אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הרשאה

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הרשאה

הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים

סימן קכב

סעיף א' במחבר אם ירצה הלוה לא ישלחנו ע"י שלוחו וכו' עד שיבוא בהרשאה וכו', והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם וכו', דין זה תמוה מאוד, דהנה בב"ק (דף ק"ד) גבי עובדא דר' אבא דמסיק זוזי בי רב יוסף בר חמא א"ל לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם וכו' לסוף א"ל אי כתב לך נמי התקבלתי לא כלום הוא דלמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי יתמ' והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא, וברש"י ד"ה שכיב ר' אבא כתב דזקן הוא, ועיין בשמ"ק שכתב בשם הרשב"א שלא ירד לסוף דעת רש"י בזה, דמה הפרש יש בין זקן לבחור, דהא להדיא תנן בגיטין המביא גט והניחו זקן או חולה נותנין בחזקת שהוא קיים, ואפי' בזקן שהגיע לגבורות קאמר אביו התם דלא חיישינן למיתה ע"ש, ואנכי לא ירדתי לסוף דעת הרשב"א בזה, דהא באמת רבא פליג התם עם אביי וסובר דבזקן חיישינן כשהגיע לגבורות, ובב"ק רבא הוא דקאמר דלמא שכיב ר' אבא, לוה פרש"י דזקן היה וכלומר שהגיע לגבורות, ולרבא לשיטתו שפיר חיישינן בכה"ג למיתה, וא"ש דברי רש"י ובהכי ניחא מה שהקשו עוד הראשונים בסוגיא זאת, דאי חיישינן למיתה, א"כ גם הרשאה אמאי מהני להוציא הממון מידו ולמה לא חיישינן נמי דלמא מביב המרשה ונפלו נכסי קמי יתמי והרשאתו שהרשה לאו כלום הוא, ולפרש"י ניחא, דדוקא משום דר' אבא זקן היה חיישינן להכי ודוקא רבא הוא דחייש לזה, אבל בעלמא היכי שאינו זקן, או למאי דקיי"ל כאביי אפי' בזקן נמי לא חיישינן למיתה, כההיא משנה המפורשת בגיטין, ונראה שזה גופא, דחק לרש"י לפרש משום דזקן היה, דהיה קשה לו הא למיתה לא חיישינן וע"ז תירץ דזקן היה ולרבא לשיטתו חיישינן בזקן, ואיה"נ דלדידי' גם בהרשאה לא מהני בזקן, אבל למה דקיי"ל כאביי לא חיישינן כלל למיתה אפי' בזקן ומשו"ה מהני בהרשאה בכל גווני ואפילו בזקן נמי, ותמהני אפוא על המחבר שהביא לטעם דחיישי' למיתה ואפי' שלא בזקן נמי, והא למה שביארתי אפי' לרבא לא חיישינן לזה אלא בזקן ולדידן דלא קיי"ל כרבא בהא, דאביי הא אותבי' בגיטין שם, אפי' בזקן נמי לא חיישינן:

ולכאורא היה אפשר לומר דיש לחוש למיתה אפי' שלא בזקן, ואע"ג דגבי גט קיי"ל כאביי דנותנין לה בחזקת שהוא קיים, הכא שאני, עפמ"ש התוס' (ב"מ דל"ט) גבי ההיא סבתא דהוה לה תלתא בנתא אישתבאי איהי וחדא ברתא וכו' אמר אביי היכי נעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאתתא דלמא שכיבה סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, וכתבו התוס' וז"ל וא"ת הא דתנן המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנין לה בחזקת שהוא קיים וי"ל דדוקא גבי גט בחזקת שהוא קיים משום עיגונא וכן בשביל אכילת תרומה וקרבן אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסבתא וברתא במיתה ע"ש וא"כ ה"נ היינו טעמא, דהחמירו בנכסי יתומים, ולפיכך אינו צריך ליתן לשלוחו, וראיתי שוב בקצוה"ח כאן שמיישב באמת כן, אכן הדברים הללו לענ"ד שגגה הם, ותיתי לי שבתחלת העיון עלה בדעתי ליישב עפ"י דברי התוס' הללו, אלא שדחיתי זה מפני שהתם בעובדא דב"מ, גם זולת החשש דשכיבה סבתא וברתא, הרי יש לפנינו יתום ודאי מההיא ברתא שנשארה פה, דהכי מסופר בש"ם, דאשתכאי הסבתא וחדא ברתא אידך תרי ברתא שכיבא חדא מינייהו ושבקה ינוקא, וכיון שיש לפנינו יתום ודאי משו"ה החמירו לחוש לגביה לדלמא שכיבה נמי סבתא. אבל היכי שייך לומר הכא דמשום יתומים החמירו לחוש למיתה, הא אי לא חיישינן למיתא ממילא אין לנו יתומים ואין מה לחוש להחמיר, ואיך שייך לומר דמשום יתומים החמירו לחוש למיתה דאדרבה לא ניחוש למיתה ולית כאן יתומים כלל וזה ברור ולפלא על הקצוה"ח שפלטה קולמסו דברים כאלו:

סעיף ה' בש"ך ס"ק כ"א כתב בשם מוהרש"ל דאם הקנה לו שליש מן החוב סתם אם הוציא רק השליש א"צ ליתן חלק להמרשה מהשליש שהוציא ע"ש, והשער המשפט הקשה ע"ז למה יגרע משני שותפין שהוציא אחד מהם חצי החוב דצריך ליתן החצי להשותף האחר וכמ"ש הסמ"ע בס"ס זה, וא"כ ה"נ נהי שהקנה לו שליש מן החוב סתם מ"מ הו"ל שותף עמו בחוב ואם יתקלקל החוב ולא יוכל לגבות רק השליש מהחוב ההפסד לכו"ע, וא"נ אף אם קדם המורשה וגבה רק שליש החוב צריך ליתן להמרשה חלקו לפי ערך דדלמא יופסד יתר המעות ע"ש, ולענ"ד לא דמי לשותף, דכיון שעשה עמו שותפות ונכנס עמו בין לריוח בין להפסד כדרך השותפים הרי קיבל עליו חלק מההפסד, משא"כ הכא שלא נכנס עמו בשותפות, רק שהמרשה נתן לו מתנה, ולכן אף אם יופסד אח"כ קצת מהחוב אין צריך המקבל מתנה לסבול מזה, דלא קיבל עליו הפסד, ועוד כיון דהמרשה כתב לו זיל דון וזכי ואפיק נפשך מחצה הוה כהתנה בהדיא ונתן לו רשות ע"ז דהמחצה שיוציא יהא לנפשו, ולא דמי לשותף שגבה מעצמו והשותף השני לא אמר לו שכל מה שתגבה יהא שלך, דפשיטא דבכה"ג אם גבה א"צ לתת להשותף האחר, והכא הא כתב לו בהדיא זכי ואפיק לנפשך, ובזה ניהא נמי טלא יקשה מההיא דלקמן (סי' רנ"ג סעי"ג) בשכיב מרע שאמר תנו לפלוני שוה מאתים זוז מיינו והחמיץ קצת מהיין ההפסד לפי חשבון, דהתם נמי כיון דיהיב לו בסתמא צריך גם מקבל המתנה לסבול לפי חשבון, משא"כ הכא דהרשה לו בהדיא דמחצה שיוציא יהא לנפשו, ועוד י"ל דבשכ"מ שאני, דודאי גם התם היה מהראוי שלא יפסיד כלל אפי' לפי חשבון מהפסד היין, דהא יין צוה לו בארבע מאות ומה לו אם החמיץ, וע"כ התם כיון דלא היה שם קנין ולא מהני רק מתקנתא דרבנן שתקנו דדברי שכ"מ ככתובין דמי, משו"ה יש לנו לדון לפי דעתו, דמשום שהיה יין באלף דינר נתן לו בארבע מאות, שישאר ליורשין ששה מאות, אבל אם נחסר מהיין ולא ישאר להיורשיו שיעור שרצה להשאיר לפניהם יפסידו כולם לפי חשבון, וכ"כ בס' תפ"י בגיטין (דף ס"ו) בעובדא דגניבא יוצא בקולר דמינה ילפינן להך דינא דשכ"מ, דמשו"ה מפסידין לפי חשבון משום דלא היה קנין ולא מהני אלא מדרבנן, אבל אם היה קנין גמור לא הפסיד המקבל מתנה כלום ממה שהחמיץ ע"ש, ולפ"ז הכא שהקנה לו בקנין גמור המחצה או השליש, מה לו אם יופסד שאר החוב כיון דהקנה לו מחצית החוב ודו"ק:

סימן קכג

סעיף א' במחבר מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה אלא לתבוע פקדון שביד חבירו ולא כפר לו וכו' דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם ג"כ תמוהים במה שכתבו דמדינא דגמרא אין כותבין אמטלטלין דכפריה, דלכאורה מתבאר מתוך הש"ס דכותבין אכל מילי, דבב"ק (ד"ע ע"א) הכי איתא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי כו' מ"ט משום דר יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו' וזה לפי שאינו ברשותו, איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' טעמא דכפרי' דמיחזו כשיקרא וכו' ובביאור שני הלשונות הללו והנ"מ היוצאים מהם לדינא נראה, דהנה בלישנא בתרא אמר דלא כתבינן אמטלטלי דכפרי' דוקא, אבל לא כפרי' כתבינן, ומשמע דכתבינן אפי' אמטלטלי דגזילה אם אך לא כפרי' מכבר, דטעם דמיחזי כשיקרא לא הוה כ"א שבשעה שכותב ההרשאה כפריה מקודם בב"ד, שתבעו פעם אחת בב"ד וכפריה, אבל מה שכופר לו עתה זה לא מחזי כשיקרא, וכ"כ רש"י שעל האלפ"ס, שם בהדיא, וכיון דללשון זה לא קפדינן כ"א אטעם דמיחזי כשיקרא, משמע דכל היכי דליכא טעם זה כותבין אפי' על מטלטלי דגזילה, ואע"ג שקיי"ל כר' יוחנן דאינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו, צ"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה מטלטלי כיון דלהאי לישנא מסקינן דשליח שוויה עשו תקנה לענין שליחות כאילו היה קונה קנין גמור וסברת התוס' שמשמע מדבריהם דדוקא אם שליח שוויה אז עשו התקנה, ומאי תלי זה בזה, י"ל דעיקר ההרשאה למה לו ואמאי לא סגי בשליחות ממש, הא בכ"מ שלוחו של אדם כמותו, והמתבאר מתוך דברי הראשונים כך הוא, דאין יכול לעשות שליח כ"א על דבר שאינו נוגע כ"א להמשלח בלבד משא"כ אם נוגע גם על זולתו, על חבירו לא יוכל לעשות שליח, והנה כשנותן הרשאה לילך ולתבוע מחבירו, בע"כ שחבירו הנתבע יש לו איזה דין ודברים ורוצה לטעון בב"ד, וא"כ הלא יוכל הנתבע לומר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו, ועל זה לא יוכל לעשות שליח שלא מדעת חבירו, ונמצא דיש בזה שני ענינים על קבלת החפץ יוכל לעשות שליח. אבל על התביעה בב"ד לא מהני שליח כ"א להקנות גוף החפץ שאז יהיה המורשה בעלים של החפץ, והמחבר שכתב בריש סימן הקודם הטעם דשמא ימות, היינו דמשום זה הטעם יכול לעכב גם נתינת החפץ אם ירצה, אבל על התביעה בלא"ה לא מהני בלא הרשאה, ועיין מה שכתבתי בסמוך, וס"ל ללישנא בתרא כיון דעל עיקר הדבר הרי הוא שליח, ורק על התביעה לחוד הוא צריך להקנאה, ולהאי עשו בזה תקנה שתועיל ההרשאה אפי' בדבר שאינו ברשותו וכמ"ש הנמוק"י כיון שגם שליחות מעורב בה שבזה א"צ כללו הקנאה, להכי עשו התקנה, זהו הסבר התוס', ונ"ל שבזה פליגי שתי הלשונות שבש"ס, דלשון קמא סובר בזה, דאם עשאו שליח היה מהני לפחות על קבלת החפץ, מ"מ עכשיו שמוכרח הוא להקנאה, עוקר השליחות לגמרי, ולא הוה שליח כלל רק מורשה לחוד, וכיון שכל עיקרו לא בא כ"א מצד מורשה צריך להיות שההקנאה מהני מדין, וכיון שאינו ברשותו אינו מועיל כלל, ולשון בתרא סובר דאינו עוקר השליחות כלל, ורק ע"י ההרשאה רוצה להוסיף שיועיל לתבוע אותו לדין ולא יהא יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את, אבל על קבלת ושמירת החפץ הוה שליח, וכיון ששליחות מעורב בה עבדינן שפיר תקנה וכסברת הנמוק"י, ויישבתי בזה סברת רש"י שם בד"ה משום דר' יוחנן וז"ל דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו והלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנפקד עכ"ל, ועיין בקצוה"ח כאן שהקשה למה עזב הנ"מ המוזכרת בש"ס שיכול לומר לאו בע"ד דידי את, ותופס נ"מ הזאת, ולמה שכתבתי א"ש דרבותא אשמועינן בזה שאפילו בקבלת החפץ דבזה מהני שליחות בכ"מ, מ"מ עכשיו שעשה הרשאה בטל השליחות ויכול לחזור ולתבוע, וכ"ש לענין דין ודברים לתבוע שבזה לא מהני שליחות, היוצא מזה דללישנא בתרא דסובר דשליחות מעורב בזה, ממילא מהני ההקנאה מצד התקנה, ויהיה הדין שיכול לכתוב הרשאה מדין הש"ס בכל מטלטלי אפי' דגזילה, ואפי' במלוה ע"פ ג"כ, דמאי איכפת לן אם אינו ברשותו כיון דיכול בזה להקנות גם דבר שאינו ברשותו וכ"כ התוס', וא"כ הא דכותבין אגזילה ואמלוה ע"פ מצד התקנה, היינו מתקנת הש"ס ומדינא דגמרא שגם בימי חז"ל כתבו כן, דזהו המתבאר מלישנא בתרא דנהרדעא, והוא הדבר אשר כתבתי דיש לתמוה טובא על מ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות שלוחין) והטור ומחבר כאן דמדינא דגמרא לא כתבינן כ"א אפקדון דלא כפרי', אבל אגזל ואמלוה אפי' בדלא כפרי' לא כתבינן, והא למה שבארתי התבאר מן הש"ס דכתבינן אכל מילי, והנ"ל ליישב בזה דהרמב"ם והטור ומחבר לא ניחא להו בפי' התוס' דהיכי דשליחות מעורב עבדינן תקנה שיועיל ההרשאה על דבר שאינו ברשותו כיון דסוף סוף צריכים להקנאה, והקנאה מדין לא מהני אדבר שאינו ברשותו כדר' יוחנן, ומאי שנא היכי ששליחות מעורב, ולכן סבירא להו פירוש אחר לגמרי במחלוקת שתי הלשונות, ולישנא בתרא עוד קאתי להחמיר, דללישנא קמא דוקא אמטלטלי דגזילה לא כתבי' אבל אפקדון כתבינן אפי' בדכפריה, דלא חייש למיחזי כשיקרא, ולישנא בתרא בא לאוסופי דלא מיבעי בגזילה ודאי דלא כתבינן מטעם שאינו ברשותו וכר' יוחנן, אלא אפילו בפקדון נמי לא כתבינן כ"א בדלא כפרי', סוף דבר לפרש"י ותוס' לישנא בתרא לאקולי בא ולומר דאחסרון שאינו ברשותו לא חיישינן כלל כיון דשליחות מעורב ויכול לכתוב אגזל ומלוה, ורק אדכפריה קא קפדינן, ולפי' הרמב"ם והטור לישנא בתרא להחמיר קאתי, דבגזל ומלוה ודאי דלא כתבינן מטעם אינו ברשותו, אלא אפי' בפקדון נמי לא כתבינן היכי דכפריה וזה ברור, והדברים הללו הם מקצוע גדול לכל הדינים המבוארים בסימן זה ודו"ק:

סעיף ב' במחבר מי שהיה לו שבועה על חבירו אינו יכול להרשות כו' שאינו דבר שנקנה בקנין, והנה בשער המשפט הקשה דלמ"ש המחבר לעיל בסימן הקודם דלכך צריך הרשאה ולא מהני שליח שעשאו בעדים מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן לשליח ואם יאנסו בדרך יהיה חייב לשלם ליורשים או שמא יבטל השליחות, וא"כ הכא לענין שבועה נהי דלא מהני הרשאה משום שאינו דבר הנקנה בקנין, אבל מה צורך יש בזה להרשאה, הא אפי' אם אינו אלא שליח נמי סגי, דהכא לא שייך הטעם דשמא ימות המלוה או יחזור בו דהא מ"מ אם ישבע נפטר כדאיתא לעיל (סי' פ"ז סכ"ג) דאם נשבע כתקונו ועל דעת ב"ד אפי' שלא בפני התובע נפטר, ושליח הוה אפי' אם ההרשאה תתבטל כמ"ש הרמ"א בסמוך דכל היכי דההרשאה בטילה מ"מ לא גרע משליח שעשאו בעדים ע"ש, אכן למה שכתבתי בדיבור דלעיל דמ"ש המחבר הטעם שמא ימות, היינו דמשום זה הטעם יוכל לעכב גם החפץ, אבל על התביעה בב"ד בלא"ה לא מהני שליח, דכיון דבזה יש נ"מ גם לנתבע, דמצי אמר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו, ובדבר שנוגע גם לאחרים כלום יוכל לעשותו שליח, ודוקא הרשאה שמקנה לו גוף החפץ שאז הוה המורשה בעלים של החפץ ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את ע"ש, ולפ"ז פשוט דעל תביעת השבועה שבזה יש נמי קפידה דמצי אמר בפני האי גברא לא ניחא לי לישבע, דכמו שבתובע יש קפידא דמצי לתבוע שנשבע הנתבע בפני זה וזה כמבואר לעיל (סי' פ"ז), ה"ג ממילא שלנתבע הוה קפידא נמי שלא ניחא לו לישבע בפני זה השליח שהעמיד התובע, וכיון שבמעשה השליחות חב לאחרים דהיינו הנתבע, לא מהני השליחות, דלחוב לאחרים לא יכול לעשות שליח וכמו שכתבתי, ובע"כ נצרך בזה להרשאה, והרשאה לא מהני בשבועה ודו"ק:

סעיף ז' במחבר ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין הממון מיד לוי ויהא מונח ביד ב"ד, מה שקשה בזה לפמ"ש המחבר לעיל (סי' ע"ג) דכפירת הזמן חשוב ככפירה גוף הממון, א"כ איך יכול הנתבע לוי להפוך השבועה על שמעון, הא מכח ההיפוך ישתהה המעות ביד ב"ד וע"ז גופא חייב לוי שבועה דכפירת הזמן ככפירת גוף הממון וא"כ היאך יכול להפוך חצי התביעה, דהא התובע תובעו לשלם לו הממון מיד, וע"י ההיפוך לא ישלם מיד והוה כמהפך רק חצי תביעתו, הגע עצמך מי שתובע לחבירו מנה ונתחייב הנתבע היסת על הכל, היוכל להפוך על התובע ולומר לו השבע וטול חמשים או שאפטר מן השבועה, פשיטא דהנתבע צריך לישבע על הכל או להפוך הכל, וא"כ ה"נ היאך יכול להפוך על התובע ולשלם לו לאחר זמן, הא על הזמן גופא חייב הנתבע שבועה כבר כתבתי שם דעיקר החיוב בהפסד הזמן הוא בשביל שהנתבע נהנה מהמעות, דאילו משום הפסד התובע אין לחייבו דהוה כמבטל כיסו של חבירו דפטור, וא"כ הכא דהמעות מונחים בב"ד ואין הנתבע נהנה מהם פטור ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל סי' ע"ג וסי' קכ"א מזה:

סעיף י"ד בש"ך ס"ק ל' כתב להקשות על ר"ת שסובר דחליפין מהני בעכו"ם, והא לא אשתמיט בשום מקום בש"ס דעכו"ם קונה בחליפין ע"ש, וכל האחרונים חולקים ע"ז, ובכדי להשקיט קצת המבוכה אשר בזה, אפשר ליישב עפמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבדים) דעבד כנעני נקנה בחליפין אבל לא קונה עצמו בחליפין, דחשב שם חמשה דרכים דעבד נקנה בהם, וחשב חליפין בינייהו, ובקונה עצמו חשיב שלשה דרכים ולא חשב בהם חליפין, ואם כי בעיקר מוכרח פסק הרמב"ם מסוגיא דקדושין (דכ"ב ע"ב) דברישא דמתני' חשב התם דברים שעבד נקנה בהם ובסיפא דברים שקונה עצמי בהם, וארישא דמתני' תני בברייתא שם אף בחליפין, וברייתא זאת ארישא דמתני' דנקנה קאי, ומדלא תני הכא גם אסיפא דקונה עצמו מכלל דלא יכול לקנות עצמו מיד האדון בחליפין, כיון דבברייתא לא תני הדין בקונה, ואנן מעצמנו ודאי שאין לדמותם להדדי, דהא יש טעמא רבה לחלק ביניהם, תינח דנקנה בחליפין משום דאיתקש לשדה אחוזה וקרקע נקנה בחליפין, אבל לקנות עצמו מנ"ל, הא בלקנות עצמו כסף ושטר כתיבי, כסף דכתיב והפדה לא נפדתה, ושטר מחופשה לא ניתן לה, אבל חליפין מנ"ל, ומבואר כהרמב"ם לחלק בין נקנה לקונה, אכן קושית הראב"ד חזקה עליו מעובדא דגיטין (דל"ט ע"ב) בההוא אמתא דשקיל כומתי' ושדי ומסיק התם דמשום דהוה כליו של מקנה לא מהני, הא בכליו של קונה מהני, והתם הא מיירי לענין קונה עצמו כדאמר התם קני הא וקני נפשך ואפ"ה מהני אם היה בכליו של קונה, וכן יש להוכיח דעת התוס' דעבד כנעני קונה עצמו נמי בחליפין, דבגיטין שם בד"ה משום דהוה בכליו של מקנה כתבו וז"ל דתניא בקדושין דעבד כנעני נקנה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכל היכי דכסף קונה חליפין נמי קונה וכו' עכ"ל, דלכאורה דבריהם תמוהים מאוד, דכיון שהביאו לברייתא דמפורש בה דעבד נקנה בחליפין א"כ למה הוצרכו להוסיף ולסיים דכל היכי דכסף קונה חליפין נמי קונה, ולדברנו ניחא דבברייתא לא הוזכר כ"א דנקנה בחליפין אבל בקונה עצמו לא הוזכר מידי בברייתא, ומעצמנו נמי אין לדמותם להדדי כמו שכתבתי, ומשו"ה הוסיפו טעם חדש על הא דנקנה בחליפין דכל היכי דכסף קונה חליפין קונה, וממילא דלענין לקנות עצמו נמי כיון דכסף מהני חליפין נמי מהני, והתבאר אפוא דעת התוס' דעבד כנעני קונה עצמו נמי בחליפין ודלא כהרמב"ם, ובכדי ליישב דברי הרמב"ם שלא יסתרו דבריו הסוגיא דגיטין נראה עפמ"ש התורי"ד בחדושיו (קדושין ד"ג) והריטב"א שם, הביאם הב"ש באה"ע (סי' כ"ט סק"ב) דגם מה דאמרינן באשה דלא מצית להתקדש בחליפין אפי' כשיש בו שוה פרוטה, היינו דוקא כשמקדשה במנה ולא נתן לה את המנה ועשה קנין סודר לחזק את הדבר, אבל אם מקדשה בסודר עצמו אף שנותן לה את הסודר בתורת חליפין, מ"מ כיון שיש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף ע"ש, ולפ"ז כל חליפין דאית בה שוה פרוטה אית בה נמי דין כסף דשוה בסף ככסף, ואף שאמר בתורת חליפין לא גרע בזה דין שוה כסף, אלא דאפ"ה במטלטלין דאין מעות קונות אי אפשר לומר דנקנה בכה"ג מטעם כסף, אבל גבי עבד דנקנה בכסף, ע"כ הא דממעט חליפין, היינו כשאין בו שוה פרוטה, או כענין חליפין דאשה שמתחייב במעות ועושה קנין סודר לחזק את הדבר, א"כ אין מקום לקושית הראב"ד, דודאי מתורת חליפין כשעושה רק לחזק את הדבר, או כשאין הסודר שוה פרוטה, איה"נ דלא מהני בעבד וכפי הטעם שכתבתי, רק התם בעובדא דגיטין דשדי לה כומתא, דודאי שבכומתא שהוא כובע הראש אית בה שוה פרוטה, ולכן בכה"ג אי הוה בכליו של מקנה איה"נ דהוה קני, דחליפין כאלו באים ע"ז מתורת כסף. ומה מאוד מדוקדק לפי"ז לשון התוס' דגיטין שם שכתבו משום דחליפין דמי לכסף וכו' כלומר כיון דמיירי בחליפין שיש בהם יותר מפרוטה ה"ז דומה לקנין כסף. וא"כ לאו מטעם חליפין אלא מטעם כסף הוא, ואין להקשות דאיך שייך בזה כסף כיון דנותן לו בתורת קנין סודר וקנין סודר הוה קני ע"מ להקנות כדאיתא בנדרים (דמ"ח ע"ב), ואפי' אי נימא דדמי להילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דבמכר קנה כדאיתא בקדושין (ד"ו ע"א), דזה נמי לא יתכן כלל כיון דס"ל דעבד אין קונה עצמו בחליפין לגמרי לענין שלא יצטרך גט שחרור ג"כ א"כ כיון דבאשה לא מהני מתנה ע"מ להחזיר מטעם שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, גם בעבד לא היה לו להועיל מתנה ע"מ להחזיר אפי' בתורת כסף, לענין שלא יצטרך גט שחרור מהאי טעמא נמי שלא יאמרו גם בחליפין יוצא לחירות לאפקועי איסורא, אכן באחת לא קשה זה כלל, דבעיקר הדין אם קנין סודר הוא קני ע"מ להקנות או לא אם כי הר"ן והרשב"א והרא"ש בנדרים סברי הכי, וגם הרמ"א לקמן (סי' קצ"ה) הביא כן לפסק הלכה, בכ"ז בעיקרו במחלוקת גדולה תלויה, דהנה בנדרים פליגי בזה רב נחמן ורב אשי, רב נחמן סובר דקנין סודר קני ע"מ להקנות הוא, ולדבריו צ"ל שהמקנה אינו זוכה כלל בסודר שיהא נשאר לחלוטין בידו, ואינו נוטלו כ"א לצורך קנין, שהקנין יוגמר עי"ז שלא יוכל לחזור, ורב אשי סובר דאי בעי לתופסו מיתפס, שהסודר נקנה לו לחלוטין ורק ברצונו הוא מחזיר, ומרש"י ב"מ (דמ"ז ע"א) מוכח דסובר כרב אשי, דעל מה שאמרו שם בש"ס אטו חליפין בשופטני עסקינן, פרש"י חליפין דקרא, הרי שפירש דחליפין דקרא מיירי כשהקפיד על השווי ואי נימא כרב נחמן דקנין סודר הוה קני ע"מ להקנות, מה קפידה שייך בזה אחרי שמחויב להחזירו, אע"כ שסובר כרב אשי דאי בעי לתופסה מיתפס, וכן הוא נמי שיטת התוס' (קדושין ד"ו ע"ב) ובהגהות מיימוני (פ"ה מהלכות מכירה) כרב אשי, ובחדושנו לקמן (סי' קצ"ה) הארכתי לבאר יסוד וטעמי פלוגתתם ע"ש, וא"כ י"ל דגם הרמב"ם סובר כרב אשי, אכן שוב חזרתי מזה, דאם כי הרמב"ם לא זכר מזה בהלכותיו, בכל זה אפשר להוכיח שסובר כרב נחמן דקני ע"מ להקנות הוא, דהא רב נחמן קאמר שם שבמקום שהבן מודר הנאה מנכסי אביו רשאי אפ"ה לזכות לצורך הבן דדמיא לקנין סודר דהוה נמי קנו ע"מ להקנות, וא"כ הרמב"ם (פ"ה מהלכות נדרים) שפוסק בזה כרב נחמן, בע"כ שגם בקנין סודר סובר נמי דקני ע"מ להקנות מהני, ובכל זה דברי הרמב"ם דלעיל מיושבים, דזה ברור שמחלוקת רב נחמן ורב אשי היינו בחליפין כאלו שמקנהו בכסף, רק מפני שלא נתנן לו אם הכסף בא הקנין סודר לחזק הדבר שלא יוכל לחזור, בזר הוא דסובר רב נחמן דיכול אח"כ ליקח בחזרה את הסודר, אבל היכי שמקנהו את החפץ בסודר גופא, ושיהיה הסודר בתורת כסף, פשיטא שגם לרב נחמן לא יכול ליקחנו בחזרה אחרי שנתנו כבר למקנה בתורת פרעון, בהכרח שיהיה לחלוטין ביד המקנה, ולאחר שביארנו דעובדא דגיטין מיירי כשנתן לו בתורת כסף, ודאי דלכו"ע לאו על מנת להקנות הוא ודו"ק, ויתר הדברים בביאור דברי הרמב"ם ה"ז עיין בארך בחבורו לקדושין ואכ"מ יותר:

ועפ"י הדברים הללו אפשר להשקיט המבוכה שבדברי הפוסקים בדין חליפין בעכו"ם ולפשר ביניהם ולומר שדוקא חליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק את הקנין לא מהני בעכו"ם, אבל חליפין שמקנה אותו בסודר עצמו מהני בעכו"ם לכו"ע מטעם כסף, ובמה שכתב הש"ך דלא מצינו בש"ס חליפין בעכו"ם תמוה טובא דהא בברייתא דקדושין שהבאתי תנא בהדיא דעבד כנעני נקנה אף בחליפין, ואם היה אפשר ליישב דברייתא מיירי בקונה עצמו ולא בנקנה, היה מקום ליישב ולומר דבקונה עצמו מיד האדון כיון דבהך זכייה יוצא לחירות ונעשה ישראל הרי הוא כישראל מיד ומהני בו חליפין וכמ"ש התוס' (כתובות די"א ע"א) סברא כזאת לענין זכייה, דכיון דבהך זכייה נעשה ישראל הרי הוא כישראל מיד, אכן אי אפשר לפרש כן דהא ברייתא הזאת ארישא דמתני' דמיירי בנקנה הוא דמייתי לה ולא אקונה עצמו וכמו שכתבתי לעיל, רק שבכדי ליישב קצת דברי רבותינו דסברי דלא מהני חליפין בעכו"ם שלא יהיו דבריהם עד הברייתא המפורשת, אפשר לדחוק ולומר שדוקא בעכו"ם גמור הוא דלא מהני חליפין, אבל בעבד כיון שחייב במצוות כאשה דינו כישראל לענין זה דמהני בו חליפין ולכן נקנה שפיר בחליפין אע"ג דאכתי עכו"ם הוא, אפ"ה כיון דבהך זכייה נעשה עבד ונכנס לחיוב קצת מצוות דינו הוא כישראל מיד:

ודע דהפנ"י (קדושין ד"ג) הרעיש מאוד על שיטת ר"ת וסייעתו דסברי דחליפין מהני בעכו"ם, דהא מקרא מלא הוא וזאת לפנים "בישראל' שלף איש נעלו וזאת התעודה בישראל, אלמא שדוקא בישראל נוהג חליפין ולא בעכו"ם והניח בצ"ע, וגם בתשובת מהרשד"ם צווח ככרוכיא על ר"ת כאילו דבריו סותרים דברי הקרא דוזאת בישראל, ולענד"נ אין כאן תימה כלל בישראל דכתיב בקרא אשמועינן דאחד מהם, או הקונה או המקנה בעינן מיהא שיהיה ישראל, וכ"ש שניהם ישראלים, ולא אתי למעוטי כ"א בעכו"ם הלוקח מעכו"ם דכיון ששניהם עכו"ם לא מהני בהו חליפין, משא"כ כשאחד מהם ישראל קרינן בו שפיר וזאת התעודה בישראל ומיני בהן חליפין, וא"כ מקרא דמכסף מקנתו דמיירי בעבד עברי הנמכר לעכו"ם דהמקנה הוא העברי, שפיר הוכיח ר"ת מינה דבכה"ג נקנה בחליפין, ואין להקשות ע"ז מהא דאמרינן בגיטין (דל"ח ע"ב) עכו"ם ישראל קונה עכו"ם בעכו"ם לא כ"ש, הרי דעכו"ם בעכו"ם קיל טפי לקנות מישראל בעכו"ם, ואם בעכו"ם בעכו"ם לא מהני חליפין היאך תיהני ישראל בעכו"ם, דכבר כתבו המפרשים שדוקא בקנין גופו הוא דאמרינן הכי אבל בקנין ממונו איכא לאפלוגי, ועיין ברש"ש קדושין שכתב עוד חילוק אחר בזה, ושוב ראיתי כאן בתומים שכתב דוזאת בישראל, היינו שהמנהג היה כן בישראל, דעכו"ם לא נהגו בו, כי משפטים בל ידעום, ולכך נאמר וזאת לפנים בישראל, ולא סתם בישראל, יישבנו בזה שיטת ר"ת והוכחנו דכן עיקר בש"ס ודו"ק:

שם בש"ך באותו דבור הביא לקושית התוס' (קדושין ד"ג) והיכי ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שרה עפרון גופא לא מיקני בחליפין וכו' דהא אמרינן בבכורות מדישראל בחדא עכו"ם נמי בחדא, ותי' דהיינו לבר מחליפין, ומסיק הש"ך דהעיקר כמו שהבינו בקושיתם דאין חליפין לעכו"ם ואפ"ה הוה ס"ד דש"ס למילף קדושי אשה משדה עפרון, דאע"ג דעפרון עכו"ם הוה מ"מ שדה עצמה נקנית בחליפין לישראל והו"א דהוה"ד אשה ע"ש, ובאמת כפירושו משמע להדיא מלשון רש"י התם בד"ה מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף איש נעלו והתם שדה הואי עכ"ל, ונראה ברור דנתכוון בזה ליישב קושית תוס' דהיכי ס"ד דנילף משדה עפרון והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין דלא מצינו חליפין לעכו"ם, וע"ז כתב רש"י דבאמת משדה עפרון לא ילפינן כ"א דקיחה מיקרי קנין, אבל פרטי הקנייה לא ילפינן משדה עפרון אלא משדה דעלמא, דכל הקנינים המועילים בשדה דע דעלמא מועילים נמי בקדושי אשה, והיינו מה שכתב רש"י מה שדה מקניא בחליפין וישלוף איש נעלו, להורות דפרטי הקנייה לא ילפינן משדה עפרון אלא משדה דעלמא וכפי' הש"ך, וביותר נראה שהתוס' גופא ודאי שהבינו כן בפרש"י, דאל"ה אין שום הבנה לדבריהם במה שהקשו דהיכי ס"ד דנילף משדה עפרון והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין, ולפ"ז בע"כ דהתוס' סברי דמשדה עפרון גופא ילפינן נמי לפרטי הקנייה, וכל מה דלא מהני בשדה עפרון לא מהני גם באשה, א"כ מה הקשו בדבור זה גופא דנילף נמי מהתם דאשה מקודשת בשטר וחזקה, הא בשדה עפרון גופא לא מהני שטר לשיטת התוס' גופייהו בב"ב דלא מהני שטר בעכו"ם, וכן חזקה לא מהני בעכו"ם לשיטת הרמב"ם, ומדאפ"ה מקשו דתיהני באשה שטר וחזקה, בע"כ דסברי דפרטי הקנייה לאו משדה עפרון גופא ילפינן, אלא מסתם שדה דעלמא, ומשדה עפרון לא ילפינן כ"א דקיחה איקרי קנין, וקנין דמהני בשדה מהני נמי באשה, ושוב ילפינן לפרטי הקנייה מסתם שדה דעלמא, וא"כ מאי מקשו תו הא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין, הא אנן לאו משדה עפרון ילפינן לפרטי הקנייה אלא משדה דעלמא, וכיון דבשדה דעלמא מיהני חליפין מהני נמי באשה, וזה אי אפשר שהתוס' יסתרו דבריהם מתוך כדי דיבור באותו דבור, אע"כ שהתוס' סוברים דדעת רש"י הוא דמשדה דעלמא ילפינן, ולכן הקשו משטר וחזקה לשיטת רש"י וכן נראה מסדר לשונם שהביאו שם לפי' הקונטרס והקשו עליו כל הקושיות הללו, ואכן התוס' לעצמם סברי בזה דלא כרש"י, אלא דמשדה עפרון ילפינן גם פרטי הקנייה, ומש"ה הקשו לנפשייהו דא"כ היכי ס"ד דנילף לחליפין משדה עפרון, וקושיא זאת אינה כ"א לסברתם גופא ולא לסברת רש"י, דודאי דלסברת רש"י אין מקום לקושיא זאת כיון דלאו משדה עפרון ילפינן אלא משדה דעלמא ודו"ק היטב כי הדברים נכונים:

ואמנם בעיקר קושיתם, הנה למה שהעליתי בדבור הקודם דגם מה דאמרינן דאשה לא מיקני בחליפין, היינו דוקא כשמקדשה במנה ועושה קנין סודר לחזק את הדבר, אבל כשמקדשה בעצם הסודר אף שנותן לה הסודר בתורת חליפין מ"מ כיון שיש בה שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, וכי גם לענין עכו"ם מחלקינן כן שדוקא חליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק את הקנין הוא דלא מהני בעכו"ם, אבל כשמקנה אותו בסודר עצמו מהני נמי בעכו"ם מיהא מטעם כסף, וא"כ אין מקום כלל לקושית התוס', אלא דאפ"ה מקשו שפיר, דכש"כ דלשיטת הריטב"א הוה קושיתם אלימתא טפי' כיון דלשיטתו דהיכי שמקנה בסודר עצמו הוה מהני אליבא, דאמת וא"כ הא דמסקינן התם דלא מהני, היינו דוקא בחליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק, ואפ"ה בס"ד מקשה ואימא ה"נ, וס"ד דגם חליפין כאלו נמי תיהני דנילף משדה עפרון, הרי שבע"כ דהש"ס רצה לדייק שגם חליפין כאלו תיהני ע"ז מקשו התוס' שפיר דהא חליפין כאלו שאינם באים כ"א לחזק אינו מועיל ובחבורי לקדושין הוכחתי שם בלא"ה דבע"כ הסוגיא הזאה מיירי בחליפין שאינם באים כ"א לחזק, וא"ש טפי קושיה התוס' ודו"ק:

סימן קכד

סעיף א' במחבר ונשים יקרות כו' משגרין להם סופר' הדיינים, התומים לעיל (סי' י"ג) הקשה מכאן על מ"ש המחבר שם דבעינן שהבעלי דינים יהיו עומדים בפני הדיינים, וא"כ איך משגרין להם סופרי הדיינים ע"ש ועיין מה שכתבנו בחדושנו שם לתרץ:

סימן קכה

סעיף א' במחבר דהולך כזכי דמי, וכתבו הסמ"ע והש"ך דדוקא בחוב ופקדון אמרינן הולך כזכי אבל לא במתנה, ועיין מה שכתבנו בחדושנו בסמוך סעיף ה' מזה

שם במחבר ואם החזיר ללוי המנה לראובן והעני אח"כ ולא היה לו ממה לפרוע בענין שהפסיד שמעון חייב לוי לשלם שהוא פשע במה שהחזיר ואם מחמת אונסו וכו' שחייב עליו וכו', לשון זה כתב כן הרמב"ם (פט"ז מהלכות מלוה), והמ"מ כתב דהרמב"ם הוכיח דין זה דכשהחזיר בלא אונס חייב, מעובדא דדוסתאי בר ינאי (גיטין די"ד) דלא החזיר כ"א עד דמצערו לי' טובא, וראיתי מקשים למה יתחייב השליח הא בפקדון שומר שמסר לשומר אינו חייב כ"א משום טעם דאנת מהימן לי בשבועה ואיהו לא מהימן לי, וברגיל להפקיד פטור, וא"כ מי גרע מה שהחזיר הפקדון למי שהיה אצלו מתחלה, ממי שרגיל להפקיד אצלו, ובפשוטו נראה דהא דאמרינן ברגיל להפקיד דפטור, היינו מסתמא, אבל אם המפקיד גילה דעתו שאינו רוצה להפקיד עוד בידו, פשיטא דבכה"ג אינו רשאי עוד למוסרו לידו, וא"כ בעובדא דהתם שר' אחא המפקיד אמר להו לשלוחים בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי, הרי שאמר בפירוש שאינו רוצה עוד להחזיק אצל הנפקד, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אם מחמת שאינו רוצה להאמינו יותר, אם מחמת שנצרך לו החפץ ולכן בכה"ג לא היה רשאי למוסרו עוד גם לאותו נפקד גופא אם לא מחמת אונס, אלא דא"כ יקשה דאיך הוכיח המ"מ מעובדא זאת לדין הרמב"ם שכתב המחבר כאן, דהנפקד מעצמו מסרו לשליח והמפקיד לא גילה דעתו דניחא לו בזה, הא יש לחלק דשאני התם כיון שהמפקיד גילה דעתו שרוצה לקבל בחזרה מן הנפקד, משא"כ בנידון דהרמב"ם שפיר פטור השליח כיון שמסרו לשומר הראשון שהיה אצלו מתחלה, והנה על המ"מ יש ליישב כשנדייק בלשון הרמב"ם שלא כתב דינו כ"א בהלואה כנ"ל ולא זכר כלל מפקדון, ובהלואה שפיר י"ל שאפי' אם לא גילה דעתו בפירוש נמי אמרינן דמסתמא ניחא למלוה שהלוה יחזירם לשליח, וכמו שיש חילוק בין מלוה לפקדון, דבפקדון לא אמרינן הולך כזכי כ"א בהוחזק הנפקד כפרן, ובהלואה אפילו לא הוחזק כפרן נמי אמרינן דניחא לו בחזרתו, והטעם כתבו הפוסקים דמלוה ניתן מתחלה רק לטובת הלוה שיוכל להוציא בהוצאה, ומתחלה לא הלוהו אלא למלאת בקשתי, ולכן אינו רוצה שיוחזר עוד הפעם ללוה להוציאם, ושמא יוצרך המלוה עצמו להמעות ולא יוכל להשיגם, ומשו"ה בכל אופן הוה זכות למלוה שיבואו המעות בעין לשליח, משא"כ בפקדון שגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ויוכל ליקחם בכל עת שרוצה, ושמעון הפקידו בידו להנאתו, משו"ה כל שלא נעשה אח"כ כפרן אין זכות בחזרתו וכמ"ש הסמ"ע ע"ש, ועיין מה שכתבנו בחדושנו בסמוך בסעיף ה', וכמו כן י"ל נמי לענין זה, דבהלואה אע"ג שלא גילה דעתו בפירוש שרוצה לקבלו מיד הלוה, מסתמא נמי אמרינן דניחא לו, ודוקא בפקדון אמרינן שיגלה דעתו בפירוש שרוצה לקבל בחזרה ומסתמא אמרינן דניחא לו שיחזיק עוד הפקדון גם להבא, אבל בהלואה סתמא כפירושו דמי, ולכן הרמב"ם דלא מיירי כ"א בהלואה שפיר י"ל דכל זמן שאין השליח אנוס דחייב מ"מ אפי' כשלא גילה דעתו, ומדוקדק מאוד לשון הרמב"ם שלא סתם דינו כ"א בהלואה ולא בפקדון, הינו משום דבפקדון באמת אינו חייב השליח כשהחזיר, אכן על הטור והמחבר כאן שכתבו גם בפקדון כן דחייב השליח אפי' כשהנפקד מעצמו מסר לשליח, יש לתמוה מנ"ל הא, דמעובדא דגיטין אין ללמוד דיש לחלק דשאני התם שהמפקיד צוה בפירוש לקחתם מהנפקד, ואכן המעיין בלשון הטור ומחבר שכתבו וז"ל ואם החזיר השליח המנה והעני הנפקד אח"כ ולא היה לו ממה לשלם בענין שהפסיד המפקיד חייב השליח, הרי שדייקו לכתוב דמיירי דוקא בהעני הנפקד, והם סוברים דבשומר שמסר לשומר ורגיל להפקיד דאם פשע השני ואין לו לשלם חייב הראשון, דלא מיפטר מן האחריות לגמרי ולכן כיון שהעני הנפקד ואין לו ממה לגבות מחויב השליח מדין שומר שמסר לשומר, אבל בלא העני ויש לו ממה לשלם פטור השליח, והרמב"ם דאינו מיירי כ"א בהלואה דשם הוה פשיעה בכל ענין מה שהחזיר חייב אפי' בלא העני, ומשו"ה לא זכר הרמב"ם העני, ועיין בש"ך שנדחק להבין מה לי העני או לא, ולמה שכתבתי הדבר מבואר דמשום פקדון בעינן דוקא העני, אבל משום הלואה איה"נ שאפי' בלא העני חייב וק"ל:

ובפשוטו נ"ל ליישב הקושיא דלעיל למה יתחייב השליח בפקדון כיון שהחזיר למי שהיה אצלו מתחלה כיון דבפקדון לא זכה השליח. אלא כשהוחזק כפרן וכדאוקימתא דלעיל, וא"כ ממ"נ אי לא הוחזק כפרן הא לא זכה השליח כלל ויכול להחזירם להנפקד כיון דלא יצאו עוד מרשותו של הנפקד, ואי בהוחזק כפרן דמיד שקיבל השליח זכה בהם. בזה פשיטא שאינו רשאי להחזירם להנפקד, דאנן סהדי שהמפקיד לא ניחא לו שיחזירם עוד הפעם לידו, ואפי' אם המפקיד לא גילה זה בפירוש, סתמא כפירושו, והשליח הוא פושע גמור שמוסר מעצמו למי שהוחזק כפרן, ולא דמי לשומר שמסר לשומר כלל, והרמב"ם שלא זכר לדין זה נמי בפקדון, היינו משום דסמיך על מה שכתב (פ"א מהלכות שכירות) דבפקדון לא אמרינן הולך כזכי כ"א בהוחזק כפרן ולכן ממילא ידעינן דחייב כשהחזיר:

שם באו"ד ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כן הוא בש"ס (ספ"ק דגיטין) הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכי דמי וזכות הוא לו להמלוה שיצא הממון מתחת ידו ומ"מ חייב באחריותו כיון שהמלוה לא נתן רשות למוסרו ביד זה, והנה בשער המשפט הקשה ע"ז מהא דאמרינן בחולין (דף פ"ג) בד' פרקים משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי' שור אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן וכו' ופריך הש"ס והא לא משך אמר רב הונא אמר רב כשמשך ופריך א"ה אימא סיפא אבל בשאר ימות השנה אינו כן והא משך אמר רב שמואל בר יצחק לעולם שלא משך וכגון שזיכה לו ע"י אחר, בד' פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו, בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם אלא בפניו ע"כ, והרי התם כל זמן שהמעות מיד מוכר אחריות המעות עליו אפי' מאונסין דצריך ליתן ללוקח או המעות או הדבר שמכר לו כמבואר לקמן (סס"י קצ"ח) ואפ"ה כשזיכה לו את הבהמה ע"י אחר ומתה מת לוקח כיון דמסירתו ליד אחר זכות הוא ללוקח נפטר המוכר מאחריות ולא מצי הלוקח לומר לא היה לך למוסרו ביד אחר אף דמסירת הבהמה הוה כפרעון המעות, א"כ ה"נ כיון דהולך כזכי דמי וזכות הוא להמלוה שיוציא את המעות מתח"י הלוה כשזיכה לו ע"י אחר יפטור הלוה מאחריות ע"ש שנדחק בזה, ולענ"ד לק"מ, דבעיקר הדין דחייב הלוה באחריות יש להבין כיון דהולך הוה כזכי, וזכה השליח בעד המלוה דזכות הוא לו, וממילא המעות ברשות המלוה וא"כ למה יחויב הלוה באחריות דהא מעות של מלוה הם שנאבדו, ומה שייך בזה הטעם שהמלוה לא נתן רשות למוסרו ליד זה, כיון דהמעות נעשה שלו, ושלו הוא דנאבד, וצ"ל דבאמת אין הטעם משום דלא נתן רשות, אלא משום דלא קנה השליח כלל את המעות לענין זה שיהא ברשות המלוה, דמה זכות הוא להמלוה שיעמדו המעות ברשותו ואחריותו טרם שיגיעו לידו, והלא טוב לו יותר שעד שיגיעו לידו יעמדו אכתי באחריות הלוה, עיקר הזכות שיש למלוה בזה, הוא רק שלא יהיו המעות ביד לוה, אלא יוציאם מתח"י, אבל שיזכה בהם המלוה זה לא ניחא לו שיזכה בהם ויעמדו באחריותו, וכיון דזכין לאדם שלא בפניו אי"א כ"א בדבר שזכות הוא לו, משו"ה אמרינן דהשליח לא זכה בהמעות כ"א לענין זה שאם בא לחזור אינו חוזר, דזה הוה ודאי זכות למלוה, אבל לא יוכל לזכות בגוף המעות שגוף המעות יהיו נחשבים של מלוה ובאחריותו, דזה הוה חוב, וכיון דלא זכה בהמעות והמעות הם אכתי של הלוה, דק לא וכיון לחזור וליקחם מיד השליח, אבל גוף המעות הם של הלוה ממילא חייב באחריותו, ורק היינו טעמא דחייב באחריות משום דלא זכה המלוה כלל בהמעות, משום דזכייה בגוף המעות חוב הוא לו, דמה לו ולצרה הזאת לקבל האחריות טרם שיגיעו לידו, אבל אם עצם הזכייה הוה זכות, הי' ממילא האחריות על המלוה וזה ברור, ולפ"ז לא שייך הך דין כ"א בלוה ומלוה, שעצם הזכייה חוב הוא למלוה, ורק ההוצאה מתח"י הלוה הוא הזכות, משא"כ בההיא דחולין, עצם הזכייה בבהמה הוה הזכות, דהא עיקר מה שנתן מעות הוא בכדי לזכות הגוף הבהמה, והלוקח מצדו גלה דעתו שחפץ לזכות וגם נתן מעות לצורך זה, רק שמעות אינם קונות בלא משיכה, ולכן כשזיכה לו הבהמה ע"י אחר, זכה לו את גוף הבהמה, וכיון שגוף הבהמה נעשית של לוקח, ממילא כי מת מת ללוקח, דשלו הוא דמתה, ולא שייך למיפטריה מטעם דיאמר למוכר לא היה לך למוסרו ביד אחר כיון דזכות הוא לו ואנן סהדי דניחא לו וזה ברור:

סעיף ב' במחבר הא דמפקדון יוכל לחזור כו' דוקא כשהוחזק כפרן, וכתב הסמ"ע אבל בהלואה דלהוצאה ניתנה כו' בכל ענין הוה זכות לשמעון שתצא מידו דראובן ע"ש, והנה מדברי התוס' דגיטין (די"ד ע"א) מוכח דאפי' בהלואה נמי לא הוה זכות אלא בהוחזק כפרן דוקא דבד"ה לסוף אשתמיט כתבו וז"ל אע"ג דלא הוחזקו כפרנים וכו' ע"ש, והא התם באשראי דהיינו הלואה כפרש"י ואפ"ה מצרכי בהוחזק כפרן, וכ"כ שם המהרש"א להדיא בכוונת התוס' דאם לא הוחזק כפרן יכול לומר אין רצוני שיהא הלואתי ביד אחר ע"ש שכתב מילתא בטעמא, ואכן מן הסוגיא מוכח להיפך, דהא התם מביא מן הברייתא סיוע לרב דהולך כזכי בהלואה, ואי נימא דמה שמוקי הש"ס לברייתא בהוחזק כפרן הוה נמי בהלואה, א"כ איך מייתי מינה סיוע לרב הא בכה"ג גם שמואל מודה דזכות הוא לו, אלא ודאי שדוקא פקדון מוקמינן בהוחזק כפרן, ובהלואה בכל אופן הוה זכות, ומן התוס' אין ראיה, דכבר כתבו המפרשים דהתוס' לא יפרשו כפרש"י דאשרתא דקאמר התם היינו הלואה, אלא כפי' הערוך דהיינו פקדון חבילה של בגדים עיין בקרבן נתנאל ומהר"ם לובלין שם:

סעיף ה' במחבר בד"א דהולך כזכי במלוה או בפקדון אבל במתנה לא הוה כזכי וכו', הכי הוא דעת התוס' (גיטין די"א ודי"ד ע"א) והשיגו על פרש"י שם (דף י"ד) דגם במתנה הוה הולך כזכי ע"ש:

והנה באמת קושית התוס' עצומה על רש"י מש"ס ערוך (גיטין דל"ב) דאמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דמי, הרי מפורש דבמתנה אין הולך כזכי כמו בגט. וראיתי בס' גרש ירחים שמיישב זה על פי מה שכתוב (גיטין דס"ג) למימרא דהולך לאו כזכי והא איתמר הולך מנה שאני חייב וכו' אינו יכול לחזור, ומשני רב מספקא לי' ובממונא לקולא, ופרש"י והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לכן אינו חוזר, ולפ"ז צ"ל דאביי פליג אדרב וסובר הולך לאו כזכי לגמרי, וא"כ לרב גופי' דמספקא לי' גם במתנה הממע"ה ושפיר פרש"י לרב לשיטתו עכ"ד, ובמחכ"ת הגדולה שגה בזה בתרתי, בגמרא ובסברא בגמרא דהכא לא אליבא דרב פרש"י כן אלא אליבא דשמואל דגם שמואל מודה במתנה ועוד דגם מ"ש רש"י דכיון דמספקא לו מיקרי הנותן מוציא מחבירו ואינו יכול לחזור, לא אמר זה אלא בחוב דליכא התם חזקת מרא קמא, משום דלפרעון קיימא, אבל במתנה דאיכא חזקת מרא קמא אמרינן מספיקא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא וכ"כ הרשב"א שם להדיא, ויש לי להוכיח שבע"כ גם רש"י סובר הכי, דבגיטין (די"ד ע"א) ברייתא דהולך מנה לפלוני ומת משלח דסברי רבנן דיחלוקו, משום דמספקא להו, וברש"י ד"ה מספקא להו פי', דמספקא אי כזכי דמי או לא ואם מצוה לקיים דברי המת ע"ש, וכבר הקשו המפרשים מי הכריח לרש"י לפרש זה, והא בספיקא דהולך כזכי לחוד נמי סגי, והנ"ל דאי משום ספיקא חד לא הו"ל למימר יחלוקו אלא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא וכמ"ש התוס' דכן צריך להיות כמו בכל דוכתא דאמרינן מספיקא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, משו"ה כתב רש"י דשאני הכא דהוה ספק ספיקא, וס"ל לרש"י דספק ספיקא נגד חזקת מרא קמא הוה ספק השקול, ואע"ג דבמקום חזקת ממונא אפשר דלא מהני גם ספק ספיקא להוציא וכמ"ש התוס' (כתובות ד"י), אבל במקום חזקת מרא קמא מהני ספק ספיקא, לא להוציא לגמרי, כ"א שעי"ז יהיה ספק השקול, אלא דאכתי צריך היאור, דמשמע מכאן שהנותן מיקרי מוחזק מחמת חזקת מרא קמא והמקבל הוא המוציא, ולכן אי לאו מעלת הספק ספיקא הוה אמינא שיחזירו לנותן והא איפכא שמעינן לה בגיטין דס"ג דאמרינן שם למימרא דמספקא לי' לרב אם הולך כזכי דמי והא איתמר הולך מנה שאני חייב אמר רב חייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר התם ספק ממונא לקולא וכו', וברש"י ד"ה ספק ממונא לקולא והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר ע"ש, הרי להדיא דהנותן מיקרי מוציא ולא אמרינן אוקי בחזקת מרא קמא, אכן דבר זה מתורת הרשב"א ילפינן ובחדושיו לגיטין שם כתב ז"ל דהא דס"ל לאביי שם דל"ב דהולך במתנה לאו כזכי הוא משום ספיקא ולכן אמר אביי דשליח מתנה כשליח הגט דכיון דמספקא לן במתנה אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, דהא דס"ל לרב בהולך בחוב דאינו יכול לחזור משום דמספקא לו אם הולך כזכי זהו משום דלא שייך התם לומר אוקי אחזקת מרא קמא משום דכיון דמה שבידו משל אחרים הוא דמשדר להו ע"כ, ספיקא לקולא הוא עכ"ל, וכוונתו דלכן בחוב לא שייך חזקת מרא קמא משום דלפרעון קיימא, הרי שדוקא בחוב אמרינן הכי, אבל הכא דמיירי במתנה שפיר אמרינן דמוקמינן בחזקת מרא קמא אי לאו מעלה דספק ספיקא, והרי הוכחנו בזה שיטת רש"י דבמתנה אמרינן מספיקא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, ונדחים דברי הגרש ירחים הנ"ל:

והנלע"ד בישוב דעת רש"י עפמ"ש הרשב"א והריטב"א בגיטין דאף בגט מספקא לן אם הולך כזכי, וכן במתנה מספקא לן, והא דסובר אביי שם בדל"ב דהולך במתנה לאו כזכי הוה משום ספיקא, ולכן אמר אביי דשליח מתנה כשליח הגט, דכיון דמספקא לן במתנה אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא ע"ש, והנה כיון דהולך כזכי או לא הוה ספיקא, א"כ יש לעיין למה לא מהני תפיסת השליח כמ"ש בכל ספיקא דדינא דמהני תפיסה מספק, וה"נ ליהני תפיסת השליח שתופס בעד המקבל, ואמנם כבר כתבו האחרונים דנהי דאם תפס בעצמו מהני תפיסה אבל תפיסה ע"י שליח לא מהני, כיון דלולא תפיסתו עבור המקבל היה שייך להנותן ע"כ הוה דינו של שליח כמו חב לאחרים, וכ"כ הנתיבות בכללי תפיסה דלא מהני תפיסת השליח משום דהוה כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ולפ"ז י"ל דשמואל סובר כמ"ד דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה, ומשו"ה מהני לדידי' תפיסת השליח נמי, ואפשר נמי להוכיח בדרך פלפול דשמואל סובר כן עפמ"ש בס' מל"ה להוכיח דהך דינא דתופס לבעל חוב מיתלא תלוי בזה אי שעבודא דאורייתא או לא, דהטעם דלא קנה במקום שחב לאחרים הוא משום דנכסי הלוה נשתעבדו לכל בעלי החובות ואין זה יכול להפקיע שעבוד אחרים, ואף דבעל חוב בעצמו יכול לתפוס ולהפקיע שעבוד אחרים, היינו משום דעביד אינש דינא לנפשי' אבל שליח לא אלים כחו כל כך בדבר שיש לאחרים שעבוד ע"ז, אך זה הטעם שייך אי שעבודא דאורייתא נמצא שנכסי הלוה משועבדים לבעל חוב וברשותם המה, אבל אם נאמר שעבודא לאו דאורייתא, ולדעת הרשב"ם דאפי' מיני' לאו דאורייתא לא שייך טעם זה ושפיר יכול לתפוס ע"ש א"כ לפי"ז רב ושמואל דסברי (ב"ב דקע"ה) שעבודא לאו דאורייתא ממילא דס"ל תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה, ושפיר פרש"י אליבא דשמואל דאי לאו טעמא דמתוך שחייב באחריותו לא היה יכול לחזור ומשום דמהני תפיסת השליח מספק ודו"ק:

סעיף ו' במחבר אם אמר תן מאה לפלוני במתנה י"א שאינו כזכי, ועיין בש"ך ס"ק כ"ח שהוכיח בדעת ר"ת דבמתנה לא הוה תן כזכי אפי' מוסרו לו עתה, ולהרמ"ה הוה תן כזכי בכה"ג אף במתנה, ובכדי לברר סברת ר"ת, שיש לי להוכיח דהכי הוא ג"כ שיטת רש"י כהש"ך נראה להאריך קצת בזה, דהנה בגיטין (דף ט') לגבי האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה, פרש"י בד"ה לא יתנו וז"ל נהי דלהכי זכה דלא מצי למיהדר מיהא מודו רבנן דכל כמה דלא מטי גיטא לידו לא הוה משוחרר וכו' עכ"ל, ובתוס' שם הרבו לתמוה דדברי רש"י סותרים זה את זה ממה שכתב לקמן שם די"ג בד"ה האומר דכתב התם דלא גרסינן תן גט זה לשליח שלא מסר לידו בחייו ומשמע דאם מסר לידו בחייו זוכה בו לאלתר ע"ש, אנכי לא אבין התימה והסתירה הזאת, דהא התוס' גופייהו שם בד"ה האומר כתבו דדוקא כשמסרו לשליחו מיד ליד הוא דאמרינן דלרבנן יצא לחירות בקבלת השליח אבל בשלא מסרו מיד ליד אע"ג שהשליח נטלה מעצמו לא, ופשיטא שדוקא לענין יוצא לחירות הוא דבעינן שהמסירה תהא דוקא מיד ליד, אבל לענין שלא יהא רשאי האדון שוב לחזור לא בעינן זה, אלא כיון שהשליח נטלה והגביה הרי זכה בו עבור העבד כיון שעשה מעשה הקנין במצוות האדון, איך יהא ביכולתו שוב לחזור, ויש לי עוד להסביר טעם הדבר בסברת ר"ת דמצריך שתהא דוקא המסירה מיד ליד, דכל עיקר טעם הסוברים דלרבנן לא מהני הזכייה שיהיה יוצא בו לחירות, משום דחיישינן כיון שאמר תן, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכמ"ש האחרונים, ועיין בקצוה"ח כאן, ולכן כשלא ייפה כח השליח למוסרו מיד ליד הוא דחיישינן להכי, אבל בשמסרו מיד ליד כיון דייפה כחו כל כך למוסרו בזכוי גמור אמרינן שגמר להקנותו מיד, דומה למ"ש הב"י לקמן (ס"ס קנ"ה) בשם הרמ"ה דאע"ג שבצוואת שכ"מ בעלמא יכול לחזור, מ"מ היכי שמסר השכיב מרע לשליח אינו יכול שוב לחזור אפי' לא הגיע עדיין ליד המקבל, ופי' הסמ"ע לקמן (סי' ר"ן סקט"ו) דאע"ג דדברי שכ"מ נמי הוו כמסורין ואפ"ה יכול לחזור, וא"כ מאי עדיף כשמסרו ליד השליח, ופי' הסמ"ע דהא דדברי שכ"מ כמסורין היינו כאילו עשה בעצמו קנין מסירה במצוות הנותן ואין כאן יפוי כח אבל היכי שמסרו מיד ליד ויפה כחו כל כך אמרינן שגמר להקנותו מיד ע"ש שזהו תכן כוונתו, ועפי"ז יתפרש שפיר טעם סברת ר"ת דכשנטלה השליח מעצמו לזכות בו אע"ג דהקנין מועיל שפיר בזה כיון שהיה במצוות המשלח, מ"מ חיישינן שמא לא גמר להקנותו מיד אלא בקבלת העבד את השטר, וכיון שמת בינתים אין רשאי שוב למוסרו דאין שטר לאחר מיתה, אבל כשייפה כחו כל כך למוסרו מיד ליד אמרינן דמסתמא גמר להקנותו מיד, וכן משמע מלשון המרדכי דסברת ר"ת הוא כיון שמסר ונתן חפץ לאחר בעין יפה יהיב לו, ועיין בהגה"א בגיטין שם, וכל זה לא שייך כ"א לענין שיהיה יוצא מיד לחירות, אפי' לא הגיע הגט ליד העבד, אבל לענין שלא יהא רשאי לחזור אין צריך לזה שום יפוי כח, וכיון שהשליח עשה מעשה הקנין במצוות האדון לא יוכל שוב לחזור, ומעתה לפי"ז דברי רש"י מדוקדקים, דבדף י"ג פי' להדיא וז"ל שלא מסרו ליד השליח בחייו וכו' לא זכה לעבד להיות משוחרר עכ"ל, והכוונה דאע"ג שזה ודאי שהשליח מיהא זכה בו בעצמו שנטלו והגביהו, מ"מ כיון שלא היה כאן מסירה מיד ליד לא זכה לעבד להיות משוחרר, ודייק לכתוב שדוקא לענין להיות משוחרר לא מהני, אבל לענין חזרה מהני אפי' בכה"ג דליכא מסירה מיד ליד, והיינו ממ"ש כמ"ש בדף ט' דכל כמה דלא מטא גיטא לידו לא הוה משוחרר כיון דמיירי זה כשלא היה מסירה לשליח מיד ליד וכמו שפי' לקמן, אלא שהשליח בעצמו נטלה, ומשו"ה ודאי שאינו מועיל כ"א לענין זכייה ולא להיות משוחרר דברי רש"י בשני המקומות מכוונים כאחד:

וגדולה מזה נ"ל דאפי' כשמסרו מיד ליד, לא בכל פעם מהני זה לענין שיצא לשחרור עי"ז, דלמה שביארתי דעיקר סברת ר"ת דמסירה מיד ליד מהני הוא משום יפוי כח, א"כ יש לדקדק מה צריך לטעם דיפוי כח, הא מן הדין אינו מועיל בלא מסירה מיד ליד, דבשחרור דילפינן מגט בעינן שתהא נתינה כדכתיב ונתן, וכמו בגט אילו אמר לה טלי גיטך מע"ג קרקע לא אמר כלום משום דבעינן ונתן ביד, שיהא הבעל מסייע בנתינתו, וכיון שכל דיני שחרור איתקש לגט, א"כ כל שאינו נוטלו מיד האדון גופא הוה זה כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא אמר כלום וכמ"ש האחרונים וגם הקצוה"ח כאן, ולמה שכתבתי לפרש דברי ר"ת עפמ"ש הסמ"ע לקמן (סי' ר"ן) שהבאתי לעיל, וכשנדקדק בדברי הסמ"ע יתבאר לנו היטב סברת ר"ת באופן שיתיישב הקושיא, דזה לשון הסמ"ע שם ודע שיש תרי מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי שיזכה בו בתורת קנין אבל לא שיקחנה מיד אל ביתו, ויש מסירה שנותן החפץ בידו שיקחנו מיד אל ביתו ויזכה בו מיד בזכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני סתם מסירה דהא מתנה במקצת מתנת בריא הוא ולא שייך לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין וכשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין משיכה או מסירה, אבל במתנת שכיב מרע בכולה אין סתם מסירה מועלת דלא עדיף מקנו מידו, אבל מסרו לידו בתורת זכוי גמור שיזכה בה ויקחנה לביתו בכה"ג זכה המקבל אפי' אם עדיין לא הגיע ליד המקבל כו' עכ"ל ע"ש היטב, ולמדין אנו מדבריו דתרי מיני מסירה יש, ואם מוסר בידו לעשות רק קנין מסירה בה, זה לא הוה עדיין יפוי כח שזהו רק עצם הקנין, אבל יפוי כח ליכא בזה, ורק כשמסרו לידו לא רק לעשות הקנין, כ"א שיקחנה אל ביתו, מסירה כזה הוה יפוי כח ויזכה בה אפי' עדיין לא הגיע ליד המקבל, וה"נ דכוותה דאם האדון מסר לשליח את השטר רק לשם קנין, שיעשה בו קנין לחוד, זה אין מועיל כ"א לענין חזרה שלא יהא ביכולתו לחזור אחר שעשה קנין, אבל לא שיצא מיד לחירות אע"ג דלא מטא גיטא ליד העבד, דמסירה כזאת אין חשוב כ"א לקנין ולא ליפוי כח, ומה שמצריך ר"ת מסירה מיד ליד הוה הכוונה כשמסרו במסירה חשובה, ובתורת זיכוי גמור שיקחנה מיד לביתו, זה הוה שפיר יפוי כח ומועיל נמי לענין שחרור, ואין מקום שוב לקושית האחרונים הנ"ל, דמה מצריך ר"ת דתן כזכי לא הוה כ"א כשמוסר מיד ליד, הא בלא זה אינו מועיל בלא"ה מטעם דהוה כטלי גיטך מע"ג אה דלמה שביארתי אכתי יועיל טעם זה במקום שמסר לשליח במסירה גרוע' דטלי גיטך מע"ג קרקע ליכא כיון דהשליח נטלו מיד האדון, ואפ"ה לענין שחרור אינו מועיל משום דתן כזכי לא הוה אלא כשמסרו במסירה טובה דוקא וכמו שנתבאר, והנה המפרשים הבינו שדעת רש"י הוא כשיטת הרי"ף בסוגיא דגיטין שם דיש חילוק בין חזרה לשחרור, ולשחרור בעינן שתגיע ליד העבד דוקא, אכן דבר זה טעות הוא, חדא דרש"י שם בדף י"ג פי' דמיירי שלא מסר ליד השליח בחייו הא אילו מסר לשליח בחייו היה מועיל אעפ"י שלא הגיע למקבל, ועוד דביבמות (פ' האשה שהלכה) בעי מיני' רבא מר נחמן המזכה גט לאשה במקום יבם מהו, ופרש"י שם שספק הבעיא הוא אם תתגרש מיד כשזכה אחר הגט בעבורה, והרי"ף מפרש הך בעיא לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין היתר האשה עד שיגיע גט לידה ע"ש, ועיין בט"ז (אה"ע סי' ק"מ) מ"ש בזה, ומדפי' רש"י דלא כהרי"ף מכלל דלא ס"ל כשיטת הרי"ף, אלא ע"כ דרש"י סובר כר"ת דמתגרשת מיד בקבלת השליח, אם אך המסירה לשליח היתה מיד ליד וכנ"ל, ואין להקשות ע"ז ממ"ש רש"י בגיטין (דף ט' ע"ב) בד"ה מילתא דליתא בשאר שטרות וז"ל והא מילתא איתא בשאר שטרות שאם מסר שטר מתנה לשלוחו ליתנו לאחר ומת לא יתנו לאחר מיתה וכו' ולפי מה שהעליתי דרש"י נמי סובר דהיכי דמסר מיד ליד אמרינן תן כזכי וזכה מיד בקבלת השליח אע"ג שלא הגיע עדיין ליד המקבל, א"כ התם דמיירי שמסר השטר מתנה לשליח וכמ"ש רש"י, הרי שהיה המסירה מיד ליד ולמה לא יזכה המקבל מיד בקבלת השליח, ונהי דאפשר לדחוק ולומר דהתם מיירי שמסרו במסירה גמורה רק לשם קנין ולא שיקחנו מיד לביתו. דדוקא כשמסרו במסירה טובה ובזיכוי גמור הוא דמהני מסירה מיד ליד וכמו שבארתי, אכן יותר נראה עפמ"ש הש"ך דבמתנה לא הוה תן כזכי אפי' כשמסרו מיד ליד, וא"כ התם דמיירי רש"י במתנה א"ש, והרי הוכחנו דעת רש"י כהש"ך ודו"ק:

סעיף ז' במחבר וי"א דתן הוה כזכי וכו', הנה בגיטין (די"א ע"ב) בד"ה כל האומר תנו כאומר זכו הקשו התוס' והא ר' יוחנן לית לי' תן כזכי דקאמר בפ"ק דב"מ (ד"י ע"א) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דקאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ע"ש, ולענ"ד נראה ליישב בפשוטו, דהיכי שהמזכה הוא לפנינו והזוכה אינו כאן. והמזכה הוא שאומר תן לפלוני כמו דמיירי בגיטין, בזה אמרינן שפיר דכאשר המזכה רוצה לתת המתנה לפלוני, הרי ברצונו שיזכה בה, ואחרי שהמקבל איננו פה שיוכל לעשות מעשה הזכייה, אמרינן שפיר דמסתמא במה שאמר תנו, כוונתו שיזכה בהם לצורך המקבל, אבל התם בב"מ העובדא היה, דהמקבל מי שרוצה לזכות הוא שאמר תנו, בזה אמרינן שבודאי לא נתכוון כ"א שיגביה עבורו, אבל לא שיזכה בה לצורכו, דאחר שהזוכה עצמו כאן, מהיכי תיתי שיטיל פעולת הזכייה על חבירו דמסתמא שכל פעולה שיוכל לעשותה בעצמו אינו מטילה על חבירו ולכן מעשה ההגבהה שהוא לא יוכל להגביהה מפני שהוא יושב רכוב על החמור, מבקש זה מהשני, אבל פעולת הזכייה שיכול לעשותה בעצמו כשיגיע החפץ לידו, מהיכי תיתי שיטילה על השני, דהא ודאי מיירי שאינו מתיירא מזה שמא יקדימנה המגביה לזכות לעצמו, דאי היה מתיירא ממנו לא היה מבקשו שיגביהנה עבורו דשמא לא ישמע לבקשתו ויגביהנה לצורך עצמו, אע"כ מיירי שהמגביה אינו רוצה לזכות לצורך עצמו, ומשו"ה אמרינן דבמה שאמר תנה לי הוה כוונתו רק שיגביהנה וימסרנה לידו, ולכן ממילא שגם המגביה לא יוכל לזכות עבורו אחרי שלא נעשה שליח כ"א על ההגבהה ולא על הזכייה, ואי נימא דמיירי התם שהמגביה לא ידע כלל שהוא מציאה אלא סבור הוא שממנו נפל, א"כ כ"ש דלא שייך בה זכייה אחרי שלא נתכוון כלל לזכות עבורו וזה ברור:

ובזה יש ליישב נמי הקושיא השניה שהוקשו תוס' שם אח"כ דלא תקון מעמד שלשתן אלא בפקדון, מה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן דהוה הלכתא בלא טעמא, תיפוק לי משום דתן כזכי דהנה לא נוכל לפרש שכוונת קושיתם הוא על רב זביד דמוקי לה התם דמיירי כשהיו יחד במעמד שלשתן, למה הוצרכו לזה, ולא מפרש שבאמת לא היו שלשתן ביחד ואפ"ה קנה מטעם דתן כזכי, דהא זהו הקושיא השלישית שבתוס', ועוד דאי נפרש בכוונתם למה הוצרך כלל לאוקמי שהיה במעמד שלשתן, א"כ מה ענין זה להך דהלכתא בלא טעמא, אפי' יהא בו טעם נכון, סוף סוף מה הוצרך למעמד שלשתן, אפי' כשלא היה המקבל כאן נמי קנה מטעם דתן כזכי, אע"כ דבקושיא הזאת נתכוונו דאפי' לאוקמתא דרב זביד דמיירי כשהיו יחד במעמד שלשתן, למה הוצרך הש"ס לפרש דהקנין הוא משום מעמד שלשתן דהוה הלכתא בלא טעם תיפוק לי' מטעם תן כזכי, ולמה שכתבתי מיושב מאוד, דתן כזכי לא שייך כ"א כשהמקבל איננו פה שיוכל לזכות בעצמו, ולכן בהכרח שזה יזכה עבורו, אבל כשהמקבל הוא ג"כ פה, לא אמרינן תן כזכי, שהוא יזכה עבור המקבל, דמהכי תיתי יטיל הזכייה על השני בשעה שהזוכה עצמו כאן, ובע"כ דתן שאמר לא נתכוון כ"א שיתנה להמקבל והזכייה יעשה המקבל בעצמו:

שם באותו סעיף במחבר אבל אם אמר זכה לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו ואע"ג שלא בא לידו וכו' חילוק זה שמחלק המחבר בין תן לזכי, דבתן בעינן דוקא שימסרנו לידו, ובזכי מהני אפי' כשמופקד בידו מקודם, נובע ממקור זה, וכל עיקר חידוש דינו של ר"ת דבעינן שימסרנו מיד ליד, הוא מכח קושית התוס' (גיטין די"א) בד"ה כל האומר וכו', דמתני' דלקמן שם תנו מנה לפלוני וכו' לא יחזור, מוקי לה רב זביד במעמד שלשתן, ולמה לא פי' משום דתן הוה כזכי, ומכח זה העלה לחדש דתן לא הוה כזכי אלא כשמסרו לו מיד ליד ע"ש, ולפי"ז לא מוכח כ"א דדוקא במה דאמרינן דתן כזכי וכמו דמיירו המשנה דאמר תנו, בזה הוא דבעינן דוקא מסירה מיד ליד, אבל בדאמר בפירוש זכי לא מוכח ממתני' כלל ושפיר מהני אפי' אם מופקד בידו מקודם ואינו מוסרו מיד ליד, ומשו"ה כתבו הטור ומחבר דבזכי לא בעינן תנאי זה, ואין להקשות דלפי"ז אכתי למה מוקי רב זביד במעמד שלשתן, ולא מפרש טעמא דמתני' דמיירי בדאומר זכי להדיא, משום דבמתני' קתני בפירוש תנו מנה ולא אמר זכו, הרי בדאומר תן מיירי, אלא דממה שכתבו התוס' אח"כ להוכיח מדהוצרך מעמד שלשתן מכלל דבאינו מוסר מיד ליד לא מהני ומשו"ה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן דקנה אע"ג שמופקד בידו מקודם לכן, א"כ מזה שפיר יש להוכיח שאפי' בזכי ממש נמי בעינן דוקא מסירה מיד ליד, דאל"ה אכתי יקשה למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן, יתקנו שיאמר זכי בפירוש, אע"כ שאפי' בזכי ממש נמי אין מועיל כשמופקד בידו מקודם לכן, ושוב ראיתי בתורי"ד (שם די"ג) להדיא שאפי' בדאמר לו בפירש זכי לא זכה כשאינו מוסר לו מיד ליד ע"ש, ולפלא שלא זכר זה שום אחד מן הפוסקים דכולם כתבו בפירוש דבזכי ממש מהני בכל אופן, ולמה שכתבתי הרי מהתוס' והתורי"ד לא משמע כן וצ"ע.

שם באותו סעיף במחבר אבל לא אמר זכי אפי' איתי' לפקדון בחצירו של שליח לא זכה למקבל מתנה, וזהו שיטת הרמ"ה המובא בטור דלא קנה כ"א כשאמר יזכה לו חצירי, ועיין בש"ך ס"ק ל"ב מ"ש בזה, והנה לכאורה מן הסוגיא דגיטין (דף י"ג) ומפרש"י שם לא משמע הכי, דעל מה שאמרו בש"ס שם מעמד שלשתן קונה, פריך הש"ס מ"ט, ופרש"י דפרכא הזאת אינה כ"א על מלוה, למה מהני מעמד שלשתן, אבל גבי פקדון לא פריך כלל מ"ט, דפשוט בטעמו דמהני בזה מעמד שלשתן, וכן משמע מלשון הש"ס דקאמר מסתברא מילתי' דרב בפקדון, דגבי פקדון מסתבר טעמו, וכל השקלא וטריא שבש"ס הוא רק על מלוה לחוד, אבל על פקדון לא פריך כלל מ"ט, ובע"כ דטעמו דכשנתרצה הנפקד ליתן להמקבל והפקדון מונח ברשותו הו"ל ברשות המופקדין אצלו, דכיון שקיבל עליו ליתן קנה לו חצירו אפי' לא אמר יזכה לי חצירי ודלא כהרמ"ה דס"ל דלא קנה כ"א כשאמר יזכה לי חצירי' אלא דמיד שנתרצה ליתן זכה לו חצירו, ואלא דאפשר לומר דאפי' לשיטת הרמ"ה נמי י"ל דחז"ל תקנו שיהא רשות שמונח בו של המקבל, וכמו שתקנו קנין ד' אמות קנין דרבנן, ובזה יש לדחות הוכחת התוס' דלעיל שם דמעמד שלשתן קונה בעל כרחו דאי לאו הכא מה צורך למעמד שלשתן יאמר זכי או תן כזכי, ולמה שכתבתי אין ראיה, דאם יאמר תן או זכי היה צריך הנפקד להגביה החפץ ולזכות עבור פלוני ופעמים שאין החפץ בידו ממש ואי אפשר לו לזכות, משא"כ במעמד שלשתן לאו מכח זכיית הנפקד הוא רק מה שמקבל עליו להיות שומר של לוקח, מקנה לו קרקע מקום שהפקדון שם, והך קבלה הוה הכוונה שמייחד לו הקרקע ומקנה שיהיה במקום מוכר, ורשות לוקח קונה לו לא מטעם זכייה, וכן משמע להדיא מדברי רשב"ם בב"ב שם בסוגיא דברשות המופקדין ע"ש, ועוד י"ל בדעת רש"י אם נדייק בלשונו שכתב מ"ט במלוה הא ליתא בעיני', מזה נראה כוונתו דבפקדון לא נוכל להקשות מ"ט, כמו שלא נוכל להקשות על כל הקנינים שתקנו חז"ל שיועיל לקנין, וגם סטומתא שאינו אלא מנהג של סוחרים אפ"ה מועיל, וכיון שתקנו חז"ל שגם מעמד שלשתן הוה קנין מועיל כמו כל הקנינים, אין אנו צריכים כלל לחפש טעמים ע"ז, רק כיון שהכי תקנו חז"ל הוה קנין טוב, ופרכת הש"ס אינו כ"א על מלוה דליתא בעיני', ואפי' קנין גמור מדאורייתא נמי אינו מועיל בדבר דליתא בעיני', ולכן מקשה שפיר מ"ט, דנהי דמעמד שלשתן הוה קנין כמו כל הקנינים ומצד עצם הקנין אין שום חסרון, אפ"ה כיון שעל דבר דליתא בעיני' אין חל שום קנין, א"כ מ"ט מועיל מעמד שלשתן ודו"ק בזה:

שם בקצוה"ח ס"ק ג' הביא לדברי רש"י (ספ"ק דגיטין) בפלוגתא דהולך כזכי וגם במצוה לקיים דברי המת דחכמים אומרים יחלוקו, וכתב רש"י ז"ל מספקא להו אי כזכי דמי או לא ואי מצוה לקיים דברי המת או לא, ונתקשה הקצו"ח מי הכריח לרש"י לפרש זה, דהא בספיקא דהולך כזכי לחוד סגי ועמ"ש, והנ"ל ליישב דאי משום חד ספיקא לא הוה לחכמים לומר יחלוקו אלא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא וכמ"ש שם התוס' דכן צריך להיות כמו בכל דוכתא דאמרינן מספיקא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, משו"ה כתב רש"י דשאני התם דהוה ספק ספיקא, וס"ל לרש"י דספק ספיקא נגד חזקת מרא קמא הוה ספק השקול, ואע"ג דבמקום חזקת ממונא אפשר דלא מהני ספק ספיקא להוציא וכמ"ש התוס' (כתובות ד"י) אבל במקום חזקת מרא קמא מהני הספק ספיקא, לא להוציא לגמרי כ"א שעי"ז יהיה ספק השקול:

אלא דאכתי צריך ביאור דמשמע מזה דהנותן מיקרי מוחזק מחמת חזקת מרא קמא והמקבל הוא המוציא, ולכן אי לאו מעלת הספק ספיקא הו"א שיחזירו לנותן והא איפכא שמעינן לה בגיטין (דף ס"ג) דאמרינן התם למימרא דמספקא לי' לרב אם הולך כזכי והא איתמר הולך מנה שאני חייב אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר התם ספק ממונא וקולא וכו', ופרש"י ספק ממונא לקולא והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר ע"ש, הרי להדיא דהנותן איקרי מוציא ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, אכן דבר זה מתורת הרשב"א ילפינן וז"ל בחדושיו לקמן שם דל"ב דהולך במתנה לאו כזכי הוא משום ספיקא ולכן אמר אביי דשליח מתנה כשליח הגט דכיון דמספקא לן במתנה אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, והא דס"ל לרב בהולך בחוב דאינו יכול לחזור משום דמספקא לי' אם הולך כזכי זהו משום דלא שייך התם לומר אוקי אחזקת מרא קמא, משום דכיון דמה שבידו משל אחרים הוא דמשדר להו ע"כ ספיקא לקולא דבעלים הוא עכ"ל וכוונתו דלכן בחוב לא שייך חזקת מרא קמא משום דלפרעון קיימא, הרי שדוקא בחוב אמרינן הכי, אבל הכא דמיירי במתנה שפיר אמרינן דמוקמינן בחזקת מרא קמא אי לאו מעלת הספק ספיקא:

ודע דהמל"מ (פ"ד מהלכות מלוה) הוכיח מרש"י זאת דספק ספיקא לא מהני להוציא ממון, דהכא תרי ספיקי נינהו לטובת המקבל ואפ"ה אמרינן יחלוקו ולא אמרינן שינתן להמקבל ע"ש, וצ"ע דהכא הא הנותן לא הוה מוחזק וליכא חזקת ממונא כלל כ"א חזקת מרא קמא, וצ"ל דמה שהשליח תופס הוה כאילו שניהם מוחזקים וכמ"ש התוס' בריש ב"מ, אלא דהא מבואר לקמן (סי' רצ"ב סעיף י') דמ"ש התופס דהנפקד תופס בחזקת שניהם דלא נחשב כמוחזק גמור ומהני בו רובא, וכיון דרוב מהני למה לא מהני ספק ספיקא וצ"ע:

סעיף ח' במחבר ראובן שאמר לשמעון הולך מנה ללוי כו' והלך שמעון ליתנו ללוי כו' אם בריא היה הנותן ומת בחיי מקבל יתן ליורשי מקבל דמצוה לקיים דברי המת, וכתב הסמ"ע דהמקבל זכה בה בחייו ויורשיו יורשין אותו, והרי להדיא דמשום מצוה לקיים דברי המת זכה בה המקבל, ושוב השליח עצמו רשאי ומחויב ליתן ליורשיו, ומכאן קשה לי טובא על מ"ש הנתיבות בחדושיו למס' גיטין (דף י"ג) לחלק בין אם היה קנין ממש מיד הנותן או רק מצוה לקיים דברי המת, דכל היכי שהיה קנין אז יוכל הב"ד או השליח לתת להמקבל כיון דכבר קנהו ושל המקבל הוא ויכולים ליתנו לידו, אבל מטעם מצוה לקיים דברי המת אין מי שהחפץ בידו רשאי לתתו להמקבל, רק על היורשים לקיים דברי המת וב"ד יכולים לכוף אותן ע"ש, ואם כי דבריו מצד עצמם מתקבלים על הלב, ובחבורנו לגיטין שם יישבתי בזה לקושית התוס', דבמשנה שם הכי איתא, האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה, ופריך הש"ס והא לא משך, וע"ז הקשו דכי לא משך מאי הוה והא מצוה לקיים דברי המת, ותי' דכיון דחכמים פליגי אר"מ ולית להו מצוה לקיים דברי המת אע"ג דקיי"ל כר"מ לא בעי לאוקמי כיחידאה עכ"ל, ולענ"ד נראה להיפוך, דזה ודאי דמתני' כר"מ וכמ"ש התוס' בדבור דלעיל שם דאתיא מתני' כר"מ, ואדרבה דוקא לר"מ לא מצי לאוקמי טעם דמתני' משום מצוה לקיים דברי המת, דעפ"י דברי הנתיבות הנ"ל אין מקום לקושית התוס' מיני' ובי', דהא לכאורה קשה רישא דמתני' אמאי לא יתנו נמי את השטר שחרור משום מצוה לקיים דברי המת, ואמנם נוכל לומר דאיה"נ דמה דקתני לא יתנו, היינו השליח או הב"ד לא יתנו וכמ"ש הנתיבות דיתנו דקתני בסיפא היינו הב"ד או השליח, ה"נ י"ל דלא יתנו דקתני היינו הב"ד או השליח שהם מעצמם לא יתנו, אבל היורשים איה"נ שמחויבים לכתוב שטר אחר לעבד ולשחררו מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכמ"ש התוס' בע"ב שם דסתמא כרבנן וכופין אותם לשחרר, וא"כ איך נימא דהא דקתני בסיפא יתנו הוא מטעם מצוה לקיים דברי המת, דהא מטעם זה גם ברישא יתנו, ומאי נ"מ בין רישא לסיפא, דברישא קתני לא יתנו ובסיפא יתנו. אע"כ דבגוונא דמיירי ברישא לא יחנו, והיינו הב"ד או השליח באופן זה קאמר בסיפא דיתנו היינו הב"ד או השליח, וא"כ אין זה מטעם מצוה לקיים דברי המת, אבל הכא הא מפורש דלא כהנתיבות, וגם במצוה לקיים דברי המת רשאי השליח מעצמו ליתן ליורשי המקבל, והיה נראה ליישב דבריו, דהנה בעיקר דברי הנתיבות שהחליט דאי משום מצוה לקיים דברי המת לא יתנו הב"ד או השליח מפני שלא קנה עוד המקבל, באמת מצינו בזה מחלוקת הראשונים והרבה מהם ס"ל דגם מצוה לקיים דברי המת גופא הוה קנין שמיד זכה בהם המקבל, המרדכי בב"ב (פ' יש נוחלין) כתב אמנם דמצוה לקיים דברי המת אינה מטעם קנין אלא דאינו כ"א מצוה על היורשים לקיים דבריו אבל המקבל אכתי לא זכה בהם עד שיגיע לידו המתנה ואינה שלו עדיין לשום דבר ואם קידש בו אשה אינה מקודשת דאינה שלו עד שהיורשים יתנו לידו ע"ש, והוא כדברי הנתיבות, אכן רש"י בגיטין (די"ג ע"ב) בד"ה דמית נותן כתב להדיא דתיכף משעת מיתה זכה בה המקבל מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכן יש להוכיח מהתוס' דסברי הכי, דעיקר דברי המרדכי שמצוה לקיים דברי המת אינו קנין, נובע מזה שרצה ליישב קושית התוס' (כתובות דס"ט) ובכמה דוכתי דכיון דמצוה לקיים דברי המת, א"כ מאי מהני הא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין, ומכח זה העלה דחילוק גדול יש בין דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין לבין מצוה לקיים דברי המת, דאילו מטעם מצוה לקיים דברי המת לא זכה בהם עדיין ואם קדמו היורשים ומכרו מכירתן מכירה, ואילו לטעם דככתובין דמי הוה שלו ממש ואם מכרו מוציאים מידו ע"ש, וא"כ לדברי התוס' שהקשו עכ"פ ולא נחתי לחלק בזה, מכלל דסברי דגם משום דמצוה לקיים דברי המת זכה בה לגמרי דהוה שלו ממש אף קודם שמסרו היורשים לידו, וכן יש להוכיח יותר מדברי התוס' בגיטין שהבאתי בתחלת דברנו שהקשו מה פריך הש"ס והא לא משך והא מצוה לקיים דברי המת, ואי נימא דמצוה לקיים דבר המת לא הוה קנין, אין מקום לקושיתם, דמטעם מצוה לקיים דברי המת לא הוה אכתי של המקבל והשליח לא מצי למסור לו בלא היורשין, ומטעם משיכה קנה לגמרי, אע"כ דהתוס' סברי דגם מצוה לקיים דברי המת הוה קנין, וגדולה מזה הוכחתי דבזו המחלוקת של התוס' ומרדכי פליגי תנאים בש"ס גופא, דבמשנה (כתובות דס"ט ע"ב) המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה השליש מה שהושלש בידו דר"מ ר' יוסי אומר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו ור"מ סובר דאינה יכולה למוכרה, וכבר נדחקו המפרשים בטעם דר"מ, ואמרתי דר"מ סובר כטעם המרדכי דמצוה לקיים דברי המת אינה מטעם קנין ומשו"ה אינה יכולה למוכרה, דכל זמן שהשליש לא קנה השדה ומסרה לידו לא הוה שלה עדיין, ואף דלאח"כ כשיגיע לידה תוכל למוכרה, דכיון דהשתא אינה יכולה למכרה, מחויב השליש לעשות מה שהושלש בידו, דבכל אופן יש מצוה לקיים דבריו ואפי' כשאין בו תועלת כ"א לשעה, ור' יוסי סובר כסברת התוס' ומשו"ה סובר דיכולה למכרה גם מיד בשעה שהשדה אכתי ביד שליש, ולפי מה שהוכחנו דמחלוקת הפוסקים בדין זה ממילא אין תפיסה על הנתיבות מדברי המחבר, דזה ודאי שהמחבר סובר כהתוס' דמצוה לקיים דברי המת הוה מטעם, קנין, אבל גם כמה פוסקים סוברים כהנתיבות ויש לקיים דבריו אליבייהו, והנה לפי"מ שבארנו דר"מ סובר כהמרדכי דמצוה לקיים דברי המת אינה מטעם קנין, ולמ"ש הנתיבות דלמ"ד משום מצוה אין יכול השליח או הב"ד למוסרה להמקבל, א"כ אדרבה כי מוקי מתני' כר"מ אין מקום לקושית התוס' דהא ר"מ לשיטתו דמצוה לקיים דברי המת אינו משום קנין' וא"כ לא מצי לפרש טעמא דמתני' משום מצוה לקיים דברי המת, דהא לשון יתנו משמע שהב"ד או השליש יתן, וזה אינו לדידי' וק"ל, ואמנם בכל זה לא מסתבר דברי הנתיבות במה שכתב דהשליח לא יוכל למוסרה בעצמו, דלענ"ד שאפי' להפוסקים דאינו כ"א מצוה לקיים דברי המת ולא קנין, אפ"ה רשאי השליח או הב"ד למסור, דאטו רק על היתומים הוה המצוה לקיים, על כל מי שהושלש בידו מלוה לקיים דברי המת וכמ"ש להדיא בסוגיא דגיטין שם דיחזרו ליורשי מי שנשתלחו ומוקי מטעם מצוה לקיים דברי המת, והתם הרי השליח בעצמו נותן בידו, וכן בכתובות שם יעשה השליש מה שהושלש בידו ומוקי מטעם מצוה לקיים דברי המת, ולפ"ז דברי המחבר כאן הוא לכל השיטות, והכי מסתבר, דאי נימא דדברי המחבר אינם כ"א לשיטת הפוסקים דמצוה לקיים דברי המת הוה מטעם קנין דוקא, לא הוה שתיק המחבר גופא או עכ"פ הרמ"א מלהזכיר דלהפוסקים דאינו כ"א מצוה אינו רשאי למוסרם בעצמו, ומדלא אשתמיט שום אחד מן הפוסקים מלהזכיר זה מכלל דלכל השיטות ואפי' להנהו דסברי דאינו כ"א מצוה רשאי השליח למסור בעצמו, משום דגם על השליח הוה מצוה ודלא כהנתיבות וזה ברור לדינא:

ומתוך מה שכתבנו יש לתמוה על מ"ש הרמ"א לקמן (ס' רנ"ב) דכל דבר שהוא משום מתנת שכיב מרע אם קדמו היורשים ומכרו מוציאין מידו, וכל שהוא משום מצוה לקיים דברי המת אין מוציאין, ע"ש שכתב זה לדבר פשוט בלי שום חולק, והא לפי"מ שכתבתי במחלוקת שנויה, והמחבר בע"כ אינו סובר כן, ונהי דממה שכתב כאן שהשליח רשאי למסור בעצמו לא מוכח דסובר שהוא מטעם קנין, דאפי' למ"ד שהוא משום מצוה נמי רשאי וכמו שביארתי, אפ"ה יש להוכיח דעת המחבר ממ"ש לקמן (סי' רנ"ב) דמצוה לקיים דברי המת היינו דוקא כשהתפיסו מתחלה לשם כך, וזהו כתירוץ ר"ת על הקושיא דלעיל דמה צורך בדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אחרי שמצוה לקיים דברי המת, וכיון שהמחבר פוסק כר"ת בע"כ לא ס"ל החילוק של המרדכי וכמו שביארתי דחילוק של המרדכי נובע נמי מכח קושיא זאת, וא"כ הו"ל לרמ"א לכתוב בלשון י"א, ומדסתם לפסוק כן בלא פלוגתא אוחז את החבל בשני ראשין, מודה להמחבר דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא כשהתפיסו בידו, ואח"כ פוסק גם לחילוקו של המרדכי וצ"ע:

סעיף ט' במחבר ואם עמד חוזר אפי' אם כבר בא ליד המקבל, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ס"ו סעיף כ"ז) מזה:

בקצוה"ח ס"ק ד' כתב ולולי דברי תוס' וכו' עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל בסי' זה ליישב:

סימן קכו

סעיף א' במחבר וכן אין הנותן יכול לחזור ולמוחלו כו', ועיין בש"ך ס"ק י' שהוכיח ממ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות) דאם קידש לאשה במלוה במעמד שלשתן דמקודשת מכלל דסובר דאינו יכול למחול, כשמכר במעמד שלשתן דאי יכול למחול לא היתה מחודשת דהא לא סמכה דעתה דאשה, ולעיל (סי' ס"ו ס"ק צ"ז) הביא להקשות דהא מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' מכירה) משמע דסובר דמוכר שטר חוב יכול למחול אפילו כשמכרו במעמד שלשתן, ועיין מה שכתבנו בחדושנו שם ליישב סתירת דברי הרמב"ם, והעלית דהרמב"ם סובר דיכול למחול, ומהא דמקודשת אין ראיה ע"ש, ובעיקר הדין אם יכול למחול כשמכר במעמד שלשתן נ"ל דתלוי בשני הטעמים על הא דיכול למחול כל שטר שנמכר, דלשיטת ר"ת משום דשעבוד הגוף נשאר אצלו וממילא פקע שעבוד הנכסים, וא"כ במעמד שלשתן שהלוה כאן ונתרצה הרי הוא נשתעבד מעתה להלוקח משו"ה אין יכול למחול ולטעם השני משום דמכירת שטרות הוא דרבנן, א"כ מעמד שלשתן דהוה נמי מדרבנן יכול למחול, והרמב"ם דסובר כטעם השני משו"ה סובר דיכול למחול, וראיתי בריטב"א בקדושין שכתב נמי דמעמד שלשתן שעבוד דלוה הוא ואין יכול למחול ע"ש:

סעיף י"ג במחבר יש מי שאומר שנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי כו' ויש מי שאומר דאינו נאמן, הנה דיעה הראשונה הוא התוספת (גיטין די"ד) בעובדא דהנהו גינאי דעבדי חושבנא, ודעה האחרונה הוא שיטת הרי"ף שם דהוכיח מהתם דטעיתי לא מהימן דאלת"ה כל שטרי דעלמא יהא נאמן לומר שטעה ע"ש, והמפרשים הקשו על הוכחת הרי"ף דהיאך מדמה הכא לשאר שטרי הא בשטרא ליכא מיגו דפרעתי די"ל שטרך בידי מאי בעי, וכאן אית לי' מיגו, ומחמת זה רצו להוכיח בדוחק דס"ל להרי"ף סתם קנין לכתיבה עומד וא"כ גם כאן ליכא מיגו, ועיין בש"ך לעיל (סי' פ"א סק"ס) ואמנם דוחק גדול לומר הכי דהכא דהקנין נעשה לקיום המעמד שלשתן לא אמרינן דעומד לכתיבה וכמ"ש הפנ"י, ועיין בחדושנו. לעיל (סי' פ"א) שכתבנו ליישב דברי הרי"ף וגם קושית המוהרי"ט שהביא הש"ך כאן סקנ"ח בדברים ברורים בעזה"י:

סימן קכז

במחבר האיש שלוה מאשתו, וכתבו הסמ"ע והש"ך אעפ"י שכתבו הבעל והאדון שטר חוב עליהם, ועיין בשעה"מ שהביא דמשמע מדברי התוספת, (ב"ב דנ"א) דאף שכתבו השטר לאחר הלואה נמי אין עליו כלום, מיהו בהגה"א שם כתב דבנתנה מעות ואח"כ כתב שטר קנתה אף במעות טמונים ע"ש:

סימן קכח

סעיף ב' במחבר מי שנתפס על חבירו ולקח עכו"ם ממונו וכו' כן הוא במרדכי פ' הגוזל בתרא, ומבואר שם דאף ישראל אלם שתפס מחבירו עבור איש אחר שחייב לו מ"מ אותו אחר פטור לישלם לחבירו ע"ש ועיין בס' שעה"מ מ"ש בזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה