חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן סט
סעיף ב' במחבר ואם טוען ואומר אמת כי היא חתימתי, אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה, וברמ"א כתב ולא מהני טענה זו אלא כשטוען ודאי לא חתמתי שמי מעולם אבל אם טוען טענת שמא לא מהני ולכאורה משמע דהרמ"א לא פליג בזה על המחבר אלא מפרש דבריו, דהמחבר לא קאמר דנאמן בטענה זאת כ"א כשטוען ברי, ומ"ש המחבר בלשון ואפשר שמצאה, היינו שמן המציאה אינו יודע, אבל זה יודע ברי שלא חתם לשם הלואה, והכי משמע מלשון הרמ"א שלא הביא זה בלשון וי"א ובדרך מחלוקת, וכן הבינו גם הנתיבות ושארי מפרשי השו"ע, אבל אחרי העיון הדבר צריך תלמוד ויש פנים הרבה לומר דהרמב"ם חולק וסובר דאפי' כשטוען שמא לא חתמתי לשם הלואה נמי פטור, דהא בטעם דבעה"ת שהביא הרמ"א דמצריך דוקא טענת ברי כתב הסמ"ע דכשיטעון בשמא לא מהני, דכיון דהחתימה הוה ודאי וההלואה ספק אין ספק מוציא מידי ודאי, ביאור הדברים דכיון שיש חתימה ודאי הוי זה כחיוב ודאי, וכשטוען שמא הוי זה כטוען איני יודע אם פרעתיך, שמחויב לשלם מספיקא, ואל תתמה ע"ז לומר דמה מועיל שהחתימה ודאי, הא לדבריו לא חתם זה מעולם לשם חיוב, ואכתי הוה ספק אם נתחייב, וצ"ל שכיון שעכ"פ מעשה החתימה כבר נעשה חשיב זה כודאי נתחייב, ויש להוכיח כן מש"ס ערוך (כתובות די"ב ע"ב) גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ויש לה מאתים והבעל אומר עד שלא ארסתיך דסבור ר' גמליאל דהאשה נאמנת והבעל מחויב לשלם כתובתה מאתים, ומשום דאמרינן דמוקמינן לה אחזקתה שבתולה היתה עד האירוסין וכדקאמר בש"ס שם ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאמרינן אוקי אחזקתה, וכלומר דמעלת ברי של האשה בצירוף חזקתה מהני להוציא ממון מיד הבעל, ובע"כ צ"ל דעיקר הטעם הוה התם משום דכיון דיש כתובה לפנינו דודאי נתחייב בכתובה, ואינו אלא ספק בפרעון, משו"ה מהני להוציא ממון דאלת"ה אלא דהוה כאינו יודע אם נתחייב כי איכא ברי וחזקה מה מועיל, דהא אפי' ברי בצירוף הרוב נמי לא מהני להוציא ממון כדמוכח מההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהתם המוכר טוען שמא לשחיטה והלוקח טוען ברי דלרדיא זבין ואפ"ה לא מהני רוב דלרדיא להוציא ממון אפי' בצירוף הברי, ועיין בשמ"ק לב"ב (ר"פ המוכר פירות), וא"כ כיון דאפי' ברי בצירוף רוב דעדיף מחזקה לא מהני להוציא ממון, כ"ש ברי בהדי חזקה דגרע מרוב דלא מהני, וכאשר נתקשו בזה באמת המפרשים בכתובות, ובע"כ צריך לחלק דבכתובה שאני כיון שהבעל מחויב ועומד בכתובת אשתו והוא בא מספק לפטור עצמו ממה שהוא כבר מחויב הוי זה כספק בפרעון, וכ"כ התורי"ד בכתובות להדיא בישוב קושיא אחרת שהיה קשה לו בסוגיא דהתם, דהיכי פסק שמואל התם כר' גמליאל דאזיל בתר חזקה דגופה ומפיק ממונא עי"ז, והא בב"ק (דף מ"ו) גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא ילדה נגחה ואם משנגחה ילדה דמשלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד ואמרינן התם בש"ס דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק שמא, והא התם איכא לניזק חזקה דגופה דאוקי לפרה אחזקה ואימור מעוברת היתה בשעת נגיחה, הרי דאיכא התם לניזק ברי וחזקת הגוף ואפ"ה פסק שמואל כחכמים דאמרינן המע"ה, וא"כ קשה דשמואל אדשמואל, ותי' דלא קשה דהיכי אזיל ר' גמליאל בתר חזקת הגוף ה"מ לגבי אשה ובעל שכבר מחויב הוא בכתובה ומספק בא לפטור, בזה סובר דחייב דהוה כא"י אם פרעתיך, אבל התם בב"ק שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן אלא זה החיוב רק עכשיו יבוא ובכה"ג סובר ר"ג דלא מפקינן ממונא מספיקא ע"ש, הרי להדיא שסובר דספק דכתובה דומה לא"י אם פרעתיך, אע"ג דהתם נמי לדברי הבעל דשמא קודם שנתארסה נבעלה והוי מקח טעות, לא נתחייב מעולם בכתובה, דהא השטר כתובה לא נכתב כ"א אדעת שימצאנה בתולה שלימה וכי אשתכחא בעולה לא נתחייב לה כלל, וא"כ הוה כא"י אם נתחייב וצ"ל נמי כיון דאיכא שטר כתובה לפנינו והוי זה כנתחייב ודאי דספק פרעון לא יוכל תו להוציא מידי חיוב זה, וה"נ דכוותה ממש, אע"ג דאיכא למימר שלא חתם מעולם לשם חיוב, אפ"ה כיון שהחתימה לפנינו חשיב זה כודאי חיוב, ודומה לזה כתב הש"ך לקמן (סי' ע"ה סקכ"ז) דבא"י אם פרעתיך אפי' אם ספק פרעון קודם להלואה נמי חייב לשלם ע"ש, הרי דאע"ג דהתם נמי אפשר שלא נתחייב כלל ואפ"ה אמרינן כיון דעכ"פ נעשה מעשה בזה והוא מעשה ההלואה, שוב אין ספק פרעון מוציא מידי ודאי הלואה, ואדרבה עוד הכא עדיפא מההיא דכתובות, דהתם לא שייך כ"כ לומר שהחיוב ודאי דהא לא כתב לה כתובה אלא ע"מ שתמצא בתולה וכיון דלא מצא לה בתולים איתרע כתובתה כיון דלא נתקיים התנאי ולא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי דהא שור שחוט לפניך, משא"ה גבי דין דהכא כיון שהחיוב לפנינו מהיכי תיתי נאמר שחתם שמו בסוף המגילה כיון דאין ריעותא לפנינו וכמ"ש השעה"מ חילוק זה, ואתי שפיר טעם הבעה"ת:
ואין להקשות דלמה שכתבתי בשיטת הבעה"ת ותורי"ד דההיא דכתובות הוי כא"י אם פרעתיך, א"כ למה הוצרך הש"ס לומר דטעמא דר' גמליאל הוי התם משום דמוקמינן אחזקתה, ולמה לן למעלת חזקת הגוף, הא בא"י אם פרעתיך חייב אע"ג דליכא חזקת הגוף בהדיה, וי"ל דהבעה"ת לשיטתו בזה דסובר דבא"י אם פרעתיך דחייב ה"מ היכי דהו"ל למידע אבל היכי דלא הו"ל למידע פטור, ולכן בכתובות דלא הו"ל למידע לא היה מתחייב בלא טעם צירוף דחזקת הגוף, ובזה יש לי ליישב שיטת בעה"ת אשר רבים נתקשו בזה מנ"ל לבעה"ת לחלק בין הו"ל למידע ללא הו"ל למידע, וביותר יקשה לפמ"ש הש"ך לקמן (סי' צ"א) דבעה"ת סובר כתשובת הרב ר' יוסף אבן פלאט דהיכי דיש חזקה בהדי ברי מוציאין ממון וכתירוץ הש"ס בכתובות דברי בהצטרפות חזקה מהני, א"כ למה פסק דהיכי דלא הו"ל למידע פטור, הא כיון דאיכא חזקת חיוב בהדי ברי ראוי היה להתחייב, ולמה שכתבתי לבד שלא יקשה על הבעה"ת מסוגיא דכתובות, אדרבה עיקר חילו וסייעתו יהיה מהתם, דהא בסוגיא דהתם נמי יש חזקת חיוב וברי, ואפ"ה בלא הצטרפות דחזקת הגוף לא היה מהני להוציא ממון, וא"כ בע"כ הא דשנינו בב"ק דא"י אם פרעתיך חייב אפי' בלא חזקת הגוף, הוה דוקא במקום דהו"ל למידע, אבל במקום דלא הו"ל למידע כההיא דכתובות לא מהני ברי וחזקת חיוב בלא צירוף חזקת הגוף נמי בהדייהו, ומיושב ומבורר שיטת בעה"ת, והנה בעיקר הענין אי מחייבינן בא"י אם פרעתיך היכי דלא הו"ל למידע, נחלקו בזה הרמב"ם ובעה"ת לשיטת הרמב"ם חייב ולבעה"ת פטור ומקור פלוגתתם תליא בפירושא דסוגיין, הרמב"ם סובר דבסוגיא דכתובות כיון דלדברי הבעל דאומר שמא עד שלא ארסתיך ולא נתחייב כלל הוי כא"י אם נתחייב ואפ"ה אמרינן דבצירוף ברי מהני, ומוכח מהתם דברי בצירוף חזקה חייב, א"כ הוה"ד בכל מקום דאיכא חזקה בצירוף הברי כגון בא"י אם פרעתיך דאיכא חזקת חיוב, מהני להתחייב אפי' במקום דלא הו"ל למידע, ובעה"ת סובר דכיון דיש שטר כתובה לפנינו הוה כא"י אם פרעתיך דאיכא נמי חזקת חיוב, ואפ"ה בלא לקי דחזקת הגוף לא מהני, ובע"כ דהיינו משום דהתם לא הו"ל למידע, וא"כ מוכח דאפי' בא"י אם פרעתיך נמי פטור במקום דלא הו"ל למידע, ואין להקשות לשיטת הרמב"ם דבכתובה הוי רק א"י אם נתחייבתי, וכ"כ הרבה מפרשים בהדיא, א"כ לשיטתייהו תוחזר הקושיא שהבאתי בתחלת דברנו, איך מהני התם ברי וחזקה להוציא ממון כיון שגם רוב וחזקה לא מהני וכמו שמוכח מההיא דלרדיא זבני וכנ"ל, דאפשר ליישב עפמ"ש התוס' (כתובות דע"ה) דחזקת הגוף אלימא משארי חזקות, ולכן יש לומר שהיא עדיפא גם מרובא, ומה דקיי"ל דרובא עדיף מחזקה, היינו רק משארי חזקות וכגון חזקת טמא דאינה חזקה טובה כ"כ, דמקור הדין דרובא עדיף מחזקה נלמוד מרוב דפרה אדומה דאיכא חזקת טמא כנגדו וכמ"ש התוס' (חולין די"א), אבל חזקת הגוף דעדיפא טובא לא הוי רובא עדיף מינה, דאלת"ה לא משכחת כלל לחזקת הגוף, דהא נגד כל חזקת הגוף איכא רוב נגדה, דחזקת הגוף היינו שתלינן שהתחדשות המקרה בא ביום האחרון, וכנגד זה יש רוב לתלות המקרה ברוב השנים שעברו עליה משעה שנולדה עד עתה והגע עצמך בההיא דכתובות שאנו דנין על האשה אימת בא עליה מקרה האונס ותלינן עפ"י חזקת הגוף שמשנתארסה זינתה, ולמה לא נתלה ברוב השנים שעברו עליה משעה שנולדה עד עתה וכמו שהקשה הרש"ש שם (כתובות ד"ט), ועיין מה שכתבנו בחבורנו לכתובות שם, אע"כ דחזקת הגוף אלימא גם מרובא, ולפ"ז א"ש דאע"ג דברי ורוב לא מהני להוציא, מ"מ ברי וחזקת הגוף דעדיפא מרובא מהני ועיין בחבורנו שם שהארכנו בזה, וכיון שהוכחנו דעיקר טעם דבעה"ת הכא דבעינן דוקא שיטעון בברי משום דבשמא הוי זה כא"י אם פרעתיך וכמו ההיא דכתובה, ושלזה מוכרח דסובר דבמקום דלא הו"ל למידע פטור אפי' בא"י אם פרעתיך, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם והמחבר דסברי דבא"י אם פרעתיך חייב בכ"מ ואפי' במקום דלא הו"ל למידע, א"כ ממילא מוכח דיסברו דגם כתובה הוה כא"י אם נתחייבתי, דאל"ה יקשה ההיא דכתובות למה מצריך התם לצירוף החזקה כיון דבא"י אם פרעתיך חייב בכל אופן, אע"כ דסברי כיון דלדברי הבעל לא נתחייב מעולם כלל בכתובה, הוה זה כא"י אם נתחייבתי אע"ג דשטר הכתובה הוא לפנינו, וממילא דסברי דגם בנידון דהכא כיון דלדבריו יש ספק אם נתחייב מעולם בחתימה זאת, ואע"ג דהחתימה לפנינו הוה זה כא"י אם נתחייבתי ופטור מספיקא, והוא הדבר אשר אמרתי דדברי הרמ"א דמצריך דוקא טענת ברי במחלוקת שניה, והרמב"ם והמחבר דסברי דא"י אם פרעתיך חייב אפי' במקום דלא הו"ל למידע פליגי עלה ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן סי' י"ב בכללי מיגו אות ב' עוד מזה:
ואפי' אם נאמר לדחות הוכחה הזאת, ואפי' הרמב"ם, ומחבר דסברי בכתובה דהוי רק כא"י אם נתחייבתי, אפ"ה בהך דהכא יסברו דהוי כא"י אם פרעתיך, ומשום דהך דהכא עדיפא מההיא דכתובה וכמ"ש בתחלת דברנו בשם השעה"מ דכיון דאין ריעותא לפנינו אין לנו לחלות שמא חתם לא לשם הלואה, אפ"ה יש להוכיח ממקום אחר דהמחבר פליג עלה, דלענ"ד גם הבעה"ת גופא וגם הרמ"א שהביאו לדין זה דבעינן דוקא לטענת ברי, נתכוונו ליישב בזה קושיא גדולה אשר היא שעמדה לבעה"ת לחדש דין זה, דעל דברי המחבר שכתב, ואפשר שמצאה זה, האריך הב"י להקשות בשם הר"א מזרחי דא"כ היכי אמרינן בש"ס (כתובות פ"ב) לכתוב חתימתי ידו אחספא אבל אמגלתא לא דדילמא יכתוב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין, נהי נמי שיטעון קודם שלא לוה מעולם ואח"כ יוציא עליו החתימת יד מ"מ יהא יכול לומר שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה ומצאה זה ע"ש, ועיין בט"ז מ"ש בישוב קושיא זאת, ואי נימא דהב"י יסבור נמי כבעה"ת דאינו נאמן בטענה זאת כ"א כשטוען ברי אבל לא בטענת שמא, א"כ אין מקום לקושיתו, דאכתי שפיר אין לחתום על מגלתא דלמא משכח אינש דלא מעלי וכתב עלה מאי דבעי, וכשיתבענו שמא ישכח ענין חתימתו ולא יהא יכול לטעון בברי דלא חתם לשם הלואה, אלא בטענת שמא ויטעון איני יודע אם חתמתי לשם הלואה או שמא חתמתי שמי בסוף מגילה זו ומצאה זה וכתב עלה, דבכה"ג אין נפטר מתשלומין, אבל כשתובע בלא כתיבת ידו והוא משיב אינו יודע אם הלויתני אזי פטור מלשלם, ומדהאריך הב"י כ"כ בקושיא זאת מכלל דחולק על בעה"ת וסובר דבכל גווני ואפי' בטענת שמא נמי נפטר, ושפיר הקשה דאם כן למה לא יחתום אמגלתא דמה הפסיד בזה כיון דס"ס פטור הוא ודו"ק היטב:
שם בהג"ה וי"א דאינו יכול לטעון על כתב יד, נ"ב דבשמ"ק (ב"מ דע"ה) הביא דיש מביאין ראיה דנאמן לומר פרעתי מהא דמבואר שם בעובדא דרבינא שלא רצה ללות לרב אשי בלא שטר ואמר לו ניתי מר סהדי ונכתוב כתבא, ולמה לי' סהדי ושטרא, יכתוב לו בכתב ידו, אע"כ שנאמן לומר פרעתי על כתב יד, ולכן חשש שמא ישכח רב אשי ויטעון פרעתי, וביקש עדים דוקא, והריטב"א דחה זה דדלמא לא היה לו פנאי לכתוב עכשיו שהיה בערב שבת וסהדי חזו השתא וכתבו שטרא במוצאי שבת ע"ש, ולא נהירא דאי משום דלא היה לו פנאי לכתוב, א"כ למה הוצרך כלל לכתוב, הא מעיקר הדין רשאי להלוות גם בעדים לחוד, דכיון דהלוהו בעדים תו אין שום חשש וכמבואר בשו"ע, ועוד דמלשון הש"ס דקאמר ניתי מר סהדי ונכתוב שטרא משמע שעיכב מלהלוות לו עד שיכתוב השטר, וכיון שכן אכתי היה יכול בכתיבת ידו לחוד, אלא ודאי משום דהיה נאמן לומר פרעתי נגד כתב יד, אלא דלפמ"ש בב"י לקמן (סי' ע') דרבינא רק לפנים משורת הדין עשה כן ומדינא סגי בעדים לחוד, א"כ י"ל דמדינא סגי גם בכתב יד, ולפנים משורת הדין ביקש עדים ושטר, ואין מקום תו לכל דבריהם, ועי' בחדושנו בסמוך סי' ע' מה שכתבנו מזה: