חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן סה
סעיף א' במחבר ואם החזירו לאותו שכתוב על שמו עובר על דברי חכמים וכו' היה יכול לגבות בו, ובסמ"ע סקרא כתב דחייב לישבע נגד העד המכחישו, והנה ידוע מה שהביאו האחרונים דבמשים עצמו רשע בעבירה דרבנן אי אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע מחלוקת הראשונים בזה, והרמב"ן והרשב"א והרא"ה כולהו בחדא שיטתא דבדרבנן לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע וכמבואר בשמ"ק (כתובות די"ח), והי' אפשר להוכיח מכאן דגם הסמ"ע סובר כן, דאלת"ה יקשה מ"ש דחייב לישבע נגד העד, הא כיון דאם החזירו לאותו שכתוב על שמו עובר על דברי חכמים א"כ אינו נאמן לומר שמסרו שלא כדין ואינו עד בזה כלל, וכמו שהשיגו התומים והשעה"מ באמת בטענה זאת ע"ש, אלא ודאי דהסמ"ע סובר דמשום שעבר על דברי חכמים אינו נעשה רשע ומהימן, ואלא דיש לדחות דבלא"ה לא קשה קושית התומים, דהא אין אדם משים עצמו רשע לא שייך כ"א כשיודע שעושה איסור בזה אבל אם הוא סבור שאינו עושה איסור, אלא דלדידן נעשה רשע אינו בגדר אין אדם משים עצמו רשע וכמו באומר שגזל מאביו ואומר וכי אין לי רשות ליקח משל אבי וכמ"ש בתשובת מוהר"ם לובלין (סי' פ"א), וא"כ ה"נ י"ל שסבור דכיון שמשיב לאותו שכתב על שמו לא עביד איסורא, ועוד דבלא"ה הי"ל שעושה כן בכדי להסיר מכשול בכדי שלא יוכל זה המוחזק בשטר לתבוע על ידו ובכה"ג שאומר כן להרים מכשול, פשוט דלא שייך אאמע"ר וכמ"ש האחרונים בזה, ועין בחדושנו לעיל (סי' ל"ד) מ"ש בזה, ולמה שכתבתי שם בלא"ה לק"מ קושית התומים, מיהו מ"ש הנתיבות לדחות דברי התומים דמשו"ה לא שייך כאן אאמע"ר משום דפלגינן דיבורא ואמרינן שחטף ממנו השטר לאונסו, זה ליתא וכמ"ש בשעה"מ דכיון דשבועת עד אחד שהוא פרוע אינו אלא מדרבנן בעלמא כדי להפיס דעתו מהיכי תיתי נאמר דפלגינן דבורא בכה"ג לחייבו שבועה כדי להפיס דעתו כיון שהעד אינו נאמן בדבריו ואין משים עצמו רשע, וכ"כ התוס' בכתובות לתרץ הא דאמרינן עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים משום דאאמע"ר ולא אמרינן דפלגינן דבורייהו ואנוסים מחמת נפשות היו, דכיון דקיום שטרות אינו אלא דרבנן לא אמרינן פלגינן דבורא כדי לפסול השטר. וכ"ש הכא כיון דשבועת עד אחד אינו אלא דרבנן כדי להפיס דעתו, ובכה"ג שהעד משים עצמו רשע ואינו נאמן בדבריו לא אמרינן פלגינן דבורא לחייבו שבועה כדי להפיס דעתו ודו"ק ובפשוטו נ"ל דהכא אין ענין כלל לאאמע"ר דהא יש לפרש דהכא מיירי כשאומר שבשגיאה מסרו לידו, ובכה"ג ששגג ולא הזיד פשוט שאינו שייך כלל לאאמע"ר:
סעיף ו' בש"ך סק"ח אבל סימן אחר מובהק מהני ולענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן כלל היכי דאיכא למיחש שהלוה הגיד לו הסימן כו' דהא אפילו שניהם מודים חיישינן לקנוניא ע"ש, וכל דברי הש"ך בשני אלו הדינין במה שכתב דסימן אחר מובהק מהני, וגם במ"ש דלגבות ממשעבדי לא מהני סימן כלל, יש לפקפק בהם הרבה לדינא כאשר נבאר, הנה במ"ש דסימן אחר מובהק מהני, והטעם לזה דע"י הסימן מתברר שממלוה נפל, ומשמע לפ"ז דכ"ש כשיש עדים שראו שממלוה נפל דודאי גובין בו, ואם כי כן כתב הרא"ש בב"מ פ"ק גבי מצא בחפיסה וז"ל ולא איתרע בנפילה זו כיון שע"י הסימן מתברר אי ממלוה אי מלוה נפל עכ"ל, כוונתו דלא תיקשי הא לעיל שם במתני' דמצא שטרי חוב אמרינן דלא יחזיר משום דאיתרע בנפילה, א"כ מה מועיל הסימן, לכך קאמר דשאני התם דהספק הוא דשמא מן הלוה נפל, אבל הכא ע"י הסימן מתברר דממלוה נפל, כן נראה לכאורה כוונת הרא"ש שהוא ממש כהש"ך כאן, דהיכי שיש סימן טוב גובין בו, אכן באמת כאשר נרד לעומקן של דברים הללו יצא לנו תמונה אחרת לגמרי מהדין הזה. ולענ"ד דבכה"ג דמיירי הכא, לא רק סימן שנותן המלוה לא מהני, אלא אפי' עדים שראו שממלוה נפל נמי לא מהני, דהנה בקצוה"ח בסמוך סק"ט הביא סתירת דברי רש"י אהדדי, דבב"מ ד"ז גבי נפל ליד דיין לא יוציאוהו עולמית, ופרש"י לא לוה ולא מלוה עד שיבוא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל ע"כ, הרי משמע להדיא דאם יש עדים שממלוה נפל יחזירו למלוה. ואכן מלשון רש"י בדף י"ב שם בד"ה הני ריעי שכתב וז"ל הואיל ונפל איתרע די"ל אם היה כשר היה נזהר לשומרו, וכן שם בדף י"ג ברש"י ד"ה מוקי מתניתין וחיישינן דלמא איקרי וכתב ולכן הופקר להשליכו עכ"ל, מזה משמע דעיקר הריעותא מדלא נזהר לשומרו ש"מ חספא בעלמא הוא, ולזה אפי' ידוע שנפל מיד המלוה נמי ראוי לפסול ע"ש, ולענ"ד נראה דאין בזה שום סתירה, דע"כ לא אמרינן הסברא דכיון דנפל איתרע כ"א דוקא במקום שיש לנו לחשוש על עצם כשרות השטר, אם כשר או פסול הוא, וכגון בחשש מוקדם או שמא נמלך שלא ללות כלל וכדומה, דבזה שייך שפיר לומר כיון שפסול הוא ואין בו שום צורך להכי הופקר להשליכו ובכה"ג שייך לומר דהנפילה מוכיח שפסול היה, אבל היכי דעצם השטר כשר הוא רק שאנו חוששין לפרעון. בזה לא תוכל הנפילה להוכיח על הפרעון ולומר דהנפילה מוכיח שהושלך מדעת מחמת שנפרע, דאפי' אם באמת נפרע, ודאי שלא ישליכנו דצריך הוא לשומרו בכדי להחזירו ללוה, דהלוה ודאי שיתבע השטר ממנו דצריך הוא לראיה שכבר מסולק הוא מחובו וכמ"ש הבעה"ת ועיין בב"מ די"ב דקאמר הש"ס סברא דנפל איתרע רק לגבי החשש דשמא כתב ללות בניסן וכו'. וכן ברש"י שם אם כשר הוא היה נזהר לשומרו, הרי דוקא על חשש פסול אמרינן דהנפילה מוכיח, אבל בחשש פרעון לא הוזכר זה, והא דמוקמינן בב"מ די"ב מתני' דמצא שט"ח דלא יחזירמשום חשש פרעון וקנוניא, לאו משום דאיתרע בנפילה והנפילה מוכיח שהושלך מדעת, אלא משום כיון דנפל השטר ואינו ביד המלוה והוי כמלוה [על פה דלא נקיט שטרא בידו דמהימן לומר פרעתי, דהא טעמא דלא מהימן לומר פרעתי במלוה בשטר היינו משום דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, והכא דליתא לשטרא בידו מהימן לומר פרעתי כמו במלוה על פה, ובחייב מודה נמי לא יחזיר משום כיון דבלא הודאתו הוה מהימן לומר פרעתי, השתא כשהודה נמי חיישינן לקנוניא, דכללא הוא כל היכי שבלא הודאתו לא מצי לגבות, גם ההודאה לא יועיל, ולמה שכתבתי יצא לנו לענין חקירתנו, כשראו עדים דממלוה נפל, דהיכא שאנו חוששים על כשרות השטר, דהתם הנפילה מורה לנו שחספא בעלמא הוא והושלך מדעת, ודאי שגם עדים לא מהני, דמה מועיל אם מיד המלוה נפל כיון דאמרינן שחפסא הוא, משא"כ היכי שזה יודעין אנו שהשטר כשר היה ורק שחוששין לפרעון, שבזה יפעול הריעותא דנפילה לא על השלכה מדעת, כ"א רק מחמת שאין בידו של מלוה, ולהכי בדאתו עדים שראו שמיד מלוה נפל הוי כאילו נמצא השתא בידו של מלוה ולא מהימן לומר פרעתי ושפיר גובה בו, ובזה א"ש דבורי רש"י, דבדף ז' דמיירי התם בשטר שנפל ליד דיין, והיינו דכתוב בו הנפק, דבשטר כזה לא חיישינן לשום פסול, דב"ד לא היה מקיים, ורק החשש הוא דשמא פרעו, כיון שאינו ביד המלוה, ולהכי בזה שפיר כתב רש"י דאי אתו סהדי שנפל מיד המלוה מחזירין לו, אבל בדף י"ב דמיירי התם לענין חשש דשמא כתב בניסן וכו', דחשש מוקדם הוא, שבזה הנפילה מורה שפסול הוא והופקר להשליכו, ודאי שאפי' אתו סהדי נמי לא מהני:
אלא דלפ"ז יש להבין מ"ש הרא"ש דלהכי לא אמרינן גבי מצא בחפיסה דאיתרע בנפילה משום שע"י הסימן מתברר דממלוה נפל, והא כיון דלאו בשטר מקוים מיירי התם ואיכא למיחש בו נמי חשש דפסול הגוף, וא"כ מה מועיל הסימן לברר דממלוה נפל, והא הסימן לא עדיף מעדים, ועדים נמי לא מהני בכה"ג, ואמנם יש לומר דהא התם מיירי שמצאו בחפיסה או בתכריך וניכר שדרך נפילה נפלו וכשרים הם שהדבר מוכיח שהיה מכוון לשומרם, ולא שייך התם כלל לומר דהנפילה מרעי לשטרא, וא"כ החשש דשמא פסול הוא לא חיישי', דשמירת השטר מוכיח שכשר הוא, רק שאפ"ה הוצרך הרא"ש לטעם דע"י הסימן מתברר, היינו משום דנהי דנפילה דהתם לא מרעי השטר כ"כ להוכיח שפסול הוא, מ"מ סוף סוף כיון דנפל הרי ליתנהו ביד מלוה, וא"כ עלינו לחוש לפרעון שמא מיד לוה נפל, ואין לומר שהלוה לא היה שומרו בחפיסה, דהא שפיר מוכרחים אנו לומר דהלוה נמי ישמרנו היטב עד שיראנו לעולם שפרעו כי היכי דאי איצטריך עוד ללות מאחרים דלא לחזקיה בגברא דמסיק בו זוזי וכסברת בעה"ת, דאלת"ה אלא דהלוה לא ישמרנו בחפיסה, א"כ אמאי איצטריך התם כלל לסימן דתפיסה, שהמלוה יכוון הסימן, אפי' אם המלוה לא יכוון הסימן נמי נחזירנו לידו, דכיון דבחפיסה אשתכח ודאי דממלוה נפל אע"כ שמזה אין ראיה שממלוה נפל, דגם הלוה ישמרנו בחפיסה, וא"כ אכתי יקשה להי דחשש פסול ליכא התם, מ"מ לפרעון נחוש כיון דנפל וליכא ביד מלוה, ולזה הוצרך הרא"ש לתירוץ שע"י הסימן מתברר דממלוה נפלא כיון דהוא מכוון הסימן והלוה אין מכוון, וכיון שמתברר דממלוה נפל הוה כאילו השתא ביד המלוה ולהכי לא חיישינן נמי לפרעון, ואם כי בכאן סתם הרא"ש דבריו, אכן עמדתי על כוונתו ולמדתי סתום מן המפורש בשמ"ק התם בשם הרא"ש וז"ל או אגודה של שטרות לא דמי למצא שט"ח דלעיל דאמרינן משום דנפל איתרע דהתם חשיב ריעותא מה שמוטל הוא באשפה ומוכיח עליו שמחמת פסולו זרקו, אבל הכא שהם בחפיסה או בחכרוך ניכר שדרך נפילה נפלו שם וכשרים הם שהדבר מוכיח שהיה מכוון לשומרם, ועוד דהתם יש להסתפק אם מיד הלוה או המלוה נפל אבל הכא למי שנתן סימן מחזיר וכו' הרא"ש עכ"ל, הרי דהביא בשם הרא"ש שני טעמים, ולמה הוצרך לזה, אע"כ כמו שכתבתי דהנפילה עושה ריעותא על השטר בשני ענינים, אחד, על כשרות השטר, שמוכיח שמסתמא פסול היה ומשו"ה הושלך לאשפה, שנית, שע"י הנפילה יש לחוש לפרעון, ולא משום דהנפילה מוכיח ע"ז, אלא משום שאינו ביד המלוה, ומשו"ה הוצרך לשני הטעמים, וטעם האחד לא יספיק על ריעותא השניה, דלהסיר החשש האחד יוצרך הטעם דמשום דנמצא בחפיסה מוכח שמתכוון היה לשומרו עוד, וכ"ש דלא הופקר להשליכו, ואכתי היה לנו למיחש לפרעון כיון שאינו ביד המלוה, א"ז יבוא בירור הסימן שיגיד המלוה, שזה יברר דמיד המלוה נפל והוה כאילו בידו הוא ולא מהימן לומר פרעתי והדברים נכונים, ובזה יהיה לנו קושיא וגם ישוב על מ"ש הש"ך כאן, דאפילו בנותן המלוה סימן לא מצי לגבות ממשעבדי דחיישינן לקנוניא שהלוה הגיד לו הסימן, ובדין זה לא נהירא כלל כוותי', דהא ליכא שום חשש דקנוניא הכא וכמ"ש בשמ"ק לב"מ דא"כ יתן הוא בעצמו את הסימן וימסרנו לו בצנעא, או משום די"ל דדוקא היכי דלא ידעינן של מי הוא בלא הודאה אין לנו לנטות לעשות עפ"י הודאה כלל דחיישינן לקנוניא, אבל הכא דלא אזלינן בתר הודאה כ"א בתר סימנין ניחא ע"ש, אכן אכתי בצד אחד יתיישבו דברי הש"ך מתוך דברנו. דהנה הנה"מ כאן השיג על הש"ך מטעם אחר, דאפי' היה בזה קנוניא ג"כ לא היה לנו למיחש הכא לזה. דע"כ לא חיישינן לפרעון ולקנוניא כ"א היכי דנפל ואיתרע והכא דלא איתרע כלל כיון שיש בו סימן לא חיישינן לקנוניא ע"ש, והבין דחשש דפרעון היינו דוקא היכי דאיתרע בנפילה, ואם כי כן כתב הרא"ש בב"מ שהבאתיו בזה, וגם המחבר כאן כתיב כן, אכן לענ"ד נראה נכון דחשש דפרעון לא תלי כלל באיתרע בנפילה, כיון שגם הנפילה לא מוכיחה שכבר נפרע דנימא דמשו"ה הופקר וכמו שכתבתי בזה:
היוצא לדינא דבמקום שאנו חוששין אם השטר פסול דבזה מוכיח הנפילה דהשטר חספא הוא, בכה"ג אפי' באו עדים שמיד המלוה נפל, או המלוה נותן סימן לא מהני, אבל במקום שאין אנו חוששין לשטר פסול וכגון במקוים, או כשניכר שבדרך נפילה ולא בדרך השלכה, בזה אם באו עדים דממלוה נפל או כשהמלוה נותן בו סימן גובין בו. ומה שהביא בקצוה"ח ראיה ממ"ש המחבר לעיל (סימן מ"א) סעיף ב' דאם הניח המלוה שטרו במקום שאין משתמר ונמחק אין עושין לו קיום דכיון שהניחו במקום שראוי להמחק בודאי פרעיה, יש לדחות דהתם כיון דהניחו בידים במקום שראוי למחוק מוכח בע"כ שפרעו אבל מהוכחת נפילה אין ראיה שפרעו, ועוד דלמחוק יוכל להניחו, דעיקר הצורך מה שיוצרך לשטר הפרוע להחזירו ללוה, והלוה יוצרך להראותו לאחרים, אוגם כשהו מחוק קצת יוכל להחזיר ללוה, לכן לא יחוש להניחו במקום שראוי להמחק, אבל להשליכו לגמרי באשפה זה לא יעשה אפי' לאחר פרעון כיון שעדיין יש לו צורך בשטר וכנ"ל, ומכל מה שכתבנו יהיה תמיה עצומה על מ"ש הש"ך כאן דסימן מובהק אחר בגוף השטר מהני, דמאי מהני סימן מובהק אחר כיון שיש לחוש אם השטר פסול והנפילה מוכיח שחספא בעלמא הוא ואפי' עדים לא מהני בכה"ג, ודוקא בסימן כרוכין וסימן דחפיפה מהני, ומשום דהתם מוכח דמתכוון היה לשומרם ולא בדרך נפילה הושלכו, אבל סימן אחר ודאי לא מהני, וכמו כן יש לתמוה על מ"ש הטור בשם בעה"ת דטעם דנקב יש בו לא מהני משום דנשתהה בידו וידע הסימן, תיפוק לי' דאפי' אם הסימן הוא מברר דממלוה נפל נמי לא מהני כיון דכל זמן שאין ראיה דמתכוון לשומרו, הנפילה מוכיח שחספא הוא ודו"ק:
שם בקצוה"ח סק"ה הביא דברי הש"ס (ב"מ דט"ז) אמר ר' אבהו א"ר יוחנן המוצא שט"ח בשוק אעפ"י שכתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישי' לפרעון איתיבי' כו' כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר א"ל לא כל מעשה ב"ד שווין אלא כגון שהוחזק כפרן אמר רבא ומשום דהוחזק כפרן חד זימנא תו לא פרע וכו', וכתבו שם תוס' ואע"ג דאמרינן לקמן הוחזק כפרן לאותו ממון הכא דנפל שאני דמוכח מילתא דמשו"ה לא נזהר לשומרו משום שפרעו הלוה ע"ש, והקשה ע"ז מכלתי' דשבתאי דכתב לכלתי' איצטלא דמילתא בכתובתה אירכס כתובתה א"ל להד"מ אתו סהדי ואמרו אין כתב לה לסוף א"ל פרעתיך וכו' א"ל הוחזק כפרן אלמא אע"ג דנפל ואיתרע אפ"ה היכי דהוחזק כפרן לאותו ממון תו אינו נאמן לומר פרעתי, ושוב הקשה על הרמב"ם והטור והמחבר שהשמיטו לגמרי האי דינא דהוחזק כפרן לא אמרינן בנפל ואיתרע ע"ש, ונ"ל דקושיתו השניה שהקשה למה השמיטו הפוסקים לדין זה לק"מ, דהנה רש"י בב"מ שם בד"ה שהוחזק כתב וז"ל שהוחזק לוה זה כפרן פעם אחרת וכו', ובמה שדייק לכתוב פעם אחרת נראה פשוט שנתכוון לתרץ בזה לקושית התוס' הנ"ל דהיאך קאמר הש"ס ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע, וכלומר דלא אמרינן הוחזק כפרן, והא לקמן אמרינן הוחזק כפרן לאותו ממון, לזה פי' דהתם מיירי שהוחזק כפרן על אותו ממון גופא, דמעיקרא אמר דפרע ואתו עדים דלא פרעו ולכן כי אמר שוב דפרע אח"כ לא מהימן תו. משא"כ הכא דמיירי שעל ממון זה שאנו דנין עליו לא הוחזק כפרן, ורק שבפעם אחרת על תביעה אחרת הוחזק כפרן, ובזה שפיר קאמר הש"ס דמשום דהוחזק כפרן פעם אחרת לא אמרינן דלא פרע תו לעולם שום תביעה, וברור שזהו כוונת רש"י, וגם בשמ"ק הביא בשם כמה ראשונים שמפרשים כן, וכיון שקושית התוס' מיושב, ממילא נפל היסוד של חידוש הדין שחדשו התוס' דהיכי דנפל ואתרע לא אמרינן תו הוחזק כפרן, שלא חידשו כן כ"א מכח הך קושיא, ואחרי שהקושיא מיושב אין לנו מקור לחידוש דין הזה, וברור שגם הרמב"ם והטור מפרשי כרש"י, ולכן השמיטו מלהזכיר חידוש הדין של התוס', ולפ"ז לא קשה מידי נמי מכלתי' דשבתאי, דהתם הרי הוחזק כפרן לממון זה גופא, ובכה"ג אמרינן דהוחזק כפרן אפי' במקום שנפל וכמ"ש, ולא עוד אלא אפי' לשטת התוס' וסייעתם דסברי דהיכי דנפל ואיתרע לא אמרינן הוחזק כפרן נמי לא יקשה מההיא דכלתי' דשבתאי, די"ל דהתוס' לא כתבו כן כ"א בדין דר' אבהו דמצא שט"ח ואנו דנין אם להחזיר את השט"ח או הכתובה להאשה, וכיון שאנו דנין לענין החזרת הכתובה שנפלה בזה אמרינן דכיון דנפלה ואיתרע נתבטל שוב כח השטר הזה ולא יחזירנו שוב לבעלים, אבל בעובדא דכלתי' דשבתאי דאין אנו דנין התם לענין חזרת הכתובה, דשטר הכתובה אירכס ולא נמצא גם עתה, ורק האשה באה לגבות על פה, בכה"ג אמרינן שפיר דהוחזק כפרן ולא מהימן תו לומר פרעתי, דדוקא לענין חזרת השטר שבו נמצא ריעותא דנפילה לא יחזירנו היכי דנפל, אבל היכי שבא לגבות בלא מעלת השטר, לענין זה שפיר אמרינן הוחזק כפרן ודו"ק:
סעיף ט' בש"ך ס"ק כ"ו הביא מ"ש התוס' והרא"ש (ב"מ ד"כ) דבממון לא חיישינן לשאלה דתקנו חז"ל דלא ניחוש לשאלה, והוכיחו זה ממה שמחזירין השטר בסימן דתפיסה ודלוסקמא ולמא לא ניחוש לשאלה אלא דבממון תקנו דלא ניחוש, והש"ך השיג ע"ז דמכאן אין ראיה דדלוסקמא נמי לא מושלי אינשי, וכמו כיס וארנקי, לכן הא דמחזירין הפירות בסימני הכלי מיירי נמי בכלים שאין דרכם להשאיל ע"ש, ויש להליץ לכאורה שיטת התוס' ולהוכיח מזה דתוס' סברי כשיטת החלקת מחוקק (אה"ע סי' י"ז סקי"ב) דבדברים דחיישי' לשאלה, לאו דוקא שאלה אלא דהוה"ד לגניבה ואבידה ומכירה נמי חיישינן, ולפ"ז תירוץ התוס' מוכרח דבע"כ הוי הטעם משום דחז"ל תקנו בממון דלא נחוש, דכמו דלא מושלי אינשי להנך כלים מחשש דמסמני הוה"ד דלא עביד למוכרם נמי מחשש זה, אבל בגניבה לא שייך לומר דלא מסמני דאטו הגנב יקפיד על מזלו של זה, וכן באבידה לא מהני מה דלא מסמני, ואכתי יקשה קושית התוס' דלמא מחזירין השטר בסימן דחפיסה ולא ניחוש לשמא יגנב או יאבד ממנו, ובע"כ כתירוצם משום דתיקנו חז"ל דבממון לא ניחוש לשאלה, וכ"ש לגניבה דלא שכיח כמו שאלה, ויהיה גם ראיה שהתוס' סברי כהחלקת מחוקק, אכן שוב ראיתי דצדקו דברי הש"ך, דאי אפשר לומר דהתקנה הוצרכה משום חשש גניבה ואבידה, דבלא"ה נמי לא שייך בכה"ג לחוש לגניבה, דהנה הראשונים הקשו גם בחשש דשאלה, דלמה ניחוש לזה, והלא כיון שהשאילו והחפץ הרי הוא בבית שואל, א"כ מנין הוא יודע שנאבד החפץ הזה מבית שואל שיבוא המשאיל לתת סימניו. ותרצו דבשאלה משכחינן לפעמים שהמשאיל יהיה יודע שנאבד החפץ הזה מבית שואל, היינו שהוא תבע כליו מן השואל וא"ל השואל שנאבדו עיין בדבריהם בב"מ בסוגיא דסימנים, וכיון שכן דוקא למשאיל חששו אבל לא לגניבה ואבידה, דמה לו לידע בחפצי הגנב שנאבד מביתו הכלים הללו שיבוא ויתן סימניו, וכיון שידע לבוא וליתן סימנים בע"כ דמביתו הוא דנאבד ולא מבית הגנב. ואפ"ה על הח"מ דסובר דחיישינן לגניבה ומכירה לא קשה, דמה לו לידע בחפצי הגנב והלוקח, דבכה"ג דמיירי החלקת מחוקק צדקו דבריו, דהוה"ד לגניבה ואבידה ומכירה נמי חיישינן וכמו שנבאר, דהנה בפעולת הסימנים יש שני סוגים, א) ההכרה. שע"י הסימנים אפשר להכיר האבידה, ב) הנאמנות, שעי"ז שבעל האבידה מכוון הסימנים מאמינים לו שהחפץ שלו הוא. ובמקום שאין עדים להכיר ששלו הוא, אלא דסמכינן אסימני בעל האבידה, בזה עושים הסימנים שתי הפעולות כאחד, ההכרה והנאמנות, וממילא מובן שבכה"ג אי אפשר להכריז הסימנים או גם להראותם לפני בעל האבידה, דהא עיקר הנאמנות הוא מה שמכוונם, ואם היה רואה את הסימנים אין להאמינו עוד, אכן אם יש עדים שמכירים הם ע"י הסימנים שהחפץ שלו, בזה אין עושים הסימנים כ"א פעולת ההכרה, אבל פעולת הנאמנות אין אנו צריכים לסימנים, דבזה על העדים סמכינן, ובכה"ג מראין הסימנים לפני העדים מראש והם יכירו עי"ז, ומעתה אחי שפיר דברי החלקת מחוקק, דלמה שכתבתי בטעם הדבר דלא חיישינן כ"א לשאלה בלבד ולא למכירה וגניבה משום דמה לו לידע בחפצי הלוקח או הגנב אם נאבד מביתו חפצים שיבוא ליתן סימנים, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שאין עדים להכיר את החפץ, ורק הסימנים בלבד עושים הנאמנות, שבזה אין מראין החפץ עם הסימנים מראש, ושפיר שייך לומר דמנ"ל להבעלים לידע שהחפץ הזה הוא שנאבד שיבוא ליתן סימנים, ומדנתעורר לבוא וליתן הסימנים מכלל דמביתו הוא שנאבד, ולא חיישינן למכירה וגניבה, אם לא בשאלה שבזה אפשר לידע וכמ"ש, אכן במקום שיש עדים להכיר, דבזה העדים רואים את החפץ עם סימניה, וכיון שרואין שהדבר הזה הוא שנאבד ויבואו להעיד, ממילא ששייך בזה גם חשש דמכירה וגניבה נמי, ולפ"ז צדקו מאוד דברי הח"מ, דהוא כתב לדינו על מה שכתוב בשו"ע שם דאין מעידין על האדם וכו' ואפי' יש סימנים בגופו ובכליו דחיישינן לשאלה, ובדין זה דמיירי בהכרת עדים, שפיר כתב שלאו דוקא לשאלה אלא אזה"ד למכירה וגניבה נמי חיישינן, ובזה מיושב מה שהקשה המ"כ (מהדו"ק חאה"ע סי' ל"ב) על הח"מ מהא דאמרי בב"מ טבעת וכיס לא משאלי אינשי ואי ס"ד דחיישינן לגניבה ואבידה כי מצאו קשור בכיס מאי הוי אכתי ניחוש לגניבה ואבידה דלא שייך בזה דלא מסמני ע"ש שכתב שזהו ראיה ברורה דלא כהח"מ, ולמה שכתבתי אין סתירה מהתם, דהתם מיירי בשליח הגט שרוצה להחזירו ע"י הסימנים וכמ"ש התוס' שם, דלפ"ז ודאי שאין מראין לשליח הסימנים כיון דהסימנים עושים בזה גם הנאמנות ובכה"ג ודאי דלא חיישינן כ"א לשאלה בלבד, וכיון שדברים הללו לא מושלי אינשי סמכינן ע"ז, וכן נמי מה שאמרו לעיל שם בסוגיא אוכף לא מושלי, היינו נמי משום דקאי ע"ז שאומר התם חמור בסימני אוכף דמחזירין גם לבעל האבידה בעצמו ע"י שיכוון הסימנים, ובכה"ג אין לחוש כ"א לחשש שאלה בלבד וכמו שכתבתי ולק"מ קושית הנו"ב. וכן גם בדין דמיירי הכא דבעל האבידה בעצמו מחזר לכוון הסימנים, פשיטא שאין לחוש לגניבה ואבידה, וא"כ צדקו דברי הש"ך שאין דברי התוס' מוכרחים, דלמה להו לתרוצי דמשו"ה לא חיישינן לשאלה הכא משום דחז"ל תקנו שבממון לא נחוש לשאלה, והא י"ל דדלוסקמא וחפיסה לא מושלי אינשי, ולחשש גניבה נמי אין לחוש בכה"ג וכמו שביארתי:
ומתוך הדברים שכתבנו נרוויח עוד ליישב קושית הב"ש (אה"ע סי' י"ז סקי"ט) מסתירת דברי המחבר אהדדי, דבאה"ע שם פסק דלא סמכינן אסימנים דכלים כלל ואפי' בכלים דלא עבידי דמשאלי ואילו באה"ע (סי' קל"ב) פסק דבדברים שאינם עשויים להשאיל מחזירין ע"ש, ולמה שכתבתי א"ש, דבסי' קל"ב גבי גט דמיירי שהשליח בא ליתן הסימנים והתם לא שייך לחוש כ"א לחשש שאלה בלבד, דלחשש אחר אי אפשר לחוש, דמנ"ל להשליח לידע שנאבד מהלוקח החפץ הזה וכנ"ל, וכיון דליכא כ"א חשש שאלה, להכי בדברים שאינם עשויים להשאיל, שפיר מחזירין, כיון דהשתא ליכא תו שום חשש, אבל בסי' י"ז דמיירי בעדים שבאו להכיר ע"י הסימנים, דבכה"ג שייך נמי חשש דמכירה וגניבה, ולהכי אפי' בדברים שאינם עשוים להשאיל נמי סמכינן, דמה מהני דאינם עבידי להשאיל, עכ"פ ניחוש לשמא מכרו או נגנב, ואע"ג דהמחבר הזכיר הלשון דחיישינן לשאלה, היינו משום דתפס לשון הש"ס דמיירי נמי בכלים שעשויין להשאיל, דהתם חשש שאלה נמי איכא, אבל בכלים שאינם עשויין להשאיל אע"ג דחשש שאלה ליכא חשש מכירה מיהא איכא, והנה גם מ"ש הב"י בתשובה דלא סמכינן ע"ז דלא עבידי דמשאלי הובא בב"ש שם, נמי יש ליישב בדרך הזה, שאין הטעם משום דחיישינן לשאלה בהם אלא משום דחיישינן למכירה ואבידה, והיינו במקום דיש עדים וכנ"ל, ויתורץ נמי מ"ש האחרונים להקשות על הב"י דאיך יפרנס לההיא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ועמ"ש בחבורי לב"מ שם, ולמה שכתבתי ניחא דבמקום דאין עדים שגם הנאמנות הוא ע"י הסימנין, דהתם לא שייך כ"א חשש שאלה בלבד, שפיר סמכינן ע"ז דאוכף לא משאלי, והנה האחרונים כתבו שהב"י לא כתב כן כ"א למ"ד סימנין דרבנן דבעינן סימן מובהק ביותר עמ"ש בב"ש ובחדושי רעק"א, ואצלי אין תשובת הב"י בעצמו, וכפי שמשמע מלשון הב"ש שם, רק הב"ש מדעתא דשטפשי' תי' כן בדעת הב"י, אבל אין זה לשון הב"י פצמו. ואם גם בב"י עצמו תלי זה למ"ד סימנין דרבנן, אפשר נמי לומר שאין הטעם כמ"ש הב"ש משום דלהך מ"ד בעינן סימנין מובהקין ביותר ולכן אפי' בכלים הללו דלא עבידי דמשאלי, סימן מובהק לא הוי דזה אינו, דודאי הוי סימן מובהק כיון דאין חשש שאלה, ומה דלא סמכינן ע"ז, היינו משום דניחוש לחשש דמכירה, והיינו דוקא למ"ד סימנין דרבנן. דלדידי' אי אפשר לאוקמי חמור לסימני אוכף. כיון דמה"ת סימנין לאו כלום הוא, וקרא כי אתא לעדי אוכף וכיון דיש עדים חיישינן גם למכירה, ולהכי לא סמכינן אהך טעמא דלא משאלי, והא דמוקמינן בש"ס דבהנך כלים לא חיישינן, היינו לממר סימנין דאורייתא דלדידיה חמור כי אתא לסימני אוכף וא"כ ליכא כ"א חשש שאלה, ולהכי בהנך כלים כיון דלא עבידי דמשאלי לא חיישינן לזה, ובחבורנו לב"מ הארכתי בזה ואכ"מ יותר:
סעיף י' במחבר מצא ג' שטרות כו' כרוכים זה על זה כו' ואין צריך שיאמר האיך היו כרוכים, וכבר האריכו הראשונים והאחרונים לתת טעם למה הוצרך הש"ס לסימן דמנין עם הכריכה כיון דכריכה לחוד וכן מנין לחוד הוי סימן. והרא"ש כתב דבעינן לכריכה כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לא"ה שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין, והאחרונים הקשו ע"ז ממתני' דמצא שט"ח דתניא אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר ואם אין בו אחריות יחזיר, וממ"נ אם איירי שהמלוה מגיד הסימן שיש בו בשטר א"כ אפי' יש בהם אחריות יחזיר דהא סימן מהני אפי' לגבות ממשעבדי וכמ"ש לעיל בסק"ז, ואם אין בו סימן אפי' אין בו לא יחזיר כיון דכבר נתייאש, ואפשר ליישב דבאמת יש להבין וכי מה צורך כלל לסימן בשטרות, הא שם המלוה והלוה המוזכר בתוכם מגיד לנו של מי הוא, ולא משכחת כ"א באחת משתי אלה, או דמצא במקום שהשיירות מצויות דבזה חיישינן ליוסף בן שמעון אחר, או שהסכסוך הוא רק בין לוה ומלוה, אכן בכה"ג לא שייך יאוש דסבור המלוה שהלוה בודאי יודה לו וממילא לא יתייאש, ולפ"ז לק"מ מההיא דמצא שט"ח דהתם מיירי שהסכסוך הוא בין לוה ומלוה שהלוה אומר שממנו נפל, אבל ע"ז אין ספק אם מעלמא נפיל, ולכן בכה"ג לא שייך יאוש, והכא איצטריך למיכתב הדין באופן שיש ספק שמא גם מעלמא נפיל, וכגון שמצא במקום שהשיירות מצויות ואיצטריך לאשמועינן הדין דבכה"ג סימן דמנין לחוד לא הוי סימן דמתייאש וכהרא"ש וק"ל:
ואכן כל זה הוא ליישב שיטת הרא"ש אכן לולי דבריהם היה נ"ל דהכא גבי שטרות לא סגי בסימן דמנין לחוד, לא משום גריעותא דסימן, אלא משום דסימן ודאי דלא עדיף מעדים ואפי' בדאתו סהדי שראו דממלוה נפיל נמי לא מהני דכיון דנפל השטר הרי איתרעי וחיישינן שמא פסול הוא ולהכי בעינן שיהא בתכריך או בקשר, שמזה ניכר דלאו דרך השלכה הוא כ"א דרך נפילה וכמ"ש לעיל בסימן זה, והן אמת שברש"י אי אפשר לכוון זה, דזה לשון רש"י בב"מ ד"כ וזה צריך שיאמר שלשה היו וכרוכים היו ע"כ, הרי משמע להדיא דצריך שיאמר נמי סימן הכריכה, ולמה שכתבתי דכריכה לא יוצרך כ"א להורות דדרך נפילה היתה, לא בעינן שיאמר זה, דאפי' אם הוא לא ידע מזה שכרוכין היו כיון שבאמת היו כרוכין סגי בהכי, ובודאי שרש"י ס"ל דכרוכין בעינן לסימן, אכן בפי' הש"ס היה אפשר לפרש כן, ואח"כ מצאתי בנה"מ קצת מזה, ולפ"ז היה מקום ליישב קושית הש"ך כאן ס"ק ל"א שהקשה על הש"ס דב"מ שם דקאמר כמה הוא תכריך ג' שטרות, מזה משמע דעיקר הסימן הוא המנין דאי הסימן הוה הכריכה הדרא קושית הש"ס מאי איריא ג' אפי' תרי נמי, ובאמת מדנקט במתני' סימן דכריכה משמע דכריכה הוה סימן. וכן מוכח מכולה סוגיא דב"מ דכריכה הוה סימן ע"ש, ולמ"ש א"ש דכריכה לחוד ודאי הוי סימן, והא דנקט דכמה תכריך שלשה שטרות דמשמע דבתרי שטרות לא מחזירין, אשמועינן בזה תרי מילי, א) דאפי' בג' שטרות דאיכא סימן מנין אפ"ה בעינן שיהיה דוקא בתכריך ובלא זה לא מהני גם סימן המנין, ב) דבתרי שטרות אע"ג דאיכא סימן דתכריך, מ"מ כיון שהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון, ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנן לו כרוכין ולכך ידע שהם כרוכין, להכי לא מהני גם סימן דתכריך במקום שאינם לפנינו אבל אם שניהם לפנינו והאחד יודע הכריכה והשני אינו יודע דאו לא שייך לומר כן ודאי שגם סימן הכריכה מהני, ואפי' בתרי שטרי נמי מחזירין, ומכוון זה ממש לפי' הרמ"ה שהביא הטור וסרה הרבה קושיות הש"ך לדברינו אלה:
ולכאורה היה נראה שגם הטור והמחבר יפרש בפירושי, דז"ל הטור כאן מצא שלשה שטרות כרוכין זה זה על זה וכו' יכריז שטרות מצאתי ולמי שיאמר מנינם יחזיר וא"צ שיאמר היאך היו כרוכין עכ"ל, וצריך להבין דעתם בזה, דלצירוף הסימן ודאי דלא מצריך הכריכה, והא מסיימי דא"צ שיאמר כרוכים היו, ואי נימא דס"ל כמ"ש הרא"ש דכרוכים בעינן כדי שיוכל ליתן סימן במנין, דאל"ה שמא לא יפלו אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין, גם לפ"ז בעינן שנותן הסימן יודע עכ"פ שכרוכין היו, ואפי' אם באמת היו כרוכין והמלוה לא ידע מזה אכתי יתייאש שסבור היה שלא היו כרוכין, אע"כ דיפרשו כפירושי דכרוכין בעינן רק להורות שהיה דרך נפילה, ולזה אם אך היו כרוכין אפי' אם המלוה לא ידע מזה נמי מהני, אכן שוב חזרתי מזה כשדקדקתי לשון הטור שכתב וא"צ שיאמר שהיאך היו כרוכין ולא כתב שא"צ שידע אם כרוכין היו משמע מזה דזה ודאי בעינן שיהיה יודע שכרוכין היו, רק א"צ שידע אופן כריכתם, אם זה ע"ג זה, או אחד היה כרוך בראש חבירו, דאם הכריכה היה סימן היה צריך שידע אופן כריכתם, אכן עתה שהכריכה אינה כ"א בכדי שלא יתייאש, סגי רק שיהיה יודע שכרוכין היו ונפלו במקום אחד וא"צ שידע היאך היו כרוכים, הרי משמע מזה להדיא דהטור יפרש כפי' הרא"ש, דאי כפירושי למה צריך לכתוב שא"צ שידע היאך היו כרוכין, הא רבותא יותר הו"ל לכתוב שא"צ שידע אם גם היו כרוכין, ובדעת רש"י נ"ל נמי דמפרש כהרא"ש, דכריכה לאו לסימן הוא אלא בכדי שלא יתייאש אבל עיקר הסימן הוי המנין מדכתב רש"י וז"ל וזה צריך שיאמר כמה הם וכרוכין היו ואי כהבנת המפרשים ברש"י דהכריכה בעינן לסימן, היה צריך לומר גם באיזה אופן היו כרוכים, ומדכתב רש"י שיאמר כרוכין היו ולא קאמר שיאמר היאך היו כרוכין, מוכח להדיא דס"ל דהכריכה לאו סימן הוא, וזה ברור ברש"י. ואם כי כל המפרשים הבינו ששיטת רש"י חלוק משיטת הרא"ש, דלהרא"ש א"צ שיאמר, ורש"י שכתב שצריך שיאמר הכריכה מכלל דאין מפרש כהרא"ש, אבל באמת במחכ"ת לא דקדקו כל הצורך, ואין חילוק בין פרש"י להרא"ש, דמ"ש הרא"ש דא"צ שיאמר, היינו אופן הכריכה, ומ"ש רש"י דצריך שיאמר, היינו עצם הכריכה, ושזה צריך שידע ודאי אפי' לשיטת הרא"ש וכמו שכתבתי, וממה שכתבתי יצא לנו החילוק בין פי' רש"י והרא"ש לפירושינו אנו, דלפירושם בעינן שיאמר עכ"פ שכרוכין היו, ולפירושנו דכריכה בעינן רק להורות דדרך נפילה היתה, אם אך היו כרוכין אע"ג שהמלוה לא ידע מזה נמי סגי, וכן בשני שטרות נמי אם שניהם לפנינו והאחד יודע והשני אינו יודע נמי מהני דתכריך לחוד נמי הוי סימן וחו"ק:
סעיף י"ב בש"ך ס"ק ל"ב הביא לדברי הרמב"ם, (פי"ח מהלכות גזילה) שכתב וז"ל מצא שטר כתובה אע"ג ששניהם מודים לא יחזיר לאשה דחיישינן שמא נפרעה או נמחלה והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות עכ"ל, ועמדו המפרשים דפסק הרמב"ם הוא נגד הברייתא (ב"מ ד"ז) מצא שטר כתובה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, והנה בעיקר פסק הרמב"ם העלה הש"ך דפוסק כרבנן אליבא דאוקימתא דרב פפא ע"ש, אכן זה קשה ביותר לדבריו, דאי כרבנן פוסק א"כ אמאי קאמר דאעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר, הא אינהו אמרי להדיא דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, ובפשוטו היה נראה דבאמת קשה מאי מהני דהבעל מודה מ"מ ניחוש לקנוניא, והתוס' בב"מ שם כתבו דלא חיישינן לקנוניא, וכבר צוותו כולם ע"ז הא בכל הסוגיא דמצא שטרי חוב קיי"ל דחיישין לקנוניא ואכן בשמ"ק שם תירץ בשם הרשב"א דהאי תנא דברייתא הוא דס"ל דלא חיישי' לקנוניא, וא"כ הרמב"ם דפוסק אליבא דהלכתא דקיי"ל דחיישינן לקנוניא, להכי כתב דאפי' כששניהם מודים נמי לא יחזיר, אכן יען שגם הרשב"א עצמו הרגיש בדוחק הזה לאוקמה לדינא דברייתא דלא כהלכתא, לכן נ"ל תי' מרווח ביותר, דהתם באמת לכ"ע לא חיישינן לקנוניא. דהנה אע"ג דבבא בתרייתא הנאמר בברייתא דאם אין הבעל מודה לא יחזיר מיירי לרבנן בכל אופן, ואפי' בעודה תחת בעלה נמי לא יחזיר, דרק ר' יוסי הוא דפליג עלייהו התם ומחלק דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה, אבל רבנן סברי דאפי' בעודה תחת בעלה נמי לא יחזיר, מ"מ בבא קמייתא דבזמן שהבעל מודה דיחזיר לאשה, נ"ל ברור דהיינו דוקא בעודה תחת בעלה, אבל בנתאלמנה ונתגרשה ס"ל לרבנן נמי דאפי' בזמן שהבעל מודה נמי לא יחזיר, ומשום דחיישינן באמת לפרעון ולקנוניא, רק בעודה תחת בעלה הוא דמחזיר בזמן שהבעל מודה, משום דהכא לא חשש פרעון וגם לא חשש קנוניא שייך, דחשש פרעון לא שייך כיון דעודה תחת בעלה ולא הגיע זמן הפרעון עוד, דבאמת סובר ר' יוסי דאפי' כשיטעון הבעל דפרע נמי לא מהימן מהאי טעמא, ונהי דרבנן פליגי וסברי דכשאין הבעל מודה לא יחזיר וחיישינן לפרעון, אכן די כשיפלוגי עמו כשטוען הבעל דפרע, ולא לעשות מחלוקת רחוקה ביניהם ולומר דרבנן ס"ל דאפי' כשהבעל מודה שלא פרע, שנחוש מעצמינו שמא פרע, ע"ז ודאי לא חיישינן ולאפוקי פלוגתא למה לן, ועוד דאפי' אם היינו חוששים לפרעון, חשש הקנוניא הוא נמי רחוק כאן משארי מקומות דחיישינן לזה. דכיון שהיא עודה תחת בעלה ולעת עתה לא הגיע עוד זמן הפרעון, א"כ אפי' כשיוחזר לה השטר כתובה נמי לא תגבה על ידו מן הלקוחות אלא דצריך אתה למיחש שמא יגרשנה אח"כ. וזה עצמו יהיה הקנוניא דיגרשנה ואח"כ יחזירנה, דבלא זה לא שייך כלל למיחש שמא יתרצה לגרש אשתו בשביל הקנוניא, וא"כ נהי דקיי"ל דלפרעון ולקנוניא חיישינן, אבל לפרעון וקנוניא וגירושין לכו"ע לא חיישינן דלחששות רחוקות הרבה כאלו לכו"ע לא חיישינן, ולהכי דוקא בעודה תחת בעלה ס"ל לרבנן דלא חיישינן לקנוניא, אבל באין עודה תחת בעלה גם רבנן מודו דאפי' כשהבעל מודה לא יחזיר. משום דבאמת חיישינן לפרעון וקנוניא, ויש לי להביא ראיה ברורה לדברי, דבבא קמייתא מיירי דוקא בעודה תחת בעלה דהא לעיל התם בברייתא בשטר שנפל ליד דיין ס"ל לרבנן הללו גופייהו דלא יוציאו עולמית ולא מחלקי בין הבעל מודה לאינו מודה כמו שמחלקים גבי כתובה, אלא ודאי כמ"ש דדוקא בכתובה הוא דמחלקי בזה, משום דכשעודה תחת בעלה, לא חשש פרעון ולא חשש קנוניא איכא וכמו שכתבתי אבל בשטר דעלמא דליכא טעמים הללו, אפי' כשהבעל מודה נמי לא יחזיר למלוה דחיישינן לפרעון ולקנוניא, ומה מאוד מיושב בזה קושית השמ"ק בב"מ שם שהקשה דלקמן כשפריך הש"ס אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן, מאי פריך בלשון אי הכי, הא זאת הקושיא אינה נמשכת דוקא מכח המתרץ שאמר איפוך, ובלא"ס נמי קשה מדרבנן אדרבנן, שלמעלה אמרו נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית בין הבעל מודה בין אינו מודה וכאן אמרי דבזמן שהבעל מודה לא יחזיר, ולמה שכתבתי מיושב הכל, ועכ"פ הוכחנו בראיה ברורה שהדין דהבעל מודה יחזיר, היינו דוקא בעודה תחת בעלה, ולהכי שפיר כתבו התוס' בפשיטות דלא חיישינן לקנוניא, ואין זה סותר כלל למה דקיי"ל לקמן דחיישינן לקנוניא, והיינו משום דבעודה תחת בעלה דאיכא חששות הרבה כו"ע מודו דלא חיישינן וכנ"ל, אבל בנתאלמנה או נתגרשה גם רבנן מודו דאפי' כששניהם מודים לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון, ומעתה אתי שפיר מה שפסק הרמב"ם דאפי' כששניהם מודים לא יחזיר נמי, היינו דדינו קאי דוקא באינה תחת בעלה וכמו שנבאר, ולכן פוסק שפיר דאפי' כששניהם מודים לא יחזיר דו"ק כי נכון הוא:
אלא דאכתי קשיא, נהי דדינו של הרמב"ם באין עודה תחת בעלה מכוון להלכה, מ"מ למה לא הזכיר הדין הראשון המוזכר בברייתא דבעודה תחת בעלה והבעל מודה דיחזיר לאשה כמו שמוזכר בברייתא, דבזמן שהבעל מודה יחזיר, ואם כי בפשוטו אפשר גם זה ליישב משום דגם בזמן שהבעל מודה לא פשיטא מילתא דיחזיר אפי' בעודה תחת בעלה, דרק משום קנוניא לא חיישינן, אבל הא אכתי יש חשש אחר, דניחוש שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וכמו שהקשו בתוס' שם ולאביי ניחא משום דעדיו בחתומיו זכין לו, אבל לרב אסי, לא בכל אופן מחזיר, אלא דוקא בשטר הקנאה, והרמב"ם בפרק הזה לא הזכיר כ"א פרטי חשש קנוניא ופרעון, חיישינן או לא חיישינן, ושארי חששות לא זכר כאן, ודוחק קצת ולכן נ"ל יישוב כל דברי הרמב"ם באופן אחר לגמרי, דלמה שכתבתי דהדין דבזמן שהבעל מודה מיירי דוקא בעודה תחת בעלה, לא משכחת בזה כלל שום קנוניא, ולא שייך בזה למיחש לקנוניא, דאפי' אם יהיה אמת כהחשש שאנו חוששים לא יהיה בזה שים קנוניא, דהא הא דאמרו רבנן דאפי' עודה תחת בעלה לא יחזיר אם אין הבעל מודה, לא משום דחיישי לפרעון, דהא ר' יוסי מקשה על טעם זה ואומר דלודי ליה כיון דלאו בת פרעון הוא, אלא טעמא משום דחיישי לצררי, וזה ודאי דצררי שהתפיס לה אינם פרעון ממש, אלא משכון הוא נותן לה ליחוד כתובתה, וא"כ אפי' אם תטרוף מן הלקוחות נמי בדין טרפה דבשלמא היכי דחיישינן לפרעון, וכיון שהשטר לפרע הרי נמחל שעבודו, אבל הכא אי מהדרת לבעל הצררי שהתפיסה, בדין טורפת, וגדולה מזה הקשה הריטב"א על רש"י דאפי' כשאין הבעל מודה נמי היה צריך להחזיר לה השטר, כיון שאינו אומר שפרעה, אלא שהתפיסה צררי, ואטו מי שלוה בשטר והניח משכון מי לא מהדרינן ליה שטרא אי ידעינן דמיני' נפל, ואפי' למי שיתעקש בסברא זאת ויאמר דכיון דהתפיסה צררי ליחוד פרעון הוה כמו שפרעה אכן באמת הקשו בלא"ה על פרש"י וכל הראשונים פירש דלא התפיסה צררי תיכף כשנשאה, אלא דעתה כשנאבדה הכתובה ומשום דאסור להשהותה שעה אחת בלא כתובה התפיס לה צררי דעי"ז שרי להשהותה לשעה וכמ"ש בשמ"ק, ולפירוש זה דהצררי לא הותפס כלל לפרעון ודאי דאם טרפה ממשעבדי בדין טורפת, וא"כ לא משכחת כלל חשש דקנוניא, אלא דלפ"ז קשה מה הוצרכה הברייתא לאשמועינן דבזמן שהבעל מודה יחזיר, הא עיקר החידוש דמשמיענו בזה דלא חיישינן לקנוניא וכמ"ש במוהר"ם לובלין, ולמה שכתבתי דאין כאן חשש קנוניא מה אשמועינן בזה דלמאי ניחוש, וצ"ל דמה דקאמרי רבנן אח"כ הטעם משום צררי, לא אמרינן שגם מתחלה נתכוונו לזה הטעם, ורק ר' יוסי לא הבין טעמם וסבור היה דטעמם הוא מחמת פרעון, אלא באמת מתחלה סברו נמי קא דהטעם הוא משום דחיישינן לפרעון ורק אח"כ כשהקשה להם ר' יוסי דהא לאו בת פרעון היא, אמרו טעם דצררי, ולפ"ז יתיישב דמתחלה כשאמרו הדין והטעם שלהם היה אז מחשש פרעון, א"כ יש מקום לצייר בזה קנוניא דשמא פרעו ויטרוף שלא כדין, אלא דאפ"ה לא חיישי בזה לחשש רחוק כזה כיון דהוא תוך זמנו וכמו שכתבתי לעיל, שפיר הוצרכו עכ"פ לאשמועינן זה החידוש, דבזמן שהבעל מודה יחזיר, דאע"ג דמשכחת בזה חשש קנוניא, מ"מ כיון דחשש רחוק הוא לא חיישינן, אבל לבסוף דחזרו מטעם דפרעון וס"ל טעם דצררי, לא הוצרך כלל לאשמועינן דין זה דבזמן שהבעל מודה לא יחזיר כיון דלא יצויר בזה חשש דקנוניא כלל, ומעתה א"ש פסק הרמב"ם, דמה שפסק דאפי' כששניהם מודים לא יחזיר, מיירי באין עודה תחת בעלה וגם לרבנן חיישינן לקנוניא בכה"ג, ומה דלא זכר בפירוש דהיינו באין עודה תחת בעלה, סמך עצמו על דיוק הלשון שדייק לכתוב דחוששין שמא נפרעה הכתובה, וחשש דפרעון אינה כ"א בנתגרשה, דבעודה תחת בעלה אפי' לרבנן לא חיישינן לפרעון אלא לצררי, ומה דלא הזכיר הרמב"ם רישא דברייתא דבזמן שהבעל מודה יחזיר, היינו משום דאליבא דאמת דטעם דרבנן משום צררי, לא יצויר כלל חשש דקנוניא ולא שייך לאשמועינן דלא חיישינן לקנוניא כיון דאין כאן קנוניא כלל ודו"ק כי הדברים עמוקים ויקרים כפתור ופרח בעזה"י:
שם בש"ך והלכך נאמן לומר פרעתי במיגו דשתי כתובות כו' והנה רש"י בב"מ שם לא רצה לפרש כפי' זה דמיירי באומר פרעתי וז"ל שם בד"ה לעולם איפוך קמייתא ואין הבעל מודה דקתני לאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזרו לה שיש בידה אחרת עכ"ל, הרי להדיא דלאו באומר פרעתי מיירי התם, ולכאורה פירוש הש"ך יתיישב יותר, דלרש"י יקשה דא"כ לא הוה מחלוקת רבנן ור' יוסי בחדא גוונא, דלרבנן הוי טענת הבעל ששתי כתובות יש לה, ולר' יוסי הוה טענתו פרעתי וכמו שהקשה בשמ"ק שם ע"ש, אכן לפירוש הש"ך אתי שפיר דמיירי התם בטוען פרעתי, ואע"ג דבשטר ס"ל לרבנן דלא מהימן לומר פרעתי, אבל גבי כתובה דיכול לטעון שתי כתובות א"כ אפי' בטוען פרעתי מהימן במיגו דבעי אמר שתי כתובות, ונ"ל דלהכי מיאן רש"י לפרש כן משום דס"ל שאין זה מיגו כלל, דהשתא שטוען פרעתי הרי לא מחייב עצמו כלום, דלדבריו כבר פרע משא"כ כשטוען שתי כתובות הרי מתחייב עצמו עכ"פ באחת, ונהי דלידי גוביינא לא יבוא עד שתחזיר הכתובה השניה ואחרי שהוא יודע שבאמת אין לה א"כ מעולם לא תבוא לידי גוביינא, מ"מ נ"מ גדולה יש דכשטוען פרעתי יוכל למכור נכסים המיוחדים לכתובה, משא"כ כשטוען שני כתובות שגם לדבריו חייב לה לשלם לא יוכל למכור נכסים המיוחדים לכתובה וכמ"ש באה"ע (סי' פ"ה) ובמס"ש ב"ב דמ"ט, וא"כ אין זה מיגו, דניחא לו יותר לטעון פרעתי, ולהכי אי אפשר לפרש דמיירי בטוען פרעתי, ובע"כ דטוען שני כתובות, ואע"ג דשיטת הר"י בתוס' דב"ב שם שגם באותן ג' שדות המיוחדות לכתובה נמי מקחו קיים עד שעת טריפה, מ"מ הא ידוע שיטת רש"י דמקחו בטל לאלתר, וזולת זה יש הרבה נ"מ בין חייב לה באמת הכתובה או כבר פרע לה ולא הוי מיגו ודו"ק:
סעיף י"ד במחבר המוצא שטר מתנת בריא וכו' ואם הוא שטר הקנאה וכו', בש"ס (ב"מ די"ט) רמי מתני' אברייתא דבמתני' תני מצא דייתקאות וכו' הא אמר תנו נותנין, ובברייתא תני אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר ומשני ר' אבא בר ממל הא בבריא והא בשכ"מ וכו' ע"ש, והקשה הפנ"י דלפי הסברא דר' אבא בר ממל דאע"ג דקתני, נמי דייתיקי ואפ"ה מצי לאוקמי במתנת בריא א"כ לוקי אידי ואידי במתנת בריא והא דקתני במתני' הא אמר תנו נותנין היינו במתנת בריא שיש בה קנין שזכה למפרע מיום הקנין, וברייתא איירי בשטר דלאו הקנאה. ותי' דא"כ כי אינו מודה נמי אמאי לא יחזיר כיון שקנה למפרע אפי' אם לא נתנה לידו ולא שייך כלל חששא דנמלך ע"ש, אלא דלפ"ז יקשה דלשיטת הר"ח והרי"ף דבעינן גם בשטר הקנאה מטא לידו א"כ יוחזר קושית הפנ"י דלוקי מתני' בשטר הקנאה ולהכי כי מודה ואומר ליתנו הוי כמטא לידו, ובאין מודה לא יחזיר כיון דחיישינן לשמא נמלך ולא מסר לידו, ולכן היה נראה מזה ראיה למה שכתבתי לעיל (סי' ל"ט) בטעם הדבר דמצרכי מטא לידו, לא כהבנת המפרשים משום דקנין לחוד לא יועיל כ"א להתחלת השעבוד, וגמרו יהיה במסירת השטר, אלא דקנין לחוד נמי מועיל אם אך היינו יודעים שהקנה לו אפי' אדעת שלא ילוהו, ורק משו"ה לא מועיל הקנין משום דמן הסברא עלינו לומר שלא הקנה לו כ"א אדעת שילוהו, ולכן בכל שטר הקנאה עלינו למיחש שמא לא לוה כלל, ולהכי בעינן דמטא לידו, וכיון שכבר מסר לו את השטר אמרינן שודאי הלוהו כבר ע"ש היטב ולפ"ז לא יוצרך התנאי דמטא לידו כ"א בשטר הלואה דשייך בו החשש דשמא לא לוה כלל אבל במתנה לא שייך זה ולא יוצרך לתנאי דמטא לידו, וא"כ הכא דמיירי במתנה שגם לשיטת הרי"ף לא בעינן מטא לידו, ושפיר קאי התירוץ של הפנ"י, דליכא למימר מתני' בשטר הקנאה, דא"כ כי אין מודה אמאי לא יחזיר, כן היה אפשר לומר, אלא שכבר העירותי לעיל דהא ראיית הרי"ף הוא מן הברייתא דקתני דייתקאות ומתנות דלא יחזיר ואע"ג דמסתמא מיירי גם בשטרי הקנאה, הרי דס"ל שאפי' במתנה בעינן דמטא לידו, ובעיקר קושית הפנ"י נ"ל בפשיטו דהרי"ף סובר כיון דסתמא קתני מיירי בכל אופני מתנה הן שיש בהם קנין או לא וכמ"ש להדיא בלשון הרי"ף הנ"ל, ולכן ס"ל לדוחק לאוקמי דמתנה דמתני' מיירי דוקא בשטר הקנאה, ובזה ניחא נמי מ"ש המפרשים דלוקי אידי ואידי בשכ"מ והא דקתני יחזיר היינו במתנת שכ"מ בכולה, והא דקתני לא יחזיר במתנת שכ"מ במקצת דקיי"ל שאינו יכול לחזור, והיינו משום דאין סברא לחלק באופני המתנה כיון דסתמא נקיט מיירי בכל האופנים:
שם במחבר ואם מת הנותן אעפ"י שבנו אומר שיתנהו לא יתנהו אא"כ יהיה שטר הקנאה, והוא אוקימתא שבש"ס שם הא בו והא בבריה, והר"ן ז"ל בב"מ שם הקשה היכי חיישינן בבריה ואמאי לא יחזיר אפי' בבריה, דאי שטרי הקנאה נינהו משעת הקנאה זכה מקבל מתנה ואע"ג דלא מטא לידו, ואי בשטרי דלאו הקנאה הא ודאי לית להו לסהדי למיכתב לנותן אא"כ מקבל מתנה עמו ומסר לידו דבלא"ה איכא למיחש לשמא כתב ליתן בניסן וכו' והנה המהר"ם שי"ף ז"ל תמה על הר"ן דראה תחלה וסוף הסוגיא ולא ראה באמצע, דהא מתניתין דשטרי חוב מוקי לה מכח קושיא זאת דחיישי' דאיקרי וכתב ע"ש, ואני אומר דהר"ן ראה כל הסוגיא, ורק הוא לא ראה כל דברי הר"ן, לא ראה כ"א העתקת הנמוק"י בשם הר"ן דאילו ראה כל הר"ן לא היה מקשה כלום, דלא נעלם מהר"ן הסוגיא דלעיל שם דמוקי דחיישי' לאיקרי וכתיב, אלא שהר"ן כתב דלמסקנא דסוגיין דלעיל משמע דלא חיישינן לאיקרי וכתיב, דכיון דמשום חששא דפרעון וקנוניא מוקמינן לה לית לן למימר ההוא טעמא כלל, דהא בע"כ לאו טעם גמור הוא אפי' לס"ד דהא אביי נמי משום דלא ניחא לו בהאי טעמא נאדי מאוקימתא דרב אסי, ולפי המסקנא דמוקמינן משום פרעון וקנוניא לית לי' כלל האי טעמא ע"ש:
סעיף ט"ו במחבר שנים שהן אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא כו' זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וכו' עיין בש"ך שהביא קושית מפרשי הרי"ף והרמב"ם שלא מחלקי בין אדוק בתורף לאדוק בטופס וסתמו דבריהם דבכל גווני יחלוקו וזהו נגד ש"ס ערוך (ב"מ דצ"ז) דקאמר ר' אלעזר התם מחלוקת בששנים אדוקים בטופס ושנים אדוקים בתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, ונ"ל ליישב דהנה בש"ס שם הובא ברייתא שנים אדוקים בשטר מלוה אומר שלי הוא כו' יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי רשב"ג אומר יחלוקו והדר קאמר הש"ס דר' אלעזר אמר מחלוקת בששניהם אדוקים כו' אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, ורש"י בד"ה מחלוקת כתב, האי יחלוקו דקאמר רשב"ג ע"ש, והן אמת דבמה שלא רצה לפרש דמחלוקת דקאמר, היינו פלוגתא דרבי ורשב"ג, כבר הסכימו התוס' שם שהדין עמו בזה ע"ש, אכן אכתי אינו מדוקדק דהא בשטר מקוים גם לרבי יחלוקו, ואפי' באינו מקוים, אם אך יכול לקיימו ס"ל נמי לרבי דיחלוקו, וא"כ דינא דר' אלעזר דמחלק בין שניהם אדוקים בטופס או בתורף לבין אחד אדוק בטופס ואחד בתורף מצי קאי גם אליבא דרבי, וא"כ הכי הו"ל לרש"י לפרש דהאי יחלוקו דקאמרינן בשטרי לכל אחד כדאית כדאית לי' דוקא בשניהם אדוקים בטופס או בתורף, ונ"ל דעל רש"י ודאי דלק"מ, וצדקו מאוד דבריו משום דמן הש"ס מוכח להדיא דהש"ס יפרש מילתא דר' אלעזר דוקא לרשב"ג, דלהלן בסוף הסוגיא התם מסיק דלר' אלעזר שיימינן הכי שטרא דאית בו זמן כמה שוה ודלית בו זמן כמה שוה יהיב לי' היאך דבינו ביני ויחלוקו, ומלשון זה משמע דזה שאדוק בתורף נוטל חלק יותר כגדול מזה האדוק בטופס, מחמת המעלה דבתורף אית בו זמן, ואילו לרבי הא מעלה ודאי שאין לתורף על הטופס, דהא רש"י מקשה התם דהא בטופס נמי איכא מעלה, חתימת העדים שהוא תחת הטופס, ומשני דאין זה מעלה, דרשב"ג ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וא"כ לרבי דס"ל דצריך לקיימו יש נמי בטופס מעלה, והיינו חתימת העדים וא"כ הוו שניהם שווים, ולא עוד אלא דלרבי היה צריך להיות דהאדוק בתורף לא שקיל מידי, דעם הטופס יכול עכ"פ לטרוף מבנ"ח, אבל עם התורף לחוד לא מצי לטרוף אפי' מבנ"ח דבלא קיום לא שקיל מידי לרבי, וא"כ מדקאמר הש"ס דהאדוק בתורף נוטל עוד יותר מזה שאדוק בטופס, מכלל דהש"ס יפרש מילתא דר' אלעזר רק לרשב"ג ולא אליבא דרבי, דלדידיה האדוק בטופס יש לו מעלה יתירה, ועכ"פ שניהם שווים הם ודאי, ולהכי דקדק רש"י לפרש נמי מילתא דר' אלעזר לרשב"ג דוקא, ולפ"ז מיושב פסק הרי"ף והרמב"ם, דהא מן הש"ס מוכח להדיא דדינא דר' אלעזר קאי דוקא לרשב"ג ולא לרבי וכפרש"י, ומדפסק הרי"ף והרמב"ם כרבי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, להכי השמיטו החילוק דר' אלעזר, וכמעט שהיה נ"ל ברור דהכי הוא כוונת הרי"ף והרמב"ם יען כי זה ברור דהש"ס יפרש כן מילתא דר' אלעזר, אלא דעל הש"ס עצמו תמיה לי טובא, דלמה באמת לא פרשו נמי לרבי, דהא רבי ורשב"ג לא פליגי כ"א בצריך לקיימו אבל בדין דזה נוטל עד מקום שידו מגעת גם רבי ס"ל כן, ומה שכתב בס' מעייני החכמה דלרבי דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ולעומת המעלה דבתורף יש מעלה גם לטופס, והיא חתימת העדים, ולהכי לרבי בכל אופן יחלוקו, ולא שייך כלל הדין דזה נוטל עד מקום שידו מגעת, כיון שאין עדיפות לתורף מטופס, כמה מגומגמים דבריו, דאטו נוכל להשוות את מעלתם ששני המעלות שווים זה כזה ממש עד שאין צריך שומא, ועוד דלפמ"ש לעיל היה צריך להיות בהיפך אליבא דרבי דהאדוק בתורה לא ישקול מידי, כיון דס"ל צריך לקיימו, א"כ התורף בלי טופס לא שווי מידי, ואם המלוה אדוק בטופס היה צריך לשקול כל שווי השטר ששוה לגבות מבני חורי לפחות, ואם הלוה אדוק בטופס היה ראוי להיות פטור לגמרי וכמ"ש השמ"ק שם דלרבי היה ראוי להיות הדין כן, וא"כ יוחזר הקושיא על הש"ס למה לא פרשו הדין דר' אלעזר גם אליבא דרבי, הן אמנם דמש"ס דהתם אכתי אין להוכיח דרבי לא ס"ל דינא דר' אלעזר, דמצינן למימר דמשום דרשב"ג קאמר בהדיא לשון יחלוקו, להכי פירש ר' אלעזר דהאי יחלוקו דקאמר הוא דוקא כששניהם אדוקים, ולא הזכיר לרבי משום דרבי לא הזכיר בפירוש לשון יחלוקו, אבל לענין דינא איה"נ שגם לרבי במקום דס"ל יחלוקו בשטר הוה נמי הדין חלוק, ואם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף לא ס"ל דיחלוקו, אבל בירושלמי בב"מ שם איתא להדיא דדינא דר' אלעזר הוא דוקא לרשב"ג, וז"ל הירושלמי אמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התפוס עדים אמר ר"ח אין שמעתוני' אתיא כר' שמעון, ופי' בפנים מאירות, אם שמעת לחלק כן אתיא לרשב"ג וכלומר דאליבא דרשב"ג איכא למימר הכי אבל לרבי הכל הולך אחר קיום השטר ע"כ, ונהי דמעתה אין לנו תלונה על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו להא דר' אלעזר אחרי שמן הירושלמי וש"ס דילן מוכח דיחלוקו דר' אלעזר הוה דוקא לרשב"ג, אלא דכבר אמרתי שנעלם ממני להבין למה באמת לא מחלקינן לרבי כן ודו"ק:
שם בסמ"ע ס"ק נ"א תורף הוא עליונו של שטר וכו' ולאפוקי המ"מ וכו'. עיין בחדושינו לעיל (סי' מ"ד) מ"ש בזה
שם במחבר האוחז בתורף נוטל היתרון הממון ששוה התורף על הטופס וכו'. וכלומר שהתורף שוה יותר בשביל הזמן, והנה רש"י (ב"מ ד"ז ע"ב) בד"ה שטרא הקשה דהא גם בטופס יש מעלה דחתימת העדים הוא תחת הטופס, ותי' דהתם הא אליבא דרשב"ג קיימא ורשב"ג אית לי' מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ע"ש, ובתוס' שם הקשו על פירושו דמה ענין זה למודה בשטר דשאני הכא דליכא עדים כלל, ואכן בשמ"ק הביא בשם הריטב"א ליישב דלא דמי הכא לשטר שאין בו עדים כלל, דנהי דבתורף ליכא עדים, מ"מ כיון דאנן ידעינן שיש עדים תחת הטופס שביד חבירו ושזה התורף הוא מזה השטר, א"כ הו"ל שפיר שטר שיש בו עדים, וגם בפנ"י כ"כ בדעת רש"י ואמנם לענ"ד קשה לומר שלזה נתכוון רש"י דא"כ למה הוצרך לטעם דמודה בשטר א"צ לקיימו, ועוד דעל עיקר סברת הריטב"א קשה טובה לכאורה דא"כ מה שיימינן מעלת התורף משום זמן דאית בו כמבואר כאן, גם לענין זמן נימא הכי דכיון דאנן ידעינן שבשטר הזה יש בו זמן לא איכפת לן אפי' אם ביד זה שאדוק בטופס אין בו זמן וכמ"ש בשמ"ק גופא וכן בפנ"י ע"ש, וזהו קושיא עצומה לסברת הריטב"א, ונ"ל ליישב גם דברי רש"י וגם דברי הריטב"א, ובודאי רש"י סובר נמי כסברת הריטב"א והקושיות הללו חדא מתורצת בחבירתה, דזה ודאי דלפום מאי דאמרינן השתא דמה שכל אחד תופס שלו הוא, יכול לבקש ליתן לידו מה שאדוק בו, אם אך דבר זה יביא לו טובה לענין הפרעון, ונהי דגם בזה סברת הריטב"א נכונה דאפי' במה שהשני אדוק כיון שעכ"פ יד עינן שבשטר זה נמצא המעלה שדינן זה המעלה גם על אותו שאינו אדוק בו, אכן היינו דוקא בדבר כזה שיתכן לעמוד בו עכשיו בשעה ששניהם אדוקים, אבל בדבר כזה שעתה אי אפשר לעמוד בו ומוכרח עוד לבקש מחבירו שיתן לו מה שבידו להראותי לפני ב"ד, אז ודא שהמוחזק יכול לעכבו, ומעתה ניחא הכל, דכשאנו דנין על עיקר העדים, אם יש על שטר זה עדים או לא, די לנו בזה שנראה כעת בשעה ששניהם אדוקים בו דיש עדים על השטר, ואע"ג דאחר החלוקה יקח התפוס בעדים את חתימתן עמו לביתו, לא איכפת לן תו לזה, כיון דמה שהיה עלינו לדעת' כבר ידענו טרם שחלקוהו ביניהם, אכן אם אך נימא שיוצרך עוד לקיימו, א"כ איזה תועלת יצא לנו בזה שראינו מקודם שעל השטר יש עדים, הא אכתי נצרך לנו חתיכת השטר החתומין בו העדים בכדי שנוכל לקיימו על ידי זה שנשוה את חתימת ידם, ובלא השטר אי אפשר לקיימו, וזה פשוט שאחר החלוקה יוכל זה שתפוס עדים לעכב חתיכת השטר תחת ידו ולא להראות חתימת העדים, דכיון שמה שבידו הוא שלו למה לא יוכל לעכבו, וא"כ לא יבוא לידי קיום לעולם, ומה צדקו כעת דברי רש"י, דזה ודאי דכשטר בלא עדים לא נוכל לחשבו, כיון שזה ראינו תיכף שחתומים עדים על שטר הזה, ואפ"ה הוצרך נמי לטעם דא"צ לקיימו, דאי הוי צריך לקיימו, לא היה מועיל במה שראו העדים חתומין, דאכתי נצרך לנו חתימתן בכדי שנוכל לקיימו, אבל כיון שס"ל דא"צ לקיימו ולא בעינן אפוא כ"א שיהיה עדים חתומין על השטר, וזה ודאי סגי במה שראינו קודם חלוקה שהיו בו עדים וזה ברור ואמת ברש"י, ומיושב נמי הקושיא שהבאתי בזה דאמאי לא אמרינן נמי גבי זמן הכי, דהא בזמן נמי אין לנו תועלת בזה שנדע לפי שעה דבשטר זה אית בו זמן, דאכתי יוצרך לט הזמן למשמרת בשעה שיבוא לטרוף מן הלקוחות, שאז עליו להראות הזמן, וכיון שהאוחז בחתיכה דאית בו זמן יכול למגזייה ולמשקלי' א"כ ודאי דצריך למישם כמה שוה, משום דיכול לעכב בזה, והתבונן בזה כי הסברא אמיתיית בעזה"י, וכן מוכח להדיא מפי' הר"ח ע"ש היטב ותמצא כי כנים דבריי:
שם במחבר והשאר יחלוקו בשבועה עיין בש"ך שהקשה דהא גם על מה שתפוס בידו צריך שבועה ועיין בחדושנו לקמן סי' קל"ח מ"ש בזה: