אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן עא

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן עא

סימן ע

סעיף א' בהג"ה ואפי' היה ללוה מיגו כו' עיין מ"ש הסמ"ע והש"ך לחלק בין אם המיגו בעיקר הנאמנות, ועיין בחדושנו לעיל (סי' ע' סעיף ג') מה שכתבנו בזה.

שם בפ"ת הביא ספיקו של הפמ"ג בתרי ותרי במקום רוב ועיין במה שכתבנו מזה בחדושנו לקמן סי' ע"ח:

שם במחבר אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה הואיל וירד למנין אם פרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע, פי' וכל הארבעה עדים כשרים אפי' אותן השלשה שנגד הנאמנות שלו נמי לא מיפסלי עדותן ובש"ך ס"ק ה' הביא בשם רב האי גאון דבאם אמר הרי את נאמן עלי כשלשה ואתו ארבעה לא נשאר כ"א עד אחד כשר ולא יוכל לחייבו כ"א שבועה, דבשלשה שכנגד הנאמנות הם פסולים וע"ש שכתב דצריך להחמיץ את הדין הזה, ולענ"ד נראה להביא ראיה לדברי רב האי גאון ממ"ש בש"ס (שבועות דל"ב) על המשנה דהיו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שניהם חייבין, ופריך הש"ס בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה הראשונה אלא ראשונה אמאי התחייב והא קיימא שניה, ואי כהש"ך מאי פריך, והא יש לומר דמתני' מיירי דהלוה נתן נאמנות למלוה וירד למנין ואמר כשלשה ויש לו ד' עדים דפרע לו, ולכן גם הראשונה חייבת דבלא עדותן לא נתקיימה עדות השניה לבד כיון דיש לו נאמנות וצריכין נמי לעדות של הראשונה דעי"ז יפטר הלוה דפרעו בפני ארבעה ה"ז פרוע ומשו"ה חייבין, אע"כ כרב האי גאון דאי בכה"ג לא נשאר כשר כ"א עד הרביעי, ולא מצי כ"א לחייב שבועה ושני הכתות צריכים להיות פטורים, מיהו גם על הפוסקים שפסקו דלא כרב האי גאון אלא דכולם כשרים, אפשר ליישב, דבלא"ה הדין דקתני במשנה דשניהם חייבין לאו מילתא דפסיקא הוא דתמיד חייבים, אלא דהש"ס מוקי לה בכגון, כגון שהיתה שניה בשעת כפירה קרוביו בנשותיהן, אבל אי לאו בכה"ג איה"נ דראשונה פטורה, וצ"ל דהמקשה פריך על מה דסתים התנא דשניהם חייבין דמשמע לעולם כן הוא הדין, וע"ז הקשה אמאי, והתרצן השיבו דבאמת מה דנקיט התנא דשניהם חייבין לאו מילתא דפסיקא הוא אלא כגון שהיו קרובים, וכיון שכן שפיר י"ל דהוה"ד דהו"מ לשנויי נמי דמתני' מיירי כגון שנתן לו נאמנות, וחדא מהני כגון נקיט התרצן ודו"ק:

שם בש"ך ס"ק א' עוד נלפע"ד דהכא הוה אנן סהדי שלא פרעו כיון דהתנה עמו דהיאך יפרענו ויאמינו למלוה ולא גרע מאל תפרעני אלא בעדים ע"ש, והחכ"צ בהגהותיו על הט"ז הקשה דהא תלמוד ערוך הוא (ב"מ דל"ה) דאורחא דלוה להימני' למלוה דמקיים בו תומת ישרים תנחם, ולק"מ דהר"ן (פ' שבועת הדיינים) כתב דלכך באמר לו אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן לומר פרעתי משום דודאי דאינו פורע לו בינו לבינו דכיון שהלוה רואה שהמלוה אינו מאמינו ה"נ אינו מאמין גם הוא להמלוה ופורע בעדים כדי להוציא נפשו מהחשד ע"ש, הרי שהסביר טעם דהאנן סהדי בזה משום דהלוה קפיד שהמלוה אינו מאמינו ולא שייך זה, כ"א במקום שהמלוה התנה עמו אל תפרענו אלא בעדים, או שהתנה שיאמין לו, בזה הוא שפיר קפיד הלוה ע"ז, משא"כ בההיא דהמפקיד דשום תנאי מצד המלוה לא היה ע"ז, ולכן מצד עצמו אמרינן שפיר דלוה יאמין למלוה וזה ברור, ועוד דהתם קאמר הש"ס כן במעשה שכבר נעשה, שנאבד המשכון ומאמין הלוה למלוה שאינו ברשותו, אבל הכא לפרוע לכתחלה שלא בעדים למה לו להלוה להכניס עצמו להאמינו בדבר שיוכל לתקן ולפרעו בעדים ודו"ק:

סעיף ב' במחבר אבל לאחר הלואה ולא קנו מיני' לא משתעבד, ולא דמי למ"ש במשנה (כתובות דפ"ו) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, וכתב הר"ן ובשמ"ק בשם הריטב"א דכתב לאו דוקא אלא דהוה"ד אמר, אע"ג דלאחר נשואין מיירי התם, הרי דאפי' לאחר הלואה מהני נמי באמירה גרידתא בלא קנין, דהתם לאו מטעם קבלת נאמנות הוא, אלא מדין פטור ומחילה, וכל פטור ומחילה לא בעי קנין, משא"כ הכא דלאו מטעם פטור הוא אלא משום קבלת נאמנות, דמשתעבד עצמו להתחייב מה שיאמר המלוה, ושעבוד והתחייבות לא מהני בלא קנין, ועיין בפנ"י בכתובות להבין דמי שסובר התם דכתב לאו דוקא, היינו משום דיסבור נמי דנאמנות א"צ קנין. אבל מאן דסובר דנאמנות צריך קנין יסבור גם התם דדוקא כתב ובאמירה גרידתא לא מהני ע"ש, וזה אינו דנאמנות אין זה לענין לפטור, וראיה ע"ז הוא הר"ן, דהקצוה"ח הביא כאן בשם הר"ן דצריך קנין ואפ"ה סובר התם דכתב לאו דוקא וכ"כ בנח"י וק"ל:

והנה התומים הקשה דמ"ש מאם התנה המלוה אל תפרעני אלא בעדים דלא בעי קנין כמבואר בסי' הקודם, ונראה עפמ"ש הר"ן (פרק שבועת הדיינים) דלכך קאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן לומר פרעתי משום דודאי דאינו פורע לו בינו לבינו בלא עדים, דכיון שהלוה רואה שהמלוה אינו מאמינו, ה"נ אינו מאמין גם הוא להמלוה ופורע בעדים כדי להוציא נפשו מהחשד ע"ש, א"כ התם נמי החיוב בא לא מטעם השתעבדות שנשתעבד ונתחייב בזה, אלא מטעם חזקה ואנן סהדי דודאי הוא שלא פרעו שלא בעדים, וחזקה הזאת לא שייך כ"א באומר אל תפרעני אלא בעדים, דאם הלוה רוצה להתנקם מהמלוה שאינו מאמינו, וגם להוציא עצמו מחשד, יש לו העצה שלא יפרע לו כ"א בעדים, משא"כ בהתנה המלוה על נאמנות, אף אם בודאי שהלוה יכעוס על המלוה שאינו מאמינו, וגם רוצה להוציא עצמו מחשד, מ"מ אין לו עצה לזה איך להתנקם ממלוה ואיך להוציא עצמו מחשד, דאף אם יפרע בעדים לא מהני מידי דהא אכתי המלוה מהימן אפי' נגד עדים, ולא שייך הכא החזקה הזאת שכתב הר"ן דודאי יפרע בעדים דוקא, דכך לו כשמשלם בעדים ממשלם בינו לבינו, ובע"כ דהא דאינו נאמן היינו החיוב משום שעבוד והתחייבות שנתחייב לשלם כל מה שיאמר המלוה, ושעבוד והתחייבות בלא קנין לאו כלום הוא:

הן אמנם לא נעלם ממני מ"ש הש"ך לעיל בסי"ק א' דגבי נאמנות נמי הוי הטעם משום חזקה דאנן סהדי שלא פרעו כיון דהתנה עמו, דהיאך יפרענו ויאמינו למלוה ולא גרע מאמר לו אל תפרעני אלא בעדים, דלכאורה זהו סתירה לדבריי שכתבתי דבנאמנות לא שייך החזקה, אכן באמת אין מזה סתירה, דהש"ך לא כתב כן כ"א בנאמנות סתם, שבזה הוי הדין דאם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום, ולכן כיון שיש לו עצה איך להתנקם מן המלוה שלא האמינו וגם להוציא עצמו מן החשד, ודאי יעשה כן ולא יפרע אלא בעדים, משא"כ הכא קיימינן בנאמנות כבי תרי, דאילו בסתם נאמנות הא באמת סובר הש"ך דלא בעינן קנין וכמ"ש הש"ך סק"ו, ובנאמנות כבי תרי אין תקנה כ"א כשיפרע לו בב"ד, דליקח שובר בכתב ידו, דשמא אין המלוה יכול לחתום, ולפרוע בפני ב"ד אין זה בידו ומי יימר דמזדקקי לי', ולכן לפעמים אין שום תקנה כ"א להאמין למלוה:

סעיף י"ג במחבר שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד בטל הנאמנות, נ"ב דדין זה מיירי בשטוען הלוה שפרעו אחר שהוחזק כפרן, דאילו טוען שפרעו קודם שהוחזק כפרן כי בטל הנאמנות מאי הוי, הא אנן סהדי שהלוה משקר וכמ"ש הש"ך בס"ק א' דאנן סהדי שבודאי לא יפרענו בינו לבינו, אלא ודאי דבטוען שפרעו לאחר שהוחזק כפרן דמצי אמר דמשו"ה פרעתיו שלא בעדים משום דבטל כח הנאמנות שלו, ואין לומר דאפי' בשטוען שפרעו קודם מהימן במיגו דבעי אמר שפרעו אח"כ, דהא מיגו במקום אנן סהדי לא אמרינן וכמבואר בהג"ה סעיף א' א"ו דדין זה לא מיירי כ"א בשטוען שפרעו לאחר שהוחזק כפרן, כן נ"ל לסברת הש"ך:

סעיף י"ז במחבר בד"א דמהני נאמנות סתם לפטרו משבועה בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני כו', ומשום דנאמנות שלגבי לוה לא מהני לגבי יורשים וכמ"ש בסמ"ע, וקשה לי לפי סברת הש"ך הנ"ל דאמרינן אנן סהדי דודאי לא פרע הלוה כיון שכתב לו נאמנות א"כ מטעם זה אף מהיורשים יכול לגבות, דאף דנאמנות המלוה לא מהני נגד היורשים, מ"מ הא אנן סהדי דודאי אביהם לא פרעו, דהא נגדו יש לו שפיר נאמנות והוא אינו יכול לטעון פרעתי נגד המלוה אם הלוה עצמו חי, ואפשר ליישב דטענינן ליתמי שמא אם היה אביהם קיים היה מברר בעדים שפרעו, דהא הכא בנאמנות סתם מיירי דאם מביא עדים נאמן, ואפי' בנאמנות כבי תרי דלא מהני עדים, מ"מ טענינן להו שמא אם היה אביהן קיים היה מברר בכת"י של המלוה דפרעו דזה מהני כמבואר לעיל בסעיף ד', ואין לומר דכיון שאין הראיה או השובר לפנינו לא טענינן ליתמי כן, דהא מפורש לקמן (סי' קל"ג) בש"ך סק"ז דטוענינן ללוקח שמא אם היה המוכר לפנינו היה מברר בכתב יד שהחזירו לו ע"ש, וכיון דללוקח טענינן הוה"ד ליתמי, וכן איתא בשו"ע שם דטענינן ללוקח שהנפקד החזיר לו בפני עדים והלכו למדה"י ע"ש ס"ד, אלא דיש לעיין בתוס' (ב"ב דנ"ב) גבי אחד מן האחין שהיה אונות ושטרות ואל על שמו דאף שאינו נאמן לומר שלי הם אם מת על האחין להביא ראיה, ופריך וכי טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון לטעון והא רבא אפיק זוגא דסרבלי כו' מיתמי בלא ראי' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכתבו התוס' והרא"ש שם דלמסקנא לאו קושיא הוא, דבזה כו"ע מודו דלא אמרינן אי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה כדמוכח מבן אומן ואריס דאין להם חזקה ולא אמרינן דילמא אביהן הוה מייתי ראיה שקנה אותם, ולא אמרינן הכי אלא באונות' ושטרות היוצאין על שמו דוקא כיון שרגלים לדבר שהן שלו כיון שיוצאין על שמו ע"ש, הרי להדיא דלא אמרינן דלמא אביהן הוה מייתי ראיה כל זמן שאין הראיה לפנינו, והכי מסתבר בטעמו, דאיך אפשר לטעון להם דלמא אביהן הוה פרע בפני עדים או בכת"י, דהא הוה כאומר אינו יודע אם פרעתיך דחייב לשלם מספק, ואף דלגבי יורשים אין חילוק בין שאומרים אין אנו יודעים אם אבינו חייב לך או שאומרים אין אנו יודעים אם אבינו פרע לך דפטורים היורשים, היינו משום דאנן טענינן להיורשים כל מה דמצי אבוהון למיטען ואולי היה אביהם טוען שפרע, אבל בדין דהכא דאביהם לא היה יכול לטעון שפרע רק היה צריך לברר בעדים או בכת"י א"כ אין לומר דלמא אביהן פרע בעדים או בכת"י דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חיוב ועיין בשער המשפט לעיל (סימן ע' סק"ד) מה שכתב בזה:

שם באותו סעיף במחבר ובא לגבות מיורשיו לא מהני, הסמ"ע כתב הטעם דלא הימני' אלא נגדו דבטוח היה שלא יעיז כנגדו משא"כ כנגד היורשים ירא שיעיז נגדם ע"ש, וראיתי בס' בית יהודה שהקשה על הסמ"ע דאיך אפשר לומר דהטעם הוא דלכך לא מהני הנאמנות נגד יורשי הלוה דאמרינן דהלוה נתן לו נאמנות רק נגדו שהיה בטוח בו שלא יעיז נגדו לשקר בדבר שהוא יודע שמשקר, אבל נגד יורשיו שאינם יודעים ישקר, א"כ קשה מסוגיא (כתובות דפ"ו ע"ב) דבמשנה שם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה וקאמר עלה בש"ס שבועה מאי עבידתה, ומוקים רב נחמן בר אבוה בפוגמת כתובתה, ובש"ס שם מבואר הטעם דפוגמת צריכה לישבע משום דמיפרע לא דייק, וכלומר שכסבורה לומר אמת כמ"ש בתוס' שם וסוברת שלא פרע יותר, וא"כ מאי מהני הנאמנות שכתב לה, הא כיון שסוברת שהאמת הוא כן אינה מעיזה, ונימא שלא נתן לה נאמנות רק כשלא תהיה פוגמת שלא תצטרך לישבע כשיאמר אישתבע לה וע"ז נתן לה נאמנות לפי שהיה בטוח שלא תוכל להעיז ולשקר נגדו ולהכחישו, אבל בפוגמת דאינה מעיזה, דלא דייקא וסוברת שלא פרע יותר, ע"ז לא נתן לה שום נאמנות, ואין לומר דמשו"ה לא נוכל לפרש דהנאמנות הוא רק על שבועה דאשתבע לי משום דשבועה זאת לא היה עוד בימי המשנה, ולזה בע"כ לפרש דהנאמנות דקתני במשנה היא על פוגמת, דשבועה אחרת לא היה עוד הזמן המשנה, דהא שיטת רש"י התם דאף שבועה דאשתבע לי היה בזמן המשנה, דהא כתב הטעם דמנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה משום דטענינן להו דלמא היה אביהם טוען אשתבע לי ע"ש, ובמאכ"ת לק"מ למה שכתבתי לעיל בריש הסימן דהתם בכתובות לאו מטעם נאמנות הוא אלא מדין פטור ומחילה, ולפ"ז מה דמיון הוא מהכא להתם, דהכא שאנו דנין לענין נאמנות, בזה שפיר כתב הסמ"ע דנאמנות לא יתן אדם לחבירו כ"א מפני שבטוח הוא עליו שלא יעיז פניו לשקר נגדו, משא"כ התם בכתובות דמשום פטור ומחילה, ובזה אין אנו צריכים לטעם דאינו מעיז, דמשום חבה וקירוב אדם עשוי לפטור ולמחול לאשתו, ואפי' אי נימא כדברי הפנ"י וההפלאה שהבינו באמת דהתם הוה נמי משום נאמנות כמו שזכרתי לעיל, אפ"ה אינו דומה הנאמנות דקיימינן הכא, שנותן זה לאיש זר ונכרי לו, רק מפני שהמלוה התנה עמו בזה אמרינן דאי לאו החזקה דלא יוכל להעיז נגדו לא נתרצה ליתן לו הנאמנות, משא"כ התם דנותן הנאמנות לאשתו, בלא שום תנאי ודוחק מצדה רק בשביל אהבה וכבוד שלא תהא צריכה להתבזות ולישבע בב"ד, ואדם עשוי לתת נאמנות כזה לאשתו אפי' בלא טעם דאינה מעיזה וזה ברור:

ועוד י"ל שאין אנו צריכים כלל לחילוקים מהכא להתם, אלא דקושיא מעיקרא ליתא, דהן אמנם שבכתובות פירשו ההסבר דמיפרע לא דייק, היינו שסבורה לומר אמת, דלפ"ז היה מקום להקשות כקושיתו דא"כ מאי מהני הנאמנות כיון שאינה מעיזה בטענתה, אכן בב"מ (דף קי"ב) ובשבועות (דף מ"ה) ביארו זה בהסבר אחר, דמתוך דמיפרע לא דייק חשבינן שבאמת אינה יודעת, ואפ"ה טוענת ברי ע"ש, ובע"כ דהסבר הזה חשבו לעיקר, דכן יש להוכיח מהתוס' דכתובות גופא בד"ה דמיפרע שכתבו דלא שייך מיגו בפוגמת הואיל דטעמא משום דלא דייק, והקשו ע"ז מר"פ כל הנשבעין דאמרינן גבי שפיר דבנשכר שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי לך שכרך, ואמאי מהימן במיגו כיון דטעמא משום דטרוד בפועליו וסבור שפרעו ע"ש, ואי נימא דההסבר דמיפרע לא דייק, היינו שסבורה לומר אמת, ומשו"ה לא שייך מיגו משום שאין אנו חושדין אותה שרצונה לשקר, ורק אנו אומרים שברצונה לומר אמת ומשו"ה לא שייך מיגו, דאם תטעון טענה אחריתא תשקר, וזה אין רצונה, א"כ אין מקום לקושיתם מהך דשכיר, דבלא"ה יש להבין דאי נימא כהסבר הזה א"כ מאי קאמר הש"ס התם דאם טענה פחות משוה פרוטה חיישינן שמא איערומי קא מיערמא, הא אין אנו חושדין אותה לאיערומי, דאם היתה רוצה לשקר היתה טוענת שלא קיבלה כלום, וביארו המהרש"א והמהר"ש שם דזה ודאי כיון שלדבריה טוענת אמת ושלא קיבלה כלום, להכי בודאי שתחפש כל טצדקי בכדי לפטור עצמה משבועת חנם, ורק לשקר באופן כזה שעפ"י טענתה תבקש יותר מעות מכפי המגיע לה, זה לא תרצה לגזול ממנו, אבל לשנות הטענה באופן שלא יהיה שום גזל ודאי תשנה, ולהכי באם נרצה להאמינה במיגו שיכולה לומר לא קבלתי כלום, דבאופן זה יהיה גזל, שתקח מאתו יותר מהמגיע לה כיון שלפי האמת קיבלה מעט, זה לא תעשה, אבל לטעון שקיבלה פחות משו"פ דבזה לא תבקש יותר, רק טענתה יותר צודקת, זה תעשה בודאי אע"ג שאין האמת כן, דכיון שלדבריה השבועה הוא בחנם, תבקש תחבולה איך להנצל ולפ"ז מה הקשו משכיר, הא בשכיר דבין לפי הטענה שטוען עכשיו נתתי לך שכרך ובין אם היה טוען לא שכרתיך מעולם ליכא שום נ"מ בממון, אלא שרק בטענה הזאת מהימן ביותר, שפיר מהימן במיגו, דזה ודאי היה טוען אף שאין האמת כן, אע"כ דהעיקר הוא כההסבר דשבועות ודב"מ, דבשביל שבעה"ב טרוד חשבינן טענתו כאומר איני יודע, ולזה אין שייך מיגו, דאטו ע"י המיגו יודע יותר, ולזה שפיר הקשו דמאי מהני מיגו, דנהי דודאי איכא מיגו, אבל למה מהני המיגו כיון שאינו יודע, אכן אי נימא דכוונת ההסבר משום דסבורה לומר אמת וליכא מיגו, אין מקום לקושיתם דהא בשכיר איכא מיגו, אע"כ דההסבר הוא משום דאינו ידוע, לזה שפיר הקשו דנהי דמיגו איכא אבל למה מהני המיגו, ועמ"ש בחבורנו שם בארוכה, וכיון שהוכחנו דהעיקר הוא דמיפרע לא דייק ואינה יודעת בבירור א"כ גם בפוגמת הוה מעיזה כיון שספק אצלה והיא טוענת ברי ואין לך מעיזה גדול מזה, וסרה לגמרי קושית הב"י דלעיל וזה ברור:

באותו סעיף במחבר בד"א דמהני נאמנות סתם לפוטרו משבועה בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני אא"כ פירש שפוטרו ממנו ומיורשיו, וכתב הסמ"ע דאם היורשים טוענים אנו פרענו לך ולא אבינו נראה דאין מועיל נאמנות של אב לגבייהו ע"ש, וכפי הנראה דאשתמיטתיה ממאור עינינו ז"ל דברי הרשב"א אשר מתחלה אמנם כתב כהסמ"ע, אבל לבסוף חזר והוכיח מהירושלמי דאפי' אם היורשים אמרו אנו פרענו נמי מועיל הנאמנות, וז"ל בחדושיו (כתובות דפ"ז) וגם הובא בשמ"ק, בד"ה אבל יורשיו, נמצא עכשיו דכל הפוטר את חבירו מידי שבועה וכו' לא האמינו אלא עליו לבד אבל יורשיו משביעין אותה כו', ואם האמינו עליו ועל יורשיו אינם יכולים להשביעו על ספק מה שנעשה בחיי אביהם אבל על טענת עצמם כגון שטענו עליו שהם פרעוהו משביעין אותו שאין תנאי מועיל במה שנעשה לאחר שנתרוקן רשות הנכסים אצל היורשים שאין נכסים אלו מעתה שלו אלא של אחרים והוה"ד ללקוחות, אבל בירושלמי גרסינן כתב לו נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך כו' ר' יוסי ור' יונה תרווייהו אמרין לא סוף דבר כלים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלא אפי' כלים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה אלמא תנאי מועיל אף לאחר שנתרוקנו הנכסים אצל היורשים וכו' והוה"ד לפוגמת כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה אינה נשבעת ואפי' ליורשין וכן יורשיה ולקוחות שלה שפגמו כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה אינה נשבעת אבל פגמה כתובתה לאחר מיתת הבעל כגון שאמרו ליורשים לא קבלנו מכם אלא מנה בזו היורשים משביעין אותה אא"כ כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך, ואם כתב לה כן אפי' על פגימת שטר שלאחר מיתת הבעל אין היורשין משביעין אותה לפי שהאב האמינו על נכסיו וכאילו לא הורישו אלא מה שיותירו הנכסים על כתובתה וכו' עכ"ל ע"ש, שמיישב כל הסוגיא לפ"ז, ושוב ראיתי בשם התומים שהביא מדברי הרא"ש בכתובות דלא כהסמ"ע ע"ש:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה