חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן ע
סעיף א' במחבר אסור להלות בלא עדים ואפי' לת"ח כו', עיין בט"ז שהקשה מש"ס דב"מ בעובדא דרבינא דא"ל רב אשי ואפי' אנא והשיב כ"ש מר דטריד בגירסי', משמע דת"ח הוה כ"ש דאסור, ואילו מלשון המחבר משמע דהדיוט מסתבר יותר לאסור וכוונתו בזה לתירוץ הפרישה כאן ע"ש:
שם בש"ך סק"ב כתב דהוה"ד כתב יד, אלא שבתשובת הרשד"ם כתב דדוקא שטר אבל לא כתב יד, והנה לכאורה מלשון הש"ס בב"מ דרב אשי שלח לרבינא בהדי פניא דמעלי שבתא להלוות לו וא"ל רבינא ניתי מר סהדי ונכתוב כתבא משמע לכאורה כהרשד"ם דכת"י לא מהני מדביקש שיבואו עדים, ולמה לא סגי בכתיבת ידו, אע"כ דכת"י לא מהני, אלא דצריך טעם למה באמת לא מהני כיון דהטעם דאסור להלוות הוא משום שמא יעיז פניו לכפור, וכשיש כת"י שוב א"י לכפור, וצ"ל דגם בכת"י נהי דלא יכול לכפור ולומר להד"ם אבל אכתי יעיז פניו ויאמר פרעתי, דנאמן ע"ז לדעת כמה פוסקים לעיל, ולדעת הפוסקים דאינו נאמן לומר פרעתי נגד כת"י, באמת יסברו כהש"ך שגם בכת"י רשאי להלוות, ואמתת דברי יש להוכיח מדברי הריטב"א המובא בשמ"ק שם הבאתיו לעיל בסימן הקודם, שעל דברי רבינא שאמר ליתי מר סהדי ונכתוב שטרא, כתב הריטב"א דיש מי שהוכיח מכאן דנאמן לטעון פרעתי נגד כת"י, דאל"ה למה לי' סהדי ושטרא יכתוב בכתיבת ידו, ויש מי שדוחה ראיה זאת עיין מש"ש, דלכאורה צ"ע מה ראיה מהתם לענין נאמנות בטענת פרעתי נגד כת"י, הא התם הוה הטעם משום דאסור להלוות על כת"י וכהרשד"ם, אע"כ דזה גופא מה שאסור להלוות על כת"י הוה מהאי טעמא גופא משום שנאמן לטעון פרעתי ואכתי איכא החשש דשמא יכפור ויטעון פרעתי, ומאן דדוחה ראיה זאת וסובר דאינו נאמן לטעון פרעתי על כת"י יסבור באמת דרשאי להלוות על כת"י, ומה שביקש עדים היינו משום דלא היה לו פנאי בפניא דשבתא לכתוב השטר וסהדי חזו השתא וכתבו שטרא במוצאי שבת וכמש"ש, ולפ"ז פלוגתא דהרשד"ם עם הש"ך כבר קידמום הראשונים שהביאם הריטב"א, לפלא גדול שלא זכרו זה, ועיין מה שכתבתי לעיל (סי' ס"ט) בסופו דמסתבר כדעה הראשונה, ממילא גם הכא מסתבר יותר כהרשד"ם דבעינן שטרא ממש בכת"י אין רשאי להלוות, ויש לתמוה אפוא על מנהג העולם שאפי' החסידים ואנשי מעשה שרוצים לקיים דברי חכמים אינם נזהרים מלהלוות על כת"י ואינם מבקשים שטר בעדים וצ"ע:
והנה בדין להלוות בעדים לחוד, הדין פשוט בשו"ע וכל שארי הפוסקים בלי חולק דרשאי, ולדברנו יש להקשות טובא ע"ז מגמרא וסברא, מגמרא, דהא רבינא לא רצה להלוות בלא עדים ושטר, ונהי דמה שביקש שטר בעדים דוקא, משום דבכת"י אינו רשאי, או מטעם דלא היה לו פנאי לכתוב השטר וכמ"ש בזה, אבל אכתי למה ביקש שטר, ליסגי בעדים לחוד, ומסברא, דהא הטעם דבכת"י אינו רשאי משום דנאמן לטעון פרעתי נגדו, א"כ הוה"ד נמי בעדים למה דקיי"ל בסמוך דמלוה חבירו בעדים נאמן לומר פרעתי, אמאי רשאי בעדים טפי מבכת"י, והא אדרבה אפי' מאן דמתיר בכת"י היינו משום דסובר דאינו נאמן לטעון פרעתי וליכא חששא, אבל במלוה בעדים דלכו"ע נאמן לומר פרעתי אמאי רשאי להלוות, הן אמנם לא נעלם ממני מ"ש הב"י דרבינא שלא רצה להלוות בלא עדים ושטר היינו רק לפנים משורת הדין עביד הכי אבל מדינא רשאי להלוות גם בעדים לחוד ע"ש, אכן אין זה נוח לי, דהריטב"א ודאי דלא ס"ל הכי, דהא הוא הוכיח מרבינא דכת"י לא מהני מדלא רצה להלוות בכת"י לחוד, ואי כהב"י דרק לפנים משוה"ד עביד הכי א"כ כמו שלא רצה להלוות בעדים לחוד משום לפמשהו"ד, הוה"ד דגם בכת"י לא רצה מהאי טעמא, אבל מדינא רשאי להלוות גם בכת"י, א"כ אזדא הוכחת הריטב"א, אע"כ דהריטב"א סובר דרבינא עביד הכי מדינא ממש, ועוד דהסברא כן הוא שאינו רשאי מדינא, כיון דנאמן לומר פרעתי במלוה בעדים, אמאי יהא רשאי להלוות בעדים לחוד, דהא אכתי אתי לידי מכשול שחבירו יעיז פניו לכפור ולומר פרעתי, וגדולה מזה נ"ל דאפילו באומר לו אל תפרענו אלא בעדים, שבזה אינו נאמן לומר פרעתי נמי אין רשאי להלוות, דהא כן מוכח מעובדא דרבינא גופא, דאכתי אמאי ביקש שטר דוקא הא סגי לו בעדים ולהתנות שאל יפרע לו אלא בעדים, אלא ודאי שגם בכה"ג אינו רשאי ובאמת כן היה ראוי להיות כיון שגם בכה"ג יש עצה לכפור דיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י דנאמן וכמבואר בסמוך, וכיון שכן דאפי' באומר אל תפרענו אלא בעדים אינו רשאי כ"ש בעדים גרידא דאינו רשאי, וקשה טובא למה סתמו הפוסקים דבעדים רשאי להלוות, אלא דעל הטור ומחבר גופא אפשר ליישב שני הקושיות דלעיל שהבאתיו מגמרא וסברא, דהנה הרי"ף לא הביא כ"א דברי רב יהודה דאסור להלוות בלא עדים, אבל עובדא דרבינא ורב אשי השמיט לגמרי להביא בהלכותיו, ועיין במעד"מ בב"מ שנדחק בזה, ובפשוטו י"ל דהרי"ף סובר כהב"י דרבינא לא מדינא עשה כן כ"א החמיר לעצמו לעשות לפנים משוה"ד, דמדינא מותר להלוות בעדים, וכיון שאין זה מדינא משו"ה השמיטו לגמרי, והיינו נמי דהטור וב"י סתמו דבעדים רשאי להלוות דנמשכים אחר פסק הרי"ף ולא יקשה תו מעובדא דרבינא אליבייהו, וגם הקושיא מסברא דלמה יהיה רשאי להלוות בעדים והא כיון דנאמן לומר פרעתי, אכתי יוכל לבוא לידי קלקול דהלוה יעיז פניו לטעון פרעתי, יש לומר בזה כמ"ש הלח"מ (פ"ב מהלכות מלוה) דלשמא יכפור ויאמר להד"מ לא חיישינן, דאטו ברשיעי עסקינן, רק כל החשש הוא דשמא ישכח ויאמר איני יודע, וא"כ בשלמא הלוהו בלא עדים יטעון איני יודע אם הלויתני ויפטור, משא"כ בעדים, דההלאה לא יוכל לכפור, דהא יש עדים, ורק שיטעון א"י אם פרעתיך, ובזה לא ירוויח מידי, דאכתי חייב לשלם מספיקא כדין א"י אם פרעתיך, ולא יקשה לדבריהם נמי מכתב יד, דא"כ יהא רשאי להלוות גם בכת"י דהא גם בזה לא יוכל לכפור ההלואה, ורק שיטעון איני יודע על הפרעון, ואכתי יהא חייב לשלם, די"ל דהרי"ף והטור יסברו באמת דרשאי להלוות גם בכת"י וא"ש, ויש לי להוכיח דכשיטתם כן הוא מהש"ס, דבעובדא דרבינא קאמר התם דרבינא השיב ניתי סהדי ונכתוב כתבא בכדי שלא אגרום קללה לעצמי, וקשה טובא למה לא חשש כ"א שיגרום קללה ולא חשש לטעם דרב יהודה משום איסורא דלפני עור, ולדברנו יבואר, דזה פשוט שהחילוק בין טעם דרב יהודה דלפני עור לטעם דריש לקיש משום קללה יהיה בהלואה בעדים לחוד, דלטעם דלפני עור רשאי כיון דלא מרוויח מידי גם באומרו אינו יודע וכמ"ש הלח"מ, אבל לטעם דקללה גם בזה יש לחוש, דיאמרו הבריות שמדבר על צדיק עתק ויתבע בחנם, ולפי שטעם דקללה לא שייך לחוש לזה באנשים הדיוטים שאינם מקפידים בלא"ה לתבוע ככל העולה על רוחם, ורק רבינא חשש להחמיר לנפשי' גם בזה, והיינו מה שהשיב ונכתוב כתבא דוקא ולא סגי בעדים לחוד, כדי שלא אגרום קללה לעצמי, פי' נהי דאיסורא דלפני עור ליתא גם בעדים לחוד, מ"מ חושש אני גם לקללה ובעינא כתבא דוקא וזה ברור, אכן כל זה הוא לשיטת הרי"ף, אבל לשיטת הראשונים שבריטב"א שהבאתי לעיל, בע"כ דמפרשי דרבינא מדינא עביד הכי, דאל"ה לא מצי להוכיח גם דינם וכנ"ל, וכיון שכן הלא מוכח לשיטתם שגם מדינא אסור להלוות בעדים לחוד, ועוד דלהרשד"ם שסובר דגם בכת"י אינו רשאי להלוות, הוה"ד שגם בעדים אינו רשאי, דאין לחלק בין עדים לכת"י כלל וכמ"ש, ולזה פלא על מפרשי השו"ע שלא זכרו דבדין אי רשאי להלוות בעדים פלוגתא דרבוותא, והראשונים שבריטב"א והרשד"ם סברי כולם דאינו רשאי ודו"ק היטב:
שם במחבר המלוה את חבירו בעדים וכו' א"צ לפורעו בעדים, כתב בתשובת הרמ"ע (סי' קי"ג) דאע"ג דקיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי, היינו למיגבי בי' מבני חורי ולא ממשעבדי אבל מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי דהוה כמעשה ב"ד וקיי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום עכ"ד, ובשער המשפט הקשה עליו מהא דאיתא (ב"מ ק"ב) שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה ופריך הש"ס אימת אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא דתנן מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיביא לו ראיה שלא נפדה, להרמ"ע קשה היכי מוכיח הש"ס לענין שכירות דבתוך זמנו הוא בחזקה דלא פרע מההיא דבכור, דלמא התם טעמא משום דפדיון הוה כמעב"ד ואינו נאמן לומר פרעתי דכמאן דנקיט שטרא בידו דמי ובחזקת חיוב עומד עד שיביא עדים או שובר משא"כ שוכר דלאו מלוה הכתובה בתורה הוא אף בתוך זמנו נאמן לומר פרעתי, אלא ודאי דאף במלוה הכתובה בתורה נאמן לומר פרעתי ולא כהרמ"ע ע"ש, ולא אבין דבריו, דאפי' הרמ"ע דקאמר דבמלוה הכתובה בתורה אינו נאמן לומר פרעתיך, ולא קאמר הכי כ"א בנזקין וכדומה דממון דאית להו תובעין הם, אבל בפדיון בכור ודאי אי טעין ואמר פרעתי וכבר קיימתי המצוה דאין כופין אותו שוב לפדות, דממון שאין לו תובעין הוא ומאן קא תבע לו, דלכל כהן יאמר לאו בע"ד דידי את, ועוד דמילתא דאיסורא ומצוה הוא שכל אחד נאמן בזה לומר קיימתיה כבר, ואי טעין ואמר פרעתי ודאי דלית מאן דחש לומר דאינו נאמן ושיהא מחויב לפדות עוד הפעם, ורק במשנה הזאת מיירי במת האב והבן הוא קטן, שהוא ודאי לא פדה, ומסופקים אנו באב שמא האב פדאו, בכה"ג קאמרה המשנה דבתוך שלשים תלינן שגם האב לא פדאו דלא שכיח אינש דפרע בגו זמני', ורק על האומדנא הזאת אנו דנין אי עביד אינש לשלם תוך זמן, וע"ז שפיר הוכיח מינה לענין שכירות, דכמו דחזינן בבכור דלא עביד דישלם תוך זמנו, ילפינן מינה שפיר לכל מקום דלא עביד אינש הכי ודו"ק, אלא שעיקר דינו של הרמ"ע צ"ע דמה דמיון הוא למעשה ב"ד, הא במעב"ד משו"ה אינו נאמן לומר פרעתי משום דעיקרו לא ניתן לו המעשה ב"ד כ"א שיהא בידו לראיה, אבל במקום שאין ניתן לראיה, גם במעשה ב"ד גופא נאמן לומר פרעתי, וכמו בפסקי דינים דלעיל (סי' ל"ט) וכמ"ש הסמ"ע בסמוך ס"ק י"ט, וא"כ נהי דנזיקין הוה כמעב"ד, אבל כיון דלא ניתן לראיה נאמן לומר פרעתי:
סעיף ג' במחבר אמר לו אל תפרעני אלא בעדים וכו' וכתבו הסמ"ע והש"ך דמכאן עד סוף הסימן מיירי דאמר לו כן בפני עדים, דאל"כ הוא נאמן במיגו דאמר לא התנה עמי כן, ובפרישה הביא כן בשם המ"מ, והתומים הקשה ע"ז דהא במ"מ מוכח להיפוך, דהמ"מ הקשה קושית המפרשים דיהיה נאמן לומר פרעתי ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני וכו' ותירץ דאנן סהדי שלא פרע שלא בעדים כיון דראה דהמלוה מקפיד לפורען דוקא בעדים, א"כ אף בזו כן דאנן סהדי דהיה פורעו דוקא בעדים והו"ל מיגו במקום עדים ע"ש, ונראה דלא דמי, דבדליכא עדים על התנאי גופא דנאמן במיגו, משום דמיגו זה אלים טובא דאי בעי היה כופר עיקר התנאי, וכ"כ בתשובת הרמב"ן להדיא דבאומר אל תפרעני אלא בעדים לא מהימן במיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו למדה"י, משא"כ כשהתנה עמו שלא בפני עדים מהני המיגו דאי בעי היה כופר עיקר התנאי ע"ש:
סעיף ד' במחבר אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וכו' ואם מודה שלא פרעו אלא שאומר לא אפרעך עד שיבוא פלוני ופלוני שיחדת לי ואפרעך בפניהם אין שומעין לו אלא פורעים בב"ד וכו', והנה הט"ז והש"ך הקשו דאמאי צריך לפורעו דוקא בב"ד ולא סגי בעדים כיון דמהני עדים אחרים, ובקצוה"ח תי' משום דכל שאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כל זמן שלא באו פלוני ופלוני לא הגיע הזמן עדיין והוה תוך זמנו, דהא מהאי טעמא כתב הסמ"ע בס"ק י"ח דהמלוה יכול לעכב לקבל עד שיבואו פלוני ופלוני, וכיון דהמלוה יכול לעכב, כ"ש הלוה שיכול לעכב ולומר לא אפרעך עד שיבואו פו"פ דעדיין לא הגיע זמנו, ודוקא בפני ב"ד מהני, כיון דעל ב"ד לא התנה הוה הב"ד כמו פלוני ופלוני והוה זמנו ע"ש, ולפע"ד דזה אינו, חדא דגם הסמ"ע גופא דינו צריך עיון טובא, דהא גם בקובע זמן להדיא אם אין המלוה רוצה לקבל תוך הזמן אין שומעין לו והלוה רשאי לסלקו בע"כ כמבואר לקמן (סי' ע"ד), ואפי' אי נימא דלא דמי להתם משום דהתם הוי הזמן לטובת הלוה, משו"ה ביד הלוה לכופו, אבל הכא התנאי דאל תפרעני אלא בפני פו"פ לטובת המלוה הוא ומשו"ה המלוה יכול לעכב, דזה אינו, דהא עיקר קפידת המלוה בתנאי הזה היה בשביל שיהא בטוח אחובו ולא יהא מצי הלוה לדחותו, ולא יוכל לומר פרעתי, ממילא דהקפידה לא היה כ"א בשעת הלואה כל זמן שאין הלוה משלם, אבל עתה שהלוה בא לשלם לו, מה קפידה שייך בזה להמלוה, וכי כלום לבטחונות הוא צריך, והרי אין בטחון יותר גדול ממה שמשלם לידו גופא, וכיון שאין הפסד למלוה גם אם יתבטל התנאי שהתנה, ממילא שגם הוא לא מצי לעכב, דפשוט שלא מצי לעכב כ"א בדבר שביטול התנאי יגרום לו הפסד, אבל לא בכה"ג דביטול התנאי לא יגרום לו שום הפסד וזה ברור, ועיין בט"ז שהשיג נמי על הסמ"ע מטעם אחר, ולא עוד אלא אפי' אי נימא כהסמ"ע דהמלוה מצי לעכב מלקבל שלא בפני פלוני ופלוני משום דהוה תוך זמנו, אכתי י"ל שדוקא המלוה שהתנאי היה מתחלה לטובתו משו"ה מצי לעכב, אבל הלוה דלא לטובתו הותנה התנאי פשיטא דלא מצי לעכב, וכמבואר לקמן (סי' ע"ד) בקובע זמן דאם אין המלוה רוצה לקבל חובו קודם זמנו אין שומעין לו מפני שקביעת הזמן לתקנת הלוה הוא ע"ש, אלמא כיון דתקנת הלוה ולא תקנת המלוה הוא אין שומעין למלוה, וממילא דהוה"ד בנ"ד דהתנאי דאל תפרעני אלא בפני פו"פ המלוה הוא שהתנה לטובתו ולא לטובת הלוה, דלא מצי לעכב, וא"כ אין מקום לדברי הקצוה"ח שכתב כיון דהמלוה יכול לעכב מכ"ש הלוה, דמה כ"ש הוא, אפי' הוה"ד נמי ליכא בזה, דודאי שרק המלוה דלטובתו הותנה מצי לעכב ולא הלוה דלא הותנה לטובתו, ואפי' נימא דתקנת שניהם יש בזה, דאע"ג שהמלוה התנה כן לטובתו מ"מ ממילא יש להלוה ג"כ טובה בתנאי הזה שיוכל להשתמש בהמעות עד שיבוא פלוני ופלוני, ומשו"ה מצי גם הלוה לעכב, דמצי אמר לאו כל כמינך להפסיד זכותי להשתמש במעותיך עד שיבואו פלוני ופלוני, גם זה אין שום טענה, דכיון דבפני ב"ד מוכרח ומחויב הוא לשלם, וא"כ אם רוצה המלוה לכופו שישלם לו המעות שלא בפני פלוני ופלוני בידו הוא זה לתובעו שיפרע לו בפני ב"ד, ונמצא דללוה לא יגיע שום הפסד גם אם ישלם בפני עדים, דמה בצע אם יטעון שרוצה לקיים התנאי שיפרענו בפני פלוני ופלוני, יכריחנו המלוה שיפרענו בפני ב"ד, ויגרם לו עוד טרחא יתירא וזילותא דבי דינא, וכיון שאין הלוה מפסיד מאומה גם אם לא יקיים התנאי, פשיטא דלא מצי לעכב ולתבוע שיקוים דוקא כתנאו, דכלום יכול הלוה לטעון לאו כל כמינך להפסיד זכותי להשתמש בהמעות עד אותו הזמן, כיון דהמלוה יכול לשלול מאתו זכות הזה באופן אחר שיהיה לפניו עוד טרחא יתירא, ונמצא דאין מפסיד מידי כ"א מרוויח במה שנפטר מלילך לב"ד ומשלם בפני עדים אחרים, וכל כי האי גוונא דהלוה אין לו הנאה פשוט דלא מצי לעכב, ודברי הקצוה"ח אינם מתחוורים כלל ודו"ק כי זה ברור:
סעיף ו' במחבר מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעה כו, בענין שהמכר בטל המעות שביד המוכר יש להם דין מלוה על פה וכו', דין זה לקח המחבר מעובדא דמשכנתא דפרדיסא (ב"מ דע"ב), ועיין בחדושנו לעיל (סי' ס"ו סעיף א') שהבאתי להקשות ע"ז הא התם בב"מ היתה השדה מתחלה במשכנתא אצלו, אלא שאח"כ דחק להלוה שימכור לו בשביל המעות ההלואה שניתן לו מראש, והמעות הללו הרי מתחלה לצורך הלואה ניתנו, ופשיטא דהוו הלואה גם עתה דאטו ע"י המכירה נעקר השם הלואה מהמעות שהוציאם כבר ברשות המלוה שמסרם לידו מתחלה לצורך הוצאה, אבל היכי דנותן דמתחלה מעות לצורך מכירה והמכר בטל איה"נ דאינו אלא שומר שכר, וכ"כ הסמ"ע שם דאם לא קנה השטר הוי המעות ש"ש ועיין מש"ש בארוכה: