חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית חוב מן היתומים
סימן קז
סעיף א' בש"ך ס"ק א' כתב דחפש בכל המקומות ולא מצא שהתוס' יפלגו על הרמב"ן ויסברו דאין רשאי לכוף ע"ש, ואולי הם דברי התוס' בריש סנהדרין שכתבו דלכפייה בעינן מומחין, ובזמן הזה הא ליכא מומחין ואי אפשר לכפות, אבל אכתי יקשה הא במילתא דשכיחי ויש בו צורך טובא עבדינן שליחותייהו גם בזמן הזה וכמ"ש הסמ"ע לעיל (סי' א') וא"כ גם בהלואה שהוא דבר דשכיח טובא למה לא ניעביד שליחותייהו, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' א') וסי' כ"ו וסי' צ"ז בארוכה מזה, ועיין בתומים כאן שהקשה לשיטת הסוברים דהרשות ביד ב"ד לכפות אם ירצו מההיא דכתובות (דף פ"ד) בקריביה דר' יוחנן דתפסו, נכסי דיתמי אתו לקמי דר' יוחנן אמר שפיר תפסתוה וכו' אלא שכנגדי חלוק עלי ומה לו הא הו"ל לטובת קרובו להזדקק דלכך ולכוף ליתומים לפרוע ע"ש, ולק"מ דהא התם לא לעמוד, לדין לפני ר' יוחנן באו דהא קרובים הם ופסול לדון להם, אע"כ דלא לדון לפניו באו כ"א לשאול עצה מאתו וכ"כ בהגהות יעב"ץ שם שלא באו כ"א לשאול עצה, ועיין בחדושנו לעיל (סי' י"ז) שהוכחתי בארוכה מלשון הש"ס ולשון רש"י דרק לשאול עצה באו, וא"כ אין ראיה מזה שלא נזדקק לכפות, דאיה"נ אילו היו באים לפניו לדון שהיה נזדקק לכפות וק"ל:
שם במחבר אבל לא הניח אלא מטלטלין אין כופין אותם לפרוע וכו', וכתב הטור דאפי' הם מופקדים ביד אחרים או ביד המלוה אין ב"ח גובה מהן מדינא דגמרא. וזהו ממשנה דכתובות (פ' הכותב) היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים קיי"ל כר' עקיבא דאמר דינתן ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין יורשים צריכים שבועה, ויש להסתפק כשפטר אותו משבועה היאך הדין, ובירושלמי שם איתא להדיא שאפי' אם פטר אותו משבועה נמי הרי הם של יורשים, דזה לשון הירושלמי הגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה ע"כ, והרא"ש ביאר דבריו דלאו בשבועה תליא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרים גוביינא דהא ראוים לשבועה כל זמן שלא פטרן והיורשים אינם מחוסרים גוביינא, ומשו"ה מיקרו היורשים מוחזקין ביותר, וגם הריטב"א הובא בשמ"ק פי' כן לדברי הירושלמי, אכן מלשון רש"י לא משמע כהירושלמי דזה לשון רש"י בד"ה שכולם צריכים שבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בם ואין אנו יודעים אם יש להם עליו כלום והלכך כשמת הלוה זכו בהם היורשים וברשותם הם עכ"ל, ומלשון זה מוכח שדוקא משום דצריכים לשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין אנו יודעין אם יש לו עליו כלום אבל היכי שפטר אותו משבועה בחייו הרי אנו יודעין שיש לו עליו ויתנו לכושל שבהם, ונ"ל לתת טעם מה שהוצרך רש"י לזוז מדברי הירושלמי, דהנה בלא"ה נחלקו הראשונים בפירוש דהאי מלתא דר' טרפון שם דאמר ינתנו לכושל, אי מוציאין מהנפקד בע"כ, או שהב"ד אין נזקקין לו ורק כשהבא לפרוע מעצמו נותנין לו. ויש מן הראשונים שסוברים דב"ד לא יוכלו לזקוק להוציא בע"כ דמצי אמר לאו בע"ד דידי את, ואי משום דר' נתן הא אמרינן בכתובות (דף פ"ב) דלא מחמרינן תרי חומרי בכתובה, אכן הרי"ף סובר דמוציאין בע"כ משום דר' נתן, וביאר דבריו דכיון דלאו ברשות יורשין קאי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מן הלוה או הנפקד ועיין מ"ש התוס' שם בד"ה לא אשכחן, והנה אי נימא כשיטת הראשונים דהכא לא שייך דר' נתן, א"כ לא מיקרו הבעל חוב או האשה שום מוחזק בזה יותר מן היורשים, דהא שניהם לא תפסי במטלטלין לא הבע"ח ולא היורש, ושפיר יש מקום לומר כדברי הירושלמי דהיורשים הוו בחזקת גובייא יותר, מטעם דהבע"ח או האשה צריכים עכ"פ לפטור אותם משבועה, והיורשים אינם צריכים לזה, דכיון דהבע"ח והאשה נמי אינם מוחזקים כלל בזה, שפיר מכריע זכות היורשים מטעם הירושלמי אבל אי נימא כשיטת הרי"ף דיש בזה שעבוד דר' נתן, א"כ מיקרו הבע"ח והאשה כמוחזקים ממש, דהא מה שהלוה תופס הרי הוא תופס בשבילה ויש להם שעבוד גמור על המעות הללו, א"כ איך יוכל זכות היורשים להכריע מטעם דהם בחזקת גוביינא יותר, דלענין שעבוד גמור דהוי כתופס ממש, ודאי דלא יוכל זה להכריע, ורק כשלא פטרו משבועה בחייו, דאז כל זמן שלא נשבעו ול ידעינן אם יש להם עליו כלום, אין כאן שעבוד דר' נתן, כיון דלא ידעינן אכתי אם חייב לו, אבל אם פטרן משבועה דאז ידעינן שחייב להם בודאי, וא"כ יש בזה שעבוד דר' נתן, איך נוכל לומר דינתנו ליורשים מטעם דהם בחזקת גוביינא יותר, אדרבה הבע"ח והאשה יש להם שעבוד יותר, וזה נכון, ונתבאר לנו דאי נימא כשיטת הרי"ף דמוציאין בע"כ מדר' נתן אי אפשר לפרש כהירושלמי דאפי' בפטרן משבועה, ינתנו ליורשים, והנה מלשון רש"י דמתני' ד"ה ינתנו לכושל וז"ל סוה"ד היכי דלאו ברשותייהו מנחי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מיד המלוה ונותנין לאשה ובע"ח שכבר נתחייב בהם המת מחיים ע"כ, ולאיזה צורך הוסיף מטעם שכבר נתחייב בהם המת מחיים, אלא להדיא דכוונתו לפי' הרי"ף דלהכי מוציאין מיד הלוה משום דמחיים כבר נתחייב בהם ויש בזה שעבוד דר' נתן, וגם הפנ"י הבין מלשון רש"י דקאמר לשון מוציאין בע"כ, דס"ל כהרי"ף, וא"כ זהו שגרם לו לפרש דדוקא כל זמן שלא נשבעו ס"ל לר' עקיבא דינתנו ליורשים וכמו שביאר בטעמו, דאז לא ידעינן אם חייב לו כלום ואין כאן כלל שעבוד דר' נתן, אבל אם פטר אותו משבועה ודאי דגם ר"ע מודה נמי דינתנו לו לבע"ח וכתובת אשה מטעם דר' נתן, ואתי שפיר נמי בזה מ"ש רש"י בדברי ר"ע ינתנו ליורשים ולא מהני תפיסה, והמפרשים נתקשו בזה דהא אכתי לא מיירי התם מדין תפיסה, עיין במהרש"א ופנ"י, והיינו דאי נימא כשיטת הירושלמי דמיירי בפטרן משבועה ואפ"ה ינתן ליורשים מטעם דהם בחזקת גוביינא ביותר, אז לא שייך דין זה כ"א דהלוה או הנפקד צריך ליתן ליורשים, דכיון שאין שניהם מוחזקים הוה זכות היורשים מכרעת מטעם זה, אבל אם האשה או בע"ח תפסי ודאי דאין מוציאין מהם, דלגבי תופס ממש לא מהני זכות היורשים, אבל לשיטת רש"י דמיירי שלא פטרן משבועה וכל זמן שלא נשבעו לא ידעינן כלל אם יש לו עליו, אפילו בתפסו הבע"ח והאשה נמי לא מהני, ועיין ברא"ש בכורות וב"ב דסובר להדיא דבפטר מן השבועה גביא לר"ע:
שם בסמ"ע ס"ק א' משא"כ במטלטלין שאינו דבר של קיימא דהא יכול להבריחם ולהעלימם וכו' ומשו"ה אינם משועבדים למלוה מדין תורה לכפות ליורשים שיפרעו מהם וכו', והנה המוהרי"ם בחדושיו לכתובות (דף פ"ד) הקשה דכיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דלא סמיך דעתא עילוייהו שיכול להבריחם, א"כ מיניה דידיה אמאי גביא, הא כיון דלא סמיך דעתא לא חל השעבוד, דאע"ג דשעבודא דאורייתא מ"מ אינו חל כ"א דוקא על אותן הדברים שסמך עליהם כמו ערב בשעת מתן מעות ע"ש. ונ"ל דמיניה דידיה היינו טעמא דגבי משום דסמיך דעתו שלא יבריחם, דכיון שהוא עצמו לוה ויש עליו חיוב מן התורה ושעבוד הגוף לשלם, מסתמא לא ובריחם ולעבור על החיוב, משא"כ לגבי יתמי שאינם מחויבים וגם לאו בני מיעבד מצוה נינהו, משו"ה ודאי שיבריחו הנכסים, וממילא לא סמיך דעתו לגבות מהם כשיביאו המטלטלין ליד היתומים, דהם ודאי שיבריחום, ומזה עמדנו להבין עיקר טעם דר' טרפון דסובר דינתנו לכושל, ופרש"י אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכו' הכא דלאו ברשותייהו קיימי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מיד הנפקד וכו' ויש להבין וכי איזה נ"מ יש ביורש בין מונח ברשותו או ברשות אחרים, הא יורש אין צריך קנין וזכות, וממילא נעשו שלו מיד כשמת מורישו, וא"כ אחרי שגם ר' טרפון סובר דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מאי מהני בזה שאינם ברשות יתמי, סוף סוף זכו בהם יתמי, ואכן למה שביארתי דטעם דמטלטל דיתמי לא משתעבדי משום דהם ודאי שיבריחום ולא סמיך דעתו, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהנכסים הם ביד היורשים גופייהו שיש יכולת בידם להבריחם, אבל כשהם ביד אחרים, הרי היורשים אין יכולת בידם להבריח, והלוה או הנפקד ודאי לא יבריחום, דהא הם מחויבים להחזירם לזה או זה, ולכן בכה"ג שהם תח"י אחרים שפיר סמיך דעתו עליהם וממילא חל עליהם השעבוד, ושפיר נתבאר טעם דר' טרפון:
וארווחנא ליישב בזה שיטת התוס', דהנה למאן דקאמר בכתובות דהאי ינתנו לכושל דקאמר ר' טרפון, הוא לכתובת אשה משום חינא, הקשה בשמ"ק היאך ינתנו לכתובה, בשלמא לבע"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשים לאו מטלטלי דיתמי, אלא לכתובה דאפי' מחיים לא נשתעבדו לכתובה היאך ינתנו לה, זכי מי עדיפי מטלטלין אלו שלא באו לרשות יורשין משאם הוו ברשות בעל עצמו שלא היתה גובה מטלטלין, ותי' דס"ל לר' טרפון כר"מ דמטלטלין משתעבדי לכתובה, ואמנם בתוס' (בכורות דנ"א ע"ב) בד"ה ולא בראוי הוכיחו שאי אפשר לומר דהתם קאי כר' מאיר, והעלו דאפי' לרבנן דס"ל מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מחיים, נמי הוה הדין כן דינתנו לכתובת אשה ע"ש, וא"כ יוחזר קושית השמ"ק דכי עדיפי מטלטלין אלו מאילו היו תח"י הבעל, אכן למה שכתבתי יתיישב בטוב שיטת התוס', דהנה מאן דסובר דאפי' מיניה דידיה נמי לא גביא מטלטלין בע"כ דסובר שאכתי לא סמיך דעתו עלייהו, דאע"ג שמחויב לשלם מ"מ לא סמיך דעתו דיחוש שמא ירצה לעבור על החיוב ויבריח המטלטלין, ואמנם כל זה לא שייך כ"א כשהם בידו גופא, משא"כ כשהם תח"י אחרים אין חוששין לשמא יבריחם ויאמר אין לי ממה לשלם, דאותן האחרים שהמטלטלים תחת ידם יגלו האמת כי תחת ידם הם, דמהיכי תיתי יסייעוהו לגזול ולעבור על החיוב, ואין אדם חוטא ולא לו, ומיושב שיטת התוס' שכתבו דאפי' למ"ד דמיניה דידיה לא גביא ממטלטלי אפ"ה כשהם ביד אחרים גביא, דודאי כשהם בתח"י אחרים עדיפי מאילו הם תח"י הבעל, דהכא סמיך דעתו טפי:
ומתוך מה שכתבנו יבואר לנו מ"ש התוס' בכתובות שם בד"ה לכתובת אשה דאכתי היכי גביא האשה ממלוה דהא מלוה חשבינן ראוי לגבי בכור ואין האשה גובה כתובתה מראוי כדאיתא בבכורות, ותי' לחלק שדוקא גבי בכור הוה מלוה ראוי אבל לגבי אשה הו"ל מוחזק ע"ש שלא כתבו שום טעם לחילוק הזה, ובהגהות אשר"י פי' משום דמקולי כתובה שנו שם, וגם זה דוחק, ולמה שכתבנו יתבאר דהתוס' לשיטתם דכשהמלוה הוא ביד אחר עדיפא יותר מאילו היה ביד הבעל גופא, ואפ"ה לגבי בכור מיקרי ראוי, דהתם הוי החסרון מראוי משום דבעינן אשר ימצא ברשותו, וכיון שהמלוה אינה ברשותו לא קרינן בה אשר ימצא, ורק דטעם דראוי אינו גובה היינו משום דלא סמכא דעתא, ולא שייכא זה כ"א בשאר מיני ראוי כגון ירושה או שבח, דבזה אמרינן דלא סמכא דעתא עלייהו, דמי יימר שיירש, דשמא ימכור המוריש בחייו, וכמו דאמרינן דלא מהני המכירה במה שאירש מאבא, דהוה הטעם נמי משום דלא סמכא דעתא וכמ"ש רש"י בב"מ (דף ט"ז) אבל במלוה שביד אחרים דסמכא דעתא טפי מאילו היו תח"י הבעל ודאי דלא הוה ראוי ודו"ק:
שם במחבר אבל אם לא יירשו כלום מאביהן אין מחויבים לשלם וכו', בשער המשפט הביא בזה לחדושי הריטב"א (כתובות דל"ד) גבי הא דאמרינן התם הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה ואין חייבין באונסיה וסיים הריטב"א דהרי זה דומה כאילו שכר אביהם בית ומת שמשתמשין בו כל ימי שכירותו ואין חייבין בשכירות אם לא הניח להם אביהם אחריות נכסים עכ"ל, וכתב ע"ז השעה"מ דדין זה אינו אלא לדינא דש"ס דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ולכך אם לא הניח אחריות נכסים דאין החוב מוטל על היתומים לכך משתמשין בה כל ימי שכירותו וא"צ לשלם, אבל לדידן דאף מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח לא משכחת להאי דינא אף בגוונא דלא ירשו כלום מאביהם מ"מ אין היורשים יכולים לדור בהבית כל ימי שכירותו דנהי דחוב השכירות נשאר על אביהם מ"מ המשכיר יכול לגבות מן שכירת הבית שנשאר מן השוכר עד סוף הזמן שנשכר לו ויכול לדחות היתומים מלדור בבית ויטול הבית עבור דמי שכירותו שנתחייב לו אביהם עד כלות זמן השכירות, והרחיק עוד ללכת דאפי' לדינא דש"ס נמי מצי המשכיר לעכב על היורשים מלדור בבית, דאע"ג דבעינן שיירשו קרקע דוקא מ"מ דירת הבית שנשאר מן השוכר חשיב קרקע, דדמי להא דאמרינן (ב"מ דס"ז) האי משכנתא באתרא דמסלקא אין בע"ח גובה ממנו, ופרש"י דאם מת המלוה אין בע"ח גובה מקרקע זו כלום לפי שאין למלוה בגופה של קרקע כלום אלא שמשועבד לו לפירות ומטלטלי נינהו ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדא, ובאתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנו דהוה כמכורה לו עד אותו הזמן וגוף הקרקע שלו, וא"כ הכא שהשוכר הבית מושכר לו הבית עד כלות זמנו והוה כאתרא דלא מוסלקא דשכירות ליומא ממכר הוא וא"כ למה לא יהא נחשב כאילו הניח השוכר קרקע ויגבה המשכיר דמי חוב השכירות מגוף הבית שנשכר להשוכר שמת עד כלות זמן השכירות ע"ש. ולא נהירא בעיני האי פסקא דיהא מצי המשכיר לגבות משכירת הבית אפי' לדידן דמטלטלי דיתמי משתעבדי, דהנה על פרש"י שפי' דמשכנתא באתרא דלא מסלקי הוה כמכר לענין בע"ח הקשו עליו הראשונים בשמ"ק שם וכתבו דלא ירדו לסוף דעתו בזה, דסוף סוף כיון שהוא חוזר אותה לו לסוף השנים שנסקו הרי אין כאן מכר כלל, ומשו"ה פירשו דאתרא דלא מסלקי דקאמר בש"ס דבע"ח גובה הימנה ה"פ שאינם מסלקים אותו לעולם במעות אלא בשומת קרקע והוה כעין אפותיקו מפורש ועדיפא מיניה שהיא ברשותו ע"ש, ולפירוש זה פשיטא דשכירות אינו חשוב כמכר לענין בעל חוב, כיון דבכלות הזמן הדרא למשכיר, ואי אפשר לחשבו כמו הניח קרקע, אלא אפי' לפרש"י באתרא דלא מסלקא משום דחשוב כמכורה לו עד אותו זמן, ומטעם זה היה אמנם מקום לדון שגם שכירות הבית חשוב כמכורה וכמו הניח קרקע, ואם היה בא בעל חוב אחר, לא משכיר הבית, לגבות בעד חובו מזכות דירתו שהניח, איה"נ שהיה יכול לגבות מן היורשים לשיטת רש"י, דכיון דהבית מכורה לשוכר עד כלות זמן השכירות. חשיב כהניח קרקע, והיורשים מחויבים לשלם החוב או להניח הדירה לפני בעל חוב כדין יורש שיירש קצת נכסים שא"צ לפרוע כ"א מה שיירש וכמ"ש הרמ"א כן בסמוך, אבל שנימא שיהא חשוב כהניח קרקע גם לפני המשכיר גופא, שהמשכיר יהיה יכול לגבות בעד שכר הדירה, זה לא מסתבר כלל, חדא דהא עיקר הטעם דהניח קרקע מחויבים היורשים לשלם, היינו משום דכיון דעלייהו סמיך בשעת הלואה ממילא הוו הנכסים הללו ערבים למלוה וכפרש"י בב"מ שם ועוד בכ"ד, וא"כ איך שייך לומר דהמשכיר בשעה שהשכיר לו סמיך על נכסים הללו, דהא הנכסים אלו שלו גופא הם, ואיך שייך שהנכסים של עצמו יהיו ערבים לו על חובו, אי נימא דעל גוף הבית סמיך, רא בלא"ה תיהדר לו ככלות הזמן, ואם על זמן דירת הבית, הא זה השכיר לו ונתן לו רשות לשוכר לדור בתוכה, וא"כ איך שייך דסמיך היה מתחלה שיגבה מדירת הבית, ולכן פשוט בעיני דאי אפשר לחשוב דירת הבית כהניח קרקע שהמשכיר יטול הבית מן היורשים עבור חוב השכירות, ולא עוד אפי' לדידן דמטלטלי דיתמי נמי משתעבדא לבעל חוב, אין נראה שהמשכיר יטול הבית וידחה להיורשים מלדור בתוכה, דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ועד שיכלה זמן השכירות אין מגיע לו כלום, וא"כ איך אפשר לומר שיגבה המשכיר מן שכירות הבית, הא עד שיכלה זמן השכירות אין לו על השוכר שום חוב, והן אמנם שבזה הרגיש גם השעה"מ גופא אלא שכתב דכיון שאם ידורו בו היורשים ודאי יפסיד מעותיו, יכול לתבוע חובו אפי' קודם זמן הפרעון, דלא גרע ממבזבז נכסיו דלעיל (סי' ע"ג ס"י) ומבעל חוב מאוחר שבא לגבות קודם המוקדם ממטלטלין דלעיל (סי' ק"ד), אבל מה דמיון הוא זה להנהו דחשיב התם, הא ההלואה היתה בשלימות מתחלה, כגון שהלוה לו מנה על זמן שנה, המנה הלא הלוה לו בשלימות מתחלה, רה זמן הפרעון לא הגיע, ולכן ברואה שמבזבז ושיוכל לבוא לידי הפסד יכול לתבוע אפי' קודם, משא"כ בששכר מאתו בית לשנה בעד שנים עשר דינר ודר בו למשל חדש, בעד זה החדש שכבר דר, אפשר לומר שחוב יש בזה דינר, רק שזמן הפרעון לא הגיע עוד עד כלות השנה, אבל החדשים שלא דר עוד אין בזה חוב מעיקרו, וא"כ מה תביעה שייך בזה אחרי שאין עוד חוב מעיקרו, ואם היה רוצה השעה"מ לומר דבעד אותן החדשים שכבר דר השוכר בחייו, שיוכל המשכיר לתבוע מזכות דירת הבית, היה אפשר להצדיק דבריו, דכיון שחוב יש כאן ודאי ואע"ג שלא הגיע עוד זמן הפרעון, בכה"ג שיוכל לבוא לידי הפסד יכול לתבוע קודם, אבל השעה"מ סתם דבריו, ואפי' אם השוכר מת מיד ולא הספיק עוד לדור בתוכה איזה זמן דיוכל השוכר לתבוע חוב השכירות שמגיע לו בעד כל השנה מזכות דירת הבית, בזה אין מסתבר דבריו כלל דהא הכא לא רק זמן הפרעון לא הגיע, כ"א שטוב מעיקרו אין כאן, זהו הנראה לענ"ד בזה ודו"ק:
סעיף ד' במחבר יורש שמכר כל נכסי אביו ואין בעל חוב יכול לטרוף מהלקוחות יש מי שאומר שגובה וכו' ויש מי שאומר שאינו גובה, וטעם פלוגתתם מבואר בטור דמ"ד דגובה משום דהוי מזיק שעבודו של חבירו, ומ"ד שאינו גובה סובר שלא אמרו מזיק שעבודו של חבירו חייב אלא היכי דהזיק את גוף הקרקע אבל כאן לא הזיק את גוף הקרקע והוא סברת הרא"ש. ואכן הגידולי תרומה הקשה על דברי הרא"ש מהא דאמרינן (גיטין דמ"א) בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעבד שעשאו אפותיקו ושחררו דפליגי במזיק שעבודו של חבירו דמר סבר חייב ומ"ס פטור אלמא דפליגי אי מזיק שעבודו חייב או פטור, ואטו התם עושה איזה קלקול בגוף העבד ע"ש, ואי לאו דמסתפינא היותי אומר שבמחילת כבוד תורת הבעל ג"ת אשתמיטתי' מיני' סוגיא ערוכה בקדושין, וגם דברי התוס' בגיטין. דבקדושין (דס"ב) גבי הא דתני התם האומר לאשה הרי את מקודשת לאחד שאשתחרר וכו' דאינה מקודשת משום דלאו בידה ומתקיף עלה ר"א בר ממל אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך ה"נ דהוה קדושין ומשני הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, וכפרש"י הלכך אין מחוסר מעשה גדול מזה, ובתורי"ד שם כתב וז"ל הכא דעת אחרת כלומר לא שייך הכא מחוסר מעשה שכשנשתחררה היא בריה אחרת שאין לה שום דמיון עכשיו עם מה שהיתה תחלה וכו' והאשה היא אותה בריה שהיא קודם הגט היא לאחר שגרשה עכ"ל, והן להתורי"ד עכ"פ סוגיא מפורשת דע"י השחרור נעשה שינוי גדול בגוף העבד דנשתנה מבהמה לדעת אחרת ונעשה בריה חדשה, ומה מקשה הגידולי תרומה, כלום נצרך עוד שינוי יותר גדול בגוף העבד, וכגוף קושית הגידולי תרומה נראה שגם התוס' הרגישו בזה וכתב לחלק כמו שכתבתי, דהנה עיקר כוונת הרא"ש במ"ש דהיכי דלא קלקל גוף הקרקע לא חשיב מזיק נ"ל דסובר דאפי' מ"ד מזיק שעבודו חייב, היינו כשההיזק מיהא הוה היזק הניכר כגון ששעבד לו קרקע ואח"כ חפר בה בורות או שורף שטרו של חבירו, אבל אם ההיזק לא היה ניכר בגוף הקרקע ובהצטרפות שני הריעותות דההיזק היה לא בגוף הדבר של חבירו כ"א בשעבוד, ועצם ההיזק היה נמי היזק שאינו ניכר כמו במכר שעבודו, דבגוף השעבוד לא ניכר ההיזק בזה כו"ע סברי דפטור, וכסברת הרא"ש נראה נמי דעת התוס' בגיטין שם בד"ה היזק שאינו ניכר שכתבו וז"ל לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב היזק ניכר וכו'. והמפרשים הבינו בכוונתם שהוצרכו לזה, דאל"ה למה הוצרך רב לאוקמי פלוגתתם במזיק שעבודו, לוקי דכו"ע מזיק שעבודו חייב ופליגי בהיזק שאינו ניכר, ולזה הוצרכו לתרץ דלרב חשיב השחרור היזק ניכר, אבל כבר הקשו ע"ז דאכתי למה הוצרכו לזה, הא בלא"ה נמי לא מצי רב לאוקמי פלוגתתם דכו"ע מזיק שעבודו חייב, דא"כ הך ברייתא דב"ק דשחטו השור פטור דמוכח מינים התם דמזיק שעבוד פטור הוא דלא נמאן ומשו"ה הוכרח רב לאוקמי דבמזיק שעבוד פליגי, ולכן נ"נ ברור דכוונת התוס' הוא משום דסברי כהרא"ש, דאפי' מ"ד מזיק שמכירו חייב היינו כשההיזק מיהא הוה היזק ניכר, אבל כשההיזק בשעבוד היה גם אינו ניכר ובהצטרפות שני הריעותות כו"ע סברי דפטור, וכיון שאמרינן התם דשחרור חשיב היזק שאינו ניכר א"כ קשה להו לתוס' דבשלמא לעולא דמוקי התם בשחררו רבו שני דהתם לא הוי היזק בשעבוד כ"א בגוף העבד של הראשון, ולכן אע"ג דעצם היזק דשחרור חשיב היזק שאינו ניכר אפ"ה סובר דחייב, דבריעותא חדא דהיזק שאינו ניכר סובר דחייב, אבל לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון דההיזק היה עתה בשעבוד של הרב השני וגם היזק שאינו ניכר הוא, א"כ מ"ט דמ"ד דחייב, הא בהצטרפות שני הריעותות היזק שאינו ניכר וגם בשעבוד לא בגוף כו"ע מודו דפטור, וע"ז תירץ דלרב חשיב שחרור היזק ניכר וזה ברור בכוונת התוס', והרי גם התוס' סוברים כהרא"ש, וברור שטעמם דמשו"ה חשיב שחרור היזק ניכר, משום דנשתנה לבריה חדשה וכההיא דקדושין, וא"כ בעיקר קושית הגידולי תרומה הרגישו גם התוס' ושמשו"ה כתבו לחלק דשחרור חשיב היזק ניכר, והכי נמי משמע סברת התוס' שם בד"ה במזיק שכתבו דאפי' מאן דפטר בדינא דגרמי מחייב במזיק והוכיחו זה מדאמרינן בפ' המניח הא נמי רבה אמרה השורף שטרו של חבירו פטור ומשני התם י"ל ניירא בעלמא קלאי מינך אבל בחפר בורות חייב, א"כ משמע דהתוס' מדמו שחרור לחפר בורות, והיינו נמי מטעם זה דנשתנה לבריה חדשה. עכ"פ מפורש שהתוס' סברי דשחרור חשוב היזק ניכר ודמי לחפר בורות ואין מקום לקושית הג"ת, הוא הדבר אשר אמרתי שבמחכ"ת אשתמיטתי' לשעה הש"ס דקדושין והתוס' דגיטין, ומכל הדברים הללו עמדתי להבין מה דקשה לכאורה למה משחרר עבדו חשוב מזיק שעבוד, ומוכר שטר חוב וחזר ומחלו לא מיקרי רק דינא דגרמי, ולמה לא חשיב מזיק שעבודו שהיה ללוקח על הלוה, ונהי דבפשוטו י"ל דהשטר אינו גוף השעבוד, דהנכסים הם שנשתעבדו והשטר אינו כ"א לראיה, מ"מ לפמ"ש בשם הרא"ש והתוס' ניחא טפי, דמזיק שעבודו לא הוה כ"א היכי שקלקל בגוף השעבוד, ומוחל שטר חוב לא קלקל כלום בגוף השטר משו"ה לא חשיב מזיק שעבוד, משא"כ שחרור דדמי לחפר בורות וכמו שביארתי חשיב מזיק שעבוד, וזה ברור ודו"ק היטב:
סעיף י' במחבר שמעון שאמר ליורשים מנה לי בידכם והודו לו וכו' וכשחזר לתובעם אמרו לו לא הודינו שאנו חייבים אלא מחמת אביהם ולא הניח ממה לפרוע וכו' מאחר שהודו סתם חייבין. גם כאן הקשה הגידולי תרומה למה לא יהיו יכולים לתרץ דבריהם דמה שהודו שחייבים מחמת אביהם הוא כיון דאינם סותרים דבריהם הראשונים דאפי' מה שטוען אדם בבית דין יכול לתקן דבריו הראשונים כל שאינו סותר דבריו כדלקמן (סימן קמ"ו סכ"ד) ותירץ דכיון שהיורשים טוענים שלא הניח להם אביהם כלום א"כ הם סתרו דברי עצמם דאם לא הניח כלום א"כ אינם חייבים כלום מחמת אביהם ובע"כ שמחמת עצמם הודו תחלה ע"ש. ולפ"ז נראה דאם הם טוענים שמחמת אביהם הודו אלא שעדיין לא באו לחשבון והיו סוברים שהירושה תגיע כדי החוב ועכשיו אחר החשבון אינה מגעת כדי החוב ופטורים מלשלם המותר טענתם טענה ופטורים מלשלם עכ"פ בשבועה וכ"כ בשעה"מ ונכון הוא:
סימן קח
סעיף א' במחבר מלוה על פה אינה נגבת מהיורשים אלא באחד מג' דרכים וכו'. היש"ש בדיני ברירה הקשה לפי מה דקיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הם, א"כ מלוה ע"פ דקיי"ל דאינו גובה מלקוחות הוה"ד דאינו גובה מהיורשים לאחר שחלקו למ"ד דלקוחות הם, א"כ קשה לדידן דקיי"ל אחים שחלקו לקוחות הם ומלוה על פה אינו גובה מהלקוחות א"כ אמאי גובה מהיורשים לאחר החלוקה ע"ש, ובתחלת ההשקפה עמדתי כמשתומם על קושיא זאת, דאם אמרו כלקוחות הם היינו בינם לבין עצמם לא חשבינן להו ליורשים אלא כלקוחות, דמשום דאין ברירה אמרינן דהחליפו חלקיהם, ותמורת חלקו המגיע לו לקח חלק השני, וכאילו לקחו זה מזה, אבל לענין אביהם לא נחשבו כלקוחות, דאטו מאביהם קנו, וא"כ מה ענין זה לענין לגבות מהם חוב אביהם, דהא דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות היינו מלקוחות שלקחו מן הלוה, אבל האחים האם לקחו זה מאביהם, אתמהה, ולאחר החפוש מצאתי תנא דמסייע לסברתי והוא הט"ז לעיל (סי' ק"ג) שהוכיח נמי לפי דרכו שם דהא דאחין שחלקו לקוחות הם הוא דוקא לענין החלוקה שביניהם עצמם כגון לענין מחזירין זה לזה ביובל, או לענין בא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם, אבל לא לגבי אינש אחרינא ע"ש, ולכן מלוה ע"פ גובה מן היורשים אף לאחר שחלקו משום דלגבי אביהן אין דנין אותם כלקוחות, ועיין בתומים לעיל בסי' ק"ג שהשיג על הט"ז מסוגיא דבכורות (דף מ"ח) דאמרו התם אם נתחייב האב חמשה סלעים לכהן ומת והבנים חלקו הנכסים פטורים מלשלם דאחין שחלקו לקוחות הם ומלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות, הרי דאפי' לגבי אינש אחרינא הוו כלקוחות ע"ש. והנה כמה תרוצים ראיתי בדברי האחרונים על ישוב קושית מוהרש"ל וכולם לא נהירים לענ"ד, הרב בעל מעדני מלך בבכורות ובתוי"ט שם תירצו דבאמת קיי"ל דשעבודא דאורייתא ומהראוי לגבות אף מלקוחות ורק משום פסידא דלקוחות מקנו חז"ל דאינו גובה מהם, וא"כ ביורשים דלא שייך פסידא אוקמוה אדינא אף לאחר שחלקו, והתם בבכורות אליבא דרב פפא אמר דסובר שעבודא לאו דאורייתא ומדינא לא גבי מלקוחות, אכן אפי' בלקוחות כאלו דלית להו פסידא כיורשים שחלקו נמי לא גביא. והנה אם כי הרבה המפרשים וגם הש"ך מכללם לעיל (סי' ל"ט) כתבו דרב פפא סובר באמת שיעבדא לאו דאורייתא והוכיחו זה מהא דאומר פריעת בע"ח מצוה עיין בדבריהם, אכן בחדושנו לעיל בסי' ל"ט כתבתי להוכיח דאדרבה משם גופא מוכח להיפוך דסובר שיעבדא דאורייתא ע"ש היטב, וגם הרי"ף והרא"ש (סוף ב"ב) מסקו נמי דרב פפא סובר שעבודא דאורייתא. וא"כ נדחה תי' המעדני מלך ותויו"ט, דהא גם ר"פ סובר שעבודא דאורייתא ואפ"ה קאמרי התם אליביה דלא גבי מיתומים לאחר שחלקו:
והנה הגאונים בעלי מפרשי הים בב"ק (ר"פ הגוזל) כתבו ליישב קושית מוהרש"ל, דזה ודאי אם האחים נתחייבו קודם חלוקה במצוה לשלם חוב אביהם, תו לא פקע גם לאחר שחלקו, דנהי דחלוקתם הוה כמו מכירה שמכרו זה לזה, מ"מ כיון דאקרקפתא דגופייהו רמי לקיים המצוה וא"כ במה יפטרו במה שמכרו זה לזה ובמה נפקע החיוב מעליהם. רק התם בבכורות דאליבא דרב פפא אזיל דאיהו סובר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, וא"כ אין כאן רק שעבוד נכסי, ולגבי שעבוד כיון דמצד המצוה פטורים שפיר מהני מה שחלקו ביניהם, משא"כ לדידן דקיי"ל לעיל (סי' ק"ז) דכופין על מצוה זו לפרוע חוב אביהם, א"כ אף לאחר שחלקו לא נפקע מעליהם חיוב מצוה זאת, כיון דעדיין תחת ידם ושניהם מחויבים לקיים מצוה זו, ומה מועיל מה שמכרו זה לזה, ולכך לדידן שפיר גובין מהיורשים לאחר חלוקה כיון דלדידן איכא מצוה לפרוע חובות אביהם דלא קיי"ל כרב פפא דאמר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ע"ש, ואכן תירוץ הזה דחוק למאוד, חדא דלפ"ז ב"ל דר' מאיר ור' יהודה בבכורות שם פליגי באוקימתא דלא הוזכרה בש"ס, דעיקר פלוגתתם אי סבירא לו כרב פפא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ובש"ס שם לא הוזכר זה כלל, אלא דבדרב פפא דסובר מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות פליגי, ועוד דבעיקר הדבר מ"ש דהתם אליבא דרב פפא קאי וזה אינו. דהא התוס' שם כתבו דלאו בדרב פפא ממש פליגי אלא הם חולקים במלוה הכתובה. בתורה דומיא דמיירי רב פפא, ולענ"ד זה מוכרח דהתם לא קאי אליבא דר"פ ממש, דהא כבר הוכחנו דר"פ סובר שעבודא דאורייתא ומדינא גביא גם מלוה ע"פ, ומאי טעמא לא גביא מלוה ע"פ משום פסידא דלקוחות, ולטעם זה היה צריך לומר דהיורשים לאחר שחלקו נהי דכלקוחות הם, מ"מ מלקוחות כאלו צריך היה לגבות כיון דלית להו פסידא וכמ"ש המעד"מ דלעיל, וא"כ מ"ט אמרו התם דר' מאיר דסובר כרב פפא ס"ל דלא גבי, אע"כ דהתם לאו אליבא דר"פ ממש הוא, ולא זכרו רב פפא כ"א לאשמועינן דבדינו דסובר מע"פ, אינו גובה מלקוחות הוא דפליגי, ור' מאיר סובר שעבודא לאו דאורייתא ומדינא לא גביא ואפי' באחים שחלקו נמי, אבל רב פפא לנפשיה דסובר שעבודא דאורייתא איה"נ דשפיר גבי מלקוחות כאלו, וכיון שכן דלא הוזכר שם דברי רב פפא כ"א לסימנא בעלמא, דבדינו שאומר מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות הוא דפליגי, אבל עיקר החולקים ר' מאור ור' יהודה הם, וא"כ מה שייך לפי"ז לומר דהתם אליבא דר"פ דסובר יתמי לאו בני מיעבד מנוה נינהו, וכי בשביל שר"פ סובר כן לימא שגם ר"מ יסבור כן:
והנראה לי בישוב קושית מוהרש"ל עפמ"ש הרשב"ם בב"ב דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ מטלטלין לא משתעבדי משום דלאו עלייהו סמיך בשעת הלואה, וא"כ לפי"ז שפיר אמרינן ודאי דמיתומים לאחר החלוקה שפיר גבי, דכיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא ומה דלא גבי מלקוחות הוא רק מצד התקנה משום פסידא דלקוחות, ולכן באחין שחלקו אע"ג דקיי"ל דכלקוחות דמו, מ"מ מלקוחות כאלו דלית להו פסידא שפיר גבי, ומה דאמרינן בבכורות דלא גבי, היינו משום דהתם לענין פדיון בכור והכהן הוא הגובה, וא"כ בע"כ דבמטלטלין מיירי התם דהא אין פודין הקרקעות כמבואר במשנה שם (דף נ"א), ובמטלטלין דלא סמיך עלייהו לא משתעבדי מה"ת, ומדינא לא גבי התם מלקוחות, ולכן אפי' מלקוחות כאלו דלית להו פסידא נמי לא גבי, ולא קשה כלל קושית מוהרש"ל, כיון דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הם, היכי משכחינן דמלוה ע"פ תגבה מן היורשין. דשפיר משכחינן בגבייה מן הקרקע, ולעיל בסי' ל"ט יישבנו בזה נמי מה דקשה על הרי"ף והרא"ש דמסקי דרב פפא סובר שעבודא דאורייתא, הא בכתובות קאמר רב פפא הטעם דגבי מלקוחות משום דופריעת בע"ח מצוה, ובקדושין די"ג קאמר משום נעילת דלת, והא כיון דשעבודא הוה דאורייתא איכא חיוב ומאי אהני טעם דמצוה ונעילת דלת, ולמה שכתבתי דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא דוקא אותן דסמיך עלייהו, אכן היינו דוקא בתורת חיוב, אבל בתורת כפייה לקיים מ"ע גביא מיניה דידיה מיהא, לפי"ז שפיר איצטריך לטעם דמצוה דמיניה דידי' גביא מיהא בתורת כפייה לקיים מ"ע אפי' במטלטלין כאלו דליכא שעבוד עלייהו, וטעם דנעילת דלת הוצרך נמי לענין לגבות מיתמי דלית בהו טעם דמצוה, אפ"ה גביא מתקנתא דרבנן בכדי שלא תנעול דלת ע"ש היטב, ובזה היה נראה עוד ליישב קושית מוהרש"ל באופן אחר, דודאי מלוה ע"פ דעלמא שבא מכח הלואה ממש, שפיר גובה מן היתומים אפי' לאחר שחלקו, משום טעם דנעילת דלת, ורק התם בבכורות דנתחייב לכהן לא שייך נעילת דלת ומשו"ה אמרינן התם דלא גבי:
ועוד בה שלישיה בישוב קושיא הזאת עפמ"ש השער המלך (פי"ט מהלכות מלוה) דדוקא בהלואה ממש שייך שעבודא דאורייתא משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבאה מכח מכר כו"ע סברי דשעבודא לאו דאורייתא ע"ש, ולפי"ז התם בבכורות דהלואה דכהן דמי למלוה מכח מכר דלא שייך לומר עבד לוה וכו' וא"כ התם שעבודא לאו דאורייתא וממונא הוא הלא גבי מלקוחות, ומשו"ה אפי' בלקוחות דלית להו פסידא נמי לא גבי, משא"כ בהלואה ממש דאמרינן בהו שעבודא דאורייתא ומדינא גביא מלקוחות ורק מפני התקנה דפסידא דלקוחות לא גביא, ולכן באחין שחלקו נמי דכלקוחות הה מ"מ כיון דלית להו פסידא שפיר גביא ודו"ק היטב בזה:
שם במחבר או שהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן, והנה לאו דוקא כשעדיין לא הגיע הזמן, אלא אפי' ביומא דמישלם זמנו נמי גובה מיתומים וכמ"ש בשמ"ק בשם הראב"ד (ב"מ דק"ב) ולעיל ברמ"א (סי' ע"ח), ובטעם הדבר דרק עביד אינש דפרע ביומא דמישלם זמנו אמרינן אבל חזקה דודאי פרע לא אמרינן ומלתא דלא שכיחא הוא שיפרע מקמי' דמישלם זמנו, ולכן אע"ג דכי טעין ואמר דפרע ביום דמישלם זמנו נאמן אבל ליתמי לא טענינן הכי דמילתא דלא שכיחא הוא וכדאמר ר"ל התם ולואי שיפרע בזמנו, ולא דמי לסתם הלואה אע"ג דיש לו רשות לעכב הפרעון עד שלשים יום, אפ"ה טענינן ליתמי דפרעי קודם ואינו גובה מהם וכמש"כ הטור כאן, דדוקא היכי שקבע זמן לפרעון אמרינן דלא שכיחא שיפרע קודם זמנו ואפי' בו ביום דמישלם זמנו נמי, אע"ג דהתם לא שייך כל כך הטעם לומר משום דגילה דעתו שצריך להמעות עד סוף הזמן דוקא, דהרי קבע זמנו לאותו יום וכולה יומא זמנו הוא, אפ"ה הא גופא נמי לא שכיח שיקדים לפרעו מבעוד יום, משא"כ היכי דלא קבע זמן כלל אמרינן דעביד דפרע קודם ואע"ג שיש לו הרשות לעכב הפרעון עוד יותר וק"ל:
שם בהג"ה ואם הוציאו על רפואות בחלי' וכו' שאם ידעו כמה הוציאו וכו' נפרעין מן היתומים וכו', ומשמע דוקא שידוע בעדים כמה הוציאו שלא נפרע בחייו, וצ"ע דאיך מקבלין העדים הא אין מקבלין שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי, וראיתי בשעה"מ שכתב דבכה"ג שהוציא לרפואה מקבלין אפי' נגד יתומים קטנים דלא גרע מפודה את חבירו מן השביה דמקבלין עדות על זה אפי' נגד יתומים קטנים כמ"ש הש"ך (יו"ד ס"ס רנ"ב) בשם תשובת מוהרי"ו ע"ש:
סימן קט
סעיף א' במחבר שומעין ליורש, עיין בקצוה"ח שהוכיח דגם לרבא לא מצי לסלק לב"ח כ"א רק בשעה שמעלה וכו', ובנה יסוד על התוס' שכתבו דכל שעה יסלקנו ע"ש, ולא כיון יפה בכוונת התוס' דודאי הכי נתפרש כוונתם דכיון שיכול להעלות אם רוצה ה"ה דיכול לסלקו אפי' בלא עילוי, וכ"כ להדיא הדו"פ לקמן סי' קי"ד ועיין מה שכתבנו שם באורך:
סעיף ו' במחבר מכרו ע"י שליח ונתאנה השליח בכל שהוא המכר בטל ואם אינה השליח לקונה דינו כשאר כל אדם, שני הדינים הללו שכתב המחבר בשליח צריכים ביאור, דין האחד דכשנתאנה השליח בכל שהוא מכרו בטל, ומשמע שאפי' במכירת קרקע ונתאנה בכל שהוא נמי מכרו בטל, וכן הוא להדיא בש"ם (כתובות ד"ק ע"א) דפריך עלה והאמר מר אין אונאה לקרקעות ומשני ה"מ היכי דטעה בעצמו אבל טעה ע"י שליח לא דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ואמנם בשמ"ק לב"מ (דף ק"ח) הקשה דדין זה סותר לסוגיא דב"מ שם דקאמר התם לגבי מצרן שזבין במאתים ושוה מנה סבור מינה דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומסיק רב נחמן אין אונאה לקרקעות, הרי דמוכח מהתם שאפי' בשליח שטעה נמי אמרינן שאין אונאה לקרקעות, וא"כ מ"ש הכא דאמרינן בשליח שטעה דלא אמרינן שאין אונאה אלא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך וכו'. והנראה בביאור הדברים, דהנה בטעם דאין אונאה לקרקעות פליגי הראשונים בזה, התוס' בב"ב (דס"א ע"ב) פירשו דגזה"כ הוא, ואכן בס' החינוך (מצוה של"ז) פי' שאין זה מגזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף שיתן ומדעתו הוא נותן, וכ"כ הרשב"ם והרשב"א בב"ב שם והרא"ש בב"מ. ויש להביא ראיה לשיטת החינוך ממ"ש בב"מ שם לגבי מצרן זבין במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל רב נחמן אין אונאה לקרקעות, ואי נימא דהא דאין אונאה לקרקע לאו משום דשוה הוא אלא מגזה"כ, מאי משני דאין אונאה, הא אכתי הוי עיוות. ואין אנו דנין התם לענין החזרת האונאה, אלא אם עיוות הוא או לא ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקע ליכא נמי שום עיוות משום דשוה כל מה שנתן בעדה, ואי"ל דא"כ קרא למה לי למעט קרקע מאונאה, וכעין זה הקשו התוס' בב"ב על פרשב"ם שם ע"ש, די"ל דקרא אתי לאונאת מוכר, דסברא דקרקע שוה כל כסף לא שייכא כ"א באונאת לוקח, דמשום דרוצה לקנות קרקע שהוא דבר דלא כליא קרנא ולעולם עומדת, ותרצה לשלם הרבה יותר ממחירה הרגיל, אבל באונאת מוכר כשמכר בזול לא שייך סברא זאת, ובאונאת מוכר בע"כ מגזה"כ הוא לכו"ע, ולפ"ז מיושב הסוגיא דכתובות, וממילא דין זה שכתב המחבר, דבסוג' דב"מ דמיירי באונאת לוקח כדאמר זבין במאתן ושוה מאה, הרי דאונאת לוקח הוא קאמר רב נחמן שפיר דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דלוקח שליח המצרן הוא אפ"ה אין יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כיון דבכה"ג לא הוי עיוות כלל, אבל בסוגיא דכתובות וכן בדין דמיירי המחבר כאן באונאת מוכר, דהא השליח טעה ומכר בזול, דאילו באונאת לוקח כתב המחבר בחלוקה השניה ואם אינה השליח, אבל חלוקה ראשונה מיירי המחבר בשליח שנתאנה הוא ומכר בזול ואונאת מוכר הוא דיש בזה, ובאונאת מוכר שפיר הוה עיות, דנהי דהאונאה א"צ להחזיר אבל עיוות מיהא הוה וכשטעה השליח מתבטל המקח, ומה מאוד מיושב בזה לשון רש"י בכתובות שם, דעל מה דאמר רב נחמן התם מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי פריך הש"ס והאמר מר אין אונאה לקרקעות ופרש"י ומשנה הוא בפ' הזהב. והקשו ע"ז בתוס' דכיון דמתניתין קא מקשה מאי והאמר מר דקאמר, הכי הול"ל והא תנן, ואף כי בס' מגיני שלמה תי' לקושית התוס', משום דבמשנה אין הדין מבורר דהא רב חסדא גופא מפרש מתני' דמאי אין להם אונאה, אינו בתורת אונאה שאפי' פחות מכדי אונאה חוזר, ואע"ג דרש"י ז"ל גופא מפרש בב"מ שם דרב חסדא אהקדש לחודי' קאי, היינו משום דמוכח בכמה מקומות דאין אונאה לקרקעות, אבל מתני' גופא איכא לדחויי, משו"ה קאמר' והאמר מר כלומר והא קיי"ל, לפי שהוא פשוט מכל האמוראים דאין אונאה לקרקעות ע"ש, אבל אכתי יש להקשות על רש"י דמלשונו שכתב ומשנה הוא בפ' הזהב משמע שרוצה בזה דהקושיא הוה דוקא מאמוראי דמפרשי המשנה, ולא מרב נחמן שלגבי מצרן כקושית התוס'. דאלת"ה ה מאי בעי בזה שכתב דמשנה היא, אמרי שבאמת מעצם המשנה לא מקשה ורק מאמוראי דקיי"ל הכי, א"כ אמאי הוסיף לציין דמשנה היא פ' הזהב, אע"כ שרצה להורות שלא תימא שמקשה כן מרב נחמן דמצרן, אלא מאמוראי דמפרשי המשנה, וא"כ יש להבין כיון דבלא"ה לא מקשה ממתני' אלא מאמוראי, א"כ יותר טוב להקשות מרב נחמן דמצרן, דמיניה ידעינן שאפי' בשליח אין אונאה, אכן למה שביארתי דבכתובות שם מיירי באונאת מוכר, והטעם דאין אונאה משום גזה"כ, לא שייך להקשות מרב נחמן דגבי מצרן דמיירי באונאת לוקח, ומטעמא אחרינא לגמרי, משום דלא נתאנה כלל, ורק ממתניתין דהזהב דהתם מיירי באונאת מוכר נמי, והיטיב אשר כתב רש"י דמשנה היא פ' הזהב ודו"ק:
ומה שכתב המחבר דאם אינה השליח לקונה דינו כשאר כל אדם, זהו שיטת הר"י והרא"ש דדינו כשאר כל אדם, וממילא דבמטלטלין שתות קנה ומחזיר אונאה, ובקרקעות אין אונאה כלל, והנה הרא"ש הביא בשם רבינו האי דשליח אם הותיר שתות מכרו בטל, ותמה עליו כיון דמדמה הותיר לפחות א"כ למה הזכיר דוקא שתות, אפי' דינר נמי וכו', ובהפלאה כתב דטעמא דרבינו האי דסובר מכרו בטל לאו מטעם דמדמה הותיר לפחות, אלא מטעמא אחרינא, עפמ"ש התוס' (ב"מ ד"י) דכל היכא דאין שליח לדבר עבירה הוה המעשה בטל, וה"נ במקח שנעשה באיסור הוה המקח בטל ולכן באונאת שתות דאיכא איסור דלא תונו, א"כ ממילא בטל השליחות מטעם דאין שליח לדבר עבירה וממילא המקח בטל, משא"כ בפחות משתות דלקמן (סי' רכ"ז) הביא המחבר דיש להסתפק בזה אם איכא איסור דלא תונו, וי"ל דרבינו האי סובר דאין איסור ומשו"ה הוה מקחו קיים ע"ש. ולענ"ד נראה דלא שייך לומר בזה שיהא בטל מעשה השליחות, כיון דהמשלח לא צווהו להונות, אלא עשאו שליח סתם למכור והשליח עצמו הוא שעשה האונאה, לא אמרינן בכה"ג דליבטיל מעשה השליחות, ואע"ג שבהפלאה הביא ראיה ממ"ש הפוסקים גבי טבחו בשבת, דאפי' לא צווהו לשחוט בשבת, מ"מ כיון שעשה השליחות באיסור אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, וא"כ ה"נ אע"ג שלא צוהו להונות נימא נמי דאין שליח לדבר עבירה, י"ל דלא דמי, דהתם מיירי לענין לחייב המשלם בקנס דד' וה', אבל לענין לבטל מעשה השליחות שפיר יש לחלק ולומר שדוקא כשהמשלח הקפיד לעשות בדרך עבירה, בטל השליחות, אבל כשהוא לא הקפיד בזה והשליח מעצמו הוא דעביד הכי, לא אמרינן דליתבטל מעשה השליחות, ועיקר, הממציא לדין זה שבדבר עבירה יהא בטל מעשה השליחות ג"כ הוא הנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' ע"ה), והוא עצמו במהדו"ת, (חאה"ע סי' קי"ב סק"ה) כתב שבכה"ג שהמשלח לא הקפיד שיהא דוקא בעבירה לא אמרינן שיבוטל השליחות ע"ש, וכ"כ החת"ס בתשובה שבס' יד יוסף, ויש לי להביא ראיה ממ"ש בב"מ (דף ק"ח) לגבי מצרן, זבין במאתן ושויא מאה סביר מינה דמלי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, פי' שיבוטל המקח מכח זה, והדר אמר אין אונאה לקרקעות, ואכתי מאי מועיל הש"ס בתירוץ זה, דהא מה דאמרינן אין אונאה לקרקעות, היינו רק לענין שאין צריך להחזיר את האונאה, אבל איסור דלא תונו איכא נמי בקרקעות, וכמ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה, דעיקר אונאה בקרקע כתיב לפי רוב השנים תרבה מקנתו, וכ"כ המהרש"ל ביש"ש הובא בסמ"ע לקמן (סי' רכ"ז ס"ק נ"א), וא"כ אכתי ליבטל המכירה מצד דהוי שליחות בעבירה, ונהי דמצד עיוות לא בטל, דכיון דאין אונאה הוה הטעם משום דקרקע שוה כל כסף וליכא כאן עיוות וכמ"ש לעיל. אבל אכתי ליבטיל מטעם דהוה שליחות בעבירה, וכן בבבא השניה שם זבין במאה ושוה מאתן, ליבטיל המכירה מצד שהשליח הותיר ואונה את המוכר ועשה עבירה, אע"כ כיון שהמשלח לא צוהו שיעשה השליחות בעבירה דוקא לא אמרינן שיהא בטל מעשה השליחות ודו"ק היטב:
סימן קי
סעיף א' במחבר אין נזקקין לנכסי יתומים וכו', נ"ב דלאו דוקא לגבות לחלוטין הוא דאין נזקקין אלא אפי' למסור המעות ליד שליש בכדי שלא יפסידו היתומים נמי אין נזקקין וכמ"ש בב"י כאן וז"ל וכתב הבעה"ת שנשאל רבינו האי איך אפשר ששטר מקוים לא יגבו בו מן היתומים עד שיגדלו, דא"כ יאבד ממון בני אדם בידם ויאכלו אותו, והשיב זה שקשה בעיניכם כבר נתקשה לרב נחמן דאמר (ערכין דכ"ב) מריש לא הוה מזדקיקנא כיון דשמעינא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו הוה מזדקיקנא ואפ"ה שלחו מתם וכו', אלמא דאי איכא חשש צררי ושובר לא מזדקיקנא. עד כאן לשונו הרי להדיא דאפי' היכי דיש לומר דהיתומים יפסידו הנכסים אפ"ה אין נזקקין, ולא דמי לההיא דלעיל (סי' ע"ג) גבי חוב תוך זמנו דאם רואה הדיין שלא והיה יכול לגבות חובו כשיגיע הזמן מצוה לעכב הממון עד שיגיע הזמן פרעון, דהתם שאני דהחוב נתברר אלא שהזמן לא הגיע, משא"כ הכא דלא נתברר אכתי החוב, כיון דאין נזקקין לברר כלל וכמ"ש הסמ"ע לעיל (סי' כ"ח ס"ק נ"ב) כעין זה ע"ש: