חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן עב
סעיף א' במחבר המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית, וכתב בסמ"ע דמשו"ה דקדק לכתוב כמו ריבית, דריבית ממש לא הוי אלא בדבר שגוף ההלואה נתרבה בו שהלוה לו דינר ומחזיר לו דינר ופרוטה דהיינו פירושו של ריבית, והקשה התומים דהא הלויני ודור בחצירו הוה ריבית קצוצה ע"ש, ובודאי שעל לשון הסמ"ע יפה הקשה, מיהו כוונתו אפשר לפרש דריבית ממש לא הוה אלא כשזה נהנה מחסרון של חבירו, אבל אם המלוה מקבל תוספת הנאה וללוה אין מחסר כלום אינו איסור, דהכי מבואר בשמ"ק (ב"מ דס"ג ע"ב) במה דפריך הש"ס התם והא בעי למיתב זוזי לספסירא ומשני דיהיב לו דמי ספסירא, ורצה הריטב"א לדייק מזה דכל שהלוקח מרוויח בסבתו של מוכר אעפ"י שאין מחסרו כלום נמי אסור, דהא התם אין המוכר מפסיד כלום אלא שהלוקח מרוויח דמי הספסר ואפ"ה אסור, ובשמ"ק דחה ראיתו דאפשר לומר דבמידי דלא פסיד מוכר לא גזור ובזוזי דספסירא פסיד מוכר דאפשר להזדמן אדם שיבקש לו פירותיו בלא ספסירא ויתן לו יותר מדמי שוויין תחת דמי ספסירא, ובחבורנו לב"מ הוכחנו דבמחלוקת דהריטב"א והשמ"ק איפלגו אמוראי בש"ס, ורבא דקיי"ל כוותי' סובר דכל שאין הלוה נחסר אינו אסור, והכי מוכח להדיא מלשון הרי"ף גבי עובדא דקרי, שם דס"ד ע"ש בארוכה, ולזה יתפרש כוונת הסמ"ע דריבית ממש לא הוה כ"א כשהחזיר לו דינר ופרוטה, כלומר שההנאה באה למלוה ע"י חסרון של לוה, משא"כ הכא בחצר דלא קיימא לאגרא, שאין הלוה חסר כלום, משו"ה אינו כ"א מיחזי כריבית ולא ריבית ממש, וזה כתבתי רק ליישב בדוחק לשון הסמ"ע, מיהא לענין דינא פשוט שאפי' אבק ריבית נמי לא הוה בכה"ג דליכא אגר נטר ולא האריך לו הזמן כלל משום הנאת ההשתמשות, אלא שהלוהו ומשתמש במשכון בחנם עד הזמן שקבע לפרעו, והכי מפורש בשמ"ק ב"מ (דס"ד ע"ב) גבי הלוהו ודור בחצירו וז"ל ומיהו בדליכא אגר נטר ולא האריך לו זה הזמן ודאי דאינו אלא אבק ריבית או פחות מאבק ריבית עכ"ל, והיינו שכתב הטור ומחבר צריך ליזהר שלא ישתמש, פי' שאינו איסור מדינא אלא זהירות בעלמא ודו"ק, ועיין מה שכתבנו לקמן בחדושנו לסעיף ד' מזה:
שם בסמ"ע ס"ק א' כתב דאם עבר ושימש א"צ לתת לו שכר אם לא קיימא לאגרא וכמ"ש הטור בשם הרמב"ן (יו"ד סי' קס"ו) בדין המלוה לחבירו לא ידור בחצירו כו' ע"ש, ומשמע דבקיימא לאגרא חייב מדינא, ונ"ל פשוט שאין זה משום איסור ריבית, דמה ריבית שייך בכה"ג דליכא אגר נטר ולא האריך לו הזמן משום הנאת ההשתמשות וכמ"ש בסמוך, אלא דהחיוב הוא משום איסור גזל, דכיון דקיימא לאגרא הרי הפסיד להלוה בזה וכאילו גוזל ממונו, דלא עדיף הלוה מאינש דעלמא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שצריך להעלות לו שכר היכי דהחצר קיימא לאגרא, וכדבריי מפורש בשמ"ק לב"מ דס"ד ובב"י (יו"ד סי' קס"ו) בשם הרשב"א הביאו הט"ז שם, אלא דאכתי קשה דהא אפי' איסור גזל נמי אין כאן אפי' בדקיימא לאגרא דהא כתבו התוס' ב"מ שם שבמקום שהלוה לו על המשכון, וכגון שמשכן לו בית או שדה אין הלוה יכול להשכירה לאחרים ובכה"ג אין הלוה מפסיד במה שהמלוה משתמש בה דאפי' אם המשכון מצד עצמו קיימא לאגרא מ"מ הא אין רשאי להשכירה מצד שהוא ממושכן למלוה ע"ש, ולפ"ז בדין דקאמר הכא המלוה על המשכון, דהיינו שמשכן לו בתחלת ההלואה, דהכי משמע לשון על המשכון כמבואר בפוסקים, א"כ אפי' כי קיימא לאגרא דומה לאינו קיים לאגרא, כיון דסוף סוף לא מצי להשכירה, וצ"ל דמ"ש הסמ"ע בחצר דלא קיימא לאגרא לאשמועינן שיטת הרמב"ן דפטור אפי' לצאת ידי שמים, דהיינו דוקא בדלא קיימא לאגרא, אבל בדקיימא לאגרא חייב מיהא לצאת ידי שמים להחזיר שכר ההשתמשות, אבל מדינא ודאי דפטור אפי' בדקיימא לאגרא:
ועוד י"ל דגם מדינא י"ל דחייב בדקיימא לאגרא ונהי דמשום איסור גזל לא שייך לחייב במלוה על המשכון ואפי' בדקיימא לאגרא וכמ"ש, מ"מ במלוה על המשכון, שתחלת ההלואה היתה על המשכון איה"נ דחייב משום איסור ריבית דכל עיקר שכתבתי דאיסור דריבית לא שייך משום דאין כאן אגר נטר, היינו כשמתחלה הלוה לו בלא משכון, ורק אחר ההלואה בא המלוה להשתמש במשכון, בזה הוא דאמרינן דאין כאן אגר נטר, כיון דמתחלה לא על המשכון היתה ההלואה, וגם אח"כ לא הרחיב לו הזמן, אין בזה שום אגר נטר כיון דלא נטר לו מידי, משא"כ אם בתחלה לא הלוה לו המעות כ"א על המשכון, אמרינן שפיר דתחלת הכוונה בהלואה היתה רק משום שרצה להשתמש במשכון, ואדעתא דהכי הלוהו על זמן הזה, ונמצא דכי משתמש במשכון שכר מעות שהלוה הוא נוטל, ואין אגר נטר גדול מזה, ולפ"ז בדין דמיירי המחבר דדקדק לכתוב המלוה על המשכון, דהיינו שתחלת ההלואה היתה על המשכון איה"נ דאיסור ריבית יש כאן משום דהוי אגר נטר גמור, ואע"ג שהמחבר כתב דרק מיחזי כריבית ולא ריבית ממש, היינו משום דבעינן שהמלוה יקבל ההנאה מחסרון של לוה, אבל היכי שאין הלוה חסר אע"ג שהמלוה נהנה אין בזה איסור ריבית מדינא וכמו שכתבתי לעיל בתחלת הסימן, ולפ"ז היטב אשר דבר הסמ"ע דבלא קיימא לאגרא, דהלוה אינו מפסיד בזה, וכל היכי שהלוה אינו חסר אין איסור ריבית, ואין חייב מדינא, משא"כ בקיימא לאגרא אע"ג שהלוה לא יוכל להשכירו בלא"ה כיון שהוא ממושכן למלוה, וכשאנו דנין לענין איסור גזל אמינא שאין בזה שום גזל דלא שקיל מידי מיני', מ"מ כשאנו דנין אי מיקרי שהמלוה נהנה מחסרון של לוה, שפיר אמרינן דודאי מחסרונו הוא נהנה דהא אם לא היה נצרך למעותיו לא השכין לו הבית, ואכתי איכא בזה הנאה מחסרון של לוה ומחויב להחזיר גם מדינא משום איסור ריבית, ועיין בס' שער המשפט שהקשה נמי על הסמ"ע שדקדק בלא קיימא לאגרא, והא לפי המבואר ברמ"א לקמן (סי' שס"ג) דהיכי שאין בעל החצר בעיר ואין מי שישתדל להשכירו הוה כחצר דלא קיימא לאגרא, וא"כ ה"נ כיון שאין הלוה רשאי להשכירו הוה נמי כחצר דלא קיימא לאגרא, ע"ש, ולמה שכתבתי לק"מ דהתם לענין איסור גזל אנו דנין, ובודאי שבמקום שאין הבעלים יכולים להשכירו אין בזה איסור גזל, וכי קיים לאגרא מאי הוי הא סוף סוף לא מצי להשכירו ונמצא דלא שקיל מידי, משא"כ הכא דלענין איסור ריבית קיימינן ולכמה פוסקים יש איסור רק בהנאת המלוה לחוד אפי' במקום שאין הלוה חסר מידי וכמ"ש לעיל שהריטב"א הוכיח כן מהש"ס בסוגיא דספסירא, ורק שכתבנו שהטור סובר דבעינן חסרון של לוה נמי, מ"מ אם החצר מצד עצמו קיימא לאגרא ואע"ג שהשתא אין יכול להשכיר מצד שהוא ממושכן, אבל זה גרם לו רק ההלואה, דאם לא הלוה ממנו לא היה נצרך למשכנו, ונמצא דסוף סוף המלוה נהנה מחסרון של לוה ואיכא בזה ריבית גמור ומדינא חייב, ואע"ג שמתוס' דב"מ שם משמע שאפי' לענין איסור ריבית חשיב נמי כלא קיימא לאגרא, מ"מ הא רש"י פליג התם על תוס' בזה, וגם בתוס' גופא אין מוכרח לומר כן כאשר ביארנו בחבורנו שם ואכ"מ:
סעיף ב' במחבר המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו ה"ז שומר שכר, ובשלא בשעת הלואה היינו משום דקני לי' מדר' יצחק, וראיתי לבאר בזה יסוד החיוב דר' יצחק, כשנגנב או נאבד המשכון, אי הוה זה מטעם קנין דקני למשכון ושלו הוא דנגנב ונאבד וכדמשמע פשטות לשון הש"ס, דקני לי' מדר' יצחק, דמשמע דהוי מטעם קנין, או דהוה מטעם חיוב שמירה, דנעשה שומר שכר על המשכון וחייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר, ומפני שזהו יסוד גדול לכל הדינים המוזכרים בסעיף זה ולרוב דברי הש"ך, ראיתי להאריך בזה כיד ה' הטובה עלי, והנה בגיטין (דף ל"ז) בתוד"ה שאני בסוה"ד, ועוד בכמה מקומות כתבו התוס' להדיא דמטעם שמירה הוא, ובההוא הנאה דיכול לקדש בו את האשה או לקנות בו נעשה שימר שכר, ובב"מ (דפ"ב ע"ב) הוכיחו זה מדקתני התם דמלוה על המשכון הוי שומר שכר, ולא מהני כ"א להתחייב בגניבה ואבידה, אבל לא מהני להתחייב באונסין מכלל דאינו כ"א שומר, דאי מטעם קנין היה צריך להתחייב גם באונסין ע"ש, ואם כי התוס' כתבו זה לדבר פשוט, לענ"ד צריך ביאור, דדעת רש"י והרבה ראשונים ואחרונים ודאי דלא ס"ל הכי, אלא אפי' התוס' גופייהו מודים נמי דמטעם קנין הוא וכמו שנבאר, דהנה בב"מ (דפ"א ע"ב) הביא בש"ס את הברייתא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול את מעותיו דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך אבל הלוהו אלף זוזי בשטר והניח משכון ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו ע"כ, ופרש"י דמשו"ה מודה ר' אליעזר בסיפא כשהלוהו בשטר ונתן משכון, דכיון דיש שטר ודאי המשכון לגוביינא שקיל ולא לזכרון דברים, דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות ובטוח הוא על חובו הלכך ודאי דלגוביינא שקיל המשכון ולא לזכרון דברים, ובתוס' שם בד"ה דברי הכל הרבו להקשות על רש"י, דאי ברישא לא שקיל המשכון כ"א לזכרון דברים, א"כ למה לא יהיה משמט ע"ש ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה השמ"ק שם על סברת רש"י דלהכי הוה שומר שכר משום דשקיל לגוביינא, וכי מה הנאה יש לו למלוה בזה דמשו"ה יהיה שומר שכר, והא אם המעות היו בידו היו בטוחים יותר, ולא דמי לאומן דהוה שומר שכר מטעם דתפיס אאגריה, דהתם נהנה בכלי זה להרויח שכר מלאכתו וכמ"ש התוס' (ב"מ ד"פ) ד"ה דתפיס, וע"ש שמכח קושיא זאת השיגו נמי על פרש"י, והנה מקושיא זאת מוכח להדיא שהבינו דכוונת רש"י במה שכתב דשקליה לגוביינא, הכי פירושו, דשקליה שיהא מוכן בידו ממה לגבות ויהיה בטוח בחובו, ולזה שפיר הקשו דמאי סברא הוא, אכן באמת אי אפשר לומר כן דשקליה לגוביינא דקאמר רש"י היינו שיהא בטוח בחובו, דהא גם ברישא כשהלוהו בלא שטר דס"ל לר' אליעזר ישבע ויפטר, פרש"י הטעם משום דלא נטל המשכון לגוביינא כ"א להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור ע"כ, הרי שאע"ג דבטוח הוא במעותיו, אפ"ה אינו נוטל לגוביינא קרי ליה רש"י, אלא ודאי דבכה"ג שלא שקליה כ"א לבטחון המעות, לא מיקרי זה לגוביינא, וגם רש"י סובר דבכה"ג לא הוי שומר שכר כיון דאין לו הנאה בזה שיש לו בטחון על המעות יותר מאילו לא הלוהו כלל, והמעות היו בידו, ונוטל לגוביינא דקאמר רש"י בהלוהו בשטר, הכוונה הוה שאינו רוצה לגבות חובו ממקום אחר ורוצה הוא שהחפץ הזה ישאר תחת ידו אם לא יפרענו, ובכה"ג שפיר יש לו הנאה, כיון דלחפץ הזה הוא רוצה וצריך, והכי קאמר ר' אליעזר דאם הלוהו בלא שטר נוכל לומר דלא שקיל למשכון כ"א לבטחון המעות, שזה לא נחשב להנאה, ולהכי לא הוה כ"א שומר חנם, אבל בהלוהו בשטר, דיש לו בלא"ה ממה לגבות, דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות וגם לכפור אינו יכול, א"כ בע"כ שנטל המשכון רק לכווונה הזאת שיגבה חובו מזה החפץ דוקא, משום שלחפץ הזה הוא צריך, ולהכי הוה שומר שכר, ולהכי דייק לשון רש"י במה שכתב דהא משכון ודאי לגוביינא שקיל לגבות הימנה כו', בעצמו יפרש הכוונה דמה שכתב דלגוביינא שקיל היינו שרצונו לגבות ממנו דוקא, ומתורץ היטב קושית השמ"ק, ובזה סרה גם קושית התוס' משמיטה. דהא דאמרינן דכשלא נטל המשכון כ"א לזכרון דברים משמט, היינו כשעיקרו לא בא כ"א לזכרון דברים בלבד, ולא לבטחון המעות כלל, וכגון שהמשכון אין שוה כנגד החוב, דבכה"ג אינו בטוח במעותיו על ידו, ובודאי מוכרח המלוה לתבוע חובו ואתי ודאי לידי לא יגוש להכי משמט, אבל כשהמשכון שוה כנגד כל החוב, דבזה ודאי' שלא יגוש עוד לתובעו חובו אחרי שבטוח הוא בחובו, וכיון דאין סופו אתי לידי לא יגוש אינו משמט וגדולה מזה כת ב הגידול תרומה דאפי' אם הלוה לא נתן משכון, רק המלוה בעצמו תפיס מן הלוה מטלטלין כנגד החוב, כיון שאין צריך להחזיר לו עד שיפרענו החוב, לא הוי' בכלל לא יגוש, ועיין בקצוה"ח לעיל (סי' ס"ז) שהביא דבריו ובמה שכתבנו שם, וא"כ למה שכתבתי דגם ברישא דפליג ר' אליעזר, מיירי נמי ששקיל המשכון לבטחון מעותיו, ורק גוביינא דוקא מחפץ הזה לא שקיל, להכי לענין שמיטה מהני, דהתם אלא יגוש קפיד קרא, ובכה"ג ששטוח במעותיו דלא יבוא לידי לא יגוש אין משמט, ואפ"ה לענין חיוב השמירה לא מהני להיות דינו כשומר שכר כיון דלאו הנאה הוא כלל לגביה וכנ"ל, ולהכי לענין שמירה בעינן דוקא שיטלנו לגוביינא וכפרש"י שרצונו דוקא מחפץ הזה, וקושית התוס' נמשכת ג"כ מחמת הבנתם, דלגוביינא היינו לבטחון המעות וממילא דלאו לגוביינא היינו רק לזכרון דברים בלבד, ושפיר הקשו משמיטה לפי"ז, אבל למה שכתבתי דלגוביינא הוה הכוונה אחרת לגמרי, ולאו לגוביינא היינו נו נמי דלבטחון מיהא הוה וכפרש"י להדיא אין מקום לכל קושיתם, וזה ברור למדקדק היטב בלשון רש"י:
ואמנם על עיקר היסוד והסברא שכתבתי בדעת רש"י דמשו"ה הוה שומר שכר בשקיל לגוביינא משום דמוכח שרצונו לגבות דוקא מחפץ הזה, א"כ הא תינח בדין דהלוהו בשטר וגם נטל למשכון, דבטוח היה בלא"ה משום השטר, משכון דשקיל למה, בע"כ שרצונו דוקא לחפץ הזה, אבל לקמן בסוגיא שם במשכנו שלא בשעת הלואתו דהוה נמי שומר שכר, והתם נמי פרש"י משום דלגוביינא שקיל, הא התם ליכא הוכחה כל כך דנטל המשכון משום שרצונו דוקא לחפץ הזה, דהא יש לומר אדרבה דכוונתו בלקיחת המשכון שיהא בטוח במעותיו, כיון דמיירי שלא רצה לשלם לו עד שמוכרח היה להעמידו בדין, ונהי דמהגמרא עצמה לא קשה, דנוכל לומר דשלא בשעת הלואה הוה שומר שכר אפי' מטעמא דבטוח במעותיו נמי, דע"כ לא אמרינן דבשביל הנאה הזאת לא הוה שומר שכר, היינו כשמשכנו בשעת הלואה ומטעם שכתבו התוס' לעיל שם דלא איתהני מידי, דאין מרוויח במה שהלוה ממה שלא הלוה ולא היה לו משכון, משא"כ אם משכנו שלא בשעת הלואה דשפיר מרוויח כיון שכבר הלוה לו את המעות והוא לא רצה לשלם לו, א"כ עתה יש לו הנאה במה שבטוח במעותיו וכעין שכתבו התוס' שם בדפ"ב בד"ה אימור ע"ש, וגם ברא"ש (קדושין ד"ח) ובש"ך כאן, אבל ברש"י שכתב הטעם משום דלגוביינא שקיל, והכא הא לא שייך כל כך לפרושי הכוונה דלגוביינא כמו לעיל גבי שטר:
ולכן נ"ל דרך אחרת בכוונת רש"י וגם בזה יתורצו קושית התוס' דרש"י יפרש דנוטל לגוביינא לא הוה חיובו מדין שמירה אלא חיובו הוא משום שהמשכון הוא כשלו ושלו הוא דנאבד, דאם אינו נוטלו לגוביינא לא נחשב המשכון כשלו ואינו עליו כ"א שומר בלבד. וכיון שאין לו הנאה על שמירתו לא הוה כ"א שומר חנם ופטור אבל אם נטלו לגוביינא, פי' שהמשכון יהא תמורת החוב ואם אבד המשכון אבדו מעותיו דהוה כאילו חפץ שלו נאבד. והכי דייק נמי לשון הש"ס אבד המשכון אבדו מעותיך, דלא הוה חיובו מדין שמירה, ואע"ג דלישנא דמתני' הלוהו על המשכון שומר שכר משמע דמדין חיוב שמירה הוא, צריך לומר דלאו דוקא מטעם דהוה שומר שכר ומטעם שמירה, אלא כדין שומר שכר, דאינו נפסד כ"א בחיוב דגניבה ואבידה ולא באונסין, ה"נ הדין כן, שאע"ג דלקח המשכון תמורת החוב והו"א דאפי' באונסין נמי חייב מהאי טעמא, דשלו נאבד, לזה אשמועינן דדוקא בחיובא דכעין שומר שכר חייב ולא באונסין, והיה מקום עוד לומר שבאמת איה"נ דמטעם זה חייב אפילו באונסין, ואי דיקשה לפי"ז הא במתני' שומר שכר נקיט, והיאך מוקי לה כר"ע דלדידיה חייב אפי' באונסין, לשיטת רש"י אתי שפיר, דהא שיטת רש"י בדר' יצחק דחייב אפי' באונסין וכמ"ש לעיל בכוונת רש"י, וא"כ גם התם קשה איך מוקי למתני' כה"ג והא במתניתין שומר שכר קתני, וכבר נתקשו בזה כל הראשונים, והריטב"א ז"ל כתב דאיה"נ שהו"מ להקשות כן רק חדא מתרי פירכי נקיט, וכן כתב הרא"ש קדושין שם, ועיין בש"ך כאן, א"כ גם כאן נוכל ליישב כזה, כן היה אפשר לומר לכאורה, אכן לא ניחא לי לפרש כן, דהתם בלא"ה קשה לשיטת רש"י דהוה שומר שכר מטעם דשקיל לגוביינא א"כ קרא למה לי לדר' יצחק, כיון דר' יצחק לא מיירי אלא שלא בשעת הלואה כדאמר בב"מ שם אימור דא"ר יצחק שלא בשעת הלואה, ושלא בשעת הלואה ודאי דשקלי לגוביינא וכמ"ש רש"י, וא"כ קרא דולך תהיה צדקה למה לי, תיפוק לי' מטעם דנטלו לגוביינא, ובתומים כתב שזה דחקו לרש"י לפרש דר' יצחק מייר' אפי' לענין אונסין וקרא איצטריך לחייבו באונסין ע"ש, והשתא אי נימא שגם בנוטלו לגוביינא חייב נמי באונסין, יוחזר הקושיא קרא דר' יצחק למה לי, ותיפוק לי' מטעם דלגוביינא שקיל, וחייב אפי' באונסין מטעם זה, אע"כ דבנטלו לגוביינא אינו חייב כ"א בחיובא דשומר שכר ולא באונסין, וטעם הדבר דהוי באמת כן שאינו חייב באונסין, יש לומר דאע"ג שנטלו לגוביינא והוי המשכון תמורת החוב וכאילו שלו ממש הוא, אפ"ה כיון דמחויב הוא להחזירו ללוה להשתמש בו ולאו לכל מילי הוא כשלו, דגם ללוה יש הנאה מן המשכון, להכי אין חייב באונסין, דלענין חיוב אונסין בעינן שיהא כל הנאה שלו, מיהו לקמן בסעיף מ"ד כתבתי דדוקא היכי דמשאיל נהנה מעצם השאלה לא חשיב שואל דהוי כנותן לו שכר על השאילה, משא"כ הכא אף שהלוה נמי נהנה, מ"מ דבר זה אינו בא מחמת השאלה ועיין מה שכתבתי שם לחלק, אבל זה ודאי דמה שמחויב בגניבה ואבידה לאו מדין שומר הוא, אלא מטעם ששלו נגנב, וגם טעמא דר' אליעזר בברייתא יתפרש כן, דבנוטל משכון לחוד לא אמרינן דלגוביינא הוא כ"א שיהא בטוח במעותיו, ולהכי לא הוי כ"א שומר חנם, אבל בשטר דבלא"ה בטוח הוא, בע"כ דמשכון דנקיט לגוביינא שקלי', ונהי דמדין שמירה פטור, חייב מיהא מטעם דשלו נגנב, וכן במשכון שלא בשעת הלואה עפ"י ב"ד ודאי דלגוביינא הוא כיון שבא לידו ע"י גביית ב"ד דגבייה גמורה הוא, כ"ש דהוי כשלו, ואתי שפיר קושית המפרשים שהקשו דמאיזה הנאה יהיה שומר שכר, ועיין מה שכתבתי בסמוך ולמה שכתבתי באמת לאו מדין שמירה והנאה חייב, וכן קושית התוס' משמיטה נמי א"ש, כיון דגם בלא שקליה לגוביינא מיירי נמי דבטוח הוא במעותיו, אלא שלא נטלו תמורת החוב, ובשלמא לענין חיוב ההפסד נמי אמרינן דכיון שאין לו הנאה פטור, אבל לענין שמיטה כיון דסוף סוף בטוח הוא ולא אתי לידי לא יגוש אין משמט וכמו שכתבתי לעיל:
ולא נעלם ממני מה שיש להקשות ע"ז מהך דקאמר בגיטין המלוה על המשכון אינו משמט ופריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו נמי ומשני שאני משכון דמטלטלין משום דקני לי' כדר' יצחק, הרי להדיא דלענין שמיטה נמי בעינן שיהא לו קנין במשכון, ומה שתופס לחוד לא מהני, ובקצוה"ח לעיל (סי' ס"ז) הקשה מזה גם על הגידולי תרומה הנ"ל, אכן בחדושנו לעיל שם כתבנו גם זה ליישב, דבלא"ה הקשו התוס' היכי אמר דקני מדר' יצחק, הא ר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואה והתם בשעת הלואה מיירי וכדאמר המלוה על המשכון, וידוע תוכן תירוצם כיון דשלא בשעת הלואה קני קנין גמור, בשעת הלואה נמי וכו', וככר נתקשו כל המפרשים בסברת התוס' אכן הרז"ה שם ביאר יותר, דבאמת לא בעינן דוקא שיקנה המשכון, והכי קאמר שאני משכון הואיל דקני כדר' יצחק, כלומר כיון דמשכחת להו צד דקני כדר' יצחק, והוא כשמשכנו שלא בשעת הלואה, מהניא נמי תפיסתו אפי' בשעת הלואה שיהא כנגוש ועומד דלא קנינן בו שוב לא יגוש, הואיל ואיכא שם משכו בעולם דקניא לי', משא"כ בהלוהו ודר בחצירו דלא מקניא ליה חצר לעולם הלכך לא מהני תפיסתו עכ"ל, הרי להדיא דבמשכון דמטלטלים תפיסתו לחוד מהני אפי' היכי דלא קני במשכון ודו"ק:
הרי ביארנו דעת רש"י והשמ"ק דחיוב דר' יצחק הוא מטעם קנין, ואפי' מאן דסובר דאינו חייב כ"א בגניבה ואבידה ולא באונסין, סובר נמי דבאמת קונה את המשכון, רק כיון שמחיוב להחזירו ללוה ואין כל הנאה של מלוה להכי אינו חייב באונסין, ואמנם אפי' דעת התוס' הכי הוא, ואע"ג דלפמ"ש התוס' בגיטין נראה דסברי דחיובו הוא מטעם שמירה וכמו שכתבתי, מדדחקי לאשכוחי איזה הנאה מקבל, בכל זה המעיין בתוס' דב"מ בד"ה אימור יראה שלמסקנת דבריהם גם הם מודים לזה, דכל כוונת התוס' שם כן הוא, דמתחלה רצו לומר דחיוב דר' יצחק לא הוי מדין חיוב שמירה כ"א מטעם קנין דקני למשכון ושלו הוא דנגנב, וע"ז הקשו דממ"נ אם קונה אותו יתחייב אפי' באונסין, ולהכי תירש דבאמת לאו מטעם קנין הוא אלא מטעם שמירה, והנאתו הוא מה שיכול לקדש בו את האשה, ושוב הקשו גם ע"ז מההיא דפסחים דמאי טעמא דרבנן דאינו עובר, דנהי דר' יצחק לית להו, מ"מ הוה שומר שכר מטעמא דשמואל וחזרו לומר דמשום חיוב שמירה לא מיקרי חמצו, רק מדר' יצחק דחשיב קנין ושלו הוא ע"ש, וא"כ כיון דמסקו דטעם דר' יצחק הוי משום קנין יוחזר קושיתם הראשונה, ממ"נ אם חשוב קנין יתחייב נמי באונסין, ואע"כ דלמסקנת התוס' סבירא להו דאפי' כשהוא מטעם קנין אינו חייב נמי באונסין, משום דאין כל הנאה שלו, ומעיקרא לא נחתי לסברא זאת ודו"ק, ועוד נ"ל ראיה ברורה דגם לתוס' הוה מטעם קנין, דבפ"ק דקדושין ד"ח בהא דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה, וכתבו תוס' הא איכא צדקה במה שמחזיר לשכב עליו וי"ל דדייק מדכתיב ושכב בשמלתו וברכך ואי לא הוי קונה לו א"כ כשמברכו הוה ריבית דברים, ואי נימא דגם לר' יצחק לא קני א"כ הא הוה ריבית דברים אלא ודאי דקנה לו קנין גמור וכמו שכתבתי:
ובדברנו אזדא כל הוכחת הש"ך בס"ק ט' דהעיקר הוא כרש"י, חדא דלישנא דאמרי' כדר' יצחק דקונה משכון, משמע שקונה ואי לא הוה חיובו אלא כשומר שכר לא שייך בו לומר שקונה, למה שכתבתי אין זה ראיה כלל, דבאמת קונה המשכון ואפ"ה אינו חייב אלא כשומר שכר ולא באונסין משום דמחויב להחזירו ללוה ואין כל הנאה של מלוה, ב) מה שהוכיח מדיליף ר' יצחק דב"ח קונה משכון מקרא דולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין ואם איתא דר' יצחק לא קאמר אלא דהוה שומר שכר, א"כ עדיין יש ללוה זכייה בגופו של משכון, א"כ הדרא הקושיא לדוכתא צדקה מנין שהרי הוא של לוה ואין המלוה אלא שומר, וכי שומר שיחזיר לבעליו צדקה יהיה לו, מה צדקה שייך בזה, גם זה לק"מ, דודאי למלוה יש קנין בגוף המשכון, ורק לענין חיוב דינו כשומר שכר דאינו חייב באונסין מטעם שאין כל הנאה שלו, וכיון שבאמת המלוה קנה המשכון שפיר הוה צדקה כשמחזירו, וכן מה שהקשה לקושית התוס' בגיטין ובב"מ והרא"ש בקדושין אי קנאו קנין גמור, באונסין נמי לחייב, כבר מתורץ היטב בדברנו, וכן מה שטען דאי שלא בשעת הלואה לא קני נמי לאונסין כ"א לקדש בו את האשה, א"כ מה איכא בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה, גם זה לק"מ, דשלא בשעת הלואה הוה מטעם קנין, ובשעת הלואה אין זה כ"א מטעם דאלים שעבודו כמ"ש להדיא התוס' (קדושין ד"ח) ועיין מה שכתבתי בסמוך בסעיף ג' מזה:
שם בש"ך ס"ק ט' הביא מה שהוכיחו הרמב"ן והרשב"א דר' יצחק מיירי אפי' בשעת הלואה מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (די"ט ע"א) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' חנינא' והש"ך כתב שאינה ראיה כלל דהא התוס' ושארי מפרשים שם בקדושין פירשו דלא מיירי התם כלל שמשקדשה במשכון דאחרים אלא דמיירי במשכון דידה ואין מחזיר לה המשכון אלא מוחל לה המלוה, ואדרבה להרמב"ן והרשב"א קשיא דאמאי קאמר מקודשת מדר' יוסי בר' חנינא הול"ל מקודשת מדר' יצחק וכמ"ש התוס' והרא"ש שם ע"ש, ונ"ל להליץ בעד רבותינו הרמב"ן ורשב"א דמשו"ה לא ניחא להו לפרש באמת כפירוש התוס' דאינה מקודשת כלל במשכון אלא במחילת המלוה משום דקשה טובא לפי התוס', דהא רש"י (קדושין ד"ו ע"ב) פי' הטעם דמשו"ה כשמקדש בהנאת מלוה מקודשת משום דהאשה היתה נותנת פרוטה לאדם שיפייסנו למחול, ולפ"ז לא שייך זה כ"א במקום שכל המלוה הוא הרבה יותר מפרוטה, דאז שפיר יש לומר שהיתה נותנת פרוטה בעד זה שיפעול ממנו שימחול, אבל התם בקידושין עיקר הדין גבי קדושי יעוד מיירי דכי משייר בה שוה פרוטה, וא"כ כל המלוה אינה יותר מפרוטה, ובודאי לא שייך לומר שתתן פרוטה בעד זה שיפייסנו למחול, דמה תרוויח בזה, וא"כ אי נימא דמקדשה בהנאת מחילת המלוה, במאי מקודשת בקדושי יעוד הא בהנאת המחילה ליכא שוה פרוטה, והיא שעמדה לרמב"ן ורשב"א לפרש דבאמת מקדשה במשכון גופא ולא בהנאת מחילה, הן אמנם דהתוס' לשיטתייהו יתיישב הקושיא העצומה הזאת, דהנה בכתובות (דע"ד ע"א) מבואר שם מחלוקת רש"י ותוס', דרש"י סובר שדוקא כשמקדשה בהנאת מחילה מקודשת אבל במחילת מלוה גופא אינה מקודשת, ובתוס' שם השיגו על רש"י וסברי שלאו דוקא בהנאת מחילה דהיינו הפרוטה שהיה נותן לפייסו שימחול, אלא אפי' כשמוחל כל המלוה כ"ש דמקודשת, ודוקא כשמקדשה בעצם מעות המלוה הוא דאינה מקודשת, אבל במחילת מלוה מקודשת, ובחבורנו שם הוכחנו דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דבקדושין (ד"ג ע"א) קאמר הש"ס התם חליפין איתא בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה, ופרש"י משום דגנאי הוא לה, ובתוס' שם השיגו ע"י ופירשו משום דבעינן כסף ופחות מפרוטה לא מיקרי כסף ולא מהני אפי' אם רצונה להתקדש ע"ש, ומפני שקשה מאוד לחשוב בדעת רש"י דעיקר תלוי ברצונה, דאיך תוכל לעשות מפחות מפרוטה שיהיה מיקרי כסף, הנכון בזה כמ"ש המקנה, דהנה שיעור הכסף בעינן פרוטה שהיתה בימי משה כמבואר בקדושין (די"ב ע"א) ואם לא היה כשיעור הפרוטה ודאי דלא מהני אפי' אם רצונה היה להתקדש בכך, כיון דלא מיקרי כסף, ולאו בקפידה תליא, אלא אם יש שיעור פרוטה דמשה, רק שהפרוטה דאותה שעה הוא יותר מפרוטה דמשה, בזה סובר רש"י דאפ"ה אינה מקודשת, דאע"ג דיש שיעור כסף ומיקרי כסף, אפ"ה בקדושין בעינן נמי הנאה שתהא נהנית בשעת מעשה ואם לא נהנית גנאי הוא לה להתקדש ע"ש, ובזה פרשתי הש"ס דקדושין (ד"ו ע"ב) במתנה ע"מ להחזיר דכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין, ועיין בתוס' שם שנדחקו להבין הדמיון ממתנה ע"מ להחזיר לחליפין, ולהנ"ל אתי שפיר דהש"ס טעמא אשמעינן מה שקשה לכאורה, כיון דמתנה ע"מ להחזיר תורת כסף אית ביה לכל מילי דבעינן כסף, א"כ למה לא מהני נמי בקדושין, ומ"ש קדושין ממכר, ומשו"ה מביא הש"ס משום דדמי לחליפין, פי' דכמו דחליפין נמי ראוי לקנין בכל מקום, ואפ"ה בקדושין לא מהני משום דבעינן שתהנה נמי, ובלא הנאה בשעת מעשה לא מתקדשה, כן נמי במתנה ע"מ להחזיר, נהי דכסף מיקרי מ"מ כיון דצריכה להחזיר ואינה מקבלת שום הנאה לא מהני, ויש לכוון זה בלשון רש"י שם בד"ה אלא אמר רב אשי, והאי לחליפין דמי כקני סודר דאינו אלא אוחז בה ומחזירה, כלומר דכמו הטעם דלא מהני חליפין, לאו משום דמחוסר קנין כ"א משום דמחוסר הנאה אחרי שצריך להחזירה, ה"נ במתנה ע"מ להחזיר, אע"ג דראויה לקנין בכל מקום אפ"ה בקדושין לא מהני משום דמחוסר הנאה, וזה נכון מאוד בישוב לשון הש"ס, וגם מיושב קושית התוס' דשם, והרי נתבאר דעת רש"י דקדושין משונה מכל הקנינים, דבכולם לא קפדינן כ"א שיהא ראוי לקנין ושיהא מיקרי כסף, אבל בקדושין בעינן נמי הנאה בשעת מעשה, ואפי' כשמיקרי כסף אם אין הנאה לא מהני, והתוס' סברי דקדושין שוה לכל הקנינים ואם אך מיקרי כסף שהוא ראוי לקנין, ראוי הוא נמי להתקדש, והנה בטעם דמקדש במלוה אינה מקודשת פרש"י (קדושין ד"ו) משום דמלוה להוצאה ניתנה וכדידה דמיא, ולא פי' הטעם משום דלקנין בעינן דוקא כסף בעין, ולפ"ז יקשה באמת למה אינה מקודשת במחילת מלוה דהא תינח כשמקדשה בעצם המעות לא מהני משום דאותן המעות שלה הם וכאילו מקדשה בדבר שהוא שלה, אבל כשמקדשה במחילת המלוה אמאי אינה מקודשת, ומאי שנא מחילת המלוה מהנאת מחילת מלוה דבשלמא אי הוה אמרינן הטעם דמקדש במלוה אינה מקודשת משום דכסף אין ראוי לקנין כ"א כשהוא בעין, אז שפיר גם במחילת מלוה אינה מקודשת, אבל לטעם רש"י דלא בעינן כסף בעין, אלא משום דכדידה דמי, א"כ טעם זה לא שייך כ"א כשמקדש בעיקר המעות, ואין לומר דבאמת לקנין בעינן דוקא כסף בעין, ומ"ש רש"י הטעם משום דכדידה דמי היינו כשהמלוה עדיין ישנו בעין ביד האשה, שגם בזה אינה מקודשת כדמוכח בש"ס (קדושין דמ"ז ע"א) וכמ"ש רש"י שם, ומשו"ה כתב הטעם משום דכדידה דמי, אבל כשאין המלוה בעין א"צ לטעם זה, אלא שאינה מקודשת מטעם דדבר שאינו בעין אין ראוי לקנין, ולזה היה מיושב למה אינה מקודשת במחילת מלוה, מפני שהכסף אינו בעין, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ גם בהנאת מלוה למה מקודשת, והא התם נמי אין כסף בעין, דהחילוק בין הנאת מלוה למחילת מלוה אינה כ"א לענין ההנאה, דבמחילת המלה תבוא ההנאה לבסוף לאחר זמן, כשיגיע זמן הפרעון, ולא עתה בשעת קדושין, ובהנאת מחילת מלוה, דהיינו הפרוטה שהיא היתה נותנת, באה ההנאה בשעת מעשה, דעתה היתה נותנת פרוטה לאחר שיפייסנו, אבל לענין בעין אין נ"מ ביניהם, דגם בהנאת מחילה אינה בעין, ואי נימא דהטעם הוא משום דבעינן כסף בעין, גם בהנאת מחילה למה תתקדש, אע"כ דשיטת רש"י ותוס' דלא בעינן כסף בעין, וא"כ יוחזר הקושיא למה לא תתקדש במחילת מלוה, ואכן למה שכתבתי לעיל בשם רש"י א"ש, דרש"י סובר דקנין דקדושין משונה מכל הקנינים, ואפי' בדבר שהוא ראוי לקנין לא מהני אם אין לה הנאה שוה פרוטה בשעת מעשה, ומשו"ה במחילת מלוה נמי, נהי דראוי הוא לקנין, מ"מ כיון דבשעת מעשה לא נהנית מידי לא מיקניא נפשה, ודוקא בהנאת מחילה שנתוסף לה הנאה חדשה בשעת מעשה מקודשת, אבל במחילת המלוה שעתה אין לה הנאה אלא שתבוא לאחר זמן כשיגיע זמן הפרעון לא מהני, אכן התוס' לשיטתייהו דקדושין שוה לכל הקנינים ולא בעינן כ"א שיהא הדבר ראוי לקנין, משו"ה גם במחילת מלוה מקודשת, ודוקא בעצם המעות אינה מקודשת משום דהוי כדידה, אבל במחילת המעות שפיר מקודשת:
ולפי מה שביארנו דשיטת התוס' הוא דאפי' במחילת מעות המלוה גופא נמי מקודשת, וכן מבואר בש"ש (אה"ע סי' ב"ח ס"ק כ"ה) בשם התוס', מיושב שפיר הקושיא שהקשינו, במאי מקודשת התם ביעוד, דכיון דכל המלוה אינו אלא פרוטה א"כ ודאי שבהנאת מחילה ליכא שוה פרוטה, דלשיטתם מקודשת גבי יעוד במחילת המלוה גופא, דהיינו הפרוטה כולה, דדוקא כשמקדשה בעצם הפרוטה אינה מקודשת, אבל במחילת הפרוטה מקודשת, ולשיטת רש"י צ"ל דהתם מקודשת במשכון וכמ"ש הרא"ש שם, ונראה דהיינו נמי טעם דהרמב"ן ורשב"א דלא ניחא להו בפי' התוס' משום דסברי כשיטת רש"י דדוקא בהנאת מחילה מקודשת ולא במחילת המלוה, וא"כ אין שייך לומר דמקודשת בהנאה שהיתה נותנת פרוטה כיון שכל המלוה אינה אלא פרוטה, ולזה בע"כ דהתם מקדשה במשכון גופא, אלא דאכתי יקשה, נהי דלא ניחא להו לפרש בתוס' דמוחל לה המלוה משום דבזה אפשר דסברי דאינה מקודשת וכמו שכתבתי, ובע"כ דמקדשה במשכון, אבל אכתי מה ענין זה למקדש במשכון דאחרים, הא התם ביעוד המשכון דידה דהיא גופא הויא המשכון, ואפ"ה מקודשת, וכמ"ש הרא"ש שם דמלוה שיש משכון נחשבת כבעין, או שבכה"ג שיש משכון מקודשת בעצם המלוה נמי, דכיון שיש משכון והחזיר לה את המשכון ניתוסף לה הנאה חדשה שיכולה להשתמש במשכון שלה מה שעד עתה לא היתה יכולה להשתמש עחו, וכמ"ש באבני מלואים סברא זאת, אבל אכתי במשכון שלה, ומאין למדו מהתם למקדש במשכון דאחרים, שית הש"ך קמה, אם כי לא כמ"ש הוא דמיירי התם במוחל ובלא משכון כלל דודאי שבמשכון מיירי וכמו שכתבתי, אבל ודאי במשכון דידה כמו יעוד וצ"ע:
גם מה שכתב הש"ך דלהרמב"ן ורשב"א דמדר' יצחק קני אפי' בשעת הלואה א"כ אמאי קאמר דמקודשת מדר' יוסי ב"ח הול"ל מקודשת מדר' יצחק וכמ"ש התוס' שם, אפשר ליישב, דהנה על התוס' גופא שכתבו כן הקשה המהרש"א ומוהרי"ן ל"ב בסתירת דברי התוס' למה שכתבו לעיל שם והיא דר' יצחק שייך לענין קדושין אפי' בשעת הלואה, וכן בפנ"י שם תמה מאוד דמעיקרא מאי ס"ד דתוס' להביא בלשונם דקני מדר' יצחק, והא בש"ס אמרינן דמדר' יוסי בר יהודה למדנו, ובפשוטו נ"ל ליישב, דמדר' יצחק לא למדנו כ"א דוקא שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה לא שמענו, ומדר' יוסי משמע אפי' בשעת הלואה, דהא אמה העבריה בשעת הלואה הוא, ולהכי הוצרך לאתויי מדר' יוסי, ומעתה ידעינן נמי בדר' יצחק דקונה גם בשעת הלואה, וא"כ אין סתירה בדברי התוס' למה שכתבו שם דקונה אפי' בשעת הלואה, דהיינו משום דילפינן זה מדר' יוסי, אבל בלא זה לא הוי ידעינן סברא זאת, ומיושב נמי קושית הפנ"י והש"ך דא"כ, אמאי מייתי מדר' יוסי, דעיקר הדין דקונה משכון הוא מדר' יצחק, ולא הביא הך דר' יוסי כ"א ללמד דאפי' בשעת הלואה נמי קונה, שוב ראיתי ברשב"א שכתב דמדר' יוסי ילפי' גם לדר' יצחק בשעת הלואה וכמו שכתבתי ודו"ק:
באו"ד בש"ך הביא דבשעת הלואה אפשר לומר דהוי שומר שכר מטעם הנאה דתפיס אחובו דכך היה בטוח במעותיו ולא איתהני מלוה מידי, משא"כ שלא בשעת הלואה מרוויח דכיון שכבר הלוה מרוויח במה שלוקח המשכון להיות בטוח על חובו ודמי לאומן ע"ש וכדבריו כתבו התוס' (ב"מ דפ"ב) בד"ה אימור דהקשו דלמה יחשב שומר שכר בשביל כך והלא גם במעותיו היה יכול לקדש, ותי' דכיון דעכשיו שנוטל המשכון ואין מעותיו בידו חשוב שומר שכר לפי שיכול לקדש בו או לעשות קנין אחר על ידו ע"כ, אלא דיש להקשות דבב"מ ד"פ כתבו התוס' דלהכי לא הוי מלוה על המשכון שומר שכר מטעם דתפס אזוזי משום דלא נהנה מידי דכך היה יכול להיות בטוח במעותיו אם לא הלוהו, ואמאי לא אמרינן גם התם דמ"מ עתה שכבר הלוהו יש לו הנאה במה דבטוח הוא, ועיין במהרש"א שהרגיש בזה שם, ומדבריו נראה שמחלק בין הנאה דבטוח על חובו, להנאת קדושין או קנין, דבתפיס אחובו אין זה הנאה בעצם, רק שמירת ההפסד. וכיון שגם מתחלה בלא הלואה היה בטוח מזה לא הוה כשומר שכר, אבל הנאת קדושין או קנין שזהו הנאה בעצם, ואע"ג שגם במעותיו היה יכול ליהנות כן, מ"מ השתא שקיבל ההנאה ע"י המשכון נחשב כשומר שכר ע"ש שזהו תוכן תירוצו, הן אמנם דמחמת סתירת דבורי התוס' מד"פ לדפ"ב אין מוכרח אכתי לחלק בזה כהמהרש"א, דדברי התוס' בלא"ה מיושבים, דנראה פשוט שמ"ה התוס' בד"פ דכיון שגם אם הלוה היה לו הנאה הזאת לא נחשב כשומר שכר, היינו דוקא במשכנו בשעת הלואה וכמ"ש הש"ך דבעת לקיחת המשכון לא היה לו שום הנאה, ואע"ג דהשתא שכבר נתן יש לו הנאה לא מהני, אבל במשכנו שלא בשעת הלואה שלכתחלה הלוהו בלא משכון ואח"כ כאשר תבע ממנו ולא רצה לפורעו משכנו בב"ד, דבשעת לקיחת המשכון יש לו הנאה, מיחשיב שומר שכר וכמ"ש הש"ך כן להדיא דבשלא בשעת הלואה הוה שומר שכר נמי מטעם דתפס ונראה להסביר עוד, דבמשכנו שלא בשעת הלואה כיון דכבר תבעו ולא רצה לפרוע לו, הרי ודאי שאין הנאה גדולה מזה שישיג המשכון, אבל כל זמן שלא תבעו ולא איתרע ריעותא דגברא דלא פרע הוא, לא נחשב זה להנאה מה שהוא בטוח, וא"כ התם בסוגיא דבדר' יצחק קיימינן, דדינו הוא שלא בשעת הלואה, שפיר כתבו התוס' דנחשב כהנאה, ואין אנו צריכין לחילוקו של מהרש"א דאפי' בהנאה דתפיס הוה נמי שומר שכר כה"ג שלא בשעת הלואה, אלא דאפ"ה מוכרחים אנו לחילוקו של מהרש"א בכדי ליישב את דברי הרא"ש, דהנה גם הרא"ש נראה שסותר עצמו בזה תוכ"ד, דבפ"ק דקדושין כתב וז"ל דליכא למימר משכנו שלא בשעת הלואה הוה שומר שכר מטעם דתפס אזוזי כמו באומן, דא"כ דר' יצחק למה לי, אלא ודאי דדוקא גבי אומן שייך האי טעמא שיש לו שכר, אבל בהלואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון עכ"ל. ושם בהך פיסקא גופא כתב דאם יש לו הנאת קדושין הוה שומר שכר אע"ג שגם בהמעות היה יכול לקדש מ"מ בשעה שנוטל המשכון תו אין המעות בידו ע"כ, הרי דבקדושין ס"ל דמשגחינן על של עכשיו, ובהנאה דתפיס כתב דכיון דגם מתחלה היה לו הנאה הזאת לא נחשב כהנאה, והתם אי אפשר לומר כמ"ש הש"ך דדוקא בשעת הלואה הוא דלא נחשב כהנאה, דהא הרא"ש קאמר להדיא דאפי' במשכנו שלא בשעת הלואה לא נחשב כשומר שכר מטעם דתפיס, וא"כ בע"כ לחלק בזה בין הנאה דתפיס שאינה הנאה בעצם כ"א מניעת ההפסד, להנאת הקדושין דהוה הנאה בעצם וכחילוק המהרש"א, ועיין בתומים כאן שטרח ליישב דברי הרא"ש והעלה דהדין במחלוקת שנויה, ולפלא שלא הביא סברת המהורש"א שבזה מיושב שפיר:
ובדברינו יתיישב קושית הקרבן נתנאל שם בקדושין, דהרא"ש שם הוכיח דבמשכנו בשעת הלואה אין לו כח לקדש, דאם יש לו כח לקדש, א"כ כמו דאמרינן במשכנו שלא בשעת הלואה דהוה שומר שכר מטעם דיכול לקדש, ה"נ במשכנו בשעת הלואה נימא נמי דהוה שומר שכר מטעם זה ואמאי קאמר בש"ס אימור דא"ר יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה, אע"כ דבשעת הלואה אין לו כח לקדש ע"כ, וכ"כ התוס' בב"מ שם, דלפי"ז דין דקדשה במשכון דוקא שלא בשעת הלואה, והקרבן נתנאל הקשה דמה ראיה היא זאת, דלמא י"ל דגם בשעת הלואה יש לו הזכות וכח לקדש, ואפ"ה לא מיחשיב כשומר שכר משום דההנאה הזאת היה יכול לקדש במעותיו, אבל לאחר הלואה שאין לו המעות יש לו הנאה ע"כ, ובמחכ"ת לק"מ, דהא הרא"ש אין מחלק כלל בין שעת הלואה לאחר הלואה ובהנאה דתפיס לא מהני אפי' שלא בשעת הלואה, והנאה דקדושין כיון דהוה הנאה בעצם, אפי' בשעת הלואה נמי מיחשיב הנאה, דרק בזה מחלק הרא"ש בין הנאה דתפיס להנאה בעצם, וכל שיש הלואה בעצם אפי' בשעת הלואה נמי מיחשיב הנאה, להכי שפיר הוכיח הרא"ש דבע"כ בשעת הלואה אין לו כח לקדש, דאי היה לו הכח הזה היה לו להיחשב שומר שכר אפי' בשעת הלואה, כיון דסוף סוף עתה יצאו המעות מידו ויש לו הנאה מעצם המשכון, ועיין בגיטין שם כתב המהרש"א כדבריו בקדושין, והקרני ראם השיג עליו כהשגת הקרבן נתנאל הנ"ל, ולמה שכתבתי א"ש, ויצא לנו אפוא דבהנאה דתפיס אחובו לא הוה שומר שכר במשכנו בשעת הלואה לכו"ע, ובמשכנו שלא בשעת הלואה במחלוקת שנויה, הרא"ש דקדושין סובר שגם בזה לא היי שימר שכר, והש"ך כאן כתב דבשלא בשעת הלואה הוה שומר שכר. ואמנם בהנאת קדושין או קנין אפי' במשכנו בשעת הלואה נמי מיחשיב שומר שכר ודו"ק :
אכן כל מה שכתבנו הוא לפי הבנת המפרשים שדברי התוס' שבב"מ ד"פ יסתרו לדבריהם בדפ"ב, וכשאני לעצמי נ"ל דאין בזה שום סתירה, דהנה מה שכתבו בד"פ דגבי הלואה לא נחשב שומר שכר מטעם תפיס כיון שגם מקודם שהלוה היה לו הנאה הזאת, לא כתבו זה כ"א לפום הס"ד שם בש"ס דגבי אומן הוה שומר שכר רק מטעם דתפיס אזוזי, והוה קשיא להו שפיר, דא"כ גם במלוה על המשכון אמאי לא אמרינן הכי, ומכח זה הוכיחו דגבי מלוה לא נחשב זה הנאה, אבל למה דמסיק שם דטעמא דאומן גופא לא הוי מטעם דתפיס, דתפיס לחוד לא מהני כלל, ורק מטעם דמשתכר וכמ"ש התוספת להדיא (ב"מ דפ"א ע"א) בד"ה הא גמרתיו, וא"כ לא מוכח כלל הך סברא, דהיכי שהיה לו מעיקרא זה ההנאה לא נחשב כהנאה, ושפיר נוכל לומר דכיון דסוף סוף עתה יש לו הנאה אע"ג שגם מעיקרא היה לו הנאה הזאת, אפ"ה נחשב כהנאה, והא דלא אמרינן במלוה על המשכון טעם דתפיס, היינו משום דטעם זה לא מהני כלל אפי' באומן, אבל דבר שנחשב הנאה כמו קדושין, מיחשב שומר שכר אפי' במקום שהיה יכול להשיג ההנאה במעותיו נמי ודו"ק, ושמא נתכוונו המפרשים, דנהי דאומן קודם שגמר מלאכתו הוה שומר שכר מטעם שמשתכר, מ"מ לאחר שגמר מלאכתו אפי' לאחר שאמר הבא מעות וטול שלך דהוה נמי שומר שכר, והתם, בע"כ רק מטעם דתפיס כמבואר בב"מ ולקמן (סי' ש"ו) וא"כ אכתי מוכח טעם דתפיס ועיין בנתיבות בסמוך סק"ז:
שם בקצוה"ח ס"ק ב' הביא לדברי התוס' (כתובות דמ"ב) דיחוד כלי בתורת משכון נמי בעינן, ורצה לפרש והסוגיא דב"מ (דף מ"ח) מיירי שהיחוד היה במשכון ע"ש, ולכאורה דברי התוס' מתמיהים וכ"ש דברי הקצוה"ח שאין שום הבנה כלל לדבריו, דמסוגיא דב"מ שם יהיה ראיה עצומה דלא כתוס', דהא קאמר התם דלהכי לא אהדר לתשומת יד משום דמיחסר משיכה ולא קנה לאותו הכלי שיחדו להכי אין מחויב להחזירו, ובשלמא אי נימא דיחוד בתורת משכון לא מהני לענין קרבן שבועה, וא"כ בע"כ דיחוד דקרא היינו כשיחדו לגמרי לחלוטין, והתביעה וההכחשה הוא רק על גוף הכלי ולא על מעות ההלואה, להכי שפיר דלא אהדר לתשומת יד משום דאותו כלי חסר משיכה ולא קנה אותה, אבל אי נימא דיחוד בתורת משכון נמי מהני, והיחוד דקרא היינו בתורת משכון, א"כ בע"כ שהתביעה וההכחשה הוא על המעות ולא על הכלי, דהא הכלי אינה שלו רק לבטחון המעות, וכ"כ ההפלאה בכתובות דבתורת משכון אי אפשר לומר דהתביעה הוא על הכלי, וא"כ שייך לומר משום דלא מיחסרה משיכה כיון דאין דנין על הכל, ועוד דאטו גם המעות א"צ להחזיר דלא מיהדר קרא כלל להחזירו, אע"כ דקרא מיירי בע"כ לענין גוף הכלי, והיינו משום דבתורת משכון לא מהני יחוד, וביותר יש לתמוה על הקצוה"ח שרוצה לפרש דהך סוגיא גופא מיירי שהיחוד היה במשכון, ובמח"כ אין שום הבנה לזה דא"כ מאי קאמר משום דמיחסרא משיכה, ובכדי ליישב הסתירה העצומה הזאת על התוס' וקצוה"ח נ"ל לומר דבר חדש ונכון בעזה"י, דהנה התוס' בכתובות שם הקשו על רש"י דפוטר מקרבן שבועה משום שאין משלם קנס עפ"י עצמו, תיפוק ליה דבעינן יחוד כלי, והנ"ל לתרץ קושיתם דהא יש להבין באמת ר' יוחנן דסובר בב"מ דמעות קונה, היאך יפרש איהו לקרא דלא מיהדר לתשומת יד, ואטו ר' יוחנן אקרא פליג, ועוד דמאי מייתי התם בב"מ להוכיח מדרב חסדא ומשום דבעי יחוד כלי, הא גם בלא רב חסדא קרא גופא קשה, דמתחלה חשיב גם לתשומת יד ומ"ט לא הדרי' קרא דהישבון, ובלא רב חסדא איך יתורץ קרא, וי"ל שמעצם הקרא אין ראיה לדריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה, דאדרבה לר' יוחנן יתיישבו הכתובים באופן טוב יותר, דהכי הם סדר הכתובים, וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו' זהו ענין החטא, והכא נכתב גם תשומת יד, ואח"כ כתיב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה וגו', זהו מצוות השבה, והכא לא אהדר לתשומת יד, ואח"כ כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' ואת אשמו יביא וגו', זהו ענין חיוב הקרבן, והכא איתרבי גם תשומת יד מריבוי דאו מכל, והנה לרב חסדא דס"ל דלקרבן שבועה בעינן דוקא יחוד כלי ואי לא לא מחייב וכיון שהקרא מיירי בע"כ ביחוד כלי, א"כ התביעה וההכחשה הוא על הכלי ולא על הממון, ולזה שפיר קשה למה לא מהדר קרא גם לתשומת יד בקרא דהישבון, אע"כ דבא לאורויי דלפעמים אין חיוב על תשומת יד דהיינו היכי דלא משך, ולאשמועינן דמעות אין קונה, והא דמרבה אח"כ לתשומת יד מריבוי דאו מכל, מיירי בנטל וחזר והפקידו וכמ"ש רש"י שם, ושפיר הוכיח רבא מזה כריש לקיש, וכל זה הוא דוקא לרב חסדא דלדידיה קרא מיירי בע"כ ביחוד כלי, אבל אי נימא דלא כרב חסדא וגם בלא יחוד כלי חייב קרבן שבועה, אז מיירי קרא בלא יחוד כלי, ולא יקשה כלל מ"ט לא הדר קרא לתשומת יד, דהנה בתורת כהנים למד מהאי קרא דבעינן שישיב את הגזילה קודם האשם, והוא מדסידר מצות ההשבה קודם מצות הקרבן, ועוד מדכתיב בקרא דוהשיב והיה, כי יחטא, וע"ז כתב התו"כ והיה מיד, ופי' הגאון מלבי"ם דהכי כוונתו, דדעת חז"ל שלשון והיה מורה על התכופות ולמד מכאן דמיד שיכיר חטאו יקיים מצות ההשבה קודם שהביא את אשמו ע"ש וכיון דבקרא דהישבון מתנה תנאי כזה שיקיים ההשבה קודם, לזה לא מצי למיכלל תשומת יד בהך קרא, דכיון דמיירי בלא יחוד כלי, ובע"כ שהתביעה וההכחשה דקרא, היינו על מעות של ההלואה, ובהלואה אם עוד לא הגיע זמן הפרעון די בשמודה וישלם לאחר זמן כשיגיע זמן הפרעון וכמ"ש בהתוה"מ שם, והשתא מיושבים הקראי שפיר, דאלו לרב חסדא קשה מ"ש עושק דהדר קרא, הא התם נמי מיחסר משיכה, וצריך לדחוק דמיירי בנטלו וחזר והפקידו, ואילו למה שכתבתי מיושב טפי, דבגזל, עשק, פקדון ואבידה שמחויב תמיד להחזירו תיכף, דגם בעושק נמי אין שייך לומר שלא הגיע זמן הפרעון עוד, דאם לא הגיע הזמן דגמר מלאכה אין מחויב לו עוד מאומה, דשכירות אין משתלמת אלא בסוף ולא שייך למיקרי עשק, ומיד כשכלה המלאכה הרי מחויב לשלם, להכי כל הני הדר קרא לאשמועינן שצריך להביא גזילו קודם אשמו, משא"כ תשומת יד דלפעמים יכול להביא הקרבן קודם שהביא גזילו, והיינו בלא הגיע זמן הפרעון, להכי לא הדרי' קרא, כי פה התנה התנאי שמיד ישלם, וכל שאין משלם מיד לא הזכיר בקרא זה, וברור אצלי שזהו סברת ר' יוחנן, דאיהו יפלוג על רב חסדא, ויתיישב הקרא כפשוטו, ולפ"ז גם ר' שמעון נמי דאיהו סובר כר' יוחנן דמעות קונה וכמ"ש (ב"מ דמ"ז ע"ב) אליבא דר"ש לא קאמינא דמשיכה מפורשת, איהו נמי לא מצי לפרש כרב חסדא, דא"כ יהיה מוכח מזה דמעות אין קונה, ובע"כ שיפרש כר' יוחנן ויפלוג על רב חסדא, ולפ"ז לק"מ קושית התוס' דהא בכתובות אליבא דר"ש קיימינן ואיהו סובר דלא בעינן יחוד כלי, ואין להקשות דהא בב"מ שם דמ"ח קאמר לר"ש דמרבינן מרבוי דאו מכל תשומת יד להישבון, ולמה שכתבתי לא שייך כלל גבי תשומת יד לכללו בהדי הנך, די"ל דמשו"ה גופא לא כללו בהדי הנך משום דהתם אשמועינן דהשבת גזילה קודם ולא שייך גבי תשומת יד, ורק דמרבה לו הכא מקרא זה דאפ"ה הישבון מיהא בעי לאח"ז, ועוי"ל דר' שמעון לא קאמר דהרבוי הוא להישבון, דר"ש סתם קאמר דמרבי' האמור למעלה למטה, ורק רב הוא דמפרש דהיינו להישבון, ובדר"ש נוכל לומר דלא מרבי כ"א לקרבן, דבהכי מיירי קרא דאו מכל, ולא להישבון, וכל זה ברור, וארווחנא ליישב בזה שיטת הרמב"ם (פ"א מהלכות שבועות) שלא הזכיר דבעינן יחוד כלי לענין קרבן שבועה, וכולם תמהו עליו שזה נגד סוגיא דב"מ, ולדברינו מבואר, דלדידן דפסקינן כר' יוחנן דמעות קונה אי אפשר לפרש קרא כרבא, דלהכי לא אהדר משום דמיחסר משיכה, ובע"כ לפרש כמו שפירשתי לר' יוחנן, וא"כ שפיר מוכח דלא בעינן יחוד כלי ודו"ק היטב בזה:
ואמנם אחרי כל האמור יוגדל הקושיא גם על מ"ש התוס' בכתובות, דיחוד בתורת משכון נמי מהני, והא מסוגיא דב"מ מוכח ההיפוך דאי כשיטת התוס' א"כ אפי' לרב חסדא נמי אין ראיה דלהכי לא אהדר קרא משום דמיחסר משיכה, הא שפיר נוכל לומר דיחוד דקרא מיירי בתורת משכון וא"כ הוי התביעה וההכחשה על המעות ולא על הכלי וכנ"ל, ולהכי לא אהדר משום דבתשומת יד אין שייך התנאי דהשבת הממון קודם להשבת הקרבן, אע"כ דבתורת משכון לא מהני יחוד, והנה בחדושי רעק"א הוכיח נמי דבע"כ שהיחוד הוא לחלוטין ולא בתורת משכון, דאי לשעבוד בעלמא הא לשעבוד לא מהני משיכה וכמ"ש הר"ן (רפ"ו דשבועות), ולדבריו משמע דלמ"ד מעות קונה נוכל שפיר לומר דהיחוד הוא רק לשעבוד בעלמא, ואי נימא כן היה מיושב מ"ש התוס' דבתורת משכון, דהיינו משום דאליבא דר"ש קאי התם, ור"ש לטעמי' דמעות קונה, אבל בסוגיא דב"מ דמוכחינן כריש לקיש דמשיכה קונה, בע"כ שהיחוד הוא לחלוטין, דאי לשעבוד בעלמא לא מהני משיכה, אכן תי' הזה אין נוח לי כלל דא"כ קשה טובא על רבא שמוכיח מזה כר"ל דבעינן משיכה דוקא, נהי דהשתא דאוכחינן כר"ל דמעות אן קונה, מוכח דהיחוד הוא לחלוטין, אבל מנ"ל להוכיח כזה, שמא כר' יוחנן דמעות קונה והיחוד הוא בתורת משכון, והא דלא אהדר קרא, היינו משום דבקרא מתנה דישיב הגזילה קודם וזה לא שייך בתשומת יד, ואיך שייך מזה להביא ראיה כריש לקיש, כיון שהראיה לא תוכל להיות כ"א אחרי שנדע דמשיכה קונה, וע"ז גופא אנו דנין ועוד הא תי' התוס' התם הוא אפילו לרבנן דפליגי אר"ש, דאי לר"ש לא הוו מקשו כלל את קושיתם ועמ"ש המהרש"א שם:
ומה שנ"ל בישוב שיטת התוס' דסברי התוס' שאין סברא לומר דהני אמוראי דס"ל מעות קונה יפלגו עם רב חסדא, דהא רב חסדא עצמו נמי סובר דמעות קונה וכמ"ש בב"מ שם בתוד"ה נתנה לסיטון, אלא כו"ע סברי כרב חסדא דבלא יחוד כלי לא מחייב קרבן שבועה, ואפ"ה קראי יתיישבו כהוגן כמו שכתבתי, דהיחוד דקרא היינו בתורת משכון שגם יחיד כזה מועיל, והא דלא הדרי' קרא לתשומת יד משום דכיון דהיחוד לא היה כ"א לשעבוד בעלמא, א"כ בע"כ דהתביעה הוא על הממון, ובקרא דוהשיב דרצה ללמדנו בזה דהשבת גזילה קודם להבאת האשם, לא מצי למיכלל גם תשומת יד, דאצלו לא שייך תנאי זה וכמו שכתבתי, אכן כל זה הוא למ"ש בתורת כהנים דמקרא זה נדע דהשבת גזילה קודם, אבל רבא לשיטתו אזיל דסובר (ב"ק דק"י) דדין דהשבת גזילה קודם ילפינן מקרא דכאשר, יכפר ע"ש, וא"כ קרא דוהשיב לא אשמועינן זה, ולכן לשיטתו לא מיתרצי קרא, דמ"ט לא אהדר קרא, אם לא שיאמר כריש לקיש דבעינן משיכה דוקא, ואז ע"כ שנאמר דהיחוד הוא לגמרי בתורת קנין גמור, דאי למשכון לא מהני משיכה, והא דלא מיהדר בקרא דוהשיב אע"ג דקרא מיירי בע"כ כשיחד לו דאל"ה לא מחייב קרבן שבועה, לאשמועינן דלפעמים אין צריך, והיינו היכי דלא משך ולאשמועינן דמשיכה דוקא, קונה, וראיית רבא אינה משום דרב חסדא, דדין דרב חסדא שפיר נוכל לאוקמי גם אליבא דמ"ד דמעות קונה וכמו שכתבתי, ורק ראייתו הוא משום דאי נימא דמעות קונה לא מיתרצי קראי, וכל זה הוא לרבא לשיטתו דוקא מוכח כן, דבאופן אחר לא מיתרצי קראי, אבל אנן לדינן שפיר מוקמינן קראי, כתורת כהנים, ואין מוכח מכאן שדוקא משיכה קונה, ואדרבא מוכח להיפוך דביחוד לתורת משכון נמי מהני, ואתי שפיר דברי התוס' במה שכתבו דיחוד בתורת משכון מהני, וגם מה שהקשו התם ניחא נמי, דודאי גם לר"ש ור' יוחנן בעינן יחוד כלי, ואלא דע"כ יוחזר הקושיא על הרמב"ם דלא הצריך יחוד כלי, הא למה שכתבנו כו"ע סברי הכי, וכ"ש דקשה טפי למ"ש הרמב"ם בפיה"מ לב"ק דדין דהשבת גזילה קודם ילפי' מקרא דכאשר יכפר כרבא, ולא שייך כל התירוצים דלעיל, ואפשר לומר דהרמב"ם לא יפרש כרש"י דמשו"ה מוקי רב חסדא ביחוד כלי משום קרבן שבועה, אלא כמ"ש הר"ח דמשום דכתיב והשיב את הגזילה, דמשמע הידוע, לומר שנתייחד כלי והדר בעיניה, דאי בהלואה גרידתא הא לא משלה המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה ניתנה, אבל קרבן שבועה לעולם חייב אפי' בלא יחוד כלי ע"ש, אלא דאכתי אין מדוקדק דא"כ היכי יתורצו קראי להרמב"ם, בשלמא למ"ד דסובר מעות אין קונה א"ש וכראיית רבא, אבל לרמב"ם שפוסק כר' יוחנן איך יפרש מ"ט לא אהדר, ואם כי אין בידי לפרש הכתובים אליבא דרמב"ם, מ"מ קושיא על הרמב"ם לא אדע ג"כ, דהא גם לר"ש ולר' יוחנן קשה היכי יתרצו הם, ואפי' לר"ל דסובר משיכה קונה מודה דלר"ש מעות קונה, וקשה גם לר"ל אליבא דר"ש קראי הללו, וא"כ כמו שיתרץ ר"ל אליבא דר"ש, ה"נ נתרץ אנן אליבא דר' יוחנן ורמב"ם, זולת למה שכתבתי לעיל מצינן למימר דטעם דר"ש ור' יוחנן משום דס"ל כהתו"כ אכן הרמב"ם דלא ס"ל הכי שפיר יקשה וצ"ע, והנה בפנ"י לב"מ שם כתב דלענין קרבן שבועה לא בעינן יחוד כלי אפי' לרב חסדא, דאל"כ למה כתב לתשומת יד, אע"כ דלענין קרבן שבועה לא בעינן יחוד כלי, אלא בא דלא הדר קרא לתשומת יד, היינו בקרא דהישבון ע"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו בזה, דא"כ מאי מוקי רב חסדא דתשומת יד דקרא מיירי בייחד לו כלי, אי לענין קרבן שבועה הא לא בעינן ואי לענין השבה הא באמת לא אהדרי' קרא כלל ודו"ק בכ"ז:
שם במחבר בין שמשכנו אחר ההלואה ה"ז שומר שכר, פי' משום פרוטה דרב יוסף דאילו מיתרמי לי' עניא וכו' וכמ"ש הסמ"ע והש"ך, דע דבדבר זה מהו פרוטה דרב יוסף איפלגו בזה הראשונים, הסמ"ע כאן הביא בשם הרשב"א טעם פרוטה זו משום דבאותו זמן שהלוהו אילו היה מזדמן עני הי' פטור מפרוטה צדקה, וא"כ בשכר הך פרוטה נעשה שומר שכר על המשכון כל זמן שאצלו המשכון, אבל דעת הרא"ש בתשובה הובא דעתו לקמן סעיף מ"ג דלא משום הך פרוטה דשעת הלואה נעשה שומר שכר, רק משום דכל זמן שהמשכון אצלו צריך לשטחו ולנערו ובאותו זמן פטור מלתת ריפתא לעניא, ולכך מחלק שדוקא בקבע לו זמן מתי יוכל לבוא ליקח המשכון וקודם הזמן שקבע אין רשות ללוה ליטול המשכון, וממילא הוי החיוב דשיטוח וניעור על המלוה כיון דאין בעל המשכון יכול לבוא לשטחו ולנערו, ולכך יש לו פרוטה דרב יוסף, משא"כ כשיש רשות ביד הלוה ליקח משכנו אימת שירצה אין כאן חיוב על המלוה לשטח ולנער, וא"כ תו לא הוה שומר שכר, כן הבין התומים כאן בסק"ו דהרשב"א והרא"ש מחולקים בזה וע"ש שצייר כמה נ"מ לדינא בין שיטת הרשב"א לשיטת הרא"ש, והנה זה לשון התוס' (ב"ק דנ"ז) בד"ה בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה וכו' עכ"ל, ומלשון זה שכתבו ודווקא בשעה שמתעסק בה כגון שוטח לצורכה, היה משמע נמי לכאורה דס"ל כשיטת הרא"ש דדוקא משום הנאת שיטוח וניעור הוא דהוה שומר שכר ולא משום פרוטה דשעת הלואה, אכן לבבי לא כן ידמה לחלק בין הדיעות הללו ולומר דהרא"ש סובר דהנאה דשעת הלואה לא חשיבה הנאה, חדא דאין זה סברא, דלמה יגרע המצוה דהלואה עצמה מהמצוה דשיטוח וניעור, ואדרבה עיקר המצוה הוא בשעת הלואה, ובשמ"ק לב"מ שם הביא בשם הריטב"א נמי דהעיקר הוא אם בשעת הלואה נעשה מצוה, וכל שאין בתחלתו מצוה, אף בשיטוח וניעור לא נעשה שומר שכר ע"ש בטעמו, ועוד דבהדיא כאב הרא"ש בב"ק שם וז"ל ורב יוסף אמר שומר שכר וזהו שכרו דאי מיתרמי לי' עניא בשעה שהוא מכניסה לביתו או בשעה שהוא עוסק בצרכי אבידה כגון אם היא בהמה ומאכילה או משקה ואם הוא טלית ושוטח או מנערה פטור מליתן פת עכ"ל, הרי להדיא דגם משום הנאה דמכניסה לביתו הוה שומר שכר, ומה שכתבו התוס' התם דדוקא בשעה דמתעסק בשיטוח וניעור, אין כוונתם דשומר שכר לא הוה כ"א משום ההנאה בשעה ששוטחה, ואתו למעוטי הנאה דשעה שמכניס לאבידה, דזה אינו, ובודאי הנאה דשעה שמכניסה הוה הנאה, ונעשה משו"ה שומר שכר לכל משך הזמן שהאבידה בביתו, ואלא דמה דדייקו בשעה דמתעסק בשיטוח אתו למעוטי משיטת הראב"ד דסובר דכל משך שהאבידה בביתו אפי' בשעה שאינו מתעסק לצורכה פטור נמי מלמיתב ריפתא לעניא, דכל הזמן שהאבידה בביתו עוסק במצוה הוא דמיקרי, הובא דבריו בשמ"ק שם, וע"ז כתבו שדוקא בשעה שעוסק בצרכי האבידה בשיטוח וניעור הוא דפטור למיתב לעניא, אבל בשעה שהיא בביתו ואינו עוסק בה מחויב למיתב ריפתא, אבל שומר שכר הוא דהוי רק בשביל הנאת המצוה דשעה שמכניסה לביתו לחוד, ואלא דאי בשעה שבאה לביתו לא היה מצוה וכגון באבידה כזו שבאה מעצמה לביתו מבלי שהיה עוסק לאספה לביתו, בכה"ג הוה שומר שכר נמי בשביל הנאת שיטוח, ועל דרך הזו יתפרש גם כוונת הרא"ש, וממה שחילק הרא"ש בין קודם הזמן שקבע לאחר הזמן אין ראיה דסובר דהנאה דשעת הלואה לא חשיב הנאה ודלא כרשב"א, דאפי' לשיטת הרשב"א נמי צ"ל דלאחר הזמן שקבע לא הוי תו שומר שכר, משום דאחר הזמן הוה כשומר שכר שכלה זמן שכירותו שאינו אלא שומר חנם, דכשקיבל המשכון לשומרו לא היה בדעתו לשומרו רק עד כלות ההלואה וכשקבע לו זמן הוה כאומר איני שומרו עוד יותר בשכר זה וכמ"ש הנתיבות, וגם הש"ך משוה דעת הרשב"א להרא"ש ע"ש בסק"י:
ואין להקשות דלמה שכתבתי דהנאה דשעת הלואה הוה הנאה לכו"ע א"כ היכי משכחת לכל לוה ושואל שיהא חייב באונסים, הא המשאיל והמלוה מצוה הוא דעבדי בזה שמלוה או משאיל ומשתכר פרועה דרב יוסף ונמצא דאין כל הנאה של שואל דהא גם למלוה יש הנאה ובמשנה הא שנינו השאילני ואשאילך הוא דהוה שו"ש, ודוקא בכה"ג דגם השואל השאיל חפץ אחר הוא דלא הוה שואל, הא בלא"ה הוה שואל וחייב באונסין, ותיפק לי' דאפי' אם לא השאיל לו חפץ אחר נמי יש הנאה, למשאיל, דמשתכר פרוטה דרב יוסף, והר"ן בתשובה הביאו הש"ך לקמן ס"ק כ"ט דבשואל ספר מחבירו אין חייב באונסין משום דהמשאיל מצוה עביד ומשתכר פרוטה דרב יוסף ע"ש, ומאי שנא ספר, הא כל מה שמשאיל עביד מצוה, ועיין ברש"י (סוכה דמ"ט ע"ב) דמוכח להדיא דגם בשואל כלי הוה מצוה, דעל מ"ש בגמרא שם גדול גמ"ח יותר מצדקה דגמ"ח בגופו וממונו, פרש"י דמלוה מעות ומשאילו בהמה וכלים, הרי להדיא דגם במשאיל כלי הוה בכלל גמ"ח, וכן מוכח נמי מש"ס (ב"מ דפ"ב) גבי השבת העבוט דילפינן מקרא דולך תהיה צדקה, דלפי שהמלוה על המשכון קונה משכון לפיכך נקרא זה בשם צדקה אף דאינו רק לפי שעה, שישתמש בו בעליו ואח"כ יחזיר לו, והרי להדיא דמשאיל כלים הוה בכלל צדקה דהיא ודאי מצוה דאורייתא, וא"כ למה יתחייב כל שואל כלים באונסין, הא מצוה עביד ומשתכר פרוטה דרב יוסף, ואלא דבזה יש לומר דמשום דכלי עבידא להיות נפחת ע"י תשמיש, משו"ה לא חשיב נהנה בזה שמשתכר פרוטה זו, דהפחת הוא ודאי יותר מן ההנאה, ולהיפך יש להקשות על הר"ן שכתב דבשואל ספר חשיב נהנה משום פרוטה דמצוה, הא ספר נמי מצוי הוא להתקלקל ע"י תשמיש וכמ"ש הרמ"א (או"ח ס"ס י"ד) דמשו"ה אסור ליכנס לבית חבירו ולקרות מתוך ספריו של בעה"ב דעביד להתקלקל ע"י רוב תשמיש, ואמנם גם בזה י"ל דהר"ן מיירי בספר העשוי מקלף כדרך רוב הספרים שלהם שהיו רגילים לעשות מקלף ואין רגיל להתקלקל כ"כ מהר, והרמ"א מיירי בספר הנדפס על נייר שנוח להתקלקל, ועוד י"ל דודא הפחת שבספר לא דמי לפחת שארי כלים דנפחתים הרבה ע"י תשמיש, ומשו"ה לא חשיב נהנה, כיון דנפסד הרבה ע"י תשמיש יותר מההנאה דמשתכר בפרוטה דרב יוסף, ואתי שפיר מ"ש הר"ן דפטור באונסין משום דגם המשאיל נהנה, ואפ"ה לא קשה ע"ז ממ"ש הרמ"א שגם בספה אסור ליקח שלא מדעת חבירו, דלענין שאילה שלא מדעת גם היזק כל דהוא אסור לעשות לחבירו ואפי' פחות מפרוטה נמי, משא"כ לענין חיוב אונסין כיון שההנאה של המשאיל הוא יותר מן הפחת שנפסד ע"י תשמיש, נמצא דהמשאיל נהנה ואין כל הנאה של שואל ומשו"ה פטור, אבל אכתי יקשה מלוה מעות, דהתם ודאי מצוה איכא וגם נפחת ליכא, וא"כ למה יחויב הלוה באונסין כיון דגם למשאיל יש הנאה, והנה קושיא כזאת הקשה המקנה בחדושיו (קדושין דמ"ז) במה דאמר התם רבה דאפי' למאן דס"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה, מ"מ לענין אונסין מודה דחייב דלא גרע משאלה, והא ודאי גרע, דהלוואת כסף דעביד מצוה שהלוהו א"כ אין כל ההנאה שלו, משא"כ בשאלה דליכא מצוה, והן אמנם דתירוץ דרבה לשיטתו דסובר שומר אבידה שומר חנם ולית לי' שכר מצוה לענין דינא, משו"ה שפיר קאמר דלא גרע משאלה ע"ש, ולענ"ד יש להשיב ע"ז מדברי הקצוה"ח שכתב לקמן (סי' ש"מ) דאפי' יש לו להמשאיל הנאה פחות מפרוטה תו אין חייב נמי השואל באונסין, ואע"ג דלענין שומר שכר לא הוה דינו כשומר שכר כ"א כשהשכירות הוא לא פחות מפרוטה וכמ"ש הש"ך לקמן (סי' ש"ג סק"א) דאם נותן לו בשכירותו פחות מפרוטה לא הוה שומר שכר, מ"מ לענין זה דיוצא משואל מהני גם אם יש לבעלים הנאה פחות משוה פרוטה דלא חשיב תו כל הנאה שלו ע"ש, ובחבורנו לב"מ (דצ"ו ע"א) הבאתי להוכיח מן הסוגיא דהתם כהקצוה"ח דבהנאת המשאיל פחות מפרוטה נמי יוצא מתורת שואל, דהכי, איתא התם שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו, ורש"י פי' בעיא זאת לענין חיוב אונסין, אם מחויב באונסין בכה"ג דהנאת המשאיל הוה כמוה מפרוטה, ואינו מבורר לי הספק שראוי ליפול בזה וליפטור השואל, דהא חיובא של שואל אינו משום הנאה, ורק משום דכיון שהחפץ שאול לו לעשות בו מלאכה שכל הנאת המלאכה של שואל, ממילא נחשבת הבהמה כשלו במשך זמן השאילה אחרי שכל ההנאה הוא של שואל ולא לבעלים, דאין לומר דחיובא דשואל הוא משום ההנאה שנהנה מן השאילה, והנאה הזאת הוא שכר חיוב על שמירתו, דא"כ לא היה צריך להיות כ"א שומר שכר לחייבו בגניבה ואבידה, דהיכי שהחיוב הוא משום השכר אינו כ"א שומר שכר, דאטו שומר שכר שיקח שכר רב יתחייב משום הכי באונסין, ועוד דאי משום ההנאה יבוא חיובו, א"כ מאי קא מיבעי לי' כלל, דהא פשיטא דהנאה פחות מפרוטה לא מיחשבה כהנאה, וכמו בשומר שכר שנתנו לו בשכרו פחות מפרוטה דלא הוה שומר שכר, וכמ"ש הש"ך בסי' ש"ג, ומאי שנא בשומר שכר דפשיטא לי' דפחות מפרוטה לא חשיבה הנאה, והכא מיבעי לי', אע"כ דעיקר ההפרש שבין שומר שכר לשואל הוא, דבשומר שכר דחיובו הוא משום הנאת השכר שיש לו בעד השמירה, ופשיטא דפחות מפרוטה לאו כלום הוא ולא נחשב כשכר, ובשואל הוה החיוב משום דכיון דשאילה היא לו להשתמש בה כחפצו, באופן שכל הנאת השימוש יהיה שלו לחוד ולמשאיל אין שום הנאה,הוה למשך השאילה בעלים של החפץ, דהא כל החפץ להנאת תשמיש הוא עומד, וכיון דכל ההנאה הוה מעתה לשואל נחשב הוא כבעלים עליו ומשו"ה חייב באונסין דכשלו הוא דנאנס, ואפשר לומר דהתם נמי אטעמא דבעיא קמייתא דשאלה לרבעה סמיך, ומשום דבעינן כדשיילי אינשי, וסתמא דאינשי לא שיילי בפחות מפרוטה, ואם כי אח"כ מצאתי בבאה"ג לקמן (סי' שמ"ו) כתב בקצרה דטעם כדשיילי אינשי אכולהו קאי ע"ש, אכן קצת דוחק הוא, ואפשר דמשו"ה נייד הרמב"ם מפרש"י ומפרש דכולי הנך בעיא דהתם לאו לענין חיוב אונסין מיבעי, אלא לענין שאלה בבעלים ע"ש, ולפ"ז ניחא דמספקא להו בפחות מפרוטה, דכיון דעיקר דין דבעלים הוה חידוש ואין לך אלא חידושו כסתמא דשאילה הרגילה, דמסתמא שאלה דקרא מיירי בשאילה הרגילה, דשאלה לתשמיש פרוטה, והנה אם כי מתחלה רציתי לומר דדין של הקצוה"ח הנ"ל יהיה תלוי בין המחלוקת של הרמב"ם ורש"י בפירוש הבעיא דהתם, דלהרמב"ם דמפרש לענין בבעלים, אבל לענין חיוב אונסין פשיטא דאפילו בשאלה פחות מפרוטה חייב, ולכן כמו דהנאה דשואל סגי אפי' פחות מפרוטה, כ"ש דהנאה דמשאיל דסגי בפחות מפרוטה, וכי נהנה גם בפחות מפרוטה לא הוה תו כל הנאה דשואל, ולרש"י דגבי הנאה דשואל מספקא לן דשמא דוקא הנאת פרוטה בעינן ובפחות לא מיקרי הנאה, א"כ יש לומר דספק הזה שייך נמי לגבי הנאת משאיל ולומר דפחות מפרוטה לא מיקרי הנאה, אכן למה שכתבתי דבחיובא דשואל לא משגחינן על שיעור הממון שנהנה, דטעם חיובו אין זה משום הנאת הממון דבעינן בו פרוטה דוקא שיעור ממון, אלא עיקר החיוב משום דמשתמש בו לצורכו בכל הנאת התשמיש הוה כשלו למשך זמן השאילה, ולפ"ז פשיטא דאם גם למשאיל יש איזה הנאה אפי' פחות מפרוטה ממילא לא הוה כשל שואל לגמרי וליכא לחייבו בחיוב דאונסין, דמשום מאי תחייבו, אי משום שיש לשואל שכר על שמירתו, משו"ה אין לחייבו כ"א בגניבה ואבידה כשומר שכר, ואי משום דהבהמה שלו, הא פשיטא דכיון שיש למשאיל קצת הנאה לאו ככולו של שואל הוא, והרי הוכחתי בזה כהקצוה"ח דאפי' אם הנאת המשאיל הוא בפחות מפרוטה נמי לא מחייב תו באונסין, ועיין מה שכתבנו בחבורנו לב"מ בארוכה ולפ"ז יש לדון דגם לרבה דסובר דשומר אבידה לא הוה שומר שכר, מ"מ בשואל יודה גם הוא דלא הוה שואל, דהא התוס' (ב"מ דכ"ט) כתבו בטעם דרבה משום דאפשר דלא מיתרמי עניא, וא"כ אפשר דאין הנאה זו שוה פרוטה, ובשומר שכר הא לא הוה שומר שכר בפחות מפרוטה וכמ"ש בשם הש"ך, ולכן ס"ל דשומר שכר לא הוה, אבל מ"מ גם רבה יודה דעכ"פ הנאה כל דהוא מיהא הוה, וא"כ כיון דהמשאיל יש לו הנאה קצת אף דלא הוה הנאה שוה פרוטה, א"כ אין כל הנאה שלו יפטור מאונסין, דלענין לבטל מעלת השאילה פגי גם כשיש למשאיל הנאה גם בפחות מפרוטה, ויישבתי בזה קושית הש"ך לקמן סקכ"ט על מ"ש הסמ"ע דינו של הר"ן בפשיטות דשואל ספר אין חייב באונסין, והא דין זה אינו כ"א לשיטת הר"ן שפוסק כרב יוסף, אבל הפוסקים כרבה הוה שואל גמור וחייב באונסין, וא"כ לדידן הוה ספיקא דדינא והמע"ה ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא דדוקא שומר שכר הוה לרבה משום הנאה זאת, דלא חשיבה לדידה הנאת פרוטה, אבל לבטל כח השאילה סגי גם לרבה, ושוב ראיתי שקדמוני בזה הקצוה"ח לקמן סקל"ד, ומפני יקרת הדברים לא זזה המשנה שוב ממקומה, ולפ"ז נדחה תירוצו של המקנה הנ"ל, ואכתי יוחזר הקושיא מההיא דקדושין דמאי קאמר דלענין אונסין מודה דלא גרע משאילה, ואמאי חייב באונסין כיון דמצוה עביד בהלואה זו ומשתכר פרוטה דרב יוסף ויש גם הנאה למשאיל, ונהי דלרבה אין שוה הנאה זו פרוטה, הא הוכחנו דלבטל מעלת השאילה סגי גם אם יש הנאה כל דהו למשאיל, ולכן נראה עיקר בזה דהא דהוה שומר שכר היינו דוקא כשמקבל שכר מהבעלים, וכן במשאיל כשנהנה משל שואל בזה הוא דאמרינן דאין כל הנאה שלו, ומשו"ה הא תינח בשומר אבידה או במלוה על המשכון דההנאה בא לו מממון של בעל אבידה או הלוה, שפיר הוה שומר שכר, משא"כ בהלוהו מעות או חפצים, אע"ג שמצוה עביד ומשתכר פרוטה דרב יוסף, אבל הנאה הזאת מממון שלו הוא דמקבל, וא"כ למה יהא שומר שכר או יבוטל כח השאילה כיון דמשל בעלים אין מקבל שום הנאה וכ"כ הנתיבות ע"ש, ומ"ש הר"ן בשואל ספר דפטור באונסין, משום דהתם מיירי שהשואל נתן למשאיל חפץ אחר למשכון והמשאיל הרי מחויב בשיטוח וניעור של המשכון, וההנאה הזאת הוא משל השואל בא לו, משו"ה שפיר מבטל לכח השאילה, ועין מה שכתבנו עוד בחדושנו בסמוך סעיף ג' בכוונת הר"ן באופן אחר באריכות גדול ודו"ק היטב:
שם בש"ך ס"ק י"ז הוכיח דטעם דניזק נעשה שומר שכר הוא מטעם דתפס אחובו ולא מטעם דיכול לקדש בו את האשה, והוכיח זה מסוגיא דריש (פ' שור שנגח דו"ה) דהרי לר' ישמעאל דאמר בעלי חוב נינהו אינו יכול לקדש בו האשה כדאמרינן הקדישו ניזק איכא בינייהו דלר' ישמעאל אינו קדוש, וכיון שאינו קדוש לר' ישמעאל ממילא אינו יכול לקדש בו את האשה כמבואר בקדושין פ"ב דכל שאינו יכול להקדיש אינו יכול לקדש בו האשה, אע"כ דבההוא הנאה דתפס אחובו הוא דנעשה שומר שכר ע"ש, ולענ"ד יש להשיב על ראיה זאת, דהא דא"ר ישמעאל הקדישו ניזק אינו קדוש, היינו כשהקדישו בעודנו השור ביד המזיק, אבל בגוונא דמיירי התם בב"ק כשתפסו ניזק לגבות בו, שפיר יש לומר דגם לר' ישמעאל הוה קדוש, וכן יש להוכיח דרש"י גופא סובר הכי, דבסוגיא שם קאמר איתמר נמי א"ר יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו, ופי' דכי היכי דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא בפ' המניח (דף ל"ג) בהקדישו ניזק דלר' ישמעאל אינו קדוש ולר"ע קדוש, כך בין ר"ש ור"מ דבפ' שור שנגח איכא נ"מ זה, דלר"ש קדוש ולר"מ לא קדוש, ולפי גירסא זאת צ"ל דאפי' בכה"ג דמיירי התם דתפסו ניזק נמי אין קדוש לר' ישמעאל, והכי מפורש בשמ"ק שם בשם הראב"ד דלגרסא זאת אינו קדוש אע"ג דתפס, אכן רש"י בפ' שור שנגח מוחק לגרסא הזאת, ובשמ"ק הקשה על רש"י דמחקה לגרסא זאת ולא נתן טעם למה מחקה, ולמה שכתבתי יש לומר דהיינו טעמו משום דסובר בבכה"ג שהשור הוא ביד הניזק גופא יכול להקדישו אפי' לר' ישמעאל דכיון שתפסו לגבות קנה את השור לגמרי, וכ"ש הוא ממ"ש הרמב"ם דאפי' במשכנו שלא ברשות ב"ד קונה המשכון גם אם נטלו בזרוע כ"ש התם בב"ק דמיירי שהמזיק מסרו מרצונו להיות למשכון על חובו וכמ"ש המפרשים וכן הוא בירושלמי בב"ק שם דמיירי שמסרו לו, ואין להקשות דא"כ באמת למה הוצרך רש"י לטעם דתפיס אחובו, ולא פי' דמשו"ה הוה שומר שכר משום דיכול לקדש, דיש לומר דמילתא דפסיקא בעי למינקט, דאילו טעם דיכול לקדש בפלוגתא תליא, דהא כמה ראשונים קיימו את הגרסא דהקדישו ניזק איכא בינייהו, והם סברי שאפי' לאחר דתפיס לא מהני הקדישו של ניזק וכמ"ש בשם הראב"ד, ואליבייהו באמת אינו יכול להקדיש, משו"ה כתב רש"י מילתא דפסיקא, אבל באמת לרש"י גופא מוכרח דסובר דבכה"ג דתפסו ניזק יכול להקדיש גם לר' ישמעאל ודו"ק:
שם בש"ך ס"ק כ"ב הביא מ"ש מהרש"ל (פ' הכונס) להכריע בראיות דהלכה כרבה דהוה שומר חנם וכו' ע"ש, והנה אחת מראיות הרש"ל הוא מהא דמסקינן בחולין (פ' כיסוי הדם) דמכסין בעפר של עיר הנדחת דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואף בשופר הוה שרי אי לאו משום דבעי שיעורא וכתותי מיכתת שיעורא, וכן לולב של אשירה מהאי טעמא, ואמאי הא נהנה פרוטה דרב יוסף בשעה שעוסק במצוה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא, אלא דמוכח מהתם דפרוטה דרב יוסף לא חשיבה הנאה, וק"ו דלחושבו שומר שכר אי אפשר משום זה ע"ש שתמה מזה מאוד על הר"ח ור"ג שפסקו דהלכה כרב יוסף, וכבר הקדימוהו בקושיא זאת התוס' (שבועות דמ"ד ע"ב), ולא זכיתי להבין דמה דמיון הוא זה לעפר ושופר של עיר הנדחת, דהתם האיסור הוא רק בגוף העפר והשופר דלא קפדה התורה כ"א שלא יהנה מגוף העפר והשופר, והמצוה הוא התקיעה בשופר והכיסוי בעפר, ואע"ג דהמצוה נעשית ע"י גוף השופר והעפר, אפ"ה זהו לא מיקרי הנאה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וההנאה דלא בעי למיתב ריפתא, זה לא תבוא מהעפר והשופר כלל, כ"א מהתקיעה בשופר והכיסוי בעפר כי רק זהו עיקר המצוה, והעפר והשופר גופייהו אינם אלא גורמים להיות נהנה בפרוטה דרב יוסף, והתורה לא אסרה כ"א גוף האיסור ולא מה שבא בגרמא שלו, כי עיקר פעולת המצוה עושה האדם בתקיעתו ובכסויו, והאיסור הוא רק על גוף השופר והעפר שלא יהנה מגופם, ולא מה שעל ידם יוגרם הנאה בהצטרפות פעולות האדם, ולא דמי למודר הנאה דאסור להחזיר אבידתו מטעם פרוטה דרב יוסף, ולמה לא נימא נמי דעצם החזרה אין זה הנאה להמשיב, ורק מה שמשתכר פרוטה דרב יוסף, וא"כ ההנאה בא לו לא מגוף האדם שמודר ממנו, דהתם כשנודר. מן האדם ודאי דלאו מהנאה דגוף האדם נדר, דמה הנאה שייך בגוף האדם, דאטו נדר שלא יהנה מבשרו, אלא ודאי דכוונת הנודר לאסור נפשו ממעשי האדם ופעולותיו, וא"כ כל ההנאות שיבואו לו בגרמת האדם בכלל איסור הנאה הן לגביה, אבל כשאסרה התורה הנאת עיר הנדחת לא אסרה כ"א הנאה מגופן של דברים הללו ולא מגרמתן וק"ל:
סעיף ג' בקצוה"ח סק"י כתב וז"ל נשאלתי באחד שהשאיל ללוה שלו את משכונו על יו"ט והלוה הבטיחו עבור זה מתנה אם המלוה רשאי לקבל משום חשש ריבית או כיון דאינו מקבל עבור ההלואה אלא עבור שאלת המשכון דלא היה צריך להחזירו ועבור זה נותן לו המתנה והשיב דהוה ריבית גמור, וראיה מהתוס' (קדושין ד"ח) בהא דא"ר יצחק מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה ואם אינו קונה משכון צדקה מנין, והקשו התוס' דהא איכא צדקה במה שמחזיר לו לשכב עליו וי"ל דדייק מדכתיב ושכב בשמלתו וברכך ואי לא הוה קונה לו א"כ כשמברכו העני הו"ל ריבית דברים ע"כ, מבואר מזה דאי לא הוה קונה משכון מברכו בעת חזירתו של המשכון הוה ריבית, ומכ"ש אם נותן לו ממון, כיון דבמשכנו בשעת הלואה מידי ספיקא לא נפקא אם תונה המשכון מדר' יצחק, וגבי קדושין פסק הרמ"א (אה"ע אי' כ"ח) דאינה מקודשת, וכיון דהוה ספיקא דאורייתא באיסור ריבית ספיקו להחמיר ואינו רשאי לקבל ע"ש, ובנתיבות הביא את דברי הקצוה"ח והרחיק עוד ללכת דאפי' במשכנו שלא בשעת הלואה נמי אסור, ותמה על קצוה"ח שהביא ממרחק להוכיח מן התוס', בשעה דש"ס ערוך בב"מ (פ' איזהו נשך) וביו"ד (סי' קס"ד) דאפי' במשכנתא בנכייתא אם חוזר ומשכיר ללוה דאסור דלית הלכתא כחכירי נרשאה ומכ"ש כשממושכן אצלו המשכון בחנם שאסור להשכירו ללוה לקבל שכר והוה ריבית גמור אפי' במשכון שלא בשעת הלואה ע"ש, ואנכי תמה אקרא על דבריהם שהחליטו דריבית גמור יש בזה, הא ריבית לא הוה כ"א כשנותן לו יותר בשביל שכר המתנת המעות וכמבואר בב"מ (דף ס"ג) אמר ר"נ כללא דריביתא כל אגר נטר לי' אסור, והכא הא אין נותן לו את המתנה בעד המתנת המעות, כ"א בעבור חזרת המשכון, ועוד אפי' אם היה המתנה בעד המתנת המעות נמי לאו ריבית גמור דאורייתא הוא, דריבית דאורייתא אינו כ"א בדקצף בשעת הלואה, ואפ"ה על התוס' גופא לא קשה, דהיהך מביאין ראיה מן התורה, והא כל דלא קץ בשעת הלואה אין איסור מן התורה, די"ל דבשעה שהגיע זמן הפרעון מתנה עמו שיברכו בעד הרחבת הזמן והוה כמתנה בשעת הלואה וכמ"ש הנתיבות אבל בנידון דקצוה"ח שלא התנה עמו מתחלה וגם עתה לא הגיע זמן הפרעון עוד, דאינו מחזירו כ"א על החג, מה ריבית קצוצה יש בזה, ומה שהביא הנתיבות ראיה מן הש"ס דב"מ ומן הדין המפורש ביו"ד דאפי' במשכנתא בנכייתא אם חוזר ומשכירו ללוה אסור, לענ"ד אין זה ראיה כלל, דהתם לא הוי האיסור במה שהשכיר להלוה מחדש, אלא שחוזר וניעור האיסור שהלוה לו בנכיתא דהא באמת כל נכייתא הוי לן לאסור, משום דמלוה ודאי דאין נותן לו כפי שווי השדה לפירות, וא"כ בעד שכר מעותיו הוא דמוזיל גבי', ורק עיקר ההיתר הוא משום שגם אם נשתדה השדה ואין למלוה כלום אין מנכה לו מחכירו, וכיון שיורד על הספק משו"ה שרי כמבואר בש"ס ופוסקים, אבל כשהשכיר שוב השדה להלוה, והלוה הוא דמשלם לו כל שנה, וא"כ אין המלוה יורד לספיקא כלל, דגם אם ישתדף השדה ישלם לו הלוה, והלוה ודאי שישלם לו בחכירותו יותר ממה שמלוה מנכה לו, דהא כל נכייתא הוא בפחות מן השווי, ונמצא דמה שנוטל יותר הוה זה ריבית, ובשמ"ק לב"מ שם בעובדא דחכירי נרשאה הביא בשם רש"י דמאן דעביד הכי הוה ריבית קצוצה משום דאין ספק בפירותיו, וכ"כ עוד שם בשם תלמיד הר"ף וז"ל ולאו מילתא היא דמ"מ הוי ריבית מה שהלוה נותן כור בשביל חכירות דאע"ג דהמלוה מנכה לו מן החוב כנגד מה שהלוה נותן לו בחכירות מ"מ מיחזי כריבית, דאינו מנכה לו אלא מעט בכל שנה והכור שהלוה נותן לו הוה הרבה יותר, ואע"ג דכה"ג הוה מותר אם הקרקע בידו, מ"מ שאני הכא דכמו כן יש ספק דשמא ישתדף ולא יטול כלום ולעולם מנכה לו מחובו כמו אם תעשה פירות אבל עתה שהיא ביד הלוה בחכירות לעולם ולוה נותן לו חכירתו כור לשנה יותר ממה שהמלוה מנכה לו וא"כ מיחזי כריבית עכ"ל, והרי להדיא כדברינו דהתם הוה האיסור לפי שעי"ז שהשכיר ללוה חזר וניעור האיסור הראשון של ההלואה בנכייתא, וגם התם לא הוה ריבית גמור דאורייתא לכל הפוסקים, רק רש"י הוא היחיד שכתב דהוה ריבית קצוצה, אבל הכא בנ"ד דתחלת ההלואה בהיתר גמור היה בלא שום ריבית, וממילא אין שום איסור במה שלוקח שכר השימוש ואפי' אם הוו אמרינן דגם בכה"ג יש איסור ריבית' עכ"פ ריבית גמור ודאי דלא הוה ואינו אלא מיחזי כריבית, וכיון שבדין דקונה משכון בשעת הלואה הוי רק ספיקא והרבה ראשונים סברי דאפי' משכנו בשעת הלואה קונה, וכיון שאינו אלא ספיקא הוה ספק דרבנן ולקולא, וכ"ש דלמה שכתבתי דגם ריבית דרבנן לא הוה כאן ואין זה כלל ספק, כן נלענ"ד נכון להתיר ובשגם שעיקר היסוד של הקצוה"ח מן התוס' דקדושין לאו דסמכא הוא, דהא התוס' גופייהו תי' שם תירוץ אחר על קושיתם דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו, ותי' זה הוא עיקר, וכן משמע בש"ס דהא ר' יצחק קאמר אם אינו קונה משכון צדקה מנין, משמע דלא הוה צדקה רק אם קונה משכון ולא בשביל שמחזיר המשכון וזה ברור:
ומ"ש עוד הקצוה"ח להוכיח דבשעת הלואה אינו קונה משכון מדפסק הרמ"א דאינה מקודשת, ומשמע דמאן דסובר דלקדושין מהני אפי' בשעת הלואה סובר דקני משכון גם בשעת הלואה, לא בדקדוק כתב כן, דהא התוס' גופייהו מן הסוברים דבשעת הלואה לא קני משכון ואפ"ה לענין קדושין סובר דמהני אפי' במשכנו בשעת הלואה וכמ"ש להדיא בקדושין שם, ומטעם דכיון דבשעת הלואה בני קנין גמור, בשעת הלואה נמי מהני לקדש האשה, ואין להקשות דהא התוס' סברי דאפי' שלא בשעת הלואה אינו קונה קנין גמור להתחייב באונסין כ"א לענין שמיטה וקדושין, ואי גם בשעת הלואה כן מה איכא בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה וכקושית הש"ך לעיל סק"ט, דהא שלא בשעת הלואה הוה החיובים מטעם קנין שקונה המשכון, ומה שאינו חייב באונסין הוה מטעם דאין כל הנאה שלו וכמו שכתבתי לעיל, אבל בשעת הלואה אין זה מטעם קנין כ"א משום דאלים שעבודו וכדדייק לשון התוס' בקדושין כיון דבשלא בשעת הלואה קני וכו' אף בשעת הלואה אלים שעבודו לקדש בו וכו', ובזה סרה כל דברי הש"ך דלעיל סק"ט מה שנתקשה בדברי התוס' ודו"ק היטב: