אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן סג

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן סג

סימן סב

סעיף א' בש"ך סק"א אין גובין בו, דוקא בו דהיינו שטר שעל לוה זה וסך זה אבל שאר שטרות על אחרים אפי' מסך זה, וגם על אותו לוה מסך אחר לא ריעי כו' ע"ש, והנה בשמ"ק בכתובות לאחר שהביא דעה הזאת בשם יש מרבותיו, הביא תו בשם הריטב"א דאפי' שאר שטרות של אחרים והוה"ד לאותו לוה מסך אחר נמי נפסלים דכיון דמהדר אזיופא מזייף ואזיל אנפשי' ומסיים דכן הדעת נותנת ע"ש, ויש לתמוה על הפוסקים שלא זכרו דעה הזאת שהריטב"א בשם רבו הכריע כן דהדעת נותנת:

שם בש"ך ס"ק י"ג חולק על הסמ"ע וסובר דלא מהני הנך גווני רק כשטוען לא לוה אבל אי טוען פרעתי מהני דשמא שטר אחר הוא ומזויף ע"ש, ובנה"מ דחה זה, דדוקא במקום דאיכא לספוקי בגוף ההלואה חיישינן לזיופא אבל במקום דודאי לוה כיון שאיכא חזקת ההלואה לא מקל קלינן משום האי חששא חזקת ההלואה והשטר ומצרפינן כמ"ש הסמ"ע, והביא ראיה לזה מסוגיא (כתובות דל"ו) דמדמה התם דינא דהכא להך דיוצאת משום שם רע דאין לה קנס וכו' דהיינו באותו סהדי ואמרו לדידן תבעתינהו באיסורא ומחזקינן לה ע"י הנך סהדי לזונה, וחזינן דהתם גבי לדידן תבעתינהו באיסורא לא נקיט הש"ס רק לפוטרה מקנס ופתוי ולא נקט הך דינא נגד להפסידה כתובתה וכגון דאתו סהדי ואמרו דתבעתינהו אחר הנשואין דנחזיקה בבעולה ויפסיד לה הכתובה ולא אשתמיט שום פוסק לכתוב זה לענין כתובה אלא ודאי לענין קנס דלא אתחזיק כלל בחוב פטרינן משום סברא זו, אבל בהוחזק בחוב כגון כתובה לא מרעינן לשטרא משום האי סברא ע"ש, ואם כי כתב שזהו ראיה ברורה, לענ"ד אינה ראיה כלל, דהנה לפי המתבאר מסוגיא דכתובות שם, שני שיטות יש בטעם הדבר דאין לה קנס באתו עדים ואמרי לדידן תבעתינהו, שיטת רש"י הוא דלהכי אין לה קנס לפי שאינה עוד בחזקת בתולה כיון שהיתה מחזרת אחר זנות ושכיחי פרוצים, דהכי מוכח להדיא מלשונו שכתב בד"ה בשלמא התם וכו' ומסיים דלאו בחזקת בתולה הוא ע"ש, אכן הרמב"ם פי' דהטעם דאין לה קנס דכיון שהפקירה עצמה לתבוע לאיסורא והכינה עצמה לזנות הרי היא שוב קדשה שאין בה דין קנס דלא חייבה תורה קנם אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך הרי זו קדשה ואין בה דין קנס, ושיטת הרמב"ם היא המחוורת ומוכרחת, דאין סברא להחזיקה בבעולה ע"י העדים הללו כיון שלא יעידו שנבעלה ודאי, דאי נימא שמחמת שתבעתן לזנות מחזקינן לה עי"ז לבעולה, א"כ יהיה הדין בעדים מעידין שתבעתן לזנות והם מהפסולים לה תהיה אסורה לכהונה שניחוש שמא נבעלה לפסול כהונה וזה לא מצינו בשום מקום וכמו שתמה רעק"א בחידושיו, אע"כ דכל זמן שלא נודע לנו בבירור שנבעלה אין להחזיקה לבעולה, רק משום דתבעתן לזנות הרי היא בחזקת שהפקירה לכך וכטעם הרמב"ם, והן אמנם ראיתי שמיישבים שיטת רש"י משום דלהרמב"ם יקשה דמאי קאמר התם הש"ס בשלמא התם שכיחו פרוצים דמאי הוצרך לטעם דשכיחי פרוצים כלל וכמו שנתקשה הר"ן בזה, וגם בהפלאה ראיתי שהקשה דמה יענה הרמב"ם לאונס שבזה לא שייך טעם שהכינה עצמה לכך ע"ש, אכן לענ"ד אין בזה שום תפיסה על הרמב"ם, דקושית ההפלאה לק"מ ונעלם ממנו מ"ש השמ"ק בכתובות להדיא דלטעם הרמב"ם אפי' בא עליה באונס נמי בחזקת קדשה, דכיון שהוחזקה בקדשה אית לן למימר אילו לא הקדים הוא ואנסה היתה היא שוכרתו ע"ש. וגם קושית הר"ן אפשר ליישב דבלא"ה יש לדקדק בסוגיא התם דקאמר רב ששת ה"ק אם יצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנם, ולשון בילדותה אינו מובן כלל לטעם הרמב"ם דבשלמא לשיטת רש"י דהטעם הוא משום דבחזקת בעולה היא אמרינן שפיר שאפי' אם בילדותה יצא עליה השם רע נמי אין לה קנס כיון דסוף סוף בחזקת בעולה היא מכבר, אכן לטעם הרמב"ם דמשום שהפקירה, א"כ מאי מהני דמילדותה היתה מופקרת, שמא חזרה עתה בתשובה, ואכן אי שכיחי פרוצים שאין מניחים אותה לחזור מפריצותה הוי נמי עתה בחזקת מופקרת, ולפ"ז הוצרך שפיר לטעם דשכיחי פרוצים משום בילדותה דקאמר רב ששת, דאם רב ששת לא היה קאמר בילדותה אלא השם רע יצא עתה מקרוב, ודאי שלא הוצרך לטעם זה דשכיחי פרוצים, דכיון שזה עתה הפקירה עצמה לאחרים כמו כן מחזקינן שגם לבועל הזה הפקירה עצמה מרצונה, אבל מפני שהוחזקה בילדותה שזה אין מועיל להחזיקה גם עתה למופקרת דשמא חזרה, ורק מטעמא דשכיחי פרוצים שאין מניחין אותה לחזור מפריצותה מחזקינן שגם לפני בועל הזה הפקירה מרצונה, וזה נכון, ואחרי שבררנו דהעיקר הוא כשיטת הרמב"ם אין מקום לראיית הנתיבות, דלשיטת הרמב"ם ודאי דלא שייך האי דינא לענין כתובה כיון דבאמת לא מחזקינן אותה בחזקת בעולה, ורק קדשה הוא דהויא בזה, ובקנס שפיר מפסדינן אותה כיון דלא חייבה התורה קנס לקדשה, אבל לענין כתובה מה אית לן להפסידה כיון דלא מחזקינן אותה לבעולה משום האי קלא, ואפי' לכהונה אינה נפסלת משו"ה וכמו שכתבתי, ועוד דאפי' לשיטת רש"י דמשום האי קלא מעמידין אותה בחזקתן בעולה, אפ"ה לא שייך למינקט דתבעתינהו לאחר הנשואין ולענין כתובה דהא קיי"ל דקלא דבתר נשואין או אירוסין לא חיישינן לי' כדאיתא בגיטין (דף פ"ט), דאם ניחוש להפסיד כתובתה כ"ש דעלינו לאוסרה על בעלה משום הכי, וזה ודאי אי אפשר ולא משכחת להאי חשש כ"א בפנויה ולענין קנס ודו"ק:

והנה בס' נח"י דחה לראיות הנתיבות הנ"ל משום די"ל דשאני התם דהא האשה טוענת ברי לי דלא נבעלתי והבעל טוען שמא ונבעלה לאחר הנשואין א"כ הא הו"ל הבעל כמו שאומר א"י אם פרעתיך דקיי"ל דחייב כיון דחזקת חיוב מסייע להדי ברי ואף דהוי במקום דלא הו"ל למידע נמי קיי"ל דחייב כדמוכח לקמן (סי' ע"ב סעיף י"ד) ע"ש, ובמחכ"ת לא דקדק כל צורכו בזה, והרכיב כאן שני דברים, א) דהוה א"י אם פרעתיך, ב) דחייב אפי' במקום דלא הו"ל למידע, ושני הדינים הללו מנגדיים הם זה לזה. דמאן דסובר דכתובה הוה א"י אם פרעתיך, בהכרח שיסבור דאינו חייב כ"א במקום דהו"ל למידע, ומאן דסובר דבא"י אם פרעתיך חייב אפי' במקום דלא הו"ל למידע בהכרח שיסבור דכתובה אינו חשוב לא"י אם פרעתיך וכמו שנבאר, דהנה ראש המדברים דכתובה הוא כא"י אם פרעתיך הוא התורי"ד בכתובות (די"ב ע"ב) במה דקאמר הש"ס התם ע"כ לא קאמר ר"ג דנאמנת לומר לאחר שארסתני נאנסתי אלא משום דאמרינן אוקי אחזקה והקשה התורי"ד היכי פסק שמואל כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופה ומפיק ממונא עי"ז, והא בהדיא דב"ק (דף מ"ו) גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה דמשלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד ואמרינן התם בגמרא דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק שמא והא התם איכא לניזק חזקה דגופא דאוקי פרה אחזקתה ואימור מעוברת היתה בשעת נגיחה, הרי דאיכא התם לניזק ברי וחזקת הגוף ואפ"ה פסק שמואל כחכמים דאמרינן המע"ה, וא"כ קשה דשמואל אדשמואל, ותי' דלא קשה דהיכי אזיל ר"ג בתר חזקת הגוף, ה"מ לגבי אשה ובעל שכבר מחויב הבעל ועומד בכתובת האשה והוא בא מספק לפטור עצמו ממה שהוא כבר מחויב דהוי כאומר א"י אם פרעתיך, בזה סובר דחייב, אבל התם בב"ק שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן אלא זה החיוב רק עכשיו יבוא עליו מספק ובכה"ג ס"ל לר"ג דמספיקא לא מחייבינן ממונא ע"ש שמתרץ. כל הסוגיא בזה, הרי שגם התורי"ד מחשיב ספק בכתובה לספק בפרעון, ולכאורה יש להקשות ע"ז מסוגיא דכתובות שם. דלא סמיך ר"ג לומר דנאמנת אלא משום דאיכא להאשה נמי מעלה דחזקת הגוף מסייע לה וכדאמר ע"כ לא קאמר ר"ג אלא דאמרינן אוקי אחזקה, ואי דחשיב כא"י אם פרעתיך א"כ למה לן למעלת חזקת הגוף, הא בא"י אם פרעתיך חייב אע"ג דליכא חזקת הגוף בהדי', וצ"ל דהתורי"ד בשיטת הבעה"ת קאי דבא"י אם פרעתיך נמי דחייב, ה"מ היכי דהו"ל למידע אבל היכי דלא הו"ל למידע פטור, ולכן בכתובות שם דלא הו"ל לבעל למידע מתי נאנסה לא היה מתחייב בלא טעם צירוף דחזקת הגוף:

ובזה יש לי ליישב שיטת בעה"ת הנ"ל אשר רבים נתקשו עליו מנ"ל לחלק בזה בין הו"ל למידע ללא הו"ל למידע, וביותר יקשה לפמ"ש הש"ך לקמן (סי' צ"א) דהבעה"ת סובר כתשובת הרב ר' יוסף אבן פלאט דהיכי דיש חזקה בהדי ברי מוציאין ממון עי"ז, וכתירוץ הש"ס בכתובות דברי בהצטרפות חזקה מהני, א"כ למה פסק דהיכי דלא הו"ל למידע פטור, הא כיון דאיכא חזקת חיוב בהדי ברי ראוי היה להתחייב, ולמה שכתבתי לבד שלא יקשה על הבעה"ת מסוגיא דכתובות, אדרבה עיקר חילו וסייעתו יהיה מהתם, דהא בסוגיא דהתם נמי יש חזקת חיוב וברי ואפ"ה בלא הצטרפות דחזקת הגוף לא היה מהני להוציא ממון, וא"כ בע"כ הא דשנינו בב"ק דא"י אם פרעתיך דחייב אפי' בלא חזקת הגוף, היינו דוקא במקום דהו"ל למידע, אבל במקום דלא הו"ל למידע כמו בכתובות לא מהני ברי וחזקת חיוב בלא צירוף דחזקת הגוף נמי בהדייהו, ומיושב ומבורר שיטת בעה"ת, והנה בעיקר הדין אם מחייבינן בא"י אם פרעתיך היכי דלא הו"ל למידע, נחלקו בזה הרמב"ם ובעה"ת, לשיטת הרמב"ם חייב ולבעה"ת פטור, וטעם פלוגתתם תליא בפירושא דסוגיא דכתובות, הרמב"ם סובר דספק בכתובה הוי כאומר אם נתחייבתי, כיון דלדברי הבעל דאומר שמא עד שלא ארסתיך ולא נתחייב כלל הוה כא"י אם נתחייבתי, ואפ"ה אמרינן התם דבצירוף ברי מהני, ומוכח מהתם דברי בצירוף חזקה חייב, א"כ הוה"ד בכל מקום דאיכא חזקה בצירוף הברי כגון בא"י אם פרעתיך דאיכא חזקת חיוב, מהני להתחייב אפי' במקום דלא הו"ל למידע, ובעה"ת סובר כהתורי"ד דכיון שיש שטר כתובה לפנינו הוה כא"י אם פרעתיך דאיכא נמי חזקת חיוב ואפ"ה בלא צירוף דחזקת הגוף לא מהני, ובע"כ דהיינו משום דהכא לא הו"ל למידע, וא"כ מוכח דאפי' בא"י אם פרעתיך נמי פטור במקום דלא הו"ל למידע וזה ברור:

ויש לי עוד לברר ולחזק דבריי ולהוכיח דהבעה"ת לשיטתו מוכרח לסבור כן, דהנה עיקר דברי התורי"ד שמחשיב ספק בכתובה לא"י אם פרעתיך צריך ביאור, דהא לדברי הבעל דשמא קודם שנתארסה נבעלה והוי מקח טעות לא נתחייב כלל מעולם בכתובה, דהא הכתובה לא נכתבה כ"א אדעתא שימצאנה בתולה שלימה וכי אשתכחא בעולה לא נתחייב לה כלל וא"כ הוי כא"י אם נתחייב, והיה אפשר ליישב דבריו עפמ"ש בעה"ת הובא ברמ"א לקמן (סי' ס"ט ס"ב) בהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו והלה טוען א"י אם הלויתני ושמא שכחתי וחתמתי שמי על המגילה ומצא זה וכתב עליו דמסתבר דחייב לשלם משום דהחתימה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, אלמא אע"ג דאיכא למימר שלא חתם כלל לשם חיוב בעולם מ"מ כיון שהחיוב ודאי לפנינו אין ספק מוציא מידי ודאי, וה"נ דכוותה כיון דאיכא שטר כתובה לפנינו והוי חיוב ודאי לא אתי תו ספק פרעון ומוציא מידי ודאי חייב, ודומה לזה כתב הש"ך לקמן (סי' מ"ה) סקכ"ז דבא"י אם פרעתיך אפי' אם ספק פרעון קודם להלואה נמי חייב לשלם, הרי דאע"ג דסתם נמי אפשר שלא נתחייב כלל ואפ"ה אמרינן כיון דעכ"פ נעשה מעשה בזה, מעשה ההלואה, שוב אין ספק פרעון מוציא מידי ודאי הלואה, וא"כ ה"נ כיון שנשתעבד לה עכ"פ בשטר הכתובה, והבעילה דהו"א כפרעון, לא עדיף מספק פרעון קודם הלואה ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולפ"ז מבורר מאוד מחלוקת הרמב"ם ובעה"ת, דבעה"ת לשיטתו שסובר דבכה"ג שיש שטר לפנינו הוה כא"י אם פרעתיך, ואפ"ה בעינן בכתובה לציפוף חזקת הגוף, א"כ בע"כ שהיינו טעמא משום דהתם לא הו"ל למידע, ומוכח אפוא מן הש"ס דבכה"ג דלא הו"ל למידע אינו חייב, אכן הרמב"ם יסבור דבכה"ג הוה נמי כא"י אם נתחייבתי וממילא לא מוכת כלל לחלק לדידי' בין הו"ל למידע ללא הו"ל למידע, ועיין מה שכתבנו בחדושינו לקמן (סי' ס"ט), ולמה שכתבנו נתברר לנו דבס' נח"י הרכיב שני דברים מנגדיים זה לזה, דכיון דבכתובה נחשב לא"י אם פרעתיך ממילא מוכח דאינו חייב כ"א במקום דהו"ל למידע וכדמוכח מהש"ס דכתובות, ועוד דהא הכא אליבא דרמב"ם קיימינן, והרמב"ם הא מוכח דסובר דגם כתובה הוה כא"י אם נתחייבתי, ואזדא לגמרי ההשגה שלו על הנתיבות, והמחוור כמו שכתבתי לדחות לקושית הנתיבות ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה