אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים

הלכות גביית חוב מן היתומים

סימן קיא

סעיף א' במחבר המלוה את חבירו ע"פ וכו' אינו טורף לא מהלקוחות כו' ולא ממתנות שנתן, השלטי גבורים בגיטין (פ' הנזקין) כתב בשם ריא"ז דבנתן מתנה לבנו גובה ממנו גם מלוה ע"פ דכל עיקר הטעם דאינו גובה ממתנה משום דגם מתנה הוה כמכר דאי לאו דיש לו נייח נפשי' מיני' לא הוה יהיב לו מתנה, ובבנו דלא שייך לומר דאי לאו לא הוי יהיב לו מתנה אינו כמכר לגביה ומשו"ה יכול לגבות הימנו ע"ש, וכדבריו באמת מפורש ברש"י (כתובות דמ"ט) גבי הא דבאושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן ופריך הש"ס הא גדולה מזו אמרו דאלמנתו ניזונית מנכסיו הוא ואשתו מיבעי, ופרש"י בד"ה מיבעי וז"ל ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעביד לו נייח נפשא לא יהיב מתנה לו אבל בנו ליכא למימר הכי עכ"ל, וכנראה שעל דברי רש"י הללו סמיך הריא"ז ואחריו הכנה"ג לתפוס בפשיטות דבמתנה לבנו גובה הבע"ח ממנו משום דלא אמרינן בזה מתנה כמכר ולפ"ז יש לתמוה על המחבר שסתם דאינו גובה ממתנה ולא פי' דבבנו גובה, אכן לענ"ד הרבה יש לפקפק בזה דהנה באמת בכתובות שם (דנ"ד ע"ב) בד"ה דנייחד כתב רש"י גופא דגם בבנו הוה מתנה כמכר ומיקרי משעבדי ע"ש, וא"כ דברי רש"י עצמו סותרות זא"ז, וכבר הרגיש בסתירה זאת הגרק"ע בגהש"ס שציין לרש"י דלקמן, ובישוב דברי רש"י נראה דע"כ לא קאמר בדמ"ט דבבנו לא הוה כמכר אלא לטעם דתקנת אושא דכותב נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונין מהן, והיה קשה ע"ז דהא אין מוציאין למזון אשה ובנות מנכסים משועבדים, ומשו"ה היינו מוכרחים לסברא הזאת דמתנה לבנו לא מיקרי משעבדי, ולא הוה מתנה כמכר, אבל לפום המסקנא דפשיט התם דלית הלכתא כתקנת אושא וקיי"ל באמת דהכותב נכסיו לבנו אין הוא ואשתו ניזונין מהם, א"כ מוכח להיפוך דגם מתנה לבנו הוה כמכר, דאל"ה היה צריך להיות באמת הדין דניזונין מהם, ואע"ג דהיכי דניסת הבת קיי"ל דאלמנתו גובה למזונותיה מבעל, התם היינו טעמא דכל עיקר שהבעל נחשב כלוקח הוא רק מתקנת אושא, לכן בכהאי גונא משום פסידא דאלמנה אוקמוה אדינא והוה כיורש וכמו שכתב רש"י להדיא שם טעם זה, אבל בכתב נכסיו לבנו דהוה מתנה מן התורה, ומתנה הוי כמכר, ולכן אין אנו מוציאין למזונות אשתו מהם, וצדקו דברי המחבר שלא חילק בין מתנה דעלמא למתנת בנו משום דאליבא דאמת אין חילוק בזה, וגם בבנו הוה מתנה כמכר וכמ"ש בשם רש"י גופא, ואפ"ה נ"ל. גם לקיים דברי השלטי גבורים דבבנו לא הוה מתנה כמכר, דיש להקשות בסוגיא דהתם מנ"ל באמת דלפי המסקנא לא אמרינן דאין אשתו ניזונית מהם, הא עיקר הפשיטות התם דלא אמרינן תקנת אושא הוא מעובדא דההוא גברא דנשקי' לר' יונתן. אכרעיה א"ל כותב נכסיו לבני' ועשיתינהו לזניה, ואי אמרת דינא הוא עשיינהו בעי ע"ש. א"כ לא מוכח מהתם כ"א שהוא בעצמו אינו ניזון מבנו אבל מנ"ל דגם אשתו אינה ניזונית, וסברא טובה יש לחלק ביניהם, דעליו בעצמו יוכל לעשות מה שירצה ומתנתו מתנה, אבל לאשתו הרי מחויב הוא לזונה ולא היה רשאי לתת המתנה כלל, ואחרי חפשי מצאתי שהובאה דיעה הזאת בשם המרדכי דסובר באמת דאשתו ניזונית, ולפ"ז באמת מוכח מהתם דבנו לא הוה מתנה כמכר אפי' לפום המסקנא, אכן מרש"י דהתם מוכח שאינו סובר כדעת המרדכי אלא אפילו אין אשתו ניזונית מהם לפי המסקנא, ומשו"ה לא מוכח דבבנו לא הוה מתנה כמכר ומסקנת כל הפוסקים דלא ס"ל כדעת המרדכי, והיינו מה שסתם המחבר כאן דמתנה הוה כמכר ואפי' בבני, משום דסובר כרש"י וכל הפוסקים בדינא דהתם דלמסקנא גם אשתו אינה ניזונית, ואמנם השלטי גבורים יסבור כשיטת המרדכי דאשתו באמת ניזונית ובע"כ דבבנו לא הוה מתנה כמכר, ויש לי להוסיף ולהביא סמוכין לכל אחת מהשיטות, דעל מה דפריך התם בש"ס דלמה הוצרכו לתקנת אושא דהוא ואשתו ניזונית, והא גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית הוא' ואשתו מיבעי ומשני מהו דתימא התם הוא דליכא דטרח אבל הכא דבעל קיים נטרח לדידיה ודידה קמ"ל, ומזה העלה המהר"ם שי"ף ז"ל דאפי' למאי דמסקינן דלית הלכתא כתקנת אושא ואינה ניזונית מבנו היינו דוקא מחיים דבעל, ומטעמא דשייך דנטרח לדידיה ולדידה, אבל לאחר מיתת האב דלא שייך טעם זה ניזונית מבנו, ולזה תמה למה לא הזכירו הפוסקים מדין חדש, ואכן למה שכתבתי הוה הטעם דלא קיי"ל כתקנת אושא, לא משום דאמרינן דנטרח לדידיה ודידה, אלא משים דגם מתנת בנו הוה כמכר, דאילו לתקנת אושא אמרינן דמתנה לבנו לא מיקרי משעבדי וכמ"ש רש"י דעשאוהו כיורש, אבל אנן לא פסקינן כוותייהו וס"ל דגם בבנו הוה כמכר ומיקרי משעבדי ולא עשאוהו כיורש, ואע"ג דבעל גופא עשאוהו כיורש גם לדידן, דהכא קיי"ל דהיכי דניסת הבת דאלמנתו גובה מבעל, וכבר כתבתי דהתם שאני, דכל עיקר שהבעל נחשב כלוקח הוא רק מתקנת אושא אבל מדינא הוה כיורש, ולכן משום פסידא דאלמנה אוקמוה אדיניה, אבל בכתב נכסיו לבנו דמה"ת הוי כמכר, וכיון שכן אין נ"מ בין מחיים לאחר מיתה, ואפילו לאחר מותו נמי אין מוציאין למזונות האלמנה כיון דהוה כמכר, ולפ"ז מוכח מהסוגיא כרש"י וכל הפוסקים דלמסקנא גם בבנו הוה כמכר, אלא דמן התוס' מוכח לכאורה דהטעם דלא קיי"ל כתקנת אושא לאו משום דבבנו הוה כמכר ומיקרי משעבדי, דבד"ה הוא ואשתו התאמצו להוכיח דבנתן מתנה לאחר אין אשתו ניזונית וטרחו להביא ראיות לזה, ואי נימא דלמסקנא גם בבנו הוי משעבדי לא הוצרכו להביא ראיות בנותן לאחר, כיון דגם בבנו הוה משעבדי, אע"כ דטעמא דאין ניזונית מבנו הוא משום טעמא דנטרח וכהמהר"ם שי"ף, ולכן שפיר יש נ"מ בזה שלאחר הוי משעבדי וכגון היכי דליכא טעמא דנטרח, כגון לאחר מותו, דבבנו גביא מיהא ומאחר לא גביא, ועכ"פ הוכחנו דדין המחבר שסתם כאן דמתנה כמכר הוי, ומשמע אפי' מבנו, אם כי לשיטת רש"י מוכח כן בש"ס, מ"מ יש פנים גם לדעת השלטי גבורים ולאו יחידאה הוא בזה, דהמרדכי וגם התוס' סוברים כוותי' וכמו שביארתי, ובהצטרף לזה שיטת הרי"ף שפסק בשערי רב אלפס שער כ' דין י"ד דגם ממתנה לאחר גובה מלוה ע"פ כיון דשעבודא דאורייתא ומה"ת גביא אפי' ממשעבדי אלא דמשום פסידא דלקוחות תקנו דמלוה ע"פ דלית לה קלא לא תגבה ממשעבדי, אבל במתנה והקדש דלית להו פסידא שפיר גביא אפ' מלוה ע"פ, וגם המרדכי ס"פ כל הנשבעין הביא לשיטת הרי"ף, הן אמנם דהתוס' בכתובות שם הוכיחו דלא כשיטת הרי"ף מהא דאמרינן (ב"מ די"ב) דס"ל לר"מ אם אין בו אחריות נכסים יחזיר משום דס"ל אחריות לאו טעות סופר ואי כהרי"ף א"כ אכתי ניחוש שיגבה ממקבל מתנה אע"כ שגם ממתנה לא גביא, וכן הוכיח הרא"ש בפ"ג דקדושין ע"ש, אכן בכדי להצדיק שיטת הרי"ף אפשר לומר דמהך דב"מ אין ראיה דהא טעמא דמ"ד אחריות לאי טעות סופר הוא, פירשו הראשונים משום דאימור כך היה התנאי ביניהם והתנו כן בפירוש, וא"כ מה ראיה מהתם דר"מ סובר אחריות לאו טעות סופר, ואמרינן דהתנו כן בפירוש, והיכי דהתנו בפירוש שלא יגבה ממשעבדי ודאי שאפילו ממתנה נמי לא מצי לגבות כיון דמדינא הוא דלא גבי, אבל במלוה ע"פ דמדינא גבי ומשום פסידא דלקוחות הוא דתקנו דלא גבי, א"כ במתנה והקדשות דליכא פסידא שפיר גבי וא"ש שיטת הרי"ף, וכעין זה תי' גם השעה"מ, וכיון שעכ"פ שיטת הרי"ף דמכל מקבלי מתנות מצי לגבות, ונהי דלא פסקינן כוותי' בזה, מ"מ במתנה לבנו דהריא"ז והמרדכי וכפי שבארנו גם דעת התוס' כן הוא דמתנה לבנו לא מיקרי משעבדי כלל, ובהצטרף לזה גם שיטת הרי"ף יהיה לפנינו סיעת גדולי הפוסקים דצריך לגבות ממתנה לבנו ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך:

סעיף ב' במחבר הקדשות הרי הם כמשועבדים ואין נפרעין מהם כל שיש נכסים בני חורין וכו', ומשמע דרק לענין זה חשוב כמשועבדים דאית בהו נמי תקנתא דאין נפרעין מהם כל שיש בני חורין, אבל אם אין ממה לגבות גובה מהם אפי' מלוה על פה, ואע"ג דגם מלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי, מ"מ לענין זה לא חשיבי הקדשות כמשועבדים, כיון דמדינא גם מלוה ע"פ גובה ממשעבדי ורק משום פסידא דלקוחות תקנו דלא ליגבי, ולכן בהקדשות דלית להו פסידא גובה מהם, וכן הוא להדיא דעת הרי"ף בשעריו שהבאתי לעיל בסמוך, ויש ליישב בזה מה שהקשה הראב"ד על הרי"ן מיג"ש הביאו הב"י, דבמתנת שכיב מרע גובה הבע"ח מהם, והראב"ד חולק ע"ז מדתני אחריו לפלוני ואחריו לפלוני גובה מהאחרון, ומפרש לה בהניזקין משום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין ע"ש, ולמה שכתבתי י"ל דהרי"ן מיג"ש סובר כהרי"ף דדוקא לענין תקנה זאת הוא דחשיבי משעבדי, אבל כשאין ממה לגבות לא חשיבי ממשעבדי כיון דלית לי' פסידא ושפיר בעל חוב גובה מהם, ומה ענין להקשות מדין דאין נפרעין מהם במקום שיש בני חורין, להיכי דאין כלל ממה לגבות, והא הרי"ף באמת מחלק ביניהם וגם המחבר כאן הוא דמחלק בזה לענין הקדשות וכמו שביארתי, וגם מה שהקשה הר"ן בר"פ הנזקין בהא דאמרו שם שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואחריו לפלוני, והיכי קרי למתנות שכיב מרע משעבדי דאי הכי מלוה ע"פ ומזון האשה והבנות לא יגבה מהם וכו' ע"ש, גם קושיא זאת מיושבת בדברנו, דלענין לאחריו חשיבי שפיר משעבדי, אבל לענין גבייה היכי, שאין ממה לגבות לא חשיבי משעבדי, אלא דעל המחבר גופא יקשה, דלמה פסק בסעיף א' דממקבל מתנה אין בע"ח גובה, והא מקבל מתנה נמי לית לי' פסידא, וא"כ דינו שוה להקדשות, ואדרבה הקדש עוד עדיף מינה, דבהקדש הו"ל למיחש לפסידא דהקדש, וכיון שבהקדשות פוסק דלענין גביית בע"ח אין דינו כמשעבדי, א"כ כ"ש דבמקבל מתנה צריך להיות הדין כן דדוקא לענין אין נפרעין מהם כל שיש נכסים בני חורין הוא דחשוב משעבדי, אבל כשאין ממה לגבות יגבה מהם וכמו בהקדשות, והרי"ף בשעריו באמת השוה הקדשות למקבלי מתנה ופסק דבשניהם בעל חוב גובה אפי' מלוה ע"פ, ואם המחבר סובר בהקדשות כהרי"ף למה פוסק במקבל מתנה דלא כוותי', וצריך לדחוק בכוונת המחבר דלא ס"ל כהרי"ף אפי' בהקדשות, וגם בעל חוב אינו גובה מהם כמו ממקבלי מתנה, והא דכתב דאין נפרעין מהם כל שיש נכסים בני חורין ולא כתב דאין בע"א גובה כמו שכתב בסעיף הקודם לענין מקבל מתנה, דהיינו משום דקאי על מה דמסיים בסעיף הקודם בדין דמלוה בשטר ובמלוה בשטר לא מצי למינקט הנ"מ דלענין גבייה דהא אפי' ממשעבדי ממש גובה, ולכן נקיט רק דלענין זה חשיבי משעבדי דאין נפרעין מהם כל שיש נכסים אחרים בני חורין, דזה שייך אפי' במלוה בשטר, אבל במלוה בעל פה אין הכי נמי שגם לענין גבייה גופא כשאין ממה לגבות חשיבי משעבדי ודו"ק היטב:

סעיף ח' במחבר אבל אם אמר ק"ק זוז לפלוני ואחריו ש' לפלוני זכו' כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליהם שטר חוב גובה מהאחרון. ובש"ס דגיטין (ד"נ ע"ב) מסיים ע"ז דאם יש בינונית וזיבורית דין קדימה גם על הבינונית, דהכי מסיים שם ואע"ג דקמא בינונית וכו'. ופרש"י דמצי א"ל שעבודי קדם, וצריך ביאור דהא הנותן לא צוה שיתנו לו שדה בינונית. הוא לא צוה כ"א ליתן לו מאתים זוז, וכיון שאין לו מעות גובה גם מן הקרקע אבל מהיכי תיתי שיגבה מן הבינונית דוקא, והא יש לו רק דין קדימה. אבל בזו כולם שווין, וגם השני יוכל ליקח מן הבינונית, וצ"ל כיון שאמר ואחריו דנראה מזה אומדן דעת הנותן ליפות כחו של ראשון, וכשם שמייפה כחו לגבות ראשון, ה"נ ודאי ניחא לו שיגבה הוא מן הבינונית, ולכן אע"ג דהיכי דלא אמר ואחריו כולם שווים למיגבי כל אחד חלקו בבינונית וזבורית, אבל כשאמר ואחריו אז אינו גובה כ"א הראשון הבינונית ובתרא זבורית, ולהכי נמי מיחשב כאילו שעבדו הוא על הבינונית:

סימן קיב

סעיף א' בש"ך ס"ק א' הביא לקושית המ"מ על הרמב"ם (פכ"ג מהלכות מלוה) ועיין מה שכתבנו לעיל סי' מ"ג סעיף ב' מזה:

סימן קיג

סעיף ב' במחבר כשמשעבדים מטלטלי אגב קרקע אין צריכים להיות צבורים וכו', הנה בקדושין (דף כ"ו) מוכיח הש"ס דלא במינן צבורין ממעשה דמרוני אחד וכו' וקנה בית סלע קרקע סמוך לירושלים וכו' טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וכו' בית סלע למאי חזי אע"כ דלא בעינן צבורין, לכאורה משמע דהצאן והחביות היו במדון דחוק מירושלים דאם היו עמו בירושלים א"כ מאי נ"מ שמודיע לנו שהיה מדוני, אכן באמת אי אפשר לומר כן דהמטלטלין הללו היו במדון, דא"כ מאי מוכיח דלא בעינן צבורין משום דבית סלע למאי חזי, הא אפי' אם הקרקע שקנה סמוך לירושלים היה בר נרחב להעמיד בו הרבה צאן וחביות נמי מוכח דלא בעינן צבורין כיון דהמטלטלים הנקנים לא היה עומד על אותה קרקע כלל, אע"כ דהצאן והחביות היו עמו יחד בירושלים סמוך לאותו הבית סלע שקנה, ולא היה יכול להוכיח כ"א מכח דבית סלע למאי חזי, אבל אף היה כר נרחב אפשר היה לומר שכל הצאן והחביות היו עומדים על הקרקע שקנה, וגם צריך לומר דהצאן והחביות היו עומדים בסימטא או ברה"ר, דאל"ה למה הוצרך לקנות הבית סלע ולהקנות אגבן המטלטלין, הא הוה מצי להקנות אותו המקום גופא שעומדין עליו, ואפי' אם אותו הקרקע לא שלו היה אלא בשאלה או בשכירות הוה מצי נמי להקנות למשו ימי שאילתו ושכירותו, דהא קיי"ל דבקרקע רשאי השוכר להשכיר, דדוקא במטלטלין אין רשאי השוכר להשכיר משום דאין רצינו שיהא פקדונו ביד אחר כדאיתא לקמן (עי' ש"ז), אלא ודאי דבסמטא או ברה"ר היו עומדים שהמקום אינו ראוי לקנין, וגם זה אין להקשות על הש"ח גופא מג"ל דהצאן והחביות היו עמו בירושלים יותר נוח היה לפרש דהיו עומדים במדון כדמוכח פשטא דברייתא דקתני מעשה במדוניי ע"ש והא דהוצרך לקנות בית סלע סמוך לירושלים ולא שקנה לו אותו המקום שעמדו המטלטלין עליו, היינו משום דאותו המקום רחוק היה מירושלים, ואי אפשר הוה לקנות בחזקה, ובכסף ושטר נמי אי אפשר היה לקנותו די"ל דלא היה נמצא שום אדם שרצה ליתן את הכסף או לטרוח בכתיבת השטר, ולכך הוכרח לקנות הבית סלע סמוך לירושלים שאפשר היה לקנותו בחזקה, וממילא קנה נמי את הקרקע הרחוקה מירושלים שעמדו עליה המטלטלין, כדין מוכר עשר שדות לעשר אדינות והחזיק באחת מהם דקנה כולם, אבל באמת בעינן צבורין ומנ"ל להש"ס דלא בעינן צבורין, וי"ל משום דלשון הברייתא טפח לפלוני ועמו מאה צאן משמע והמטלטלים הקנה לו אגב קרקע אותו הבית סלע שקנה, דאם המטלטלים היו נקנית רק אגב אותו המקום שעמדו עליו רחוק מירושלים, א"כ בקניית הבית סלע לא היה כאן שום קנין אגב, וכיון שמפורש בברייתא דהקנין אגב היה ע"י הביא סלע מכלל דהמטלטלין היו עומדין נמי בסמוך לו, ושפיר הוכיח דלא בעינן צבורין ודו"ק:

שם במחבר ואעפ"י שאין אנו יודעים שיש לו קרקע הודאת בע"ד כמאה עדים וכו', עיין בחדושנו לעיל (סי' מ') מה שכתבנו מזה:

סימן קיד

סעיף ג' במחבר אם רוצה הלוקח לסלק המלוה במעות הרשות בידו וכו' דין זה צריך ביאור, מקורו הערה הב"י מההיא דכתובות (דף צ"א) דגרסינן התם ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפי זוזי הו"ל תרי אפדנא זבנינהו חדא בחמש מאות וחדא בחמש מאות אתא בעל חוב וטרפא לחד מינייהו הדר קא טריף לאידך שקל אלפא זוזי וקאזיל לגבי' א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואסתלק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתניתין אם אמר' יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להם א"ל רבא מי דאי התם אית פסידא ליתמי הכא מי אית ליה פסידא אלפא יהיב ואלפא שקיל ע"כ, וכתבו התוס' מכאן רגילין לומר דהא דאמרינן בב"מ דט"ו הניחא למ"ד לוקח מצי לסלק לב"ח בזוזי וכו' דהוא פלוגתא דרמי בר חמא ורבא דהכא, דרמב"ח סובר דלא מלי לסלוקי בזוזי ורבא סובר דמלי, והמחבר פוסק כרבא דרשות בידו לסלק בזוזי, ויש לתמוה בזה חדא כיון דבש"ס ליכא הכרעה הלכה כמאן משניהם מנ"ל להכריע כרבא, ועוד דאפי' כרבא נמי לא אתי שפיר האי פסקא, דבתוס' שם הקשו מנ"ל דלרבא גופא מצי לסלק דלמא ההיא דהתם דמצי לסלוקי משום שהלוקח היה רוצה לתת בעד האפדנא אלף זוזי והבע"ח לא היה רוצה ליקח אותו אלא בחמש מאה משו"ה מצי לסלקו, אבל היכי דרוצה בעל חוב ליקח באותו דמים שרוצה הלוקח לסלקו מצינו למימר דמודה רבא דלא מצי לסלקו, ותי' דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו קרקע כפלים על שוויו ע"ש, הרי שדוקא במקום שהלוקח מעלהו בדמים הוא דמצי מסלקו ולא באופן אחר, וכן הבין באמת הקצוה"ח לעיל סי' ק"ט דאם הלוקח אינו מעכב אותו יותר אין יכול לסלקו, וא"כ איך סתם המחבר דמצי לסלקן בכל גוונא, ומצאתי שוב שהפרישה כתב בכוונת התוס' דכיון דכשבא להעלות יכול לסלקו הה"נ דיכול לסלקו אפי' בלא עילוי כיון שכל שעה יכול לבוא בטענת עילוי ע"ש, וכנראה דאשתמיטתי' להקצוה"ח הנ"ל דברי הפרישה, וכיון שעכ"פ בדברי רבא אינו מבורר הדין דמצי לסלוקי אפי' בלא עילוי, וברמי בר חמא מברר דלא מצי לסלוקי, מנ"ל להמחבר להכריע כרבא. מראה ליישב, דהנה במשנה דכתובות שם אם אמרו יתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו וכו' אין שומעין להם, כתב בתורי"ד הטעם דאין זה משום דבמתכוין אמרו להעלות במחיר בדבר שאינו שוה אלא משום שמשעה שמת אביהם כבר זכו לחלוק בשוה, ודומה זה לדין דמועטין ונתרבו ע"ש, אבל יש לתמוה ע"ז דא"כ היאך אמר בעובדא דתרי אפדני דהלוקח בא להעלות וסבור רמב"ח ח למימר דהיינו מתניתין דאם אמרו יתומים וכו', ומה ראיה מייתי ממתני' דלא מהני העלאת השומא, הא במתני' לא מטעם העלאת השומא במתכוון היא אלא משום דכבר זכו בהם, ואמנם למ"ש בתוס' דלרמי בר חמא לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי דהאי ארעא כדידי' של בעל חוב הויא אתי שפיר, דבע"ח נמי מה דלא מצי לדחויי לא הוה הטעם משום דההעלאה לאי מידי הוא כיון דבמתכוון הוא, אלא הטעם נמי משום דכבר זכה בהם הבע"ח, וניחא בזה נמי מה שהקשה הפנ"י על מ"ש התוס' דטעם דרמב"ח הוא משום דלא מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי, א"כ מה ראיה מייתי ממתני' דהוה הטעם משום דההעלאה אינה חשיבה העלאה, ולמה שכתבתי יתיישב, דהתוס' יפרשו כהתורי"ד דטעם דמתני' גופא הוה נמי מהאי טעמא משום דכבר זכו בהן ולא משום דההעלאה לא חשיבא, והנה הריטב"א ז"ל הובא בשמ"ק שם כתב בשם רש"י בב"מ דלא ידע היכי נמצא הפלוגתא בזה אי מצי לסלוקי לב"ח בזוזי או לא ע"ש, ולמה לא ניחא לי' דהיינו רמב"ח ורבא דכתובות וכמ"ש התוס', י"ל דלשיטתייהו אזלי, דהנה מלשון רש"י במשנה שם שכתב וז"ל אם אמרי' יתומים הרי אנו מעלין כו' כדי דינר יתר על שוויין כדי שיהיה שם מותר דינר, מלשון זה משמע להדיא דמפרש דטעם דאמרו יתומים הרי אנו מעלין דלא מהני משום דניכר כוונתו שמעלין בכדי שיהיה יותר דינר, ולפ"ז בע"כ דטעם דבע"ח נמי משום האי טעמא, דאי טעם דבע"ח הוה משום דלא מצלי לסלוקי א"כ מה ראיה מייתי ממתני' לזה, וא"כ לא מוכח כלל מסוגיא דהתם דלא מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי, ולכן כתב רש"י דלא ידע היכן הפלוגתא, והתוספת שמפרשי דהפלוגתא הוא רמב"ח ורבא, משום דמפרשי הטעם דרמב"ח משום דלא לסלוקי יפרשו טעם דמתני' דאמרו יתומים כהתורי"ד וכנ"ל, ולפ"ז לשיטת רש"י לא מוכח כלל מאן דסובר דלא מצי לסלוקי לבע"ח, ודברי רבא דסובר דמצי לסלוקי ודחי מוכח מהתם, ולכן הכריעו הפוסקים כרבא, דלשיטת רש"י דינו מוכרח יותר בש"ס, ואף כי לשיטת התוס' דרמב"ח סובר דלא מצי לסלוקי הוה דינו דרמב"ח מבור יותר וכמו שביארתי, אפ"ה בחרו הפוסקים בשיטת רש"י משום דעל שיטת התוס' קשה, דהא תינח לפי' ראשון שבתוס' שם דמועטין ונתרבו זכו בני המועטין, והיינו משום דאמרינן דהכל הולך אחר שעת מיתה, ומשעה ההיא זכו בהם, ולזה י"ל דטעם דמתני' דאמרו יתומים אנו מעלין דלא מהני וכן בב"ח הוה נמי מהאי טעמא דזכו בהו הבע"ח, אכן לפי' השני שבתוס' דהוא פי' הר"י כמ"ש בשמ"ק דבמועטין ונתרבו נמי זכו בהו בני הגדולה, הרי דלית להו דמשעת מיתה זכו בהם, וצ"ל לפי"ז דטעם דאמרו יתומים וכו' דלא מהני הוה משום דההעלאה שלהם שמתכוונים להעלות כדי שיהיה יותר דינר לא חשיבה העלאה, ולזה בע"כ דטעם דבע"ח הוי נמי מהאי טעמא דהעלאה בלא ב"ד לא חשיבה, ולא מוכח כלל מהתם דרמב"ח סובר דלא מצי לסלוקי בזוזי לבע"ח, וא"כ יקשה על מ"ש התוס' בב"ק ובב"מ, דמ"ד דסובר דלא מצי לסלוקי לב"ח הוא רמב"ח, והא לשיטת הר"י שהוא סתם בעל תוספת לא מוכח כלל הכי, והיינו דאהני להו להפוסקים לבחור בשיטת רש"י משום דגם שיטת הר"י הוא כן ולא מוכח כלל דלא מצי לסלוקי לבע"ח, ודברי האומר דמצי לסלוקי שפיר מוכח, משו"ה הכריעו כרבא דמצי לסלוקי לבע"ח. ומיהו דברי התוס' אכתי יש ליישב כמ"ש הפנ"י שם דכל עיקר הדין דלוקח לא מצי לסלוקי לב"ח בזוזי הוה פשיטא לי' מסברא, דלא הוצרך לראיה אלא משום דאיכא למימר דהיכא שמעלה בדמים מותר שומעין לו, ע"ז מייתי ראיה ממתני' דלא אזלינן אלא אחר שומת ב"ד. ואכתי יש לעיין בדעת רש"י דפי' הטעם דאמרו יתומים אנו מעלין דלא מהני משום דניכר שמעלין בכדי שיהיה יותר דינר, והא איהו סובר דהכל הולך אחר שעת מיתה, ומועטין ונתרבו זכו בני המועטין, א"כ למה לרש"י טעם זה תיפוק לו דההעלאה לא מהני משום דכבר זכו לחלוק בשוה וכתורי"ד, וצ"ל דרש"י סובר מדסתים במשנה משמע דמיירי נמי שהיתומים אמרו הכי מיד בשעה שפירוש זה למות דלא הספיקו עוד בני המועטין לזכות ואפ"ה לא מהני, ולזה הוכרח לפרש כפירושו מטעם דההעלאה לא חשיבה ודו"ק:

שם במחבר ואם רצה המלוה וקבלה בק"ק אין הלוקח חוזר וגובה ממוכר אלא מנה. בש"ס דכתובות דצ"ט בעי, טרפא בכמה כתבינן ומסיק דהלכתא בחמש מאה, מיהו בחדושי הרי"ם הקשה שם דלמה דפליגי בכתובות שם בשליח שנתנו לו מותר דחולקין כיון שהריוח היה ע"י שניהם, וא"כ הא כאן הריוח של מנה שפיחת הבע"ח מחובו היה ע"י מעות דלוקח וגם ע"י שאמר לדידי שוה, ועכ"פ ראוי להיות חולקין אותם, ונ"ל דהא בלא"ה תמוה מאוד האי דינא ואי אפשר לפרשו כפשוטו, דלפי"ז אם יש לראובן שטר על שמעון במאתים זוז ומכר ללוי במאה אינו גובה ללוי משמעון אלא מאה כפי מה שקנאוהו ואע"ג שראובן מסרו לו בחוב מאתים, ולמה יהיה כן שאילו רוצה ליתן שטר חוב זה מתנה ללוי אינו הולך ללוי וגובהו משמעון כל מה שכתוב בתוכו, ומחמת קושיא זאת הכריח בתורי"ד שם דאיה"נ שאם בע"ח רוצה למסור לו שטרו עם כל כח וזכות שיש לו בתוכו שהוא גובה מהמוכר כל המאתים אלא הבמ"ע כגון שאינו רוצה להקנותו ולהפסיד ללוה והוא שואל מב"ד שיכתבו לו טירפא שאין כותב לו אלא מאה ע"ש, ולפ"ז לא קשה תו קושית הרי"ם דהתם נמי אילו היה הנותן מגלה דעתו שאינו רוצה לתת המותר לשליח כ"א למשלח בודאי שלא היה מקבל השליח מן התוספת זה כלום ודו"ק:

סימן קטו

סעיף א' במחבר אבל השבח שטרף ממנו בע"ח אינו גובה וכו' אלא מבני חורין. ובש"ך ש"ק ט"ו הביא הטעם בשם רמב"ם ורש"י לפי שאין קצובין, ולפ"ז היינו דוקא מנכסים משועבדים שקנו קודם שטרפו ממנו אבל אם קנו לקוחות מן המוכר אחר שטרף הבע"ח ח השבח מן הלוקח היה טורף הלוקח השבח אף מלקוחות ההם לפי שהיו קצובין בשעת טריפה ע"ש, והנה מה שכתב בשם רש"י צ"ע, דהמעיין בלשון רש"י (ב"מ דט"ו) בד"ה מפני תיקון העולם כתב וז"ל ואכילת פירות ושבח קרקעות נמי דבר שאינו ידוע הוא ואין הלקוחות יודעין להזהר בכך עכ"ל, הרי שהזכיר שני טעמים על התקון העולם, במזון האשה, מטעם שאינו קצוב, ובשבח ופירות, מטעם שאינו ידוע. והא דלא הספיק טעם שאינו קצוב גם על שבח ועל פירות, היינו משום דבשבח כזה שקנו הלקוחות אחר שטרף דהוה דבר קצוב, וכן בפירות אפי' אם היה הדבר קצוב וכגון אם גזל שדה מליאה פירות גמורים וכשבא הנגזל אח"כ לגבות הפירות אפילו הכי אינו גובה ממשעבדי וכמו שאמר רבא התם, אע"ג דהתם הוה דבר קצוב ואפ"ה אינו גובה, ובע"כ דבזה הוה הטעם משום דהוה אינו ידוע וכשיצא הקול על השדה שגזלה אין יוצא הקול על הפירות והשבח וכמ"ש בסמ"ע ובש"ך לקמן (סי' שע"ב), ומזה יקשה נמי על מ"ש המהרש"א בב"מ שם במהדו"ב דאם גזל פירות גמורים, באמת יכול הנגזל לגבות גם הפירות ממשעבדי כיון שהיה קצוב, ודברי רבא מוקי דמיירי שגזל פירות שאינם גמורים ונגמרו אצל הלוקח, דבעת הגזילה לא היה קצוב עדיין. ולבד דסתמא דש"ס גזל שדה מליאה פירות מיירי אפי' היכי דהפירות היו גמורים ואפ"ה אינו גובה, זולת זה לא דיוק בלשון רש"י שזכרנו שבאמת כתב על פירות ושבח טעם אחר, מפני שאין ידוע, וזה שייך אפי' בפירות גמורים, ומה שדחק למהרש"א לומר כן. היינו מחמת שהוקשה לו דלמה לו לרבא לאוקמי דמיירי כשהנגזל בא לגבות, ולא מתרי בקיצור דשפיר איירי בלוקח מגזלן ואיירי שהגזלן מכר לו עם הפירות גמורים ואח"כ בא הנגזל וטורפה ממנו וע"כ חוזר הלוקח שפיר אמוכר ואין כאן שום ריבית שהרי שילם הלוקח בעד פירות גמורים ע"ש, ובאמת גם מזה לא איריא, די"ל דאי כשהגזלן מכר לו עם פירות גמורים וא"כ כשכתב לו שטר המכירה היה ידוע לעדים כמה מעות קיבל מאתו גם בעד הפירות והוה דבר ידוע ושפיר היה לו לטרוף גם ממשועבדים אפי' הפירות, ומדקתני דפירות אין גובה כ"א מבני חורין מכלל דלא מיירי שמכר לו שדה עם פירות, ומוקי לה דוקא בנגזל שבא לגבות, ובנגזל שפיר יש לומר דאע"ג דגזל מאתו שדה מלאה פירות מ"מ לא יצא הקול כ"א על השדה ולא על הפירות, דמי היה יכול לידע איזה שדה היתה, מלאה או ריקנית, משא"כ כשמוכר לו שדה מליאה הרי העדים ידעו מזה שמכר לו וקיבל דמים גם בעד הפירות והם יפקיעו קלא ולא גרע זה מעמד בדין דקאמר לקמן שגובה ממשעבדי מטעם זה ודו"ק.

סעיף ב' בש"ך ס"ק כ"ו הוכיח דרש"י יחלוק על התוס' שכתבו דבעשאו אפותיקו נוטל הבעל חוב שבח היתר אפי' היכי דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, שזהו רק לגרסת התוס' דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, וע"ז קאי האוקימתא דעשאו אפותיקו, שפיר שמעת מינה דאפילו בלא מסיק אלא כשיעור ארעא ג"כ גובה הבע"ח בעשאו אפותיקו, אבל לגרסת רש"י דמסיק כשיעור ארעא ושבח היתר, וא"כ לא מוכח הדין דבמקום דלא מסיק אלא כשיעור ארעא שיכול הבע"ח לגבות ע"ש, ולענ"ד יש לפקפק הרבה בדברי הש"ך וכמו שנבאר. דהנה בב"מ (דף ט"ו) ברש"י ד"ה הא דקתני נוטל יציאה מבע"ח דלא מסיק ביה בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא כו' ע"ש הרי דרש"י ז"ל לא יגרום בש"ס דלא מסיק אלא כשיעור ארעא וכגרסת התוס'. וכתבו המפרשים דכוונת רש"י בזה לתרץ קושית התוס' בד"ה הא, דכיון דלא מסיק אלא כשיעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על היציאה, ולהכי לא יגרום כגרסת התוס', דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, אלא גורס דלא מסיק "כשיעור ארעא ושבחא" וכוונתו למ"ש הרא"ש שם דמיירי דלא מסיק כשיעור כל השבח עם ההוצאה, אלא מסיק כשיעור ארעא ושבח היתר על ההוצאה, ולכן גובה שפיר כל היתר, כיון דבאמת מסיק בו כשיעור הזה. ומתורץ קושית התוס', אכן אכתי טעמא בעי מה הוצרך רש"י ליכנס בדוחק הזה ולא ניחא לו בגרסת התוס' ופירושם, ונ"ל לתת טעם נכון לזה. דהנה בלא"ה קשה לכאורה, למה לא הקשו התוס' קושיא יותר אלימתא, דכיון דלא מסיק בו אלא כשיעור ארעא למה יחויב המוכר לשלם ללוקח מה שנטל ממנו הבעל חוב, כיון דהמוכר לא היה מחויב כלל לשלם ונמצא דהלוקח לא פרע בזה חוב המוכר, ועל קושיא זאת אין מתורץ גם לתירוצם דמיירי בעשאו אפותיקו, דבזה לא יתורץ כ"א אמאי נוטל בעל חוב אחרי דלא מסיק כשיעור הזה ובזה אמרינן דכיון דעשאו אפותיקי נוטל מטעם דארעאו אשכח אבל זה אכתי יקשה למה מחויב המוכר לשלם כיון שלא פרע בזה חובו. וצ"ל בע"כ שדעת התוב' שאפי' בכה"ג נמי מחויב המוכר לשלם, כיון שעכ"פ ע"י סבת המוכר בא הלוקח לידי הפסד, והנה רש"י ודאי דלא ס"ל כסברת התוס' בזה, דהא לעיל שם בד"ה נוטל השבח כתב הטעם, משום דא"ל פרעתי חובך, הרי שדוקא במקום שפורע חובו של מוכר, אז מחויב המוכר לשלם, אבל לא באופן אחר, ולהכי לא מצי רש"י לגרוס כגרסת התוס' רלא מסיק אלא כשיעור ארעא, דנהי דמה שהקשו התוס' למה גובה הבע"ח, יתורץ לפי המסקנא, דכיון שעשאו אפותיקו אינו גובה השבח מחמת חובו, אלא הקצה דארעאו אשכח, אבל זה אכתי יקשה, דלמה מחויב המוכר לשלם, כיון דלא פרע בזה חובו, ולכן רש"י לשיטתו מוכרח לגרוס דלא מסיק כשיעור ארעא ושבחא, היינו כשיעור כל השבח, אבל שבח היתר מסיק. ומחויב המוכר לבעל חוב, ונמצא שהלוקח פרע בזה חובו ומשו"ה מחויב המוכר לשלם ללוקח, אכן התוס' לשיטתייהו שאפי' אם לא פרע בזה חובו נמי מחויב המוכר לשלם וכמו שכתבו שם (דף י"ד ע"ב) בתוד"ה ויש לו ולשיטתם לא יוקשה כאן כ"א למה גובה הבעל חוב, אבל על תשלומי המוכר לא קשה, להכי שפיר מצי לגרום, דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, וזה ברור מאוד בעזה"י:

ומה מאוד יובן לנו לפי"ז מחלוקת רש"י ותוס' שם גבי גוזל ונגזל, דבדף י"ד ע"ב ברש"י ד"ה יש לו שבח כתב וז"ל וא"ת הנגזל יתן השבח שהרי השיבו קרקע משובחת כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד הגזלן עכ"ל. והתוס' מיאנו לפרש כפרש"י משום דס"ל דבכה"ג שגזלה משובחת לא שייך מיחזי כריבית, כיון שאינו נוטל רק מה שהוציא על השבח, וגם שמואל לא יפלוג בכה"ג כיון דלא שייך מיחזי כריבית, ולכן פירשו דמיירו שגזלה ריקנית ולענין שבח היתר על הוצאה ע"ש, וגם שם מן התימה מי דחק לרש"י לפרש בכה"ג ולא פירש נמי בגזלה ריקנית, ועוד קשה דלקמן התם ברש"י ד"ה בגוזל ונגזל כתב שני הטעמים גם יחד, או שגזלה והכסיפה או שגזלה ריקנית, והכא לא הזכיר כלל מאופן השני, ולמה שכתבתי בזה לבאר דלגבי בעל חוב במקום שהדין הוא דבעל חוב טורף השבח היתר על היציאה מן הלוקח, אף אם לא מסיק אלא כשיעור ארעא בלבד וכגון שעשאו אפותיקו דאז הוי הדין דבעל חוב נוטל כל השבח מטעם דארעאו אשבח, אם יכול לגבות מן המוכר השבח היתר. ודעת רש"י הוא דהמוכר אין צרי לשלם כ"א במקום שמסיק בו גם כשיעור השבח וכיון שעי פורע חובו לכן מחויב לשלם לו. אבל היכא דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, נהי דהשבח שייך לבעל חוב מטעם דהוה כאילו שדהו נשבח, מ"מ מה ענין זה להמוכר שישלם לו עבור זה, דהא המוכר לא קיבל אחריות כ"א מה שיגבה עבורו, ואמנם התוס' ס"ל שאפי' בכה"ג מחויב המוכר לשלם כיון דמ"מ ע"י שהוא חייב גוף הקרקע לבעל חוב, בסבתו בא גם השבח לידי גבייה, והרי הוא כאילו מחמתו גובה וחייב לשלם. ולפ"ז נוכל לומר דגם בנגזל יפלגו בזה, ולשיטת רש"י אע"ג דאחריות טעות סופר גם בשבח, מ"מ אינו מקבל עליו אחריות כ"א על דבר שהוא בעצמו היה מחויב לשלם וכגון שגזלה משובחת והכסיפה. שהגזלן היה מחויב להחזירה משובחת כמו שגזלה, והשתא שהנגזל טורף השדה מן הלוקח ולוקח משלם בזה את חוב הגזלן, באופן זה מחויב הגזלן לשלם ללוקח אפי' בלא פירש, כיון דאחריות טעות סופר, אבל בגזלה ריקנית ולוקח השביחה נהי דנגזל טורפה מן הלוקח עם השבח מטעם דארעאו אשבחי מ"מ הגזלן אין מחויב לשלם זה ללוקח. דאחריות כזה לא קיבל אנפשיה, אם לא כשפירש בהדיא דמקבל על עצמו לשלם השבח, ולהכי בתחלת הסוגיא דמיירי עדיין גם בלא פירש, לא מצי רש"י לפרש דמיירי בגזלה ריקנית, דלשיטתו באופן כזה אין מחויב כלל לשלם השבח. ובע"כ מוכרח היה לפרש דוקא באופן שגזלה משובחת, אבל לבסוף דמסקינן דמיירי בדפירש והיכי דפירש בהדיא דמקבל עליו לשלם השבח, אז אפי' במקום שגזלה ריקנית נמי חייב, ולהכי הביא אח"כ שני הטעמים יחד, וכל זה הוא לשיטת רש"י, אבל התוס' לשיטתייהו שאפי' במקום שאין משלם את חובו נמי מחויב לשלם, ולהכי מצי לאוקמי גם בס"ד דמיירי בגזלה ריקנית ודו"ק כי נכון הוא, והרי בררנו בזה מחלוקת חדשה בין רש"י ותוס', דרש"י סובר שאינו מחויב לשלם כ"א במקום שפרע את חובו ולא באופן אחר, ותוס' סוברים שאפי' אם לא פרע חובו כיון דסוף סוף ע"י סבתו בא לידי הפסד מחויב לשלם, ואע"ג שבתוס' ד"ה כגון כתבו דלמסקנא דמוקי בעשאו אפותיקו מצי איירי אפילו דמסיק כשיעור ארעא ושבחא. וא"כ אין ראיה לדין זה, מ"מ אי לאו דתוס' לא סבירא כן, למה אמרי' בלשון "מצי" הא בע"כ צ"ל כן, דאל"כ למה יחויב המוכר, אלא ודאי דתוס' סברי דבכל אופן מחויב המוכר לשלם, ולמה שביארתי נדחים דברי הש"ך דרש"י יחלוק על תוס' שכתבו דבעשאו אפותיקו נוטל הבעל חוב שבח היתר אפי' היכי דלא מסיק אלא שיעור ארעא, דהא שפיר נוכל לומר שגם רש"י מודה דבעשאו אפותיקו גובה אפי' כשלא מסיק בו מטעם דארעאו אשבח, ולא יקשה דא"כ למה הוצרך רש"י לגרוס דמיירי במסיק בו שבח היתר כקושית הש"ך, דשפיר הוצרך לזה, משום חיוב המוכר, דאל"כ אמאי מחויב המוכר לשלם וכנ"ל. אבל הבעל חוב שפיר גובה אפי' אם לא מסיק ודלא כהש"ך. ועיין בקצוה"ח ס"ק ח' שכתב דלשיטת רש"י דגם בעשאו אפותיקו לא מצי לומר ארעאי אשבח ולזה הרבה להקשות עליו ע"ש, ולמה שכתבתי הדברים מעיקרם אין להם יסוד, דבאמת גם רש"י סובר דמצי לומר אראעי אשבח, ואין מקום תו לכל דבריו ודו"ק:

סימן קטז

בש"ך ח"ק ה' הביא בשם הרשב"ם דבמוכר שדהו בעדים לא אמרי' אחריות טעות סופר ע"ש, ואפשר לומר שאין ראיה מהרשב"ם דמחלק בין עדים לשטר כהבעה"ת, דהא הרשב"ם סובר דבמו"מ אפי' בשטר לאו טעות סופר וכמ"ש בהנה"א בשמו, אבל למ"ד דבשטר אמרינן טעות הופר מנ"ל לחלק בין עדים לשטר וצ"ע:

סימן קיז

סעיף ג' במחבר עשה שורו אפותיקו ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו כו' מפני שאין להם קול, והסמ"ע הביא בשם הרשב"א דהוה"ד ממקבל מתנה נמי אין גובין ועיין בקצוה"ח שהביא סתירת דברי התוס' בזה, דבב"ק (דף ק"ח) כתבו שדוקא מלקוחות משום דאית להו פסידא אין גובין אבל ממקבל מתנה דלית להו פסידא גובין, ואילו בב"ק (דף י"א) כתבו התוס' וז"ל והשתא גבי מיתמי כמו מלוקח. ואע"ג דמיתמי לא שייך טעמא משום קלא כמו בלוקח גבי דידהו אפותיקו ולא אפותיקו שווין ע"ש דמבואר מדבריהם שדוקא עבדים גובה מיתמי בעשאו אפותיקו הא שורו אפותיקו לא גבי מיתמי כמו בלוקח וכ"ש דאינו גובה ממקבל מתנה ע"ש, ולענ"ד איני רואה בזה שום סתירה, דהתם בדף י"א דיינינן לענין עבדים דמלקוחות גובה, ורצו התוס' לדון דכח יתמי תהא עדיף מלקוחות ולא ניגבי מיתמי, ומשום דטעם דגובה מלקוחות הוה משום דכיון דקלא אית לזה שעשאו אפותיקו וידעו הלקוחות שהעבד נשתעבד להבעל חוב ולא היה להם ליקח עבד המשועבד לבעל חוב, וכשלקחו אינהו דאפסידו אנפשייהו, וא"כ ביתמי דלא שייך לומר דאפסידו אנפשייהו ולא היה להם לירש, ולכן הוה אמינא דכח יתמי עדיף ולא ניגבי מהם, כיון דמן הדין אין גובה גם מלקוחות, ורק משום קנס דאינהו דאפסידו אנפשייהו, וביתמי דלא שייך האי קנם הו"א דאוקמינן אדינא ולא גבינן מהם, ע"ז כתבו התוס' דאפ"ה גבינן מיתמי ולא מעדפינן כחם, משום שאין סברא להעדיף כח יתמי שאין להם פסידא, על לקוחות שיש להם פסידא, וכיון דמלקוחות גובה כ"ש דמיתמי גבינן, וכל זה הוא כשאנו דנין בדבר דמלקוחות ודאי גובה, ונרצה להעדיף כח יתמי ע"ז כתבו התוס' דלא מעדפינן כחם ודינם שוה ללקוחות דגובין מהם כמו מלקוחות, משא"כ בההיא דדף ק"ח שם דין התוס' על שורו אפותיקו, דמלקוחות ודאי דלא גבי משום דלית להו קול ומוקמינן אדינא דלא ליגבי מהם כיון דאין קול וליכא משום מה לקנוס ללקוחות, ואנו דנין שם ביתמי אם להשוות דינם כמו לקוחות, או לגרוע כחם מלוקח, ע"ז כתבו התוס' שפיר דמגרעינן כחם מטעמא דלית להו פסידא, ואי אפשר להשוותם ללוקח דאית לו פסידא ולכן לא דמי ללקוחות וגובין מהם, ולפ"ז אין שום סתירה בדבורי התוס', ורק בשני מקומות הם אוחזים בסברא זאת דכח יתמי גרוע מלקוחות כיון דלית להו פסידא, ובדף י"א לגבי עבדים, דמלקוחות גובה, ורצו לדון להעדיף כח יתמי דלא ליגבי מהם כיון דלא שייך טעמא דקלא לגבייהו, כתבו דאפ"ה גובין גם מהם כיון דלות להו פסידא, ובדף ק"ח דמיירי לגבי שור דהלקוחות אינו גובה, כתבו שאפ"ה מיתמי גובה מהאי טעמא גופא כיון דלית להו פסידא וזה ברור מאוד בעזה"י

סעיף ה' במחבר עבד שעשאו רבו אפותיקו ומכרו בעל חוב גובה כו'. ועיין בש"ך שהביא בשם התו"ח דאפי' כשההלואה וגם האפותיקו היה בע"פ נמי גובה משום דעבד גופא מוציא את הקול ע"ש, ולענ"ד נראה דמחלוקת הראשונים יש בזה, ושיטת התוס' הוא כהתו"ח, דכן כתבו להדיא בב"ק (דף מ"ד) ומזה נ"ל עצה מחודדה בגיטין (דף מ') איתא פלוגתא בעבד שעשאו רבו אפותיקו ושחרו דת"ק סובר דעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג אומר דמשחרר כותב ומסיק דפליגי במזיק שעבודו של חבירו דרשב"ג סובר חייב ומשו"ה משחרר כותב ות"ק סובר פטור, ובתוד"ה במזיק כתבו דבע"כ מיירי מתני' שעשאו אפותיקו מפורש וא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאל"ה אמאי סובר דפטור הרי עדיין חייב לו חובו ע"ש, וקשה לי מה הוכיחו דוקא למ"ד פטור הא אפי' לרשב"ג דסובר חייב נמי מוכח כן, דאי באפותיקו סתם ויכול לגבות חובו משאר נכסיו א"כ למה הוצרך המשחרר לכתוב שטר חדש, ותיפוק לי' דכבר כתוב ועומד שטר חוב הראשון, דבשלמא כשנימא דמיירי התם באפותיקו מפורש שאין לו פרעון אלא מהעבד ולאחר ששיחרר העבד ואי אפשר עוד לגבות ממנו, הרי חוב הראשון כאילו נפרע וכותב לו שטר חדש מחמת החיוב דמזיק שעבודו ואינו גובה על ידו אלא מזמן דהשתא ולא מזמן חוב הראשון וכמ"ש כל הפוסקים, אבל אי נימא באפותיקו סתם דעדיין חייב לו חובו הראשון, למה יכתוב לו שטר חדש מזמן דהשתא, והלא יותר נוח למלוה לעמוד בשטרו הראשון ולגבות מזמן הראשון, ושוב מצאתי בר"ן ובריטב"א שכתבו באמת להוכיח דמיירי באפותיקו מפורש דאל"כ לא שייך כלל כתיבה דכבר כתוב, והוא, כדברינו אלא שקיצרו בלשונם, והנ"ל דהתוס' לשיטתייהו סברי דאפי' בהלואה בע"פ נמי גומה ממשעבדי בעשאו אפותיקו, ולפ"ז השתא דשיחרר לעבד נהי דיוכל לגבות משאר נכסיו מחמת חוב הראשון, אבל כיון שהחוב הראשון היה בע"פ לא יוכל לגבות מן משעבדי מה שמכר לאחרים, ונמצא שאכתי הפסיד שעבודו, דמתחלה כשהיה לו אפותיקו על העבד היה יכול לגבות את העבד גם מלקוחות, ועכשיו כשיגבה משאר נכסיו לא יגבה אלא מבני חורי ולא ממשעבדי, ולכן למ"ד מזיק שעבודו של חבירו חייב, בהכרח שיכתוב לו עתה שטר שיהיה עכ"פ חובו מלוה בשטר ויוכל לגבות על ידו גם ממשעבדי. ולפ"ז ממה שמשחרר צריך לכתוב אין ראיה דמיירי באפותיקי מפור' דאפי' באפותיקי סתם שיכול לגבות נמי משאר נכסיו אפ"ה צריך לכתוב כדי שיהיה מעתה חוב בשטר ויגבה על ידו ממשעבדי כמו שהיה מתחלה בעת שהיה העבד אפותיקו, ורק למ"די פטור דלדידיה פטור המשחרר לגמרי, שפיר הוכיחו דאי בסתם למה פטור לגמרי, יגבה עכ"פ משאר נכסיו בני חורין, והר"ן והריטב"א י"ל דסברי כשיטת הרא"ש בב"ק שדוקא באפותיקו בשטר הוא דאמרינן בעל חוב גובה הימנו, ולכן שפיר הוכיחו מכתיבה גופא, דלמה כותב אחרי שכבר כתוב, והרי הוכחנו מחלוקת הראשונים בדין זה:

והנה בעיקר הוכחת התוס' גם למ"ד פטור, נמי יש לדון דלכאורה היה אפשר לדחות ראייתם ולומר דמיירי התם באמת באפותיקו סתם ואפ"ה לא יקשה דא"כ עדיין חייב לו חובו ויגבה משאר נכסיו, ולא גרע מה ששיחררו מאם היה מת העבד, דהיה חייב לשלם חובו משאר נכסיו, דיש לומר דבאמת כיון שאי אפשר במציאות שיגבה מהעבד, שפיר גובה משאר נכסיו, משא"כ כאן כיון דתקנו רבנן שהעבד כותב שטר אדמיו, דהא למ"ד פטור, כותב העבד שטר, והרי לפי"ז יש לו לאדון מציאות שיפרע גם מהעבד גופא, דלא יתן לו גט שחרור עד שיכתוב לו שטר על דמיו, דהא מפני תיקון העולם אין רבו מחויב לשחררו עד שיכתוב לו שטר וא"כ אפי' שחררו ראשון אכתי יש לו מקום להפרע ממנו, כיון דאגיד גביה מפני תיקון העולם לקבל ממנו גט שחרור, אכן שוב חזרתי דאי אפשר לומר כן, דהא שורת הדין דאין העבד חייב כלום, כיון דאיהו לא עביד שום גרם היזק, רק אם אי אפשר להטיל שום חיוב על המשחרר, אז בהכרח דיתן ויכתוב העבד שטר מפני תקון העולם, דכל זמן שהבעל חוב לא יקבל מחיר העבד יאמר לו עבדי אתה, ואע"ג שיש בידו שטר השחרור שיוכל להוכיח על ידו שמשוחרר הוא, אכתי חיישינן שמא יוציא לעז על בניו, וכמו שכתבתי בחבורי לגיטין בכוונת רש"י עיי"ש, אבל אם יש מקום להטיל החיוב על המשחרר, ודאי שנטיל החיוב עליו, שאיהו מחויב מחמת חוב הראשון. וממילא יהיה העבד פטור ולא יהיה עליו עוד שום לעז, דכיון שהבעל חוב קיבל את תמורתו, יהיה ממה שיהיה, לא יאמר לו עוד עבדי אתה, וא"כ אכתי נשאר קיים הוכחת התוס', דבע"כ באפותיקי מפורש, דאי באפותיקי סתם, שיש חיוב על המשחרר מצד חוב הראשון, למה הטילו חיוב על העבד מפני תיקון העולם, יטילו החיוב על המשחרר, וממילא לא יהיה לעז גם על העבד, אע"כ דבאפותיקו מפורש מיירי ועל המשחרר אין מקום להטיל שום חיוב, לא מצד חוב הראשון, כיון דאמר לו אין לך פרעון אלא מזו, ולא מצד מזיק שעבודו דהא סובר דפטור, ובע"כ שנטיל החיוב על העבד מפני תיקון העולם, דאי גם על העבד לא יהיה שום חיוב לשלם, א"כ יאמר לו עבדי אתה, ונהי דהשתא שהטילו על העבד, ממילא יש לבעל חוב מקום לגבות מן העבד גופא, אבל אנן על עיקרא דמילתא אנו דנין, למה הטילו באמת החיוב על העבד שמדינא אינו חייב כלום, ולא הטילו על המשחרר שחייב מצד חוב הראשון אע"כ דבאפותיקו מפורש מיירי, ועל המשחרר ליכא שום חיוב, ולכן בחרו להטיל החיוב מיהא על העבד כיון שההנאה הוא אצלו, דאלת"ה אלא כיון שהשתא מחויב מיהא העבד משו"ה פטור המשחרר, משום שיש לו עדיין מקום גבייה בעבד, א"כ גם למ"ד מזיק שערודו חייב, למה יחויב המשחרר, הא לא הזיקו כלום כיון דאכתי אגיד גביה ויוכל לגבות חובו ממנו, אע"כ כמש"כ דמה שמחויב העבד הוא רק מצד שאין לו על המשחרר שום חיוב, משו"ה בהכרח להטיל מיהא על העבד מפני תיקון העולם, אבל אם היה מקום חיוב על המשחרר היינו מטילים החיוב עליו, וממילא ליכא לגבי עבד גם שום תיקון העולם וכמו שביארתי בזה:

ואכתי לכאורה מצד אחר יש לדחות הוכחת התוס' גם למ"ד פטור, דהא באמת קשה למ"ד חייב מטעם מזיק, מה שייך כתב כלל, יגבה ממנו מיד כיון דחייב מטעם מזיק, ואין צריכין לכתיבה אפי' אם מיירי באפותיקו מפורש, ובע"כ צ"ל דמיירי כשאין לו נכסים, ובהיות כן י"ל דמיירי באפותיקי סתם ואפ"ה אין להקשות דהא עדיין חייב לו חובו ממקום אחר כיון דאין לו שום נכסים, אכן באמת גם זה לא קשה, דהא העבד נמי אין לו השתא מה לשלם, דאכתי עבד הוא ואין לו, אלא דכותב לו השתא שטר דלכשיהיה לו ישלם, וא"כ אי באפותיקי סתם דחייב לו חובו, אכתי אמאי צריך העבד לכתוב השטר, יכתוב המשחרר, ונהי דעכשיו אין לו מ"מ אכתי יכתוב שטר לבשיהיה ישלם, ובע"כ דבמפורש מיירי וכהוכחת התוס' ודו"ק:

שם במחבר וכופין את רבו שני לשחררו וכו' שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, וזה מבואר בטענה דגיטין (ד"מ ע"ב), וברש"י כתב ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו, ובגליון הש"ס שם הקשה על טעם זה דהא קיי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד אשר אלא שפגום לכהונה כמבאר באה"ע (סי' ד'), ולכאורה היה אפשר ליישב דסתם מתני' דהתם דס"ל דהעבד כותב ר' מאיר הוא ור"מ הא סובר באמת דהולד ממזר כמבואר בירושלמי (פ' בתרא דקדושין הי"ב) דת"ק דסובר ביבמות (דף מ"ה) דהולד ממזר ר"מ הוא, ולכן אליביה פי' רש"י שפיר דיוציא לעז על בניו, כיון דלשיטתו באמת הולד ממזר, אכן זה אינו דאי אפשר לומר דת"ק דמתני' דסובר דעבד כותב, ר' מאיר הוא, דהא ה"מ הוא דדאין דינא דגרמי, וא"כ כ"ש דמחייב במזיק שעבודו של חבירו וכמ"ש התוס' שם בד"ה במזיק דכ"ש הוא, ואפי' מאן דפוטר בדינא דגרמי אפשר דמחייב הכא, וכ"ש לר"מ דמחייב דינא דגרמי, דיתחייב במזיק שעבודו של חבירו, ולכן ר"מ בפ"כ דסובר כרשב"ג דמשחרר כותב, אכן במחילה מכבוד תורתו של בעל גליון הש"ס דלא התבונן במה שכתב רש"י גופא בקדושין (דס"ח ע"ב) בד"ה לימא קסבר רבינא, דכתב שם דהולד כשר, היינו שאינו ממזר, אבל גירות בעי וא"כ כל זמן שלא נתגייר הוי עבד גמור, דזהו הנ"מ בין מאן דסובר דהולד ממזר או כשר, דמאן דסובר הולד ממזר הוה ישראל ממזר, ולמאן דסובר הולד כשר, הוה הולד עבד, וכ"כ בפסקי תוס' (פ' עשרה יוחסין סי' קמ"ב), וא"כ לרש"י לשיטתו שפיר איכא לעז על בניו, אלא דצריך לומר דמ"ש רש"י שיוציא לעז, היינו לעז שהם עבדים ולא לעז שהם ממזרים, דזה באמת קיי"ל שהולד כשר ואינו ממזר, אבל לעז שהם עבדים ודאי איכא חשש לשיטת רש"י שהם עבדים ממש, ואם כי מרש"י דקדושין (דף ע"ו) משמע שאין צריכים גירות, כבר העיר המהרש"א שם, ועיין בספרי האחרונים מ"ש בזה ליישב. והנה לשון הטור (יו"ד סי' רס"ז) דיוציא לעז עליו שהוא עבד. והיינו משום דפוסק דהולד כשר לגמרי ואין צריך גם גירות, אי אפשר לו לפרש דהלעז הוא על בניו, ולכן מוכרח הוא לפרש דהלעז הוא עליו בעצמו, אבל רש"י לשיטתו דמצי לפרש בלעז של בניו, נוח לו טפי לפרש בלעז של בניו מפני שעליו בעצמו אין חשש כל כך ללעז, דיוכל להוכיח צדקתו ולהסיר הלעז, משא"כ בניו שלא ידעון להוכיח צדקתם, כי המשחרר הראשון נתן שטר שחרור לאביהם ודו"ק:

ובאופן אחר נ"ל ליישב דעת רש"י שנדחק לפרש דהוצאת הלעז הוא על בניו, ולא פירש דהלעז יהיה עליו גופא לומר שהוא עבד ויפסלנו מלישא אשה וכפי' הטור שהבאתי, דהנה בש"ס דגיטין מוקי לפלוגתא דמתני', דמ"ד האדון כותב סובר דמזיק שעבודו של חבירו חייב ומ"ד דעבד כותב סובר דמזיק שעבודו של חבירו פטור ואין לחייב את האדון ומשו"ה העבד כותב, וראיתי בס' תפארת יעקב בחדושיו לגיטין שהאריך להקשות דמה בכך דהמזיק שעבודו של חבירו פטור מן הדין, אכתי נרמי חיוב על האדון לשלם, דהא העבד ודאי פטור מן הדין וכדתני שורת הדין אין העבד חייב כלום, והאדון אפי' למ"ד פטור, מ"מ פשיטא שיש עליו חיוב בדיני שמים, א"כ יותר ראוי לחייב את האדון מפני תקון העולם מלחייב את העבד ע"ש שהאריך, ואין שחר לדברים הללו, חדא שהוא הבין דהתקון העולם הוא מה שמחזירין את המעות לרבו שני, ובאמת זה אינו, דהתקון העולם הוא רק מה שכופין לשחרר, דבשביל שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה תקנו לכוף לרבו שני שיתן גט שחרור, וכמפורש כאן במחבר וכופין את רבו שני לשחררו מפני תקון העולם וכו', ואחרי שגם זה יתן לו גט שחרור אין שוב שום תקון העולם לחייבו דמים, דהא לא יוכל עוד לומר לו עבדי אתה, אחרי שיש לו גט שחרור ממנו, ובאמת לא היה שום מקום לחייב את העבד עוד בתשלומין, רק כיון שהעבד מקבל הנאה מזה שכופין לשחרר, שלא ואמר לו עבדו אתה, משו"ה חייבוהו בתשלומין בעד הנאתו, ולכן פרש"י שם בד"ה היזק שאינו ניכר, דהעבד ישלם לפי הנאתו מן השחרור, ולפ"ז אין שייך לחיוב בתשלומין כ"א לעבד שמקבל הנאה, אבל מה הנאה יש לו לאדון לחייבו בתשלומין בדבר שמדינא אינו חייב. ועוד דאפי' אם נימא שגם התשלומין שמשלמים לרבו שני הוה נמי מפני תקון העולם, ולא מצד ההנאה. וכן מוכח אמנם להדיא בירושלמי (גיטין שם) וז"ל מעתה לא יכתוב לו שטר על דמיו [פי' כיון שכבר נשתחרר מרבו ראשון למה צריך העבד לכתוב שטר לרבו שני] אמר ר' אילא מוטב שיאמר לו תן לי מאתים זוז שיש לי בידך ולא שיאמר עבדי אתה ע"ש, הרי להדיא שגם מה שצריך לשלם לרבו שני, הוה נמי מתקון העולם, וצ"ל לפי"ז דאע"ג שיש בידו גט שחרור ממנו אפ"ה כל זמן שלא קיבל התשלומין יאמר לו אכתי עבדי אתה, אבל אפי' אי נימא הכי, ג"כ לא שייך לחייב לרבו ראשון, דאצלו לא שייך תיקון העולם, וא"כ מהיכי תיתי לחייבו בדבר כזה שאינו חייב מדינא, ולמה שכתבתי מיושב מאוד שיטת רש"י דפירש דהלעז הוא על בניו ולא עליו גופא, דהיה קשה לרש"י קושיתנו, מה תקון העולם שייך על התשלומין, הא תינח על הכפייה לשחררו, שפיר יש תקון העולם, אבל לאחר שרפו לשחררו, למה הוצרך לתקן שיכתוב לו עוד שטר על דמיו והלא בלא"ה אין יכול לומר לו עוד עבדי אתה, דאם יאמר לו עבדי אתה יראה לכל הגט שחרור שנתן לו וצ"ל דבאמת דלגבי העבד בעצמו שיש תחת ידו הגט שחרור, אין שום חשש, דאם יוציא עליו לעז לומר עבדי אתה וירצה לפסלו מלישא בת חורין, יראה לכל גט השחרור שיש תחת ידו, אבל לאחר שימות העבד יוציא לעז על בניו שהם עבדים והם לא יוכלו לברר, דשטר שחרור של אביהם אין אצלם, ולכן הוכרחו לתקן שיכתוב לו שחר אדמיו בכדי שלא יוציא לעז גם על בניו ודו"ק כי זה נכון מאוד:

סעיף י' במחבר איסור הנאה מפקיע מידי שעבוד כמו קדושת הגוף, והא מימרא דרבא בכמה מקומות בש"ס, והתוס' כתבו דהטעם הוא בזה משום דרבא לשיטתו בפסחים דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ועד הגבייה היה ברשותו של לוה, ולכן כיון שכבר חל שעה אחת תו לא פקע, והנה הפנ"י (ב"ק דפ"ט) הקשה דלפי"ז היאך מצית האשה להפקיע שעבוד הבעל מנכסי מלוג שלה, והא בבעל בנכסי אשתו לא שייך האי טעמא שאפי' שעה אחת אינו חל דהא משועבד לו לפירות ע"ש, ונ"ל דסברת חילוק התוס' בין למ"ד למפרע בין למ"ד מכאן ולהבא כן הוא, דלמ"ד למפרע אע"ג דלא נגבה עדיין לא מיקרי זה שעבוד כ"א גוף הדבר דנחשב ככבר גבה וגוף הדבר שלו, משא"כ למ"ד מכאן ולהבא אינו כ"א שעבוד עד שגבה, ומשעבוד יכול להפקיע, וא"כ לק"מ קושיתו דהא הבעל בנכסי אשתו בכל אופן אינו כ"א שעבוד ואפי' למאן דס"ל תקנת אושא נמי אין זה אלא שעבוד וזה ברור, ובעיקר דברי התוס' מה שכתבו שדין זה אינו כ"א לרבא, א"כ מה מקשו התוס' בכתובות ובגיטין דכיון שקונם מפקיע מידי שעבוד א"כ כל אדם יפקיע ממונו מבעל חוב ע"י קונם ע"ש, והא למ"ש התוס' גופייהו דהדין זה אינו כ"א לרבא, ורבא הא סובר בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ כיון דפריעת בעל חוב מצוה הוא, לא מהני מה שמפקיע ע"י קונם, והיכי משכחינן כלל שקונם יפקיע מבעל חוב, וי"ל עפמ"ש התוס' בתמורה שם דבאיסור שבדה מלבו כו"ע סברי דאי עביד מהני, וקונמות נמי איסור שבדה מלבו הוא ומהני אפי' לרבא ובחבורנו לגיטין הארכנו יותר בזה:

סימן קיח

סעיף א' במחבר וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו וכו' והוה"ד לאשה בכתובתה וכו'. והנה גם אשה בכתובתה לא מהני כתבה דו"ד בלא קנו מידו וכמבואר בש"ס (כתובות דצ"ה) דפריך וכי כתבה לי' מאי הוה והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי עליך וכו' ומשני בקנו מידו. והנה בתוס' שם בד"ה וכי כתבה מאי הוה הקשו דמאי פריך הש"ס והלא לא בא לידה הנכסים והוה ככותב ועודה ארוסה דמהני הסילוק גם בלא קנין כמבואר בש"ס שם (דף פ"ג), אכן לפרש"י שם דמה דמייתי הראיה מדרב כהנא דנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ומהני הסילוק, היינו משום דבזכות שיש לו מדאורייתא אין יכול לסלק עצמו אפי' מדבר שלא בא לידו עדיין, ואי הוה ירושת הבעל דאורייתא לא מהני הסילוק אפי' בעודה ארוסה, כמו שאינו יכול לסלק עצמו מירושת אביו ואפי' קודם שהגיע לידו, ורק כל הסוגיא דהתם אזלא אליבא דמ"ד ירושת הבעל דרבנן ובדרבנן מהני הסילוק מטעם דיכול לומר אי אפשי בתקנה שתקנו לטובתי, וע"ז מייתי שם הראיה מדרב כהנא נחלה הבאה ממקום אחר, פי' שאינו ירושת אבותיו רק ע"י מעשיו באה מכח תקנת חכמים יכול להתנות וכדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, וכ"כ הר"ח שדוקא בדרבנן יכול לסלק עצמו מדבר שלא בא לידו עדיין, וא"כ לק"מ קושית התוס' דהא התם השעבוד שיש לה על כתובתה משועבד לה מן התורה, ובדאורייתא לא מהני הסילוק בלא קנו מידו, ורק הקושיא של התוס' הוא לשיטתם, שזה פשיטא דבדבר שלא בא לידו מהני הסילוק, והראיה דרב כהנא מביא דמהני גם בדבר שלא בא לעולם ע"ש, וא"כ באשה כיון שכבר זכתה בשעבוד מצית לסלוקי, אבל לשיטת רש"י לק"מ, כיון שמכר שדה המיוחד לכתובתה וכיון שייחד שדה זו לכתובתה ממילא הוה דאו' שלה, ועוד יותר מזה היה נ"ל דאפי' היכי שלא שעבד לה בכתובתה שום שדה והכתובה נכתבה שלא באחריות, דאז אין לה שום שעבוד מה"ת, רק מתקנת שמעון בן שטח, מ"מ אינה יכולה לסלק עצמה, דהא עיקר התקנה לא לטובתה נתקנה רק לטובת הבעל בכדי שימצא אשה, דבתחלה לא היתה רוצית שום אשה להנשא וחשש שמעון בן שטח לתקנת הבעל ותיקן אחריות כדאיתא להדיא בכתובות (פ' האשה שנפלו) בתחלה היו מזקינין ולא היו נושאין נשים התקין שמעון בן שטח וכו' ע"ש, וכיון שעיקר התקנה לטובת הבעל איתקן לא מצית האשה לומר אי אפשי בתקנה:

אלא דאכתי צריך ביאור דהא עיקר ההוכחה דבעינן דוקא קנו מידו הוא מכח קושית הש"ס וכי כתבה לי' מאי הוה והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי עליך לא אמר כלום, והא לפמ"ש המוהרי"ט בתשובה (ח"א סי' מ"ה) דבסילוק יכול לחזור משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, וא"כ מאי מקשה הש"ס מאומר אכותב הא יש לומר משו"ה באומר לחבירו דין ודברים כו' לא מהני, אין זה משום דלשון זה גרוע הוא ולא מהני בלא קנין, אלא משום דיכול לחזור דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל בכותב דהוה מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה, ואפי' בלא קנין נמי מהני, ויש לומר דהא המוהרי"ט גופא כתב דכשמסלק הבעל מפירות ומכירה לא מצי שוב לחזור משום דכיון דבאמת הקרקע הוה של האשה ורק שלבעל יש שעבוד. ותיכף כשמסלק עצמו זכתה היא בזכות שיש לה ולא מצי שוב הבעל לחזור, וא"כ התם נמי באומר לחבירו, דהיינו שותף כפרש"י, והר"ן בנדרים שבחצר שאין בו דין חלוקה אין לאחד על חבירו כ"א שעבוד, וא"כ אי אפשר לפרש דמה שאמרינן התם דלא אמר כלום הוה משום חזרה שחוזר מן הסילוק, דהא התם נמי מיד שמסלק זכה השותף השני בזכות שיש לו בכל הקרקע, דדמיא ממש לאשה, אע"כ דהטעם הוא משום דהוה לשון גרוע, וא"כ אין נ"מ בין אומר לכותב תו, ויתיישב מאוד בזה במה שדייק רש"י לכתוב שם. דהאומר לחבירו האי לחבירו הוה שותף, והמפרשים תמהו עליו מה הוצרך לזה, ולמה שביארתי מדוקדק, דאי באדם דעלמא לא הוה מקשי מידי, שהוה אמינא דטעם דברייתא לא הוה משום דדין ודברים הוה לשון גרוע, אלא משום דיכול לחזור אבל באשה דלא מצי הבעל לחזור, דכבר זכתה בהם האשה משנסתלק משו"ה מהני ולא היה קשיא כלל מברייתא אמתני', ורק משום דברייתא מיירי בשותף דדמיא נמי לאשה, ושפיר מוכח משום דלשון גרוע הוא, ועיין מה שכתבנו בחבורנו לכתובות דפ"ד בתוד"ה ורב ולקמן סי' ר"ט:

סימן קיט

סעיף ג' במחבר מי שהיה לו עידית ובינונית וזבורית והי' עליו נזקין ובעל חוב וכתובת אשה וכו' נכסיו תחת הבעלים וכו', והנה בב"ק (ד"ח ע"א) הקשו התוס' והא נזקין מלוה על פה הוא ואינו גובה ממשעבדי, ותי' בתירוצם השני דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ואע"ג שגם לשיטת התוס' אי נימא דככתובה בשטר דמי לא מועיל כ"א לגבות הן היורשים אבל לא לגבות מן הלקוחות, דהכי מתבאר מדבריהם בקדושין (די"ג ע"ב) שהם מתרצים שם דברי רב פפא שאמר התם הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא, ואילו בס"פ גט פשוט אמר ר"פ הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין משום נעילת דלת ואינו גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא, ומתרצי דהא דאמר בקדושין שעבודא דאורייתא היינו במלוה הכתובה בתורה לענין קרבנות, שלענין יורשים עשאוה ככתובה בשטר משום נעילת דלת משום שעבודא דאורייתא, וגבי לקוחות לא עשאו כבשטר משום דלית ליה קלא. והא דב"ב איירי במלוה ע"פ ממש שאפ"ה גובה מן היורשים משום נעילת דלת ע"ש, הרי להדיא דאפי' הכתובה בתורה לא עשאוה כבשטר לענין לקוחות, וא"כ אכתי מאי תירצו התם דנזקין הוה מלוה הכתובה בתורה, הא לענין לגבות מלקוחות לא מהני זה, וצ"ל דנזקין שאני דהא קלא אית לי' וכמ"ש התוס' (ב"ק די"ד ע"ב) שדוקא הלואה לית ליה קלא משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מזיק לא דייק ואית לי' קלא, וכיון שכן שפיר מהני גם לענין גבייה מן הלקוחות נמי, דהא הטעם דלענין לקוחות לא מהני היא משום דלית לי' קלא וחיישינן לפסידא דלקוחות, אבל בנזקין דאית לי' קלא מהני גם לגבות מן הלקוחות אי חשבינן זה דהוה ככתובה בשטר, ואמנם לא הוצרכנו לכל זה כ"א לשיטתם בקדושין, דמה דרב פפא אומר התם שעבודא דאורייתא אינו כ"א במלוה הכתובה בתורה דוקא, אבל באינו כתובה בתורה שעבודא לאו דאורייתא ולא גביא מדינא מן הלקוחות, ולזה הוכרחו לתרץ דנזקין הוה נמי כתובה בתורה. דאל"ה לא היה גובה ממשעבדי כדין מלוה ע"פ אבל אנן לדידן כבר הוכחתי בחדושנו לעיל (סי' ל"ט) דר"פ סובר באמת שעבודא דאורייתא. ומה שאמר בב"ב דלאו דאורייתא תירצתי שם בארוכה ע"ש, וגם הרי"ף והרא"ש בב"ב מסקו דר"פ סובר שעבודא דאורייתא, וא"כ לא קשה כלל מנזקין דהכא. דכיון דדאורייתא אפי' מלוה ע"פ ממש נמי גביא ממשעבדי, והא דלא גביא אינו כ"א מדרבנן מתקנתא דלקוחות משום דלית ליה קלא. וא"כ בנזקין דאית ליה קלא ודאי גביא ממשעבדי:

סימן קכ

סעיף א' במחבר אבל אמר לו זרק לי חובי והפטר כו' פטור, והטעם דאמרינן דמחל לו כדמוכח מהמרדכי (פ"ק דסנהדרין) שהוכיח מזה דמחילה א"צ קנין, והנה במל"מ (ר"פ ט"ז מהלכות מלוה) כתב דלשיטת רבינו ישעיה המובא בטור לעיל (סי' י"ב) דהא דאמרינן מחילה א"צ קנין היינו במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר צריך קנין, א"כ הכא מיירי במלוה ע"פ דוקא דאילו בשטר בדברים לא מיפטר כיון דהכא מטעם מחילה נגעו בה כמ"ש המרדכי, ואמנם בשער המשפט השיג עליו וכתב דהכא גם המרדכי מודה דאף במלוה בשטר מהני מחילה בדברים לחוד, דהא הש"ך לעיל (סי' ס"ו ס"ק ע"ד) כתב בשם בעל העיטור דהא דקיי"ל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול דאפי' למ"ד דמחילה לא מהני היכי דתפס שטרא מודה הכא דהא ליתא לשטרא בידיה דליהדר לו משמע דס"ל דהא דבתפס שטרא לא מהני מחילה הוא משום כיון דלא אהדר לי' שטרא חזינן דלא מחל לו בלב שלם ולכך היכא דליכא שטרא בידו דליהדר לו מחילתו מחילה, וא"כ ה"נ כיון דאמר לו זרוק לי חובי והפטר כיון דלא מחל לו אלא בתנאי שיזרוק לו חובו, א"כ אין ראיה דלא מחל לו בלב שלם במה שלא החזיר לו שטרו משום דיש לומר דתפס שטרו עד שיזרוק לו המעות וא"כ הוה מחילה מעלייתא ותיכף שזרק לו המעות נפטר הלוה ע"ש. ולי נראה לקיים דברי המל"מ, דהא באמת המרדכי גופא שם בפ"ק דסנהדרין סובר דמהני המחילה גם נגד מלוה בשטר, וגם בטעמא דהפוסקים דסברי דלא מהני מחילה נגד מלוה בשטר, בע"כ דסובר דאינו מטעם הש"ך משום דמזה מוכח דהמחילה לא היתה בלב שלם, דהא הוא מביא ראיה לסברתו מהא דקיי"ל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואילו לשיטת הש"ך אין ראיה מהתם, דהא התם לא היה יכול להחזירו לנמחל משום דביד הלוקח הוא, ומה הוכחה הוא שלא מחל בלב שלם, אלא ודאי דהמרדכי סובר דטעם הפוסקים דלא מהני מחילה בע"פ נגד מלוה בשטר הוה משום דמלוה בשטר חשוב כגבוי וכמ"ש הכנה"ג הובא בקצוה"ח לעיל (סי' י"ב), ולטעם זה גם הכא לא מהני מחילה בע"פ, ושפיר כתב המל"מ דלשיטת רבינו ישעיה דבמלוה בשטר לא מהני מחילה בע"כ דהכא מיירי במלוה ע"פ דוקא, ועיין היטב במה שכתבנו בחדושנו לעיל בסי' י"ב מזה:

שם במחבר מחנה על מחצה וכו'. בגיטין (דף ע"ח) מוקי רבה ורב יוסף מחצה על מחצה בשני כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה, ור' יוחנן מוקי קרוב לו היינו ביכול לשומרו. ומחצה על מחצה בשניהם יכולים לשומרו, ובתוס' שם כתבו דמשו"ה לא אמרינן בזה המע"ה. דלא שייך לומר הכי כיון דאין כאן ספק, ועיין במהרש"א שם שהקשה דהא תינח לתי' דר' יוחנן דמוקי מתני' מחצ' על מחצ' דהיינו בששניהם יכולים לשמרו ניחא. לא משום ספיקא הוא אלאו דקושטא הוא כן דברשות שניהם הוא. אבל לרבה ורב יוסף דמוקי לה בשני כתי עדים, ספיקא ממש הוא ולמה לא נימא הממע"ה, וכזה הקשה גם הקצוה"ח ח כאן ונדחקו בזה. ואמנם בקושיא זאת כבר הקדימם הריטב"א בגיטין ותי' דהכא לתרווייהו יש חזקה, דלמלוה איכא חזקת חיוב שודאי מחויב היה לו מכבר. קודם שנולד ספק הזה, וללוה איכא חזקת ממונא, הלכך בהכרח שנימא דיחלוקו, ולא דמי למה דקיי"ל הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב, דהתם ליכא רגלים לדבר שפרעו אבל כאן דאיכא עדים לא ולכך יחלוקו:

סעיף ב' בהג"ה ויש חולקין, ופי' הש"ך דאפי' מפשיעה פטור, ולענ"ד לא נהירא לומר דאפי' מפשיעה פטור, דהא עיקר הך דינא דאם נסתלק השומר ואמר טול את שלך דלא הוה אפי' שומר חנם ופטור מפשיעה, מקורו הוא מעובדא דשומשמין (ב"ח דמ"ט) דאמר התם להדיא דלא הוה אפי' שומר חנם בכה"ג, אבל מה דמיון עובדא דהתם דמיירי במוכר שחזר ממכירתו, להך דינא דלוה שאמר למלוה, דבמוכר שגם קודם שנסתלק לא היה לו הנאה בפועל מן המעות דהא לא נשתמש בהם עדיין, רק דאפ"ה אמרינן דהוה שומר שכר בשביל שיש לו הנאת היתר תשמיש, ובכה"ג אמרינן דאם נסתלק מן השמירה וא"ל טול את שלך דלא הוה אפי' שומר חנם, דלא שייך לומר בזה דהואיל ונהנה מהנה להיות גם עתה שומר חנם, כיון שגם מתחלה לא היה לו הנאה בפועל, ולא דמי לאומנין דהוה שומר חנם מיהא אפי' לאחר שנסתלק וא"ל טול את שלך, ומשום דהואיל ונהנה מהנה, דהתם היה לו מתחלה הנאה בפועל. משא"כ הכא בלוה והיה לו מתחלה הנאה ממש, בזה ודאי שאפי' לאחר שאמר טול את שלך דהוה מיהא שומר חנם להתחייב בפשיעה דדמי ממש לאומנין דאמרינן בזה דהואיל ונהנה מהני, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' פ"ד) להוכיח חילוק זה בראיות, ולכן נראה יותר קרוב לדינא מ"ש הב"ח והט"ז לעיל בסי' ע"ד דמה שכתב הרמ"א ויש חולקין נתכוון להנך רבוותא דהלוה חייב באמת אפי' בגניבה ע"ש, וכ"כ התומים שם, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל שם:

סימן קכא

סעיף ב' במחבר אלא אמר לו יש לי מעות ביד פלוני וכו', והנה בש"ך ס"ק י"א הביא לדברי התוס' (ב"ק דק"ד) שכתבו ולמ"ד שליח בעדים לא הוה שליח דטעמא הוא דהכי קאמר אינש מהימנא הוא אי סמכת סמוך איבעית לשדור בידו שדר. וז"ל התוס' תימה אמאי חייב הוא מן הדין באחריות אונס הדרך והא אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דתפית ליה באינש מהימנא, וי"ל דנראה דאפי' הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך במקום שיש סכנה עכ"ל, ומשמע דלפי"ז אף לדידן דקיי"ל שליח בעדים הוה שליח, מ"מ בממציא שליח בעדים דלכו"ע לא הוה שליח דטעמא נמי משום דהכי קאמר דאינש מהימנא הוא וכו' דאינו חייב הלוה רק כשנתנו לו להוליכו במקום סכנת דרכים אבל בלא"ה פטור כיון דלא מצי למימר אין רצוני ע"ש בש"ך שכתב כן בדעת התוס'. והדברים הללו לכאורה תמוהים מאוד, דהא טעם זה דתפס ליה באינש מהימנא לא מהני כ"א לענין שלא יוכלו הבעלים לומר אין רצוני, שבלא טעם זה היה מתחייב אפי' בדברים כאלו שאילו שמרם בעצמו היה פטור, ובזה מהני טעם זה שלא נחייבנו בדבר שאילו שמר בעצמו היה פטור, אבל לפוטרו כל כך אפילו מדבר ששמרו בעצמו היה חייב, ע"ז לא מהני טעם זה וכמ"ש הראשונים בסוגיא דשומר שמסר לשומר וכן פרש"י שם. וא"כ הכא דאיירי במעות הלואה, דהלוה מחויב באונסין, ואילו בעצמו מוליך המעות ונאנסו מידו היה חייב. דלא מיפטר עד שיגיעו המעות למלוה, א"כ מה מועיל טעם זה לפוטרו. ואין להוכיח כהתוס' מעובדא דההוא סבתא (ב"מ דמ"ב) דפטרינן התם להשומר שמסר לאימי' מטעם דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, אע"ג דאילו שמרם בעצמו שמירה כזה שלא היה טומנם בקרקע היה חייב, ואפ"ה כששמר לשומר אחר פטור השומר הראשון, די"ל דהתם דוקא מה שהאם לא הטמינה בקרקע אין זה מחמת עצלות ורפיון בשמירה כ"א לטובה נתכוונה, שחשבה שהמעות הנצרך לעסק הוא וכמ"ש הרא"ש שם, אבל בכה"ג דהכא, די"ל שהאונס בא משום שהשומר השני לא טרח כל כך לשומרן מאונס מפני שלא נתחייב ע"ז, אבל הלוה שמשעת משיכה נתחייב באונס חייב, ועיין בפנ"י בב"ק שם מ"ש בזה. ואפשר ליישב דע"כ לא קאמרינן דשומר שמיעט שמירתו חייב הראשון אפי' במקום דלא מצי לטעון אנת מהימנת לי, כ"א במקום שהשומר הראשון מסר לשני מדעת עצמו, ולא היה ע"ז שום גילוי דעת מהבעלים, בזה אמרינן שפיר דנהי דגם השני מהימן לבעלים, מ"מ אילו ידעון הבעלים שימסור לשומר זה השני לא היה ניחא להו, דאע"ג דאינש מהימנא הוא מ"מ הבעלים חפצים בשמירה מעולה ולא ניחא להו למסור לשומר שני שפטור הוא מאונסין, וחפצים ומקפידים דוקא בשומר הראשון שחייב גם באונסים, ולכן לא מצד חסרון הנאמנות הוה הפשיעה של הראשון, כ"א מצד שגרועי גרעה לשמירתו, משא"כ בנידון דידן שהבעלים גופייהו המציאו השליח הזה לידו, הרי יש כאן גילוי דעת של הבעלים דניחא להו שישלח המעות ע"י שליח זה, ולכן אע"ג שמיעט שמירתו כו"ע מודים שפטור הראשון, וגדולה מזאת מצינו דמהני גילוי דעתא, שכתב המרדכי בפ' המפקיד דשומר שמסר לשמור בפני בעל הפקדון ולא מיחה בו ונגנב או נאבד פסק בס' המקצועות דכיון דלא מיחה בו לא מצי לומר היאך לא מהימן לי בשבועה ע"ש. הרי שבשתיקה לבד מהני לגילוי דעתא וכ"ש מהא שעשה מעשה להמציא לו השליח, דפשיטא שיש בזה גילוי דעת שנתרצה ונתפייס לשלוח על ידו ונסתלק לגמרי השומר הראשון. ואזדא תמיהת הש"ך שלא מצא בפוסקים דסברי כהתוס' בזה, והא קמן המרדכי בשם ספר המקצועות שפסק כן.

ועוד נ"ל יותר להוכיח מדברי התוס' דבכה"ג שהמציא לו שליח אם אח"כ לא מסר הלוה המעות לזה השליח שהמציא לו המלוה, רק בעצמו הביאם ונאנסו מידו בדרך דפטור הלוה, אם אך לא הוליכם דרך מקום סכנה, דלא עדיף השליח מהלוה עצמו, דזה לשון התוספות בתירוצם די"ל דאפי' אם הוא עצמו הביא ונאנס חייב דפשיעה הוא עכ"ל, ולכאורה צ"ע בלשון "אפילו"' שכתבו, דהא אדרבה כשהביא הוא עצמו יותר יש לחייבו אף אי לא הוה פשיעה, דהא הלוה חייב באונסין עד דמטא לידו דמלוה, ובע"כ צ"ל דהכא שכיון שהבעלים גלו דעתייהו דניחא להו שישלח גם ע"י שליח, בכה"ג אם לא שלח ע"י השליח והביא בעצמו היה צריך לפטור אם לא הפשיעה שהוליכם במקום סכנה, דהא אם השליח הביא היה פטור כיון שגלי דעתו דניחא לו שימסרנו לשליח וכמו שכתבתי, וא"כ לא גרע הוא עצמו שהביא מאילו שלחו ע"י שליח, ולכן דוקא משום פשיעה הזאת שהוליכו במקום סכנה חייב, ושפיר הוה כ"ש כשהוא עצמו הביא, דמן הדין אי לאו פשיעה הזאת היה צריך להיות פטור במכ"ש משליח, ודו"ק היטב כי הדברים נכונים:

סעיף ו' בש"ך ס"ק ל"ז הביא מ"ש הב"י מחודש א' ראובן היה חייב זקוק לשמעון ושלחו ע"י שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע השליח עד שיבוא ראובן, מרדכי פ' הגוזל קמא בשם ראבי"ה ומסיק שם המרדכי ודכוותי' פסק זקני הראב"ן באחד ששלח לאשתו מזונות ונאבד שאינו נשבע לאשתו חם לא מדעת בעלה, ובטעם הדבר מבואר במרדכי דכיון שהלוה וכן הבעל צריכים לשלם מעות אחרים תחתיהן א"כ אין ההפסד של המלוה והאשה, כ"א של לוה והבעל, ומשו"ה אין נשבעין למלוה ולאשה, דהכי משמע מהראיה שהביאו לדין זה מההוא דב"מ (דף נ"ח) דבני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים, משום שאז הוה ההפסד להקדש, ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אלמא דאין הגזברים יכולים להשביעם כיון שצריכים לשלם אחרים נמצא דאין ההפסד שלהם, ומשמע דעיקר הטעם דלכך אין המלוה יכול להשביעו לשליח כיון שאין לו הפסד משום שהלוה צריך לחזור ולשלם לו, והנה בשער המשפט הקשה על ראבי"ה וראב"ן לפמ"ש הרמב"ם והמחבר לעיל (סי ע"ג ס"ב) טען המלוה היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עשרה ימים קבעתי הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה וא"כ ה"נ כיון שהבעל והמלוה במדינת הים כמבואר נהי נמי שהבעל או הלוה צריכין לשלם שנית מ"מ הוה ככפירת זמן כיון שאין הבעל או הלוה בביתם, ועד שישובו לביתם יש הפסד הזמן למלוה ולאשה, וא"כ כשהשליח טוען שנאבד יצטרך לישבע שבועת השומרים כמו בכפירת זמן נגד עד אחד ע"ש, ונ"ל לישב דהנה הקצוה"ח לעיל (סי' ע"ג) הקשה על עיקר הדין דחשבינן כפירת זמן ככפירת גוף הממון, דהא מבטל כיסו של חבירו פטור אפי' למאן דדאין דינא דגרמי, ובחדושינו שם כתבנו, דהתביעה הוא לא בשביל שהזיק למלוה בזמן, כ"א בשביל שהלוה נהנה מהמעות בזמן הזה, והנאה הזאת שוה ממון, וכיון שהלוה נהנה מחסרון של מלוה חייב כדין זה נהנה וזה חסר, אבל במקום שהלוה לא נהנה מהמעות והמלוה תובעו כך בעד ההפסד שגרס לו פעור באמת ע"ש שביארתי זה באורך, ולפ"ז לא קשה קושית השעה"מ, דתביעת הנאה לא שייך כאן, דמשלוח לא יוכל ליתבע דהא אם אמת בפיו כי נאבדו ממנו א"כ אין לו הנאה, ואף אם נחוש לשמא ישקר והמעות תחת ידו הם, מ"מ איך שייך לתבוע ההנאה כיון דשליח אין צריך להחזיר המעות, ורק הלוה צריך לשלם שנית, ומה שהמלוה יוכל לתבוע משליח הוא רק ההפסד שעל ידו בא לו הפסד בזמן, ועל הפסד הזמן אין שום חיוב לשלם דהוה מבטל כיסו של חבירו דפטור ודו"ק היטב:

סעיף ח' בש"ך ס"ק מ"ג הביא תשובת מוהרי"ל סי' קע"ב על ראובן ששלח מעות ע"י שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שנתנו ללוי ע"י אשתו ולוי אמר שלא קבלם, שמעון ישבע שמסרם לאשתו דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד, ואשת שמעון ששבע שנתנה אותם ללוי ופטורה, ולוי ישבע שלא קבלם וראובן צריך לשלם לו ע"כ, והש"ך השיג על מה שכתב דישבע שמעון שמסר לאשתו הא כיון שאשתו נשבעת שבעלה מסר לה, למה יוצרך שוב שמעון הבעל לישבע ומה דמדמה לה המוהרי"ל לעובדא דקרטליתא (ב"מ דמ"ב) דאע"ג דאימיה נשבעת שבנה מסר לה אפ"ה נשבע הבן ג"כ שמסר לאימיה ולא מיפטר בשבועת האם, לא דמי, דהתם אף דתשבע אמו דהנהו זוזי דאותבינהו בקרטלותא קבלתם מבנה, אפ"ה אינה יודעת אם המעות הללו מעות הפקדון הם, אבל הכא כיון שאשתו נשבעת שפרעה ללוי א"כ ממילא פטור שמעון וא"צ לישבע מ"ש, והן אמנם דלדברי הנמוק"י שכתב בב"מ דהטעם דהבן צריך נמי לישבע משום דלאו דבר מסוים ואינו ידוע אם המעות הם של פקדון, ודאי שצדקו דברי הש"ך אכן הריטב"א בב"מ וגם בגליון תוס' המובא בשמ"ק שהקשו נמי שבועת הבן מה צורך בה כיון דאמו נשבעת, ותירצו דהיא לא מהימנא וצריך עדות ברורה או שישבע השומר גופא כדין שבועת השומרים שהניחם במקום המשתמר ע"ש, ולפ"ז ה"נ דהלוה שומר הוא לא מיפטר עד שישמע הוא עצמו שבועת השומרים שלא פשע בהן אלא שמסרתם לאשתו, ובשבועת אשתו לא סגי כי התם ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה