חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן סב
סעיף א' במחבר אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות כו' כתובים על שמה והיא אומרת שלי הם אפי' השטרות תחת ידה עליה להביא ראיה וכו', דעת הש"ך הוא דאף שהשטרות והמטלטלין תחת ידה ואית לה מיגו דלהד"ם אפ"ה אינה נאמנת דכיון שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית הוא חזקה דשל בעלה הוא והו"ל כמיגו במקום עדים והשיג על מוהר"ם אלשי"ך ומוהר"א בן ששון דלא ס"ל כן וכן השיג על הסמ"ע בסק"י שכתב בדעת הרמ"א כן והאריך בזה בס"ס נ"ו ע"ש, והב"ש (אה"ע סי' פ"ה סי"ב) השיג על הש"ך במה שהבין כוונה זרה ברמ"א, דהא באה"ע שם כתב הרמ"א להדיא דהיכי דאית לה מיגו נאמנת אפי' כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, אכן בעיקר הדין כנראה שהסכים להש"ך דשניהם הביאו ראיה אחת דלא מהני מיגו בנושאת ונותנת מדברי התוס' והרא"ש דפ' חז"ה (דנ"א ע"ב) בד"ה קיבל שכתבו שם בסוה"ד וז"ל ואם האשה נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר לא שלי הוא ולא של פלוני הוא כדאמר לקמן וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית וכו' ואמרה שלי הם עליה להביא ראיה ולא מהימנא במיגו דאי בעי אמרה שהיא נפקדת משל אחרים עכ"ל, אלמא דבנושאת ונותנת בתוך הבית אף דאית לה מיגו אינה נאמנת ע"ש, אכן מאוד תמוהים דבריהם חדא דלא זכרו דברי הרמ"ה שהוא אחד מן הראשונים, ובחדושיו לב"ב שם כתב להדיא דבמיגו מהימנא וז"ל שם ודוקא היכי דאתברר דאיתא לממונא גבה אבל היכי דלא איתברר דאיכא ממונא גבה כלל אלא איהי דקא מודה ואמרה אין איכא ממונא גבאי ודידי הוא שנפלו ליכי איהי מהימנא מיגו דאי בעי אמרה ליכא גבאי ולא מידי עכ"ל, והש"ך הלא זכר בסק"ה מיש הטור בשם הרמ"ה דאפי' כי איכא המטלטלין ברשותה אינה נאמנת בלא מיגו, ולא זכר סיום דבריו באותו מקום דבמיגו מיהא מהימנא, ואין ספק שלא ראה כ"א מה שהעתיק הטור בשם הרמ"ה אבל גוף דבריו לא ראה, ועוד דממקום שהביאו הראיה לדבריהם והוא מן התוס' והרא"ש דפ' חז"ה, משם גופא מוכח להדיא להיפך, דהם הבינו דמ"ש התוס' ולא מהימנא במיגו דאי בעי אמרה שהיא נפקדת משל אחרים, נתכוונו בזה להגיד שאפי' במיגו לא מהימנא, אבל אי אפשר לפרש כן דפתחו ואמרו דאינה נאמנת לומר לא שלי ולא של פלוני הוא א"כ מאי מסיימי דאינה נאמנת במיגו דבעי אמרה שהיא נפקדת משל אחרים, דמאי מיגו הוא זה, הא אי אמרה של אחרים הוא נמי אינה נאמנת, ואין כאן מיגו, אלא ברור דכוונתם כן הוא, דהביאו ראיה דגם אם אמרה של אחרים, של פלוני אינה נאמנת, אע"ג דלקמן בברייתא דוכן האשה שהיא נושאת ונותנת לא הוזכר כ"א כשאמרה שלי הוא, אבל אי אמרה של אחרים לא הוזכר שם כלל, ומנ"ל לומר דגם בשל פלוני אינה נאמנת, לזה הוכיחו התוס' דבע"כ בשל פלוני נמי אינה נאמנת, דאי בכה"ג נאמנת א"כ גם באומרת שלי הוא הו"ל להימנא במיגו דבעי אמרה של אחרים, אלא ודאי שגם בשל פלוני אינה נאמנת ולית לה מיגו, וזה ברור בכוונת התוס', ולפ"ז הלא מוכח להדיא שהתוס' תפסו במושלם דאם היה לה מיגו היתה נאמנת, ועוד יש להוכיח מן התוס' שם (ב"ב דנ"ב) בד"ה אימור מעיסתו קימץ, גבי אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית ואונות ושטרות יוצאין על שמו דאינו נאמן לומר שלי הם וקאמר הש"ס דדוקא בשאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקים בעיסתן אימור מעיסתו קימץ, וכתבו התוס' דאף שאומר מבית אבי אבא נפלו מהימן במיגו דאי בעי אמר מעיסתי קימץ ואמאי מהני המיגו הא חזקה שהוא מן השותפות וא"כ הוי מיגו במקום חזקה. ואין לומר דכיון שהם חלוקים בעיסתם אינו בחזקת השותפות ולכך מהני המיגו, דמ"מ דכיון שהוא טוען מבית אבי אבא נפלו הרי הודה שלא קימץ מעיסתו, ועל טענתו שמבית אבי אבא נפלו בזה החזקה מכחישתו, דחזקה שבא לו מירושת אביהם וכמו דאמרינן בפ' האומנין גבי ההוא גברא דאגיר לי' חמרא לחברי' וא"ל לא תיזל באורתא דנהר פקוד דאיכא מיא אזיל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא וא"ל אין באורחא דנהר פקוד אזלי ומיהו ליכא מיא, ובעי רבה למימר דמה לו לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי ומסיק אביי דהו"ל מיגו במקום עדים, דאנן סהדי דבנהר פקוד איכא מיא, אלמא דבצירוף הודאתו מחייבינן לי' דליהוי מיגו במקום עדים, וה"נ כיון שהודה שלא קימץ מעיסתו רק שטוען שמאבי אבא נפלו, ובזה החזקה מכחישתו א"ו דבנושאת ונותנת בתוך הבית מהני מיגו ולא הוי כמיגו במקום עדים כלל ומצאתי בשעה"מ שהביא ג"כ ראיה זאת ע"ש ודו"ק, מיהו מה שהשיג הב"ש על הש"ך דהא מיגו במקום חזקה הוי בעי דלא איפשטא, א"כ מספיקא א"צ להוציא מידה כשיש לה מיגו, י"ל דהש"ך בזה לשיטתו לקמן (סי' צ"ו סק"ו) דפוסק שאין הלוה נאמן לומר דשל אחרים הוא במיגו משום דהו"ל מיגו במקום חזקה דמה שתחת יד אדם הוא שלו, ואע"ג דהוא בעיא דלא איפשטא מ"מ אין מדמין החזקות זו לזו, וכמ"ש הש"ך בכללי מיגו סק"י דלכן לא אמרינן מיגו במקום חזקה שתח"י אדם הוא שלו משום דאין מדמין החזקות להדדי ע"ש, וגם צ"ל דהשגת הב"ש אינו כ"א על מטלטלין שנמצא בידה, דבזה קשיא לו שפיר למה מוציאין מחזקתה כיון שהוא בעיא דלא איפשטא, אבל על אונות ושטרות היוצאין על שמה לא קשה מידי לפמ"ש הש"ך לקמן (סי' צ"ט סק"ו) דחזקת השטרות לא חשיבה חזקה כיון שאינה מוחזקת בממון ממש ע"ש:
שם במחבר וכן אחד מן האחין שנושא ונותן וכו' ואומר מציאה מצאתי וכו', ובש"ך הוכיח מזה דשותף שמצא מציאה הוה לעצמו, והקשה על הרמ"א דפסק לקמן (סי' קע"ו) דשותף שגנב או גזל הוי לאמצע ע"ש, ולענ"ד נראה לחלק דהתם לקמן מיירי שנשתתפו מרצונם שכל עסקיהם יהיו בשותפות, ונשתעבדו בגופם וידיהם שכל מעשיהם יהיו בשותפות, ומשו"ה גם הגבהת מציאה וגניבה כיון דצריך להתעסק בזה והעסק הלא שייך לשותפות, משא"כ הכא דמיירי באחים שהם שותפים בתפוסת הבית, אבל מעצמם לא התקשרו בקשר השותפות, ולית כאן שעבוד הגוף והידים, רק הממון שירשו הוא לשותפות, ולכן רק כל הרווחים הבאים מכח ממון תפוסת הבית הוי רק לשותפות, אבל מה שייך רווחים צדדיים כמו מציאה לזה, והגע עצמך שותפים שלא נשתתפו כ"א בעסק מיוחד, פשוט הוא דרווחים הבאים מעסקים אחרים אין שייך לשותפות, כיון שלא נשתעבדו סתם בכל הפעולות, וה"נ רק ממון מתפוסת הבית הוי לשותפות ולא רווחים אחרים, ושוב ראיתי בתשובת חת"ס שמחלק נמי מטעמים אחרים בין שותפים ממש לבין אחרים בתפוסת הבית מטעם אחר ע"ש בחחו"מ סי' מ"ז:
וגדולה מזה היה נ"ל שאפי' בשותפים ממש, דוקא גניבה וגזילה שייך לשותפות, מפני שזהו עסק הנצרך שיהוי זמן והתעסקות יתירה, והזמן והגוף וידים שייכים לשותפות, משא"כ מציאה שבאה ממילא בלא שום התעסקות ואיבוד זמן, ושבחא דאתי מעלמא וממילא, אינו נכנס לעסק השותפות, והיינו דהרמ"א לקמן (סי' קע"ו) לא זכר כ"א גניבה וגזילה, ומציאה לא זכר כלל דהוי לאמצע, ולפ"ז י"ל דבגניבה וגזילה אפשר שגם באחין הוי לשותפות, אלא הכא דמיירי במציאה משו"ה הוי לעצמו, ואפי' בשותפים ממש הוי נמי לעצמו, אלא דבירושלמי (ב"ב פ' מי שמת) משמע דאין לחלק בזה וכמ"ש הש"ך, דהכי איתא התם דחד בר נש איתעביד סופר ורצו אחליו לחלוק עמו בשכר שבא מן הספרות, והשיב ע"ז ר' אמי אילו היה מצא מציאה היינו אומרים דלעצמו והרי עכשיו השכר שמרויח הוי כמציאה ע"ש. ולמה שכתבתי מה ראיה ממציאה הבאה ממילא לשכר הספרות הבא על ידי התעסקות ושיהו יתירה, אלא ודאי דאין לחלק בזה ודו"ק היטב: