אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן סו

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן סו

סימן סה

סעיף א' הקצוה"ח הביא לדברי התוס' (ב"ב דע"ו) דאי מכירת שטרות אינו אלא דרבנן א"כ למה הוצרך למעט שטרות מאונאה, ותירצו דאיצטריך למוצא שטר לאחר יאוש שזכה בהן המוצאן וחזר ומכרו לבעלים הראשונים דבכה"ג המכירה הוא מדאורייתא, והקשה הקצוה"ח דאיך מהני יאוש לגוף החוב, והיאך זכה בהן המוצא, ומ"ש ממכירה דאין חל, ותי' דיאוש ודאי מהני אפי' לגוף החוב, דהא הטעם דמכירה לא מהני משום דהוה דבר שאינו ברשותו אבל יאוש הא מהני אפי' לדבר שאינו ברשותו נמי ע"ש, ובנתיבות דחה לדבריו במה שכתב דיאוש עדיף ממכירה ומהני אפי' לדבר שאינו ברשותו, דהא ליתא, דנהי דיאוש מועיל לדבר שאינו ברשותו מ"מ הא אין המוצא יכול לזכות בדבר שאינו ברשותו, ואכן אין בזה כדי דיחוי דמה שאין הקונה יכול להקנות לדבר שאינו ברשותו או דבר שלא בא לעולם הוי רק מצד שאין המקנה יכול להקנות, ואם אך המקנה מצדו יכול להקנות ממילא יכול הקונה לקנות אע"ג דלגבי' לא שייך האי טעמא, וכמו דמצינו בכ"ד בש"ס בההוא הנאה דסמיך עליו או דמהימן לו גמר ומקני ומהני זה אפי' בדשלב"ל, וכן מצינו בתוס' שכתבו דאפי' למ"ד דמוכר העובר לא קנה משום דהוה דבר שלא בא לעולם, מ"מ בבכור מהני משום דכדי להפקיע מאיסור בכור אנן סהדי דגמר ומקני, וכן ברמ"א לקמן (סי' ר"ט) באחד שהחליף דשלב"ל על דבר הבא לעולם דמהני משום דאמרינן אגב דבעי לקנות גמר ומקני, ותיקשי נמי התם נהי דהמקנה יכול להקנות מ"מ הקונה דלדידי' ליכא להאי טעמא היכי מצי לקנות, אלא ודאי דכל היכי דמצד המקנה אין זה חסרון ומצדו יכול להקנות, ממילא גם הקונה יכול לקנות אע"ג דלדידי' ליתא האי טעמא, וה"נ דכוותה כיון דיאוש מועיל אפי' לדבר שאינו ברשותו וכיון שמצד המקנה חל היאוש ממילא יכול המוצא לזכות, דעיקר החסרון שאין הקנין חל לדברים כאלו, היינו רק מצד המקנה. שהוא לא יכול להקנות, אבל היכי שמצדו אין חסרון, ממילא יכול הקונה לזכות:

אלא דאכתי יקשה קושית הקצוה"ח, דאם יאוש מהני החוב, טפי הוה לזכות בהן הלוה דקדים, ומה שתי' דהלוה לא מצי לזכות משום דבאיסורא אתי לידו וכבר נתחייב בהשבה ע"ש, לא נהירא כלל, ומדויל ידי' משתלם, דהנה הוא עצמו הוכיח דיאוש חל אפי' על דבר שאינו ברשותו מדמצינו דמהני יאוש בגניבה וגזילה, הא גזלן ודאי מחייב בהשבה, הן אמת דהתוס' בב"ק כתבו באמת דמשו"ה לא מהני יאוש באבידה היכי דאתו לידו באיסורא משום דכבר נתחייב בהשבה, אכן התם הוי טעמא אחריתא וכמו שהסביר הרמב"ן בב"מ דכ"ו דהיינו כיון דנתחייב בהשבה הוי המוצא כשומר של בעלים ונמצא דהחפץ הוי אכתי ברשות בעלים, ובודאי לא מהני יאוש בדבר שהוא אצלו ברשותו ויאוש אינו מהני כ"א בדבר שאינו ברשותו אבל מה שהוא ברשותו לא מהני יאוש וטעם זה לא שייך כ"א באבידה כשלקחה על מנת להשיבה ונעשה שומר, משא"כ בגנב וגזלן שמתחלה לקחה ע"מ לגוזלה ולא להשיבה ולא נעשה שומר כלל, ולפ"ז לא שייך טעם זה כ"א במוצא אבידה שמחויב להשיב החפץ הזה גופא לבעליו ומשו"ה נעשה כאילו החפץ מונח ברשות בעלים, אבל בלוה שלוה מעות נהי דמחויב בהשבה, היינו שיש חיוב הגוף עליו לשלם למלוה אבל לא שייך לומר דהוי כשומר על המעות, דהא מלוה להוצאה ניתנה ויש לו רשות להוציאם, ומה שייך לומר בזה דהמעות שמונחות אצל הלוה הוה כמונחו' אצל ן דגם הלוה א"ל להחזיקם בביתו, ואין עליו כ"א חיוב הגוף אבל לא חיוב שמירה, ק שכן פשוט דמהני היאוש גם לגבי הלוה, ועוד דאי נימא דחשיב כאילו הם ביד המלוה א"כ גם המוצא אינו רשאי לזכות דכיון דמה שברשותו לא מהני היאוש, לא מהני לכו"ע ומה שקשה על הרמב"ן מסוגיא (ב"ק דס"ה) כמו שהקשה הר"ן עליו עיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' רנ"ט וסי' שמ"א) ישוב ע"ז, ובעיקר קושית התוס' למה איצטריך למעט שטרות מאונאה עיין מה שכתבתי בדבור הסמוך:

שם במחבר אלא בכתיבה ומסירה. והרשב"ם (ב"ב דע"ו) ור' יהודאי גאון ובעל העיטור סוברים דבמסירה לחוד נמי נקנה השטר ע"ש, והנה בש"ך כאן הביא נמי המחלוקת אם מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן, והיה נ"ל לחדש שזה בזה תלוי, ומאן דסובר דבעינן כתיבה ומסירה יוכל לסבור דהמכירה הוה מדאורייתא, ומאן דסובר במסירה לחוד יסבור שאינו אלא דרבנן, דהא הטעם דמה"ת אינו חל הקנין בשטרות כתבו התוס' בב"ב שם משום דהמעות אינם ברשותו של מלוה ונמצא דמכר דבר שאינו ברשותו דאינו חל הקנין, וידוע שיטת בעל העיטור הובא ברמ"א לקמן (סי' ר"ט) דכל היכי דכתב ומסר לו השטר הוה כמאן דתפיס ומהני אפי' בדבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו, ועיין מ"ש הנתיבות שם דעיקר דין דבעל העיטור קאי על מכירת שט"ח דז"ל העיטור במאמר קנין דכי אמרינן אין אדם מקנה דשלב"ל היכי דלא תפיס להאי מידי דאקני לי' וקא תבע לי' אבל אי תפיס תפיס ובהאי נמי כיון דזבין וכתב לי' שטר ומסר, לי' שטרא כמאן דתפיס דמי וכו' ע"ש, הרי להדיא שע"י הכתיבה והמסירה אזל החסרון דדבר שאינו ברשותו, ש שהחסרון הזה אזל ממילא הוה המכירה מה"ת, וכיון שכן י"ל דמאן דסובר דנקנה במסירה לחוד סובר דאינה אלא מדרבנן, דכיון דלדידיה איכא החסרון דדבר שאינו ברשותי, דהא בלא שטר לא הוי כמאן דתפיס ברשותו ולכן מה"ת אינו חל הקנין, ומאן דסובר דלא נקנה השטר כ"א בכתיבה ומסירה, וכיון דאיכא נמי כתיבה שבזה אזל החסרון דדבר שאינו ברשותו, ממילא הוה המכירה מדאורייתא, ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך בש"ך סק"ב, והיה, מיושב בזה מה שהקשו התוס' בב"ב שם ובב"מ דנ"ו דלמה לן למעט שטרות מאונאה כיון דמה"ת אינו חל המכירה כלל ולמה שכתבתי מיושב דשפיר איצטריך האי מיעוטא להיכי דהוה כתיבה ומסירה דבזה הוי המכירה מה"ת לכו"ע, דאפילו למאן דסובר שאינו אלא מדרבנן היינו משום דסברי דאינו נצרך כ"א מסירה לחוד ובההיא הוא דאינו אלא מדרבנן, אבל אם היה כתיבה ומסירה כאחת הוה מה"ת לכו"ע, ושפיר איצטריך למעט מאונאה, בכן היה נ"ל נכון זולת דמדברי הפוסקים שלא זכרו חילוק זה מכלל דסברי שאפי' בכתיבה ומסירה נמי אינו אלא מדרבנן, וכן משמע דעת התוס' מדמקשו למה איצטריך למעוטי מאונה, ואי הוו סברי דבכתיבה ומסירה הוי מה"ת לא הוו מקשו מידי וכמ"ש:

והנה בתשובת שערי אפרים (סי' קכ"ה) פסק באחד שמכר לחבירו שט"ח ומסר לו וא"ל שמוכר לו כל זכות שיש לו בו אך לא כתב לו שטר כתיבה ונפסד החוב ואח"כ רוצה הלוקח לחזור בו ופסק דיכול המוכר לומר קים לי כהני רבוותי דס"ל דאותיות נקנה במסירה לחוד וא"כ היתה המכירה כדין וברשות הלוקח נפסד החוב וכן הביא בשם הכנה"ג דיכול המוחזק לומר קים לי כוותייהו והשעה"מ הביא לדין זה והקשה דכיון דלהפוסקים החולקים וסוברים דאין נקנה במסורה המעות חוזרים משום דהוה מקח טעות דאדעתא דלגבות השעבוד קנהו וכיון דאינו נקנה הוי מקח טעות, א"כ היאך שייך לומר כאן קים לי כמאן דסובר דנקנה במסירה לחוד, דהא מ"מ כיון דאין הלוקח יכול לגבות מן הלוה בלא כתיבה משום ספיקא דדינא, א"כ אין לך מקח טעות גדול מזה, ודמיא ממש למ"ש הרמ"א לקמן (סי' רל"ב) דאפי' טרפה שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואין יכול המוכר לומר אייתי ראי' דטרפה היא משום דכיון דמ"מ מטרפינן אותה מחמת ספק אין מום גדול מזה וע"ש בסמ"ע דאף בספיקא דדינא הדין כן וא"כ ה"נ כיון שקנהו אדעתא שיכול לגבות בו החוב א"כ הוי מקח טעות והמכירה בטילה, ותיתי לי שמיד שראיתי את הקושיא טרם הספקתי לעיין בסוף דבריו יישבתי דבריהם דמיירי ודאי כשהמוכר רוצה ליתן לו שטר כתיבה מחדש, והרי מסלק בזה את המום והמקח קיים למפרע דדמיא למ"ש הרמ"א לקמן (סי' רל"ב) דכל היכי דהוה במכירה מום עובר המקח קיים ויתקן המום, וכן הכא למ"ד אותיות נקנה במסירה הרי בעצם הקנין אין חסרון, ורק דהוי מום במקח, וכל היכי דאפשר לתקן המום חשיב כמום עובר והמקח קיים, אלא דשוב ראיתי שהשעה"מ עצמו תי' כן ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול, ועמ"ש עוד מזה בחדושנו בסמוך סעיף י"ז בארוכה:

שם בש"ך סק"ב הביא דעת רבינו ירוחם בנתיב י"ד דשטרות נקנין נמי בכסף כמו קרקע ע"ש, ולפ"ז צ"ל לדידי' דהא דמצרכין בש"ס בקניית שטרות לכתיבה ומסירה, היינו דוקא כשנותן שטר במתנה, דאילו במכירה הא איכא כסף והכסף קונה לחוד, אבל יש להעיר ע"ז ממ"ש בב"ב שם האי מאן דזבין שטרא לחברי' צריך שיכתוב לו קני לך איהו וכו', הרי להדיא שגם במכירה בעינן נמי לכתיבה דוקא ואינו נקנה בכסף, ויש לתרץ דכי מצרכינן כתיבה במכר היינו כדי שלא יוכל לחזור קודם מתן מעות אבל לאחר מתן מעות איה"נ דנקנה בכסף ולא איצטריך לכתיבה וכעין זה כתוב בשמ"ק בב"ב לפי דרכו שם ע"ש:

שם בש"ך הביא מ"ש הריטב"א בקדושין אהא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, וכן הדין בהקדש לעניים בזה"ז וכו' ובשטרות הוה ככתיבה ומסירה ובקרקעות הוי כחזקה וכו' ע"ש, וכל האחרונים הרעישו על דין זה דהא מבואר להלכה ברמ"א (יו"ד סי' רנ"ח סעי"ז) דהמקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט והוא מתשובת הרשב"א וגם הש"ך גופא סובר כן, ולענ"ד איני מבין מה ראו על ככה להרעיש כ"כ ולדחוק בשנויי דחיקי בשעה שהדבר פשוט דלק"מ, דאע"ג דאמירה לגבוה מהני כקנין, שמחויב לקיים כמו עשה קנין גמור, אבל החיוב אינו מטעם קנין כ"א מטעם נדר, ונ"מ שבמקום שלא נוכל לכוף אותו לקיים נדרו וכגון שמת המקדיש אין הקנין כלום וכמ"ש ברמ"א לקמן (סי' ר"ט סע"ד) ומשו"ה איצטריך כתיבה ומסירה ממש שיועיל מטעם קנין, והיינו שכתב הרמ"א ביו"ד דבעינן כתיבה ומסירה דיועיל מטעם קנין, ועוד דאפי' אי נימא דאמירה לגבוה עושה נמי קנין כמסירה ממש, אפ"ה משכחינן נ"מ בין עשה מסירה ממש בפועל לאמירה דהוי כמסירה, לענין שאלה, דאילו במסר ממש ליד גזבר לא מהני שאלה וכדאמרינן בנדרים בתרומה ביד כהן, ואילו במקדיש ולא מסר לגזבר מהני שאלה אע"ג דאמירה הוי כמסירה ועיין בסמ"ע ובש"ך לקמן (סי' רנ"ה) שהביאו בשם הרשב"א ותשובת רבינו בצלאל שנתקשו באמת למה מהני שאלה בהקדש ומ"ש ממסר ליד גזבר כיון דאמירה הוי נמי כמסירה וחילק דנהי דאמירה הוי כמסירה היינו שגומרת הקנין כמו מסירה בהדיוט, אבל לא כמסירה ממש, והסבר ופירוש הדברים עיין בש"ך שם ובחדושנו שהארכנו שם הרבה, עכ"פ הדין פשוט דבאמירה מהני שאלה ובמסר ממש לא מהני שאלה, וא"כ שפיר כתב הרמ"א דבמקדיש בעינן כתיבה ומסירה דאז הוי קנין גמור ולא מהני שוב גם שאלה, ובלא"ה נמי י"ל עפמ"ש האחרונים דאמירה הוי כמסירה היינו כשהקדיש בפיו ממש אבל הקדיש במחשבה או גם בכתב לא אמרינן דהוי כמסירה, ושפיר איצטריך לדין דרמ"א להצריך כתיבה ומסירה היכי שהקדיש בכתב ודו"ק, והנה בקצוה"ח כתב דבהקדש גם כתיבה ומסירה לא מהני והוכיח מדברי התוס' דב"ב דהא דמהני המכירה בשטרות אינו אלא מתקנתא דרבנן ובהקדש לא הוצרכו לתקוני ע"ש, ולמה שכתבתי לעיל בסמוך דבכתיבה ומסירה לכו"ע הוי מכירה מה"ת, ורק במסירה לחוד הוא דסברי דאינו אלא דרבנן, וגם דברי התוס' יש לכוון לזה שלא כתבו דאינו אלא דרבנן כ"א במסירה לחוד, א"כ בכתיבה ומסירה ודאי דמועיל גם בהקדש כיון דמה"ת מועיל הקנין אין לחלק תו בין הקדש למכירה:

שם בהג"ה י"א דאינו חייב לקבל מי שפרע, והש"ך חולק דכיון דהוי דברים ומעות צריך לקבל מי שפרע, והנה בקצוה"ח סק"ג הביא דברי ההג"א (פ' איזהו נשך) דאם יש לאדם שט"ח על חבירו מותר למכור השט"ח לאחר בפחות מדמיו ובלבד שיכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודו, והוכיח מכאן דמסירה בלא כתיבה ליכא אפי' מי שפרע, דאי נימא דמסר ולא כתב נמי קאי במי שפרע, א"כ למה מצריך ההגה"א כתיבה דהא כיון דאית בו משום מי שפרע תו לית בי' משום ריבית כמ"ש התוספת ורש"י (ב"מ דס"ג) דאע"ג דלא משך החיטין אין זה ריבית כיון שאם היה בא לחזור הוי קאי במי שפרע ולכך חשיבי כנתייקרו ברשות לוקח, וא"כ מדהצריכו חז"ל לענין ריבית כתיבה ומסירה בע"כ דהיכי דליכא כתיבה בהדי מסירה ליכא מי שפרע וכהרמ"א, וביותר הקשה על סתירת דברי הש"ך דכאן העלה דאפי' במסר לחוד הוי במי שפרע ואילו ביו"ד (סי' קע"ג) כתב דבשט"ח בעינן כתיבה ומסירה, אלו הם תוכן דברי הקצוה"ח ע"ש, ובמחכ"ת לא דקדק כל צורכו בענין זה, דלא סוגי האיסור וגם לא הסתלקות האיסור דמי הך דהכא לענין מ"ש רש"י ותוס' בב"מ דלענין איסור ריבית סגי אם קנה רק למי שפרע, דההיא דהתם אין נותן לו בריבית איזה דבר יותר ממה שלקח מאתו, ורק צד הריבית הוא מה שנתייקר התבואה, ואי נימא דברשות לוקח אתייקר וסולק האיסור, ולגבי זה אם אך קנה למי שפרע שפיר נחשב כאילו ברשות לוקח נתייקר דאף אי אמרינן דכסף אינו קונה לגמרי ויכול לחזור כשירצה, מ"מ כל זמן שלא חזר ודאי דחשבינן כאילו ברשות לוקח, מפני שעלינו להעמיד כל אדם בחזקת כשרות ולומר שודאי לא יתרצה לחזור ולעמוד במי שפרע וגדולה מזה מבואר בשעה"מ (הלכות ריבית סי' קס"ג) שאפי' היכי דליכא גם מי שפרע ורק שיהיה מחוסר אמנה לבד אם יחזור הוי נמי כברשותו דלוקח וחשבינן כברשותו נתייקר ע"ש שהוכיח כן מכמה ראיות, ואע"ג דבכה"ג ליכא צד קנין כלל, מ"מ כיון דסילוק האיסור תלוי רק אי נימא דברשותו דלוקח נתייקר, וזה ודאי דכל זמן שלא חזר עומד ברשותו, דדוקא אם ראינו שחזר הופקע רשותו של לוקח אבל כל כמה שלא חזר עלינו לומר שבודאי לא יחזור, ולסמוך על שארית ישראל לא יעשו עולה וכמ"ש (ב"מ דמ"ט) גבי ישראל שאמר לבן לוי, אבל הכא בנידון דקיימינן שמכר לו השט"ח בפחות, וא"כ לקח הלוקח מעות יותר ממה שנתן, ולפ"ז סילוק האיסור לא יהיה כ"א כשנימא דקנה מיד לחלוטין ואז הוה כאילו פורעו מיד ואין בזה אגר נטר כיון דאין ממתין לו כלום וכמ"ש רש"י (ב"מ דמ"ו), וכיון שכן כל כמה דלא נגמר הקנין לגמרי עד שלא יהיה יכול תו לחזור, לא יסולק האיסור, דכיון דמצי לחזור עדיין לא נוכל עוד לחשבו כאילו פרעו ונסתלק ממנו, ולכן אע"ג דכשאינו דנין באיזה רשות עומד חשבינן אותו כברשות לוקח, מ"מ כשאנו דנין לענין גמר המקח ודאי דלא נוכל עוד לחשבו כגמר המקח כיון דס"ס יכול אכתי לחזור כשירצה, ולהכי התם בב"מ דסילוק האיסור הוי בזה שנחשב ברשות לוקח, שפיר אמרינן דכיון דיש כאן מי שפרע אם יחזור חשבינן כברשות לוקח, משא"כ הכא דסילוק האיסור תלוי בגמר המקח מיד, וזה ודאי דמיד לא נקנה עדיין לגמרו כיון דאכתי מצי לחזור, ואם כי הדבר נכון מאוד מן הסברא ובטעם ואינו נצרך לראיות, בכ"ז יש לו הוכחות נכונות מן הש"ס לחילוק זה, דבב"מ (דמ"ו ע"א) בברייתא דהיו חמריו ופועליו מבקשים ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מעות מותר ומוקי לה רב אשי ובתורת דמים, וכיון דאית ליה נעשה כאומר הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח וכו' ע"ש, ולכאורה קשה טובא דכיון דהקנה לו בתורת דמים ל"ל תו לטעם דנעשה כאומר הלויני ותיפוק לי' דקנה מטעם קנין מעות, ואע"ג דמעות אין קונה כ"א למי שפרע, הא גם קנין כזה נמי מהני בריבית, אע"כ דהא דמהני קנין מי שפרע אינו אלא בחשש דשמא יתייקר, אבל התם בסוגיא דצד האיסור הוא מה שנתן טריסית יותר, ולענין זה בעינן קנין גמור דוקא וכמ"ש, והבט וראה כמה מדוקדק לשון רש"י לפי"ז, דבדף (ס"ג ע"א) ברש"י ד"ה יש לו מותר כתב הטעם הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע, ושם בע"ב ברש"י בעובדא דמאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלי ד' ד' ואיהו יהיב לו ה' ואפ"ה שרי אם איתנייהו, לא זכר רש"י הטעם דקונה למי שפרע, אלא כתב הטעם משום דהוה כהלויני עד שיבוא בני, וכבר נתקשו המפרשים למה שינה הטעמים, ועמ"ש בחבורנו לב"מ שם מזה, ואכן למה שכתבנו מיושב מאוד, דבעובדא דלעיל מינה דהפסיקה היתה שוה בשוה והחשש הוא רק שמא יתייקר ואי נימא דברשות לוקח נתייקר יסולק האיסור, לגבי זה שפיר נחשב כאילו ברשות לוקח אע"ג דלא קני קנין גמור כ"א למי שפרע ויכול לחזור כשירצה, מ"מ כל זמן שלא חזר ודאי דחשבינן כאילו ברשות לוקח וכטעם שכתבתי, אבל בעובדא דקיראה דצד האיסור הוא שנתן לו יותר מהשווי, וא"כ סילוק האיסור לא יהיה כ"א אם נימא דקנה לחלוטין מיד ואין כאן אגר נטר כיון דאין ממתין לו כלום, ולענין זה בעינן קנין גמור, ולהכי מוכרח היה רש"י לומר הטעם דהוה כהלויני ובהלויני נקנה לו מיד לגמרי וכמ"ש רש"י שם דמ"ו, ובחבורנו שם הארכנו בביאור בדברי רש"י ליישב עי"ז כמה קושיות וגם הוכחנו ששיטת התוס' הוא נמי כהחילוק שכתבנו בזה ע"ש היטב כי שם מקומם, ולפ"ז אין מקום לכל דברי הקצוה"ח בזה, דמה שהוכיח מההג"א דהכא בע"כ ליכא מי שפרע, דאי נתחייב במי שפרט למה מצריך כתיבה ומסירה, זה אין שום הוכחה, דודאי ישנו במי שפרע, ואלא דלענין ריבית כזה שנותן לו יותר, לא סגי לאפקועי האיסור ע"י קנין מי שפרע ובעינן לקנין גמור דוקא, אבל ודאי ישנו במי שפרע, וממילא שדברי הש"ך מיושבים ואין שום סתירה בדבריו, דאע"ג דפוסק ביו"ד דבעינן כתיבה ומסירה, שפיר מצי לפסוק דישנו במי שפרע וכמ"ש ודו"ק היטב.

שם בהג"ה וכן אם קיבל עליו המוכר אחריות וכו' צריך המוכר לקיים מה שקיבל וכו', ובתומים הקשה הא אם יקבל המוכר אחריות הוי רבית גמור כמבואר ביו"ד (סי' קע"ג ס"ד), ועיין בנתיבות שתירץ דכל היכי דנעשה דרך מכירה אפי' לא נתקיים המקח בקנין ואין המוכר רוצה להיות ממחוסרי אמנה ורוצה הוא לקיים המקח דשרי ע"ש, וביותר ביאור כתב כן בחוות דעת (יו"ד סי' קס"ט), ונ"ל להוכיח דרש"י וכמה פוסקים לא סברי הכי, דבב"מ (דס"ג ע"א) בברייתא דר' אושעיא דהרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו ואמר תן לי מעותי שאני רוצה לקנות בהם חטים וא"ל חטין יש לי שאני נותן לך צא ועשה עלי כשער של עכשו הגיע זמן חטין למכור וכו' כולם אם יש לו מותר, וברש"י ד"ה אם יש לו מותר כו' הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע וכשמתייקר ברשותו אתייקר ע"ש, ואי כדברי הנתיבות א"כ למה לו לרש"י הטעם דמפני שקנה למי שפרע ותיפוק לי' דאפי' לא קנה כלל כיון דדרך מכירה הוא ורוצה לקיים המקח דשרי, וכן בדף ס"ד שם בעובדא דהאי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלי ד' ד' ואיהו יהיב לי' ה' דשרי באיתנייהו, וכתבו הב"י והט"י (יו"ד סי' קע"ג) להדיא בשם הריב"ש דטעם ההיתר הוא משום דקנה למי שפרע ע"ש, ולדברי הנתיבות לא הוצרך כלל לזה ואפי' בלא קנין נמי שרי כיון דאין המוכר רוצה להיות ממחוסרי אמנה, אע"כ דרש"י והפוסקים הללו לא סברי כהנתיבות ודו"ק.

שם בהג"ה ויכול לחזור ואעפ"י שקיבל המעות, עיין בסמ"ע שכתב דהואיל שאין המקח קיים אינו על המעות כ"א ש"ש, בשם מוהרי"ו וד"מ, והש"ך בסק"ח כתב שדברי שגגה הם והביא ראיה מעובדא דפרדיסא (ב"מ דע"ב) וכן גבי הכיר שאינה שלו ולקחה דהמעות הו"ל הלואה, הרי דכל מקום שהמכר אינו מכר הוי המעות הלואה ע"ש, ולענ"ד איני רואה בזה שום השגה על הסמ"ע מכל המקומות שהביא הש"ך, דמה שהביא מעובדא דפרדיסא ודאי דאינה ראיה כלל, דהתם הוי הפרדיסא ממושכן אצלו עוד קודם המכירה, אלא שאח"כ דחק להלוה שימכור לו הפרדיסא, ושפיר י"ל דאינו נותן לו כעת שום מעות חדשות, אלא שידחוק אותו שימכור לו בשביל המעות ההלואה שניתן לו מראש, והמעות הללו הרי מתחלה לצורך הלואה ניתנו ופשיטא דהוו הלואה גם עתה דאטו ע"י המכירה נעקר מהם השם הלואה מהמעות שהוציאם כבר ברשות המלוה שמסרם מתחלה לידו לצורך הוצאה, אבל היכי דנותן מתחלה מעות לצורך מכירה והמכר אינו מכר איה"נ דאינו אלא ש"ש, ואפי' אי נימא דדוחק לפרש דאיירי התם שאינו מוסיף לו כעת מעות נוספות על ההלואה הקודמת, דא"כ מה הכרח הוא למוכרו בשביל שיאיים המלוה עליו דאי לא יעשה לו שטר מכירה יטעון לקוחה ע"י טענת החזקה דשלש שנים ומה איום הוא זה לפניו כיון דגם עתה אין לו הנאה נוספת ובין כה וכה אינו מקבל שום הנאה חדשה, א"כ מה יפסיד כשיטעון לקוחה, א"נ דרוצה המלוה להוסיף לו כעת עוד מעות נוסף על ההלואה הקודמת, ושפיר יאיים לפניו דאם לא ירצה לעשות שטר מכירה יטעון לקוחה ויזכה בטענת חזקה, והלוה יפסיד המעות הללו שרוצה כעת להוסיף לו, מ"מ אפי' אם נפרש כן אין הוכחה מהתם דהוי שואל, דהא כיון דעכ"פ היה בזה המכירה גם מעות שנתן לו מקודם ודאי לשם הלואה, א"כ שפיר י"ל דמ"ש התם בש"ס מעות אי כמלוה ע"פ או בשטר דמי, קאי זה רק על מעות ההלואה הקודמת שהמה ודאי הלואה, ועל המעות הללו קא מיבעי להש"ס אי נעשו עתה ע"י כתיבת השטר מכירה כמלוה בשטר, שעד עתה לא היה כ"א מלוה ע"פ ועכשיו נעשו כמלוה בשטר או לא, דהא התם בש"ס לא דן כלל אי הוי שומר שכר או שואל, ורק ע"ז דן שם אי הוי מלוה ע"פ או מלוה בשטר, וא"כ יש לפרש דעל מעות ההלואה הקודמת הוא דמיבעי התם, דעד עתה לא היו כ"א מלוה ע"פ, ועתה מה עמהם אם אכתי אינם כ"א מע"פ, או דע"י השטר זביני נעשו כמלוה בשטר, אלא דלפ"ז צ"ע בדברי המחבר לקמן (ס"ס ע') שכתב מי שמכר שדהו באונס כו' בענין שהמכר בטל המעות יש להם דין מלוה ע"פ, ולמה שכתבתי אינו כ"א בעובדא המוזכר בש"ס שמקודם היה השדה ממושכן והמעות מתחלה בהלואה:

וגם מה שהביא מהכיר בה שאינה שלו ולקחה דאמרינן נמי דהמעות הלואה וכמ"ש הפוסקים, לא דמי נמי להך דהכא, דהא החילוק שביניהם פשוט, דבאמת יש להבין בכל מכירה שאינה מתקיימת איך אפשר לומר דאסור למוכר להשתמש במעות ואינו עליהם כ"א שומר, הא ודאי הלוקח יהיב לו אדעתא דלשתמושי בהם וכן המוכר קיבלם אדעתא דהכי, וצ"ל דכיון דהלוקח נתנם אדעת שיקנה בהם החפץ, ועכשיו שהמכר אינו מתקיים הוי נתינת הרשות בטעות וכיון שכן לא שייך זה כ"א במקום דסבת ביטול המכר בא ע"י איזה טעות, וכגון הכא שלא עשה עוד הקנין הגמור דהיינו כתיבה, וזה בא באחת משתי סבות, או משום שטעו ולא ידעו וסברי דלא בעינן כתיבה כלל, או משום שלא הספיק עוד לעשות הכתיבה, ובכה"ג שפיר אמרינן דנהי דהלוקח נתן לו אדעתא דלהשתמש, אבל כיון שלא נתן לו זה כ"א שיקנה בהם את השטר ולכן כל זמן שהמכר אינו מתקיים אין לו רשות להשתמש, ואינו באמת אלא שומר שכר, וכן בנתן כסף ולא משך נמי אינו אלא שומר שכר מהאי טעמא, דכיון שסבת ביטול המכר הוא בא בשביל אחת משתי סבות הללו, או שטעו וסברי דכסף לחוד סגי, או שלא הספיק אכתי למשוך, אבל הלוקח בודאי נתן אדעת שיקנה איזה דבר, וכל זמן שהמכר אינו מתקיים אין לו רשות להשתמש במעות הללו, כי אדעת שלא יקנה לא נתן לו הרשות, אבל בהכיר שאינה שלו דסבת ביטול המכר בא מצד שמכר לו דבר שאינה שלו, והלוקח הרי הכיר בחסרון הזה, ולכן אין לומר דאדעתא שימכור לו דבר שאינו שלו לא נתן לו הרשות, דהא הכיר בזה ואפ"ה טרח וקנה והרי נתן לו הרשות אפילו על החסרון הזה, וכיון שאין שום טעות אצל הלוקח, ודאי אמרינן דרשות למוכר להשתמש במעות, דהא מתחלה נתן לו אדעתא דלשתמושי, ולומר דלא נתן כ"א אדעת שיקנה במקח קנין גמור אי"א נמי, דהא הכיר בה אין המקח מתקיים בזה, קצרו של דבר כל זמן שלא נמצא שום טעות אצל הלוקח לומר דאדעתא דהכי לא נתן הרשות, ודאי שהמוכר רשאי להשתמש בהם, כיון דמתחלה זה נתנם וזה קיבלם אדעתא דהשתמשות, ורק היכי שנמצא אח"כ טעות אצל הלוקח, דנוכל לומר דאדעתא דהכי לא נתן הרשות להשתמש וכגון היכי שהחסרון הוי בקנין וכמ"ש, בכה"ג אמרינן דאסור להשתמש, וממילא אינו אלא שומר שכר, ובזה יתיישבו כל המקומות שהראה הש"ך להשיג על הסמ"ע, וכחלוקו משמע מדברי השמ"ק (ב"מ דמ"ג) שעל דברי הש"ס דשם ואי אמרת אפי' נאנסו מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי כתב וז"ל אפי' לא הוציא נמי פי' הואיל ועל דעת הוצאה יהבינהו לי' ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה ואע"ג דאקשינן בפרק הזהב נתנה לסיטון מעל והא לא משך אלמא בעינן שיקנה אעפ"י שבתורת הוצאה יהבינהו לי' שאני התם דכיון דע"מ לקנות בהם פירות נתנם אם לא קנה אינו רוצה שיוציאם הלכך לא מעל עכ"ל, הרי משמע כדבריי ודו"ק היטב, ולמה שכתבנו ניחא נמי ההיא עובדא דפרדיסא דמכר באונס אפי' להעתקת המחבר דלקמן (ס"ס ע') דלא מיירי שלקחה בחוב שנתן לו כבר, אלא שאנסו למכור במעות שנותן לו כעת, דלפי"ז לא שייך התירוץ הראשון שכתבתי לעיל ליישב שלא תקשה מההוא עובדא אכן לתירוץ השני מיושב גם זה דכיון שהאנס הלוקח ידע מזה שבאונס לקחה, וכי יש ביד המוכר למסור מודעה וללוקחה ממנו לכשיסור האונס, א"כ דמי להכיר בה שאינה שלו, דלא שייך לומר שנתן המעות אדעתא דלקנות ממנו השדה שתשאר בידו לעולם, כיון שידע שלקחה באונס ובודאי יעשה המוכר מה שבידו למסור מודעה וללוקחה ממנו לכשיסור האונס, ואדעתא דהכי הרי נתרצה ליתן לו המעות ולהשתמש עמהם עד שיקח מאתו חזרה אח השדה, ושמא לא יסור האונס לעולם ותהיה מוחלטת השדה בידו ודו"ק היטב:

סעיף ט במחבר לפיכך הזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיר שטרו אינו קונה על ידו מלוה הכתובה כיון שאין דעת אחרים מקנה, ועיין בש"ך שהקשה הא בלא"ה לא קנה השטר שהפקיר דהא הלוה שחייב בשטר זה קודם בו ומיד שהפקיר השטר זכה הלוה במה שבידו כדמוכח בש"ס פרק הפרה כו' ע"ש, נתכוון למה שאמרו בפ' הפרה שם (דף מ"ט) משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו ע"ש, ולענ"ד תמה אקרא על רבינו הש"ך שהוכיח מדין דמשכון דאמרינן פקע שעבודו, והא לעיל מינה בסוגיא בדין דשטר מוכח להדיא כדברי המחבר דלא אמרינן פקע שעבודו, דהכי איתא התם המחזיק בשטרותיו של גר ופרש"י ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו,] מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזיק וכו', ואי נימא כדברי הש"ך מאי איריא דבארעא לא אחזיק, הא אפי' אי אחזיק בארעא נמי לא קנה דהא משמת פקע שעבודו, והרי מוכח להדיא דבשטר שעבוד לא אמרינן דמשמת פקע שעבודו, ובע"כ לחלק דהיכי דיש לו שטר גמור על השעבוד עדיף ממשכון, שהשעבוד שיש לו ע"ז אינו כ"א בע"פ, ולכן הבעלים הראשונים הם העיקריים בזה ויכולים גם להקדיש ולהפקיר המשכון משום דדמי לפקדון שיש לו ביד אחרים למ"ד ב"ח אינו קונה משכון, משא"כ היכי שיש לו שטר על השעבוד, הרי השעבוד שיש לו לגר כנכסיו ממש, ולא אמרינן בזה פקע שעבודו, ויהיה איך שיהיה החילוק בין שטר למשכון, עכ"פ זהו להדיא בש"ס דבשטר שעבוד אם אך היה מצי לזכות הוי שפיר זוכה, ולא אמרינן דפקע שעבודו וזוכה בהם הלוה וכהמחבר כאן, הן אמנם דראיתי בשמ"ק לב"ק שנתעורר להקשות על דין דשטר, דלמה לא נימא בזה פקע שעבודו כמו לגבי משכון, ומכח קושיא זאת נאיד מפרש"י דמיירי בשטר שעבוד אלא פי' דמיירי בשטר מכר שיש לו לגר על קרקע ע"ש, אכן רש"י הלא פי' להדיא בשטר שעבוד, וא"כ להדיא בש"ס דבשטר שעבוד לא אמרינן פקע שעבודו, ובע"כ לחלק בין שטר למשכון וכמו שכתבתי, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' ע"ב סעיף ל"ז) מזה:

ועוד נ"ל שאפי' אם היינו אומרים גבי שטר נמי דפקע שעבודו, אכתי לא מצי הלוה לזכות, דלא דמי הפקר להיכי דמת הגר דבהפקר אכתי ברשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכמבואר בנדרים (דף מה), ועכ"פ הזוכה צריך לעשות קנין, וכל זמן שלא עשה קנין המועיל לא זכה, וגם הלוה גופא נהי דהוא קדם לזכות. אבל קנין מיהא בעי, ולכן כיון דגבי שטרות אין מועיל הקנין בלי דעת אחר, והפקר לא חשיב דעת אחרת, ממילא שגם הלוה גופא לא מצי לזכות, דהוא רק קדים לזכות, אבל בלא קנין גם הלוה אינו זוכה, והיינו שכתב המחבר הזוכה בשטר הפקר, יהיה הזוכה מי שיהיה, הלוה גופא או אחר כשאין הלוה רוצה לזכות, או כשאינו בר זכייה כגון שהלוה קטן שאין לו זכייה בלא דעת אחרת מקנה, ואין זה ענין כלל לההיא דב"ק דאמרינן פקע שעבודו, דהתם לאו מטעם הפקר הוא אלא רחמנא פקע שעבודו של לוה בגר שמת, וכיון שהתורה פקע שעבודו ממילא א"צ הלוה לעשות שום קנין כיון שהופקע שעבודו ושוב אינו חייב כלום, וא"כ מה דמאן הוא ההיא דב"ק דפקע שעבודו ואין הלוה צריך עוד לקנין, להך דהכא דמטעם הפקר הוא והזוכה לקנין הוא צריך ובלא קנין אינו יוצא כלל מרשות בעלים, והיינו דדייק המחבר לפרש דבריו הזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיר שטרו, דלכאורה שפת יתר הוא דכיון שאומר שטר הפקר מכלל שחבירו הפקיר, אלא משום דלפעמים משכחת שטר הפקר שאינו בא ההפקר מצד שהבעלים הפקירו, אלא משום שהתורה הפקיעה רשותו של מלוה וכגון במת הגר שאין לו יורשין, ובכה"ג ודאי דלא שייך האי דינא כלל, אחרי שהלוה גופא א"צ לשום קנין, ולכן מה לנו אם אין בזה אפשרות לקנין, כיון דאין נצרך קנין כלל אלא שהשעבוד הופקע ואינו חייב שוב כלל, ודוקא בהפקר כזה הבא מרצונו של אדם, מצד שחבירו הפקיר ולא מצד שהתורה הפקיעה, דבכה"ג כל הרוצה לזכות נצרך הוא לעשות קנין, וכיון שקנין אין מועיל בשטר בלא דעת אחרת ממילא לא מהני הקנין, ולק"מ קושית הש"ך דתיפוק דהלוה קדים, דזה אינו דגם הלוה גופא צריך לקנין וכיון שקנין אינו מועיל ממילא גם הוא אינו זוכה, והמחבר שכתב לפיכך הזוכה, לא קאי דוקא על אחר הזוכה אלא גם על הלוה גופא, דיהיה הזוכה מי שהוא, הלוה או אחר כשאין הלוה רוצה או אינו יכול לזכות וכגון שהוא קטן וכמו שכתבתי, וכמבואר להדיא (גיטין דל"ט) דמפקיר עבד קטן כל הקודם זכה, ולא אמרי' דהעבד קדים לזכות בעצמו משום דקטן הוא ואין לו זכייה לנפשי', ועיין בחדושנו לקמן סעיף ל"ו מזה, ובחדושנו לקמן סי' ע"ב סעיף ל"ו כתבתי ישוב אחר על קושית הש"ך ע"ש, וזה ברור:

ובעיקר הדין אי הפקר חשוב כדעת אחרת, הנה באמת התוס' (ב"מ די"ב) החליט דלא חשיב דעת אחרת, ובדעת רש"י הבין הנמוק"י דפליג וסובר דחשיב דעת אחרת, אכן לענ"ד נראה דאין בזה מחלוקת, אלא דרש"י מחלק בין הפקר להפקר, דכן יש לדייק מלשונו בב"מ שם שכתב בד"ה זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם ובמתק לשונו נתכוון להסיר קושית התוס' דלא גרסינן ואפקרי' דא"כ לא הוי דעת אחרת מקנה, ואכן רש"י ז"ל היה לו הכרח מסוגיא (ב"מ דק"ב) דמיירי בהפקר וכמ"ש הרמב"ן ע"ש ולזה יתרץ לחלק בין הפקר דעלמא דמיירי שהבעה"ב אינו כ"א שיסלק עצמו מן החפץ אבל אין כוונתו להקנות לאחר, הפקר הזה לא מיקרי דעת אחרת, אכן התם בב"מ מיירי שנתכוון להקנותו לכל הקודם ובכה"ג הוי שפיר דעת אחרת מקנה, ובכה"ג חילקו נמי האחרונים לענין הפקר בשבת, דהיכי שאינו כ"א לסלק עצמו ולא להקנות לאחרים מותר גם בשבת, אבל היכי שכוונתו להקנות לעלמא אסור בשבת, וזה פשוט ומסתבר לחלק כן לענין דעת אחרת, והמחבר כאן מיירי בהפקר דעלמא שאינו מכוון כ"א לסלק נפשי' משו"ה לא חשיב כדעת אחרת, אבל היכי שמכוון להקנות ודאי שגם המחבר מודה דחשיב דעת אחרת, כן נ"ל נכון ועיין במ"ל (פכ"ט מהלכות מכירה) ובסמ"ע וש"ך לקמן סימן רמ"ג:

סעיף יא במחבר י"א שאף לענין קנייתו אינו נאמן וכו' עיין מ"ש לקמן בחדושנו לסעיף י"ז:

שם בש"ך ס"ק ל"ה הביא דעת הראשונים דפרוע גופא הוה מחילה ע"ש, ולכאורה מדברי התוס' (כתובות די"ט) שהקשו באומר פרוע ליהימני' במגו דבעי מחיל, משמע דחולקים ע"ז, דאי סברי נמי דפרוע גופא הוה מחילה, למה הוצרכו התוס' למיגו דבעי מחיל, כיון דאמירתו פרוע או אמנה זהו גופא הוה מחילה, ופלא שהש"ך לא זכר לדברי התוס', ואכן בחדושנו לעיל סי' מ"ז כתבתי דמדברי התוס' אין ראיה משום דבכה"ג דמיירי התם כשחב לאחרים לא אמרי' דפרוע הוה כמחילה, ובשלמא במקום שאינו חב לאחרים פשוט הדבר דכיון שהודה בעצמו שהשטר נתבטל יהיה מאיזה סבה שיהיה אין מחילה גדולה מזו, אבל במקום שחב לאחרים י"ל דמשו"ה אומר כן בכדי להבריח את בעל חובו מנכסי הלוה וסומך הוא על הלוה שיודע האמת שאינו פרוע ודאי יחזירנו המעות אח"כ, וא"כ אין ראיה שאומר הכי בלב שלם, וא"כ איך אפשר לחשוב זה למחילה, הא אפי' במחילה ממש אם יש חשש שאינו מוחל בלב שלם לא מהני המחילה וכמ"ש הש"ך לקמן ס"ק ע"ד, ולכן שפיר הוצרכו התוס' למיגו, דבכה"ג שיש חשש לא מהני גם מחילה ממש, אלא דהקשו דאכתי נהימני' במיגו דבעי מחיל ע"י קנין ובמחילה שע"י קנין אין מקום לספק עוד שמא לא היה בלב שלם, או שי"ל דהתם כיון דנקיט שטרא לא מהני מחילה בע"פ וכשיטת רבינו ישעיה לעיל סי' י"ב, ולכן אמירתו פרוע נהי דהוי מחילה מ"מ כיון שאינו אלא בע"פ לא מהני במקום שטרא, והקשו דלהימנו במיגו דבעי מחיל ע"י קנין דהוה ככתיבה, ואכן מדברי הש"ך לא משמע לחלק בזה אלא דסובר שבכל גווני הוי פרוע כמחילה ועמ"ש לעיל בסי' מ"ז:

שם בהג"ה ואפי' היה השטר מונח תח"י שליש וכו' אינו נאמן נגד הנתבע, והש"ך הקשה דהא הו"ל משואיל"מ ועיין בקצוה"ח שדחה לקושיתו דהא כאן שהשליש מעיד בזה שהשטר וכל שעבודו נמכר לזה הו"ל שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ע"ש, ואי משום הא לא איריא לדחות להש"ך דהא הכא מיירי שהמלוה טוען שלא מכרו כלל אלא שהשליש נאמן נגדו לענין המכר ולא נגד הלוה שהלוה יכול לומר מי יימר שבעל דין שלי כתב ומסר לך וטענתו טענה כיון שהוא מוחזק, וא"כ אף אם הלוה יודה ללוקח שקנאו כדין אכתי לא יהיה יכול הלוקח לטרוף מן הלקוחות והם יכולים לומר מי יימר שהמלוה האמיתיי כתב ומסר לך, וא"כ אף שהלוקח טוען שקנה השטר בכתיבה ומסירה, מ"מ אף לפי טענתו א"י לטרוף מלקוחות כיון שהמוכר מכחישי, וא"כ הוי זה רק כתביעת מטלטלין וחייב שבועה דאורייתא, וכיו"ב מבואר לקמן (סי' פ"ח) בטוען מנה לי בידך ושטר היה לי ואבד והלוה מודה במקצת דחייב שבועה דאורייתא, דכיון דאין השטר בפנינו ואינו יכול לטרוף מלקוחות הוי זה כתביעת מטלטלין ודו"ק:

סעיף י"ז במחבר לוה שפרע ללוקח שמסר לו השטר ולא כתב לו קני וכו' אינו חייב למוכר כלום שאעפ"י שאין המכר כלום מ"מ אם תפס הלוקח אי מוציאין מידו וכו', ויש מי שאומר דוקא שידע המוכר שגבאו הלוקח וכו', הסמ"ע פי' דמה שהצריכו הרא"ש והטור שידע המוכר, היינו לפטור הלוה דוקא, אבל לגבי לוקח שקיבל מן הלוה לא בעינן שידע המוכר וישתוק, דבלא זה פטור הלוקח שקיבל מן הלוה, והם דברי ת"ה ע"ש, ובט"ז כתב שלא עמד על דעתם דהא ילפינן לה מפירות דקל שלא באו לעולם, ושם אי לא ידע ומחל מפקינן להו מן הלוקח, וה"נ אף שיאמר לו הלוקח שהמוכר אמר לו בע"פ קני לך וכו' לא מהני כל זמן שאין לו כתיבה ומסירה, עכ"ל הט"ז, ונ"ל ליישב ולהעמיד דבריהם, דהנה באמת התפיסה מועלת בכאן מצד שני טעמים, א) מה שמועלת מצד עצם הדין, ב) שמועלת מצד ספיקא דדינא, דהא מקור דהאי דינא הוא הר"ת שהובא ברא"ש פרק איזהו נשך שלמד כן ממה דאמר ר"נ התם גבי פירות דק דאע"ג דלא מהני הקנין בהם מצד שהוא דבר שלא בא לעולם, ועלה קאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכול לא מפקינן. הרי שהדין הכי הוא דבדבר שלא בא לעולם אם תפס מהני הקנין, מזה יליף ר"ת דהוה"ד לשטר שנמכר בלא כתיבה דאע"ג דלא מהני הקנין מצד דמכר דבר שאינו ברשותו וכמ"ש התוס' דהמעות שמגיע בעד שטר זה אינו ברשותו דהוי דינו כמו דשלב"ל דמהני הקנין אם תפס, ותפיסה כזאת מועלת שפיר מצד הדין, דדינא הכי דתפס מהני בדשלב"ל ואינו ברשותו, אלא דתנאי יש לתפיסה הזאת לשיטת הרא"ש, דע"כ לא מהני התפיסה בדשלב"ל כ"א דוקא כשידע המוכר דשמיט ואכיל וכמ"ש הרא"ש שם להדיא וז"ל וי"ל כל הני דלא ידעי ומחלי אבל בפירות דקל ידע ומחיל וכו' אלמא דאי לאו דידע ומחיל אפי' תפס מפקינן מהלוקח כיון שאין הקנין נתפס עכ"ל, והביאו הש"ך בס"ק ס"ו, ואמנם אפי' בלא דין זה דתפס מהני בדשלב"ל מהני כאן תפיסת הלוקח מצד אחר, דבעיקר הדין אי מסירה לחוד מהני במכירת שטרות או בעינן בהדה כתיבה דוקא יש בזה פלוגתא דרבוותא, והרשב"ם ורבינו יהודאי גאון ובעל העיטור סוברים דבמסירה לחוד נמי נקנה הבאתים בחדושנו לעיל סעיף א' לסימן זה, וכתב הכנה"ג דכיון דפלוגתא הוא יכול המוחזק לומר קים לי כהנהו רבוותא דסגי במסירה לחוד, וכ"כ בתשובת הרא"ש גופא הביאו הטור לקמן (ס"ס רח"ם) וז"ל אעפ"י שפסק רשב"ם דאין שטר צריך כתיבה, רבים חולקין עליו רב אלפס ור"ח ור"ת כולם פוסקים דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכיון דאיכא פלוגתא לא מפקינן ממונא עכ"ל, הרי שגם הוא פסק דבשטר שנקנה במסירה לחוד מהני תפיסה ולא מפקינן ממונא, ותפיסה כזאת מועלת מצד הספק כיון דאיכא פלוגתא לא מפקינן מספיקא מן המוחזק, והנה תפיסה כזאת נהי דיש לה מעלה דלא בעינן לזה לתנאי שיודע המוכר, ואפי' לא ידע נמי מהני, דדוקא בתפיסה הראשונה שבאה לתקן החסר ון דדבר שאינו ברשותו, אינה מועלת לתקן כ"א אם יצורף לה התנאי דידע המוכר, אבל בלא תנאי זה אכתי החסרון הזה אין מתוקן משא"כ לתפיסה השניה שהיא מצד קים לי לא בעי' לתנאי דידע, דאף שבלא תנאי הזה אכתי נשאר מכירת השטר כמכירה דבר שאינו ברשותו, מ"מ כיון דגם בכל שטרי סברי דמועיל מסירה לחוד, הרי מצי אמר קים לי, אכן אכתי יש לתפיסה הזאת חסרון מצד אחר, דתפיסה זאת אינה מועלת כ"א לפטור הלוקח אבל לא לפטור את הלוה במקום שהלוה גופא התפיסו ללוקח, דנהי דהשתא שהתפיסו הוי הלוקח מוחזק, אבל הלוה הלא פשע בזה במה שהתפיס בידים ללוקח, והיה לו יותר ליתן להמוכר כיון שרוב הפוסקים סוברים דאין אותיות נקנות במסירה לחוד, לכן צריך הלוה לשלם כעת למוכר פעם שני וכמ"ש הפוסקים בסעיף דלעיל דלוה שפרע למוכר היכי שהלוקח קנה כדין דצריך לחזור ולשלם ללוקח משום שפשע במה שנתן להמוכר, ואע"ג שהתם המוכר יכול למחול החוב ונמצא זה שפרע למוכר אין לך מחילה גדולה מזו, אעפ"כ סוברים דצריך הלוה לחזור ולשלם כיון שהוא היה המזיק שהזיקו במה שפרע להמוכר, ואפי' החולקים שם היינו משום דהמוכר יכול למחול ולא פשע בזה שפרע להמוכר, אבל הכא פשע במה שפרע להלוקח שלא נמכר לו בכתיבה ורוב הפוסקים סוברים דבמסירה לחוד לא נקנית, ולפ"ז מה צדקו דברי הת"ה והסמ"ע, דלענין לפטור את הלוקח, דלגבי' איתנהו שני מעלות של שני התפיסות הללו כאחת, דכיון שהוא החזיק בדמי השטר, לבד המעלה שיש לו בתפיסה הזאת דמהני השתא המכירה כדין תפס דמהני בדשלב"ל, עוד בלא"ה כיון שהוא מוחזק הרי יכול לומר קים לי דמסירה לחוד הוי קנין, ולכך אפי' היכי דלא ידע המוכר מתפיסתו, דהשתא אין מועיל התפיסה בדבר שלב"ל, דלזה בעינן דוקא כשידע, אפ"ה מהני תפיסתו מצד ספיקא דדינא דמצי אמר קים לי דסגי במסירה לחוד קונה, ותפיסה הזאת מועלת אפי' היכי דלא ידע, ולכן שפיר כתבו דלפטור ללוקח אפי' לא ידע המוכר נמי פטור, משא"כ כשאנו דנין לגבי לוה, דמצד מעלת התפיסה אין לפוטרו כיון דמיירי הכא שהוא בעצמו פרע ללוקח, והתפיסו בידים א"כ ראוי להתחייב מצד זה גופא שפשע להתפיסו, אלא דבידע המוכר שהלוה ירצה לשלם ללוקח מיהא פטור, כיון דהשתא קנה הלוקח מצד הדין, והלוה לא פשע כיון דידע ומחל, ודבריהם מזוקקים וברורים שרק לגבי הלוה חילקו בין ידע ללא ידע, והלוקח לעולם פטור, ואין להקשות ע"ז דהא בתחלת סעיף זה כתב המחבר שאף שאין המכר כלום מ"מ אם תפס מהני, הרי דכיון דמהני תפיסת הלוקח פטור גס הלוה עי"ז, ולקושיא זאת רמז גם הט"ז, דלמה שכתבתי גם זה ניחא, דהתם הוא אליבא דדעת הראשונים דלענין דבשב"ל מהני תפיסה אפי' היכי דלא ידע המוכר נמי, משום דהם אינם מפרשים כשיטת הרא"ש דמה דמהני תפיסה הוי מטעם מחילה, דמשו"ה בעי' דוקא שידע ומחל, אלא מפרשי דדינא הכי בדבר שלא בא לעולם דתפס מהני, ופלוגתתם מבואר בפרק איזה נשך במ"ש רב נחמן התם ומודינא דאי שמיט ואכל לא מפקינן ע"ש, ולזה אפי' לא ידע נמי פטור הלוקח היכי דתפס, וכיון דפטור הלוקח הוה מדינא, דכיון דתפס לא הוי תו דבר שלב"ל ומדינא מהני הקנין, ממילא נפטר גם הלוה, דדוקא היכי דתפיסת הלוקח לא מהני מצד עצם הדין אלא מטעם ספק ומשום דמצי אמר קים לי, בזה הוא דלא נפטר הלוה מפני שהוא פשע שהתפיסו ונחית בידים לספיקא, אבל אם התפיסה מועלת מצד עצם הדין, לא מיקרי הלוה פושע, דכדין עשה, ולפי"ז מה ענין להקשות מדעה הזאת המוזכרת בתחלת הסעיף על שיטת הרא"ש דלשיטת הרא"ש דמעצם הדין לא מהני תפיסה כ"א היכי דידע דוקא, וא"כ מה שמועיל התפיסה לפטור ללוקח, היינו רק מצד קים לי, ופשוט שתפיסה הזאת אינה מועלת לפטור הלוה שפשע להתפיסו ולירד לספיקא בידים במקום שרוב הפוסקים חולקים משא"כ לדעה ראשונה דלא בעינן ידע המוכר, וא"כ פטור דלוקח בא מצד עצם הדין, ובכה"ג גם הלוה פטור וכמה שכתבתי ודו"ק:

והנה בס' שער המשפט הביא ראיה דאמרינן בהחלט דאין אותיות נקנות במסירה עד שגם המוחזק לא מצי אמר קים לי, והוכיח כן מדברי הרא"ש דקיימינן בו, בלוה שפרע ללוקח שלא היה לו שטר כתיבה אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מן הלוה דא"ל לא היה לך ליתן חובו עד שיראה לך שקנאו ממנו כדין קניית שטר, אלמא אף שהלוה מוחזק אינו יכול לומר קים לי דאותיות נקנות במסירה ע"ש, ולמה שכתבתי אדרבה מ הרא"ש יהיה מוכח להיפך דסובר ודאי דמצי אמר קים לי, והיינו מדלא מחלק הרא"ש בין ידע המוכר ללא ידע רק לגבי לפטור הלוה, אבל לוקח לעולם פטור ואפי' לא ידע, ומאי שנא לוקח כקושית הט"ז, אע"כ דלוקח פטור אפי' לא ידע נמי, מכח תפיסת הספק דמצי אמר קים לי, ובתפיסה הזאת לא בעינן כלל לתנאי דידע, ורק ללוה דלא אפשר לפוטרו מכח תפיסה הזאת דאכתי חייב מטעם שפשע להתפיסו מספיקא ולא היה לו למסור בידים את המעות ללוקח, ורק אתה רוצה לפוטרו מכח תפיסה השניה שמועלת מצד הדין, אבל לתפיסה הזאת בעינן דוקא לתנאי דידע לשיטת הרא"ש וכמו שכתבתי, ומה מדוקדק לפי"ז לשון הרא"ש דדייק לכתוב דמשו"ה חייב הלוה משום דהמוכר א"ל לא היה לך ליתן חובי עד שיראה לך שקנאו ממנו כדין, ולמה הוצרך לזה הא בקצרה הול"ל דמשו"ה חייב משום דהלוקח לא קנה עוד השטר, וכאילו פרע לאדם מעלמא, אלא ודאי משום דסובר דהלוקח מצי לומר קים לי, וממילא נחשב כאילו כבר קנהו, ואפ"ה הלוה חייב משום דלא היה לו לפרוע לאדם שלא קנה עדיין קניין גמור, ומטעם מזיק הוא דחייב, ובע"כ לומר כן בכוונת הרא"ש, דאי כהבנת השער המשפט דטעם חיוב הלוה הוא משום דלא מצי אמר קים לי, א"צ יסתרו דברי הרא"ש אהדדי, דהא כבר הבאתי לעיל בשם תשובת הרא"ש שכתב להדיא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בדין זה אי מסירה לחוד קונה, לא מפקינן ממונא, אע"כ דבאמת סובר הרא"ש נמי דמצינן לומר קים לי בזה כהרשב"ם וסייעתו, ואפ"ה הלוה חייב מטעם פשיעה וכנ"ל וזה ברור:

ובלא"ה נ"ל דמדברי הרא"ש בפרק איזהו נשך אין שום ראיה דלא מצי המוחזק לומר קים לי דאותיות נקנות במסירה לחוד, דהא הרא"ש למד לדין זה דתפס הלוקח מהני מהא דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן ומטעם מחילה, ולטעם זה פשוט שאפי' אי גם מסירה נמי לא היה בזה, רק שמכר לו השטר באיזה קנין אחר דמהני במטלטלין כגון חליפין וכדומה, ושוב פרע הלוה ללוקח דמהני נמי בזה, כיון דתפס לגבות החוב הרי מחל לו, וכמו דמהני תפס בדבר שלב"ל הוה"ד דמהני בשטר, והמעיין בלשון הרא"ש יראה שלא הוזכר שם גם מסירה, דזה לשונו שם אמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מכאן הביא ר"ת ראיה דהמוכר שטר חוב לחבירו בעדים אע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אם קדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לחזור וכו' עכ"ל, הרי שלא הוזכר כלל שהיה גם מסירה בזה, ורק שמכר לו בעדים ולעולם בקנין אחר כמו שאר מטלטלין, ואפי' אם נימא דבודאי שהלוקח תפוס בשטר, דבלא שטר לא היה נתרצה הלוה לשלם, י"ל ששוב תפס בעצמו השטר מיד המוכר, דלא חשיב בזה מסירה, דהא לא מיקרי מסירה כ"א כשמסר לו מדעתו מיד ליד, ובשמ"ק שם כשהביא להר"ת איתא להדיא דלא היה גם מסירה דז"ל השמ"ק ודקדק ר"ת מכאן שהמוכר שטר חוב וכל שעבודו לחבירו ולא עשה לו כתיבה ומסירה וקדם הלוקח וגבאו קודם שמיחה בו הלה זכה במה שגבה דמחילה בטעות הוה מחילה עכ"ל, הרי להדיא שגם מסירה נמי לא היה שם, ורק הלוקח קנה מטעם מחילה, אבל לפטור ללוה מטעם מוחזק דמצי א"ל קים לי דנקנות במסירה לחוד לא שייך הכא כיון דגם מסירה לא היה בזה, אבל לעולם היכי דקנה השטר במסירה לחוד אפשר שגם הלוה פטור מטעם מוחזק ומצי אמר קים לי וכו', ובאמת גם על המחבר קשה שלמד מדברי הרא"ש נמי להיכי שהיה מסירה דנמי הלוה פטור, ומנ"ל ללמוד כן אחרי שדברי הרא"ש מיירי היכי שלא היה מסירה כלל, ואמנם דברי המחבר י"ל דסובר דלטעם הרא"ש דחייב ללוה משום דפשע במה ששילם ללוקח כל זמן שלא הראה לו שקנה כדין, ולטעם זה אפי' כשהיה מסירה נמי נמי חייב הלוה, דאכתי פשע, ולכן לרבותא כתב לדינו במקום שהיה מסירה דאפי' בכה"ג שהיה מסירה נמי חייב הלוה אבל על השעה"מ שלמד מהרא"ש דלא מצי אמר קים לי, ודאי דיקשה טובא דמהרא"ש לא מוכח כלל דין זה אחרי דמיירי שלא היה מסירה כלל, וכן קושית הט"ז מיושב שפיר, דודאי יש חילוק גדול בין לוה ללוקח, דלוקח פטור שפיר מטעם דתפס, אבל ללוה אין לפטור כיון שגם מסירה לא היה בזה, ולכן פשע שהתפיסו בידים וכנ"ל וזה ברור:

עוד כתב השער המשפט להביא ראיה לדבריו דלא מצי לומר קים לי דאותיות נקנות במסירה לחוד מהא דלעיל בסעיף י"א שכתב המחבר דיש אומרים דאף לענין קנייתו אין הלוקח נאמן לומר שטר כתיבה היה לי ואבד, וכתב עליו הרמ"א שכן עיקר ע"ש, ותיפוק לי' דכיון שהלוקח מוחזק בשטרו יכול לומר קים לי דנקנות במסירה לבד ע"כ, וזה ליתא מתרי טעמי, חדא דפשוט וברור דלא נקרא מוחזק כ"א כשתפס לגוף הממון שמגיע עפ"י השטר הזה, וכהך דקיימינן הכא שהלוקח קיבל המעות מן הלוה, אבל מה שמוחזק בשטר לחוד לא מיקרי מוחזק כיון שאינו תופס אלא בנייר בעלמא ולא בגוף הממון, וכזה מפורש ברמב"ן וז"ל הטעם שאין נאמן אף לעניין קנייתו לפי שהמטלטלין כיון דניקנין במסירה והגבהה ותפיסתו עצמו שהוא תופס הוא קונה לו נאמן לומר לקוחין הן בידי ולא מפקינן ממונא מתותי' ידו דמוחזק אבל בשטר שאין תפיסתו קנין ואינו מוחזק כלל אלא בנייר שלו אם טען בענין כך וכך נמסר לי עליו הראיה שאין שעבוד השטר יוצא מחזקתו של מלוה הכתוב בשמו, אלא למ"ד אותיות נקנות במסירה קסבר רבא כיון דתפיסתו קנין דהא בכל מסירה הוא קונה עשאוהו כשאר מטלטלין שנאמן ואביי סובר כיון שאין גופו ממון ואין חזקתו אלא בנייר אינו נאמן ע"ש, א"כ איך יכול המוחזק לומר קים לי דאותיות נקנות במסירה כיון שהוא מוחזק בשטר, דהא לא הוי מוחזק בשטר, רק אי אמרינן דאותיות נקנות במסירה, וא"כ איך יכול לומר קים לי דהא אם נאמר דאין נקנות במסירה לא הוי מוחזק וע"ז אנו דנין, ועוד דאפי' היה חשוב כמוחזק נמי לא שייך הוכחת השעה"מ דמה כתב המחבר דאין נאמן לומר כתיבה היה לי ותיפוק לי' דמצי אמר קים לי, הא ע"י קים לי דלוקח אין הלוה רשאי למסור ולפרוע לו המעות כל זמן שאין לו שטר כתיבה שקנאו כדין וגם אם עבר ופרע חייב לחזור ולפרוע, וא"כ שפיר כתב המחבר דאינו נאמן בזה הלוקח ואין הלוה רשאי לפרעו ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בעזה"י:

סעיף כא בש"ך ס"ק ע"א דחה לדברי המחבר שמחלק בנמכר השטר לשני עדים חיישינן לנגיעה, אם נמכר לעד אחד מהם לא חיישינן שמא חתם מתחלה בשקר, כדי שיקנה אח"כ. לפי שהעד האחר לא היה מסכים עמו להעיד שקר בשביל הנאתו של חבירו, והש"ך דחה זה דאם איתא דבשנים חיישינן להכי, א"כ גם במכרו לאחד ניחוש להכי והיאך נאמר שהאחר לא היה מסכים עמו א"כ נכשר כל השטר עפ"י עד אחד וכמ"ש התוס' (גיטין ד"י) אהא דאמרינן התם כגון דחתום ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים לי' מקמי' והקשו התוס' דא"כ כולה שטרא מתקיים עפ"י הישראל דחתים לבסוף ע"ש, ולענ"ד לא נהירא דברי הש"ך מכמה טעמים, חדא דדברי התוס' מעיקרן תמוהים נמי, דאיך ס"ד דמה דמכשרינן התם עפ"י הישראל דחתם לבסוף, דהיינו מטעם עדות שהעיד על הכותי, א"כ למה להו לטעמא דכולה שטרא מתכשר אפומי', תיפוק להו דאין כאן אלא עד אחד שמעיד על הכותי ולא מתכשר הכותי כלל עפ"י עדותו, אע"כ דהכותי א"צ כלל שיעידו עליו כיון דלא חשיד להעיד שקר ורק דרבנן פסלוהו משום דשמא אינו בקי, ולכן כי איכא לנו אומדנא דבקי הוא אין לנו תו לחוש לחשש זה דשמא אינו בקי וממילא מהני עדות הכותי גופא ורקן לאומדנא וגילוי מילתא בעלמא אנו צריכין התם, ותו לא עיילינן לחששא, וכדבריי איתא להדיא ברשב"א שם בגיטין וז"ל דהכא לא עדות הוא דהא כולהו כותאי אחזוקי מחזקי בהא אלא דחשו לה לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוה וכיון דישראל זה מחתים מקמי' איגלאי מילתא דהאי מדקדק הוא וגילוי מילתא בעלמא הוא ודמי לההיא דיבמות (דף צ"ט) ואשתמודענוהי דהוי פלניא אחוהי דמיתנא דמן אבוהון הוא ואסיקנא כמ"ד גלויי מילתא בעלמא הוא ואפי' אשה וקרוב נמי מהימני עכ"ל, וטעם זה שייך גם כאן כיון דבאמת לא הוברר הנגיעה והפסול דעד זה, ורק שאנו רוצים לחוש לספיקא, ולכן כי איכא לפנינו אומדנא כזו דהאחר לא היה מסכים עמו, איגלאי מילתא דלא חתם כן בשביל הנגיעה, וממילא לא נחתינן שוב לחשוש לזה, ועוד דבלא"ה לא שייך בכה"ג לומר דכולה שטרא נתכשר אפומא דחד כיון דעדות אחרת לגמרי הוא וכמ"ש בחבורי לגיטין, ועוד דאפי' אי נימא לסברת התוס' דגם בכה"ג מיקרי דהשטר נתכשר אפומא דחד, אכתי לא דמי הך דהכא לההיא דגיטין, דהתם הרי הפסול של העד ידוע וניכר בשעת החתימה, דידוע הוא דכותי פסלוהו רבנן, ואנו רוצים להכשירו ע"י עדותו של הישראל, וגם הישראל הזה נתכוון בזה שהחתימו מקמי' להעיד עליו דכשר הוא, דגם הוא יודע דבלא עדותו לא מכשרינן לכותי, ולכן שפיר חשוב חתימת הישראל כעדות גמורה על הכותי, וכולה שטרא נפיק אפומי', משא"כ הכא דבשעת חתימה אכתי לא איגלאי שום חשש של נגיעה כל דהוא על העד, ורק השתא כשקנה השטר אנו רוצים להטיל חשש של נגיעה, ובזה די לנו האומדנא הזאת שלא להטיל החשש, ומה דמיון הוא להתם דהפסול היה גלוי וידוע ואנו רוצים כעת להכשיר פסול ידוע ע"י עדות של השני, להך דהכא שעדותו מהני רק שלא נבוא להטיל חשש חדש, ועוד דבלא"ה נמי אין שום דמיון להתם דהתם הישראל שהחתים להכותי מקמי' מעיד על הכותי שבקי הוא, וכיון שהוא מעיד גם על הגט וגם על הכותי מיקרי דנפיק כולה שטרא אפומא דחד, משא"כ הכא אטו העד השני הוא המעיד על הראשון שאינו נוגע, דהא הוא עצמו אינו יודע כלום בטיבו של השני, נוגע הוא או לא, ורק אנן סהדי דבודאי שטר זה נחתם באמת, דבשקר לא היה מסכים חבירו, וא"כ העד השני אינו מעיד כ"א על חתימתו, ועל חתימת חבירו אינו מעיד כלל, כי אינו יודע מה להעיד ולא נתכוון כלל להעיד ורק אנן הוא דמעידין גם על חתימתו של זה שנחתם באמת בלא נגיעה וא"כ לא אפומא דחד מתכשר השטר, וחילוק זה ברור ונכון:

סעיף כ"ג במחבר המוכר שטר חוב כדינו אם חזר ומחלו ללוה מחול, והקשה התומים לשיטת התוס' דמה דיכול למחול היינו משום דמכירת שטרות הוי דרבנן, משום דמדאורייתא אין המכירה חל לפי שבע"ח מכאן ולהבא גובה, והקשה דא"כ לאביי דסובר למפרע הוא גובה המכירה הוא מה"ת וא"כ איך מצי מחיל, ובקצוה"ח כתב דלק"מ דאפי' לאביי דאמר למפרע הוא גובה היינו כשגבאו לבסוף אזי למפרע גובה אבל אם לא גבאו לבסוף לא שייך למפרע הוא גובה וכמ"ש התוס' (פסחים ד"ל וב"ק דל"ג) וא"כ כשמוחל המלוה, הרי לא בא לידי גבייה, ושם בפסחים דאמרינן דאם הקדיש מלוה מהני לאביי דאמר למפרע הוא גובה, היינו נמי אם גבאו המלוה עצמו לבסוף חייל ההקדש למפרע, אבל כל זמן שלא גבאו אין לגזבר כח לתבוע את הלוה עבור ההקדש ע"ש, ולענ"ד יש לפקפק בזה דמ"ש התוס' דדוקא כשגבאו לבסוף הוא דאמרינן למפרע הוא גובה, היינו לענין מה שאנו דנין התם שהקדיש הניזק את השור המזיק, או כשהקדיש המלוה את השדה המשועבדת לו בחובו, דבזה אמרינן שפיר דדוקא כשגבאו לבסוף חל ההקדש למפרע, אבל אם לא גבאו אינו חל, דאפי' למ"ד למפרע גובה, מ"מ הא אינו מחויב ליתן לו שור זה או שדה זו דוקא בחובו ומצי לסלוקי גם בזוזי, וא"כ איך שייך לומר דשור זה ושדה זו הוי של הלוה משעת הלואה, כיון דמצי לססוקי גם בזוזי ולכן בכזה שפיר כתבו התוס' שדוקא כשגבאו לבסוף לשדה זו אז אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דשדה זו הוי של מלוה, אכן הכא במוכר שטר חוב שמכר לגוף החוב נמי, וגוף החוב אפי' כל זמן שלא גבאו נמי הוי ברשות מלוה לאביי דאלים כח השעבוד דאמרינן למפרע גובה, דהא אי אפשר ללוה לאסתלוקי מזה שלא לשלם כלל, ובהכרח מחויב לשלם החוב מזה או מזה, וא"כ מה שייך לחלק בזה בין גבאו או לא גבאו כיון דסוף סוף ודאי ישלם לו, ולכן לאביי חשיב החוב ברשות המלוה משעת הלואה ושפיר יכול למוכרו מה"ת, ואפי' בהקדש נמי אם הקדיש מלוה לגוף החוב חל ההקדש של מלוה אפי' הקדישו עד שלא גבה, וכן פרש"י להדיא (פסחים דל"א) בד"ה כי פליגי וז"ל דאקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב, אלא הקרקע וכו' עכ"ל, הרי להדיא דבהקדיש החוב גופא לעולם קדוש, ובע"כ שגם התוס' סברי לחלק בין הקדיש גוף החוב להקדיש רק הקרקע המשועבד, דאלת"ה יקשה סתירת דבורי התוס' אהדדי, דהא קושית הקצוה"ח לא על התומים תסוב כ"א על התוס' גופייהו, ויש לתמוה על הקצוה"ח שלא הקשה כ"א על התומים ולא על התוס' גופא, דבאמת לפמ"ש התוס' דמכירת שטרות הוי מדרבנן משום דקיי"ל כרבא דאמר בע"ח מכאן ולהבא גובה, משמע להדיא דלאביי הוי באמת מן התורה, ולדברי התוס' שפיר מקשה התומים א"כ היכי מצי מחיל, אלא שעל התוס' גופייהו אפשר להקשות דלמה דייקי לפרש דמכירת שטרות הוי דרבנן רק לרבא דוקא הא הם גופייהו כתבו בב"ק ובפסחים דאפי' לאביי לא אמרינן למפרע גובה כ"א היכי שגבאו לבסוף והכא דלא בא לידי גבייה אפי' לאביי לא חל המכירה, וא"כ התוס' גופייהו סתרי אהדדי, אע"כ דהתוס' סברי כחילוק שכתבתי, דדוקא כשאנו דנין לענין שדה המשועבדת אנו אומרים דכל זמן שלא גבאו המלוה אינה חשובה שלו אפי' לאביי משום דכיון דמצי לסלוקי בזוזי ולדחותו משדה זו אינה חשובה שלו, אבל במוכר גוף החוב ודאי דאפי' עד שלא גבאו חשיב ברשות מלוה לאביי והמכירה חל מה"ת, ואדרבה אי, קשיא על התוס' יש להקשות להיפך על מה שכתבו דלרבא דסובר ב"ח מכאן ולהבא גובה הוי מכירת שטרות רק דרבנן ומה"ת לא חל המכירה משום דאינו ברשות מלוה אכתי, דלענ"ד גוף החוב אפי' לרבא נמי הוי ברשות מלוה משעת הלואה, ולא פליג כ"א בשדה המשועבדת דלבד שרש"י פי' כן להדיא דלא פליגי כ"א כשהקדיש לקרקע ולא הקדיש החוב וכמו שהבאתי לעיל לשון רש"י, עוד לשון הש"ס בטעם דרבא מוכח כן דבפסחים שם קאמר בטעמא דרבא כיון דאילו הוה לי' זוזי הוה מסלק להו בזוזי אשתכח דהשתא קא קני ע"ש, וטעם זה לא שייך כ"א כשאנו דנין בהקדיש לקרקע המשועבד, ובהקדיש לגוף החוב הרי לא שייך טעם זה, ובודאי שגם לרבא חל ההקדש של מלוה, וא"כ התוס' בב"ב דמדמו מוכר למקדיש, דמשו"ה אין חל המכר, דכמו שאינו יכול להקדיש כיון שהקרקעות אינן ברשותו כך אינו יכול להקנותן מה"ת ע"ש, ולמה שכתבתי דבמקדיש לגוף החוב גם לרבא ההקדש חל, א"כ גם המכירה חל מה"ת אפי' לרבא, ושמא י"ל דהתוס' חולקים על רש"י דפסחים וסוברים דלרבא כיון דלא אלים כח השעבוד שאינו גובה אלא מכאן ולהבא, אפי' גוף החוב אינו ברשותו של מלוה כל זמן שלא גבאו, והנראה להליץ בעד הקצוה"ח דבמוכר שטר נמי אם כי מכר לגוף החוב נמי עם שעבוד הנכסים, בע"כ דעיקר הקנין הוא רק על שעבוד הנכסים, דאילו גוף החוב אינו נקנה כלל באלו הקנינים ואין קנין למעות הלואה כ"א ע"י אגב כמבואר (ב"מ דמ"ו), ובע"כ דהקנין אינו אלא על שעבוד הקרקעות, ותביעת החוב בא ממילא דכשירצה הלוה לפדות שעבוד הקרקעות, בהכרח לשלם החוב, ושעבוד הקרקעות ודאי דאינו ברשות מלוה למוכרו אפי' לאביי אם לא גבאו לבסוף, כיון דמצי לסלוקי בזוזי ואם לא בא לבסוף ליד גבייה נמצא שמכר לו דבר שאינו שלו, ולא דמי זה למ"ש רש"י הנ"ל דבהקדש לגוף החוב קדיש אפי' לרבא, היינו בהקדש שא"צ לקנין ומצי להקדיש גם לגוף החוב, וזה ודא דהוה ברשותו להקדיש אפי' לרבא כיון דגוף החוב שלו בודאי' משא"כ במכירה שגוף החוב אין נכנס בקנין ורק השעבוד נכנס בקנין, וע"ז שפיר כתב הקצוה"ח דכל זמן שלא גבה אינו ברשותו למכור אפי' לאביי וכמ"ש התוס' לענין הקדישו ניזק, כיון דהכא דמי ממש להקדישו ניזק, דגם הכא לא נכנס בקנין כ"א שעבוד הנכסים, וגם לא יקשה תו סתירת דברי התוס', דא"כ למה דייקי דמכירת שטרות אינו אלא דרבנן כ"א לרבא דסובר מכאן ולהבא גובה, הא אפי' לאביי נמי לא חל המכירה כל זמן שלא גבה, דבאמת בתוס' לא נזכר בשום דוכתא דדוקא לרבא הוה דרבנן, והבט וראה בכל המקומות שדברו בזה, בב"ב דע"ו וכתובות דפ"ה וקדושין דמ"ח כתבו סתמא דמכירת שטרות הוי דרבנן משום דאינו ברשותו, ולא נזכר שם גם רמז דהיינו דוקא לרבא ולאביי הוי מה"ת ואם כי התומים ושארי אחרונים כתבו כן ע"ש התוס', אבל הם הוכיח כ ממ"ש התוס' בב"ב שם בד"ה קני וז"ל וא"ת אמאי לא קני מדאורייתא גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, ואפי' בלא מסירת שטר חוב יקנה, וי"ל דכמו שאינו יכול להקדישו כדאיתא בפסחים כיון שהקרקעות אינו ברשותו כך אינו יכול להקנותו מן התורה עכ"ל, ומדמו התוס' זה להקדש, לזה הבינו האחרונים דכמו דלאביי מצי להקדיש כן נמי יכול להקנות, אבל באמת אם כי צדקו בדבריהם היכי דבא לבסוף לידי גבייה חל באמת המכירה מן התורה לאביי אכן כשמחל אח"כ ולא בא לבסוף לידי גבייה גם לאביי לא מהני ולק"מ קושית התומים וצדקו דברי קצוה"ח ודו"ק:

שם בש"ך ס"ק פ"ד הביא בשם תשובת מוהר"א בן חיים בנתן שט"ח ללאה ולאה חייבת ללוה דכי האי גוונא לא מהני מחילה דהא ודאי במוכר שט"ח אם גבה מקבל השטר עד שלא מחלו המוכר דמחילה דבתר הכי לא מהני הכא כיון שלאה היתה חייבת לו הרי מתנה שנתנו לה השטרות חשיבה כגבוי ועומד, והש"ך השיג ע"ז ע"ש, והנה בתומים הביא ראיה להש"ך מסוגיא (ב"מ די"ט ע"ב) בסוגיא דנמצא שובר דפרכינן התם דלמא זבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי וכי מפיק בעל השובר הכתוב בניסן אתי למיטרף לקוחות שלא כדין ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחיל, וקשה דילמא מכרה כתובתה למי שהיה הבעל חייב לו וא"כ תו לא מצי למחול ואם אפשר לומר דכתובה לא הגיע זמנו ולא שייך דהוי כגבוי מ"מ כתבו התוס' דבעת מציאה יתכן דהיא גרושה וא"כ אז כבר הגיע זמן גבייה והרי הוא כגבוי דמי, אע"כ צ"ל דאף בכה"ג יכול למחול ע"ש, והנה מה שהביא בשם התוס' דבשעת מציאה יתכן שהיא גרושה, לא אדע למה לא הביא בשם רש"י דמשמע מדבריו דלא רק יתכן שהיתה גרושה אלא בודאי שעתה היא גרושה, דכן יש להוכיח בשיטת רש"י, והוא דהראשונים פירשו דהא דקאמר הש"ס ש"מ איתא לדשמואל דהיינו מטעם מיגו, דמשו"ה לא חיישינן לקנוניא, דאי בעי למיעבד קנוניא מה לה לשקר תמחול כתובתה לבעלה ומדלא מחלה ש"מ קושטא קאמרה דיהבה לי' לשובר מזמן הכתוב בו, אכן מרש"י משמע דלאו מטעם מיגו אתינא עלה, אלא דכיון דקא מודה דפרוע הוא ושובר מעליא הוא, זה גופא מחילתה, וכמאן דאמרה מחול לך דמי, דזה לשון רש"י ש"מ מדלא חיישינן להכי דא"נ הוה הכי שפיר זכה בעל בשובר שנכתב לשמה איתא לדשמואל וכו' הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי מחול ושפיר טריף בעל ע"כ, ונראה דלהכי לא רצה רש"י לפרש דמטעם מיגו הוא, משום דהרא"ש הקשה דמאי מיגו הוא זה שמא ניחא לה טפי בהחזרת השובר ממה שתמחול הכתובה לבעלה, דאי מחלה היתה צריכה לשלם ללקוחות כל מה שהכתובה שוה עכשיו כשהיא גרושה וכשמחזירין השובר אינה משלמת אלא דמים מועטין שקיבלה מהלוקח כי המכר לא היה מכר שכשר נתקבלה כתובתה ותי' דמיירי שעדיין היא נשואה גם עתה א"כ ק שוה הכתובה גס עתה כ"א דבר מועט ואין נ"מ בין מחילה להחזרת השובר, ואכן רש"י לא ניחא לו תי' הרא"ש דמלשון רש"י בד"ה וזבנה בעודה תחתיו, ואי גם עתה נשואה היא פשיטא דבעת המכירה נשואה היתה ומאי אשמועינן בזה, אלא ודאי דרש"י סובר דעתה היא כבר מגורשת, לזה אשמעי' שעכ"פ בעת המכירה נשואה היתה, וכן מוכח מלשון הש"ס ואתי ליטרף לקוחות דמשמע שכבר הגיע זמן הכתובה לגבות, וכמו שהרגיש גם הרא"ש בדיוק הזה, וכיון דרש"י סובר דעתה היא מגורשת והכתובה שוה הרבה, לא יוכל לפרש מטעם מיגו כיון דאין לה מיגו, לזה הוכרח לפרש דפרעון גופא הוי המחילה:

אכן עיקר ראיית התומים יש לדחות, דהנה ברש"י שם בד"ה ומפיק וכו' ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובה עכ"ל, וקשה מה דייק רש"י דהחשש הוא על שיחזיק בקרקע המיוחדת ולא פי' כפשוטו שלא יוכל לגבות מן הבעל פרעון הכתובה, ונהי דעל רש"י יש לומר דלשון הש"ס ואתא למיטרף לקוחות משמע שהבעל רוצה להוציא מהם דבר המיוחד, דאילו על עיכוב המעות לא שייך אתי למיטרף והכי הו"ל ואתי לעכב הכתובה, אלא דעל הש"ס גופא טעמא בעי למה הוצרכו לזה, ונ"ל דהא ע"כ מיירי דמכירת הכתובה היתה בעודה תחתיו, דלאחר גירושין לא חיישינן שמא מכרה ורוצית לעשות קנוניא כיון דאין מרווחת בזה וכמ"ש שם בתוד"ה ש"מ, וכן פרש"י להדיא ואזלה וזבנה בעודה תחתיו, ולפ"ז יש לומר דלענין עצם הכתובה אין שום נ"מ, דהא נהי דנימא שהאמת כדבריהם דכבר פרע לה הכתובה בניסן בודאי כתב לה כתובה אחריתא כיון שאסור להשהותה בלא כתובה, ובודאי לאו ברשיעי עסקינן שידור עמה בלא כתיבה, וכיון דלדבריהם דהפרעון היה בניסן ואח"כ שהתה עמו, הרי ודאי כתב לה כתובה אחריתא, וכשמכרה הכתובה ללוקח בין ניסן לתשרי הרי חל המכירה על הכתובה השניה, ואין לומר דכיון דאם מכרה הרי בע"כ שאסרה לו הכתובה הראשונה וכמ"ש בש"ס שם דבלא מסירת השטר כתובה לא קני, וכיון שמסרה לו הכתובה הראשונה יש לומר דהמכירה היתה רק על כתיבה הראשונה ולא על השניה, דהא אפי' אם מסרה לו הכתובה הראשונה, הא בע"כ דהמכירה היתה סתם שמוכרת לו כתובה לכשתתגרש ולא פירשה שהיינו כתובה הראשונה, דאם הלוקח היה יודע שהכתובה זו ראשונה היא וכבר נפרעה לא הי' לוקחה, ובע"כ שהמכירה היתה בסתם, וכיון שמכרה לו כתובתה בסתם והיא יש לה כתובה בעת מעשה ודאי שחל המכירה על השניה ולא יוכל לעכב מה שלא מסרה לו הכתובה השניה, דהא עיקר הטעם דבעינן מסירה לידו הוא משום דיהא סמיך דעתו וכמבואר בראשונים, והכא סמיך דעתו כיון שהיא מסרה לו כתובה ולא ידע שזו כתובה אחריתא הרי סמיך דעתו, וא"כ לפי"ז בעצם הכתובה אין נ"מ דסוף סוף על הבעל לשלם ללוקח וגם הוא מודה בזה, ורק דעיקר הנ"מ הוא על קרקע המיוחד לכתובה, דבכתובה הראשונה היה קרקע זו מיוחד וכשפרעה בניסן אע"ג דכתב לה כתובה אחריתא נפקא השעבוד מקרקע זה והסכסוך ביניהם כעת הוא בזה דהבעל רוצה להחזיק בקרקע המיוחד לכתובה הראשונה, וממילא אין מקום לקושית התומים דשמא מכרה למי שחייב לבעל והרי היא מעכבת מה שמגיע ממנה לבעל וכאילו כבר גבתה ממנו, דהא לא על הממון הם דנים, וזה ודאי דכתובה השניה חשיבה כגבוי, אבל הלוקח רוצה דוקא בשדה המיוחד לכתובה הראשונה שהיא עדיפא לדידי' משדה המיוחד לכתובה השניה, ואי"ל דכיון דהלוקח חייב לבעל מעות בחובו, וכשיטרוף הבעל המעות ממנו הלא יוכל לסלקו גם בעד הכתובה במעותיו ומאי אהני לי' שקנה השדה המיוחד לכתובה הראשונה הא במעות יוכל לסלקו לעולם, די"ל דגם ללוקח אין מעות במה לשלם חוב הבעל, ורק שיש לו שדה ממה לגבות והשדה שלו היא זיבורית נגד השדה המיוחד לכתובה, לכן רוצה לגבות משדה המיוחד לכתובה שהיא עידית והוא שלם לבעל בעד החוב מבינונית דידי' ובכה"ג אמרינן לכו"ע דזה גובה וזה גובה ודו"ק:

שם בהג"ה מיהו אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו ויש חולקין, היש חולקין דסובר דמחויב להחזיר השטר הוא הר"ן בכתובות, וטעמי פלוגתתם הוא, דהרשב"א שהוא דיעה הראשונה מדמי לה למלוה על המשכון וחזר ומשכנו ביד אחר דאין השני מחויב להחזיר המשכון אע"ג דהמלוה הראשון מחלו, והר"ן סובר דניירא דשטרא לא הוי כעין משכון כיון דלא נטלו לשם משכון ובע"ח אינו קונה משכון אלא בנוטל לשם. משכון וכמ"ש בטור (אה"ע סי' כ"ט) בשם הרמ"ה, ולכן מחלק הר"ן (קדושין דמ"ח) דאם קידשה בשט"ח דאחרים אין שמין את הנייר, דאפי' אם יש בו שוה פרוטה נמי אינה מקודשת כיון דכי חזר ומחלו צריכה להחזיר גם הנייר אבל בשט"ח דידה מקודשת ובההוא הוא דשמין את הנייר דקאמרי חכמים התם והנה בקצוה"ח כאן הקשה דאם בשט"ח דאחרים אין שמין משום דנייר של לוה הוא, וא"צ לומר דלית בו בנייר משום תורת משכון, דאי הוה על הנייר תורת משכון ליתי' במחילה, וא"כ שט"ח דידה מאי אולמא כיון דנייר דידה הוא ותורת משכון לית בו ע"ש, וקושיתו חזקה יותר לדברי הב"ש (אה"ע סי' כ"ח ס"ק כ"ב) שהקשה דטעם דחכמים דסברי דשמין את הנייר והא הנייר שלה הוא כיון דהיא נתנה שכר הסופר ותירץ דהוה כמלוה שיש עליה משכון ע"ש, ולדברי הר"ן דתורת משכון נמי לית בו א"כ אמאי שמין את הנייר, ולענ"ד נראה ליישב דודאי לענין שתהא יכולה להתקדש על ידו הוי שפיר תורת משכון, ואפ"ה לענין מחילה לית בו תורת משכון, דהטעם שיכולה להתקדש במלוה שיש עליה משכון, היינו מטעם שעתה באה לה הנאה מחודשה כי עד עתה לא היתה יכולה להשתמש בו ועתא ניתוסף לה הנאה הזאת, וטעם זה מבואר הוא גם ברמב"ם (פ"ה מהלכות אישות), ולטעם זה גם בנידון דידן, נהי דהנייר שלה הוא, מ"מ עד עתה לא היתה יכולה להשתמש עמדו, כי עד שתפרע החוב לא יחזיר לה, ולהכי כשמחזירה הנייר וניתוסף לה ההנאה המחודשה שפיר מקודשת, אבל לענין יכול למחול, הטעם שאין יכול למחול במלוה שיש עליה משכון הוא משום דקנאו המשכון, וטעם זה לא שייך כ"א היכי דמטא לידו בתורת משכון, או שלא בשעת הלואה, אבל באופן אחר לא קנאו, וצדקו דברי הר"ן דבמשכון דידה דלא שייך טעם דמחילה, כיון שע"י קדושין הוא הפרעון, ושפיר יכולה להתקדש, אבל במשכון דאחרים אינה מקודשת מטעם דיכול למחול, ואע"ג שהרמ"ה הביא שגם במשכון דידה בעינן מטו לידה בתורת משכון אעפ"י שפירש הטעם דמקודשת במלוה שיש משכון, אין זה משום תוספת ההנאה אלא מטעם אחר וכמ"ש בתוס' מטעם מחילת מלוה, או מטעמים אחרים, אבל תוספת ההנאה לא ס"ל, ולהכי בעי דוקא שיהא קונה המשכון, אבל למה שכתבתי הטעם משום הנאה מחודשת זהו טעם הרמב"ם והרשב"א ודאי דלא בעינן תנאי זה ודו"ק:

שם במחבר ואפי' היורש מוחל, בסמ"ע ס"ק נ"ח הביא בשם מוהר"ק דאם קטן מחל הוי מחילה בטעות ע"כ, מ"ש מחילה בטעות צריך ביאור, דהכי הול"ל מחילת קטן אינו כלום, וי"ל הכוונה עפמ"ש דכל מתנה הוי כמכר משום דאי לאו דעביד לו ניחא דנפשי' לא הוה יהיב לו מתנה, ולכן בקטן יש לומר דטעה הקטן בדעתו וסבר דההוא מקבל מתנה עביד לי' ניחא דנפשי' ובאמת לאו הכי הוא, ולכן מיקרי מחילתו מחילה בטעות, וכיו"ב איתא בתשובת מוהר"ם אלשיך (סי' ק"א) הובא בפ"ת לקמן סי' רל"ה דמשו"ה סובר הרמב"ם דבמתנת קטן בעינן שיסכים דעת אפוטרפוס לזה דהוי נמי מה"ט דלא סמכינן על דעתו לבד דדילמא טעי וסבר דההוא מקבל עביד לי' ניחא דנפשי' ע"ש, והנה בש"ך השיג על הסמ"ע דמוהרי"ק לא קאמר הכי כ"א כשהקטן מחל משום שסבר שפרע לאביו אבל היכי דידע שלא פרע ומחיל מחילתו מחילה אעפ"י שקטן הוא וכמבואר בתוס' כתובות וברא"ש פ"ק דב"מ דקטן שהגיע לעונת הפעוטות יכול למחול, ושמא יש לומר דהתם מיירי בדליכא אפוטרופוס דלכו"ע מתנתו מתנה, ומ"ש מוהר"ק דהוי מקח טעות היינו בדאיכא אפוטרפוס לקטן, דבזה הוה שפיר מתנתו מתנה וכמה שכתב מוהר"ם אלשי"ך לדעת הרמב"ם:

ועיין בקצוה"ח ונתיבות כאן שכתבו דהדין עם המוהרי"ק דמחילת קטן לא מהני כלל, דהא בהדיא מבואר לקמן (סי' רל"ה) ברמ"א בשם תשובת הר"ן דבמקום שהקטן עשה שלא כהוגן דאין מתנתו מתנה, ואין לך עושה שלא כהוגן יותר מזה שאסור להזיק לחבירו, ובכה"ג לא תיקנו רבנן שיהא מעשה הקטן קיימין ע"ש, וזה ליתא דהא כבר העליתי בחדושנו לעיל (סי' ל"ד) דלא מצינו בתורה איסור שאסרה להזיק לחבירו, ואם כי בודאי אסור מה"ת לגרום היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו, אבל האיסור אינו מצד עצם ההיזק כמו גניבה וגזילה שגוף הגניבה אסרה התורה אפי' כשאינו גורם בזה הפסד לחבירו וכגון בגונב ע"מ למיקט וגוזל ע"מ להחזיר. משא"כ במזיק רק גרם הפסד הממון הוא דאסור, אבל היכי שלא בא לחבירו הפסד אין איסור להזיק ע"ש בארוכה, וא"כ הכא לא מיבעי לשיטת רוב הפוסקים דסברי דהמוחל מחויב לשלם כל מה שכתוב בשטר,. אין כאן היזק כלל, כיון דמה שהזיקו הרי משלם לו ואין בזה שום הפסד ללוקח ואפי' לשיטת הפוסקים דאינו מחויב לשלם כ"א מה שקיבל ממנו בעד השטר, נמי לא מיקרי זה הפסד, כיון דמה ששילם מיהא מחויב להחזיר לו, וכדבריי מפורש ברא"ש דב"מ ובתוס' בכתובות, דהרא"ש הוכיח דהמוחל מחויב לשלש כל הכתוב בשטר מההיא עובדא דקריבתי' דרב נחמן דהשיאה רב נחמן עצה למחול השטר (כתובות דפ"ה) ואי אינה משלמת כל הכתוב היאך השיאה רב נחמן עצה לעשות איסור ולגרום היזק לחבירו, א"ו שצריכה לשלם כל הכתוב ואין כאן איסור, ובתוס' בכתובות שם הקשו נמי לקושיא זאת היאך, השיאה ר"נ לעשות איסור ותי' דכיון שמשלם המוחל מה שקיבל זה בעד השטר אין בזה איסור ע"ש, הרי להדיא שאין בזה איסור כיון שמחויב לשלם, ואם היה בזה שום נדנוד איסור בודאי שלא עבד ר"נ איסור לתת עצה למחול, ועוי"ל דבקטן כיון דלאו בר עונשין הוא לא הוי זה איסורא לגבי' כלל, והכי משמע מהרא"ש דספ"ק דב"מ שכתב שם וז"ל וההיא דכתובות נמי קשה היאך השיאה עצה לעשות עבירה להפסיד לאחרים אי לא משלמת אלא מה שקיבלה והשטר שוה עכשיו יותר, ואם נאמר דקטנה כפעוטות היתה ולא היתה בת עונשין וכו' עכ"ל, הרי דמתחילה כתב דמשו"ה אין בזה איסור לפי שמחויבת לשלם כל שווי השטר, וזהו אפי' כשנימא דהתם מיירי בגדולה, ושוב כתב דאין ראיה דשמא אינה מחויבת לשלם יותר ממה שקיבלה ואפ"ה אין התם איסור כיון דמיירי התם בפעוטות דלאו בת עונשין הוא, הרי להדיא דבקטן דלאו בר עונשין הוא אין בזה איסור ורשאי לאחרים לתת לו עצה ע"ז, כ"ש דלגבי דידי' גופא אין נחשב זה לאיסור, מיהו לעיל בסי' ל"ד הוכחתי בדעת רש"י דמדרבנן עצם ההיזק אסור ואפי' היכי שאין מגיע הפסד ע"ש, ולזה יש מקום לדברי הקצוה"ח והנתיבות ודו"ק:

שם במחבר ויש מי שחולק ואמר דאפי' לעצמו יכול למחול, עיין בנתיבות שם שהביא לקושית העולם לדיעה זו דיורש מוחל לעצמו ואינו חייב לשלם מה שהזיק מהא דב"ק (דף פ"ט) שהביא הש"ס לסייע לתקנת אושא מן הברייתא שמעידין אנו שגירשה ונתן כתובתה דאין משלמין רק טובת הנאת כתובה, ואי אמרת ליתא לתקנת אושא לזבני לגמרי, וראיתי אמנם שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ה"ה בס' מעין גנים וספר ים התלמוד שיישבו לקושיא זאת עפמ"ש התוס' בב"ק שם דתובין כתובתה במעמד שלשתן דאינו יכול למחול לר"מ דס"ל מעמד שלשתן קונה ותירצו דמעמד שלשתן אינו מועיל בכתובה כיון דאין החיוב ברור דשמא תמות היא ויירשנה ומחיים לא ניתן הכתובה לגבות כלל, ומעתה זה דוקא אחר תקנת אושא אז אין החיוב ברור דשמא תמות ויירשנה בעל ואף אם תמכור הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל קודם תקנת אושא דמכירתה מכירה רק שהבעל יוכל אח"כ למחול לעצמו, א"כ כיון שהחיוב ברור הוא עכ"פ, א"כ ממילא תוכל לזבון כתובתה לגמרי במעמד שלשתן דאינה יכולה למחול, וכאן מהני שפיר המעמ"ש כיון שהחיוב הוא ברור כיון דלפי הס"ד דליתא לתקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא שבס' מעין גנים הקשה ע"ז דהא הבעל לא ירצה להיות במעמד שלשתן, להפסיד ירושתו, ואע"ג שהתוס' הקשו שם דתזבין במעמ"ש, היינו שתמכור בטובת הנאה דאז אינו מפסיד מידי, אבל במכרה לגמרי הרי מפסיד ירושתו ונעלם ממנו מה שהובא בשמ"ק דשפיר כופין את הבעל להיות במעמד שלשתן, ומביא ראיה ממה שאמרו בב"ב פ' מי שמת, האומר הלואתי לפלוני ופרשו שם משום דאיתי' בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בברי"א אע"כ דכופין ע"ז ע"ש היטב ודו"ק:

סעיף כ"ה במחבר וישראל שמכר לכותי כאילו מכר לישראל עיין בע"ש שכתב משום דקיי"ל מכירת שטרות מדאורייתא, ומשמע דאי הוי דרבנן לא היה זוכה הכותי, ובש"ך כתב דאפי' הוי מדרבנן זוכה נמי הכותי משום דכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, אלא דבקצוה"ח הביא ראיה להע"ש וסייעתו מהא דאמרינן (ב"ק דצ"ו) בעי רבא השביח נכרי מהו א"ל ר"א מדיפתא לרבינא תקנתא לנכרי ניקום ונעביד, וא"כ משמע דלא אמרינן כעין דאורייתא תקנו ע"ש, ובמחכ"ת אין ראיה מהתם, דהכא במכירת שטרות השתא דתקון רבנן דמהני הקנין, אילו ירצה אחד מהם לומר שאינו רוצה בהך תקנתא ויבחר יותר כפי הדין תורה, דלא ליהני הקנין, אין אנו שומעים לו ומיקרי עבריין שעובר על תקנתא ומפקפק על דבריהם, ונמצא דתקנו תקנתם לקנין גמור ועקרו את הד"ת, וכיון שיש להם כח ורשות ע"ז ממילא הוה תקנתם קנין גמור מה"ת ומועיל לכל אכן התם בב"ק דתקנו לגזלן מפני תקנת השבים שיקח חלק בשבח, וכיון שהתקנה אינו אלא משום תקנת השבים, הרי לא עקרו בזה את הדאורייתא, דאם הגזלן ירצה לעשות כדין התורה ולא ליקח חלק בשבח, הרי הוא זכור לטוב, ונמצא דלא עקרו הדאורייתא אלא שתקנו שלא נכוף אותו להחזיר השבח משום תקנת השבים, וכיון שאין זה תקנה כלליית והד"ת נשאר על מקומו, ע"כ רק לישראל חשו מפני תקנת השבים, אבל לעכו"ם דלא חשו לתקן אותו נשאר על הד"ת וזה ברור:

סעיף כ"ו בש"ך ס"ק פ"ז הביא דברי הרשב"א בחדושיו לגיטין דאמימר לא קאמר דנעשה כאומר משתעבדנא לך וכו' רק במעמד שלשתן וכו', והש"ך השיג דכיון שחכמים אמרו דבר זה דאנן סהדי הלוה מעות מחבירו נעשה כאומר וכו', וא"כ בכל מלוה אתה יכול לומר כן ע"ש שהאריך, ונראה בטעם הרשב"א דאם כי ודאי ישכח ביד חכמים לתקן ולחדש קנינים שיקנו, אכן היינו דוקא במידי דבר קנין הוא כגון מכירת שטרות, לא מיבעי למ"ד מכירת שטרות דאורייתא אלא אפי' למ"ד דרבנן יש במציאות קנינו דבר תורה כמ"ש התוס' בפ' הזהב, ועוד דעכ"פ הנייר בר קנין הוא וכיון דקנה הנייר תקנו חכמים שיקנה גם השעבוד שבו מכח אותיות שבנייר, אבל בדבר שאין במציאות קנייתו מן התורה כלל לא שייך שיתקנו חכמים שיקנה, דכי מתקני רבנן מילתא דאיתא דכוותה בדאורייתא ולפ"ז דוקא במעמד שלשתן דקנה מדינא לאמימר כיון דאמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דודאי קני ונשתעבד לו מדינא, שפיר יש כח ביד חכמים לומר דאפי' לא אמר נעשה כאומר כיון שיש במציאות קנייתו דבר תורה, אבל בלי מעמד שלשתן לא עשאו לא אמר כאמר כלל, וכסברת הרשב"א יש להוכיח נמי מרש"י (גיטין די"ג) דבדינא דמעמ"ש פריך הש"ס התם וטעמא אמאי, ופרש"י מ"ט במלוה קנה הא ליתא בעין דליקני, ויראה מדבריו דרק במלוה קשיא לן מ"ט אבל בפקדון ניחא ולכאורה יש לתמוה דהא אפי' בפקדון ליכא טעמא למה מהני מעמ"ש, ואדרבה בפקדון לא שייך טעמא דרב אשי בההוא הנאה דמשתניא לי' ממלוה ישינה לחדשה, ולהנ"ל ניחא, דבפקדון כיון שיכול להקנות החפץ בחליפין וכדומה מן התורה, תקנו חכמים להקנותו במעמ"ש, אבל מלוה דליתי' בעיני' ואין במציאות קנינו מן התורה כלל היאך שייך שיתקנו חכמים שיקנה, ובהכי ניחא מה שהקשו בזה על שיטת הראב"ד דסובר בכתב משתעבדנא לך וכו' א"י למחול והוא הדעה הראשונה המוזכרת במחבר כאן דתיקשי לאמימר דלא בעינן אומר בפירוש אלא נעשה כאומר, א"כ היכי מצי מחיל במוכר שט"ח הא לעולם הוי כאומר, ולמה שכתבתי. ניחא דדוקא ע"י מעמ"ש נעשה כאומר אבל בלי מעמ"ש לא עשאו לא אמר כאמר ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה