אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן סז

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן סז

סימן סו

סעיף א' במחבר ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, בס' יראים לר"א ממיץ (סי' רע"ח) כתב דחוב שעבר עליו שביעית אין הלוה רשאי לעכבו אלא עפ"י המלוה שכל זמן שלא השמיטו המלוה חייב לפרוע וכו' וההלואה לעולם מוטלת על הלוה שלא יעכב חובו לעולם בתיבתו לאוצרו ואם עשה כן הוה ליה לוה רשע ולא ישלם אלא לוה יזמין למלוה בדין שישמט חובו כאשר צווה ובית דין יחייבו המלוה לומר משמט אני כאשר צווהו חכמים ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו שיאמר דתניא בכתובות וכו' אבל במצות עשה שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה כו' מכין אותו עד שתצא נפשו כו' עכ"ל, וחידוש גדול הוא שלא זכרו שום אחד מן הפוסקים, דמכולם משמע דשביעית אפקעתא דמלכא הוא והחוב נפקע מאליו, ואין שום חיוב על הלוה להחזירו, ודלא כהיראים שכתב דהלוה מחויב להחזיר ורק ע"י שמיטת המלוה נפטר, ומיד כאשר ראיתי דברים הללו הובא בשם היראים עמדתי כמשתומם, והא בש"ס דגיטין (דף ל"ז) אמרינן בהדיא שאפי' אם הלוה נותן לו מרצונו בתורת חוב אינו רשאי, אלא שצריך שיאמר למלוה דוקא במתנה אני נותן לך, ומזה מוכח להדיא שהחוב כבר נפקע ואין עליו שום חיוב עוד, לא נחתי ולא שלותי עד שהשגתי את הס' יראים גופא לעיין בו וראיתי שבעצמו הרגיש בזה וכתב לתרץ בזה"ל והא דתנן כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא במתנה אני נותן לך דמשמע דאין החוב מוטל עליו שהרי אין רשאי לומר בחובי אני נותן דכי אמר בחובי משמע ע"י נגישה נותן ותיקון לשון דיבור הוא שתיקנו לומר במתנה שיהא הדבר ניכר ונראה שלא ע"י נגישה נותן לו ע"ש, אלא דקשה לי לדבריו דחיוב יש על הלוה לפרוע ורק דמצוה הוא על המלוה לשמט, וא"כ בהנהו דלאו בני מצוה נינהו כגון חש"ו ויתמי, ודאי שהחיוב הוא על הלוה לשלם, ולפ"ז לא נצרך כלל לתקנתא דפרוזבול במעות של יתומים כיון דלאו בני מצוה נינהו לשמט והלוה מצד עצמו כל זמן שלא שמטו המלוה מחויב הוא לשלם, וא"כ היכי יפרנס למשנה דגיטין שם דכותבין פרוזבול ליתומים על נכסי אפוטרפוס וכן למ"ש שם יתומים אינם צריכים פרוזבול, משום דר"ג וב"ד אביהם של תומים והוו שטרותיהם כמסורין לב"ד, ולמה להו לטעם זה, דתיפוק שאינם צריכים לפרוזבול מעיקרו, ונראה ליישב דבשביעית איכא שני דברים עשה ול"ת, עשה דשמוט כל משה ידו, שמצוה על המלוה לשמט, ול"ת דלא יגוש, שאינו רשאי לתובעו ולנוגשו, וכמבואר אצלנו בסמוך בארוכה, וא"כ נהי דיתומים דלאו בני מצוה הם ליתנהו בעשה דשמוט, אבל בל"ת דלא יגוש איתנייהו, ואסורים לתובעו ולנוגשו, ולכן שפיר איצטריך לתקנתא דפרוזבול שיהיו רשאים גם לתבוע, ולבד שלא יקשה לי מדין דפרוזבול על שיטת היראים, אלא דנהפך הוא דמתקנתא זאת מוכח כוותי' דחיוב יש על הלוה לפרוע, דאל"ה אלא דאפקעתא דמלכא הוא והחוב נפקע מאליו, א"כ איך מהני פרוזבול מעיקרו, הא פרוזבול לא מהני כ"א להציל שלא יעבור בלא יגוש, אבל כיון שהחיוב נפקע אינו רשאי לקבל אפילו כשנותן ברצון ואם מקבלו הרי הוא גזל בידו אע"כ כהיראים דחיוב יש על הלוה לפרוע, ורק על המלוה יש מצוה לשמט, והלוה יכול לתובעו שישמט, וכשמוסר שטרותיו לב"ד ע"י הפרוזבול הוו החובות כמסורים לב"ד ואין יכול שוב לתובעו למלוה, דאין המלוה בעל דין שלו דהא כבר סילק נפשו מזה ומסרו לב"ד, אלא ב"ד הם הבעל דין שלו, ואין הב"ד מוזהרין ע"ז, מיהו בסמוך ביארנו דרש"י יתרץ תי' אחר על קושיא זאת, וא"כ מוכח מזה דרש"י אינו סובר כהיראים, וכן מוכח מהרא"ש בגיטין דאפקעתא דמלכא הוא, וכ"ה להדיא במרדכי בגיטין שם בשם רבינו אביגדור דשביעית משמטת מאליו וא"צ לומר משמט אני, וכתב שכן קיבל, וכן נוטה דעת הר"ח ע"ש, וכ"כ הרמב"ן הובא בסמוך בסמ"ע ס"ק ט"ו שכתב וז"ל אבל השביעית משמטת וכו' וזה כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא ע"ש:

סעיף י' במחבר המלוה את חבירו וקבע זמן לעשר שנים וכו' אינה משמטת, ובש"ס קאמר הטעם משום דהשתא מיהא לא אתי לידי לא יגוש, ובקצוה"ח הקשה דתיפוק לי' כשהלוה לעשר שנים הרי התחייב את עצמו לפרוע לעשר שנים ולא גרע מתנאי דע"מ שלא תשמיטני שביעית דאין בו משום מתנה על מה שכתוב בתורה משום דיכול לחייב עצמו בדבר שבממון ע"ש, ונראה ליישב דממה שהתחייב א"ע לפרוע לעשר שנים אין מזה שום הוכחה דנתכוון לעקור את שביעית, דהא תינח אם לא היה שום עצה איך לבטל השמיטה בשביעית, אז היה הכרח דמי שמתחייב לפרוע לעשר דהוה כאומר בפירוש ע"מ שלא תשמיטני שביעית, אבל באמת הלא יש עצות למלוה איך להנצל משמיטת שביעית, כגון ע"י פרוזבול או מסירת השטרות ממש לב"ד, וא"כ שפיר מצי הלוה לומר לא נתכוונתי כלל לעקור שביעית, אלא סבור הייתי שהמלוה יעשה העצות שבידו איך להנצל מן השמיטה, וא"כ מה דמיון הוא זה לע"מ שלא תשמיטני שביעית דודאי נתכוון לעקור את מצוות שביעית ודו"ק:

סעיף י"א במחבר המוסר שטרותיו לב"ד כו' אינו משמט, ובסמ"ע ס"ק כ"ב כתב שאין זה דין פרוזבול דבסמוך סעיף י"ח, דשם מיירי דאינו מוסר גוף השט"ח ביד הדיינים, אלא אומר בפניהם בע"פ שהוא מוסר בידם החובות ומשו"ה בעי דיכתבו לו פרוזבול וכאן מיירי שמוסר ביד הדיינים השט"ח ומשו"ה לא בעי שום כתיבה וכ"כ התוס' פ' השולח ע"ש, ונ"ל דהתוס' שפיר כתבו כן משום דלשיטתם אזלי (פ"ק דמכות ד"ג ע"ב), אבל למה לא זכר הסמ"ע דרש"י פליג ע"ז, דבמה שאמרו התם במכות המוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט, פרש"י דזהו פרוזבול, ובתוס' שם הקשו ע"ז ופירשו דתרי מילי נינהו, מוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט אפי' בלא פרוזבול, ופרוזבול היינו כשכותב או אומר מוסרני לכם פלוני הדיינין דמהני אפי' כשלא מסר השטרות לב"ד ע"ש והרי קמן דרש"י סובר דמוסר שטרותיו לב"ד זהו פרוזבול, ודלא מסירת השטרות לא מהני גם כתיבת פרוזבול, ובזה ניחא קושית התוס' על רש"י (ב"ק דל"ז ע"א) דבמ"ש שם יתומים אינם צריכים פרוזבול פרש"י משום דשטרות שלהם כמסורים לב"ד, והתוס' שם הקשו ע"ז דא"כ מלוה על פה מאי איכא למימר כו' ע"ש, ולכאורה היה אפשר לומר דלרש"י היה קשה מה ששנינו במשנה דשביעית דכותבים פרוזבול ליתומים על נכסי אפוטרפוס, וא"כ למה שאמר רב יהודה דיתומים אינם צריכים פרוזבול, היכי משכחינן כלל פרוזבול ביתומים כיון דאינם צריכים כלל לפרוזבול, לזה כתב לחלק דהא דיתומים אינם צריכים פרוזבול אין זה כ"א במלוה בשטר, אבל במלוה על פה לא הוה כנמסר לכ"ד, ושפיר משכחינן פרוזבול ביתומים במלוה על פה, אלא דשוב חזרתי מזה, דאי משום הקושיא דהיכי משכחת פרוזבול ביתומים לא היה צורך לרש"י לחלק בין מלוה ע"פ לבשטר, דהא בגיטין (דף ל"ז) פרש"י גופא דהא דיתומים א"צ פרוזבול היינו דוקא בחוב של אביהן המת שירשו אותו, וחוב כזה אינו משמט, משא"כ בחוב של עצמן משמט והב"י כאן כתב דרש"י הוצרך לזה בכדי לאשכוחי דין פרוזבול ביתומים בחוב של עצמן ע"ש, וא"כ הרי לרש"י שפיר משכחינן פרוזבול ביתומים גם בלא הך חילוק דמלוה על פה, וא"כ אכתי יקשה קושית התוס' בב"ק למה דייק רש"י התם דוקא דהא דיתומים א"צ פרוזבול היינו במלוה בשטר דוקא, ולמה שכתבתי א"ש דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דלמ"ש רש"י במכות דכתיבה דמוסרני לכם לא מהני כלל אם לא כשימסור גם השטרות ממש לב"ד, ולכן לשיטתו במלוה על פה לא משכחינן לדין דפרוזבול מעיקרו, ואפי' שלא ביתומים נמי, דהא אינו מועיל כ"א עד דאיכא תרווייהו, שיכתוב מוסרני לכם כו' וגם ימסור גוף השטרות, ובלא מסירת גוף השטרות אין מועיל כלל, וא"כ במלוה על פה שאין מה למסור, פשוט דלא מהני גם אם יכתוב, ומשו"ה דייק לפרש בב"ק דהא דביתומים הוה לא כתב כמאן דכתב, היינו דוקא במלוה בשטר, דמסירת גוף השטרות הרי איכא בזה, ורק כתיבה לא בעינן, דאילו בעלמא בעינן דוקא שיכתוב נמי, וביתומים לא כתב הוה נמי כמאן דכתב, אבל במלוה על פה דגם בעלמא לא מהני אפי' בדכתב. פשיטא שגם ביתומים נמי לא מהני, דביתומים לא עדיפא רק לענין זה, מה דבעלמא בעינן כתב ומסר, וביתומים לא בעינן מעשה הזה והוה כמסר השטרות וכתב פרוזבול, אבל מלוה על פה שמעיקר הדין לא מהני בזה פרוזבול, פשיטא שגם ביתומים הכי הוא, דלענין זה אין סברא להעדיף כחן של יתומים ולומר דבהם יועיל אפי' במלוה על פה נמי, אכן התוס' לשיטתייהו דכתיבת פרוזבול מהני אפי' בלא מסירת השטרות ממש וממילא שאפילו במלוה על פה נמי מהני פרוזבול, וביתומים דלא בעינן כתיבת פרוזבול שפיר מהני אפי' בחוב על פה, ועכ"פ הרי שיטת רש"י דמוסר שטרותיו לב"ד זהו פרוזבול, ולמה לא זכרו זה הפוסקים כלל וצ"ע:

סעיף י"ב במחבר המלוה על המשכון אינו משמט וכו', בקצוה"ח הביא בשם הג"ת דאם המלוה תפס בעצמו מטלטלין אעפ"י שלא נתנו לו בתורת משכון מ"מ כיון דתפס ואין צריך להחזיר לו עד שישלם המעות לא הוה בכלל לא יגוש ואין שביעית משמטת ובתומים השיגו דהא בש"ס דגיטין קאמר מתחלה טעם דתפס ופריך עלה אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו ומשני משום דקני מדר' יצחק, הרי להדיא דלא קאי הטעם דתפיס ובעינן דוקא שהמשכון יהא קנוי לו ע"ש, ולכאורה היה אפשר להצדיק דברי הג"ת, דמצד הסברא הדין עמו, דכיון דבשביעית רק אלא יגוש קפיד רחמנא, ולכן כשתפס משל לוה וא"צ להחזירו עד שישלם מעותיו הרי אין שום צורך למלוה לתובעו ולנוגשו ולא אתי לידי לא יגוש, ובזה יישבתי נמי לקושית התוס' בב"מ (דף פ"א) דבש"ס שם הובא הברייתא המלוה חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר"א ר"ע אומר יכול לומר לו כלום כו' אבל הלוהו אלף זוזי בשטר והניח משכון ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו, ופרש"י דמשו"ה מודה ר' אליעזר בסיפא כשהלוהו בשטר ונתן משכון דכיון שיש שטר ודאי המשכון לגוביינא שקיל ולא לזכרון דברים דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות ובטוח הוא על מעותיו הלכך ודאי דלגוביינא שקיל המשכון ולא לזכרון דברים, ובתוס' הרבו להשיב עליו דאי ברישא לא שקיל המשכון כ"א לזכרון א"כ למה לא יהיה משמט וכו' ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא דהא דאמרי' דכשלא נטל המשכון כ"א לזכרון משמט, היינו כשאין בו בטחון על מעותיו, כגון שהמשכון אינו שוה כנגד חובו דבכה"ג אינו בטוח על ידו במעותיו, ועיקרו לא בא כ"א לזכרון ובודאי מוכרח המלוה לתבוע חובו ואתי ודאי לידי לא יגוש, להכי משמט, אבל כשהמשכון שוה כנגד כל החוב, דבזה ודאי שלא יגוש עוד לתובעו חובו, אינו משמט אע"ג דלא קני למשכון, וקושית התומים מש"ס דגיטין דמסיק התם טעם דקני למשכון, נמי יש ליישב דבלא"ה הקשו התוס' שם דהיכי אמר דקני מדר' יצחק, הא ר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואה והתם בשעת הלואה מיירי, וידוע תוכן תירוצם דכיון דשלא בשעת הלואה קני קנין גמור, בשעת הלואה נמי קני לענין דלא ישמט, וכבר נתקשו המפרשים בסברת התוס', אכן הרז"ה בב"מ שם ביאר יותר דבאמת לא בעינן דוקא שיקנה המשכון, וה"ק שאני משכון הואיל דקני כדר' יצחק, כלומר כיון דמשכחת להו צד דקני כדר' יצחק, והוא כשמשכנו שלא בשעת הלואה, מהניא נמי תפיסתו אפי' בשעת הלואה שיהא כנגוש ועומד דלא קרינן בו שוב לא יגוש הואיל ואיכא שם משכון בעולם דקניא ליה, משא"כ בהלוהו ודר בחצירו דלא מקניא ליה חצר לעולם הלכך לא מהני תפיסתו עכ"ל, הרי להדיא דבמשכון דמטלטלין מהני תפיסתו לחוד אפי' היכי דלא קני במשכון. ואין מקום לקושית התומים, דמה דאמר התם שאני משכון דקני, לא שבאמת יהא המשכון קנוי לא אלא כיון דמשכחת לפעמים צד קנין מהני נמי אפי' היכי דתפיס ולא עשה בו שום קנין:

והנה אף אם שמהש"ס אין השגה על הג"ת, דשפיר יש לפרש כהרז"ה, בכ"ז הי' נ"ל עיקר דבעינן באמת קנין במשכון לענין שמיטה, וכפשטות לשון הש"ס דקני לי', דמה מהני טעם דתפיס לחוד, דהא טעם זה אינו מועיל כ"א שלא יהא המלוה עובר בלא יגוש, אבל כלום תקנה הוא לזה שהחוב כבר נפקע והוא אפקעתא דמלכא, ואינו רשאי לקבלו אפי' כשנותן לו ברצונו בלא נגישה, ובשלמא כשיש לו קנין במשכון הוי כאילו קיבל כבר חובו ואין מה לשמט, אבל היכי שלא קנה המשכון, מה יוכל להועיל בזה מה שתפיס, אלא דיש לומר דאפי' בתפיסה לחוד נמי הוי כאילו קיבל כבר חובו, והכי יש לדייק מלשון רש"י בגיטין, דעל מ"ש רבא שם טעם דמשכון משום דתפיס, כתב רש"י וז"ל דתפיס לי' ואינו נוגשו ותובעו כלום, ויש לדייק כפילת הלשונות נוגשו ותובעו, ולמה שכתבתי ניחא, דרש"י הרגיש נמי מה יוכל להועיל טעם דתפיס דנהי דעי"ז לא יבוא לידי לא יגוש, מ"מ החוב כבר נפקע, וזה הוסיף דכיון דתפיס משכון הרי כאילו כבר קיבל החוב ואין כאן תביעה כלל, וזמ"ש ואינו נוגשו ותובעו, כלומר לבד שאינו נוגשו אלא שגם שום תביעה ליכא בזה דהוה כאילו קיבל כבר החוב, וא"ש דברי הג"ת ועיין בחדושנו לקמן סי' ע"ב שכתבו שם בארוכה בעיקר יסוד חיוב דר' יצחק:

סעיף י"ח בסמ"ע ס"ק ל"ו ושם בגמרא אע"ג דמן הדין משמט מ"מ יש כח ביד חכמים לתקן שלא ישמט שהפקר ב"ד הפקר וכו', ויש לעיין למה הוצרך בפרוזבול לטעם דהפקר ב"ד ותיפוק כיון דמסר החוב לב"ד שוב אין כאן לא יגוש, ולמה שכתבתי דמסירה לב"ד אינו מועיל כ"א על לא יגוש, אבל החוב אכתי נפקע ומה יועיל הפרוזבול, לזה הוצרך לטעם דהפקר ב"ד שהלל תיקן שב"ד יפקירו החוב ועמ"ש בסמוך בארוכה:

סעיף כב במחבר אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, והסמ"ע ס"ק מ"א הביא שני טעמים, טעם רש"י משום דלא תקנו פרוזבול כ"א בהלואה השכיחא, וכשאין לו קרקע לא שכיחא, ופי' ר"ת משום דכשיש לו קרקע הוי החוב כגבוי ואפי' בקרקע כל שהוא נמי ראוי לחזור ולגבות וכמעשה דקטינא דאביי, והנה הרש"ל בקדושין רכ"ו לאחר שהביא פיר"ת ציין ע"ז וז"ל ונ"ב דבגיטין דל"ז פרש"י כזה עכ"ל, כוונתו דבגיטין כתב רש"י וז"ל אם יש קרקע ללוה דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוי מילתא דשכיחא כו' ואעפ"י שאינו שוה כל החוב כדקתני לקמי' קרקע כל שהוא האמרן אפי' מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי עכ"ל, ומדסיים רש"י נמי הטעם דחזי לגבות כל חובו כמעשה דקטינא שהוא כפר"ת, ונפלאתי מאוד איך קירב שני הפירושים הללו אהדדי, הא שיטת רש"י מבואר דמשו"ה בעינן קרקע דוקא בכדי שיהיה הלואה דשכיחא ובמילתא דלא שכיחא לא תקנו כמ"ש להדיא בגיטין וקדושין, ושיטת ר"ת בשני המקומות הללו נראה ההסבר דבעינן שיהא ראוי לגבות עתה דאם לא יהיה ממה לגבות אין תקנה כלל בכתיבת פרוזבול, דהא עיקר התקנה הוא לפני איש כזה אשר לא ירצה לשלם מרצון הטוב, דאם רוצה א"צ כלל לכתיבת הפרוזבול דהא' יכול לומר אעפ"כ כדתנן במשנה דגיטין דהעושה כן רוח חכמים נוחה הימנו, ובע"כ דחששו לאיש כזה אשר רוצה רק לפטור מן החוב, וא"כ מה תועלת בפרוזבול כל זמן שאין לו קרקע, הא יכול להבריח המטלטלין, ולהכי בעינן דוקא שיהא ראוי לגבות, זו היא שיטת ר"ת, וא"כ הוו שני הפירושים הללו רחוקים זה מזה לגמרי בטעם, רק בזה הם שווים, דמאיזה טעם סגי בכל שהוא, ע"ז פירשו שניהם טעם אחד, משום דראוי לגבות כל חובו כמעשה דאביי דגם לרש"י בעינן טעם זה, דאי לאו הטעם הזה א"כ כשאין לו קרקע כפי כל החוב הוה נמי מילתא דלא שכיחא שילווהו, רק משום דראוי לגבות כל חובו א"כ יוכל להלוות לו גם יותר משווי הקרקע, דיגבה ויחזור ויגבה, ולפ"ז בטעם דסגי בכל שהוא פרש"י טעם אחד עם ר"ת, אבל בטעם דבעינן קרקע לא הושוו בדיעותיהם, ומאין לקח הרש"ל שדעת רש"י הוא נמי כפר"ת, ואפשר דלישנא דרש"י בגיטין דחקתי לזה, דאילו ללשון רש"י בקדושין שכתב וז"ל דכי תקון אשעבוד קרקעות דמלוה המצויה הוא עכ"ל, משמע ודאי שאינו כפר"ת, דהא לא הזכיר כלל מזה שבעינן שיהא ראוי לגבות ולא זכר אלא השעבוד, ואמנם בגיטין הוא לשון רש"י בענין אחר, דבעינן שיהא נגבין כשאר שטרות, הרי הזכיר הלשון נגבין נמי דמזה משמע דבעינן נמי שיהא ראוי לגבות, ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר שיטה וכוונה חדשה ברש"י ושבזה יתורצו כמה קושיות בדין אשר לפנינו, דבאמת לפרש"י משום מילתא דלא שכיחא א"כ עיקר הקפידה צריך להיות לו קרקע בשעת הלואה דוקא, ואם בשעת הלואה היה לו קרקע הרי הוא מילתא דשכיחא, ואפי' אם עתה בשעת כתיבת הפרוזבול אין לו קרקע לא איכפת לן וכן להיפוך אם בשעת הלואה לא הי' לו קרקע לא יועיל אפי' אם עתה יש לו קרקע כיון דעכ"פ הוי זה הלואה דלא שכיחא, ולכן אפשר לומר דלשיטת רש"י הוי כוונת המשנה דאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, היינו דבשתי הפעמים יהיה לו קרקע, גם בשעת הלואה וגם עתה בשעת כתיבת הפרוזבול, וטעמי שניהם אינם שווין, בעת ההלואה בעינן מטעם שיהא מלוה המצויה ובעת הכתיבה בעינן קרקע בכדי שיהא ראוי לגבות וכפיר"ת, דאל"ה אין תועלת בפרוזבול כנ"ל, ואתי שפיר מה שכתב בגיטין לשני הטעמים בעינן שיהא נגבין, הוא כפיר"ת וכהבנת מוהרש"ל, ודהוי מילתא דלא שכיחא, הוא טעם שלו, והא דאם אין לו מזכה בתוך שדהו, לא קאי כ"א כשאין לו עתה, אבל בשעת הלואה היה לו, כדדייק לישנא דאין לו, ובזה מהני העצה דמזכה לו, אבל אם בשעת הלואה לא היה לו, לזה לא מהני העצה הזאת, דאכתי הוי מילתא דלא שכיחא, דמי פתי ילוה באופן שיוצרך לתת קרקע שלו, וסרה בזה קושית המפרשים דלשיטת רש"י מאי מהני מזכה, דלמה שכתבתי לא קאי זה כ"א על אין לו עתה, ודו"ק:

שם בסמ"ע באו"ד ולשני הטעמים סגי בקרקע כל שהוא משום דאיכא כמה מרבוותי דס"ל דאין אונאה לקרקעות כלל, כוונתו לשיטת הרשב"ם והרא"ש דקרקע שוה כל מה שנותן וכיון דקרקע לעולם עומדת ולא כליא קרנא נותן מדעתו יותר, דאילו לאינך דסברי דהא דאין אונאה הוי מגזה"כ א"כ מה ענין אין אונאה דממועט מגזה"כ להך דהכא, ועיין בחדושינו לעיל (סימן ס"ו סעיף ל"ח) מ"ש בארוכה בביאור השיטות הללו:

שם במחבר ואפי' אין לזה כו' ויש למלוה מזכה לו וכו', עיין מה שכתבנו בדיבור דלעיל ליישב דלשיטת רש"י משום דבלא קרקע הוי מילתא דלא שכיחא א"כ יקשה מה מהני מזכה הא אכתי הוי לא שכיחא:

סעיף כ"ח במחבר יתומים א"צ פרוזבול, והנה זה לשון רש"י (גיטין דל"ז) בד"ה יתומים א"צ פרוזבול שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת עכ"ל, והרמב"ן הקשה עליו ממה דאיתא בספרי דר"ש סובר שמוט כל בעל משה ידו פרט ליורש, וא"כ בחוב של אביהן מן התורה אינו משמט ולא מטעם דר"ג וב"ד אביהן של יתומים, ולכן פירש דדין זה מיירי בחוב שהלוו היתומים משלהן, ועיין בב"י כאן שנתן טעם לדברי רש"י משום דבש"ס דילן מוכח דלא כהספרי, דהא משנה מפורשת הוא דכותבין ליתומים על נכסי אפוטרפוס דברי ר' חוצפית, ומיירי אפי' בהלואת עצמן, ולדברי הספרי היכי משכחינן כלל פרוזבול ביתומים, אי בחוב שירשו מאביהן בלא"ה אינו משמט מהאי דספרי, ואי בהלואת עצמן אינו משמט מהאי דר"ג וב"ד אביהן של יתומים, אע"כ דלא כהספרי, ומה שירשו מאביהן אינו משמט משום הא דר"ג וב"ד כו', והם מה שהלוו בעצמן צריכים פרוזבול, ומשו"ה דחה רש"י להך דספרי מכח ש"ס דילן ע"ש, אכן דבריו אינם מובנים במה שהקשה על הספרי ממשנה דכותבין ליתומים על נכסי אפוטרפוס, והא המשנה הזאת מיירי שהיתומים הם הלווים, שהם חייבין לאחרים ואותן האחרים כותבין פרוזבול על נכסי אפוטרפוס וכמו שפי' הסמ"ע, ואילו הספרי מיירי ביתומים שהן המלוים דממעטינן מדכתיב שמוט כל משה ידו פרט ליורש כשירש החוב מאביהם, אבל כשהיורש הוא הלוה לא ממועט כלל מקרא זה, וכ"ש הוא דשמיטה משמטתו בלא פרוזבול, דהשתא חוב של גדולים משמט, כ"ש חוב של יתומים, ושוב ראיתי שהב"י הביא לדחות כן בשם בעה"ת, ועוד קשה על דבריו, דאטו הוי אביהן של יתומים רק בחוב שירשו מאביהם, הא במעות שלהם נמי הב"ד אביהם, דמאי שנא, וא"כ אכתי אפי' אם נדחה להספרי, היכי משכחינן פרוזבול ביתומים, דכשם שב"ד הוי אביהם במה שירשו, הוה"ד במעות עצמם, ואכתי פרוזבול למה לן ונראה בסברת רש"י דדוקא בהלואה של אביהן הוה ב"ד אביהן תיכף כשמת, והאפוטרפוס הוי מיד ב"ד, אבל במה שהלוה האפוטרפוס ממעות של יתומים צריך פרוזבול דלא הוי כנמסר לב"ד כלל:

ועוד יש לומר בישוב דעת רש"י, דבאמת סובר נמי כהספרי דמקרא דשמוט כל משה ידו ממעטינן חוב הבא בירושה ואפ"ה הוצרך נמי לטעם דר"ג וב"ד כו' משום דתרווייהו צריכי, ויבואר עפמ"ש הרא"ש בגיטין, דבשביעית יש שני דברים א) שאם תבעו עובר על לא יגוש, ב) שמפקיע גוף החוב שהוא כמו פרעו או מחל לו החוב ע"ש, ביאור הדברים, דבשביעית איכא עשה ול"ת, עשה דשמוט כל משה ידו, הוה שהחוב נפקע ואפי' אם נותן לו ברצון הטוב אינו מועיל כי כבר נפקע, וצריך לומר דוקא במתנה אני נותן לך כמבואר בש"ס שם, והל"ת דלא יגוש, שאינו רשאי לתובעו ולנוגשו, ואין להקשות כיון שאפי' כשנותן לו ברצון הטוב אינו מועיל, א"כ למה הוצרכה התורה להזהיר בלא יגוש, די"ל שבאה להזהיר נמי בל"ת וכשתובע עובר בלאו ועשה, אבל לפי"ז פשוט דמשכחינן נמי חובות כאלו שממועטים מקרא דשמוט, שאין שביעית משמטתם וליכא בהם אפקעתא דמלכא להפקיע החוב, ואפ"ה מהל"ת דלא יגוש לא איתמעטי ואסור לנוגשם, דדוקא מעשה דשמוט איתמעטי אבל מל"ת דלא יגוש לא איתמעטי, ונ"מ דכשנותן לו מרצון הטוב רשאי לקבלם, כיון שהחוב לא נפקע, אבל לתבוע אינו רשאי גם חוב כזה, ולפ"ז י"ל דנהי דהתורה מיעטה מקרא דשמוט כל משה ידו פרט ליורש, שחוב הבא בירושה אינו נפקע, לא נתמעטו כ"א מעשה דשמוט, וחוב כזה אינו נפקע, וכשנותן לו ברצון הטוב רשאי לקבל, אבל מל"ת דלא יגוש, דבקרא זה לא כתיב משה ידו דוקא וליכא שום מיעוט על יורש לא איתמעטו כלל, וממילא שגם חוב כזה אינו רשאי לתובעו ולנוגשו, ולפ"ז שפיר הוצרך לשני הטעמים, ובטעם אחד לא סגי, דבטעם דר"ג וב"ד כו' לחוד ודאי דלא סגי, דטעם זה לא מהני כ"א לבטל הל"ת דלא יגוש, לפי שאין הוא הנוגש כ"א ב"ד, אבל אכתי מה מועיל זה, הא השביעית הפקיע לגוף החוב ואינו חייב כלל, וגם כשנתן לו ברצון הטוב אינו מועיל, וטעם דשמוט כל משה ידו לחוד נמי לא סגי, דזה אינו מועיל כ"א שביורש ליכא אפקעתא דמלכא להפקיע החוב, ולכן כשנותן לו ברצון הטוב רשאי לקבלו, אבל אכתי מל"ת דלא יגוש לא איתמעטי וממילא דלנוגשו אינו רשאי, משו"ה הוצרך לטעם דר"ג וב"ד נמי, דבהצטרפות הנהו תרי טעמי הוא דמועיל שפיר, דמקרא דשמוט ממעטינן מאפקעתא דמלכא, ומטעם דר"ג וב"ד אינו עובר על לא יגוש ומשו"ה פרש"י דמיירי דוקא בחוב של אביהן המת דבכה"ג דוקא הוא דלא צריכי לפרוזבול משום דבזה איכא הצטרפות שני הטעמים, אבל בחוב שהלוו מעצמן ודאי דצריכי לפרוזבול, דנה שגם בזה שייך טעם דר"ג וב"ד ואינו עובר על לא יגוש אבל זה לא יוכל להועיל דמ"מ שביעית מפקיע גוף החוב ויתיישב נמי בזה מה שתמה המנחת חינוך על החינוך (מצוה תע"ז) שכתב וז"ל ומזה הטעם אמרו שחוב שיש ליתומים כו' אין שביעית משמטתו ר"ג וב"ד כו', וממ"נ אי סובר כהרמב"ן דממון שירשו אינו משמט מגזה"כ ולא משום דר"ג וב"ד כו', ולמה הוצרך להביא הא דר"ג וב"ד כו', ובהלואת עצמן ודאי מן התורה משמט ואינו מועיל הא דר"ג וב"ד כו' ע"ש שהניח בצע"ג, ולמה שכתבנו הדברים מבוארים, דודאי סובר כהספרי דבחוב הבא בירושה מן התורה אינו משמט, ואפ"ה הוצרך לטעם דר"ג וב"ד בכדי שלא יעברו אלא יגוש, דאילו לטעם דספרי, רק אפקעתא דמלכא ליכא משום שזה איתמעט מקרא דשמוט, דכתיב התם כל משה ידו דוקא פרט ליורש, ואם נותן לו ברצון הטוב רשאי לקבל, אבל אכתי בלא יגוש שפיר עובר אם תובעו, דבקרא דלא יגוש ליכא מיעוט על יורש, משו"ה איצטריך נמי לטעם דר"ג וב"ד, שמטעם זה אינו עובר נמי אלא יגוש, ואין להקשות דא"כ איך מהני פרוזבול, הא גופו של פרוזבול הוא שמוסר החוב לב"ד, ולא מהני זה כ"א להציל שלא יעבור אלא יגוש, אבל כיון שהחוב כבר נפקע אינו רשאי לקבל אפי' כשנותן לו ברצון, ואם מקבלו הרי הוא גזל בידו, וי"ל דהתם הוי מכח הפקר ב"ד שיוכלו להפקיר ממון של זה וכדמוכח בש"ס דגיטין דהוה מכח הפקר ב"ד, וכן פרש"י התם דהוה מכח הפקר ב"ד ומיושב בזה קושית המפרשים על רש"י דלמה הוצרך בפרוזבול לטעם דהפקר ב"ד, ותיפוק כיון דמסר החוב לב"ד שוב אין כאן לא יגוש, ולמה שכתבתי א"ש דשפיר הוצרך לטעם זה דאל"ה אינו רשאי לקבל אפי' כשנותן לו ברצון, רק מכח הפקר ב"ד רשאי ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל בריש סימן זה:

סעי' ל"ג במחבר נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ונאבד ולא עוד אלא שפותחין לו שמא פרוזבול היה לך כו', בכדי לבאר דברי הטור והמחבר והחילוק מה שיש ביניהם לדברי הרמב"ם, נקדים להביא הסוגיא (גיטין דל"ז) והכי איתא התם אמר רב יהודה נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ונאבד כו' לא שביק היתירא ואכל איסורא, והנה הרמב"ם (פ"ט מהלכות שמיטה), כתב ע"ז שמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול, והמפרשים הרעישו ע"ז דלדבריו דמילתא דרב יהודה מיירי לאחר סכנה א"כ מאי פריך עליו הש"ס ממתניתין דשטר חוב ואין עמו פרוזבול לא יפרעו, הא במשנה זאת גופא מסיים אמר רשב"ג דמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרזבול, ורשב"ג הוא דמפרש לדברי חכמים, דמה שאמרו הם דלא יפרעו, דהיינו קודם סכנה אבל מסכנה ואילך גובה כו' וכמ"ש הכ"מ, וא"כ מאי פריך ממשנה דקודם סכנה ארב יהודה דמיירי לאחר סכנה, ועיין כאן בתומים שביקש עצות מרחוק איך ליישב דברי הרמב"ם, ואין לומר דת"ק יפרש דרשב"ג פליג את"ק והת"ק סובר דאפי' בשעת הסכנה נמי לא יפרעו, דאכתי מה מקשה על רב יהודה הא מצי למימר אנא דאמרי כרשב"ג וכדמשני התם אח"כ באמת תנאי הוא, ומה הוצרך לבקש תנאים אחרים אחרי דרשב"ג ודאי סובר כוותי', ולענ"ד נראה ליישב בפשוטו, דהרמב"ם לשיטתו לא קשה כלל מהך סוגיא, והוא דשם בסמוך הביא לדברי רב שסובר להוסיף על רב יהודה, וסובר דכגון זה פתח פיך לאלם הוא, וגם בכוונת רב חידש הרמב"ם חידוש גדול שלא הוזכר בטור ושו"ע, וז"ל שם ולא עוד אלא כשבא המלוה לתבוע חובו אומרים לנתבע שלם לו ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלך אומרים לתובע כלום היה לך פרוזבול ואבד אם אמר הן נאמן עכ"ל, הרי שמפרש כוונת רב שבלא טענת הלוה אין אנו פותחין גם פיו לשאול אלא אומרים לו זיל שלים, רק אם טען הלוה לבקש פרוזבול אז פותחין את פיו כלום היה לך ונאבד, ולפ"ז שפיר נוכל לומר דהרמב"ם לא יפרש כפרש"י שם דקושית הש"ס הוא על רב יהודה דנאמן לומר פרוזבול הי' לי, דודאי שעליו לא קשיא כלל מקודם סכנה, רק הקושיא הוא על רב דסובר דכל זמן שאין כאן טענת הלוה אומרים לו לשלם אפילו כשאין עמו פרוזבול והא במתניתין קתני שט"ח ואין עמו פרוזבול לא יפרעו, וסתמא נקוט אפי' בדלא טעין, ושפיר קשה לרב, ומשני תנאי היא, דאיכא מ"ד דבאמת אין צריך פרוזבול, ופירוש הזה הוא נוח טפי מפרש"י, מדסמיך הקושיא לבתר דברי רב, ואילו לפרש"י היה צריך לסמוך הקושיא לבתר דברי רב יהודה, שוב מצאתי בחדושי הרשב"א שכתב בדרך אגב דהקושיא היא לרביה

ולבד שדברי הרמב"ם מיושבים בזה, עוד לענ"ד נראה שמכאן הוכיח הרמב"ם את חידוש דינו בכוונת רב אשר גם בעיני היה תמוה ומצאתי שוב במפרשים שתמהו מנא לי' לחדש דכשבא לב"ד אומרים לו זיל שלים, דנהי דסובר דפותחין פיו ואומרים לו כלום היה לך פרוזבול ואבד ומהימנינן לי' ע"ז משום חזקה דלא שביק היתירא וכו', מ"מ הא עכ"פ מסתבר שצריך לשואלו ולברר הדבר, דכל חזקה שאפשר לברר לא סמכינן על חזקה וצריך לברר כמו שהוכיח הר"ן בפ"ק דפסחים גבי המשכיר בית בי"ר דאף אי אמרינן דחזקתו בדוק משום דודאי עביד כדין, מ"מ אם המשכיר איתא קמן צריך לשואלו אם בדקו וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' תל"ז), וה"נ אמאי לא מצרכינן לשואלו אם היה לו פרוזבול ונאבד, אכן לדברנו מיושב שפיר, דלשיטתו למד זה מן הסוגיא דכיון שסובר דדינא דרב יהודה מיירי לאחר סכנה א"כ לא מצי לפרש כפרש"י דהקושיא ממשנה דכתובות הוא לרב יהודה, דהא המשנה מיירי קודם סכנה ומה קושיא מינה לרב יהודה דמיירי לאחר סכנה, ובע"כ דיפרש דהקושיא הוא לרב, ואי נימא דגם לרב אין אומרים לו מיד זיל שלים עד שיודה שהיה לו פרוזבול, א"כ גם לדידיה לא קשה מן המשנה, דשפיר קתני התם לא יפרעו, דכל זמן שלא הודה שהיה לו פרוזבול באמת אינו נפרע, אע"כ שרב סובר דאמרינן לו זיל שלים, ורק אי טעין הלוה ומבקש פרוזבול אז פותחין פיו אבל כל זמן שהנתבע לא טעין מידי הרי הוא נפרע מיד, ולכן שפיר מקשה לדידי' ממתני' דנקיט לא יפרעו סתמא, ומה שהקשיתי דהא כל מקום שאפשר לברר מבררינן כמו שמוכח מההיא דפסחים. י"ל שגם בזה הרמב"ם לשיטתו (פ"ב מהלכות חמץ ומצה) שבאמת השמיט גם שם הדין דאם המשכיר בעיר צריך לשואלו ע"ש, הרי שסובר דאפי' במקום שאפשר לברר נמי א"צ לברר.

והנה הטור ושו"ע כאן שינו בזה מלשון הרמב"ם בתרתי, בדין דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, לא הזכירו הטעם שמן הסכנה ואילך, משמע דמפרשי דרב יהודה מיירי קודם סכנה, וכן בדין דפותחין פיו לאלם לא הזכירו דכשבא לב"ד אומרים לו זיל שלים מיד, ומשמע דמפרשי דברי רב כפשוטו דאין אומרים לו זיל שלים עד ששואלין ומבררינן אם היה לו פרוזבול, ולמה שכתבתי נתבאר יסוד פלוגתתם ושזה בזה תלוי והוא דהם מפרשים כרש"י דרב יהודה מיירי קודם סכנה, ואע"ג דהסכנה היתה מיד בזמן המשנה, ואמנם גם בדברי רשב"ג שאמר ומן הסכנה ואילך גובה שלא בפרוזבול, ישנו מחלוקת יש מי שסובר דדוקא בזמן הסכנה, אבל כשעברה הסכנה צריך פרוזבול כבתחלה, וישנם הסוברים דמן הסכנה ואילך שהורגלו שלא לשמור את פרוזבול לכן גם לאחר שעברה הסכנה התקינו שיגבה בלא פרזבול ובכן יש לומר דרש"י והטור סוברים כדעה הראשונה דאחר שעבר הסכנה הוי דינו כקודם. סכנה ואפ"ה סובר רב יהודה דמהימן מטעם דלא שביק היתירא כו', א"כ יפרשו דקושית הש"ס הוא לרב יהודה כיון דגם רב יהודה הוה כקודם סכנה ושפיר קשה לדידי' ממתני' דלא יפרעו, ולא קאי הקושיא לרב, וממילא אינו מוכרח לחדש בכוונת רב דאומרים לו זיל שלים, דכל עיקר החידוש נובע רק לשיטת הרמב"ם דסובר דאף כשעברה הסכנה הוי כשעת הסכנה, ורב יהודה הוי לאחר סכנה ולא קשה לדידי' ממתני' ובע"כ דהקושיא אינו אלא לרב, ואי לא נימא דאומרים לו זיל שלים גם לרב לא קשה, אבל לשיטת רש"י והטור אין שום מקור לחדש בדברי רב חידוש גדול כזה:

והנה אף כי מן הסוגיא שבש"ס לא קשה על הרמב"ם בכל זה דבריו צריכין ביאור מצד עצמו, דכיון דמפרש מילתא דרב יהודה לאחר סכנה, א"כ למה הוצרך להוסיף הטעם דלא שביק היתירא וכו', ותיפוק לי' דמן הסכנה ואילך גובה שלא בפרוזבול, ואף כי גם זה יש ליישב דגם בזה לשיטתו אזיל, דבפירוש המשנה להרמב"ם בכתובת פירש טעם דרשב"ג דמן הסכנה ואילך גובה שלא בפרוזבול דהוא מטעם החזקה דלא שביק היתירא כו' הרי דסובר דטעם דסכנה לחוד אין מספיק, וכן טעם דחזקה לחוד, וצריכין לשני הטעמים הללו כאחד, וצריך ביאור מאי טעמא, ונראה פשוט דטעם דחזקה לחוד אין מספיק כיון דאיכא ריעותא אלימתא מה שאין הפרוזבול תחת ידו ובמקום ריעותא לא סמכינן אחזקה כמ"ש הפוסקים דמשו"ה לא הוי חזקה עד שלש שנים אע"ג דחזקה שאין אדם שותק מיד כשרואה חבירו מחזיק בשדהו, אלא משום דקודם ג' שנים איכא ריעותא להמחזיק מה שאין שטר תחת ידו, אבל לאחר ג' שנים דלא מיזדהר אינש תו בשטרא סמכינן אחזקה דלא היה בעל השדה שותק, וה"נ איכא ריעותא מה שאין הפרוזבול תחת ידו, ולכן לא סמכינן אחזקה דלא שביק היתירא כו' רק מסכנה ואילך דליכא תו ריעותא סמכינן שפיר אהך חזקה, או אפשר משום דלטעם דחזקה דלא שביק היתירא כו' אי ידעינן בו שהוא איש כזה דשביק היתירא ואכיל איסורא אינו נאמן לומר פר זבול היה לי ואבד וכמ"ש הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם שם, להכי בעינן טעם דסכנה, וטעם דסכנה לחוד נמי אינו מועיל משום דלטעם זה בעי מיהא שבועה וכמ"ש הרמ"ה הובא בשמ"ק כתובות שם דבעי שבועה כעין דאורייתא ע"ש, אבל בצירוף טעם דחזקה נוטל בלא שבועה וכמ"ש הר"ת בתוס' גיטין שם, וזהו גופא חיליה דר"ת, דאי גם לטעם דחזקה בעי שבועה, א"כ מה הוסיף רב יהודה דקאי לאחר הסכנה על דברי רשב"ג דקאמר מן הסכנה ואילך נוטל בלא שבועה, אלא לאו דלטעם זה נוטל גם בלא שבועה, או אפשר עפ"י מה שהקשה בס' שער המשפט כאן על המשנה דכתובות דמן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובעל חוב שלא בפרוזבול, בשלמא אשה גובה שלא בגט כיון שהוא תנאי ב"ד אבל גבי בעל חוב נהי דמן הסכנה ואילך ליכא ריעותא בזה שאין לו פרוזבול, מ"מ להוציא ממון בעינן ראיה והיכי מהימנינן לי' בלא ראיה לומר שפרוזבול היה לו, ומשו"ה בעינן לצירוף טעם דחזקה דעי"ז שפיר מוציאין ממון, וכמו בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמהני להוציא ממון, ובשגם שחזקה דידן דלא שביק היתירא כו' דעדיפא מחזקה דאין אדם פורע תוך זמני, דבההיא מחייב מיהא שבועת היסת, ובחזקה דידן פטור אפי' מהיסת נמי וכמבואר בדברי הפוסקים:

ואין להקשות דסוף סוף היאך מהני להוציא ממון ע"י החזקה, כיון דאפי' ברובא דעדיף מחזקה אין מוציאין ממון כ"ש בחזקה, דהנה מכבר כתבתי ליישב קושית המפרשים שהקשו איך מוציאין ממון עפ"י חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, כיון שגם רוב לא מהני להוציא, וכתבתי ליישב, דהנה בכל 'רוב' אין לנו שום דבר המכריח דהכי צריך להיות, וכגון רובא לרדיא, האם יש בזה איזה דבר המכריח או מצד הדין או מצד הסברא שיחייב להיות כן לקנות לרדיא, יותר מלשחיטה, ורק המציאות הכי הוא, וכשאנו דנין על איש פרטיי אם קנה לשחיטה או לרדיא אין לנו שום הכרח להכריח שהלוקח הפרטיי הזה קנה יותר לרדיא, ורק משו דרובא דאינשי להכי זבני גזה"כ הוא דשדינן גם ללוקח הזה בתר רובא, אבל אם היינו דנין ע"ז בדבר שלא ידענו את הרוב להיכן נוטה, לא היה לנו שום סברא לתלות ללוקח הזה שקנה לרדיא, ורק אחרי שנדע כבר מן המציאות דהרוב, קונים לרדיא שדינן גם ללוקח הזה בתר רובא, אכן כשאנו אומרים חזקה היינו שיש איזה סברא ודבר המכריח לומר דהכי הוא, וכגון חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, הסברא מכריח דכיון שקבע לו זמן מסתמא יודע הוא בנפשו שעד אותו זמן לא יהיה לו במה לפרוע ולכן מסתמא שלא יפרע תוך הזמן, וכן גבי חזקה שאין בנות ישראל מזנות יש הכרח מצד המוסריי כי בודאי כל איש יעשה כמשפט התורה, ואפי' כשאנו דנין רק על איש פרטיי ולא ידענו עוד רובא דאינשי היכי נהיגי, נמי יש לנו לתלות שודאי לא יפרע תוך זמנו, מכח החזקה הזאת, והנה הגע עצמך ברובא דלרדיא, עיקר הטעם דלא סמכינן להוציא ממון עי"ז, היינו משום שהוא רק רובא, ויש מיעוט אנשים שקונים נמי לשחיטה, אבל אם היינו אומרים שאין אדם קונה לשחיטה, אז לא היה לנו שום ספק בזה ופשיטא שאפי' בממון נמי היינו סומכים ע"ז, דלמיעוטא דלא שכיחא לא חיישינן, ואע"ג דעל איש הפרטיי הזה שאנו דנין עליו אין שום הכרח להחליט שקנה לרדיא, מ"מ כיון שכל האנשים קונים להכי ודאי שגם לוקח זה קנה לרדיא, ואפי' בממון היינו סומכים ע"ז, ולפ"ז מכ"ש בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ואפי' לבד החזקה שיש בזה, והוא הסברא האמיתיית המחייבת אותנו לומר שהאיש הזה שאנו דנין עליו, בודאי לא פרע תוך זמנו מכח הסברא המחייב אותנו לומר כן, דפשיטא ופשיטא שיש לסמוך בזה אפי' בממון, כיון דבחזקה הזאת נכלל גם מציאות של כל העולם נמי, ועד כאן לא אמרינן רובא עדיף מחזקה, היינו דוקא בחזקה כזאת שאינה כוללת בהדה רוב העולם וכגון חזקת טמא וכדומה, אבל בחזקה כזאת האמירה בלשון, 'אין אדם' דלבד החזקה שיש בזה, הרי היא כוללת בהדה גם לכלל העולם, שזה גופה בלא החזקה עדיף נמי מרוב, דרוב אין כולל בהדי' כ"א רוב העולם, וזה כולל כל העולם, ולא עוד אלא שיש בזה גם חזקה לחייב שגם איש הפרטיי הזה בהכרח שעשה כן מכח החזקה, פשיטא שזה עדיף הרבה מרוב, וממילא לא קשה מידי נמי קושיא הנ"ל, היכי משכחינן להוציא ממון ע"י החזקה דלא שביק היתירא וכו', כיין דהכא נמי לבד שאנו רואין במציאות שאין אדם דשביק היתירא ואכל איסורא ורובא דרובא עבדי הכי וכמ"ש הרמב"ם שם בהלכה זו וז"ל וכיון שתקנו חז"ל פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דברי מותר ואוכל האיסור, ולכן אפי' כשלא היה לנו במה להכריח ולומר על האיש הפרטיי הזה שאנו דנין עליו לומר שבודאי עביד פרוזבול, נמי היה לנו לשדותו בתר כלל העולם, כ"ש כשיש לנו גם חזקה על האיש הפרטיי הזה גופא, והוא חזקה מוסריית שישמע במשפט התורה, פשיטא ופשיטא שנסמוך בזה גם להוציא ממון, ואין זה ענין כלל לרוב, דהכא יש כלל וגם חזקה ובסברא הזאת יש לתרץ בהרבה מקומות ודו"ק, ועיין עוד מה שכתבנו בחדושנו לקמן סי' ע"ח סעיף א' מזה:

ובפשוטו י"ל בישוב קושיא הזאת, דהא מה דאין אנו סומכין להוציא ממון ע"י רוב או חזקה, היינו משום שרוב וחזקה אינם מבררים ודאי, אלא קצת ספק מיהא איתא, וספק ממון לקולא לנתבע, וא"כ לא שייך זה כ"א בשארי ממון דספיקא הוי קולא לנתבע, ולכן אפי' בספק הזה שאינו ספק השקול, כיון דאיכא רוב או חזקה נגדו, אפ"ה כיון דאינם מבררים ודאי וקצת ספק מיהא איתא אמרינן שאפי' בספק שאינו שקול כזה נמי ספיקו לקולא לנתבע ואין מוציאין ממון, אבל הכא אנו דנין בספק בשמיטה שאפי' בספק גמור כתב הרא"ש (פ"ק מכות) דאזלינן לקולא לתובע, דהתם איכא תרי לישני במלוה לחבירו לעשר שנין, אי שביעית משמטתו או לא, וכתב הרא"ש וכיון דשביעית בזמן הזה דרבנן ספיקא דרבנן לקולא ואין שביעית משמטתו, ובסברת הרא"ש החזיק הריטב"א בחדושיו למכות ובתשובת מוהרי"ט ח"ב ובתשב"ץ ח"ב סי' צ"ט ואף שהב"י הקשה הא ספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע, כבר נאמרו הרבה ישובים ע"ז, וכיון שאפי' בספק גמור קולא לתובע ומוציאין ממון, כ"ש היכי דאיכא חזקה נמי דהספק אינו שקול וזה ברור:

שם במחבר ואם אמר כן נאמן, והנה במרדכי הביא בשם רבינו יחיאל דהא דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד היינו אפילו כשמכחישו הלוה בברי, ורבינו חזקיה שם סובר דדוקא כשהלוה אינו יודע אז מהני חזקה דלא שביק היתירא וכו' אבל אם הלוה מכחישו בברי אין המצוה נאמן ע"ש, ואפשר להוכיח שהר"ת סובר כדעה הראשונה, דבגיטין שם בתוד"ה לא שביק, אור"ת דמה"ט נאמן אפי' בלא שבועה עכ"ל, וקשה, דה בלא"ה טענת שמא הוא דמי יודע אם יש לו פרוזבול ואין נשבעין על טענת שמא, וצ"ל דמיירי שהלוה מכחישו בברי שלא כתב פרוזבול דאפ"ה נאמן מלוה גם בלא שבועה, הרי דמוכח שהר"ת סובר דאפי' כשמכחישו בברי נמי נאמן גם בלא שבועה, דאי בטענת שמא הא בלא"ה אין נשבעין וק"ל:

סעיף ל"ד במחבר וכן אם אמר תנאי היה בינינו שלא תשמיטנו שביעית וכו' נאמן במיגו דבעי אמר פרוזבול היה לי, עיין בסמ"ע שהקשה דלמה לי' לטעם מיגו ואמאי אינו נאמן בטענה זו עצמה כמו בטענת פרוזבול היה לי משום חזקה דלא שביק היתירא ואכל איסורא, ומה שתירץ הסמ"ע דתנאי אין בידו, השיג עליו הכנה"ג דאכתי איכא חזקה דלא שביק היתירא, דכיון שיש בידו לכתוב פרוזבול, ומדלא כתב פרוזבול ודאי דהיה לו תנאי עמו שלא ישמיטנו, ונ"ל עפמ"ש החת"ס (ר"ס קי"ג) דלהתנות תנאי כזה שלא תשמיטנו שביעית, דבר זה גופא הוה נמי איסורא ואפי' כששניהם מרוצים בזה, דאל"ה לא היה צריך הלל לתקן פרוזבול מפני שהיו נמנעים מלהלוות, הא אפשר להו להתנות כן בשעת הלואה, אע"כ דהא גופא הוי דבר בליעל ועובר על מ"ש בתורה פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ע"ש, ולפ"ז לא שייך כלל דליהמנו בטענה דתנאי היה בינינו משום חזקה דלא שביק היתירא וכו' כיון דהא גופא נמי לאו היתירא, ובע"כ דהוצרך למיגו דפרוזבול היה לי, ואי קשיא קשה לי להיפך דאפי' במיגו אמאי מהימן על טענה זאת, כיון דאיסורא למיעבד הכי, וגם במיגו א"צ להימני' דבדבר דמשים עצמו רשע אפי' מיגו לא מהני, א"כ אפי' כששניהם מודים לא ליהימנו דאין משים עצמו רשע, ואפי' במדת חסידות לבד כתב הרשב"א (פ"ב דכתובות) דאין אדם משים עצמו רשע כ"ש הכא דהוה מילתא דאיסורא, ואלא דבזה י"ל דבממון משים עצמו רשע, דלא אמרינן הכי כ"א לגבי עדות דלא פסלינן לי' אפומי' ולא ענשינן מיתה ומלקות אפומי', אבל גבי ממון משים ומשים בין לחיוב בין לזכות נפשי', וכ"כ להדיא ההג"א (פ' הגוזל עצים סי' י"ח) דדוקא לגבי עדות הוא דאמרינן אין משים עצמו רשע, והאחרונים כתבו דבע"כ לומר כן, דאלת"ה כי אודי דגזל לא ליחייב תשלומין, אשו דלגבי ממון מהימן בין לחיובי בין לזכות נפשי' אבל בלא מיגו מטעם החזקה דלא שביק היתירא וכו' פשוט דאין להאמינו כיון דגם אי עביד הכי לא אכיל היתירא, אלא דהא תינח, באומר תנאי היה בינינו שלא תשמיטני, אבל אכתי צריך ביאור במ"ש דגם באומר הקפת החנות היתה דלאו מילתא דאיסורא, וא"כ אמאי לא מהימן גם בלא מיגו ועיין בכנה"ג שם ובשער המשפט מ"ש בזה:

סעיף ל"ג במחבר המחזיר חוב בשביעית יאמר לו המלוה משמט אני וכו' ואם אחר אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל כו' נ"ב דלאו דוקא בשביעית בזה"ז דאינו אלא מדרבנן אלא אפי' בשביעית דאורייתא נמי סגי במה שיאמר משמט אני, וכן יש להוכיח מלשון רש"י (גיטין דל"ז ע"ב) דעל מ"ש שם המחזיר חוב בשביעית, פרש"י בזמן שהשביעית נוהגת וכו' וכן פי' הר"ן, והמפרשים נתקשו מי איכא זמן דלא נהיג דאפי' אי שביעית בזמן הזה דרבנן נהיג עכ"פ מדרבנן, ונראה פשוט דמ"ש בזמן שהשביעית נוהגת, כוונתו בזמן שנוהגת מדאורייתא ואע"ג דקאמר לשון נוהגת אפ"ה מדאורייתא קאמר וכדאשכחן לשון כזה בירושלמי מניין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג וכו', ואע"ג דמדאורייתא הוא דאדרבנן הא נוהג גם בזמן הזה, ואפ"ה קאמר לשון נוהגת דהיינו מדאורייתא, ורבותא אשמועינן רש"י בזה, דהא מה שצריך לומר משמט אני, זהו מקולי שביעית ואין זה תיקון מובחר כיון דאומר זה בשפה רפה וכדקאמר בירושלמי דשביעית (פ"י ה"ג) אר"ה בשפה רפה והימין פשיטה לקבל והוה אמינא שדוקא בזה"ז אינה לשמיטה אלא מדרבנן שרי למיעבד הכי, אבל בזמן ששביעית נוהגת מה"ת אינו רשאי לסמוך ע"ז במה שיאמר משמט אני בשפה רפה, אלא דצריך לשמט באמת ובתמים, משו"ה אשמועינן רבותא דאפי' בזמן ששביעית נוהג מה"ת נמי סגי בהכי ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה