אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הרשאה › סימן קכב

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הרשאה · סימן קכב

הלכות הרשאה

סעיף א' במחבר אם ירצה הלוה לא ישלחנו ע"י שלוחו וכו' עד שיבוא בהרשאה וכו', והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם וכו', דין זה תמוה מאוד, דהנה בב"ק (דף ק"ד) גבי עובדא דר' אבא דמסיק זוזי בי רב יוסף בר חמא א"ל לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם וכו' לסוף א"ל אי כתב לך נמי התקבלתי לא כלום הוא דלמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי יתמ' והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא, וברש"י ד"ה שכיב ר' אבא כתב דזקן הוא, ועיין בשמ"ק שכתב בשם הרשב"א שלא ירד לסוף דעת רש"י בזה, דמה הפרש יש בין זקן לבחור, דהא להדיא תנן בגיטין המביא גט והניחו זקן או חולה נותנין בחזקת שהוא קיים, ואפי' בזקן שהגיע לגבורות קאמר אביו התם דלא חיישינן למיתה ע"ש, ואנכי לא ירדתי לסוף דעת הרשב"א בזה, דהא באמת רבא פליג התם עם אביי וסובר דבזקן חיישינן כשהגיע לגבורות, ובב"ק רבא הוא דקאמר דלמא שכיב ר' אבא, לוה פרש"י דזקן היה וכלומר שהגיע לגבורות, ולרבא לשיטתו שפיר חיישינן בכה"ג למיתה, וא"ש דברי רש"י ובהכי ניחא מה שהקשו עוד הראשונים בסוגיא זאת, דאי חיישינן למיתה, א"כ גם הרשאה אמאי מהני להוציא הממון מידו ולמה לא חיישינן נמי דלמא מביב המרשה ונפלו נכסי קמי יתמי והרשאתו שהרשה לאו כלום הוא, ולפרש"י ניחא, דדוקא משום דר' אבא זקן היה חיישינן להכי ודוקא רבא הוא דחייש לזה, אבל בעלמא היכי שאינו זקן, או למאי דקיי"ל כאביי אפי' בזקן נמי לא חיישינן למיתה, כההיא משנה המפורשת בגיטין, ונראה שזה גופא, דחק לרש"י לפרש משום דזקן היה, דהיה קשה לו הא למיתה לא חיישינן וע"ז תירץ דזקן היה ולרבא לשיטתו חיישינן בזקן, ואיה"נ דלדידי' גם בהרשאה לא מהני בזקן, אבל למה דקיי"ל כאביי לא חיישינן כלל למיתה אפי' בזקן ומשו"ה מהני בהרשאה בכל גווני ואפילו בזקן נמי, ותמהני אפוא על המחבר שהביא לטעם דחיישי' למיתה ואפי' שלא בזקן נמי, והא למה שביארתי אפי' לרבא לא חיישינן לזה אלא בזקן ולדידן דלא קיי"ל כרבא בהא, דאביי הא אותבי' בגיטין שם, אפי' בזקן נמי לא חיישינן:

ולכאורא היה אפשר לומר דיש לחוש למיתה אפי' שלא בזקן, ואע"ג דגבי גט קיי"ל כאביי דנותנין לה בחזקת שהוא קיים, הכא שאני, עפמ"ש התוס' (ב"מ דל"ט) גבי ההיא סבתא דהוה לה תלתא בנתא אישתבאי איהי וחדא ברתא וכו' אמר אביי היכי נעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאתתא דלמא שכיבה סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, וכתבו התוס' וז"ל וא"ת הא דתנן המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנין לה בחזקת שהוא קיים וי"ל דדוקא גבי גט בחזקת שהוא קיים משום עיגונא וכן בשביל אכילת תרומה וקרבן אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסבתא וברתא במיתה ע"ש וא"כ ה"נ היינו טעמא, דהחמירו בנכסי יתומים, ולפיכך אינו צריך ליתן לשלוחו, וראיתי שוב בקצוה"ח כאן שמיישב באמת כן, אכן הדברים הללו לענ"ד שגגה הם, ותיתי לי שבתחלת העיון עלה בדעתי ליישב עפ"י דברי התוס' הללו, אלא שדחיתי זה מפני שהתם בעובדא דב"מ, גם זולת החשש דשכיבה סבתא וברתא, הרי יש לפנינו יתום ודאי מההיא ברתא שנשארה פה, דהכי מסופר בש"ם, דאשתכאי הסבתא וחדא ברתא אידך תרי ברתא שכיבא חדא מינייהו ושבקה ינוקא, וכיון שיש לפנינו יתום ודאי משו"ה החמירו לחוש לגביה לדלמא שכיבה נמי סבתא. אבל היכי שייך לומר הכא דמשום יתומים החמירו לחוש למיתה, הא אי לא חיישינן למיתא ממילא אין לנו יתומים ואין מה לחוש להחמיר, ואיך שייך לומר דמשום יתומים החמירו לחוש למיתה דאדרבה לא ניחוש למיתה ולית כאן יתומים כלל וזה ברור ולפלא על הקצוה"ח שפלטה קולמסו דברים כאלו:

סעיף ה' בש"ך ס"ק כ"א כתב בשם מוהרש"ל דאם הקנה לו שליש מן החוב סתם אם הוציא רק השליש א"צ ליתן חלק להמרשה מהשליש שהוציא ע"ש, והשער המשפט הקשה ע"ז למה יגרע משני שותפין שהוציא אחד מהם חצי החוב דצריך ליתן החצי להשותף האחר וכמ"ש הסמ"ע בס"ס זה, וא"כ ה"נ נהי שהקנה לו שליש מן החוב סתם מ"מ הו"ל שותף עמו בחוב ואם יתקלקל החוב ולא יוכל לגבות רק השליש מהחוב ההפסד לכו"ע, וא"נ אף אם קדם המורשה וגבה רק שליש החוב צריך ליתן להמרשה חלקו לפי ערך דדלמא יופסד יתר המעות ע"ש, ולענ"ד לא דמי לשותף, דכיון שעשה עמו שותפות ונכנס עמו בין לריוח בין להפסד כדרך השותפים הרי קיבל עליו חלק מההפסד, משא"כ הכא שלא נכנס עמו בשותפות, רק שהמרשה נתן לו מתנה, ולכן אף אם יופסד אח"כ קצת מהחוב אין צריך המקבל מתנה לסבול מזה, דלא קיבל עליו הפסד, ועוד כיון דהמרשה כתב לו זיל דון וזכי ואפיק נפשך מחצה הוה כהתנה בהדיא ונתן לו רשות ע"ז דהמחצה שיוציא יהא לנפשו, ולא דמי לשותף שגבה מעצמו והשותף השני לא אמר לו שכל מה שתגבה יהא שלך, דפשיטא דבכה"ג אם גבה א"צ לתת להשותף האחר, והכא הא כתב לו בהדיא זכי ואפיק לנפשך, ובזה ניהא נמי טלא יקשה מההיא דלקמן (סי' רנ"ג סעי"ג) בשכיב מרע שאמר תנו לפלוני שוה מאתים זוז מיינו והחמיץ קצת מהיין ההפסד לפי חשבון, דהתם נמי כיון דיהיב לו בסתמא צריך גם מקבל המתנה לסבול לפי חשבון, משא"כ הכא דהרשה לו בהדיא דמחצה שיוציא יהא לנפשו, ועוד י"ל דבשכ"מ שאני, דודאי גם התם היה מהראוי שלא יפסיד כלל אפי' לפי חשבון מהפסד היין, דהא יין צוה לו בארבע מאות ומה לו אם החמיץ, וע"כ התם כיון דלא היה שם קנין ולא מהני רק מתקנתא דרבנן שתקנו דדברי שכ"מ ככתובין דמי, משו"ה יש לנו לדון לפי דעתו, דמשום שהיה יין באלף דינר נתן לו בארבע מאות, שישאר ליורשין ששה מאות, אבל אם נחסר מהיין ולא ישאר להיורשיו שיעור שרצה להשאיר לפניהם יפסידו כולם לפי חשבון, וכ"כ בס' תפ"י בגיטין (דף ס"ו) בעובדא דגניבא יוצא בקולר דמינה ילפינן להך דינא דשכ"מ, דמשו"ה מפסידין לפי חשבון משום דלא היה קנין ולא מהני אלא מדרבנן, אבל אם היה קנין גמור לא הפסיד המקבל מתנה כלום ממה שהחמיץ ע"ש, ולפ"ז הכא שהקנה לו בקנין גמור המחצה או השליש, מה לו אם יופסד שאר החוב כיון דהקנה לו מחצית החוב ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה