשאה על דבר שאינו ברשותו כיון דסוף סוף צריכים להקנאה, והקנאה מדין לא מהני אדבר שאינו ברשותו כדר' יוחנן, ומאי שנא היכי ששליחות מעורב, ולכן סבירא להו פירוש אחר לגמרי במחלוקת שתי הלשונות, ולישנא בתרא עוד קאתי להחמיר, דללישנא קמא דוקא אמטלטלי דגזילה לא כתבי' אבל אפקדון כתבינן אפי' בדכפריה, דלא חייש למיחזי כשיקרא, ולישנא בתרא בא לאוסופי דלא מיבעי בגזילה ודאי דלא כתבינן מטעם שאינו ברשותו וכר' יוחנן, אלא אפילו בפקדון נמי לא כתבינן כ"א בדלא כפרי', סוף דבר לפרש"י ותוס' לישנא בתרא לאקולי בא ולומר דאחסרון שאינו ברשותו לא חיישינן כלל כיון דשליחות מעורב ויכול לכתוב אגזל ומלוה, ורק אדכפריה קא קפדינן, ולפי' הרמב"ם והטור לישנא בתרא להחמיר קאתי, דבגזל ומלוה ודאי דלא כתבינן מטעם אינו ברשותו, אלא אפי' בפקדון נמי לא כתבינן היכי דכפריה וזה ברור, והדברים הללו הם מקצוע גדול לכל הדינים המבוארים בסימן זה ודו"ק:
סעיף ב' במחבר מי שהיה לו שבועה על חבירו אינו יכול להרשות כו' שאינו דבר שנקנה בקנין, והנה בשער המשפט הקשה דלמ"ש המחבר לעיל בסימן הקודם דלכך צריך הרשאה ולא מהני שליח שעשאו בעדים מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן לשליח ואם יאנסו בדרך יהיה חייב לשלם ליורשים או שמא יבטל השליחות, וא"כ הכא לענין שבועה נהי דלא מהני הרשאה משום שאינו דבר הנקנה בקנין, אבל מה צורך יש בזה להרשאה, הא אפי' אם אינו אלא שליח נמי סגי, דהכא לא שייך הטעם דשמא ימות המלוה או יחזור בו דהא מ"מ אם ישבע נפטר כדאיתא לעיל (סי' פ"ז סכ"ג) דאם נשבע כתקונו ועל דעת ב"ד אפי' שלא בפני התובע נפטר, ושליח הוה אפי' אם ההרשאה תתבטל כמ"ש הרמ"א בסמוך דכל היכי דההרשאה בטילה מ"מ לא גרע משליח שעשאו בעדים ע"ש, אכן למה שכתבתי בדיבור דלעיל דמ"ש המחבר הטעם שמא ימות, היינו דמשום זה הטעם יוכל לעכב גם החפץ, אבל על התביעה בב"ד בלא"ה לא מהני שליח, דכיון דבזה יש נ"מ גם לנתבע, דמצי אמר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו, ובדבר שנוגע גם לאחרים כלום יוכל לעשותו שליח, ודוקא הרשאה שמקנה לו גוף החפץ שאז הוה המורשה בעלים של החפץ ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את ע"ש, ולפ"ז פשוט דעל תביעת השבועה שבזה יש נמי קפידה דמצי אמר בפני האי גברא לא ניחא לי לישבע, דכמו שבתובע יש קפידא דמצי לתבוע שנשבע הנתבע בפני זה וזה כמבואר לעיל (סי' פ"ז), ה"ג ממילא שלנתבע הוה קפידא נמי שלא ניחא לו לישבע בפני זה השליח שהעמיד התובע, וכיון שבמעשה השליחות חב לאחרים דהיינו הנתבע, לא מהני השליחות, דלחוב לאחרים לא יכול לעשות שליח וכמו שכתבתי, ובע"כ נצרך בזה להרשאה, והרשאה לא מהני בשבועה ודו"ק:
סעיף ז' במחבר ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין הממון מיד לוי ויהא מונח ביד ב"ד, מה שקשה בזה לפמ"ש המחבר לעיל (סי' ע"ג) דכפירת הזמן חשוב ככפירה גוף הממון, א"כ איך יכול הנתבע לוי להפוך השבועה על שמעון, הא מכח ההיפוך ישתהה המעות ביד ב"ד וע"ז גופא חייב לוי שבועה דכפירת הזמן ככפירת גוף הממון וא"כ היאך יכול להפוך חצי התביעה, דהא התובע תובעו לשלם לו הממון מיד, וע"י ההיפוך לא ישלם מיד והוה כמהפך רק חצי תביעתו, הגע עצמך מי שתובע לחבירו מנה ונתחייב הנתבע היסת על הכל, היוכל להפוך על התובע ולומר לו השבע וטול חמשים או שאפטר מן השבועה, פשיטא דהנתבע צריך לישבע על הכל או להפוך הכל, וא"כ ה"נ היאך יכול להפוך על התובע ולשלם לו לאחר זמן, הא על הזמן גופא חייב הנתבע שבועה כבר כתבתי שם דעיקר החיוב בהפסד הזמן הוא בשביל שהנתבע נהנה מהמעות, דאילו משום הפסד התובע אין לחייבו דהוה כמבטל כיסו של חבירו דפטור, וא"כ הכא דהמעות מונחים בב"ד ואין הנתבע נהנה מהם פטור ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל סי' ע"ג וסי' קכ"א מזה:
סעיף י"ד בש"ך ס"ק ל' כתב להקשות על ר"ת שסובר דחליפין מהני בעכו"ם, והא לא אשתמיט בשום מקום בש"ס דעכו"ם קונה בחליפין ע"ש, וכל האחרונים חולקים ע"ז, ובכדי להשקיט קצת המבוכה אשר בזה, אפשר ליישב עפמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבדים) דעבד כנעני נקנה בחליפין אבל לא קונה עצמו בחליפין, דחשב שם חמשה דרכים דעבד נקנה בהם, וחשב חליפין בינייהו, ובקונה עצמו חשיב שלשה דרכים ולא חשב בהם חליפין, ואם כי בעיקר מוכרח פסק הרמב"ם מסוגיא דקדושין (דכ"ב ע"ב) דברישא דמתני' חשב התם דברים שעבד נקנה בהם ובסיפא דברים שקונה עצמי בהם, וארישא דמתני' תני בברייתא שם אף בחליפין, וברייתא זאת ארישא דמתני' דנקנה קאי, ומדלא תני הכא גם אסיפא דקונה עצמו מכלל דלא יכול לקנות עצמו מיד האדון בחליפין, כיון דבברייתא לא תני הדין בקונה, ואנן מעצמנו ודאי שאין לדמותם להדדי, דהא יש טעמא רבה לחלק ביניהם, תינח דנקנה בחליפין משום דאיתקש לשדה אחוזה וקרקע נקנה בחליפין, אבל לקנות עצמו מנ"ל, הא בלקנות עצמו כסף ושטר כתיבי, כסף דכתיב והפדה לא נפדתה, ושטר מחופשה לא ניתן לה, אבל חליפין מנ"ל, ומבואר כהרמב"ם לחלק בין נקנה לקונה, אכן קושית הראב"ד חזקה עליו מעובדא דגיטין (דל"ט ע"ב) בההוא אמתא דשקיל כומתי' ושדי ומסיק התם דמשום דהוה כליו של מקנה לא מהני, הא בכליו של קונה מהני, והתם הא מיירי לענין קונה עצמו כדאמר התם קני הא וקני נפשך ואפ"ה מהני אם היה בכליו של קונה, וכן יש להוכיח דעת התוס' דעבד כנעני קונה עצמו נמי בחליפין, דבגיטין שם בד"ה משום דהוה בכליו של מקנה כתבו וז"ל דתניא בקדושין דעבד כנעני נקנה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכל היכי דכסף קונה חליפין נמי קונה וכו' עכ"ל, דלכאורה דבריהם תמוהים מאוד, דכיון שהביאו לברייתא דמפורש בה דעבד נקנה בחליפין א"כ למה הוצרכו להוסיף ולסיים דכל היכי דכסף קונה חליפין נמי קונה, ולדברנו ניחא דבברייתא לא הוזכר כ"א דנקנה בחליפין אבל בקונה עצמו לא הוזכר מידי בברייתא, ומעצמנו נמי אין לדמותם להדדי כמו שכתבתי, ומשו"ה הוסיפו טעם חדש על הא דנקנה בחליפין דכל היכי דכסף קונה חליפין קונה, וממילא דלענין לקנות עצמו נמי כיון דכסף מהני חליפין נמי מהני, והתבאר אפוא דעת התוס' דעבד כנעני קונה עצמו נמי בחליפין ודלא כהרמב"ם, ובכדי ליישב דברי הרמב"ם שלא יסתרו דבריו הסוגיא דגיטין נראה עפמ"ש התורי"ד בחדושיו (קדושין ד"ג) והריטב"א שם, הביאם הב"ש באה"ע (סי' כ"ט סק"ב) דגם מה דאמרינן באשה דלא מצית להתקדש בחליפין אפי' כשיש בו שוה פרוטה, היינו דוקא כשמקדשה במנה ולא נתן לה את המנה ועשה קנין סודר לחזק את הדבר, אבל אם מקדשה בסודר עצמו אף שנותן לה את הסודר בתורת חליפין, מ"מ כיון שיש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף ע"ש, ולפ"ז כל חליפין דאית בה שוה פרוטה אית בה נמי דין כסף דשוה בסף ככסף, ואף שאמר בתורת חליפין לא גרע בזה דין שוה כסף, אלא דאפ"ה במטלטלין דאין מעות קונות אי אפשר לומר דנקנה בכה"ג מטעם כסף, אבל גבי עבד דנקנה בכסף, ע"כ הא דממעט חליפין, היינו כשאין בו שוה פרוטה, או כענין חליפין דאשה שמתחייב במעות ועושה קנין סודר לחזק את הדבר, א"כ אין מקום לקושית הראב"ד, דודאי מתורת חליפין כשעושה רק לחזק את הדבר, או כשאין הסודר שוה פרוטה, איה"נ דלא מהני בעבד וכפי הטעם שכתבתי, רק התם בעובדא דגיטין דשדי לה כומתא, דודאי שבכומתא שהוא כובע הראש אית בה שוה פרוטה, ולכן בכה"ג אי הוה בכליו של מקנה איה"נ דהוה קני, דחליפין כאלו באים ע"ז מתורת כסף. ומה מאוד מדוקדק לפי"ז לשון התוס' דגיטין שם שכתבו משום דחליפין דמי לכסף וכו' כלומר כיון דמיירי בחליפין שיש בהם יותר מפרוטה ה"ז דומה לקנין כסף. וא"כ לאו מטעם חליפין אלא מטעם כסף הוא, ואין להקשות דאיך שייך בזה כסף כיון דנותן לו בתורת קנין סודר וקנין סודר הוה קני ע"מ להקנות כדאיתא בנדרים (דמ"ח ע"ב), ואפי' אי נימא דדמי להילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דבמכר קנה כדאיתא בקדושין (ד"ו ע"א), דזה נמי לא יתכן כלל כיון דס"ל דעבד אין קונה עצמו בחליפין לגמרי לענין שלא יצטרך גט שחרור ג"כ א"כ כיון דבאשה לא מהני מתנה ע"מ להחזיר מטעם שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, גם בעבד לא היה לו להועיל מתנה ע"מ להחזיר אפי' בתורת כסף, לענין שלא יצטרך גט שחרור מהאי טעמא נמי שלא יאמרו גם בחליפין יוצא לחירות לאפקועי איסורא, אכן באחת לא קשה זה כלל, דבעיקר הדין אם קנין סודר הוא קני ע"מ להקנות או לא אם כי הר"ן והרשב"א והרא"ש בנדרים סברי הכי, וגם הרמ"א לקמן (סי' קצ"ה) הביא כן לפסק הלכה, בכ"ז בעיקרו במחלוקת גדולה תלויה, דהנה בנדרים פליגי בזה רב נחמן ורב אשי, רב נחמן סובר דקנין סודר קני ע"מ להקנות הוא, ולדבריו צ"ל שהמקנה אינו זוכה כלל בסודר שיהא נשאר לחלוטין בידו, ואינו נוטלו כ"א לצורך קנין, שהקנין יוגמר עי"ז שלא יוכל לחזור, ורב אשי סובר דאי בעי לתופסו מיתפס, שהסודר נקנה לו לחלוטין ורק ברצונו הוא מחזיר, ומרש"י ב"מ (דמ"ז ע"א) מוכח דסובר כרב אשי, דעל מה שאמרו שם בש"ס אטו חליפין בשופטני עסקינן, פרש"י חליפין דקרא, הרי שפירש דחליפין דקרא מיירי כשהקפיד על השווי ואי נימא כרב נחמן דקנין סודר הוה קני ע"מ להקנות, מה קפידה שייך בזה אחרי שמחויב להחזירו, אע"כ שסובר כרב אשי דאי בעי לתופסה מיתפס, וכן הוא נמי שיטת התוס' (קדושין ד"ו ע"ב) ובהגהות מיימוני (פ"ה מהלכות מכירה) כרב אשי, ובחדושנו לקמן (סי' קצ"ה) הארכתי לבאר יסוד וטעמי פלוגתתם ע"ש, וא"כ י"ל דגם הרמב"ם סובר כרב אשי, אכן שוב חזרתי מזה, דאם כי הרמב"ם לא זכר מזה בהלכותיו, בכל זה אפשר להוכיח שסובר כרב נחמן דקני ע"מ להקנות הוא, דהא רב נחמן קאמר שם שבמקום שהבן מודר הנאה מנכסי אביו רשאי אפ"ה לזכות לצורך הבן דדמיא לקנין סודר דהוה נמי קנו ע"מ להקנות, וא"כ הרמב"ם (פ"ה מהלכות נדרים) שפוסק בזה כרב נחמן, בע"כ שגם בקנין סודר סובר נמי דקני ע"מ להקנות מהני, ובכל זה דברי הרמב"ם דלעיל מיושבים, דזה ברור שמחלוקת רב נחמן ורב אשי היינו בחליפין כאלו שמקנהו בכסף, רק מפני שלא נתנן לו אם הכסף בא הקנין סודר לחזק הדבר שלא יוכל לחזור, בזר הוא דסובר רב נחמן דיכול אח"כ ליקח בחזרה את הסודר, אבל היכי שמקנהו את החפץ בסודר גופא, ושיהיה הסודר בתורת כסף, פשיטא שגם לרב נחמן לא יכול ליקחנו בחזרה אחרי שנתנו כבר למקנה בתורת פרעון, בהכרח שיהיה לחלוטין ביד המקנה, ולאחר שביארנו דעובדא דגיטין מיירי כשנתן לו בתורת כסף, ודאי דלכו"ע לאו על מנת להקנות הוא ודו"ק, ויתר הדברים בביאור דברי הרמב"ם ה"ז עיין בארך בחבורו לקדושין ואכ"מ יותר:
ועפ"י הדברים הללו אפשר להשקיט המבוכה שבדברי הפוסקים בדין חליפין בעכו"ם ולפשר ביניהם ולומר שדוקא חליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק את הקנין לא מהני בעכו"ם, אבל חליפין שמקנה אותו בסודר עצמו מהני בעכו"ם לכו"ע מטעם כסף, ובמה שכתב הש"ך דלא מצינו בש"ס חליפין בעכו"ם תמוה טובא דהא בברייתא דקדושין שהבאתי תנא בהדיא דעבד כנעני נקנה אף בחליפין, ואם היה אפשר ליישב דברייתא מיירי בקונה עצמו ולא בנקנה, היה מקום ליישב ולומר דבקונה עצמו מיד האדון כיון דבהך זכייה יוצא לחירות ונעשה ישראל הרי הוא כישראל מיד ומהני בו חליפין וכמ"ש התוס' (כתובות די"א ע"א) סברא כזאת לענין זכייה, דכיון דבהך זכייה נעשה ישראל הרי הוא כישראל מיד, אכן אי אפשר לפרש כן דהא ברייתא הזאת ארישא דמתני' דמיירי בנקנה הוא דמייתי לה ולא אקונה עצמו וכמו שכתבתי לעיל, רק שבכדי ליישב קצת דברי רבותינו דסברי דלא מהני חליפין בעכו"ם שלא יהיו דבריהם עד הברייתא המפורשת, אפשר לדחוק ולומר שדוקא בעכו"ם גמור הוא דלא מהני חליפין, אבל בעבד כיון שחייב במצוות כאשה דינו כישראל לענין זה דמהני בו חליפין ולכן נקנה שפיר בחליפין אע"ג דאכתי עכו"ם הוא, אפ"ה כיון דבהך זכייה נעשה עבד ונכנס לחיוב קצת מצוות דינו הוא כישראל מיד:
ודע דהפנ"י (קדושין ד"ג) הרעיש מאוד על שיטת ר"ת וסייעתו דסברי דחליפין מהני בעכו"ם, דהא מקרא מלא הוא וזאת לפנים "בישראל' שלף איש נעלו וזאת התעודה בישראל, אלמא שדוקא בישראל נוהג חליפין ולא בעכו"ם והניח בצ"ע, וגם בתשובת מהרשד"ם צווח ככרוכיא על ר"ת כאילו דבריו סותרים דברי הקרא דוזאת בישראל, ולענד"נ אין כאן תימה כלל בישראל דכתיב בקרא אשמועינן דאחד מהם, או הקונה או המקנה בעינן מיהא שיהיה ישראל, וכ"ש שניהם ישראלים, ולא אתי למעוטי כ"א בעכו"ם הלוקח מעכו"ם דכיון ששניהם עכו"ם לא מהני בהו חליפין, משא"כ כשאחד מהם ישראל קרינן בו שפיר וזאת התעודה בישראל ומיני בהן חליפין, וא"כ מקרא דמכסף מקנתו דמיירי בעבד עברי הנמכר לעכו"ם דהמקנה הוא העברי, שפיר הוכיח ר"ת מינה דבכה"ג נקנה בחליפין, ואין להקשות ע"ז מהא דאמרינן בגיטין (דל"ח ע"ב) עכו"ם ישראל קונה עכו"ם בעכו"ם לא כ"ש, הרי דעכו"ם בעכו"ם קיל טפי לקנות מישראל בעכו"ם, ואם בעכו"ם בעכו"ם לא מהני חליפין היאך תיהני ישראל בעכו"ם, דכבר כתבו המפרשים שדוקא בקנין גופו הוא דאמרינן הכי אבל בקנין ממונו איכא לאפלוגי, ועיין ברש"ש קדושין שכתב עוד חילוק אחר בזה, ושוב ראיתי כאן בתומים שכתב דוזאת בישראל, היינו שהמנהג היה כן בישראל, דעכו"ם לא נהגו בו, כי משפטים בל ידעום, ולכך נאמר וזאת לפנים בישראל, ולא סתם בישראל, יישבנו בזה שיטת ר"ת והוכחנו דכן עיקר בש"ס ודו"ק:
שם בש"ך באותו דבור הביא לקושית התוס' (קדושין ד"ג) והיכי ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שרה עפרון גופא לא מיקני בחליפין וכו' דהא אמרינן בבכורות מדישראל בחדא עכו"ם נמי בחדא, ותי' דהיינו לבר מחליפין, ומסיק הש"ך דהעיקר כמו שהבינו בקושיתם דאין חליפין לעכו"ם ואפ"ה הוה ס"ד דש"ס למילף קדושי אשה משדה עפרון, דאע"ג דעפרון עכו"ם הוה מ"מ שדה עצמה נקנית בחליפין לישראל והו"א דהוה"ד אשה ע"ש, ובאמת כפירושו משמע להדיא מלשון רש"י התם בד"ה מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף איש נעלו והתם שדה הואי עכ"ל, ונראה ברור דנתכוון בזה ליישב קושית תוס' דהיכי ס"ד דנילף משדה עפרון והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין דלא מצינו חליפין לעכו"ם, וע"ז כתב רש"י דבאמת משדה עפרון לא ילפינן כ"א דקיחה מיקרי קנין, אבל פרטי הקנייה לא ילפינן משדה עפרון אלא משדה דעלמא, דכל הקנינים המועילים בשדה דע דעלמא מועילים נמי בקדושי אשה, והיינו מה שכתב רש"י מה שדה מקניא בחליפין וישלוף איש נעלו, להורות דפרטי הקנייה לא ילפינן משדה עפרון אלא משדה דעלמא וכפי' הש"ך, וביותר נראה שהתוס' גופא ודאי שהבינו כן בפרש"י, דאל"ה אין שום הבנה לדבריהם במה שהקשו דהיכי ס"ד דנילף משדה עפרון והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין, ולפ"ז בע"כ דהתוס' סברי דמשדה עפרון גופא ילפינן נמי לפרטי הקנייה, וכל מה דלא מהני בשדה עפרון לא מהני גם באשה, א"כ מה הקשו בדבור זה גופא דנילף נמי מהתם דאשה מקודשת בשטר וחזקה, הא בשדה עפרון גופא לא מהני שטר לשיטת התוס' גופייהו בב"ב דלא מהני שטר בעכו"ם, וכן חזקה לא מהני בעכו"ם לשיטת הרמב"ם, ומדאפ"ה מקשו דתיהני באשה שטר וחזקה, בע"כ דסברי דפרטי הקנייה לאו משדה עפרון גופא ילפינן, אלא מסתם שדה דעלמא, ומשדה עפרון לא ילפינן כ"א דקיחה איקרי קנין, וקנין דמהני בשדה מהני נמי באשה, ושוב ילפינן לפרטי הקנייה מסתם שדה דעלמא, וא"כ מאי מקשו תו הא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין, הא אנן לאו משדה עפרון ילפינן לפרטי הקנייה אלא משדה דעלמא, וכיון דבשדה דעלמא מיהני חליפין מהני נמי באשה, וזה אי אפשר שהתוס' יסתרו דבריהם מתוך כדי דיבור באותו דבור, אע"כ שהתוס' סוברים דדעת רש"י הוא דמשדה דעלמא ילפינן, ולכן הקשו משטר וחזקה לשיטת רש"י וכן נראה מסדר לשונם שהביאו שם לפי' הקונטרס והקשו עליו כל הקושיות הללו, ואכן התוס' לעצמם סברי בזה דלא כרש"י, אלא דמשדה עפרון ילפינן גם פרטי הקנייה, ומש"ה הקשו לנפשייהו דא"כ היכי ס"ד דנילף לחליפין משדה עפרון, וקושיא זאת אינה כ"א לסברתם גופא ולא לסברת רש"י, דודאי דלסברת רש"י אין מקום לקושיא זאת כיון דלאו משדה עפרון ילפינן אלא משדה דעלמא ודו"ק היטב כי הדברים נכונים:
ואמנם בעיקר קושיתם, הנה למה שהעליתי בדבור הקודם דגם מה דאמרינן דאשה לא מיקני בחליפין, היינו דוקא כשמקדשה במנה ועושה קנין סודר לחזק את הדבר, אבל כשמקדשה בעצם הסודר אף שנותן לה הסודר בתורת חליפין מ"מ כיון שיש בה שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, וכי גם לענין עכו"ם מחלקינן כן שדוקא חליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק את הקנין הוא דלא מהני בעכו"ם, אבל כשמקנה אותו בסודר עצמו מהני נמי בעכו"ם מיהא מטעם כסף, וא"כ אין מקום כלל לקושית התוס', אלא דאפ"ה מקשו שפיר, דכש"כ דלשיטת הריטב"א הוה קושיתם אלימתא טפי' כיון דלשיטתו דהיכי שמקנה בסודר עצמו הוה מהני אליבא, דאמת וא"כ הא דמסקינן התם דלא מהני, היינו דוקא בחליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק, ואפ"ה בס"ד מקשה ואימא ה"נ, וס"ד דגם חליפין כאלו נמי תיהני דנילף משדה עפרון, הרי שבע"כ דהש"ס רצה לדייק שגם חליפין כאלו תיהני ע"ז מקשו התוס' שפיר דהא חליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק אינו מועיל ובחבורי לקדושין הוכחתי שם בלא"ה דבע"כ הסוגיא הזאה מיירי בחליפין שאינם באים כ"א לחזק, וא"ש טפי קושיה התוס' ודו"ק: