חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן סח
סעיף א' במחבר אבל כל השטרות שחותמיהן עכו"ם פסולים חוץ ממקח וממכר, הנה בש"ס (גיטין ד"י) כל השטרות העולין בערכאות של עכו"ם אעפ"י שחותמיהן נכרים כשרים, ופריך קא פסיק ותני לא שנא מכר ול"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי וכו' אלא מתנה במאי קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא הוא, וקשה לי לפמ"ש רש"י לעיל שם (ד"ט ע"ב) דבגיטי נשים משו"ה עכו"ם פסולים משום דלאו בני כריתות נינהו, הרי משמע מזה להדיא דסובר דמן הדין נכרי נמי כשר לעדות, וכסברת רבינו יקיר המובא במרדכי שם דטעמא דערכאות דכשירין משום דלא מרעי נפשייהו, ואי הוו פסולים מן הדין, מה מועיל דלא מרעי נפשייהו, הא גם משה ואהרן פסילי אע"ג דודאי מהימנו, אע"כ דלא בעינן דוקא ישראל לעדות, וכל מי שמוחזק בכשרות כשר להעיד מן התורה, ודוקא בגיטין הוא דפסילי משום דלאו בני כריתות נינהו, וא"כ במאי פריך התם שטר מתנה במאי קנה, שוב מצאתי שכבר קדמוני בקושיא זאת הפנ"י שם והקצוה"ח כאן, ועיין בקצוה"ח שתי' עפמ"ש התוס' (ב"ב דנ"ד) ובקדושין (דף י'"ד) דקרקע דנקנה בשטר היינו משום דכתיב ואקח את ספר המקנה, והתם גבי ירמיה ישראל הוה, ואפי' בקרקעות נכרי אינו קונה בשטר, וא"כ ניחא דשטר מתנה לא מהני דכי היכי דפסילי בגיטי נשים משום דלאו בני כריתה נינהו, ה"נ פסילי בשטרי משום דלאו בני שטרי נינהו וכל קנינו אינו אלא בכסף ע"ש, אכן יש לדון הרבה בסברתו, דבכל הסוגיא דגיטין פרש"י הטעם דמשו"ה כל דליתא בתורת גיטין וקדושין אינו יכול להיות עד, היינו משום דכתיב וכתב ונתן ודרשינן מינה דכל מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה, וכן פרש"י (גיטין ד"י) בד"ה והא לאו בני כריתה נינהו ולעיל שם (ד"ט ע"ב) בד"ה פסולא דרבנן, ולפ"ז משמע שדוקא בגיטין הוא דחדית לן קרא דכל מי שאינו בתורת גיטין אינו יכול להיות עד, הא בכל מקום אפי' מי שלא שייך בדין זה יכול נמי להיות עד, וגבי ממון נהי דעכו"ם ליתא בתורת שטר אפ"ה כשר להיות עד בדבר דאל"ה למה הוצרך רש"י להביא טעם לגיטין מקרא דוכתב ונתן:
וביותר נ"ל להוכיח שאפי' בגיטין גופא לאו אליבא דכו"ע דרשינן קרא דוכתב ונתן לענין דרשה הזאת דמי שישנו בנתינה, דהנה בגיטין (דכ"ב ע"א) בתוד"ה והא כתבו דכתיבה לר' אליעזר דלא לשם עדות ולא לשם שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני כריתות הם, דהא לא פסלי מילה בעכו"ם (פ"ב דע"ז) משום דלאו בני מילה נינהו ע"ש, ולכאורה קשה דהא לפרש"י דהקושיא הוא משום דכתיב וכתב ונתן דמי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה, א"כ ממילא לר' אלעזר יש לפסול מכח כריתות כיון דוכתב אכתיבה קאי ומי שישנו בנתינה וכו' בע"כ צ"ל שדוקא לר' מאיר הוא דדרשינן הכי משום דלדידיה לישנא דקרא הכי דייק, דהיאך יאמר וכתב ספר כריתות ונתן, הא לדידיה דוכתב דקרא אחתימת עדים קאי, א"כ אין הכותב הנותן כלל, דכותב הם העדים, ונותן הוא הבעל, וע"כ דהכוונה זו שישנו בנתינה יכתוב, אבל לר' אלעזר דעדי מסירה כרתי, וכותב דקרא הוא הבעל, לא דייק כלל להך דיוקא, כיון דהכותב באמת הוא הנותן וקרא אתי כפשוטו ולא אתי כלל לדרשא דמי שישנו בנתינה כו', ולפ"ז כ"ש דבשטרי ממון דלא שייך גבייהו לומר דמי שאינו בתורת שטר אין יכול להיות עד בזה כיון דבממון ליכא קרא כלל ע"ז:
אמנם שוב ראיתי דיש להוכיח מרש"י דבממון נמי מי שאינו בתורת זה לא יוכל להיות עד, והוא דבגיטין (ד"ט ע"ב) בד"ה חוץ מגיטי נשים כתב וז"ל דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינין נצטוו בני נח כו' עכ"ל, ואי לא אמרינן הכי אלא בגיטין, א"כ למה הוצרך רש"י לבאר דמשו"ה כשרים בכל השטרות משום דעל הדינין באמת נצטוו, תיפוק לי' דאפי' אי לא נצטוו ואינם בדינין אפ"ה אין לפוסלם משום זה, אע"כ דאפי' בממון נמי בעינן שיהו שייכים בתורת אלו, ואלא דלפ"ז יוחזר הקושיא למה הוצרך רש"י גבי גיטין להוסיף הטעם דוכתב ונתן, תיפוק לי' משום דליתנהו בתורת גיטין, ולכן נ"ל לתרץ דעת רש"י דמביא לענין גיטין לדרשא דוכתב ונתן עפמ"ש התוס' שם (דף כ"ב) שדוקא בעדות ושליחות הוא דפסלינן לכל מי שאינו שייך בדין גיטין וקדושין, אבל כתיבה דלא לשם עדות ולאו לשם שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני שליחות נינהו וכמו מילה דלא פסלינן בעכו"ם משום דלאו בני מילה נינהו ע"ש, והנה מלשון המשנה גבי ערכאות דקתני אעפ"י שחותמיהן עכו"ם דייקו המפרשים דמשמע דאיירי נמי היכי שחתמו ישראל אלא שהכתב הוא בערכאות, ומשו"ה הוכרח רש"י להביא הטעם דוכתב ונתן, דמטעם דלאו בני כריתות אין לפסול בכתיבה, אלא דפסולייה הוא משום קרא דוכתב ונתן, אבל בעדות ושליחות איה"נ דכל מי שאינו בתורת דין אינו יכול להיות עד אפילו בלא קרא דוכתב, ואפי' בשטרי ממון נמי וכסברת הקצוה"ח:
ושוב ראיתי בתורי"ד שם בגיטין (דף י') שמפרש נמי לסוגיא דהתם בכתבו ישראל וז"ל ירד ר"ש לשיטתו של ר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, פי' ר' אלעזר אינו חושש לעדי החתימה דהאי דכתיב וכתב לה על כתיבת הגט מיירי ולא על חתימתו ולא בעי אלא עדים שימסרנו בפניהם כו' ור"ש נמי מכשר בהכי שימסרנו לה בעדות ישראל, וקשה לי דר"א מפרש האי וכתב ונתן על כתיבת הגט והכא אעפ"י שחותמיהן עכו"ם קתני שמסרו לה בפני ישראל היכי מכשר ר"ש גיטין שנכתבו בערכאות והכתיב וכתב ונתן וכל שאינו בנתינה אינו בכתיבה וי"ל דלא מכשר ר"ש אלא בחותמיהן עכו"ם אבל כתיבת הגט ע"י ישראל נכתב ופליג את"ק דפסול חותמיהן עכו"ם דסבר כר"מ דעדי חתימה כרתי ולא סגי בעדי מסירה ואתא ר"ש לאכשורי חותמיהן עכו"ם אבל כתיבת הגט ע"י ישראל וכו' עכ"ל, ונהי דעיקר קושיתו כבר מתורץ במה שכתבתי לעיל להוכיח דדוקא לר' מאיר הוא דדרשינן מקרא דוכתב ונתן דמי שישנו בנתינה וכו' אבל לר' אלעזר יתפרש הקרא כפשטי' ולא דרשינן כלל להך דרשה, ולכן ממילא לדידיה אפי' בכתב עכו"ם נמי יש להכשיר, דמטעם דלא שייכי בתורת גיטין אין לפסול בכתיבה שאינה לא לשם עדות ולא לשם שליחות, ומכח דרשא דוכתב נמי לא דרשינן לדידיה, אבל עכ"פ בפי' הסוגיא יהיה מדבריו ראיה לדברנו לפרשה דמיירי בכתבה ישראל, וא"כ מ"ט דת"ק דפוסלה, והוצרך רש"י לפרשה מטעם דוכתב ונתן, דעכ"פ לר' מאיר הוי ודאי דרשה טובה לפסול משום זה, אבל גבי חתימה א"צ לטעם זה דבכל מקום ואפי' בדיני ממון נמי מי שאינו בתורת זה אינו יכול להיות עדות:
והנה ראיתי בתשובת הגאון מים חיים ראפפורט (או"ח סי' ז') למה שהביא לדעת התוס' דב"ב וקדושין דבעכו"ם לא מהני שטר והאריך להוכיח שהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דהמקשה בקדושין דמקשה אשכחן עבד עברי הנמכר לעכו"ם דכל קנינו בכסף, אבל אליבא דאמת יודו גם התוס' דשטר מהני בעכו"ם נמי, וכמו דחליפין מהני בעכו"ם כדמסקי התוס' (קדושין ד"ג ע"א) ה"נ שטר, דהא הראיות שהתוס' מביאים לענין שטר שייכי גם בחליפין ע"ש, ולמה שכתבתי מוכח מסוגיא דגיטין, שגם אליבא דאמת הוה דעת התוס' דלא מהני שפר בעכו"ם, דאל"ה מאי פריך הש"ס בגיטין שטר חספא בעלמא הוא ולא מהני עדות נכרים בשטר מתנה, וכבר הקשיתי דלמ"ש המרדכי דמן התורה כשר עכו"ם לעדות, למה לא יועיל עדותן במתנה, אע"כ כהקצוה"ח דהם יסברו כשיטת התוס' דעכו"ם לא קני בשטר וכיון דליתנהו בתורת שטר אינם יכולים להיות עדות, אבל אי נימא דאיתנהו בתורת שטר למה לא יועיל עדותן, ובלא"ה נמי אין נראה לומר דהתוס' רק לס"ד דמקשה כתבו כן, דאי אליבא דמקשה אין מקוס לכל דבריהם שם, דהא הקשו שם על פרש"י דפי' הואיל וכל קנינו בכסף משום דלא כתיב בו משיכה כישראל דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו משיכה, וע"ז הקשו עליו דלפ"ז יהיה סתמא דש"ס כריש לקיש, דלר' יוחנן (בב"מ דמ"ז) דסובר דבר תורה מעות קונות דרשינן (פ"ב דבכורות) מיד עמיתך בכסף הא נכרי במשיכה וקיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש, ומחמת זה תירצו דהאי כל קנינו בכסף לאפוקי שטר אתי, דשטר אינו קונה בנכרי, ואכן בחבורנו לקדושין העליתי שם ליישב שיטת רש"י דהנה על רש"י עצמו ודאי דלא קשה, דהא ידוע שיטת רש"י שפוסק באמת בדין זה כריש לקיש, דבישראל קונה משיכה ועכו"ם בכסף וכמ"ש התוס' (ע"ז דע"א) והטור (יו"ד סי' ש"כ) וא"כ לשיטתו הוה זה שפיר כהלכתא, אלא אפי' לדידן דפסקינן כר' יוחנן נמי א"ש פרש"י ואין מקום לקושית התוס', דהנה הרי"ף בב"מ כתב בטעם הדבר דר' יוחנן סובר ד"ת מעות קונות ומנ"ל זה, וכתב דילפינן זה מק"ו. אם גופו קונה ממונו לא כ"ש, וא"כ לפי"ז באמת למסקנא דמסיק התם דעבד עברי נקנה בכסף שפיר נוכל למילף מק"ו דממונו לא כ"ש, אבל בס"ד דלא ידעינן אכתי הא גופה דעבד עברי נקנה בכסף, וכל זמן דלא ידעינן זה דגופו קונה בכסף, גם ר' יוחנן מודה דד"ת משיכה קונה דפשטא דקרא הכי מוכח טפי או קנה מיד עמיתך, דקנין משיכה הוא בישראל, ורק משום הק"ו דגופו מפקינן פשטא דקרא וסובר דד"ת כסף קונה, אבל כל זמן שלא ידעינן דגופו נקנה, גם ר' יוחנן מודה דקנין ישראל הוא במשיכה, וממילא דנכרי הוא בכסף, ושפיר קאמר הש"ס התם בס"ד דכל קנינו בכסף:
ואפי' אי נפרש כשיטת רש"י בב"מ דמשו"ה סובר ר' יוחנן דד"ת מעות קונות משום דילפינן מהקדש מקרא דונתן הכסף וקם לו, דלא שייך תירוצי הנ"ל ויוחזר לכאורה הקושיא לדוכתא, אכן באמת לבד דלא קשה, אלא אדרבה עוד יהיה הכרח לדברנו לומר דבס"ד נפרש ההיפיך דלנכרי הוה בכסף אפי' לר' יוחנן, דהנה פרש"י כבר דחה בשמ"ק לב"מ דלא ילפינן הדיוט מהקדש, וא"כ יש להבין מפני מה בחר רש"י לפרש כן ולא פי' כפי' הרי"ף דנילף מק"ו, אלא משום דהק"ו פריכא הוא די"ל נמכר לנכרי יוכיח דגופו ודאי דנקנה בכסף דכתיב מכם מקנתו, ואפ"ה ממונו במשיכה, וא"כ אתי שפיר, דבשלמא להמסקנא דבין בישראל ובין בעכו"ם נקנה עבד עברי בכסף, וא"כ גבי שניהם יש הק"ו, ס"ל לרש"י דלא דיינינן כלל הק"ו לא בעכו"ם ולא בישראל, דעל כל אחד נוכל לומר חבירו יוכיח וא"כ מנ"ל דבכסף, והוכרח לפרש דילפינן מהקדש, אבל בס"ד דלא ידעינן אכתי דנמכר לישראל נקנה בכסף, וא"כ גבי עכו"ם כתיב מפורש דקונה את גופו בכסף, ובישראל לא כתיב, וא"כ גבי עכו"ם יש ק"ו ובישראל ליכא, ודאי דכו"ע סוברים דעכו"ם קונה מטלטלי בכסף משום דלגבי' יש ק"ו ומה קונה את גופו של עבד בכסף ממונו לא כש"כ, ולא תוכל לומר ישראל יוכיח, דלא ידעינן אכתי דקונה עבד עברי בכסף, וא"כ בס"ד מוכרחים לומר שגם ר' יוחנן סובר דעכו"ם בכסף, דדוקא למסקנא דבשניהם יש ק"ו לא דיינינן להק"ו כלל, וכשלא נודע על מי להטיל קנין כסף אם על ישראל או על נכרי בחר יותר על ישראל משום דעכ"פ יש ראיה מהקדש, אבל בס"ד דבעכו"ם יש ק"ו ודאי דכו"ע סברי שקנין כסף שדינן על הנכרי וזה ברור, הרי דלפ"ז בע"כ לומר דקושית התוס' ותירוצם יהיה רק למסקנא, דאי לס"ד אין מקום כלל לקושיתם, וממילא שגם תירוצם הוי למסקנא ואפ"ה כתבו דשטר אינו קונה מכלל דסברי לפי האמת כן וק"ל:
שם במחבר וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב לו כו' הרי הם כחרם, והנה בש"ס (גיטין ד"י) קאמר עכו"ם מכי יהיב זוזי קמייהו, ומלשון זה משמע דנתינת המעות צריכה להיות בפניהם דוקא, אבל אם נתן המעות בינו לבין עצמו והודה בפני הערכאות שקיבל המעות לא מהני וכדברי המחבר שהוא לשון הרמב"ם, ולכאורה יש להבין למה לא מהני הודאה שקיבל המעות ממנו, ואע"ג דבהודאה בעינן דוקא שיאמר אתם עדיי, ועכו"ם פסולין לעדות, אכן היינו דוקא במקום שיש חשש דמשטה או השבעה, אבל הכא דלא שייך כן למה לא מהני הודאה, והנה הר"ן כתב באמת דמ"ש בש"ס מכי יהיב זוזי קמייהו, לשון זה לאו דוקא הוא אלא אפי' הודאה נמי מהני מטעם שכתבתי דלא שייך כאן החשש דהשטאה והשבעה, ודעת הר"ן הובא ברמ"א בסמוך, ועיין בסמ"ע שכתב בטעם הרמב"ם כיון דהודאה לא מהני עד שיאמר אתם עדיי להרא"ש, או בהודה לפניו הודאה גמורה להרמב"ם לא אלים כחייהו לצירופא לשעבוד כזה להגמר על ידם אף שאמר אתם עדיי, והנה בב"י כתב דהרמב"ם לא אמר כ"א בהודאות של הלואה שיש בהם שעבוד נכסים והשטר עושה השעבוד, אבל בהודאות פרעון כיון שהודה בפני הערכי נאמן וכו' ע"ש, וצ"ע דהא במה דמיירי הש"ס התם, השטר אינו עושה הקנין והשעבוד, דהקנין נעשה בקבלת המעות ואפ"ה לא מהני הודאה: