חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן עג
סעיף א' במחבר המלוה את חבירו סתם, ולא קבע לו זמן וכו' יש לו זמן שלשים יום, והנה השער המשפט העלה דמי שהפקיד מעות אצל חבירו וא"ל אם תרצה יש לך רשות להשתמש בו בכה"ג אף אם נשתמש בהן אין לו זמן שלשים יום ע"ש, ויפה כיון ופשוט הוא שדוקא כשהלוה לו או נתן סחורה בהקפה, דודאי הוא שהלוה נצרך שיהוי איזה זמן, וכרגע לא יוכל לסלקו, דאי יכול לסלקו ברגע שמבקש מה תועלת בהלואה, ובזה תקנו חז"ל דשלשים יום אינו יכול לתובעו, משא"כ בנתן לו רשות להשתמש במעותיו, הרי לא סילק המלוה בזה את זכותו שלו, דגם הוא ודאי שיכול להשתמש בהם מתי שירצה אלא שנתן רשות גם להנפקד שיהא רשאי להשתמש, וכיון דגם הוא מצי להשתמש הוי זה כהתנה עמו בשעת הלואה שיוכל לתובעו בכל עת שירצה, דרשאי לבקשו בכל שעה ולא אמרי' בזה סתם שלשים יום:
סעיף ב' במחבר טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת, דין זה הוא מדברי הרמב"ם (פי"ג מהלכות מלוה) והוא משום דכפירת זמן דמי לכפירת גוף הממון וחייב היסת בכופר הכל ושבועה דאורייתא נגד עד אחד, והקצוה"ח האריך להקשות דהא מבטל כיסו של חבירו פטור אפי' למאן דדאין דינא דגרמי ע"ש שנדחק בזה, ולענ"ד נראה פשוט וברור, דהתביעה הוא לא משום שהזיק למלוה בהפסד הזמן, כ"א בשביל שהלוה נהנה ממעותיו בזמן הזה, והנאה הזאת שוה ממון, וכיון שזה נהנה מחסרון של מלוה חייב לשלם כדין זה נהנה וזה חסר, אבל אם גם הלוה לא נהנה מהמעות וכגון כשהשליש המעות בב"ד עד שיגיע הזמן, פשוט שפטור אע"ג שהמלוה מפסיד בזה, מ"מ כיון שאין הלוה נהנה, אין לחייבו משום הפסד המלוה משום דהוה באמת כמבטל כיסו של חבירו, וראיה ברורה לזה, ממ"ש הרמב"ן והמחבר גופא לקמן (סי' קכ"ג) סעיף ז' ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר להד"מ אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין המעות מיד לוי ויהא מונח ביד ב"ד עד שיבוא שמעון ויטול כו' ויש לראובן להחרים סתם על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון ולאחרו, והא כיון דכפירת הזמן הוה ככפירת גוף הממון וא"כ לא יכול לוי להפוך השבועה על שמעון, דהא מכח זה שהטיל שבועה על שמעון שישבע ויטול ישתהה המעות ביד ב"ד וע"ז גופא חייב לוי או ראובן שבועה דכפירת הזמן ככפירת גוף הממון, וא"כ היאך יכול להפך עליו חצי התביעה, דהא התובע תובעו לשלם לו הממון מיד וע"י ההיפוך לא ישלם לו מיד והוי כמהפך רק חצי תביעתו, הגע עצמך מי שתובע לחבירו מנה ונתחייב הנתבע היסת על הכל היוכל להפוך על התובע ולומר השבע וטול חמשים או שאפטר מן השבועה, פשיטא דהנתבע צריך לישבע על הכל או לשלם הכל, וא"כ ה"נ היאך יכול להפך על התובע ולשלם לו לאחר זמן, הא על הזמן גופא חייב הנתבע שבועה, ועיין בשעה"מ שנתקשה בזה והניח בצ"ע, ולמה שכתבתי לק"מ דכיון דהמעות הניח ביד ב"ד ואין הלוה נהנה מהם, ועל הפסד התובע אין לחייב כלל משום דהוה כמבטל זמן, אבל היכי דלא השליש המעות אלא שהלוה משתמש בהם יש לחייבו משום הנאת הלוה, ולא דמי כלל למבטל כיסו, דאין המבטל נהנה מזה רק שמבטל ומפסיד לחבירו ובכה"ג פטור ואין לחייבו מטעם מזיק דאינו אלא כגרמא, משא"כ היכי דהלוה נהנה שפיר יש לחייבו לא מטעם מזיק כ"א משום שנהנה מדבר שהמלוה חסר, מיהו היינו דוקא היכי דהמתנה שוה פרוטה, דבלא שוה פרוטה לאו ממון הוא ודלא כהקצוה"ח שהעלה דאפי' בפחות מפרוטה נמי חייב, והוא הכריח זה מכח קושיתו דהוה כמבטל זמן ע"ש, אבל לאחר שביארתי שקושיתו לק"מ אין מקום לחידוש דינו, ועיין בחדושנו לקמן סי' קכ"א סעיף ו' מה שכתבנו וזה ברור מאוד:
ועוד נ"ל דאפי' משום היזק דמלוה נמי חייב לשלם אע"ג דאינו כ"א כמבטל זמן, ויבואר עפמ"ש בירושלמי בב"מ פ' איזהו נשך ובפ' המקבל הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו פטור, המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו ע"כ הרי דהירושלמי מחלק בהנך תלתא דינים ובמבטל כיסו פשיטא דפטור, ובמבטל שדה פשיטא דחייב, ובמבטל חנותו וספינה מיבעי לי', וטעמא דכולהו מבואר בפני משה שם דמבטל כיסו כיון שאין אלא גרם ספק ריוח דמי יימר דהוה רווחא להכי פטור, ואמנם במבטל שדה כיון דבשדה הריוח מצוי וידוע והוה כמאבד נכסי חבירו בידים, משו"ה פשיטא דחייב לשלם, ובספינה וחנות מספקא לי', מי אמרינן דהואיל ועשויין להשתכר ומצוי בהם הריוח כשדה דמיין, או דילמא הואיל וגם ההפסד מצוי בהם ביותר מן השדה, למבטל כיסו דמיין, ועיין בחדושנו לקמן סי' של"ג מ"ש בזה, והרי להדיא דטעמא דמבטל כיסו דפטור משום דמי יימר דאיכא רווחא, אבל בהפסד ברור חייב לשלם, וא"כ לא שייך למיפטרי' כ"א כשזה תובע את הפסד הריוח שהיה יכול להרויח, בזה אמרינן דפטור, דמי יימר דיהי' ריוח כמו שתובע, אבל כשאמדינן תביעת הזמן לא אמדינן כ"א כמה הי' אדם נותן בשביל מתנת המעות כך וכך זמן, וזה הוא הפסד ברור, דודאי שוה הוא לכל אדם לתת כך וכך שיהיו מעות מוכנים בידו דשמא יזדמן לפניו להרויח בהם, ונהי דעיקר הריוח אינו אלא ספק, מ"מ גם מספק היה כל אחד נותן פרוטה או כמה שאמדינן בכדי שיהיו מעות מוכנים אצלו, ונמצא דלענין זה הפרוטה הוה ההפסד ברור, והא דאמרינן דמבטל כיסו פטור, היינו כשתובע כל הריוח שהיה יכול להרוויח במעות הללו, בזה אמרינן דפטור דמי יימר דהוה רווחא וכיון שאינו אלא גרם הפסד בספק ריוח משו"ה פטור, משא"כ הכא דאנו דנין כמה היה נותן אדם בשביל מתנת מעות מכאן ועד עשרה ימים, דבזה ההפסד ברור דודאי כל אחד היה נותן מעות בשביל המתנה הזאת, וכיון דההפסד ברור פשיטא דחייב לשלם דדמי כמאבד בידים נכסי חבירו וכמו במבטל שדה וזה ברור מאוד, ובמחילה מהקצוה"ח שלא דק בזה:
שם באותו סעיף במחבר נשבע היסת, וכתב התומים וז"ל דא"כ כיון דהך הבדל בין תשלומין תיכף או לאחר זמן הוא מילתא דררא דממונא דאל"כ לא היה זוקק להיסת ובעד אחד לשבועה דאורייתא, וא"כ קשה דרך משל החוב שהוא תובע מאה זהובים לשלם תיכף והוא אומר לשלמו תוך חמשה שנים וכדי האומד הנך מאה אינם שווים כעת כ"א צ"ח זהובים וא"כ הרי יש כאן מודה במקצת גמור, דהוא תובעו מאה והיא מודה בצ"ח, והביא בשם מוהרי"ט לתרץ דמיירי דיש עדים על גוף דמי ההלואה רק אינם יודעים אימתי זמן פרעון א"כ אין מה דמודה בגוף הלואה בכלל הודאה עכ"ל, ועיין שם שהוא בעצמו הרגיש כמה מן הדוחק בדברים הללו, דלפ"ז צ"ל אם אין עדים מחויב לישבע שבועה דאורייתא, ולא זכרו חידוש כזה שום אחד מן הפוסקים, ולענ"ד לק"מ דהא רבה שאל דכל מודה מקצת מפני מה אמרה התורה ישבע, להימן במגו דבעי כופר הכל, ומשני דחזקה דאין אדם מעיז ואין זה מיגו דלא יכול לכפור הכל משום שלא יכול להעיז, וא"כ אין זה שייך כ"א כשהמקצת שהודה נותן לו מיד, אמרינן דאין זה מיגו דמוכרח היה להודות, משא"כ בגוונא דהכא דמיד אינו מודה לו כלום, ומה שהודה הוא לשלם לאחר זמן, וכיון שבלא"ה העיז פניו לכפור לגמרי מיד, א"כ הוה מצי לכפור לגמרי שאינו חייב לו כלום אפי' לאחר זמן, דאין שייך לומר כאן חזקה דאין מעיז, דהא גם השתא מעיז ואינו מודה לו כלום, דאע"ג דמודה לשלם אח"כ כיון שמיד אינו מודה לשלם הוה זה העזה, וכיון שגם בטענה שטוען עכשיו הוה זה העזה, א"כ מהימן שפיר במגו דבעי כופר הכל לגמרי, דהוי ממעיז למעיז ופטור משבועה דאורייתא, והנה הט"ז הביא בשם איזה דיינים שפסקו דכל מודה במקצת כשאומר שאותו מקצת שהוא מודה אין הזמן פרעון עכשיו אלא אחר זמן אין זה מודה במקצת וטעמם משום דכל חיוב השבועה במודה מקצת, היינו משום דאמרינן דבמקצת שכופר אשתמוטי אשתמיט עד דהוה לי' זוזי וכרבה בריש ב"מ ובכולה בעי דלודי והאי דלא מודה אשתמוטי הוא, אכן האי מודה במקצת שגם באותו מקצת שהודה הוא דמשתמיט מלתת מיד אלא דמרחיב הפרעון לאחר זמן, וא"כ בע"כ דהמקצת שכופר, לגוזלו לגמרי קא מכוון, דאי לאשתמוטי למה ליה לכופרם הא הוה מצי להודות לגמרי ולהרחיב הזמן, אלא ודאי דלגזול הוא דמכוון ולא לאשתמוטי, וכיון דליכא טעם דאשתמוטי ממילא ליתא לחיוב שבועה זה תוכן דבריהם בהסבר קצת, והט"ז השיג עליהם ע"ש, ולמה שכתבתי יפה פסקו, אם א לא מטעם משום דאין כאן אשתמוטי אלא מטעם שכתבתי, דכיון דגם במקצת שהודה משתמיט ואינו נותן מיד, הרי מעיז הוא לכפור הכל, וכיון שגם בטענה זאת מעיז, ממילא מהימן במיגו דבעי כופר הכל לגמרי, ויש הוכחה לדבריהם דגם כשמודה לשלם לאחר זמן כיון דמיד אינו מודה כלל הוי מעיז, דאלת"ה יוחזר קושית התומים, דגם כשמודה לגמרי לאחר זמן הוה מודה מקצת, ושבועת היסת שזכר הרמב"ם היכי משכחת, אע"כ כמה שכתבתי דכשאינו מודה לשלם מיד הוה ככופר הכל לגמרי וכמה שכתבתי ודו"ק היטב:
סעיף ד' במחבר אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטוען המלוה שלא קבע זמן או שהיום סוף זמן שקבע ישבע המלוה היסת כו', ובט"ז הקשת דלמה לא יהיה בעל השטר ידו על התחתונה, ופי' דהלוה יהא נאמן כיון שהוא מוחזק, ותי' דא"כ יהא השטר בטול לגמרי דיכול לומר למאה שנים לויתי המעות, וכבר נתבאר לעיל (סי' מ"ה) דבכל מקום שנתבטל השטר לא אמרינן בעל השטר ידו על התחתונה ע"ש, וקשה לי על דבריו, דאפי' כשאין בשטר זמן כלל אמאי יהא מצי הלוה לטעון למאה שנים לויתי, דלענ"ד פשוט שגם אם טען שקבע לו זמן יותר משלשים יום דלא מהימן כיון דסתם הלואה הוא שלשים יום אמרינן דמסתמא זמן הפרעון הוא לאחר שלשים יום, דכיון שלא נכתב זמן בשטר מסתמא היתה הלואה בלא זמן, ונהי דכשטוען הלוה שקבע זמן יותר משלשים דאפ"ה המלוה מהימן ולא הלוה, משום דמסתמא האמת כהמלוה וכמ"ש דסתם הלואה הכי הוא, אבל אם הלוה טוען דאכתי לא נשלמו השלשים יום אמאי לא יהיה נאמן הלוה כיון שהוא מוחזק ויד בעל השטר על התחתונה, דהא השטר לא בטל לגמרי וכמ"ש, וצ"ל דהכא כיון דבעצם המעות אין סכסוך ביניהם ובודאי של מלוה הם, והסכסוך הוא רק על זמן ההשתמשות, וכיון שהמלוה טוען כעת דכבר כלה זמן שקבע אינו מניחו לתפוס, ולכן לא שייך להאמין ללוה מפני שהוא מוחזק כיון שאינו מניחו לתפוס כלל ולא הוה מוחזק כלל, דמה שמוחזק בגוף המעות לא מיקרי מוחזק כיון דגם הלוה מודה דשל מלוה הם ואינם מחולקים אלא בזמן, ואם היה נפל הסכסוך ביניהם לאחר שכבר נשתמש הלוה גם יתר הזמן, והמלוה טוען ותובעו איך שנשתמש במעותיו זמן יותר מכפי שהלוה לו בזה הוה שפיר הלוה מוחזק, אבל אחרי שהתביעה נפל ביניהם מיד הרי המלוה אינו מניחו לתפוס ולא חשיב מוחזק, וכמו דאמרינן (בב"מ דק"ב) גבי שוכר דאע"ג דאם בא המשכיר בסוף החודש ותובעו בעד חדש העיבור דהדין עם השוכר במטלטלין כיון דתפס, בכל זה אם בא בתחלת החודש הוה למשכיר אפי' במטלטלין, כגון שהשכירו סוס וכדומה, וכמו שבארתי בארוכה בחבורנו שם דהיינו נמי משום דבעצם הסוס לא מהני התפיסה כיון דשל משכיר הוא, ועל דמי השכירות אין מניחו לתפוס כיון דקאי בתחלת החדש, משא"כ אם בא בסוף החדש ותפס השוכר דמי השכירות בזה חשיב השוכר מוחזק ועמש"ש בארוכה וה"נ דכוותי' ודו"ק:
סעיף ה' במחבר ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון כו' אם חוב שמעון קודם לשבועה שלא למכור משלו לא חלה השבועה וכו' פי' דהוא נשבע שלא למכור משלו שום חוב סתם, ונכלל בזה בין החובות שחייב מכבר בשעת שבועה בין החובות שיתחייב לאחר כך, כוונתי בהוספה זאת ליישב דברי הש"ך בס"ק ס"א שהקשה למה לא חל השבועה בכולל כמו בנשבע שלא לאכול מצה סתם דאסור אפי' בליל פסח מדכולל האיסור וההיתר, והחכ"צ בהגהות הט"ז הרעיש ע"ז ושויא לרבינו הש"ך כטועה, דמה כולל הוא זה שהרי אין כאן דברים המותרים אלא דברים האסורים לחוד, דמה לי חוב שמעון או חובות שחייב לאחרים לכולם חייב לשלם ע"ש, ותיתי לי שמיד בראותי דברי הש"ך היה קשה גם בעיני קושית החכ"צ, ויישבתי לעצמי דבריו דמיירי שנשבע סתם, ונכלל בזה גם החובות שיתחייב לאחר השבועה נמי, ואותן החובות הוה שפיר דברים המותרים דחלה השבועה בהם כמבואר בסמוך בדברי המחבר דאם השבועה קדמה לחוב חל השבועה, וא"כ שפיר הוה כולל וצדקו דברי הש"ך, ושוב ראיתי בחכ"צ שם דאם השבועה הוא לחובות שיתחייב אח"כ א"כ בלא"ה אין כאן מקום שאלה, דהרי חוב שמעון לא נכלל כלל בשבועה זאת, דהא לא נשבע אלא על חובות שיתחייב ולשמעון הרי הוא כבר חייב, והגהות הש"ך או כגון שנשבע סתם אחר שנתחייב שלא למכור משלו בשביל חוב שיתחייב הוא טעות סופר ע"ש, וגם בזה לא אבין דבריו דכיון שנשבע סתם דנכלל בזה גם החובות שחייב מכבר, גם החובות שיתחייב לאחר מכאן, א"כ גם חוב שמעון נכלל בשבועתו דהא גם על מה שחייב כבר נמי נשבע, ומ"ש הש"ך בשביל חוב שיתחייב לאו דוקא למה שיתחייב לחוד קאמר אלא כוונתו דנשבע סתם דנכלל בזה גם מה שיתחייב, ובודאי דנתכוון לחובות שחייב כבר ודו"ק:
שם באותו סעיף במחבר ומכין אותו מכת מרדות, עיין בסמ"ע ובש"ך שנתנו טעם למה אין לוקין עליה מלקות דאורייתא, והט"ז כתב משום דשב ועל תעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין, והחכ"צ בהגהות השיג עליו דהא אמרינן (שבועות דכ"א) דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר הרי דבשבועה לוקין אעפ"י שאין בו מעשה ע"ש, ולי נראה דמדויל ידי' משתלם החכ"צ בזה, ושכח לדברי עצמו תוכ"ד דהא הוא עצמו כתב בסמוך בכוונת הרא"ש, דבשעה שנשבע שבועה האחרונה לפרוע לשמעון לזמן פלוני אכתי לא ברירא בשעת שבועה שנשבע לשוא, דדילמא יהיה לו מעות משלו באופן שלא יצטרך למכור לצורך הפרעון, וא"כ מה פריך מנשבע דמלקינן אפי' על לאו שאין בו מעשה, הא היינו דוקא אם בשעה שיצאתה השבועה מפיו הוא דאמרינן הכי דאע"ג דאין בו מעשה אפ"ה לקי, אבל אם בשעה שהוציא שבועה מפיו לא הוברר שיצתה לשקר, גם בנשבע לא לקי, דהכי מפורש ברמב"ם (פ"ד מהלכות שבועות הלכה כ"א) וז"ל ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל או שלא אכל והוא אכל ואעפ"י שלא עשה מעשה מפני שמעת שבועתו נשבע לשקר אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינה שבועת שקר משעת שבועה עכ"ל, ולפי"ז גם הכא כיון דבשעת שבועה לא ברירא עוד ששבועת שקר הוא משו"ה אין בו מלקות כיון דבעצם אין בו מעשה, ומצד נשבע נמי אין בו כיון דמשעת שבועה אין זה עוד שבועת שקר, ואין להקשות דא"כ למה הוה שבועה האחרונה שבועת שוא, דשבועת שוא לא מיקרי כ"א כשיצא שבועה לשקר מפיו בשעה שנשבע, וכמו שתמה באמת הב"ח הביאו בש"ך בס"ק י"ד שתמה מאוד על הרא"ש דקרי לה שבועת שוא, ואע"כ דצ"ל כמ"ש הש"ך דמיד שנשבע לפרוע לו כיון דע"כ היינו נמי לפרוע משלו אם לא יהיה לו במה לפרוע וכיון שכוונתו שאם לא יהיה לו מעות ליפרע משלו ימכור משו"ה הוה שבועת שוא ע"ש, הרי דבאמת סברי דמשעת שבועה נשבע לשוא וכהחכ"צ אבל גם מזה לא קשה, דלענין לקרותה שבועת שוא, דבכוונה תליא מילתא ומשו"ה כיון דבשעה שנשבע כוונתו היה דאם לא יהיה לו מעות ימכור, ומשו"ה כיון דבשעה שנשבע כוונתו היה דאם לא יהיה לו מעות ימכור, שפיר חשיבה שבועת שוא, דלענין זה חשוב כיוצא השקר מפיו בשעת שבועה, משא"כ לענין מלקות דבעינן שיהיה מעשה דוקא, ורק בנשבע גלי קרא דגם עקימת שפתיו הוה מעשה, ואי"א לחייבו כ"א כשהוציא בשפתיו השקר, משא"כ כאן דלא הוציא בשעת שבועה שום שקר בשפתיו, ורק מדנשבע סתם אמרינן דכוונתו היה גם למכור, אבל בשפתיו לא הוציא השקר, וכיון דגם עקימת שפתיו לאיסור לא היה בזה משו"ה לא לקי, דנהי דמעשה ממש לא בעינן בנשבע, דגלי קרא דעקימת שפתים הוה נמי מעשה, אבל עקימת שפתים מיהא בעינן, והכא דגם עקימת שפתים לא היה בשעת מעשה פשוט דאין בזה מלקות וכהט"ז, ושוב ראיתי שכעין זה כתב השעה"מ ע"ש:
סעיף ז' במחבר הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת כו' ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון, וישומו אותו ויתנו לו בתורת פרעון, וכתב הסמ"ע דאפי' לאנשים אחרים מותר להתעסק בשומא זו כדי שיקיים זה המצוה, והשיגו עליו הש"ך והט"ז מהא דאמרינן (שבת ד"ד) גבי הדביק פת בתנור דאינו רשאי לאחר לרדותה משום דאין אומרין לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו ע"ש, ולענ"ד נראה ליישב, חדא דהא כבר העלו האחרונים בפשיטות דדוקא כששני האיסורים הם דאורייתא אלא שאיסור אחד חמור בעון מיתה והשני הוא באיסור לאו אין אומרים שיחטא זה באיסור קל בשביל להציל חבירו מעון חמור, אבל כשזה אין צריך לעבור כ"א איסור דרבנן, בזה אמרינן דמוטב שיעבור זה איסור קל דרבנן ולא יעבור חבירו באיסור דאורייתא, ועיין בתפארת שמואל על הרא"ש (פ' איזהו נשך סי' מ"ב), ואנכי מצאתי ראיה מפורשת מדברי האחד המיוחד שבראשונים דבאיסור דרבנן שרי לעבור כדי להציל חבירו מאיסור דאורייתא, דבשבת שם גבי הדביק פת בתנור הקשה הר"ח כיון דרדיית הפת חכמה ואינה מלאכה כדאמרינן פ' כל כתבי יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, וכיון שאינה מלאכה אמאי לא פשטי בה להיתירא, ותירץ דדוקא רדיית הפת האפויה הוא אינה מלאכה אבל רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה הוא כו' ע"ש, הרי להדיא מדבריו שאילו לא, היה מלאכה גמורה דאסורה מה"ת הוי פשטי להיתירא, ולט"ז הכא בנידן דידן דמותר לאחרים לעבור על איסור דרבנן דשומת המשכון בשבת בכדי להציל לחבירו מאיסור חמור דשבועה דאורייתא, ובשגם למ"ש התוס' בשבת שם דהיכי דלא פשע חבירו ליתא לגמרי להאי כללא דאין אומרים חטוא בשביל שיזכה חבירו, א"כ הכא דלא פשע ולא ידע שיארע אותו יום בשבת, וגם דמיירי שלא פשע במה שלא שילם קודם השבת, וכיון דלא פשט ליתא לגמרי להאי כללא, ועוד י"ל דבמזרחי הקשה על עיקרו דהאי כללא למה לא אמרינן חטוא, הא כל ישראל ערבין זה בעד זה וא"כ הוה זה זכות עצמו דהא אם לא יציל את חבירו מן החטא נענש ומכבר אמרתי ליישב עפמ"ש (שבועות פ' כל הנשבעין) דאומרים להנשבע דכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו ופריך עלה וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא והכתיב וכשלו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בעד זה ומשני התם שיש בידם למחות ולא מיחו אבל בשבועה אף שאין בידם למחות ערבים זה לזה ע"ש, ולק"מ קושית המזרחי, דהא זכות עצמן הוא משום ערבות, דזה אינו, דהיכי שלא היה בידו למחות, ליכא עונש ערבות ולפ"ז הכא דבאיסור שבועה קיימינן דאית בה משום ערבות אפי' כשאין בידו למחות וממילא הוה שפיר זכות עצמו ולא שייך כלל לומר בזה אין אומרים לחטוא בשביל שיזכה חבירו, דבזה לאו בשביל זכות חבירו אלא בשביל זכות עצמו הוא וזה ברור:
ועיין בט"ז שהקשו עוד למה לא התירו לפרוע במזומנים דהא גם בזה ליכא אלא טלטול המעות שהוא מדרבנן ומה לי מדידה ושומא ומה לי טלטול של המעות ע"ש, ונ"ל ליישב דאיסור מדידה ושומא אינו עושה אלא הלוה בעצמו ולדידיה דמצוה הוא שרי, משא"כ לטלטל המעות, הלא גם המלוה המקבל המעות יהא מוכרח לעבור על איסור טלטול והא לגבי המלוה אין שום מצוה בקבלת החוב, מהיכי תיתי יהא רשאי לעבור, ואפי' למ"ש הסמ"ע דגם לאחרים רשאי למדוד ולישום, אכתי טוב יותר שומת ומדידת המשכון מלפרוע לו במזומנים, דבאיסור דמדידה ושומא א"צ לעבור כ"א אחד, דהיינו אותו ששם ומודד, משא"כ באיסור טלטול המעות בהכרח שיעברו שניהם גם הנותן וגם המקבל, ובדברינו ניחא נמי מה שהקשה השער המלך (הלכות שבת פכ"ג הלכה י"ד) על הסמ"ע דמ"ש ממה דקיי"ל דאסור לפדות בנו בשבת הא זהו בכלל חפצי שמים, ולדברנו ניחא דהתם גם הכהן צריך לעבור על איסור קנין בשבת, דצריך לקנות דמי הפדיון, ומצוה ליכא לגביה משו"ה אסור, משא"כ בפרעון חוב שהמקבל אין צריך לעשות קנין במעות הפרעון, ואינו עובר בזה כ"א המודד והשם ומשו"ה מותר:
ואכן כל זה לא כתבתי כ"א להבנת הש"ך והט"ז שהבינו דהשם והמודד קא עבדי איסורא, ולזה היה קשה להם הא אין אומרים לאדם חטוא וכו', ואנכי תמה על עיקר דבריהם בזה, דמה איסור יעשו, הא איסור דמודד ושם הוה משום ממצוא חפצך ודבר דבר, וא"כ למ"ש (שבת דקי"ג) דחפצך אסורין הא חפצי שמים מותרין, לא עבדי בזה שום איסורא כיון דמדידה של מצוה הוא, וחפצי שמים לא נאסרו מעיקרו, אבל לטלטל מעות דזהו באמת איסור, ואיסור איה"נ דאינו רשאי לעשות בשביל שיזכה חבירו, ולק"מ קושיתם שהקשו דהיכי רשאי למדוד וכי אומרים לאדם חטוא, דלמ"ש אינו עושה בזה שום חטא, דלצורך חפצי שמים אין בזה שום איסור מעיקרו וזה ברור:
שם בהג"ה מי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן והגיע השמיטה בינתיים או שמחל לו החוב פטור משבועתו, והנה באם לא מחל לו החוב לגמרי אלא שהלך אצל המלוה והרחיב לו זמן הפרעון, כתב הריטב"א בחדושיו למס' גיטין (דע"ד ע"ב) בשם רבו דגם בכה"ג פטור משבועתו דהרי הוא כאילו קבל החוב באותו יום, והוכיח זה מהא דאמרו חכמים שם אף זה יכול להתיר שלא עפ"י חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי ע"ש, ולענ"ד יש לפקפק בזה, דבהרחבת הזמן לא שייך טעם דמחילה, דהא טעם דמחילה אין זה משום דמוחל על התנאי ורוצה לבטלו, דזה לא מצי גם כשרוצה, אלא משום דהוי כאילו קיבל, דמחילה הוה כקבלה וכמ"ש בלשון הברייתא הריני כאילו התקבלתי, וכ"כ רש"י שם דמחילה הוה כקבלה, וא"כ בשלמא כשמוחל החוב לגמרי שייך לומר דהוה כאילו קיבל, אבל כשאינו מוחל את החוב אלא שמרחיב לו את הזמן, א"כ איך יאמר התקבלתי ולמה יקבל אח"כ המעות, הא כבר קבלם, וגם זה אין שייך דיאמר באם שאקבלם לבסוף הריני כאילו התקבלתי עכשיו, דבכה"ג לא מהני כלל התקבלתי וכמ"ש המפרשים דזה לא מהני משום דהוה תנאי ומעשה בדבר אחד וכמ"ש הנו"ב (יו"ד סי' ס"ז), ויש להביא ראיה דבהרחבת הזמן לא שייך מחילה, ממה ששנינו במשנה דגיטין שם על מנת שתתנו לי מאתים זוז בתוך שלשים יום נתנה לאחר שלשים אינה מקודשת, ופריך בגמ' פשיטא והוצרך לדחוק דמהו דתימא לזרוזי אמר הכי וכדאמר שם לעיל, ולמה לא משני דהא קמ"ל דלא נתנה בתוך שלשים אינה מקודשת אפי' כשהרחיב לה הזמן מדעתו, וקמ"ל דמחילה לא מהני, אע"כ דבהרחבת הזמן לא שייך כלל מחילה וכמו שכתבתי דלמחול על התנאי אינו יכול גם כשרוצה, ורק מטעם דמחילה הוה כקבלה, ובהרחבת הזמן לא שייך כקבלה, דא"כ איך יקבלם לבתר הכי, וא"כ אין צריך התנא להשמיענו זה דמעצמנו נדע דלא מהני מחילה כיון דלא שייך כאן כלל טעם דמחילה, דלמחול על התנאי לא מצי, וקבלה לא שייך וכנ"ל, ושוב ראיתי בשו"ע (יו"ד סי' רכ"ח) שהביא המחבר בשם תשובת הרשב"א וז"ל הנשבע לחבירו לפרוע לו ממון לזמן יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו הזמן ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' כו' ע"ש, הרי להדיא דבהרחבת הזמן לא שייך מחילה וממילא נשמע דהוא הדין בתנאי שבממון כשלא נתן לזמן פרעון לא קיים שבועתו אפי' כשהאריך לו הזמן ודו"ק:
סעיף ח' במחבר הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני והמלוה אינו בעיר פטור עד שיבוא המלוה או שלוחו, וכתב הסמ"ע דאף למסור ביד ב"ד אינו צריך ועיין בס' נח"י שהעיר בזה דהרשב"א הוא לשיטתו (ב"ק דק"ג) דמה שאמרו במשנה שם אבל נותן לשליח ב"ד, דרק תקנתא הוא דעבידי רבנן מפני תקנת השבים אבל מדינא נתינה ליד ב"ד לא מהני, אבל התוס' הא סברי התם דהיכי דנותן הוצאות הדרך לשליח מהני מדינא, והוה"ד הכא בנותן הפרעון לשליח ב"ד ונותן הוצאות הדרך הוה פרעון מדינא, וכתב דיש לחוש בזה לשיטת התוס' דכיון דמדינא הוה פרעון מעליא א"כ מחויב לתת לו כדי לצאת ידי שבועה ע"ש:
סעיף ט' במחבר הנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום החדש הראשון ובש"ך הביא בשם הרשב"א משום דספיקא דאורייתא לחומרא, ולפ"ז לא שייך הכי כ"א כשנשבע ומשום איסור שבועה, אבל בשטר שכתוב בו בר"ח אדר אמרי מספיקא דהמע"ה, וא"צ לפרוע כ"א ביום השני דר"ח, וכ"כ בשער המשפט, ועי"ש עוד במלוה שטוען ברי שהגיע זמן הפרעון והלוה שמא, אי דמי זה לאינו יודע אם פרעתיך או לא"י אם הלויתני:
סעיף י"א במחבר ורואה שהלוה מבזבז נכסיו, והש"ך כתב בשם מהרש"ל שדוקא במבזבז הדין כן כיון שעושה שלא כדת אבל אם אינו מבזבז אעפ"י שמתמוטט ולא יהא יכול לשלם לא יכול המלוה לעכב, מיהו בס' שעה"מ הוכיח דהיינו דוקא כשבא להוציא מיד הלוה הדין כן, אבל אם באו מעות הלוה ליד המלוה גופא אין מוציאין ממנו ליתנו ללוה במקום דיש פסידא שלא יהיה לו אח"כ במה לשלם ע"ש:
סעיף ט"ו במחבר ואם הוא בענין שאי"א להחזיר המכר כיון שמכרו שלא בשומת שלשה בקיאים כו' חייב לפרוע כמו שהיה שוה עכשיו, וז"ל הריב"ש בסי' שצ"ו ואיברא אם היו החטים פקדון בידו ומכרן בלא רשות ב"ד ובלא שומא והיה בענין שאי אפשר לבטל המכר אז היה מן הדין שלא ישלם כ"א כשעת הזול ואף אם עשה שלא כדין וטעמא כיון דמכר מה שאינו שלו הו"ל גזלן וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה אלא שהיה צריך לעדים שיעידו שמכרו אז אבל שנאמינהו לומר אני מכרתים בשעת הזול אני אומר שאין להאמינו במיגו לשוויה נפשיה רשיעא כו' עכ"ל, ובשער המשפט הרעיש ע"ז שדבריו אינם מובנים כלל דמה שכתב שאינו נאמן לומר שמכרם בשעת הזול משום דאין משים עצמו רשע, הא אף אם מכרו עכשיו בשעת היוקר משווי נפשי' ג"כ רשיעא במה שמכרו בלא שומת ב"ד, דמה חילוק יש אם מכרו בשעת הזול או בשעת היוקר ע"ש שנדחק בזה, ולי נראה דבריו מובנים שפיר, דהא בלא"ה יש להקשות דלשיטת הריב"ש דבכה"ג הוה נמי משים עצמו רשע, א"כ איך נאמינו על עצם המכירה שמכרו כלל, ודוחק לומר דע"ז יש עדים שנמכר ואינם יודעים באיזה זמן היתה המכירה אם בעת הזול או בעת היוקר, אלא ודאי דליכא עדים כלל שנמכר, וא"כ איך נאמינו על עצם המכירה, ואמנם הדבר פשוט דאם בא לחייב עצמו ממון בהודאתו דנאמן אפי' במקום דשוי נפשי' רשיעא, דאטו אם אומר אדם גזלתי לא נאמינו משום דאין משים עצמו רשע, אלא לאו דלחייב עצמו בהודאתו לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע, וכן הוא הלכה פסוקה לעיל (סי' כ"ט ס"ב) עדים שאמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמם וחייבים לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותן, הרי דלענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים אפי' במקום דמשוי נפשי' רשע, וכבר כתבנו בזה בכמה מקומות בחבורנו זה, אכן אם בא לפטור עצמו מממון פשיטא שאינו נאמן במקום דמשוי נפשי' רשע, ואם כי ראיתי מי שנסתפק בזה וסובר דכיון דבממון משוי נפשי' רשע, גם לפטור עצמו נאמן, אכן לדעתי פשוט שזה אינו, דבאמת יש להבין עיקר הדבר דבממון מהימן, וכיון דדינא הוא דאין אדם מהימן להשים עצמו רשע, מ"ש ממון דמהימן, וצ"ל דבאמת על עצם המעשה אינו נאמן, ורק על החיוב מה שנתחייב עצמו בממון הוא דמהימן, דאדם יכול להתחייב עצמו אף בדבר שאינו חייב, אבל על המעשה אינו נאמן, וא"כ לא שייך זה כ"א בבא לחייב אבל אם בא לפטור דבזה אנו צריכין להאמינו על המעשה, וע"ז אינו נאמן כיון דאינו נאמן להשים עצמו רשע, ולפ"ז דברי הריב"ש מובנים דכשאומר שמכר השתא בשעת היוקר ובא לשלם ללוה כפי מה ששוה עכשיו, ודאי דנאמן כמו כל גזלן כשאומר גזלתי דנאמן להתחייב עצמו בתשלומין, משא"כ אם אומר שמכר בשעת הזול שבא לפטור עצמו מממון ע"י טענה שמשים עצמו רשע אינו נאמן דלא משגחינן בטענתי' ולא מצי פטר נפשי' בהכי, וא"ש דברי הריב"ש דנהי דגם כשמכרו השתא נעשה רשע אפ"ה אינו נאמן להרויח ממון ולומר דנעשה רשע מכבר, דלענין להרויח אינו נאמן להשים עצמו רשע, ומה שנאמן כשאומר שמכרו השתא, לאו משום דנאמן ע"ז, אלא משום דיכול להתחייב, אבל על מכירה למפרע דאנו צריכים לבוא לנאמנותו על המעשה בזה אינו נאמן ודו"ק, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' פ"ב) בכללי מיגו אות י"א מזה:
סעיף ט"ו במחבר ואם מוכרו עפ"י ב"ד מומחים יש מי שאומר שרשאי ללוקחו לעצמו, וכתב בשער המשפט דאף במומחים דוקא כשהב"ד מכרו לו בפירוש אבל בשומת ב"ד מומחים אם נתנו לו רשות למוכרו אינו יכול אח"כ להחזיקו לעצמו וכמ"ש הרא"ש והר"ן בכתובות פ' אלמנה ניזונית שמכרה לעצמה לא עשה כלום משום דאמרינן מאן שם לך, ופירשו משום דאין אדם מקנה לעצמו דאין מכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות ונכון:
סעיף י"ז במחבר ואם אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלוני יש מי שאומר דלא הוי אסמכתא, עיין בש"ך שתמה על מ"ש המחבר דין זה בשם יש מי שאומר, והלא ש"ס ערוך הוא (ב"מ דס"ו) דבאמר לו קני מעכשיו לא הוה אסמכתא, ועוד דהמחבר גופא פסק כן קמן (סי' ר"ז) להלכה פסוקה בלי שום מחלוקת, וע"ש בש"ך שתמה גם על רש"י שסובר דאפי' במעכשיו הוה אסמכתא, ומה יעשה עם הש"ס דב"מ ע"ש, ונ"ל ליישב שיטת המחבר, דודאי שדין זה אי מעכשיו לחוד מבטל האסמכתא הוא במחלוקת גדולה בין אשלי רברבי, הרי"ף וסייעתו עם התוס' וכמו שנבאר, דהנה התוס' בב"מ שס וגם הש"ך הביא זה, דבסוגיא דנדרים מוכח להדיא דמעכשיו לחוד לא סגי אם לא בב"ד חשוב, דהכי איתא התם ההוא דאתפיס זכוותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא מד תלתין יומין ליבטלו זכוותי לו' ומסיק והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיני' בב"ד חשוב, והא כל קנין סודר הוה כמעכשיו ואפ"ה בעינן דוקא לב"ד חשוב, ומכח זה הוכיחו בתוס' דסוגיא דנדרים סוברת דמעכשיו לחוד לא מהני וחולקת על הסוגיא דב"מ, אכן הרי"ף סובר לדוחק לכרש כן דהסוגיות חלוקות, ולכן מפרש דמסוגיא דנדרים לא מוכח כלל דמעכשיו לא מהני, והא דאיצטריך התם לטעם דב"ד חשוב לאו משום דמעכשיו או קנין סודר דהוה כמעכשיו לא מהני, אלא משום דקנין סודר דהתם לא הוה כמעכשיו כיון דאמר לו בהדיא אי לא אתינא עד תלתין יומין א"כ אינו רוצה לבטל אלא לאחר שלשים, והיכי שאומר בפירוש שרוצה להקנות לאחר זמן ולא הוי כמעכשיו, אבל בסתם קנין סודר דהוה כמעכשיו או שאומר בפירוש מעכשיו מתני גם בלא ב"ד חשוב, וכ"כ הר"ן בפ' גט פשוט בטעם הרי"ף, ועיין בפנ"י לב"מ שהקשה באמת על התוס' שהוכיחו מהסוגיא דנדרים דמעכשיו לחוד לא מהני, משום דקנין סודר הוה מעכשיו ואפ"ה מצרכי לב"ד חשוב, ומה הוכחה זאת, הא בעובדא דהתם הקנין סודר לא הוה כמעכשיו, ובחבורנו לב"מ כתבתי ליישב שיטת התוס' דמפרשי דמה דמסיק התם בנדרים והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיני' בב"ד חשוב, לא קאי זה אעובדא דמתפיס זכוותי' בב"ד, דהא ההיא עובדא מתרץ לה התם שפיר אפי' למ"ד אסמכתא לא קניא ושאני התם כיון דאמר לבטלן זכוותי' אלא שהש"ס איידי דעסיק התם בדיני אסמכתא אתא לפסוק הלכתא בדין דאסמכתא דעלמא, וקאמר דבעלמא נמי אפי' במקום דהוה אסמכתא כי קנו מיני' בב"ד חשוב קניא, וכיון שעל אסמכתא דעלמא קאי שפיר מוכיחים התוס' דבעינן שניהם, קנו לב"ד חשוב, אע"ג דקנין הוה כמעכשיו מכלל דמעכשיו לחוד לא מהני, והרי"ף סובר דמה שפסקו התם והלכתא, לאו בדין אסמכתא דעלמא קאי אלא רק אעובדא דמתפיס זכוותי' דמיירי התם, וממילא לא מוכח מהתם דמעכשיו לא מהני, דמה שהצריך התם לב"ד חשוב, משום דהתם לא הוה כמעכשיו וכמו שכתבתי, ותמיהני על הפנ"י שהקשה על התוס' דמאי מוכח מנדרים דמעכשיו לא מהני, איך העלים עיניו מלראות שזהו גופא הציר אשר עליו יסבו שני השיטות הללו המפורסמות, שהתוס' יפרשו דפיסקא דש"ס דנדרים לא קאי אההוא עובדא, ולזה שפיר הוכיחו, והרי"ף דמפרש שקאי רק על עובדא דהתם ס"ל באמת דמעכשיו לחוד מהני וכהש"ס דב"מ, ושיטת התוס' נראה יותר נכון להצעת הסוגיא דנדרים, דדוחק לפרש כהרי"ף דהאי והלכתא דאסמכתא קניא דקאמר, קאי על ההוא עובדא, אחרי דההיא עובדא כבר איתרצו לה אפי' למ"ד אסמכתא לא קניא ומטעמא דאמר שם ע"ש ותמצא כן, והרי ביארנו דמחלוקת גדולה לפטנינו הרי"ף סובר דמעכשיו מהני משום דאין הסוגיות חלוקות, התוס' דמפרשי דהסוגיות חלוקות וההיא דנדרים הוי עיקר לגבייהו משום דמסיק התם והלכתא, ממילא דסברי דמעכשיו לא מהני, ומיושב אפוא שיטת רש"י דחולק וסובר דגם במעכשיו הוה אסמכתא, משום דבזה סובר כשיטת התוס' דמסוגיא דנדרים מוכח דמעכשיו לא מהני וסוגיא הזאת עיקריות ומשו"ה פסק כוותי', וסרה קושית הש"ך מרש"י, דהא ש"ס ערוך דב"מ הוא נגדן, דרש"י סמיך על הסוגיא דנדרים, ואם כי התוס' בב"מ כתבו דבמשכון כו"ט סברי דמעכשיו מהני אע"ג דבעלמא לא מהני לשיטתם, ומשום דההיא אסמכתא דמשכון עדיפא משארי אסמכתות לפי שבתחלת המשכנתא הוה קצת כעין מכר שהקנה לו מתחלה הקרקע וגם עשה לו טובה בהלואה, מ"מ אין זה תימה דרש"י אינו סובר חילוק זה וסובר דאפי' משכון נמי לא עדיפא משארי אסמכתות דלא מהני בהם מעכשיו, דבאמת החילוק הזה סובל דוחק גדול, דהא התוס' כתבו דטעם הזה שוה הוא לשניהם, בין לרב הונא דסובר התם בשעת מתן מעות קנה הכל ולאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, בין לרב נחמן דסובר דגם לאחר מתן מעות קנה הכל, וא"כ קשה טובא דכיון דטעם שוה הוא לשניהם וגם לרב נחמן דסובר דגם לאחר מתן מעות קנה הכל מהני טעם זה, א"כ אמאי סובר רב הונא דלאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו, כיון דגם רב הונא סובר טעם זה, וטעם זה הא מהני אפי' לאחר מתן מעות כמו דמהני לרב נחמן, וצריך לדחוק לפירושם דרב הונא ורב נחמן יפלגו בזה, דרב הונא סובר דטעם דהוי כמכר היינו דוקא אם בתחלת המשכנתא ובשעת מתן מעות התנה תנאי הזה, בזה אמרינן דהוה כאילו שניהם נתרצו לשעבדו על תנאי זה, וקרקע נקנית בכסף בכל הדרכים כפי התנאי וכמ"ש רש"י (ב"מ דס"ז ע"ב) בד"ה ואמר לא מסלקנא, אבל לאחר מתן מעות לא מהני טעם זה, וטעם דעשה לו טובה לחוד פשיטא דלא מהני, דהא גם בההיא דגט פשוט עשה לו טובה וכמ"ש התוס' שם, ורב נחמן סובר דאפי' משכנו מתחלה בסתם ואח"כ התנה תנאי כזה נמי לא הוה אסמכתא, כיון דתחלת ביאת הקרקע לידו היה ע"י משכון דהוה כמכר קצת וכאילו נמכרה השדה לידו מתחלה דמי, דמשכון הוה כעין מכר קצת, ועיין בב"י לקמן (סי' ר"ז סקי"ט) בד"ה כתב הרמב"ם שנסתפק בזה וז"ל ואפשר דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו יש לו דין זה כי אתחלת המשכנתא קפיד ולא אתחלת החוב וכנ"ל שאפי' משכנו מן הסתם ואח"כ התנה וכו' לא הוה אסמכתא דתחלת ביאת הקרקע ע"י משכון היה עכ"ל ע"ש, ולמה שכתבתי יפלגו בזה רב הונא ורב נחמן, ולרב הונא אין מועיל לסלק האסמכתא כ"א בשעת מתן מעות דוקא, ולרב נחמן אפי' לאחר מתן מעות, וכנגד מעותיו קונה אפי' לרב הונא, היינו או משום דס"ל דכנגד המעות כיון דלא גזים לא הוה אסמכתא כלל, או משום דס"ל דטעם דתפיס מהני מיהא להיכי דלא גזים, ולכן אע"ג דלאחר מתן מעות ליכא טעמא דכעין מכירה לרב הונא אבל עכ"פ תפיס מיהא הוה, ואע"ג דאכתי לא ידעינן דתפיס מהני, דרק מההיא דנדרים שמעינן לה, י"ל דלא גזים הוה פשיטא שטעם זה מהני, אלא דמנדרים נשמע שאפי' בגזים מהני נמי טעם דתפיס, וכל אלו הדוחקים מה שנצרך לסבול לשיטת התוס', ולכן אין תימה מה שרש"י לא ניחא לו בחילוק הזה, אלא דסובר בחדא כשיטת התוס' ופירושם בסוגיא דנדרים דמוכח מהתם דבאסמכתא לא מועיל מעכשיו, ובזה חולק על תוס' ואינו מחלק בין משכון לשארי אסמכתות, וגם במשכון לא מהני מעכשיו, וצדקו אפוא דברי המחבר בכאן שכתב רק בשם יש מי שאומר דמעכשיו מהני, דהיינו משום דחושש לשיטת רש"י דפליג ע"ז ושיטתו עיקר בסוגיא דנדרים כמו שכתבתי, להכי הביא שיטת הרי"ף רק בשם יש מי שאומר להורות דמסתבר יותר לפסוק כשיטת רש"י:
ואמנם לפי שלדרך הזה אכתי נשאר קושית הש"ך על המחבר, דלמה פסק לקמן (סי' ר"ז) דמעכשיו מהני ולא הביא שום חולק, וגם במה שכתבנו בכוונת רש"י ישאר עדיין דוחק גדול, דכיון שלא ניחא לי' בחילוק התוס' דאסמכתא דמשכון עדיפא א"כ בע"כ דהסוגיות חלוקות, וזה דוחק, ולכן נ"ל דרך אחר ליישב כל הקושיות הללו וגם הסוגיות לא יסתרו אהדדי, והא דבאמת התנאי שהמלוה מתנה בשעת מתן מעות לא שייך בזה דין אסמכתא כלל שהרי לא נתרצה להלוות לו כ"א שיהיה מכירה אם לא יפרע לו עד שלש שנים, ובזה לא נוכל להשגיח על רצון הלוה שאינו מכוון להקנותו כ"א להסמיכו, דאלת"ה א"כ נבטל כל מכירות שבעולם, דהא כל מכירה אנוס הוא מפני שדחוק למעות, ונימא דהמוכר לא נתכוון להקנותו כ"א מפני האונס, אלא דאמרינן דמה בכך שהוא לא נתכוון לזה, הא מ"מ הלוקח לא נתרצה לתת המעות כ"א אדעתא דמכירה גמורה ובידו להתנות ע"ז כן ה"נ נהי דהלוה לא נתכוון כ"א להסמיכו ולא לתנאי גמור, מ"מ המלוה לא נתרצה להלוותו כ"א אדעתא דתנאי גמור שבאם לא יפרע בזמנו יהיה המשכון נחלט לו ובידו להתנות ע"ז, רק דאפ"ה בעינן דאמר מעכשיו, דכל דלא אמר מעכשיו הרי לא נגמר המכירה עדיין גם בצד אחד אפי' אם לא יביא המעות, דהא כיון דלא הקנה לו כ"א לאחר שלש א"כ הוי כאומר קני לאחר שלשים יום דמצי לחזור קודם שהגיע הזמן, וה"נ מצי הלוה לחזור, וכיון דהדבר תלוי בלוה הוה שפיר אסמכתא דאמרינן דבאמת לא גמר ומקנה והא דלא חזר מחמת כיסופא הוא דלא הדר, אבל כשאומר מעכשיו שנגמרה המכירה בצד אחד ואין תלוי שוב בדעת לוה, והמלוה הלא לא נתרצה להלוות כ"א כשיהיה צד אחד במכירה, ואע"ג שהלוה נתרצה רק מחמת אונס אפ"ה מהני דהו"ל כמוכר שדה שוה מאתים במנה שאף שאינו מקנה ברצון רק מפני שהוא דחוק למעות מיקרי אונסא דנפשיה, כללא דמילתא כל תנאי שתלוי בדעת המלוה לא שייך כלל לומר בו אסמכתא, דמה לן שהלוה נתכוון רק להסמיכו ולא להקנות בלב שלם, כיון שהמלוה לא נתרצה באופן אחר, משא"כ תנאי שתלוי בדעת הלוה הוי שפיר אסמכתא, ולפ"ז לא יסתרו שוב הסוגיות דנדרים וב"מ אהדדי, דנהי דכל דאי הוה אסמכתא ולא מהני בו גם מעכשיו, מ"מ שפיר קאמר בב"מ דמעכשיו מהני, דהתם הלא היה צד אחד במכירה בתנאי, וגם המלוה הוא שהתנה שלא ירצה להלות לו כ"א כשיהיה מכירה בצד אחד, לא הוה זה כלל אסמכתא, דבדעת הלוה אין אנו משגיחין בו כלל, וכדברנו מוכח להדיא מלשון רש"י בב"מ שם דלא הוה אסמכתא כלל וז"ל מתניתין דאמר לו מעכשיו קנה כו' דלא אסמכתא היא אלא קנין גמור הוא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו אזולי אוזלי אוזלי גבי' וכו' עכ"ל, הרי להדיא דהתם בב"מ לא הוה אסמכתא כלל, והא דבעינן מעכשיו התם, היינו משום דבלא מעכשיו תלוי הדבר אכתי ברצון הלוה כיון שיכול לחזור וכמו שכתבתי, ולא דמי לסוגיא דנדרים שלא היה שם צד דמכירה והוי אסמכתא ממש ומשו"ה לא מהני מעכשיו, ואמנם לפ"ז לא שייך לומר הכי אפי' בתנאי דמכירה, כ"א כשהמלוה היה המתנה לתנאי זה דאם לא יפרע עד הזמן יהיה שלו, דכיון דהקפידה באה מצד המלוה והוא הלא לא נתרצה להלות לו כ"א אדעתא דהכי ואדעת הלוה לא משגחינן כלל, משא"כ אם המלוה לא התנה כלל אלא שהלוה הבטיחו אם לא אפרע לך לאותו זמן יהיה השדה מכור לך בכה"ג כיון שמצד המלוה לא היה שום תנאי והלוה ודאי דלא נתכוון כ"א להסמיכו ולא בלב שלם משו"ה אפי' בתנאי דמכירה נמי הוי אסמכתא ולפ"ז י"ל דההיא דתשובת רש"י שהביא המרדכי מיירי כשהתנאי היה מצד הלוה ומשו"ה פסק דהוי אסמכתא אפי' בתנאי דמכירה, ומעתה הבט וראה מה מדוקדקים דברי המחבר, דלקמן בסי' ר"ז כתב וז"ל הלוהו על שדה מאה זהובים כו' וא"ל אם לא תפרענו עד שלשה שנים תהא שלי מעכשיו קנה, הרי שדייק התם לפרש דהמלוה הוא שהתנה את התנאי כמו בדין דמשנה דב"מ דמיירי הכי, משו"ה פסק שפיר דקנה, דבכה"ג שהמלוה הוא שהתנה וגם אמר מעכשיו קונה לכו"ע, ואין שום חולק ע"ז, משא"כ הכא דייק לכתוב ואם א"ל קנה מעכשיו אם לא אפדנו לזמן פלוני, הרי שהלוה הוא שמתנה, ומשו"ה כתב בשם יש מי שאומר משום דחשש לדעת רש"י דסובר דכל היכי דהוה אסמכתא אפי' מעכשיו לא מהני ומיושב כל הקושיות:
שם בהג"ה וכן אם דחקו המלוה לפרוע וא"ל הלוה המשכון יהא שלך יכול לחזור, ועיין בש"ך שמציין לעיין לעיל (סי' ע"ב סכ"ו) שדין זה צריך עיון, והוא דשם הקשה שדין זה סותר למ"ש לקמן (סי' של"ו) דמבואר שם דאם הוא ברשות פועל אינו יכול לחזור, וה"נ המשכון הוה ברשות מלוה, ועיין מה שכתבנו ליישב שם בטוב טעם, ויהיה נ"מ גם לדין שלפנינו כאן באם אמר לו יהא המשכון שלך ועבר המלוה ומכרו דלא מהני המכירה לשיטת הרי"ף שהבאנו לעיל דבעינן פנינהו בפניו דוקא מדשתק ולא מיחה, אבל היכי שלא היתה בפניו אפי' אם עשה זה מעשה קנין לא מהני, וממילא דגם אם עבר המלוה ומכרו שלא בפניו לא מהני, כיון דלא צוהו למכור רק שיהא שלך, וא"כ מצד רשיון המכירה אין בזה. ומצד מעשה שעשה המלוה נמי לא שייך בזה לשיטת הרי"ף דבעינן שיעשה המעשה בפניו דוקא, ועיין היטב מה שכתבנו לעיל בחדושנו שם ותבין זה, והנה מלשון הרמ"א שכתב אם דחקו לפרוע, משמע דבלא דחקו, וכ"ש כשלא הגיע עוד זמן הפרעון ורק הלוה הקדים עצמו לאמר למלוה שהמשכון יהא שלו דלא מצי תו לחזור, דהכא לא שייך הטעם דדחויי מדחי לי' כיון שאינו תובעו כלל, ושוב מצאתי בשעה"מ שהביא בשם הרדב"ז שכתב כן, והוסיף עוד דאפי' אם תובעו כל זמן שלא הגיע זמן פרעון קנה ע"ש: