חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן סא
סעיף ד' בקצוה"ח סק"ג בסוה"ד הביא בשם אחיו ליישב דברי הרמב"ם בדין דצנועין היאך מהני החילול של הצנועין הא הוי דבר שאינו ברשותם ותי' עפמ"ש התוס' (ב"ק דס"ט) למה לא יהיו יכולים לחלל נטב רבעי אפי' שאינו שלו כיון דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו, ובקדושין (דף נ"ו) פירשו משום דזכייה מטעם שליחות הוא דהוי כמו שליח ובהאי דצנועין ליכא למימר. הכי שהרי הגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן מה שבידם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים, וכיון דאיהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצו עבדי ע"כ, ושיטת הרמב"ם הוא דהצנועים היו עושים כן בשנת השמיטה גופא, וכיון דשביעית הפקר הוא וזכו בהם המלקטים והיו יכולים לתקן מה שבידם, גם הבעלים יכולים לחלל מה שביד המלקטים משום דזכין לאדם שלא בפניו ע"ש, ותיתי לי שבחבורי לב"ק בסוגיא הזאת כתבתי נמי כזה ליישב קושית הפנ"י על הרמב"ם, דלמה שהוכיחו התוס' שם דבע"כ הך דצנועין מיירי בשאר שני שבוע דאי בשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולים לחלל, והקשה דא"כ לשיטת הרמב"ם דמפרש ההוא דצנועין דוקא בשביעית יקשה קושית התוס', ויישבתי נמי דהוי מטעם זכות, וגם בתוס' רעק"א על משניות (פ"ה ממעשר שני) הביא קושית הרמב"ן על הרמב"ם היאך פסק כהך דצנועין והא קיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינם יכולים להקדישו, ותירץ נמי כעין זה דהכא הוה משום זכות עיי"ש שכתב כן לדבר נכון. ואכן לענ"ד יש לפקפק בזה הרבה, דהנה בלא"ה קשה לשיטת הרמב"ם דהך דצנועין קאי בשביעית, א"כ איך קאמר אביי התם בסוגיא דהוה אמינא צנועין אית להו דר' דוסא ומה בגנב עבדו תקנתא וכו', אמאי קרי לי' גנב כיון דבשביעית קיימא שא' הוא הפקר לכל, וכבר ישב על מדוכה זו הפנ"י ונשאר בתימא, ולכן נ"ל דרך אחר בזה, דהנה התוס' אם שזכרו ששביעית נוהג בכרם רבעי, לא כתבו כן בהחלט לדבר ברור, רק כתבו בלשון כזה, אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע כו', דללשון זה משמע דספוקי מספקא להו בדין זה, והראיה שהביאו אינה ראיה כלל כמ"ש מהר"ם לובלין בפירושו דה"ק רשב"ג בשביעית שכל פירות חולין הם הפקר לכל ויסברו העולם שגם כרם זה חולין ולא ידעון שהוא רבעי ויאכלו בלא פדיון לכך מציינין אותו אבל לעולם אימא לך שאין שביעית נוהג בו אלא שהעולם יסברו שהוא חולין, יעו"ש שכתב שבאמת אין זה ראיה לדינא רק משמעות בעלמא, ומדלא הביאו התוס' ראיה אחרת מכלל דמקור, אחר אין לדין זה להורות שיהיה נוהג שביעית בכרם רבעי דהו"ל למיתי ראיה ברורה ולא ללמוד מסוגיא דהתם שאין משם ראי' מכרחת רק משמעות בעלמא, ולכן אף בראיה קלה אפשר להכריע הכף להיפך ולומר שאין שביעית נוהג בכרם רבעי, וכ"ש שלענ"ד יש ראיות נכונות לזה, חדא דיש להוכיח כן מהרמב"ם גופא, דהנה מקור הספק שמאיזה צד יש להסתפק בכרם רבעי אי נוהג בו שביעית הוא מחמת דכרם רבעי הוא ממון גבוה והוא בהקדש ובהקדש גופא מספקא לן נמי כדאיתא בתוס' (מנחות דפ"ד) לחד תירוצא דשדך ונזירך בא למעט הקדש, ולישנא קמא סובר דלא בא למעוטי הקדש ע"ש, או הספק הוא דלכם האמור בשביעית בא למעט עכו"ם והקדש או לא, וכאשר נדע הדין בהקדש אז ממילא ידעינן הדין נמי בכרם רבעי, דספק אחר אין בכרם רבעי זולת מה שדומה להקדש, והנה מן הרמב"ם אפשר להוכיח דס"ל דלכם בא למעוטי, הקדש, דידוע שיטת הרמב"ם (פ"ד מהלכות שמיטה) דעכו"ם שקנה קרקע בא"י אין נוהג בו קדושת שביעית, ואף שהמבי"ט ומוהרי"ט והכו"פ הרעישו בזה על הרמב"ם. מ"מ איהו הלא סובר כן, והב"י ואחריו הגאון מלבי"ם ז"ל בספרי התוה"מ (פ' בהר) כתבו מקור לזה מדכתיב והיתה שבת הארץ לכם, לכם למעוטי עכו"ם, וכיון שהרמב"ם נדע דסובר דדיש עכו"ם פטור ממילא שגם בהקדש נוהג דנמעט ג"כ מלכם ולא הקדש, וכן הוא במנחת (מצוה ש"ל) דזה בזה תליא, וכמו שממעט עכו"ם ממעט נמי הקדש, וכיון שידעינן דלהרמב"ם בהקדש אינו נוהג, הוה"ד בכרם רבעי נמי כיון שגם הוא ממון גבוה הוא ומיקרי קדש:
ואפי' אם נחלק בין כרם רבעי להקדש, נ"ל מסוגיא דב"ק גופא ראיות ע"ז שאין שביעית בכרם רבעי, חדא דמאי אמר אביי דהו"א דר' דוסא לית לי' דצנועין דבעניים עבדו תקנתא ולא בגנב, וא"כ בע"כ קסבר דהך דצנועין מיירי בשאר שני שבוע, דאילו בשביעית לא הוי גנב, וא"כ יקשה מנ"ל באמת לאביי להוכיח מזה דדינא דצנועין הוא מן הדין ולא מצד התקנה, דאי מצד התקנה לא היה ר' דוסא סובר כוותייהו, ודילמא הצנועין מיירי בשביעית שאז לא הוי גנב, ושפיר ר' דוסא אית ליה דצנועין והכל מצד התקנה, אלא ודאי מוכח שגם בשביעית לא הוי הפקר ובכ"מ הוי גנב, ואין לומר דאכתי אמאי הוי גנב דהא הם אינם יודעים שזה כרם רבעי ויסברו דחולין גמורים הם שהפקר הוא בשביעית, י"ל דהא הפנ"י הכריח שבע"כ הצנועין היו מציינין ג"כ ואח"כ היו מחללין, א"כ ידוע שזה כרם רבעי ושפיר הוי גנב, ונדחה בזה דברי המהר"ם לובלין שהבאתי לעיל, ועוד נ"ל להביא ראיה, דהנה הש"ס מקשה ממתני' דצנועין רק על ר' יוחנן דס"ל שגם דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש הא לשיטת הרמב"ם דמיירי הך דצנועין בשביעית דוקא, א"כ אי נימא דהוי הפקר והוא של הזוכה ואינו של בעלים הראשונים עוד, א"כ הוי לגבי בעלים הראשונים אינו שלו, עדיפא הו"ל לאקשויי דהיאך יכולים לחלל הא הוי אינו שלו, וקושיא הזאת לא יהיה דוקא לר' יוחנן אלא אליבא דכו"ע דבאינו שלו כו"ע מודים דאינו יכול להקדיש, ועוד דמאי משני דכל המתלקט אמרי, דבשלמא אם הקושיא הוא מאינו ברשותו שייך שפיר תי' הזה דכל המתלקט, דעכשיו הוא החילול ברשותו, אבל לשיטת הרמב"ם דהקושיא הוא מאינו שלו נמי מאי מהני אם מחלל במחובר כיון שאינו שלו והוי הפקר, אלא ודאי שגם בשביעית גופא לא הוי הפקר לשיטת הרמב"ם וכנ"ל, ואחרי שהוכחנו דהרמב"ם סובר שאין שביעית נוהג בכרם רבעי ממילא יפלו הקושיות שהקשו עליו, קושית התוס' דהיאך יכול לחלל ודאי דלא קשה, דהא לדידי' גם בשביעית לא הוי הפקר, וקושיא השניה היאך קרי אביי להזוכים גנב נמי יתורץ, דאיה"נ שהוי גנב אפי' בשביעית, וממילא נסתר תי' קצוה"ח ורעק"א שהבאתי דלהכי ס"ל דצנועים יכולים לחלל הוא מטעם זכות, דכיון שהוי הפקר והם בעצמם יכולים לחלל מצו למשווי שליח, דלפמ"ש שגם בשביעית לא הוי הפקר א"כ גם הזוכים עצמם אינם יכולים לחלל דגזל הוא בידם, והדרן לדינא דלא מצו משוו שליח, ובחבורי לב"ק כתבתי ביתר ביאור דברי הרמב"ם וליישבו גם מקושית הרמב"ן פי שם מקומו:
סעיף ה' במחבר שטר שכתוב בו שיפרע ההוצאות על הכפל אסמכתא הוא ואינו גובה, וכתבו הסמ"ע והש"ך דוקא בכה"ג דגזים שקיבל עליו עד הכפל הוי אסמכתא אבל בקיבל לשלם ההוצאה לבד לא הוי אסמכתא כיון שמחייב את עצמו במה שהפסידו והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לקמן (סי' ר"ז), והנה הב"י הביא בשם תשובת הרשב"א בשטר שכתוב בו דאם לא יפרע לו לזמן פלוני שיתן לו כל הוצאה והפסד שיבוא לו מחמת זה החוב ותובע המלוה שהיה לו סחורה מזומנת לקנות שהיה בה ריוח ומחמת שלא פרעו הפסיד והשיב הרשב"א שאינו חייב, וכתב בד"מ ע"ז ובודאי טעמו של הרשב"א משום דהוי אסמכתא, וצ"ע דלא הוי אסמכתא אלא בדברי קנס שמשלם לו מה שאינו חייב לו, אבל כאן שמפסידו לא הוי אסמכתא ודמי לאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דחייב לשלם לו, וכתב ע"ז הב"ח ולפענ"ד דלא דמי ההיא דאס אוביר ולא אעביד להך דהיתה סחורה מזומנת לקנות, דבאוביר ולא אעביד ההפסד מזומן אבל מניעת הריוח בסחורה איתא בירושלמי המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת וגרע מגרמא בנזקין דפטור ותו דמי ערב בדבר שהיה ריוח בודאי דלמא אף אם היה מגיע הפסד עכ"ד, והסכים לזה הש"ך, אלא שבס' שער המשפט הרעיש על הב"ח, דהא אף באם אוביר ולא אעביד הוי מניעת הריוח וכמבטל כיסו של חבירו דמיא, דהא מזה הוכיח בירושלמי (ס"פ המקבל) דהמבטל כיסו של חבירו פטור מדלא חייבו במתני' אלא מפני שכך כתבו לו אבל בסתם פטור והביאו הרא"ש בפ' כיצד הרגל והוכיח מזה דנועל ביתו של חבירו דקיימא לאגרא דפטור דהוי כמבטל כיסו של חבירו כמ"ש הטור והרמ"א לקמן (סי' שס"ג) וכ"כ הנ"י בפ' המקבל דאם אוביר ולא אעביד אינו חייב מדינא משום דהוי כמבטל כיסו של חבירו ואינו חייב אלא מפני שכך כתב לו, אלמא דאף היני דלא הוי אלא מניעת הריוח ומבטל כיסו של חבירו חייב כשכך כתב לו דלא הוי אסמכתא כיון דלא גזים ואדם יכול לחייב את עצמו בשטר אף בדבר שאינו חייב וכו' ע"ש שהאריך בזה, ולענ"ד נראה דחילוקו של הב"ח אמת נכון וברור ואין בטענת הללו כדי להזיז מחילוקו זיז כל שהוא. דמה דפשיטא להו דבאם אוביר ולא אעביד אין חייב מדינא, לענ"ד בזה גופא יהיה הדין להיפך, דלדידן דקיי"ל דדיינינן דינא דגרמי ודאי דצריך לשלם בעד ההיזק שגרם לבעל השדה במה שהובירה, ויש להביא ראיה ע"ז מן התוס' (ב"מ דע"ז) בד"ה אין להם זה על זה אלא תרעומת, הקשו דלמאי דקיי"ל דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל אפי' לא הלכו ותי' דהלכו לאו דוקא ואם לא ימצאו להשכיר עצמן איה"נ דמשלם להם אפי' לא הלכו ע"ש ולפ"ז ה"נ דמיא ממש להך דהפועלים שביטלם ממלאכתו, דמ"ש שהוביר השדה או הוביר הפועלים, והן אמנם דבקצוה"ח לקמן (סי' של"ג) דחה לדברי התוס', דמה בכך שנתבטלו על ידו, הא דינא דגרמי לא הוי כ"א במקום שמפסיד את חבירו מן הקרן ע"י גרמתו, אבל מקום שהיה יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור, וכטענת השער המשפט, משום דדמיא למבטל כיסו של חבירו דפטור וכן נועל חנותו עטור, ולזה אפי' אם הפועלים מצאו אמש מקום להשתכר והיום לא מצאו נמי אין בו משום מזיק כיון דאינו אלא כנועל חנותו ע"ש שהביא ראיה לדבריו מתשובת מהר"ם בר ברוך שכתב להדיא דבמניעת הריוח לא שייך דינא דגרמי, ויסודו נמי מהירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור ע"ש, ואם כי הדבר נפתח בגדולים שגם הרשב"א והנמוק"י הביאו להירושלמי הזה להוכיח מיני' דבכה"ג שאין בו כ"א מניעת הריוח לא שייך בו דינא דגרמי, בכ"ז האמת יורה דרכו, דמי שמעיין בירושלמי גופא ימצא מפורש ההיפוך, דז"ל הירושלמי (פ' איזהו נשך ה"ג) הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו עכ"ל, הרי להדיא דהירושלמי מחלק בהנך תלתא דינים ובמבטל כיסו פשיטא לו דפטור, ובמבטל שדה פשיטא לו דחייב. ובמבטל ספינה וחנות מיבעי ליה, וטעמא דכל הנהו חילוקים מבואר בפ"מ שם, דמבטל כיסו כיון שאינו אלא גרמא וספק ריוח דמי יימר דהוי רווחא, משו"ה פטור, ואמנם במבטל שדה כיון דבשדה הריוח מצוי הוא וידוע והוה כמאבד נכסי חבירו בידים משו"ה פשיטא דחייב לשלם, ובספינה וחנות מספקא לי' מי אמרינן דהואיל ועשויין להשתכר ומצוי בהם הריוח, כשדה דמיין, או דלמא הואיל וגם ההיזק מצוי בהם ביותר מן השדה, למבטל כיסו דמי דג"כ אינו ידוע אם היה מרויח בזו הסחורה שקנה ע"ש. ולפ"ז לבד שלא יקשה מהירושלמי דמבטל כיסו על הב"ח, אדרבה שם מפורש להדיא חלוקו של הב"מ, דהא ע"כ לא פטר הירושלמי כ"א במבטל כיסו משום דכיון דלסחורה הוא מי יימר דאיכא רווחא, אבל במבטל שדה הרי מפורש שם דבאמת חייב, ואפ' כמונע רק רווחא ומשום דהוה כמאבד בידים, ומוהר"ם בר ברוך שפיר הוכיח מהירושלמי דבמניעת ריוח לא דיינינן דינא דגרמי והיינו בגוונא דמבטל כיסו דלא הוה ריוח ודאי, אבל בודאי ריוח כמו בהוברת השדה גם הוא יסבור דחייב דהוה כמאבד בידים, ועיין בקצוה"ח לקמן (סי' ש') הביא בשם החו"י להקשות על הירושלמי דמבטל כיסו מהא דקיי"ל דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב, ולמה לא נימא דהוה כמבטל כיסו ע"ש, ולמ"ש לק"מ דחצר דקיימא לאגרא דומה ממש למבטל שדה דבאמת חייב גם לירושלמי, וסרה אפוא קושית הד"מ על הרשב"א מהא דאם אוביר ולא אעביד וכחילוקו של הב"ח, דבאם אוביר אין זה אסמכתא כיון דחייב מדינא משום מזיק, משא"כ בהך דתשובת הרשב"א שתובע מניעת הריוח שהיה בא לו ממסחרו, בזה מדינא אין לחייבו מטעם מזיק כיון דאין הריוח ברור, ולכן אפי' כתב מפורש בשטר את ההתחייבות נמי לא מהני משום דהוי אסמכתא:
והן אמנם דלכאורה יש ראיה חזקה להנמוק"י דגם באם אוביר ולא אעביד אינו חייב מדינא. דהא במתני' (ב"מ דק"ג) נאמר דהמקבל שדה והובירה חייב שכך כותב לו אנא וכו' ומשמע דטעמא דכותב לו, הא בלא"ה לא, דאילו למה שכתבתי תיפוק לי' דמדינא חייב כיון דהוי כמאבד בידים, ואפי' למה שכתבו התוס' שם וכל הפוסקים דלאו דוקא כותב אלא אעפ"י שלא כתב כמאן דכתב דמי ע"ש, הוי נמי עיקר החיוב מטעם הכתיבה, דהא הסמ"ע לקמן (סי' שכ"ח) פי' הטעם דאמרינן כן דלא כתב כמאן דכתב דמי, דכיון דרגילין לכתוב כן כל המקבל סתם על דעת המנהג מקבל ע"ש, ומשמע דבמקום דלא נהיגי כלל לכתוב פטור ואמאי לחייב מטעם מזיק וכסברת הירושלמי, וביותר תמוה דבירושלמי גופא (פ' המקבל) כתב לטעם שכך כותב לו, ומשמע דדוקא מטעם הכתיבה חייב ולא מדינא, וכיון שכן מוכח מכאן באמת דכתיבה מיהא מהני אפי' בדבר שאינו חייב מדינא ולא הוי אסמכתא וכהוכחת השער המשפט, ויקשה מכאן על הרשב"א בתשובה דלעיל שפוטר בכותב מטעם אסמכתא, אכן הרשב"א לשיטתו גם זה לא קשה מידי, דהרשב"א בחדושיו כתב באמת דהך טעמא שכך כותב, לא שכותב באמת, אלא שחייב כאילו כתבו, ואפי' במקומות שלא כתבו מעולם ללשון זה נמי חייב כאילו כתבו, והך שכך כותב דקאמר במתני' פי' דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו כתבו ע"ש, ולפ"ז אדרבה מוכח מהתם דבאם אוביר חייב מדינא מטעם מזיק ולא מטעם הכתיבה, אבל במה שאינו חייב מדינא כמו במניעת ריוח, גם הכתיבה לא מהני מטעם אסמכתא וכהרשב"א, ועיין בשמ"ק פ' המקבל שהביא בשם רב האי גאון נמי כהרשב"א, ודלא כהבנת הסמ"ע דלהכי אמרי' דלא כתב כמאן דכתב דמי משום דרובן כתבי וכנ"ל, אבל במקום דלא נהיגי למיכתב פטור, אלא ודאי אפי' באתרא דלא כתבי כלל נמי חייב מדינא:
ולכאורה יש לעיין דלמה שכתבתי א"כ מאי אמר התם בהמקבל דר"מ היה דורש לשון הדיוט, הא אפי' לא היה בזה שום לשון ואפי' דהדיוט, ולא התנה עמו כלל דאם עביר ישלם נמי ראוי להתחייב, דלמה שכתבתי דהחיוב הוא מטעם גרמי אפי' כשלא התנה עמו שום תנאי חייב, והן אמנם דהירושלמי מצד עצמו אתי שפיר, דהירושלמי לא הביא כלל הסוגיא דר"מ דורש לשון הדיוט, ורק על המשנה דנקיט המקבל שדה והובירה חייב שכך כותב, כתב הירושלמי דהדא אמרת מבטל שדה חבירו חייב וכו', והמשנה איה"נ שיכולין לפרש שפיר דהחיוב הוי מטעם גרמי ואפי' בלא התנה נמי, והלשון דכך כותב מפרשינן דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו כתבו, אכן לפום ש"ס דילן דטעמא דר"מ משום דדורש לשון הדיוט. משמע דהחיוב הוי מטעם הלשון ולא מטעם מזיק, אלא דיש לומר דהכוונה במה שאמרו דר"מ דורש לשון הדיוט, שאין החיוב בא מטעם הלשון משום שהתנה עמו כך' אלא שמלשון הכתב מביא ראיה שבאמת חייב כך מדינא, מדנהגו ההדיוטות לכתוב הכי מכלל דחייב לשלם לו במיטבא, אבל איה"נ שעצם החיוב בא מטעם מזיק ואפי' לא כתבו נמי, ובע"כ צ"ל הכי לדעת רב האי גאון והרשב"א א שכתבו להדיא דאפי' לא נכתב מעולם נמי דינא הכי דחייב לשלם, וכדברנו משמע בשמ"ק שם בב"מ על מה דפריך הש"ס טעמא דכתב איתא התם וז"ל תימה מנ"ל הא אדרבה אית לן למימר אע"ג דלא כתב לי' כמאן דכתב דמי כדפירשתי לעיל, ומהאי טעמא קאמר ר' יוחנן דשומטו מע"ג בניו דכמאן דכתוב לי' דמי י"ל דאע"ג דההיא דלעיל הוי כמאן ככתוב לי' דהכי משמע מדקאמר ר"מ דורש לשון הדיוט ומייתי ראיה שכך כתב לו להביא ראיה ממנו שיש לו לשלם במיטבא וכו' עכ"ל, הרי להדיא כדברנו דאין הכתיבה והלשון עושה החיוב אלא מתוך הכתב מוכח שחייב לשלם ועכ"פ הרי בררנו שדברי הרשב"א קיימים לדינא דטענת מניעת הריוח פטור מדינא, וממילא שגם כתיבה לא מהני דהוי אסמכתא, ולא דמי לאם אוביר דהתם החיוב מדינא ולא מטעם הכתיבה, וסרה קושית הד"מ והשעה"מ הנ"ל, וקם דין של תשובת הרשב"א דאפי' אם כתב והתחייב בשטר פטור משום דהוה אסמכתא, וכ"ש דהיכי שלא התנה עמו בפירוש לשלם בעד הפסד הריוח כאשר בא עובדא לידי שאחד התחייב לפרוע החוב לזמן ועבר הזמן ולא פרע ותובע המלוה הפסד הריוח שהיה יכול להרויח אם היה נותן לו בזמנו דפטור ודאי ודו"ק היטב:
סעיף ז' במחבר ראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול וכו', התומים הקשה דהא דבר שאין לו קצבה למטה אף שלמעלה יש לו קצבה חשוב נמי דבר שאינו קצוב דאינו גובה ממשעבדי, וא"כ הכא דלמטה הוי דבר שאינו קצוב היאך מהני השעבוד ע"ש, והנה מה דפשיטא לו כ"כ דדבר כזה שרק למטה אין לו קצבה חשוב נמי דבר שאינו קצוב, באמת לא דבר פשוט הוא כ"כ, ועיין בשד"ח מערכת הדל"ת אות ט"ו שהביא הרבה אחרונים החולקים ע"ז וסברי דבכה"ג חשוב דבר קצוב, ולענ"ד אפשר להוכיח כן גם מהרשב"א דידוע מ"ש הרשב"א דאם נתחייב לחבירו כך וכך לשנה ולא קצב מנין השנים אין חשוב זה דבר שאינו קצוב, וטעמא בעי למה באמת אין חשוב דבר שאינו קצוב, וכתבתי בטעמו כיון דלא לעולם יחיה האדם, ובע"כ הוא מת, אם לא למאה שנים, ימות למאה ועשרין שנין, וא"כ למעלה יש לו קצבה לתפוס השנים שאין לשום אדם להגיע להם יותר, כגון מאה וחמשים שנה, שודאי בזמנינו אי אפשר לשום אדם להגיע לזה, ואף אם למטה אין לו קצבה דהא קרוב לודאי שימות בתוך השנים הללו, ואינו ידוע מתי, באיזה שנה, בכ"ז כיון דלמעלה אפשר להקציב הקצבה שאין למעלה ממנו חשוב דבר קצוב, ואכן בעיקר קושיתו אפי' אם נניח דבכה"ג דבר שאינו קצוב חשיב, אין מקום לקושיתו, דהא ההתחייבות דמיירי הכא היינו שמתחייב בעד חובו שמגיע ממנו וכמ"ש הסמ"ע איך היה המעשה, ודבר שאינו קצוב דלא מהני הקנין היינו כשהוא מתחייב בדבר שאינו מחויב בזה קודם, ואם אך קיבל איזה הנאה מקודם מודה גם הרמב"ם דמהני וכמ"ש כל האחרונים דכל היכי דמטא הנאה להמתחייב מהני הקנין, וא"כ כ"ש דמתחייב לשלם בעד החובות שמחויב, והרי קיבל כסף מקודם ופשיטא דבכה"ג מהני גם בדבר שאינו קצוב, ועיין בחדושנו לעיל (סי' ס') מה שכתבנו מזה: