חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית מלוה
סימן צז
סעיף א' במחבר מצוות עשה להלוות לעניי ישראל וכו' בש"ס דב"מ (דף ע"א) תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ועכו"ם עמי קודם וכו' ופריך הש"ס פשיטא ומשני לא נצרכה אלא דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם, וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלוה), ויש לתמוה אפוא על הטור ומחבר שהשמיטו לכרוב רבותא הזאת, ונ"ל ליישב, דבאמת יש לתמוה מה איצטריך זה לאשמועינן דאפי' לעכו"ם בריבית, קודם לישראל בחנם, הא פשיטא הוא, דאפי' אם המצוה הזאת לא היתה עדיפא ממצוות צדקה, ובצדקה הא פשיטא דמחויב לתת אע"ג שמפסיד מהקרן מעותיו שנותן שלא על מנת להחזירם, וכ"ש כשיכול לעשות צדקה באופן כזה שאינו מפסיד כ"א מניעת הריוח, דאינו רשאי להפטר, דהא זהו עיקר החיוב של צדקה שמחויב לחסר משלו ולתת לצדקה, וא"כ כיון דמצוה דגמ"ח גדולה ביותר מצדקה וכמ"ש בש"ס דסוכה וכ"כ המחבר כאן פשיטא שמחויב לעשותה במקום שיש לו מניעת הריוח דריבית עכו"ם, וא"כ יקשה מה רבותא הוא זאת דאיצטריך זה לאשמועינן, וצ"ל דעיקר הרבותא הוא עפמ"ש הרמב"ם שם דלא רק שהיתר הוא להלוות לעכו"ם בריבית, אלא דמ"ע מן התורה הוא להלוותם בריבית מדכתיב לנכרי תשיך וסובר דמצות עשה הוא ומנה מצוה זאת במנין המצוות ע"ש, ולזה הוה שפיר רבותא דהוה אמינא כיון דהא נמי מ"ע הוא להלוות לעכו"ם בריבית אינו מחויב להקדים לישראל קמ"ל דאפ"ה מחויב להקדים, ואפשר לומר דלבד הספרי שהביא הרמב"ם דלנכרי תשוך מצוה היא גם מהש"ס גופא יהיה מוכח כדבריו דאל"ה לא שייך שום רבותא במה דמחויב להקדים לישראל ולא איצטריך קרא להכי, אע"כ דהרבותא הוא דאע"ג דמ"ע פ להלוות לעכו"ם בריבית אפ"ה ישראל קודם, ומכאן יהיה מקור הרמב"ם, ועיין במפרשי הרמב"ם שתמהו עליו בזה לפי שאין מקור בתלמוד לזה, ולענ"ד מכאן יהיה מקור הרמב"ם, ולפ"ז א"ש, דהנה הרמב"ם לשיטתו דמ"ע הוא להלוות לעכו"ם בריבית שפיר הוה רבותא אליביה דישראל קודם ולכן זכר רבותא הזאת, אכן הטור ומחבר דסברי ביו"ד (סי' קנ"ט) שרק מותר הוא להלוות לעכו"ם בריבית ולא מצוה וכשיטת הראב"ד ורמב"ן ורשב"א ז"ל, ממילא לדידהו ליכא שום רבותא ולכן השמיטו הרבותא הזאת וזה נכון בעזה"י, ולפ"ז צ"ל דהרי"ף והרא"ש שהביאו לרבותא הזאת בע"כ דסברי נמי בזה כהרמב"ם דמצוות עשה יש להלוות בריבית לעכו"ם, ואין הרמב"ם יחיד בדין זה ודו"ק:
והנה בקצוה"ח הביא בכם הרשב"א הטעם דאין מברכין על מצוות הלואה וצדקה ומתנות עניים וכדומה מפני שאין המצוה תלויה כולה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בה חבירו, ומנ"ל דכל מצוה שאפשר למיעקרא אע"ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דמיעקרא דמי מדאמרינן (כתובות ד"מ) וכו' אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל אע"ג דאכתי לא עקרה כמאן דליתא דהא לא קביעא וכו' וגמרינן מיני' למורא וכיבוד אב ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקר שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול וזה הטעם בהלואה וצדקה עכ"ל, ולכאורה שדין זה דא"צ לברך על מצוות כאלו שאינה תלויה כולה ביד העושה אינו כ"א לפי ביאור הרשב"א והראב"ד בהך דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה, דכל עשה שאפשר למיעקרה לא חשיבה עשה אפי' כל כמה דלא עקרה עדיין, משא"כ לשיטת רש"י בכתובות שם דמלמדין אותה לומר איני רוצה, ופי' דכופין אותה לומר לא בעינא וכמו שכתבנו בחבורנו שם בשם השמ"ק, ודוקא כשאמרה איני רוצה הוא דבטלה לעשה, אבל כל זמן שלא אמרה הכי לא נתבטלה העשה ע"ש ולפ"ז לא שייך זה כ"א במקום שאם לא תאמר הכי ימא מוכרח זה לעבור על ל"ת, וכמו התם שאם לא תאמר האשה לא בעינא יהא מוכרח הבעל לישא אשה שאינה ראויה ויעבור בל"ת, ובכדי להציל הבעל שלא יעבור בל"ת מלמדין או כופין את האשה שתאמר לא בעינא ותבטל העשה, משא"כ במצוות צדקה וכדומה, מהיכי תיתי נלמוד את זה שיאמר לא בעינא ולבטל את חבירו מקיום מ"ע ממילא שבכה"ג כל זמן דלא עקר זה המ"ע הוה העשה בתוקפה, ורשאי לברך ג"כ, ואמנם על מצוות צדקה והלואה פשוט דא"צ לברך אפי' לשיטת רש"י, דאע"ג דכל זמן דלא נעקרה חשיבה העשה בתוקפה, אפ"ה כיון דבידו לבטלה אי אפשר לברך, דהא כל הברכות צריכות להיות עובר לעשייתן, ואיך יוכל לברך מקודם על מצוות צדקה והלואה דשמא לא יתרצה העני לקבל ותתבטל המצוה, והברכה יהיה לבטלה, וזה הוה טעם גמור על מצוות צדקה והלואה, דבזה גמר הדבר הוה קיום המצוה, וכל כמה דלא נגמר הדבר והעני לא קיבל לא קיים זה שום מצוה, ולכן חיישינן דשמא לאחר הברכה לא יתרצה הלה לקבלה, אכן על מצוות כיבוד אב לא שייך חשש זה, דהתם מיד שאמר לו אביו לעשות לפניו דבר וה מוטל המצוה על הבן לעשותה, ואף אם לאח"כ יחזור האב מדבריו ויאמר לא בעינא בפעולה זאת, מ"מ כל זמן שלא חזר, מקיים הבן המצוה, דהמצוה אינו תלוי' בקבלת הפעולה מצד האב, ואף אם לא יוגמר הפעולה מקיים הבן המצוה, ושפיר יכול לברך, וצ"ל דבודאי ככיבוד אב כזה שאינו בא בצוי האב ורק שהבן מעצמו הוא דעושה זה, וזה אפשר לומר דאין יכול לברך, דשמא אם יתודע האב יאמר לא בעינא. ונמצא דלא עשה שום מצוה, אלא דמסתבר שאפי' בשעה שעושה הבן שלא עפ"י צווי האב נמי מצוה הוא דעביד כל זמן שלא אמר האב לא בעינא, וא"כ למה לא יברך קצרו של דבר לשיטת רש"י אינו מבואר אכתי הטעם למה אין מברכין על מצוות כבוד אב ומורא וקימה בפני רבו ועיין מה שכתבנו עוד באריכות בביאור שיטת רש"י הזאת בחדושנו לעיל בסי' ט"ו:
סעיף ו' במחבר שאם משכנו הוא עצמו עובר בלאו. והנתיבות כתב דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר לתפוס משכון וכו' אף שאפשר לתפוס חפץ קטן בעד פלגא דפקדון ותופס בכיון חפץ גדול כדי שיהיה בידו גם בעד פלגא דמלוה, והביא ראיה לזה מב"מ (דף ל' ע"א) בהא דבעי התם שוטחה לצורכה ולצורכו מהו ופשיט מהא דהכניסה לרבקה ודשה כשירה בשביל שתינק ותידוש פסולה ודחי שאני התם דכתיב אשר לא עובד בה מ"מ, הרי מוכח דבמקום דליכא גזה"כ מותר כשמכוון בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור ע"ש. ולענ"ד ראיה זאת אינה מכמה טעמים, חדא דהא בדרך דחייה אמרו התם להך דשאני התם דכתיב אשר לא עובד מ"מ, ולא מצינן למיפשט מהתם לאיסור, ולדינא הא קיי"ל שם דאסור לשוטחה לצורכה ולצורכו וכמבואר לקמן (סי' רס"ז), וכמ"ש הרא"ש שם דלא איפשטא בעיא הזאת ואזלינן לחומרא, וכ"כ הרמב"ם (פי"ג מהלכות גזילה דהך בעיא לא איפשטא ולחומרא, ועוד דאפי' אי התם הוה איפשטא לקולא נמי אין ראי' מהתם, דהתם הא אין משתמש יותר עי"ז שיהנה ממנה גם לצורכו, ורק שבאותו השימוש שנצרך לצורכה יקבל תנאה גם לצורך עצמו, אבל להשתמש יותר בשביל לצורכו לא קא מיבעי לן כלל ופשיטא דאסור, והתוס' שם כתבו דמשו"ה מיבעי בשיטוח כסות דוקא משום דיש לחוש שמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה ע"ש, הרי דמספק דשמא יניחנה שטוחה יותר חששו לאסור, כ"ש היכי דודאי שוטחה יותר דפשיטא דאסור, ולפ"ז הכא שתופס יותר מכדי צורך הפקדון הו"ל לאסור אי מהתם אנת בעית למילף, ועוד בה שלישיה היכי אפשר למיפשט מהא דהכניסה לרבקה ודשה, דהא ודאי בממון היכי שרוצה להוציא מחזקת ממון, דממון כזה חמירא מאיסורא. דהא באיסור אזלינן בתר רובא ולהוציא ממון לא מהני רובא ועמ"ש הצל"ח (ברכות די"ט) גבי הא דאמר התם איסורא מממונא לא ילפי' וגם התם בב"מ גופא דפשיט על בעיא דלצורכו ולצורכה מהך דהכניסה לרבקה הקשה בשמ"ק היכי בעינן למיפשט ממונא מאיסורא, ותירץ דהתם אינו בא להוציא וכיון דלא הוה מישקל ממר ומיהב למר שפיר ילפינן מאיסורא ע"ש, ולפ"ז הכא דהוה להוציא ממון פשיטא שלא נוכל למיפשט מאיסורא דהכניסה לרבקה, וגם לא מהבעיא דצורכו ולצורכה אע"ג דהוה נמי ממונא, אינו להוציא, אבל להוציא ממון אין לנו שום ראיה להתיר. ובזה נדחה נמי מה שהביא בספר נח"י ראיה להנתיבות דבכה"ג שרי ממ"ש הר"ן (ביצה די"ז) במה שאמרו שם ממלאה קדירת בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת וממלא חביות של מים וכו' וכתב הר"ן דמשמע מזה דלהרבות בשיעורא ביו"ט מותר כיון דסגי בחד טרחא וכו'. א"כ ה"נ בנ"ד מותר לתפוס גם בעד פלגא דמלוה כיון דהוה בטורח אחד ע"ש, ולמה שביארתי אין שום ראיה מהתם דממונא להוציא לא ילפינן מאיסורא:
שם במחבר לא ימשכנו הוא בעצמו. עיין בחדושנו לעיל סי' ד' שבארתי דין זה באריכות והעליתי שם דשלש מדריגות יש בזה, חוב הבא בהלואה אסור לתפוס בעצמו אפי' ברשות ב"ד, וחוב הבא מכח גזילה ושכירות רשאי ברשות ב"ד למשכן גם בעצמו, אבל אינו רשאי למיעבד דינא לנפשי ולתפוס שלא ברשות ב"ד, ובחפץ מבורר שגזל או שרוצה לגזול רשאי למיעבד גם דינא לנפשיה, והיינו דרב נחמן דבמקום פסידא עביד אינש דינא לנפשי' ע"ש היטב:
ועיין בקצוה"ח כאן ס"ק ב' דבמקום דמתיירא שלא יכפור הלוה רשאי למשכנו, ולעיל בסי' ד' כתב השער המשפט דהיכי שכופר לו חובו רשות בידו למשכנו שלא בעדים כדי שיהא נאמן במיגו דלא תפסתי דאף דאסור למשכנו בעצמו היינו במקום שיכול למשכנו עפ"י ב"ד, אבל בכה"ג דלא יוכל לגבות עפ"י ב"ד יכול לתופסו בעצמו, וראייתו מסוגיא דספק מלוה ישינה דאמאי כשר לשבועה הא גם לדבריו כשחוטף בשביל מלוה ישינה גזלו הוא כשחוטף בעצמו וא"כ אמאי כשר לשבועה. אע"כ דהיכי דלא מצי לגבות כ"א ע"י תפיסה מותר לתפוס בעצמו ע"ש, ודחיתי ראייתו באריכות ע"ש, ועיין מה שכתבנו עודן בחדושנו לקמן (סי' שנ"ט) לדחות ראייתו ולהוכיח מש"ס ערוך דלא כוותי':
והנה הרמ"א לעיל (סי' ד') כתב דהכי שאין צריך למשכנו כעת, כי החפץ כבר אצל המלוה בפקדון מותר לתופסו ע"ש, ובקצוה"ח הביא מדברי הזוהר שאפי' בפקדון יש איסור גמור לעכבו ומשום דצריך ומחויב למיעבד בו השבה, ובחדושנו שם העליתי דלתפוס הפקדון עד שילך עמו לדין רשאי, ורק לתפוס הפקדון בתורת גוביינא ואינו יורד עמו לדין הוא דאוסר הזוהר ע"ש היטב:
סעיף י"ד במחבר אלמנה בין שהיא עניה וכו', ובש"ך השיג על הסמ"ע שכתב וה"ה גרושה, דהא טעמו של אלמנה הוה בכדי שלא לצער את האלמנה, וזה לא שייך בגרושה ע"ש, ועיין בחינוך שכתב להדיא טעם דאלמנה דהיינו משום דלבה שבור ואסור לצערה ע"ש, ולפ"ז מסתבר כהש"ך והתומים דאפילו גרושה מותר וכ"ש פנויה:
שם בסמ"ע ס"ק כ"ה העלה שגם בדין דאוכל נפש אם עבר אינו לוקה משום דהו"ל ניתק לעשה ע"ש, ומפני שכל דבריו בזה לא נהירין לי הוצרך אנכי להאריך דהנה בב"מ (דף קט"ז) קאמר שם ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתי' מחברי' אתא לקמי דאביי א"ל זיל אהדורי דהו"ל כלים שעושין בהן חיי נפש, ובתוס' שם בד"ה וחייב הקשו מזה על מ"ש במשנה דהחובל רחיים חייב שתים, והיכי לקי על לאו זה והא הו"ל ניתק לעשה מדאמר אביי זיל אהדרי' ע"ש, ולכאורה קושיתם תמוה דהא שיטת התוס' בב"מ ר"פ איזהו נשך דלאו דאונאה אע"ג דחייב להחזיר האונאה אפ"ה לא הוה זה לאו הניתק לענין לפטור ממלקות משום דלא ניתקה התורה בהדיא שהחזירה הוא תיקון הלאו כמו שניתקה בגזילה השב תשיב ועיין מש"ש בארוכה, וא"כ מאי מקשו אמתני' דאמאי לקי, וכן מה דמקשו התם אח"כ אאביי דהיכי חשיב ליה ניתק לעשה כיון דלא ניתקה בהדיא, הא תרווייהו ניחא דבמתניתין דמיירי לענין מלקות לא מיקרי זה לאו הניתק כיון דלא ניתקה התורה בהדיא, ושפיר מלקינן, ואביי דחייב לאהדורי, היינו משום דבחזרה מיהא חייב כמו באונאה דאע"ג דלא ניתק הכתוב בהדיא להחזיר האונאה כמו שניתקה בגזילה להשיב הגזילה אפ"ה חייב להחזיר האונאה, וה"נ חייב להחזיר אע"ג דלא ניתקה התורה בהדיא, אבל לא משום דחשיב ליה לאו הניתק לעשה לפטור גם ממלקות, וצ"ל דהכי הוא כוונת התוס', דבע"כ אביי דקאמר לאהדורה, היינו ולנתק ממלקות, דבשלמא באונאה י"ל דאע"ג דהמלקות אינם מנותקים אפ"ה חייב להחזיר כיון דסוף סוף ממון חבירו איכא גבי' שנטלם ממנו באונאה, אבל הכא אי לאו לנתק המלקות למה יהיה חייב לאהדורי דהא בעד החוב שמגיע לו הוא נוטל את המשכון, אלא צאו דלנתק את המלקות קאמר לאהדורי ויסבור שאפי' בכה"ג דלא ניתקה בהדיא נמי פטור ממלקות כיון ואפשר לתשלומין, ולזה שפיר הקשו בתרתי, אמתניתין דאמאי לקי, כיון דלאביי מתוקן המלקות בחזרה, ואאביי גופא אמאי באמת מתוקן המלקות, כיון דאליבא דאמת כל היכי דלא ניתקה בהדיא שהחזרה הוא תיקון הלאו לא הוה לאו הניתק לענין מלקות:
והנה זה לשון הרמב"ם (פ"ג מהלכות מלוה) ואם עבר וחבל כלים של אוכל נפש מחזירו בע"כ ואם אבד המשכון או נשרף קודם שהחזירו לוקה עכ"ל, ולא כתב שום טעם לזה שהביא דהיכי שהמשכון קיים דמחזירו ואינו לוקה רק אח"כ גבי נכנס לביתו וכו' כתב דאינו לוקה משום שניתק לעשה שנאמר השב תשיבם, ואם לא קיים העשה כגון שנאבד או נשרף לוקה ע"ש, והכא ביאר להדיא דכל היכא דאיתא למשכון בעין דאינו לוקה מטעם דניתק לעשה, אבל בהך דינא דחבלו אוכל נפש לא כתב טעם דניתק לעשה, הן אמנם דבסמ"ע האריך וכתב שגם בדין דאוכל נפש יהיה טעם הרמב"ם משום דניתק לעשה וסמך כאן על מה שכתב אח"ז וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם ע"ש, ולענ"ד לא מסתבר לומר הכי' דלשון ניתק לעשה אין שייך כ"א היכי דניתקה בהדיא, אבל לאו שלא ניתק בהדיא אע"ג דאיתא בחזרה לא שייך לקרוא אותו כ"א בלשון לאו הניתן לתשלומין, ולא בלשון ניתק לעשה, וכמו דמחלק הרמב"ם גופא (פי"ח מהלכות סנהדרין), לאו הניתק, ולאו שניתן לתשלומין, לשני סוגים, אלא טעמו דהרמב"ם דפטור באוכל נפש היכי דהמשכון בעין, היינו משום דלשיטתו אזיל דס"ל דכל לאו הניתן לתשלומין נמי אין לוקין וכדס"ל הכי (פי"ח מהלכות סנהדרין) ע"ש, אבל לא משום ניתק לעשה, והיינו דדייק הרמב"ם גבי לאו דנכנס לביתו לכתוב מפורש משום ניתק לעשה דהשב תשיב את העבוט, אבל באוכל נפש דלא ניתקו הכתוב להדיא לא הזה לאו הניתק, ומשו"ה לא זכרו הרמב"ם, אלא טעמו משום דאיתא בחזרה ודלא כהסמ"ע, ואין להקשות דא"כ אפי' נשרף ונאבד המשכון נמי יפטור ממלקות, דהא אכתי איתא בחזרה ע"י תשלומי הממון וכמו באונאה דפטור ממלקות מהאי טעמא דניתן לתשלומין, דיש לומר דלאונאה פשיטא דלא דמי, דהתם הוה עיקר הקפידה באזהרת ממון חבירו, והיכי דמחזיר הממון שפיר מתוקן האיסור, אבל הכא בחבל כלים דאוכל נפש דעיקר קפידת ואזהרת התורה שלא ליקח מאתו דברים שעושים בהם חיי נפש, משו"ה אין מתוקן האיסור בתשלום הממון עד שיחזיר לו דוקא את החפץ בעין, אלא דאכתי יקשה מההיא דהשבת העבוט דהתם נמי לא הוה הקפידה מחמת הפקעת ממון חבירו, שהרי בחובו הוא דנוטלו, אלא הקפידה הוא שלא יעשה אדם דין לעצמו ואפ"ה מנותק ע"י תשלומין. אכן באמת גם חזה לא יקשה על הרמב"ם דאיהו לשיטתו שסובר והאמת בהשבת העבוט גופא לוקה במקום דאין המשכון בעין וכמ"ש שם בפ"ג מהלכות מלוה. ולא חשבו ללאו הניתן לתשלומין מהאי טעמא גופא כיון דהקפדה לא הוה מחמת ממון חבירו וס"ל דלא מפקחי לאו הניתן לתשלומין כ"א במקום דהחזרה הוא תקון הלאו מעין עבירה שעבר, וההיא טוביא דמעות בהשבת העבוט כבר כתב המ"מ שם דלרמב"ם היה. גרסא אחרת בש"ס שם, ולפ"ז מיושב קושית התוס' דב"מ, דשפיר אמרינן דהא דלקי היינו כשנרדף או נאבד דאינו מתוקן בתשלומין, דבכה"ג דהקפידה הוא לא מחמת אזהרת שמא אין מנותק ע"י תשלומין ודלא כהסוגיא, דמכות וכסברת הרמב"ם:
וגדולה מזה ס"ל דאפי' אם נקיים הסוגיא דמכות כפשוטו דהשבת העבוט מחזקן בתשלומי הממון, אפ"ה אין ראיה מהתם להך דאיסור אוכל נפש, דהנה הראב"ד (פ"ג מהלכות מלוה) נמי ש"ל כשיטת התו' בזה, דהשבת העבוט מנותק בתשלומי הממון ואין לוקה אפי' כשנאבד המשכון, והשיג על הרמב"ם דפסק דכשנשרף המשכון לוקה, ואפ"ה בדין דאוכל נפש לא השיג על הרמב"ם ומודה לו דאם נשרף המשכון לוקה, וכבר עמדו המפרשים בזה, ובטעם הדבר נ"ל דלא דמי איסור דאוכל נפש לאיסור דהשבת העבוט, דבהשבת העבוט כיון דבעצם המשכון אין נ"מ זה או זה, להכי הוה חזרת הממון דומה כחזרת המשכון, וכמו דבחזרת המשכון גופא מתוקן האיסור כדגלי קרא בהדיא השב תשיב, ה"נ בחזרת הממון, דאיזה נ"מ שייך לחלק בין ממון למשכון, אבל הלאו דרחיים ורכב שהקפידה הוא על עצם המשכון משום שהוא דבר שעושין בו חיי נפש, אפי' כי מחזיר לו שווין בממון נמי אין מתוקן האיסור דאכתי אין מחזיר לו דבר שעושין בו חיי נפש, ואנן בעינן שיחזיר לו דוקא דבר שעושין בו חיי נפש כמו שלקח ממנו, והן אמנם דהמ"מ טען על הראב"ד דהא השבת העבוט נמי אין הקפידה כ"א משום שנכנס לביתו בע"כ, וא"כ איך יתוקן בתשלומין, אכן לי נראה סברת הראב"ד נכונה, דאי כסברת המ"מ א"כ אפי' בחזרת העבוט גופא נמי לא יהא מתוקן, דהא התקון אינו מעין העבירה, וסוף סוף איסורא דעביד ליכנס לביתו בע"כ עביד, וכיון שגילתה תורה דאפ"ה מתוקן בחזרת המשכון, א"כ ה"נ בחזרת הממון נמי מתוקן:
דבין ממון למשכון גופא פשיטא דאין לחלק, ואם באנו לחלק ולומר כיון דאין החזרה והתקון מעין הלאו אין מתוקן אפי' בחזרת המשכון עצמו לא הוה תיקון מעין האיסור. ומיושב שפיר סברת הראב"ד, ועוי"ל דמטעם אחר לא דמי איסור דאוכל נפש לאיסור דהשבת העבוט, דהתם בהשבת העבוט דניתקה התורה להשבה בהדיא, אמרינן דכל מה דמשיב מהני ואפי' ממון, אבל באוכל נפש דלא ניתקה בהדיא להשבה די שנימא דבחזרת המשכון גופא מהני, אבל לא בתשלומי הממון, ויש להסביר זה, דהנה בעצם טעם הדבר דכל לאו שניתן לתשלומין ולחזרה דאינו לוקה אע"ג דהתורה לא ניתקה בהדיא, ויש להבין, דכיון שהתורה לא גלי לן שהחזרה הוא תיקון הלאו, מנ"ל מעצמנו לומר דהאיסור שעשה מכבר יתוקן ע"י החזרה, וזהו באמת טענת החולקים דסברי דכל היכא דלא ניתקה התורה בהדיא אין מתוקן בחזרה וכמו דמסקו התוס', וצ"ל דסברתם הוא שכיון דהקפידה התורה משום אזהרת ממון כמו באונאה וכדומה, וכי מחזיר לו מה שלקח ממנו נמצא דלאו מידי עבד דלא חסרי' מידי ודומה כמו שלא עבר כלל על הלאו, ואין הטעם משום דהלאו ניתקן אלא דדומה כמו שלא עבר כלל, ולפ"ז י"ל דבהשבת העבוט דניתק בהדיא להשבה, דההשבה הוא תיקון הלאו, וכיון דמטעם השבה ותיקון הוא. כל מה דמשיב הוה השבה ואפי' ממון נמי, אבל לאו דאוכל נפש דלא ניתק בהדיא להשבה, וא"כ מטעם תיקון הלאו ליפא הכא, דמנ"ל לומר מעצמנו שהלאו יתוקן בזה, ובע"כ דמטעם דדומה שלא עבר כלל, וזה אין שייך כ"א כשמחזיר את המשכון גופא, דבזה שפיר אמרינן כיון דאהדריה לאותו חפץ שנטל ממנו דומה כמו שלא חסריה מידי, אבל בחזרת ממון אי אפשר, דליכא למימר דלאו מידי עבד כיון דאפסדוה למשכן שלו, ומטעם השבה נמי לא שייך וכמו שביארתי, ומיושב דבריו של הראב"ד דהשבת העבוט ס"ל דהוה מתוקן בתשלומין אע"ג דהקפידה אינה אזהרת ממון, ובלאו דרחיים מודה דאין מנותק לתשלומין. ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' מההיא דמכות. דלא דמי כלל להשבת העבומ וכמו שכתבתי ודו"ק:
שם בהג"ה ופרות החורשות מופר למשכנם, ובסמ"ע כתב שהרמ"א כתב כן לאפוקי מדעת הרמ"ה שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ע"כ, אכן בשמ"ק לב"מ הביא בשם הר"ן גבי חבל זוג של ספרים דמזה מוכח שגם חבל כלי אומנות של אומנין דינם ככלי שעושין בהם אוכל נפש ע"ש, ולפ"ז לא הרמ"ה יחיד הוא בזה וגם הר"ן סובר כוותיה, וגם לשון הברייתא חבל זוג של ספרים משמע כפשטיה, דהיינו כלי אומנותו, ואילו לשיטת הטור בהכרח לפרש דהיינו מספרים שגוזזין בהן ירק וכמו שהגיה הרמ"א בסמוך וזה דחוק, ולשון הש"ס פשוט יותר כהר"ן ורמ"ה:
שם בש"ך ס"ק ו' וכן אם גזל וגזילתו בעין, וכו' עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ד') באריכות מזה:
סעיף ט"ו במחבר שפריעת בעל חוב מצוה וכו', עיין בפ"ת מה שהביא בשם ארעא דרבנן להסתפק אם פריעת בע"ח הוי מצוה מן התורה כדכתב רש"י בכתובות דנפקא לו זה מקרא דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק, או שמא אינו אלא אסמכתא. דפשטיה דקרא במדות הוא דכתיב, ונסתייע זה מדברי רש"י (כתובות פ' מי שהיה נשוי) בעובדא דקטיני דארעא דיתמי ע"ש. ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ל"ט) להוכיח דרק בס"ד הביא רש"י מקרא דהין צדק, אבל למסקנת הש"ס גם רש"י סובר דהוה מה"ת מקרא דאשר יוציא אליך את העבוט ע"ש מילתא בטעמא, ומה שכתב שוב דמה שסובר רש"י דאינו אלא מדרבנן גבי קטינא דיתמי, דהיינו דוקא ביתמי שאינו אלא מפני כבוד אביהם, אבל הלוה גופי' מצוה דאורייתא ע"ש, אשתמיטתי' שכן כתב רש"י גופי' בכתובות (דף פ"ז) בד"ה מצוה וז"ל משום כבוד אביהם אלא שאין לב"ד לכופו על כך דלאו מ"ע מפורש הוא כסוכה וכלולב אלא מצוה דרבנן מעלמא עכ"ל, הרי להדיא דביתומים שאינה מ"ע מפורש אלא מצוה דרבנן משו"ה אין כופין, משא"כ בדידיה גופי' דמ"ע מפורש מה"ת הוא מקרא דיוציא אליך ודו"ק:
סעיף ט"ו בהג"ה מצוות השבת העבוט הוא מ"ע שמתן שכרה בצדה ולכן אין ב"ד של מטה מחויבין לכוף אבל אם רוצים לכוף דרשות בידם, וקשה לי הא התוס' (סנהדרין ד"ב) כתבו דלכפייה צריכים ב"ד מומחים דוקא, וא"כ האידנא דליכא סמוכין איך אפשר לכפות, ומיהו הכא אפשר ליישב עפ"י מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' א' סעיף ג') וכן בחדושנו לסי' כ"ו דהא דלכפייה על מ"ע צריכין מומחין, היינו במ"ע שלא באה לתקן הלאו וכמו עשיית סוכה לולב וכדומה, אבל עשה דהשבת העבוט שהיא באה לתקן הלאו דלא תשכב בעבוטו, ואי לא נכוף אותו להשיב העבוט יעבור בלאו, ולכן בכדי שלא יעמוד באיסורו לעבור על הל"ת, פשוט הוא שאין צריך לזה מומחין וגם ב"ד הדיוטות מחויבים לאפרושי מאיסורא, והיינו נמי טעמא דכופין לפרוע חוב כמבואר לקמן (סי' ק"ז) דהיינו נמי משום דכיון דאם לא ישלם עובר בלאו דלא תעשוק וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה) וא"כ הוה נמי לאפרושי מאיסורא, אלא דלפ"ז תמוה מה שכתב הרמ"א דדוקא אם רוצים לכוף הרשות בידם אבל מדינא אינם מחויבים לכוף, והא בכה"ג דהוה לאפרושי מאיסורא, לא רק רשות אלא חיוב יש ע"ז לכופו לאפרושי מאיסורא, ואפי' ב"ד אין צריך לזה וכמו שהוכיח הנתיבות לעיל (סי' ג') דבמקום אפרושי מאיסורא א"צ ב"ד, וכו"ע מחויבים בזה ע"ש. ובחדושנו לעיל שם הוכחנו דדעת התוס' הוא שאפי' במקום אפרושי מאיסורא נמי בעינן מומחין דוקא ע"ש. ושמא דהיינו מ"ש הסמ"ע דהתוס' חולקים על דין זה דהרשות בידם לכפות, והיינו משום דלשיטתם דבעינן מומחין אפי' במקום דלאפרושי מאיסורא כמו שהוכחתי בחדושנו לעיל בסי' א' ועיימ"ש החת"ס חחו"מ סי' קע"ז מזה:
סעיף כ"א בהג"ה ובלבד שלא יהיה תוך זמנו, והש"ך השיג דהא קיי"ל לעיל (סי' ע"ח) דאמרינן מיגו במקום חזקה, ועיין בקצוה"ח שחילק דדוקא מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינין במקום חזקה, וגם בשער המשפט בחידושיו לעיל סי ע"ח חילק כזה ע"ש:
סעיף כג במחבר מסדרין לב"ח וכו'. עיין בס' נח"י כאן שהעלה דבשעה שמת הלוה וגובין את החוב מן היורשים אין מסדרין להם ע"ש:
סעיף כ"ד במחבר ואפי' תפסה משל בעלה וכו' מוציאין מידה וכו' אין הלוואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה, וטעם הדבר מפני ששעבודא של מלוה הוא מן התורה. ומזונות האשה מדרבנן, ולפי שיסוד דין זה נבנה רק על הא דמזונות אינה אלא דרבנן וכפשטיה דברייתא (כתובות דמ"ז) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, דלשון זה משמע דאינו אלא תקנתא דרבנן, ואלולי דמסתפינא. מרבותינו הראשונים ז"ל היה נ"ל מסוגיית הש"ס דליכא שום תנא דיסבור הכי, דכן איתא התם בש"ס אמר רבא האי תנא סובר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכו' ראב"י אומר לפום שארה וכו', ולפי מובן הפשוט דכוונת רבא הוא על הך ברייתא שמביא דשארה אלו מזונות, ואכן אי נפרש כן קשה לי ט טבא, כיון דת"ק ור"א ודאי סברי דמזונות דאורייתא, לת"ק נפיק מקרא דשאירה, ולראב"י מקרא דעונתה, א"כ מאי קאמר רבא האי תנא בלשון יחיד, הכי הול"ל הנך תנאי בלשון רבים. וכ"ש דיקשה כזה לפמ"ש התוס' שם בד"ה ראב"י שגם ראב"י סובר נמי דהוה דאורייתא ע"ש שכ' כן בשם רשב"ם, ולולי דמסתפינא הייתי מפרש פי' אחר לגמרי דרבא קאי על תנאי דברייתא הקודמת דתקנו מזונות, דלפום מאי דמפכינן להך ברייתא לקמן ותני בה תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, א"כ י"ל דתנא זה סובר באמת דמזונות הוה דאורייתא, וכ"כ בשמ"ק שם דלהאי תנא לא מכרע מילתא, ולמאן דמפיק לברייתא זאת שפיר סבר דמדאורייתא, ולזה לרבא לשיטתו (כתובות דפ"ג) דסובר כרב הונא דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית, ומכלל דמפיק, לברייתא זאת ותני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, א"כ לדידי' באמת תנא דברייתא סובר דמזונות דאורייתא, והיינו דאשמועינן רבא, דאע"ג דכפי הכתוב אצלנו תקנו מזונות מוכח דס"ל לתנא זה דמזונות הוה מדרבנן, מ"מ אליבא דאמת סובר האי תנא דאורייתא ומפכינן לה. וזה היה נ"ל ברור, ומיושב בזה גם קושית התוס' שם בד"ה וראב"י דברייתא דתקנו כמאן אתיא, ולדברנו גם תנא דהך ברייתא סובר דאורייתא, ולפ"ז היה נראה כאן לפסוק כהב"ח דאין מוציאין מיד האשה כיון דלמה שכתבתי לית מאן דסובר בש"ס דמזונות דרבנן, זולת דהראשונים לא הבינו כן, ואני רק כמעורר שמא יהיו דבריי סניף לפסק הב"ח בזה ודו"ק, ועין עוד בש"ך שצירף נמי לדעת הפוסקים דסברי שעבודא דרבנן וא"כ גם חוב של מלוה אינו כ"א דרבנן, ואף כי בקצוה"ח דחה לדברי הש"ך דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא היינו לגבי לקוחות ויתומים אבל מיניה הוה דאורייתא ומחויב מן התורה וכתובה אינה אלא דרבנן אפי' מיניה דידיה ע"ש, ומדויל ידיה משתלם בזה, דהא הקצוה"ח גופא לעיל (סי' ל"ט סק"א) הוכיחו דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' מיני' דידי' נמי אין חיוב נכסים ע"ש:
סעיף כ"ה בקצוה"ח ס"ק י"ג מבאר החילוק שבין שנויי דר' אבא בב"ק דנעשה כמו שהקנה להם כסות אשתו ובניו לבין שנויי דר' אבהו דשליחותייהו עבדי, דלר' אבא דאמר נעשה כמו שהקנה א"כ קנין ממש ליכא אצל האשה כיון דבלקיחתן לשמן לא זכה לאשתו ובניו וא"כ ע"כ הבעל זכה תחלה לעצמו ומדידיה לדידה קא אתי במה זכתה האשה כיון שלא משכה בהן ואינו אלא נעשה והיינו שעשו שאינו זוכה כזוכה ונעשה כמו שהקנה להו בקנין גמור ולכן הוליד מזה דלא אמרינן נעשה אלא במקדיש ומעריך אבל גבי בע"ח לא כיון דלא זכתה בהן ושפיר טריף הבע"ח וכ"ש במוכר כסותו שהלוקח יש לו בכסות אשתו, והקשה לפי"ז מההיא דכתובות (דף נ"א) דמייתי ראיה דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו, הא י"ל שדוקא במקדיש אמרו נעשה ולא בשאר מילי ע"ש, ובמכ"ת אשתמיטתי' דברי השמ"ק בב"ק שם בשם הרשב"א דמתחלה רצה גם הוא לפרש הכוונה במה שאמר ר' אבא נעשה דאינו אלא תקנה במקדיש ואין זה מטעם קנין, דודאי דאשה לא זכתה בלא משיכה אלא לב ב"ד מתנה במקדיש וכהקצוה"ח אבל אח"כ דחה זה מכח ההיא דכתובות גופא כקושית הקצוה"ח, ומכח זה מסיק דודאי דינא קאמר רי אבא והאשה קונה מדינא, ואע"ג דלר' אבא ודאי דלא הקנה להם בשעת קנייה דנימא דשליחותו עביד לזכות להם מיד המוכר אלא לאחר שקנאם הקנה אותם להם ואפ"ה לא קשה היאך קנה ומי זכה להם, די"ל דכל שדעתו קרובה להם הרבה כמו אשתו ובניו גמר דעתו בהקנאה ואפי' להפקיע מיד המקדיש דאורייתא וכההיא דריש פ' השוכר את הפועל במס' ע"ז גבי החנווני המקיפו כיון דאורחיה לאקופי' מקני ליה דינר בכיסיה ולא בעי משיכה ע"ש, ונדחים כל דברי הקצוה"ח:
סימן צח
סעיף א' במחבר אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו, והנה בס' שערי המשפט הקשה דמסתימת הפוסקים משמע דנוטל בלא שבועה ולא חיישינן כלל שמא מחל לו דהוה טענת ספק דאין משביעין ע"ז אפי' היסת, ולזה הקשה דלפמ"ש הרמ"א לעיל (סי' ע"ה סי"ז) דכשיש רגלים לדבר משביעין שבועת היסת אפי' על טענת ספק, וא"כ ה"נ ראוי לחייבו היסת דרגלים לדבר שמחלו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו דהא מצינו לענין כתובה דאם לא תבעה כ"ה שנים מחלה, וא"כ עכ"פ גם לענין הלואה מיקרי רגלים לדבר, ולזה תירץ עפמ"ש המוהרי"ט חחו"מ סי מ"ה דמחילה בלב לא מהני דאף שיודע בעצמו שמחל לו יכול לחזור ולתבוע חובו דדברים שבלב אינם דברים אם לא היכי שיש אומ אומדנא דמוכח שמחל לו כמו בחזקת אורה ואונאה וכדומה, וא"כ ה"נ לענין הלואה אף אם האמת שמחל לו לא מהני דהוה דברים שבלב ואינם דברים וא"צ שבועה שלא מחל כיון דאף אם מחל לא הוה מחילה, אלא דשוב הקשה על תירוץ הזה מדברי הרשב"א בחדושיו לקדושין ד"נ גבי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דאסיקנא התם דדברים שבלב אינם דברים כתב וז"ל והא דתנן פ"ק דנזיר האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא בהיה נזיר עובר לפניו ואע"ג דלא פירש דאלמא דברים שבלב הוה דברים התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאילו פירש אהא כמוהו שאלו הן ידות נזירות שרבתה תורה אותן וכו' אלא דכל כהאי לא דייקו כלל לדברים שבלב דכי אמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו שאינם דברים לבטל למה שאמר בפירוש כההוא דזבין וכו' ובאומר סבור הייתי שהוא כהנת אבל כל שהדברים שבלבו אינם מבטלים את מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהי' עובר שאין דברי לבו מבטלים שום דבר הוה דברים וכו' עכ"ל הרשב"א ולפ"ז מחילה בלב צריך להיות מועיל דהא אין בזה שום התירה לפיו ע"ש באורך, ולענ"ד נראה פשוט דמ"ש הרשב"א דהיכי שאין שום סתירה למה שבפיו הוה דברים, היינו כשרוצה לקיים מחשבתו ואנו דנין אם יש ממש במה שנתחייב בלבו, בכה"ג אנו אומרים דכיון שאין בזה שום סתירה למה שבפיו הוה דברים, אבל אם בא לחזור ממה שחשב בלבו פשיטא דמצי לחזור, דאפי' אי הוה דברים, מ"מ אכתי אין זה אלא דברים בעלמא, וכל מעשה שום קנין או פעולה אין נגמר בדברים בעלמא, ולמה לא מצי לחזור, וראיה ברורה לזה דאלת"ה אלא כל מחשבה שאינה סותרת למה שבפיו הוה כמעשה ממש דלא מצי תו לחזור, א"כ תקשה למה לי באומר אהא ה"ז נזיר ודוקא בשנזיר עובר לפניו כמבואר בש"ס (נזיר ד"ב), הא בלא"ה כיון דחישב בלבו על נזירות, אינו סותר למה שבפיו יהיה נזיר אפי' באין נזיר עובר לפניו, אע"כ דאפי' כשאינו סותר למה שבפיו אכתי אין זה אלא דברים בעלמא ומצי לחזור, ודוקא כשדיבר ואמר אהא ונזיר עובר לפניו, בזה הוא דמהני מטעם יד ולא מצי שוב לחזור, ואם בנזירות דלא בעינן בזה שום מעשה הקנין ובדברים חל הנזירות מטעם נדר, ואפ"ה מחשבה גרידתא לא מהני אם לא היה גם יד לזה, ויכול לבטל מה שחשב בלבו, כ"ש במחילה דמצי לחזור ולבטל המחילה שבלב אפי' כשאינו סותר למה שבפיו, ולפ"ז הכא דמיירי שרוצה לבטל המחילה, דהא בא לתבוע החוב ע"י השטר, ולכן אפי' נימא דמחשבה שבלב הוה דברים, אבל בכה"ג שבא לחזור ולבטלה פשיטא דמצי לבטלה אע"ג שאינו סותר למה שבפיו דאכתי יותר ועדיפא מדברים לא הוה, והרשב"א אינו מחלק כ"א היכי שעומד במחשבתו וכגון במאן דזבין אדעתא למיסק, דעומד הוא במחשבתו שבאם לא יעלה לא"י לא ימכור, בכה"ג הוא דמחלק בין אם סותר למה שבפיו, ואם סותר אינו חל מחשבתו מעיקרא אפי' כשרוצה בקיומה, אבל בבא לבטלה פשיטא דמצי לבטלה בכל אופן וזה ברור:
ועוד נ"ל יותר נכון דלא רק שמהרשב"א לא יקשה על המוהרי"ט, אלא אדרבה דבריו מכוונים ממש לדברי המוהרי"ט שכתב דמחילה בלב לא הוה דברים אם לא היכי שיש אומדנא לכך, ובודאי שגם הרשב"א סובר כן דבמקום שאין לנו אומדנא שמוכיחה על זה, ודאי שאפי' אם חשב בלבו דאין שום ממש במחשבתו, ובזה אפי' אין שום סתירה למה שמוציא מפיו דלא מהני ורק היכי דיש אומדנא המוכיחה על המחשבה שבלב, בזה הוא דחידש הרשב"א דאם אינו סותר למה שבפיו מהני מחשבתו, אבל במקום שאין אומדנא לא מהני אפי' כשאינו סותר בפיו, דמחשבה שבלב לא מהני כ"א במקום שיש אומדנא המוכיחה ע"ז, דאז מחשבתו מוכחת לכל, והראיה לזה דהא הרשב"א בקדושין שם כתב דההוא גברא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דמיירי שקודם המכירה אמר שהוא רוצה לעלות לא"י ומפני כך הוא מחזר למכור נכסיו, ורק משום דלא פירש כן בשעת המכר קרינן זה דברים שבלב משום דדלמא חזר לאח"ז ע"ש, הרי דהתם יש אומדנא גדולה המוכיחה למחשבתו שבלב כיון דמקודם הזכיר זה בהדיא. ובכה"ג דוקא הוא דחידש דאפ"ה כיון דסותר זה למעשה המכירה אינו מועיל גם האומדנא לבטל את מעשה המכירה וחשבינן זה לדברים שבלב דלא הוה דברים, אבל במקום דליכא אומדנא המסייעו למחשבתו שבלב לא מהני כלל המחשבה שבלב ואפי' היכי שאינה סותרת שום דבר וגם מהש"ס מוכח כן בע"כ וכהראיה שהבאתי לעיל, דאלת"ה אלא דהרשב"א סובר דאפי' במקום דליכא שום אומדנא הוה דברים שבלב דברים במקום שאינה סותרת כלום, א"כ למה בעינן בנזיר שיאמר אהה ושיהיה נזיר עובר לפניו, הא בלא"ה אם חישב בלבו יועיל מחשבתו כיון שאינה סותרת שום דבר, אלא לאו דבמקום דליכא אומדנא דבריה שבלב לא הוה דברים, ולכן בעינן שיאמר אהה ונזיר עובר דבזה הוה אומדנא עמליא דלנזירות נתכוון, והיינו ממש כמוהרי"ט, ולפ"ז מעליא, במחילה דליכא שום אומדנא המוכיחה וכל זמן שלא שמענו ממנו שהיה בדעתו למחול, מהיכי תיתי נימא אנן שמחל לו, ע"כ שבכה"ג לא מהני כללן מחשבה שבלב אף אם אינו סותר לפיו וכהמוהרי"ט וזה ברור בעז"ה:
והנה בשער המשפט כתב להוכיח דהב"ח חולק על המוהרי"ט דלקמן (סי' קמ"ו) כתב ליישב דברי הטור שכתב דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו המערער מה אתה עושה בתוך שלי והשיב לו המחזיק איני יודע של מי הוא וכיון שלא אמר לי אדם דבר ירדתי לתוכה אין זו חזקה לפיכך אם יש עדים למערער שהיתה שלו נשבע ונוטל את הקרקע מיד המחזיק, ותמה הב"י בבד"ה דשבועה זו מה טיבה כיון שאין המחזיק טוען שמכרה לו אמאי צריך המערער לישבע. ותירץ הב"ח שהמערער צריך לישבע שלא מחל לו את הקרקע דכיון דשתק כולי האי דלמא מחל לו ולכך צריך לישבע שלא מחל לו ואי אמרת דמחילה בלב לא מהני כל היכי דליכא אומדנא דמוכח שמחל א"כ למה צריך שבועה כלל, דהא אף אם האמת שמחל לו אינו מועיל ויכול לחזור, אלא ודאי שסובר דמחילה בלב מהני ע"ש, ולמה שבארתי גם זה יש לדחות דודאי בנידון דמיירי כאן דלמלוה יש לו שטר מקוים, בכה"ג אין משתיקתו שום אומדנא דמחיל, די"ל דמשו"ה שתק ולא תבע זה זמן רב משום דסמוך על השטר, ואפי' רגלים לדבר דמחל נמי לא חשיב זה, ומשו"ה אין מקום כלל לשבועה, חדא דבטענת ספק בלא רגלים לדבר אין משביעין לכו"ע, ועוד דאפי' ודאי מחל נמי יכול לחזור, דמחילה בלב בכה"ג דליכא שום אומדנא לא מהני כלל, אכן בהך דחזקה שאין עמה טענה דמיירי הב"ח, דאין שום שטר לבעלים, וא"כ על מה סמיך לשתוק ולא למחות, ובכה"ג דאין לו על מה לסמוך הוה השתיקה אומדנא דמוכח שמחל, ומהני מחילתו, וליכא למימר דסמיך התם ע"ז שיש עדים דידעי דשדה זו שלו ומשו"ה שתיק, דודאי שע"ז לא יסמוך דשמא לא ימצא העדים בשעה שיצטרך להם, ולמה שכתבתי קושית השעה"מ דלמה א"צ כאן שבועה, מעיקרו לא קשה, דאפ' בלא דין דמוהרי"ט. דבכה"ג דמיירי הכא דיש לו שטר מקיים אפי' רגלים לדבר דמחל נמי לא הוה כיון דיש לסמוך על השטר ומשו"ה שתק ובלא רגלים לדבר אין משביעין על טענת ספק, וכמו שכתבתי לחלק בין יש לו על מה לסמוך בשתיקתו אין שתיקתו ראיה, להיכי דאין לו על מה לסמוך, מוכח כן בש"ס (כתובות דק"ד,) ע"ש היטב ודו"ק:
סימן צט
סעיף א' בהג"ה ואעפ"י שהיה יכול להחזירם או לומר לא היו דברים מעולם אינו נאמן דהוה מיגו במקום חזקה, ואין להקשות דהא מיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא ודוקא להוציא אי אפשר עי"ז אבל הכא דהוא להחזיק למה לא יוכל להחזיק מספיקא דהא קיי"ל בבעיא דלא איפשטא דהוה קולא לנתבע, דכבר כתב המ"מ (פ"א מהלכות מלוה דחזקה זו עדיפא הרבה שאין אומרים מיגו נגדה לכו"ע וכ"כ הש"ך לעיל (סי' פ"ב) בכללי המיגו ע"ש, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' מ"ז סעיף א') מזה באריכות, גם כתבנו שם ליישב קושית הלח"מ (פ"א מהלכות מלוה), דהא אמרינן הכא דאינו נאמן במיגו נגד חזקה הזאת, ואילו לעיל בסי' מ"ז כתב הטור דבלא הוחזק בב"ד מהימן המלוה במיגו אע"ג שהוא נגד חזקה, ועיין מה שכתבנו שם ליישב, וכעת נראה עוד דהכא מיקרי נמי להוציא ולא להחזיק, דהא כל נכסי הלוה משועבדים הם לבעל חוב וטוענים לבעל חוב כמו דטוענין ללוקח. ועיין בש"ך בסמוך ס"ק י"ג דמהאי טעמא הסרסור צריך שבועה אף דטוענין הבעל חוב שמא, משום דהוה כבא להוציא, ממשועבדים דצריך שבועה, והיינו דהחזקה של הלוה הוה כמו דהבע"ח בעצמם הם המוחזקים דכל הזכות שיש ללוה שייך הכל לבע"ח, ולכן אינו נאמן הלוה להוציא מחזקת הבע"ח אף ע"י מיגו משום דהוה כבא להוציא ואין מוצאין מחזקת הבע"ח מספיקא, כיון דדין זה בעיא דלא איפשטא אין מוציאין מבע"ח מספיקא:
ודע דבתשובת נו"ב (מהדו"ק חאה"ע סי' ל"ז וסי' מ"ג) וסי' נ"א הקשה בהא דחיישינן לשאלה גבי איסור דאשת איש ביבמות (דף ק"כ) וב"מ (דף כ"ז) דהא יש לנו חזקה מה שתחת ידו הרי שלו ע"ש:
ועוי"ל דחזקה דת"י הרי הוא שלו לא הוה חזקה כ"א כשהדבר הזה והחפץ שאנו דנין עליו הוא גם עתה תחת ידו, וכגון במה דמיירי הכא דהמעות שאנו דנין עליהם הם כעת ביד הלוה אלא שהוא אומר דלא שלו אלא של אחרים הם, בזה דיינינן לומר דחזקה דמה שתחת ידו הרי הוא שלו ואינו נאמן באומרו עליהם שהם של אחרים, אבל באבידה או גם בהרוג דעתה בשעה שאנו דנין על החפץ ודאי שאינו תחת בעליו דהא אבוד הוא וביד המוצא מונח, ירק אנו רוצים לדון דבשעה שנאבד נאבד ודאי מן הבעלים והבעלים הוא שאבדו אותו ולא השואל, בכה"ג שהחפץ בלא"ה אינו תחת יד הבעלים ולדון למפרע דהבעלים הם שאבדוהו, בזה לא מהני חזקה זאת, דהחזקה לא הוה כ"א להחזיק דבמה שהוא מוחזק שלו ולא של אחר הוא, אבל להחזיק למפרע דהבעלים דוקא הם שאבדו אותו לא שייך חזקה זאת, וכן בהרוג כיון דהשתא שכבר מת בלא"ה לא חשיב בעלים, ולדון למפרע לא שייך חזקה זאת כן יש לומר בזה ובזה מתורץ מה שהקשה בס' מראות הצובאות לאה"ע בסי' י"ז על הש"ך מדידיה אדידיה מהא דפסק לעיל (סי' ע"ה) ס"ק מ"ג וסי' צ' ס"ק ד' דגזלן נאמן לומר דידי חטפתי במיגו אע"ג דהוה נגד חזקה דתח"י אדם הרי הוא שלו ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא כיון דבשעה שאנו דנין אין החפץ ברשות הבעלים, דהרי הוא ביד הגזלן ולהחזיקו דמקודם כשהיה ביד הבעלים היה זה שלו, בזה אין בכח החזקה להחזיקו על למפרע:
שם בש"ך ס"ק ו' ואפי' במקום מיגו לא מהימן וכדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה וכו', עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל סי' ס"ב ליישב בזה השגות הב"ש על הש"ך:
שם בשך ס"ק ז' והיינו פלגא פקדון שלו אבל לענין פלגא מלוה אינו רק כשאר בעל חוב וכו'. וכל האחרונים השיגו על הש"ך במה שכתב דפלגא מלוה הוה כשאר ב"ח דזהו נגד הש"ס ופוסקים, ולי קשה נמי להיפוך אמאי בחלק הפקדון יטול חלק בראש נטעון לשאר ב"ח נאנסה, דהא הש"ך לקמן (סי' ק"ח ס"ק ח') הוכיח כדעה האחרונה שם דטוענין ליתמי נאנסה וכמו כן צריך נמי לטעון לב"ח:
שם בש"ך ס"ק י"ג דבעל חוב דין לוקח יש לו ואי'. עיין מה שכתבתי לעיל בסעיף א' מזה:
סימן ק
סעיף א' במחבר אלא א"כ נראה לדיין שיש לחוש שמא יבריח וכו'. והט"ז הקשה מלעיל (סי' ע"ג) דאפי' בתוך הזמן יכול לכופו לתת בטחון וכו' ע"ש והתומים תירץ דהתם מיירי רק לעקל אבל לא למכור בהחלט, משא"כ לאחר זמן מוכרין בהחלט:
סימן קא
סעיף א' במחבר בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתנם לו ואינו יכול לדחותו אצל קרקע ומטלטלין וכו', והנה זה לשון הרמב"ם (פי"א מהלכות מלוה הלכה ז') לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לב"ד שתולה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו וכו' עכ"ל. ומשמע להדיא הא אם יש לו מטלטלין ורוצה לתת לו מטלטלין סגי בכך ואין דין קדימה במעות על מטלטלין ודלא כשיטת הרי"ף שהביא המחבר כאן דאם יש לו מעות צריך ליתנם לו מעות דוקא, וטעם פלוגתתם תלוי בפי' הסוגיא (ב"ק ד"ט) דלענין תשלומי נזיקין קאמר רב הונא התם דמקרא דישיב ילפינן לרבות מטלטלין, ולדידיה בעל כרחך דכסף עדיף ממטלטלין, כיון דכתיב בהדיא בקרא, והכי מוכח התם אליבא דרב הונא וכמו שהאריך הגאון בעל נחלת דוד בפי' הסוגיא שם, ולכן כיון דחזינן בדרב הונא דהך דמרבינן מישיב הוא במדריגה למטה מהדבר המפורש בקרא, כמו כן נימא גם לרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע שם (ד"ז ע"ב) דסברי דכל מילי מיטב הוא ואפי' סובין, דאפ"ה הוה סובין במדריגה למטה מכסף עצמו המפורש בקרא, דבזה לא פליגי רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע עם רב הונא והכי הוא דעת הרי"ף, ונמצא לפי"ז דאיכא שלש מדרגות. בזה, כסף ואחריו סובין ואחריהם מיטב. והרמב"ם סובר דלרב פפא ור"ה ברי' דר"י לא מחלקינן כלל בין הך דאתי מריבויא להך דמפורש בקרא, ורב הונא דחידש זה בכדי לשנויי רומיא דקראי, אבל לרב פפא ור"ה ברי' דר"י דקראי מיתרצי בלא"ה וממילא אית לן לומר דהך דאתי מרבויא חשיב כ"כ כמו דבר המפורש בקרא, כמו שהוא כן בלל דוכתא, והכריחו להרמב"ם עוד שלא לחלק לרב פפא בין כסף למטלטלין מהא דא"ל רב כהנא לרבא שם (ד"י ע"ב) טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו וכו' ואם איתא דכסף קונה לדברי הכל א"כ יהיה דברי רב כהנא ורבא דלא כמאן, וכיון דבנזקין אין עדיפות לכסף על מטלטלין, ולכן סובר הרמב"ם דאין סברא ליפות כח בעל חוב מנזיקין, ופלא שלא זכרו הפוסקים לדעת הרמב"ם דאין דין קדימה במעות על מטלטלין ודו"ק:
שם במחבר אם יש מעות ללוה צריך ליתנם לו, והנה הטור מסיים דהיכי דאיכא פסידא ללוה אם יפרע מעות יכול לדחותו ליתן לו קרקע וכו' ע"ש, והוא מדברי התוס' (כתובות דצ"ב), ולענ"ד לא דין פסוק וברור הוא בתוס' גופא, אלא שיטות חלוקות יש וכמו שנבאר, דהנה בב"ק (ד"ט ע"א) בתוד"ה משהחזיק בה יכול לחזור גבי מכר שדה ויצאו עליה עסיקים הקשו התוס' דלימא לי' שקול ארעך בזוזי, ועיין בביאורי הגר"א שם שהקשה ע"ז דהא התם גופא בתוד"ה רב הונא כתבו התוס' דהיכי דאית ליה זוזי לא מצי לסלוקי כ"א בזוזי, וא"כ מאי מקשו התוס' דלימא ליה שקול ארעך, הא לא מצי לסלוקי כ"א בזוזי ע"ש. ולכאורה היה בעיני פליאה גדולה על הגר"א איך נתעלם ממנו דברי התוס' המפורש בכתובות שם דכל היכי דאיתא פסידא ללוה מצי לכתחלה לסלקו בכל מילי ודוקא במקום דלית ליה פסידא הוא דאמרינן דבזוזי מסלקינן וא"כ אין מקום לקושיתו, דמ"ש התוס' דלבע"ח בזוזי מסלקינן היינו היכי דלית לו פסידא, אבל בשדה שיצאו עסיקין עליה הא איכא פסידא ללוקח זה שאם יטרפו השדה ממנו יפסיד מעותיו לגמרי, ולכן בכה"ג ודאי שיכול לסלקו בכל מילי אפי' למ"ד דלבעל חוב בזוזי, ושפיר הקשו התוס' אליבא דכו"ע דלימא לי' שקול ארעך בזוזי, ושוב ראיתי שבפנ"י שם הרגיש גם הוא להקשות כקושית הגר"א ומיישב כמו שכתבתי, אכן כאשר דקדקתי היטב באותיותיו של הגר"א ראיתי כי הצדק אתו, דבהגהות שלו מסיים בזה הגשון ועיין בב"מ די"ד בתוד"ה עד, וכאשר עיינתי שם ראיתי שהתוס' הקשו לקושיא זאת רק בהוספה קטנה וז"ל שם וא"ת כשהחזיק בה אמאי אין יכול לחזור כיון שלא נתן מעות לימא ליה שקול ארעא בזוזך אפי' אית ליה זוזי לפי המפרשים דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלק לבעל חוב בשאר דברים, עכ"ל, הרי שדייקו דקושיתם אינו אלא לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי לא מצי לסלק לב"ח בשאר דברים, אבל להמפרשים דהיכי דאית ליה זוזי לא מצי לסלק בשאר דברים, גם התוס' מודים שאין מקום לקושיתם, דודאי דלא מצי לומר שקול ארעך בזוזי, והיינו ממש כדברי הגר"א שכתב דלפמ"ש התוס' בסמוך, דלא מצי לסלוקי כ"א בזוזי אין מקום לקושיתם, ואין לחלק בין אית ליה פסידא או לא, כמו שהודו התוס' עצמם דקושיתם אינה למ"ד זה, ואלא דלפי"ז יקשה על התוס' בב"מ גופא, דלמה להו לתלות קושיתם דיקא למ"ד דמצי לסלוקי בכל מילי, הא אפילו למאן דסובר בזוזי דוקא נמי יקשה, דבכה"ג דמיירי בב"ק בשדה שיצאו עליה עסיקים דאית לו פסידא מצי לסלוקי בשאר דברים וכמו שכתבו בכתובות, ואכן גם זה אפשר ליישב כשנדקדק בדבריהם, דמאי שנא בב"מ הוסיפו לכתוב בקושיתם שאינה כ"א למ"ד דמצי לסלוקיה בשאר מילי, ומאי שנא בב"ק שלא זכרו את ההוספה הזאת, ומשמע דקושיתם הוא אליבא דכו"ע, ואפי למאן דסובר בזוזי דוקא, אפ"ה התם שאני, ובודאי שהוא מטעם שיש לו פסידא, ולכן נ"ל דהנה עיקר דין זה שחידשו בכתובות דהיכי דאיכא פסידא מצי לסלוקי בשאר דברים לכו"ע, אינו כ"א כשנאמר דהא דצריך לסלוקי לבעל חוב בזוזי אינו אלא מתקנתא דרבנן, ולזה אמרינן שפיר דהם אמרו דצריך לסלוקי בזוזי והם אמרו דבמקום פסידא מוקמינן אדיניה ומצי לסלוקי בכל מילי, משא"כ אי נימא דמן התורה הוא דצריך לסלוקי דזוזי דוקא, אין שייך תו לחלק בין איכא פסידא או לא, ואפי' במקום דאיכא פסידא נמי צריך לסלוקי בזוזי דוקא, וכ"כ כאן בקצוה"ח ס"ק ה' דבדאורייתא אין שייך לחלק בין פסידא או לא, והנה בדעת התוס' הביאו האחרונים דשיטות חלוקות יש בזה, דלמה שכתבו (ב"ב דצ"ב) בד"ה אי ליכא לאשתלומי מיניה דלכן דינו דבעל חוב בזוזי משום דאדעתא דפרע ליה זוזי אוזפיה, א"כ מהאי טעמא נותן הדין דזהו מן התורה, וכן כתב הנתיבות לקמן (סי' ק"ז), אכן מדברי התוס' בכתובות שסוברים דבמקום פסידא יכול להגבותו גם בקרקע, מזה משמע דהא דבעל חוב דינו בזוזי אין זה כ"א מדרבנן, דאם היה מה"ת א"כ לא מהני בזה אף היכי דאיתא פסידא, וכיון שכן דשיטות חלוקות בזה בתוס', שפיר דייקו התוס' בקושיתם על דין זה לכל אחת מן השיטות, דבב"מ דסמכו קושיתם על הסוגיא דבב"ב דצ"ב, ולדבריהם שם הוה בע"כ דמאן דסובר בעל חוב בזוזי הוה מה"ת וכמו שכתבתי, וממילא דאפי' במקום פסידא נמי הוה הכי שדוקא בזוזי, דלמ"ד מה"ת לא מהני אפי' מקום פסידא, ולכן דייקו דקושיתם אינה כ"א לפי המפרשים דבאמת מצי לסלק לו בשאר דברים, אבל למאן דסובר דוקא בזוזי אי אפשר כלל להקשות כן דלימא ליה שקול ארעך כיון דבעל חיב דוקא בזוזי, ואין לחלק ולומר דכיון דאית ליה פסידא שאני, דלמ"ד מן התורה אין לחלק בזה וכמו שביארתי, משא"כ בב"ק אזלי התם בשיטת התוס' דכתובות דבמקום פסידא שרי לכו"ע לסלוקי בשאר דברים, ולכן סתמו התם בקושיתם דנימא שקול ארעך משום דזהו אליבא דכו"ע, דבמקום פסידא כי התם כו"ע מודי למצי לסלוקי בזוזי ודו"ק כי זה נכון מאוד:
שם בש"ך ה"ק א' וכן הדין לענין כתובה שצריך ליתן לה מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין וכו', ועיין בבאר היטב שכתב שכל דברי הש"ך טעות הם ע"ש. וגם בעיני הי' קשה דהא דטעמא דבעל חוב דמחויב ליתן לו מעות היינו משום דגם היא נתן להלוה מעות וכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל וכמ"ש התוס' בב"ק שם, וטעם זה הא לא שייך בכתובה, ושמא יש לומר דכוונת הש"ך מיירי בכתובה כזאת שכתוב בה שהכניסה לו מעות משלה, דהנדוניא נמי בכלל כתובה, ועל חלק הנדוניא הוא שכתב דמחויב לתת לה במעות דוקא, ושוב מצאתי באה"ע (סי' ק') בפ"ח שם שתירץ כן לכוונת הש"ך ע"ש:
סעיף ה' במחבר אם יש ללוה שטר חוב על אחרים יכול להגבות לו וכו', ועיין בש"ך ס"ק ג' שהעלה שאפי' אי נימא דב"ד מגבי שטרות לא עדיפא ממכירה, וכמו שבמכירה יכול למחול כן בשעבוד שטרות ע"ש, ובחדושנו לעיל (סי' מ"ז) כתבתי לדחות דבריו, דהא הטעם דבמכירה יכול למחול, שמצד עצם המכירה אינו יכול למחול על שטרות לפי שהחוב אינו ברשות והמכירה אינו אלא מדרבנן, ומכח שעבוד נמי לא שייך התם דהא לא על דעת שעבוד קיבל המעות ומשו"ה יכול למחול, אבל היכי שמתחלה בהלואה בא למה לא יחול השעבוד, ובודאי שאין יכול למחול, ואלא דבקצוה"ח לעיל (סי' פ"ו) כתב דדברי הש"ך אינם כ"א לדידן דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב, אבל לדינא שבזה דאורייתא דאין חילוק בין קרקע למטלטלין, פשיטא שגם בשטרות לא היה יכול למחול אם אך בני שעבוד הם ועיין מה שכתבתי לעיל בסי' פ"ו מזה:
ובעיקר דין זה, הרשב"א חולק וסובר דשטרות לאו בני גוביינא הם, והביא ראיה מאשה שחבלה באחרים והיינו דפריך הש"ס ותזבון כתובתה להא דחבלה בו משני כל לגבי בעלה ודאי מחלה, ואי שטרות בני גוביינא הם ליגבו לו ב"ד האי שטרא ותו ליתי' במחילה דהא גוביינא דבי דינא מדאורייתא הוא ותו ליתיה במחילה, והובא דבריו בר"ן (כתובות פ' שני דייני גזירות) ע"ש, ולענ"ד יש לדחות ראיה זאת, דהתם בכתובה כיון שהחוב אינו ברור אכתי דשמא תמות היא ויירשנה בעלה ולא יבוא לידי חיוב, וא"כ מה שעבוד שייך כיון דהחוב אינו ברור כל כך ואין בכח ב"ד להגבות עוד לאחרים הכתובה הזאת, אבל בחוב דעלמא שהחיוב ברור הוא שפיר בני גוביינא הם ודו"ק:
סעיף ו' במחבר יש אומרים דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל וכו', דין זה למד הריטב"א ממה שאמרו (ב"מ דמ"ה ע"ב) מכר דינר זהב בכ"ה דינרי כסף וכו' נקנה הכסף בכל מקום שהוא, ומוקי הש"ס דהאי בכ"מ שהוא כמות שהוא קאמר, ואם התנה לתת מכיס זה של חדשות אינו יכול לתת לו מישינות אע"ג דישינות טובות משום דא"ל ליישנן קא בעינא. ומזה למד הריטב"א דבמוכרו סחורה אינו מורידו לשומא אלא מחויב לשלם במעות כמ שהתנה, הובא דבריו בשמ"ק שם ע"ש, ולפ"ז תמה אני על הסמ"ע כאן שכתב דלאו דוקא התנה אלא אפי' בסתם מחויב הלוקח לשלם במעות דוקא והא הריטב"א כתב להדיא דבהתנה מיירי, ועוד דהריטב"א גופי' הא למד דין זה ממ"ש בש"ס כמות שהתנה, והש"ס הא ודאי בהתנה מיירי כדקאמר להדיא שם, ואיך אפשר ללמוד שאפי' בסתם נמי הדין כן, ושוב ראיתי בתומים שהשיג נמי על הסמ"ע מכח קושיא זאת, הן אמנם דמה שהביא התומים ראיה דסתם יכול לסלקו במה שירצה, מדברי התוספת (ב"ק ריש פ' המניח) דהקשו להך גרסא ואי דליתנהו להנהו זוזי דמשמע דאין מחויב ליתן זוזי אחרינא, א"כ בזה ואמר לוקח מה בכך דלקחתי כדים שקול כדך בזוזך, ואי נימא דלוקח מחויב לטרוח ולסלק במעות אין מקום לקושית התוס', ומינה הוכיח דבע"כ התוס' סברי דאין מחויב לטרוח ולסלק במעות, וראיה זאת אמנם יש לדחות דהתם שאני כיון דהכדים הוה של המוכר גופא יכול לסלקו מזה וכמ"ש הקצוה"ח כאן לחלק בזה אבל סחורה אחרת איה"נ דלא מצי לתת לו, מיהו ממקומו הוא מוכרע דהריטב"א דוקא בהתנה הוא דסובר הכי, אבל בסתם איה"נ דמצי לסלקו נמי בשארי דברים ודו"ק:
סעיף ח' במחבר אם יש מעות ללוה ותולה אותם בעכו"ם וכו' מחרימין אותו וכו', מקור דין זה הוא בש"ס (כתובות דפ"ו) ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עושים עמו שלא כהוגן, ובשמ"ק שם הביא בשם הריטב"א וז"ל וקשיא לן ומשום דאמר של גוי הם כל כמיניה להימיניה הא ודאי כל מה שהוא ברשותו של אדם הרי בחזקה שהוא שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני, הם וגם אין אותו פלוני נאמן בכך עד שיביא ראיה אא"כ יש לו מיגו, וי"ל שהגוי היה גברא אלמא והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם עכ"ל, ובתוס' בכתובות שם פירשו דהתם מיירי שרק מתחלה כשתבעו היה לו מעות והיה תולה אותם בגוי ועתה כשאמרו לו זיל טרח וזבין כבר הוציאם וזה שעשו לו שלא כהוגן מפני שעתה לא היה לו מעות בעין, וכנראה שפירשו כן משום הא קושיא, דאי גם עתה יש לו מעות בעין אין זה שלא כהוגן שאין הוא נאמן לתלותם בגוי, וכ"כ הריב"ש בכוונת התוס', ולפ"ז האי דינא שכתב המחבר כאן דהלוה נאמן לתלותם בגוי אפי' כשיש לו מעות בעין כמה שכתבו שם להדיא אם יש מעות ללוה, הוא דלא כמאן, דלשיטת התוס' אינו נאמן בכה"ג כשיש לו בעין לתלותם בגוי, ואפי' לשיטת הריטב"א דוקא בגוי אלם הוא דאין כופין לתת מעות, אבל באינו אלם כופין אותו ליתן מעות כיון דחזקה דמה שתחת יד אדם הרי הוא שלו, וכ"כ הש"ך לעיל (סי' צ"ט) בשם הגידולי תרומה דבאינו אלם כופין לתת המעות מכח הך חזקה ע"ש, ולכן מאוד יפלא על המחבר שסתם דין זה ומשמע דאפי' באינו אלם נמי אין כופין, והא איהו פוסק לעיל בסי' צ"ט דאינו נאמן לומר על דבר שבידו דשל אחרים הוא, וי"ל דהמחבר סובר דלא שייך החזקה הזאת כ"א היכי שרוצה להבריח לגמרי המעות אלו מחבירו ואינו רוצה לשלם כלל וכמו בהך דלעיל סי' צ"ט, משא"כ הכא דמכל מקום פורע לו במטלטלין או קרקע לא אזלינן בתר חזקה לכופו לפרוע במעות דוקא וכ"כ התומים והשע"מ כאן, אלא דאפ"ה קשה על מפרשי השו"ע שעברו בשתיקה לגמרי על דין זה, דאיך שהוא מדברי הראשונים שהבאתי משמע להדיא לחלק בין אלם לאינו אלם ואם המחבר סובר דאפילו באינו אלם נמי אין כופין הו"ל להראות מקורו וטעמו:
סימן קב
סעיף א' במחבר בא המלוה לגבות קרקע מגבין לו מן הבינונית, ועיין בסמ"ע שהביא לשון הש"ס דבינונית אינו אלא תקנתא דרבנן, ואמנם בש"ס (גיטין דמ"ח) נחלקו עולא ור' שמעון בטעמא דהך תקנתא, דעולא סובר דמה"ת דינו בזבורית ומשום נעילת דלת עיילוהו חז"ל חד דרגא ותקנו לו בבינונית, ור' שמעון סובר דאדרבה מה"ת דינו בעידית כנזיקין, ורק מטעמא דשמא יראה אדם שדה נאה ויקפוץ וילוונו הורידוהו חז"ל חד דרגא ותקנו לו שלא יגבה אלא בבינונית ע"ש. עכ"פ מוכח דלכו"ע הוה בינונית רק תקנתא דרבנן ולא דינא דאורייתא, ולענ"ד נראה דכמה תנאי סברי דמן התורה דין דבעל חוב בבינונית וכמו שאבאר, הנה בירושלמי בגיטין שם ובב"מ פ"ט קאמר ר' סימאי דין תורה שיהא נכנס וגובה מבינונית שאם יכנס המלוה הרי מוציא היפה ואם יכנס הלוה מוציא הרע אלא שליח ב"ד נכנס וגובה מבינונית ע"כ, ונראה שגם בש"ס דידן כמה תנאי סברי הכי, דהנה בב"ק (דף מ') מוקי רבינא דהברייתות פליגי בדעולא, ולפי המתבאר משיטת רש"י ותוס' דזה סברי תרווייהו דמה"ת דינו דבע"ח בזבורית כדעולא אלא דבתקנתא פליגי מר אית ליה תקנתא דתקינו בבינונית מטעם נעילת דלת ומר לית ליה תקנתא זאת, או דבכ"מ לית ליה הך תקנתא כפרש"י או דדוקא בכה"ג היכי דלית ליה עידות כפי' התוס' ע"ש היטב. אבל לפי"ז קשה לשון הש"ס דקאמר בדעולא פליגי, הא עולא לא קאמר כ"א דבעל חוב מה"ת בזבורית וזה אית להו לתרווייהו ולא פליגי בזה כלל, ולא נעלם ממני מה שהביא בשמ"ק שם בשם הראב"ד דמחמת קושיא זאת נאיד מפרש"י ותוס' ופי' שדוקא בדעולא פליגי ותרווייהו והך תקנתא דב"ח דינו בבינונית ורק שהני תנאי פליגי בפלוגתת עולא ור' שמעון בטעם דהך תקנתא, מר אית ליה דעולא דמה"ת בזבורית ותקנתא עיילוהו לחד דרגא לגבות בבינונית, ומר אית ליה דר' שמעון דמה"ת דינו בעידית והתקנתא הורידוהו חד דרגא ע"ש. אבל גם לפי"ז אכתי לא אתי שפיר לשון בדעולא פליגי דקאמר רבינא, כיון דזה סברי שניהם דבינונית אינו אלא תקנתא דרבנן, ורק לזה הוה התקנתא לעייל חד דרגא מזבורית לבינונית ולזה הוה הורדה חד דרגא מעידית לבינונית, א"כ מ"ש דוקא דעולא דנקיט, והכי הול"ל בפלוגתא דעולא ור' שמעון פליגי מר אית לו דעולא ומר אית לו דר"ש, כיון דדברי ר' שמעון הוזכרו להדיא בש"ס כמו דברי עולא, מאי שנא דתפס לשון עולא דוקא, ועוד דלשון מר אית לו תקנתא ומר לית לו תקנתא משמע דלא ס"ל כלל תקנתא אלא כדין דאורייתא, ואילו לפירושם תרווייהו אית להו לתקנתא בבעל חוב, אלא דמר סבר תקנתא דעולא לעיולי חד דרגא ומר סבר תקנתא דר' שמעין להוריד חד דרגא, וא"כ עיקר חסר והכי הול"ל מר אית לו תקנתא דעולא ומר אית לו תקנתא דר' שמעון, ולכן אילולי רש"י ותוס' היה נראה לפרש עפ"י דברי הירושלמי שהבאתי דיליף מקרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא וגו' דדבר תורה בבינונית, ומעתה י"ל דבזה פליגי הברייתות דהתם בב"ק, דמר אית לו דעולא דבינונית אינו אלא תקנתא ולא דינא, ולכך כשאין לו אלא שתי שדות בינונית וזבורית גובה מן הזבורית, משום דהכא לא שייך חששא דנעילת דלת כיון שאינו משייר לעצמו רק המעולה ממנו במדריגה אחת, ובכה"ג ודאי שגם המלוה לא ימנע מלהלוות לו בשביל שלא יקח ממנו המעולה שבשדותיו, ומר לית ליה תקנתא דעולא, כלומר דלא ס"ל שבינונית תקנתא דרבנן הוא אלא דסובר דמדאורייתא דינו בבינונית ומשו"ה אפי' בכה"ג דאין לו אלא שתי שדות נמי גבי מבינונית ומדוקדק מאוד הלשון דמר לית ליה תקנתא, דלית ליה דבינונית הוה מתקנתא אלא מדאורייתא הוא, וגם מיושב מה שאמר בדעולא פליגי, דודאי שבזה הוה עיקר הפלוגתא, וברייתא דס"ל גובה מבינונית לא ס"ל כלל דעולא דמה"ת הוה בזבורית, וגם זה אין להקשות כיון דאין לו עידית א"כ תיעשה בינונית שלו כעידית ואפי' אי נימא דס"ל דמה"ת הוה מבינונית אכתי אמאי גבי מן הבינונית כיון דהוה כעידית לדידיה, די"ל דהך ברייתא סובר דבשל עולם הן שמין, או אפי' בשלו הן שמין י"ל נמי דמיירי שהיה עידית ומכרה וכמ"ש הרמ"ה הובא בנמוק"י לפירושו שם וכמ"ש המחבר בסמוך סעיף ד' וכן י"ל נמי לפירושינו ודו"ק:
ועוד יש לי להוכיח דתנאי דש"ס דילן סוברים דמן התורה דינו הוה בבינונית, דבב"ק (ד"ו ע"ב) בברייתא קאמר ר' עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות נזקין מן העידית וק"ו להקדש, רצה הש"ס לאוקמי דק"ו להקדש דקאמר היינו באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דאתי גזבר ושקיל מן העידית, ופריך עלה לא יהא אלא בעל חוב ובע"ח דינו בבינונית, והתם הא אקרא קאי, וא"כ קשה טובא היאך אמר דבשל חוב דינו בבינונית, הא מן התורה דינו בזבורית, ובחדושי הרשב"א נדחק בזה, ועוד דאפי' גם תקנתא לא שייך התם, דתקנתא דבינונית הוה רק משום שלא תנעול דלת בפני לווין, ולא שייך זה כ"א כשהיתה הלואה ממש, משא"כ בגוונא דמיירי התם באומר הרי עלי מנה דלא היתה בזה שום הלואה אלא מעצמו נתחייב שייך בזה כלל תקנתא דבינונית אפי' מצד התקנה, אע"כ דהאי תנא סובר דבאמת מה"ת הוה בבינונית ואתי שפיר הכל:
ודע דהשעה"מ נסתפק במחייב את עצמו בשטר ובדבר שאינו חייב אי בכה"ג אין מגבין לו אלא מן הזבורית כיון דלא שייך בזה נעילת דלת, או דלא פלוג רבנן בתקנתא ע"ש, ולמה שבארנו בזה מברייתא דאין לו אלא שתי שדות דמשו"ה גובה מן הזבורית משום דלא חיישינן התם לנעילת דלת, והרי מוכח דהיכא דלא שייך נעילת דלת גובה באמת מזבורית למאי דקיי"ל כעולא, אלא די"ל דהתם הוה הטעם משום דלא תקנו חו"ל שיתן לו המעולה שבנכסיו ובכה"ג אוקמא אדאורייתא, אבל היכא דהיה התקנה כגון במקום שיש לו עידית אפשר נמי דלא פלוג בתקנתא ואפי' במחייב עצמו נמי הוי בבינונית ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי בזה:
סעיף ב' במחבר אם חפץ המלוה בזבורית ואומר וכו' שומעין לו וכו' ובהג"ה וי"א דאין כופין אותו ליתן לו זבורית וכו'. הנה בש"ס דב"ק (ד"ז ע"ב) סובר רב אחא בר יעקב דאם רוצה המלוה בזבורית אין שומעין לו, ורב אחא בר איקא הקשה עליו א"כ נעילת דלת בפני לווין והראשונים הקשו דמאי ס"ד דרב אחא בר יעקב שאין המלוה יכול לכופו ליתן לו זבורית כזולא דהשתא כיון דבעל חוב דינו בזבורית מדאורייתא כדעולא אלא תקנת חכמים היתה בבינונית לטובת המלוה וא"כ ודאי שיכול המלוה לומר אי אפשי בתקנה זאת שתקנו לטובתי, ויותר יש להקשות כן על רב אחא בר איקא שהקשה מנעילת דלת, ולמה לו טעם דנעילת דלת, תיפוק, משום דמצי אמר לא ניחא לי בהאי תקנתא, ועיין בפנ"י שם שנדחק הרבה בישוב קושיא זאת ולא זכר שכבר הקדימוהו בזה כמה מן הראשונים, ועיין בחדושינו לעיל (סי' פ"ז סעיף י"ב) שכתבתי שם בשם הראשונים דאין אומרים דמצי אמר אי אפשי בתקנת חכמים אלא כשבא להחזיק מה שבידו אבל להוציא מיד אחר כמו הכא שבא להוציא מן הלוה לא אמרינן הכי, ועיין שם שהארכתי בזה בביאור פלוגתת המחבר והרמ"א דלשיטתייהו אזלי ע"ש:
והנה אם יכול הלוה לכוף למלוה שיקח עידית בציר פורתא, דעת התומים כאן דמצי לכופו על זה, משום דעיקר תלוי בדעת ורצון הלוה ע"ש, ולדידי בהא מספקא לי, דמסתבר יותר דכיון שמן התורה דינו בזבורית אינו יכול הלוה לסלקו משעבודו וליתן לו עידית בציר פורתא, ועיין במהר"ם שי"ף (ב"ק ד"ח) שכתב כן להדיא שאינו יכול לסלקו מעיקר שעבודו, וגם מכל הנהו ראשונים שהבאתי בזה דלמה לרב אחא בר איקא טעם דנעילת דלת, תיפוק מדלא ניחא ליה, מוכח כן דאל"ה מאי מקשו, דהא אף לדין תורה למה לא יוכל הלוה לסלק מבינונית או מעידית דעדיפא טפי, דאטו מדאורייתא דינו בזבורית דוקא, הא ילפינן לה מקרא דהאיש אשר אתה נושה, וא"כ עיקר הילפותא מקרא הוא דתלוי ברצון הלוה רק דאנן אמדינן דעת הלוה דסתמא כיון דבדידיה תליא לא יתן אלא מזבורית, אבל לא שיהיה עיקר דינו בזבורית וכמ"ש התומים באמת ליישב כן לקושיתם, אבל מדכל הראשונים הקשו כן ולא ניחא להו בתירוץ זה מכלל שבאמת לא מצי לסלקו משעבודו בע"כ, ושוב ראיתי בשעה"מ שהוכיח כן מכמה ראיות דלא חצי לסלקו משעבודו בע"כ ע"ש. ואין להקשות על זה ממה שכתב רש"י שם בב"ק בד"ה ואי אמר לו ניזק דאיבעי ניזק למישקל סובין נוטל בע"כ של מזיק, ומסתמא דהוה"ד בבעל חוב אי בעי למישקל פחות מדינו דשקיל בע"כ של לוה, וא"כ כמו דבעל חוב יוכל ליטול פחות משעבודו בע"כ, הוה"ד דצריך להיות הדין גם להיפוך שהלוה יוכל לתת טפי משעבודו גמי בע"כ של מלוה, דאין סברא לחלק ביניהם דלוה למלוה לא יוכל לסלק משעבודו בע"כ, והמלוה, יקח מה שאין תחת שעבודו בע"כ של לוה, ולפ"ז יהיה מוכח מרש"י היפוך ממה שכתבתי, דזה אינו דרש"י לא קאמר הכי כ"א בנזקין ומפני שהתורה יפה כחו כל כך ליקח ממיטב, כ"ש שיפה כחו לקבל בבינונית אם ירצה גם בע"כ של מזיק אבל בבעל חוב דדינו בבינונית אם ירצה לשקול זבורית בע"כ של לוה לא יוכל לכופו ע"ז ולא שייך לומר א"כ הורעת כחו של בעל חוב בזבורית, שהרי באמת בעל חוב לא זיכתהו תורה אלא בזבורית ומדרבנן תקינו ליה בבינונית, והלוה יוכל לדחותו אצל שעבודו, ואפי' למסקנא דמתקיף רב אחא בר איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין, דסובר שהבעל חוב יוכל ליקח פחות מדינו גם כזולא דהשתא, היינו דוקא כשהלוה גילה דעתו שרוצה למוכרה ומטעם דמסיק התם אילו הוה לי זוזי הוה שקילנא כדהשתא, אבל כשלא ירצה למוכרה כלל אין יכול לכופו ע"ז כלל אפי' למסקנא כמבואר בשמ"ק בשם המאירו ע"ש, ופירוש זה מוכרח הוא ברש"י דאל"ה יקשה במה שכתב רש"י בסוף דבור זה דלהכי אתא קרא דישיב למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה, הרי להדיא שדוקא משום דאיכא קרא מפורש ע"ז, הא בלא קרא מסברא לא אמרינן הכי, והא למאי דאמרינן בש"ס שם אלא אי איכא לדמויי לבעל חוב מדמינן ליה, ושם גבי בעל חוב ליכא קרא להכי ואפ"ה אמרינן כן מסברא, ולמה שכתבתי א"ש מאוד, דבניזקין כיון דהניזק יכול ליקח מה שיבחר ואם ירצה בינונית וזבורית נוטלם בע"כ של מזיק, לכן בלא קרא הוה אמינא דנוטלם כזולא דהשתא ואשמעינן קרא דנוטלה כיוקרא דלקמיה, משא"כ בבעל חוב דבלא"ה אינו יכול ליקח בע"כ של לוה מה שאין תחת שעבודו, וכיון שאין יכול לכופו וברצון הלוה תליא, לזה גם מסברא נמי פשיטא שהלוה מצי אמר שקול כי יוקרא דלקמיה וזה ברור:
ודע דהרא"ש שם בסוגיא הוסיף עוד לכתוב דאפי' בנזקין נמי אין הניזק יכול לכופו וליקח בינונית או זבורית כ"א בגילה דעתו דוקא שרוצה למוכרו כיוקרא דלקמיה בכה"ג נוטל בע"כ כשעת הזול דהשתא, אבל אם לא גילה דעתו שחפץ למוכרו כלל אין יכול לכופו וכמו בבעל חוב דאמרינן הכי ע"ש, ומתוך הסוגיא ופרש"י לא משמע הכי מתרי טעמי, חדא דבבעל חוב שפיר י"ל הכי משום דלא שייך לפרוך א"כ הורעת כחו של בעל חוב בזבורית, שהרי באמת לא זיכתהו תורה אלא בזבורית ורבנן תקינו לי' בבינונית, אבל בנזקין איכא למיפרך א"כ הורעת כחן דרחמנא אמרה ממיטב וכו' ועוד דמקור החילוק שמחלקינן בין גילה דעתו למוכרה או לא הוא נובע ממה שאמרו בש"ס אילו הוה לי זוזי הוה שקילנא כהשתא, וטעם זה אינו אלא בשרוצה למוכרה, דאילו לא ירצה למוכרם כלל לא שייך כלל לומר דאילו הוה לי זוזי הוה שקילנא כדהשתא, דהא אינו רוצה למוכרה, וכיון שכל עיקר החילוק הוא מוכח זה, וזה לא שייך כ"א בבעל חוב דלא מייפינן כחו כ"א מכח הך סברא דאילו הוה לי זוזי וכו', וטעם זה לא שייך כ"א ברוצה למוכרה, אבל בנזקין דהיפוי כח הוא מחמת דרחמנא אמרה ממיטב, ולטעם זה אפילו בלא גילה דעתו נמי ודאי שיכול לכופו למזיק על בינונית מיבורית, וזה נראה ברור לפי טעמי הש"ס וגם מפרש"י, וכן הוא להדיא בשמ"ק שדוקא בבעל חוב הוא דמחלקינן בין גילה דעתו או לא אבל בנזקין לא מחלק ואפילו כשלא גילה דעתו יכול לכופו ע"ש וזה ברור:
סימן קג
סעיף ט' במחבר ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך אינו נוטל הוצאתו, הב"י כתב בטעם הדבר דכיון דפלוגתא דרבוותא יש בדין זה אמרינן קולא לנתבע והלוה מיקרי מוחזק, ועיין בתומים ובקצוה"ח שהקשו מלקמן (סי' קע"ה סעיף ה') גבי זבן במאה ושוה מאתן ואינו ידוע אם רק לדידיה הוא מוזיל או לכו"ע הוה מוזיל נמי, דעל המצרן להביא ראיה, והטעם כתב הרא"ש (ב"מ דק"ח) דקרקע בחזקת לוקח קיימא אלא משום ועשית הישר והטוב תקנו חכמים למצרן ומספיקא לא מפקינן ממונא, וא"כ ה"נ הא רק משום ועשית הישר והטוב הוא ואפ"ה פסק דהלוה מיקרי מוחזק, וא"כ המחבר סותר דברי עצמו. ע"ש מה שתירץ, מיהו בהא יש ליישב דלא דמי להתם, דהא בטעם דהמחבר שפסק כאן דהלוה נקרא מוחזק אע"ג דהמלוה מוחזק בקרקע כתב הט"ז דכיון דשומא הדרא ודאי והספק הוא רק בתשלומין, משו"ה חשוב הלוה מוחזק במעותיו כיון דאין אנו דנין על הקרקע כלל ורק על התשלומין, ובזה נקרא הלוה מוחזק ודמיא לההיא דב"ב (דף כ"ד) גבי ספק בור קדם ע"ש, ולפי"ז שפיר יש מקום לחלק דלא דמי למצרן, דהתם לא הוה הספק על התשלומין כ"א על גוף הקרקע וכמו שנבאר. דהנה על עצם הדין דהתם דפשיטא ליה להש"ס דאי הוה ידעינן ודאי דמזבן לכו"ע במאה דצריך הלוקח להחזיר הקרקע למצרן במאה, יש לתמוה הרבה, לא רק על זה שא"צ המצרן לתת לו יותר ממאה, כ"א למה צריך הלוקח ליתן לו את הקרקע כלל, דהא עיקר חיוב דועשית הישר והטוב שמוטל על הלוקח הוא משום דהמצרן מצי אמר ללוקח תמצא הרבה שדות ליקח במקום אחר הנח לי לקנות סמוך למיצר שלי, אבל בכה"ג דקנה שוה מאתן במאה הא נהפוך הוא דהלוקח מצי לומר למצרן לא הייתי יכול למצוא בשום מקום אחר לקנות במקח זול כזה, ורק המוכר הזה משום דוחקו הוא שמכר, וא"כ מה ועשית הישר והטוב שייך בזה להפסיד ללוקח, ומאי שנא ממתנה דלית בה משום דינא דבר מצרא מהאי טעמא, ומצאתי שוב בשמ"ק לב"מ שם שהקשה כן ותירץ דלא פלוג חכמים דכיון דמכר הוא ובאלו הדמים היה מוכרן לכל אדם זכה בה המצרן ע"ש, וכיון דמעיקר הדין גם בידעינן ודאי דהוה מוזיל לכו"ע ליכא בזה דין מצרנות כלל גם לענין גוף השדה, ורק משום לא פלוג הוא. א"כ סגי שנימא הכי בדידעינן ודאי דבאלו הדמים היה מוכרן לכו"ע, אבל כל זמן שיש ספק בזה ולא הוברר דבאלו הדמים היה מוכרן. פלגי ופלגי חכמים וגם גוף הקרקע אין חיוב להחזיר, ולכן שפיר חשיב הלוקח מוחזק, כיון דהספק הוא על גוף הקרקע, משא"כ הכא דשומא הדרא ודאי והספק אינו כ"א בתשלומין שפיר מדמי לה המחבר לההיא דבב"ב דבכה"ג חשיב הלוה מוחזק ועוד י"ל באופן אחר דלא דמי להתם, דהתם במצרן הספק אינו שקול, דאין מדרך העולם למכור בזול, ובודאי משום חביבותא שמחבב אותו הוא שמכר לו בזול וכמ"ש הסמ"ע שם, ולכן הלוקח חשוב מוחזק יותר דקרוב יותר שהצדק עמו, והמצרן צריך להביא ראיה. משא"כ הכא בספק שקול פסק המחבר דהלוה חשוב מוחזק, ועכ"פ בין לתירוץ הראשון בין לשני אין שום סתירה בדברי המחבר, מיהו בעיקר דין דמחבר שפוסק כאן דהלוה חשוב מוחזק משום דדמיא לההיא דב"ב בספק בור או אילן קדם, יש לתמוה, דהא בב"מ (דף ט"ז) קאמר הש"ס דכשהדרא השומא ללוה צריך המלוה לכתוב לו שטר מכירה חדש משמו וכדקאמר התם דמדינא ארעא לא בעי מיהדר הלכך מרישא הוא דקא זבין, וכיון דהוה מכירה חדשה ממלוה ללוה פשיטא שכל זמן שלא החזירו ולא כתב שטר מכירה דהמלוה הוה מוחזק גמור, ומה דמיון הוא זה לההיא דב"ב, וחדאי נפשאי דמצאתי ראיתי בשמ"ק (ב"מ דל"ה) בשם הרמ"ך וז"ל והלכתא שומא הדרה לעולם הוציא בה המלוה הוצאות נוטל כל מה שהוציא ונראה לומר אפי' הוצאה יתירה על השבח וכ"ש דלא מהדר ליה פירי דהשתא הוא דזבין ליה מינה עכ"ל, הרי להדיא כדברינו דהמלוה חשוב מוחזק גמור ונוטל כל מה שהוציא משום דהשתא הוא דמכר לו, ותימה גדול על מפרשי השו"ע שאחזו את הטפל להקשות בסתירת דברי המחבר מהכא לההיא דלקמן סי' קע"ה, אשר קושיא זאת באמת יש ליישב כמו שכתבתי, והניחו את העיקר מה שדין דהמחבר הכא גופא הוה תמוה מאוד ואלא די"ל דהמחבר בזה לשיטתו שכתב מסלקין אותו ומשמע מזה שסובר דבאמת א"צ קנייה מחדש אלא ם סילוק בעלמא וכמ"ש הש"ך בס"ק י' והוא כדעת הר"ן והנמוק"י שהביא הש"ך בס"ק ק י"א וא"צ לכתוב שטרא אחרינא אלא סילוק בעלמא, ולפ"ז לא חשוב באמת המלוה למוחזק ממש ודו"ק בכל זה:
שם בהג"ה הגבה הלוה למלוה עצמו מרצונו בלא ב"ד וכו'. ופי' הסמ"ע דהיינו שלא בא לב"ד כלל, והש"ך פי' דכל היכי שלא שמוה ב"ד בע"כ של לוה אעפ"י שעמד בדין לפניהם לא הוה זה אטרוחי דבי דינא ע"ש, עיקר דין זה הוא פלוגתא דרב אחא ורבינא (ב"מ דל"ה) דקאמר התם אגביה איהו בחובו פליגי בה וכו', והר"ח כתב שם וז"ל אגביה הלוה מדעתו ומכרה למלוה פליגי בה רב אחא ורבינא ע"ש, ומלשון ומכרה משמע דלא היה בזה שומת ב"ד כלל רק שמכר לו מרצונו ממש בלא התערבות ב"ד כלל אבל היכי דהיה בזה שומת ב"ד אע"ג שנתרצה מיד בלא כפייה לא מיקרי מרצונו והיינו כהסמ"ע:
סימן קד
סעיף ב' בהג"ה והו"ד אם היו הבעלי חוב חלוקים וצוו להשכין או לעקל וכו' והשוטר מעיד כדברי האחד וכו', ועיין בקצוה"ח שהעתיק את גוף התשובה ותמה ע"ז בתרתי, חדא דמה מהני שהשוטר הממונה מטעם המלך השכין המשכון תחלה בעד זה הא אין שליחות לעכו"ם וא"כ מה תפיסת השוטר בעד ב"ח זה מהני, ועוד שאפי' בשליח ישראל לא היה מהני בכה"ג דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ע"ש, וכן השיג גם התומים, ולי נראה דשני הקושיות מתורצות כחדא, דבכה"ג דהשליח הוא ממונה מטעם המלך ומוכרח הוא במעשיו מטעם פקודת המלך בכה"ג גם לעכו"ם יש שליח, וכמו דלענין שליח לדבר עבירה סובר רב סמא (ב"מ ד"ו ע"ב) דדוקא בשליח כזה דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד הוא דאמרי' דאין שליח, אבל היכי דבע"כ עביד יש שליח, וחילוק כזה שייך נמי לגבי שליחות לעכו"ם דדוקא בשליח כזה שברצונו הדבר תלוי הוא דאין שליח לעכו"ם, משא"כ בשליח הממונה מטעם המלך דמוכרח הוא במעשיו יש שליח גם לעכו"ם, ושוב מצאתי בתשובת נו"ב מהדו"ק (חחו"מ סי' ל"ז) שכתב כן דבשליח שהוא מוכס מטעם השלטון יש שליחות בעכו"ם מהאי טעמא ע"ש, ועוד דכבר הביאו האחרונים לתשובת המבי"ט (ח"א סי' קמ"ה) רמזה הש"ך לקמן (סי' קפ"ח) דכל קנין שעשה העכו"ם בצווי ישראל הקונה מהני ולא שייך בזה אין שליח לעכו"ם ע"ש, וגם קושי' השניה דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים נמי יתיישב בדרך זה עפמ"ש הפנ"י בכתובות הטעם דלא מהני שליח במקום שחב לאחרים משום דחב לאחרים הוה עבירה ואין שליח לדבר עבירה ע"ש, ולפ"ז דבעכו"ם אמרינן דיש שליח לדבר עבירה וכמ"ש המ"ל (פ"ה מהלכות מלוה) דאפי' למאן דסובר שגם בשליח שאינו בר חיובא נמי אין שלד"ע מ"מ בשליח נכרי מודה דיש שליח, וכ"ש הכא דהשליח בע"כ עביד דלכו"ע יש שליח, ובשגם דשיטת רש"י דתופס לבעל חוב לא מהני כ"א כשתופס בעצמו ומשום דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו ולתפוס במקום שחב לאחרים, אבל היכי דעשה שליח לתפוס יכול לתפוס, דלק"מ קושיתם, דהכא כיון שעשאו שליח לתפוס ובשליחות מועיל, דאין בזה משום דאין שליח לדבר עבירה וגם משום דאין שליחות לעכו"ם וכמו שבארתי, ולכן שפיר מהני ועיין מה שכתבתי מזה בדבור הסמוך בסימן שלאחריו:
סעיף י' במחבר שטרות שזמן כולן ביום אחד וכו' ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהם חובו מחלקין בינוהם, וראיתי בס' נח"י כאן שנסתפק במי שיש עליו חוב הלואה ועוד חוב התחייבות מה שנתחייב לאחד בחנם או לבנו באופן המועיל וזמן כולם ביום אחד ואין לו לשלם רק לאחד אם יחלוקו או דינתן לבעל חוב של הלואה כולו. ומקום הספק הוא לפי מה דאמרו בכתובות (דף פ"ו) מאן דאיכא עליה כתובה ובעל חוב ואין לו אלא חדא ארעא. לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן, ורש"י ותוס' שם פירשו דלכן יהבינן לבעל חוב משום נעילת דלת, א"כ אפשר דזה לא שייך אלא בחוב הלואה ולא בחוב שבא עליו ע"י חיוב מחדש שהתחייב בעצמו ע"ש, ולפי מה שהוכחתי לעיל (סי' ק"ב) דבמה דקיי"ל דבעל חוב דינו מה"ת בזבורית ומפני נעילת דלת בבינונית ובחיוב מחדש שהתחייב בעצמו לא הוה דינו בבינונית כ"א בזבורית כיון דלא שייך טעם דנעילת דלת ע"ש שהוכחתי כן מן הש"ס, ה"נ לענין דין זה כיון דעיקר דבעל חוב קדים הוא משום נעילת דלת ולכן בחוב שלא בא ע"י הלואה דלא שייך נעילת דלת ממילא אין לו שום חלק בזה נגד בעל חוב האמיתיי, ובס', ח"י גופא תלי דין זה בדין דלעיל אם בחוב שלא ע"י הלואה נסגי בזבורית ע"ש, וכיון שהוכחתי דלענין בינונית לא הוה דינו כבעל חוב גמור הוה"ד לענין דין דהכא וק"ל:
סימן קה
סעיף א' במחבר שכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, בתשובת מוהר"ם אלשי"ך (סי' ל"ז) כתב לחלק שדוקא בחב לאחרים הפסד ממש הוא דאמרינן הכי אבל לא במונע ריוח מאחרים, ונראה דזהו טעם הפלוגתא של רב נחמן ורב חסדא עם ר' יוחנן (ב"מ ד"י ע"א) דר"נ ור"ח קאמרי התם דמגביה מציאה לחבירו לא קנה משום דהוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ור' יוחנן סובר דמגביה מציאה לחבירו קנה, ובתוס' שם הקשו דהא ר' יוחנן סובר נמי דתופס לבע"ח לא קנה ותי' דר' יוחנן מחלק בין מציאה לבעל חוב דשאני מציאה דמיגו דזכי לנפשיה וכו'. ואמנם בשמ"ק שם בשם הרמב"ן כתב נמי דר' יוחנן ודאי מחלק בין מציאה לבעל חוב אבל לא מטעמי' דתוס' משום מיגו, כ"א בחילוק זה, דהיכי דהחוב לאחרים הוא הפסד גמור בזה לא מהני תפיסה, אבל במציאה דליכא הפסד בקרן רק מניעת הריוח וזה לא מיקרי חב לאחרים ע"ש. והכי דייק באמת לישנא דר' יוחנן במקום שחב לאחרים, חב דוקא, ולא היכי שמנעו מן הריוח, ורב נחמן ורב חסדא לא ס"ל לחלק בהכי, אלא דבכה"ג נמי מיקרי חב לאחרים, ולכן למדו מתופס לבעל חוב למגביה מציאה דכמו דתופס לבע"ח לא זכה ה"נ מגביה מציאה לחבירו לא קנה, והנה בשער המשפט כאן סק"ג דחה לדברי מוהר"ם אלשי"ך דהא רב חסדא סובר דמגביה מציאה לחבירו לא קנה משום תופס לבע"ח שמונע האחרים למצוא מציאה, אלמא דאף מניעת הריוח תשוב חב לאחרים ע"ש. ולמה שכתבתי באמת לרב נחמן אפי' במניעת הריוח אמרינן הכי אבל לר' יוחנן דוקא בחב ממש אין מועיל לתפוס, ועיון בשד"ח כללים מערכת הא' סי' ס"ט שחקר לדעת איפה המקום בש"ס שמבואר שם דמניעת הריוח לא חשוב כהפסד, והנה זה מפורש בירושלמי (מועד קטן פ"ב ה"ג) וז"ל א"ר יוסי בר בון אגרא וקרנא קרן הוא בתמיה אין ידע דלא מזבין והוא פחת מן קרנא וזבן ע"כ הרי להדיא שדוקא כשנפחת מן הקרן חשוב פחת ולא כשנפחת מן הריוח, ולמה שביארתי פליגי בזה נמי רב נחמן ורב חסדא עם ר' יוחנן: