אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן ס

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן ס

סימן נט

סעיף ב' במחבר המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' לא נשתעבד להרמב"ם וכולם הקשו על הרמב"ם מהא דגיטין ד"ל אין מוציאין לאכילת פירות ושבח קרקעות מנכסים משועבדים, וקאמר עלה בגמרא ר' חנינא אומר לפי שאין קצובין, והא אכילת פירות ושבח קרקעות רק מפני תיקון העולם הוא דלא גבי אבל מדינא גבי אפי' ממשעבדי אע"ג שאינם קצובים, עיין בש"ך כאן ובאחרונים שהרבו להביא עוד קושיות על הרמב"ם, ולולי דבריהם היה נ"ל פשוט גם מסברא וגם מלשון של הרמב"ם דהא דלא מהני השעבוד בדבר שאינו קצוב, היינו כשההתחייבות בא מרצונו ונדבת לבבו, דבזה אמרי' דלא גמר ומקנה ואינו אלא מגזם בהבטחתו, משא"כ התם בגיטין שבאמת ההיזק בא ללוקח רק מפני סבת המוכר שמכר לו קרקע גזולה, וכשהוא מתחייב לפצות היזיקו שגרם לו מהיכי תיתי לומר שלא גמר ומקנה, אדרבה עלינו לומר שמשום שלא ליקריא לי' גזלנא ומזיק ניחא לו להקנות בלב שלם בכדי שלא יסבול הלוקח שום היזק על ידו. כן היה נראה לענ"ד:

ועוי"ל דדוקא בדבר שאין קצבתו ידוע גם עפ"י שומא ואומדנא, וכגון מתחייב לזון את חבירו חמש שנים, דמזונות אי אפשר לידע שומתו גם בערך, דזה תלוי לפי האדם והמצב, אדם מפונק ואיסטניס מזונותיו מרובין, וחולה צריך למזונות הרבה יותר מאדם ברי, ורפואה שאין לו קצבה הוי נמי בכלל מזונות, ולכן אי אפשר לידע שומתו גם בערך, דמי יודע אולי במשך הזה יחלה ויצטרך לרפואות, משא"כ פירות השדה נהי דאין קצבה מדויקת ע"ז, אבל בכל זה אפשר לידע השומא בערך, דדבר המצוי הוא שפירות מכל השנים שווים הם כמעט, ובנקל אפשר לשער כמה כזאת תוכל להוציא פירות, ומשו"ה מיקרי דבר קצוב ושני התירוצים הללו אפשר ללמוד מלשון הרמב"ם (פי"א מהלכות מכירה) וז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אעפ"י שקנו מידו לא משתעבד שזו כמו מתנה הוא ואין כאן דבר ידוע וקצוב ומצוי שנתנו במתנה עכ"ל, ואינו מובן הלשון שכתב כמו מתנה וגם מה שכתב שאין כאן דבר ידוע ומצוי, ולמה שכתבתי נתכוון בזה לשני התירוצים, דבמה שכתב דהוה כמו מתנה, נתכוון לתי' הראשון דדוקא בדין דחייב אני לך ליזון, דהחיוב בא מרצונו הטוב והוי זה כמו מתנה שבא מרצונו, בזה הוא דאמרינן דאינו יכול להתחייב, משא"כ היכי שהחיוב בא משום שרוצה לפצות לו ההיזק שגרם לו, אמרינן דודאי גמר ומקנה, ובמה שכתב ואין כאן דבר ידוע ומצוי, נתכוון לתי' השני דבדבר כזה ששומתו ידוע ומצוי הוא להיות תמיד בשוה, שעי"ז אפשר לשער בנקל כמה הוא, מיקרי דבר קצוב, ובתירוצים הללו יתורצו רוב הקושיות שהקשו על שיטת הרמב"ם עיין בדבריהם דוק ותמצא כי נכון הוא:

שוב הרעישו על הרמב"ם ממתני' דכתובות (ר"פ הנושא) בנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה דקאמר התם דאפי' ממשעבדי גביא, והיה אפשר ליישב עפמ"ש הריב"ש דהנך כולהו, דבר שלא בא לעולם, דבר שאינו ברשותו, דבר שאין מסוים, ודבר שאינו קצוב כולם מסוג אחד הם, ומה דמהני באחד מהני נמי בכולהו ע"ש, ועפ"י דברי הריב"ש הללו יישבתי מה שהקשה הרמב"ן והר"ן בפ' עשרה יוחסין על הרמב"ם מהא דאמרינן התם ובב"ב פ' יש נוחלין יכיר למה לי הא אי בעי הוה יהיב במתנה ומשני בנכסים שנפלו אח"כ ופריך היניחא לרבנן אבל לר"א דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מאי איכא למימר, ומאי קושיא הא אף לר"מ לא מצי יהיב נכסים שנפלו לו אח"כ דהא הוי דבר שאין לו קצבה ע"ש, ולמ"ש ניחא דלר"א כיון דסובר אדם מקנה דשלב"ל ממילא גם דבר שאינו קצוב נמי מהני, ולפ"ז היה אפשר לדון ולומר דכמו דבמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר הבא לעולם מהני הקנין, וכמ"ש הרמ"א לקמן (סי' ר"ט) ה"נ בדבר שאינו קצוב דלא מהני הקנין היינו דוקא כשאינו מקנה כ"א הדבר שאינו קצוב לחוד, אבל כשמצרף אותו עם דבר שמועיל קנין לגבי' מיגו דמהני לזה מהני לדבר שאינו קצוב נמי, וא"כ במתני' דכתובות, דהחיוב שמתחייב אינו להבת, אלא שמתחייב להאשה שיזון את בתה וכמ"ש התם הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה, ולהאשה הרי הוא מתחייב עוד בהרבה חיובים שבינו לבינה, ומיגו דמהני הקנין לגבי שארי חיובים, מהני נמי לענין חיוב מזונות הבת, אכן שוב ראיתי דעל הרמב"ם אי אפשר לתרץ הכי, דהא מקור הדין של הרמ"א הנ"ל תלוי במחלוקת דקני את וחמור, ולמ"ד התם דקני לכולה, ה"נ מהני כאן הקנין אפי' לגבי אותו הדבר שאינו מועיל הקנין וכמבואר במרדכי, וא"כ הרמב"ם דסובר בקני את וחמור דלא קנה אלא מחצה וכמבואר לקמן (סי' ק"י) ממילא דסובר נמי במקנה דשלב"ל עם דבר הבא לעולם דלא מהני הקנין להדבר שלא בא לעולם:

והיה אפשר עוד לתרץ דבמקום שהמקנה רוצה לקנות נמי מהנקנה כמו בהך דכתובות שהאשה נמי מתחייבת להבעל בשעבודה, מהני נמי דבר שאינו קצוב, דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ וכמ"ש הרמ"א לקמן (סי' ר"ט) לגבי דשלב"ל דמהני בכה"ג ע"ש בסמ"ע, אכן באמת גם זה אי אפשר לומר, דלענ"ד סברת הרמ"א אין שייך כ"א כשהדבר שרוצה לקנות הוי נמי מהדברים שאין מועיל הקנין לגבייהו, ושניהם הוו דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו קצוב, שבזה אמרינן שפיר דאגב שרוצה שהקנין של חבירו יועיל, דהוה נמי מדברים שאין מועיל הקנין, מקנה לו נמי דשלב"ל שלו, אבל כשהדבר שרוצה לקנות מחבירו הוי דבר הבא לעולם, לא מהני סברא זה ודלא כמ"ש החת"ס להיפך ע"ש, וכבר הארכתי בזה בחבורנו בכמה מקומות וגם לקמן (סי' ס"ו) נכתוב מזה, ומלבד זה הא הרמב"ם לא ס"ל כלל להך דינא וכמ"ש בהלכות שותפין דשנים שנשתתפו והתנו שכל מה שירוויח יהיה בשותפות לא מהני דהוי דשלב"ל, הרי להדיא שאפי' במקום שרוצה לקנות נמי לא מהני הקנין והרמ"א גופי' ציין שם לעיין בסי' קע"ו דיש חולקין בזה, והוא דעת הרמב"ם דשותפין הנ"ל והנה ראיתי בספרי האחרונים שהעלו דבמקום שהמקנה מקבל הנאה ורוצה לקנות מהני בדבר שאינו קצוב, ומכאן יהיה לדבריהם תשובה, דהא מרא דהאי דינא דבדבר שאינו קצוב לא מהני הקנין הוא הרמב"ם, ואיהו הא סובר שאפי' בכה"ג אינו מועיל וכמו שביארתי ונ"ל ליישב דהא דאמרינן דאין מקנה דבר שאינו קצוב היינו דוקא כשמקנה לאדם מעלמא, משא"כ אם מקנה לאשתו שדעתו קרובה לגבה מקנה לה שפיר וכדאמרינן כה"ג לגבי המזכה לעובר דלא קנה, דאם הקונה היה בנו קנה, מתוך שדעתו קרובה לגבי' וכמבואר (ב"ב דקע"ב), ובזה מיושב נמי סתירת דברי הרמב"ם, דשם בהלכות מכירה כתב דלדבר שאינו קצוב לא מהני הקנין, ואילו בהלכות אישות (פרק כ"ג) כתב דבפוסק לאשתו לזון את בתה אם בשעת קדושין לא בעינן גם קנין ולאחר קדושין בעינן קנין הא קנין מהני, ולדברנו יבואר היטב דבאשתו שאני מתוך שדעתו קרובה לגבה מועיל הקנין ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך, ואחר זמן רב שכתבתי זאת ראיתי בשד"ח מערכת דל"ת הביא בשם המבי"ט דלגבי אשתו מהני, וחדאי נפשאי שכוונתי מדעתי לדעת גדול דכוותי':

שם בש"ך סק"י הביא פרש"י (גיטין דנ"א) דמזונות לחמש שנים כיון דיש קצבה בשנים הוי דבר הקצוב, והקשה ע"ז מסוגיא (כתובות דנ"ט) דמבואר שם דמזונות של זמן קצוב נמי לא קייץ, דהא קאמר התם דמזונות לא תקנו תחת מעשה ידיה דמזונות לא קייץ ומעשה ידיה קייץ, וע"כ דאפי' מזונות של כל שבוע לא קייץ, דאי משום דלא קייץ כמה זמן יתחייב לה מזזנות, א"כ מעשה ידיה נמי לא קיץ, ובפשוטו נ"ל ליישב דהא דאמרינן התם דמזונות לא קיץ, אין הכוונה כמו שהבינו הראשונים, דאי אפשר לעמוד על שומתו, דודאי כיון שזמנו וב אפשר לעמוד על שומתו, וחששא דיוקרא וזולא לית לי' לרש"י, אלא הכוונה דלא קייץ שיעורו ע"פ חז"ל כמו שקצבו שיעור דמעה כסף, שחז"ל קצבו שיעורו, ובמזונות לא נתנו שיעור קצוב. אלא צריך שומא לישום לפי ערך של האיש ולכבודו יתן מזונות, ולכן התם שפיר קאמר דלא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, כ"א המעה כסף הוא תחת מעשה ידיה, דכמו מעשה ידיה קצבתה הוקצב ע"י חז"ל במשנה כמה היא עושה, משו"ה תקנו זה תחת מעה כסף דהוי נמי קצבה ידוע, משא"כ הכא לענין טריפה ממשעבדי דלא בעינן רק שיהיה אפשרי לעמוד על שומתו כדי שידעון הלקוחות להזהר מלקנות, פשוט שלענין זה גם מזונות של זמן קצוב מיקרי קייץ כיון דאפשר לעמוד על שומתו וזה ברור:

ועוי"ל דהנה בלא"ה צריך להבין מ"ש הש"ס בכתובות התם דמזונות לא קייץ, הא באמת מצינו קצבה גם במזונות וכדתנן (כתובות דס"ד ע"ב) המשרה אשתו ע"י שליש לא יפחות לה וכו', ואי דבמכובד הכל לפי כבודו, גם גבי מעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ומצאתי בשמ"ק שם שהקשה כן בשם הריטב"א ותירץ דהקצבה הוא רק במשרה ע"י שליש משא"כ באוכלת על שולחנו אוכלת עמו בשוה לפי ערכו ע"ש, ולפ"ז באמת גם במזונות יש לה קצבה ידוע, רק כשאוכלת עמו הוא דאינו רשאי לפחותה עמה שהוא אוכל בעצמו דעולה עמו, ולכן בכתובות דדיינינן התם לענין תקנת מעשה ידיו קאמר שפיר דלא נוכל לומר שהיא תחת מזונות כיון דברוב הפעמים אין קצבה למזונות וכגון כשאוכלת עמו, משא"כ לענין טריפה מבע"ח פשיטא שאין יכולים לטרוף מהם יותר מהקצבה הקצובה דדוקא משלו הוא דמחויב לוותר ולתת לה יותר כשאוכלת עמו אבל לטרוף ממשעבדי אינה רשאה לטרוף כ"א כפחות שבקצבה, וזה דבר קצוב הוא, ולכן יכולים הלקוחות להזהר ולהניח מנכסיו כפחות שבקצבה וד'"ק:

שם בש"ך ס"ק י"ב הביא דמ"ש הרמב"ם קנו מידו היינו דמפרש דמה שמוקי הש"ס בשקנו מידו, משום דקנין אלים טפי מכתיבה, ובכתיבה לא מהני משום דהוי דבר שאינו קצוב ורק קנין דאלים טפי מהני אפי' בכה"ג, אבל לפרש"י התם קנין לא אלים מכתיבה כו' ע"ש, ומפני שלענ"ד נראה שגם רש"י סובר הטעם דקנין עדיף מכתיבה, וגם הא דכתיבה לא מהני התם הוי מטעם אחר ולא מפני שאינם קצובים מוכרח אני להאריך בביאור דברי רש"י, הנה בסוגיא דגיטין (דף נ"א) פריך בגמרא ממתני' דכתובות מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין וכו', ופרש"י דלעולא פריך, ועלה משני הש"ס הב"ע בשקנו מידו, ופרש"י דסתם קנין לכתיבה עומד, והריטב"א בחדושיו שם הקשה על מה שכתב רש"י דהקושיא הוא לעולא, דכיון דקייצי חמשה שנים אע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי כר' חנינא, ומאי קושיא דילמא בדכתב לה איורו, וכ"ש דקשה למאי דמשני בשקנו מידו, ומשום דסתם קנין לכתיבה עומד, וא"כ למאי איצטריך לאוקמי בשקנו מידו ולא מוקי לה בדכתב לה, ובפנ"י כתב ליישב דעת רש"י דהא משנה זאת מוקמינן לה בכתובות (דק"א ע"א) בשטרי פסיקתא דדברים הללו לא ניתן ליכתב, ומפרש"י שם משמע דכיון דלא ניתן לכתוב אפי' אם נכתב מדעת שניהם נמי אין דין שטר עליו ולא גבי ממשעבדי, ומשו"ה לא מצי לאוקמי בגיטין בדכתב לה, כיון דכתיבה לא מהני לגבות ממשעבדי בשטרי פסיקתא לשיטת רש"י, ומשו"ה הוכרח לאוקמי בשקנו מידו, דבזה ניתן ליכתב, כיון דסתם קנין לכתיבה עומד ושפיר גבי ממשעבדי פ"ש היטב, והנה מה דפשיטא לי' בשיטת רש"י לומר ברור דבשטרי פסיקתא כיון דלא ניתן ליכתב משו"ה אף אם נכתב אין דין שטר עליו לגבות בו ממשעבדי. לדידי מספקא טובא, והראב"ד סובר ממש להיפך בכוונת רש"י וכמו שאבאר. דהנה בכתובות שם א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתן ליכתב או לא ניתנו ליכתב, ופרש"י אם באו להחתום עדים בדבר נתנו חכמים כתיבה לדבר או דלא ניתן ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי, וכיון דליכא קנין לא משעבדי נכסי עכ"ל, ומשמע לכאורה מרש"י כהפנ"י, דאפי' אם שניהם רוצים להחתום נמי אסור, כיון דעי"ז יגבו ממשעבדי ושורת הדין דכיון דליכא קנין לא משעבדי, והנה ז"ל הרמב"ם (פ"ו מהלכות זכייה) ודברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשטר עד שיטרוף בכך עכ"ל, ומלשון אינו כשטר משמע שאפי' אם כתב הפסיקה בשטר נמי לא מהני לגבות על ידו כשאר שטר, דאי בלא כתב פשיטא דאינו כשטר, ואמנם הראב"ד בהשגות שם הוכיח מזה דהרמב"ם לא יוכל לפרש כפרש"י דהבעיא הוא אם ניתנו לגבות או לא היינו אם שניהם רוצים לכתוב שטר אם מותר זה, דהא כיון דלדידי' אפי' אם כתב הפסיקה בשטר נמי אינו גובה, א"כ ודאי דמותר לכתוב כיון דסוף סוף לא מגבינן על ידו, דאילו לפרש"י דאסור לכתוב משום שמא יגבה על ידו, א"כ מוכח שע"י שטר טורף ממשעבדי ואיך כתב אח"כ שאינו כשטר ולא מגבינן, הא טורף על ידו, א"ו שהרמב"ם יפרש פי' אחר והוא דהשאלה אי ניתן ליכתב או לא, הכי פירושו, אם אמרינן דיש לו דין שטר או אין לו דין שטר, ופשוט דלא ניתן ליכתב ואין לו דין שטר, וכן פי' המ"מ בדעת הרמב"ם, ולפ"ז יצא לנו דלדעת הראב"ד והמ"מ ברש"י ורמב"ם, הוה דעת רש"י להיפך ממ"ש הפנ"י, ושתי מחלוקות יהיה בין פרש"י לרמב"ם, דלרמב"ם אפי' אם כתב לא מהני לגבות, וממילא יהיה הדין דמותר לכתוב כששניהם רוצים, דזה בזה תליא כיון דאין בו דין שטר, מאי איכפת אם יכתוב, דסוף סוף לא מגבינן בו, ולרש"י דאסור לכתוב אפי' מדעת שניהם בכדי שלא יטרוף על ידו, מכלל דאם כתב מגבינן על ידו, וכן הבין הב"י בטור (אה"ע סי' נ"א) הרי להדיא דלדעת רבותינו מאורנו הללו נהפוך הוא דלשי' רש"י מגבי' ממשעבדי בשכתב:

אכן הטור אה"ע שם משוה דעת הרמב"ם לרש"י, והביא דעת רש"י כהפנ"י שאפי' אם שניהם רוצים אסור לכתוב כדי שלא יטרוף על ידו ממשעבדי, וכתב שכן נראה דעת הרמב"ם שכתב ודברים אלו לא ניתנו ליכתוב לפיכך אינו כשטר שיטרוף בכך ע"ש, הן אמת דמפרשי הטוב כולם בפה אחד הקשו עליו איך משוה אותם להדדי, הא לפרש"י דאסור לכתוב בכדי שלא יטרוף משמע דאם כתב טרפינן, ומלשון הרמב"ם לפיכך אינו כשטר משמע דאפי' כתב לא מגבינן, וא"כ ממילא שמותר לכתוב כנ"ל, אכן עכ"פ הרי חזינן שהטור השוה אותם אהדדי, ומה שתי' הב"ח דהא דלרש"י לא כתבינן, היינו שטר חוב שפלוני נתחייב לבנו, וזה שפיר טרפינן, אבל לכתוב דברים כהווייתן שפלוני פסק לבנו איה"נ שכותבין גם לרש"י, לא נהירא, דא"כ מאי פריך התם בש"ס למ"ד דלא ניתן ליכתב ממתני' דפקחין היו כותבין, וכן מסיפא הא מדעת שניהם כותבין, הא התם בשטרי פסיקתא מיירי, וזה איה"נ דכותבין, אע"ג דלא נעלם ממני שיש ליישב כן, דהכי יהי' הקושיא, כיון דמיירי בשטר פסיקתא דלא טרפינן על ידו ממשעבדי, א"כ אמאי אין כותבין כלל, דאין לומר דהשטר נכתב לזכרון דברים שלא יוכל לטעון פרעתי כמו שאבאר לקמן, אכן לי נראה תירוץ מרווח יותר, דהן לכאורה יש לדון בעיקר הדבר שהבינו מלשון הרמב"ם דלפיכך אינו כשטר שאפי' ע"י כתיבה לא מהני, דאם לא כתב פשיטא דאינו כשטר ומנ"ל לומר הכי הא יש לפרש כוונת הרמב"ם כן, דהוה אמינא דאפי' ע"י האמירה בלחוד נטרוף ממשעבדי, כיון דאית לי' קלא יהיה הפסיקתא גופא כמלוה בשטר דנטרוף ממשעבדי, לזה הוכיח הרמב"ם דבאמירה בלבד לא הוי כמלוה בשטר, דא"כ אמאי אסור ליכתב כיון דבלא"ה טורף ממשעבדי, ומדחזינן דאסור לכתוב לפיכך אינו כשטר, פי' שהאמירה לחוד אינו כשטר לטרוף בהן, וכן פי' באמת הרז"ה הובא בשער המלך (הלכות אישות פ"ג ה"ד), אבל באמת אם כתב הפסיקה בשטר יוכל היות שגם להרמב"ם מהני כמו לרש"י, וצדקו דברי הטור שהשוה דיעותיהם אהדדי, ותמי' לי מאוד על הראב"ד ומ"מ שהוכיחו מלשון הרמב"ם דאפי כתיבה לא מהני והוכרחו לפרש שהרמב"ם נייד מפרש"י, הא לפמ"ש לא מוכח מידי מלשון הרמב"ם, ואדרבה איך אפשר לומר שהרמב"ם מכוון לאשמעינן בלשון הזה החידוש דאפי' כתיבה לא מהני' א"כ קשה. הא בפכ"ג מהלכות אישות כתב נמי הרמב"ם דין זה והשמיט רבותא הזאת, דז"ל שם ואם פסקו בשעת קדושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתנו ליכתב ואינה טורפת במזונותיהם עכ"ל, והשמיט הרבותא דאפי' כתב לא מהני, מכלל דגם מ"ש בהלכות זכייה ומתנה, לא נתכוון לאשמעינן בזה רבותא הזאת, וכן תמי' לי על המחבר באה"ע שם שכתב דאפי' אם כתב לא מהני, והוא משום דפי' כהראב"ד ומ"מ ע"ש בט"ז, והא למ"ש לא מוכח מידי, ואדרבה מוכח מהרמב"ם להיפך וכמ"ש:

והנה אע"ג שעל הראב"ד והמ"מ קשה לי כנ"ל, מ"מ גם דברי הטור אין נוחים לי, דמאי הוצרך להביא ראיה לדבריו מלשון הרמב"ם דהלכות זכייה ומתנה, שבזה יש לומר ולפרש כפי' הראב"ד והמ"מ ודלא כרש"י, הא ביותר היה לו להביא מדברי הרמב"ם דהלכות אישות ששם לא נזכר הלשון דאינו כשטר, ושם מוכח להדיא כרש"י, ולכן נ"ל דרך אחרת לגמרי, דהנה אשתומם על המראה, הן כולם הבינו דאם נפרש הפירוש דלא ניתן ליכתב כרש"י, דאסור לכתוב, אז יהיה הדין דע"י כתיבה טרפינן, עד שמחמת זה הוכרחו דהרמב"ם נייד מפרש"י, איך נוכל כלל להעלות כן על הדעת, דאדרבה אי נימא הכי יקשה ביותר, דכיון שאמרינן דכתיבה מהני לגבות מן הדין, א"כ אכתי אמאי אין כותבין, דהא מיירי ששניהם נתרצו לכתוב, ואדם יכול לחייב עצמו כשירצה, ואמאי אסור לכתוב, דלא יוכל לטרוף ממשעבדי, הא כי טריף בדין טריף, וכבר עמד בזה בנה"מ, ולכן נ"ל ברור דגם לרש"י כתיבה לא מהני בלא קנין, דבשלמא אם היה כותב שטר חיוב שפלוני נתחייב לבנו הי' מהני, דחיוב בשטר מהני וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ג מהלכות אישות) וכן הד"מ אה"ע שם, אבל הכא דמיירי שכתב רק את הפסיקה, וכיון דהפסיקה היתה בלא קנין ולא שעבד נכסיו מה יועיל הכתיבה, אלא ודאי שורת הדין אפי' אם כתב הפסיקה נמי לא מהני, אלא דבכל זה כשיבוא שטר פסיקה לפני ב"ד שלא ידעו אם הפסיקה היתה בקנין או לא, יגבו על ידו משום דהם יחשבו שודאי היתה הפסיקה בקנין ונשתעבדו נכסיו, ומן הדין צריכים הם לחשוש לזה, דאם לא היה קנין ולא נשתעבדו נכסיו א"כ לאיזה תועלת כתב השטר, דאין לומר דהשטר נכתב לא לתועלת הגבייה, אלא לזכרון דברים בעלמא שלא יוכל לטעון פרעתי מ"ז אין צורך וכמ"ש הריטב"א הובא בשמ"ק בכתובות דכל היכי דלא מטא זימני' בלא"ה לא מהימן לטעון פרעתי, ואם הגיע הזמן אפי' כי איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה שלא היו כונסין אלא אם סלקו להם הלכך ודאי דהיה קנין והשטר נכתב לתועלת הגבייה ממשעבדי, ולכן אנו שיודעין את האמת דהפסיקה היתה שלא בקנין דאז לא מהני גם הכתיבה, ואפי' אם יכתוב אין לגבות על ידו ממשעבדי משורת הדין, אסור לכתוב פן אח"כ יבוא השטר לפני ב"ד שלא ידעון אופן הפסיקה אם בקנין היתה או לא ויטרפו על ידו ממשעבדי, וזה ברור כשמש בדעת רש"י:

ונמצא לפ"ז דאדרבה אם נפרש כרש"י דאסור לכתוב, רק אז מוכרחים לומר דכתיבה לא מהני, דאם הכתיבה מהני משורת הדין, א"כ אמאי אין כותבין, הא כי יטרוף בדין יטרוף, ודלא כמ"ש הראב"ד והמ"מ דאם אסור לכתוב שמא יגבה, אז בע"כ אמרינן דכתיבה מהני, זה אינו כמו שכתבתי. ומעתה א"צ לדחוק בפירוש הרמב"ם כמו שהבינו הם, דהרמב"ם יפרש דהפירוש לא ניתנו לגבות, היינו שאין בו דין שטר חוב אבל באמת מותר לכתוב, וא"כ יפלוג בזה על רש"י שסובר דאסור לכתוב אפי' שניהם רוצים, א"ו דס"ל בפי' הסוגיא כרש"י דאסור לכתוב, והא דכתב דלא מהני הכתיבה, היינו דמזה הטעם גופא אסור לכתוב, דאם הכתיבה היה מהני, באמת היה מותר לכתוב, דהא בדין יטרוף, אלא כיון דהכתיבה לא מהני, וא"כ מן הדין דאינו גובה, והב"ד שלא ידעון יגבו ויהיה שלא כדין, ומשו"ה אסור לכתוב, וצדקו מאוד לפ"ז דברי הטור שהשוה דעת רמב"ם ורש"י כחדא, ואדרבה עוד מלשון הרמב"ם זה גופא הביא סייעתא לדבריו, דהנה אם נפרש כפי' הראב"ד והמ"מ ברמב"ם דהפי' לא ניתן ליכתב, היינו שאין בו דין שטר חוב אבל לא מיירי אם אסור או מותר לכתוב, א"כ מאי לפיכך שייך בזה, דז"ל הרמב"ם ודברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשר לטרוף על ידו, דלשון לפיכך משמע דנלמוד זה הדין ממילא מדין דלא ניתנו לכתוב, ולדבריהם הא זהו בעצמו הדין דלא ניתנו לכתוב ולא שייך ע"ז לשון לפיכך, א"ו דיפרש כרש"י דלא ניתנו לכתוב הוה פירושו דאסור לכתוב, שמא יגבה ממשעבדי, ושמזה מוכח ממילא הדין דכתיבה לא מהני, דאם היה מהני א"כ יהא מותר לכתוב דהא כי טריף בדין טריף, וא"ש לשון לפיכך, דבאמת אין זה כדין דלא ניתן לכתוב, רק דמזה הדין דלא נכתוב, ידעינן ממילא גם לדין זה, ונמצא דלבד שלא קשה על הטור מלשון זה, אדרבה מלשון זה גופא עיקר סייעתו דיפרש כרש"י, וזה ברור, היוצא לנו מזה דלדינא אין נ"מ בין רש"י ורמב"ם דכתיבה לא מהני משורת הדין לשניהם וממילא אסור לכתוב אפי' שניהם רוצים וגם הרמב"ם סובר כן ודלא כמ"ש הט"ז באה"ע דיש פלוגתא בין הטור והמ"מ, דלהטור בדעת הרמב"ם מהני כתיבה, וכל זה גרם לו שהלך בדרכי המ"מ שהבין כן בדעת רש"י, אכן באמת גס לרש"י לא מהני כתיבה, וממילא שגם להרמב"ם לא מהני ולית מאן דפליג, ולפ"ז גם רש"י סובר דהטעם הוא משום דקנין עדיף מכתיבה אלא שמחולק עם התוס' בטעמו, דאילו לפי' התוס' העדיפות הוא משום דמעשה הקנין עדיף מכתיבה בלא קנין, ואילו לרש"י הוי הטעם דכתיבה כיון דלא ניתן ליכתב לכן אפי' כתב נמי אין דין שטר עליו שיטרוף ממשעבדי, ובע"כ שהכי הוא לפרש"י דלא מהני כתיבה לחוד דאלת"ה יקשה דלוקי הכא בשכתב לו ממש, אע"כ דגם לדידי' כתיבה לחוד לא מהני וזה ברור:

סעיף ג במחבר המחייב לזון את חבירו הנותן אומר לתת לו פירות והלה אומר מעות הדין עם המקבל, וכתב הסמ"ע הטעם דסתם לזונו משמע שיהא ניזון כרצונו בבית הניזון ויקנה לנפשו מה שירצה ע"ש, ולטעם זה משמע דלעולם הדין כן, ואפי' כשאין לו מזונות ממקום אחר והוא מוכרח ליקח מזונות בדמים, אפ"ה יכול המקבל לבקש מזה דמים, אכן לא כן כתב הב"ש (אה"ע סי' קי"ד) דאין צריך ליתן מעות כ"א כשיש לו מזונות במקום אחר אבל כשאי לו מזונות ממקום אחר ן צריך ליתן כ"א מזונות ולא דמים ולענ"ד טעמו של הב"ש לא נהירא. דהוא הוכיח כן מכח שני ראיות, א) מהא דאמרו (כתובות דק"ג) דמשו"ה כשניסת האם לבעל אחר דאחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משום דחד כרסא אית לה תרי כרסא לית לה, ומשמע דכל היכי דלא שייך האי טעמא, כגון כשאין לה מזונות ממקום אחר א"צ לשלם דמים. ב) דהר"ן ורשב"א למדו מדין דאחד זנה ואחד דמי מזונות דהמחייב לזון את חבירו צריך לשלם דמים, ודין זה דאחד זנה וכו' הא מיירי כשיש לה מזונות ממקום אחר, וא"כ לא נוכל ללמוד מינה כ"א בכה"ג דמיירי הם, אבל מנ"ל למילף שגם באין לו מזונות דמחויב נמי לשלם דמיו ע"ש שזהו תוכן דברי הב"ש, ויש להשיב על שני הראיות שלו, דראיה הראשונה יש לדחות דהתם גבי בת כיון דהתנאי היה שיזון אותה יחד עם אמה הוי כהתנה בפירוש שיזונה על שלחנו, וכ"כ הח"מ שם דהתם הוי סתמא כפירושו שא"צ לזונה כ"א על שולחנו, ומשו"ה אי לאו טעמא דתרי כריסה לית לה לא היה צריך לתת לה מעות, דהיכי שהתנה בפירוש לזון על שולחנו אינו חייב ליתן מעות בכל דוכתי, ורק מטעמא דתרי כריסה לית לה אפי' בכה"ג שהתנה בפירוש לזונו על שולחנו מחויב נמי לשלם מעות, אבל במחייב סתם ליזון איה"נ דמחויב במעות אפי' כשאין לו מזונות ממקום אחר, ומה לימוד הוא מבת דהתם הוה כהתנה בפירוש לזון על שולחנו, וגם מדברי הר"ן ורשב"א גופא יש לי להוכיח להיפך מדברי הב"ש, דהא במשנה נקיט סתמא אחד זן ואחד נותן דמים, ומשמע דהברירה הוא בידה לבקש המעות ממי שתרצה, ואפי' גם מן הראשון, והא בשעה שפסקה עם הראשון לא היה לה מזונות ממקום אחר ואפ"ה מחויב לשלם דמים, והרי נלמוד שפיר מזה דמי שנתחייב לזון את חבירו מחויב לשלם גם דמים כשירצה המקבל, דאלת"ה אלא שאינו מחויב כ"א במזונות, וא"כ בשעה שפסקה עם הראשון דלא היה לה עוד מזונות ממקום אחר ממילא דאינו מחויב כ"א מזונות, וא"כ היה צריך להיות הדין דהראשון נותן מזונות כפי חיובו והשני דמי מזונות, ומדנקיט אחד זן ואחד דמי מזונות ואפי' הראשון חייב בדמי מזונות, מכלל דהמחייב לזון את חבירו סתם מחויב בדמי מזונות ואפי' כשאין לו מזונות ממקום אחר:

ונ"ל עוד להוכיח דבע"כ דין דמקבל לזון לחבירו חלוק מדין דמקבל לזון הבת וכטעם שכתבתי, דהנה במשנה (כתובות דק"א) לא יאמר לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך כו' ופרש"י שם בד"ה לכשתבוא אצלי כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זונה עכ"ל, משמע דמפרש שהך טענתא הויא למיפטר נפשי' לגמרי, ומאוד תמוה מי הכריחו לצאת מהפשוט, דלא בא לפטור מעיקר המזונות רק שהוא רוצה לפרנסה בביתו, והכי משמע לשון המשנה לא יאמר לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך לה וכו', דעיקר הטענה הוא רק על מקום המזונות, שהוא רוצה לפרנסה בביתו דוקא משום ריוח ביתא, ונ"ל בכוונתו דרש"י סובר שאין שום סברא שהראשון יתן לה במקום שהיא מזונות שלמים, ולא ינכה לה לפי ברכת הבית, כיון דבשעה שנתחייב הוא, לא היה לה אכתי מזונות מאחר, וא"כ לא נתחייב אלא מזונות על שלחנו דהיה מרויח את ברכת הבית, ונהי דגם השתא כשיש לה מזונות מאחר, והברירה בידה לאכול בבית בעל השני מפני שרוצה להיות עם אמה, ולבקשן מהראשון דמי המזונות, אבל משום זה לא נתחייב הראשון שיתן יותר מכפי שנתחייב, ולכן לא נוכל לפרש דהכוונה דלא יאמר לכשתבוא אצלי אזונה כפשוטו, דרק שתבוא להתפרנס על שולחנו הוה הקפידה, דלפ"ז היינו מוכרחים לפרש אלא יוליך לה למקום שאמה, דהיינו מזונות שלמים, וזה אין סברא, דלמה ישלם יותר מכפי שנתחייב, לזה פי' דהתביעה שלו היה שרצה לפטור לגמרי, וממילא דכי מחייבינן לי, לא מחייבינן לו במזונות שלמים במקום שהוא שם, אלא לפי ברכת הבית, וכ"ה להדיא בשמ"ק שם דלשיטת רש"י אינו מוליך למקום שהיא כ"א לפי ברכת הבית ולא מזונות שלמים, וכן נראה להוכיח שגם דעת התוס' כן הוא דכשנותן דמי מזונות לבת אינו נותן כפי ששווים מזונות שלמים, אלא לפי ברכת הבית, דבכתובות (דק"ג ע"א) בתוד"ה ולא אמרן אלא דלית לי' טחינא הקשו וז"ל תימה א"כ מאי מקשו, דהא גם להבעל יש פסידא, דהא אי ניזונות בביתו איכא ברכת הבית, א"ו דגם התוס' סוברים כרש"י דא"צ לתת לה כ"א כפי ברכת הבית, והרי הוכחנו דבבת אינו נותן ה כ"א לפי ברכת הבית, ואילו הכא גבי מקבל לזון חבירו להדיא כתוב במחבר שצריך ליתן דמי מזונות שלמים, דדוקא היכי שהתנה בפירוש לזון על שולחנו מסיים במחבר שאינו נותן כ"א לפי ברכת הבית ומשמע להדיא דברישא דלא התנה צריך ליתן דמים שלמים, ובע"כ דבבת שאני משום דסתמא הוי כפירושו שא"צ לזונה כ"א על שולחנו, ולכן הוי דינה לעולם שא"צ לתת דמים שלמים וכמה שכתבתי ודלא כהב"ש:

ואין להקשות על דבריי דהא באמת כתבו הפוסקים בפשיטות גם לגבי בת שצריך לתת לה מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית כמבואר באה"ע שם, וא"כ הרי באמת דין דבת שוה לחבירו וכהב"ש, דבאמת יש לתמוה על הפוסקים שתפסו בפשיטות כן לגבי בת אחרי ששיטת רש"י ותוס' אינו כן וכמו שהוכחתי, ושוב ראיתי שפנ"י הרגיש בזה שם, ונ"ל ליישב דכבר כתבתי בזה שאין לחייב את הבעל יותר מכפי שנתחייב, וא"כ יש להבין טעמא דהנה הפוסקים הסוברים שהבעל הראשון צריך לתת לה מזונות שלמים, והא בשעה שנתחייב הוא לזונה לא היה לה מזונות ממקום אחר, ולא נתחייב כ"א לזונה על שולחנו, וא"כ למה יפסיד כעת את ברכת הבית, ולכן נ"ל דפלוגתא זאת תליא בפלוגתא אחריתא שבין הפוסקים, הביאם הרא"ש בכתובות שם, הרמ"ה סובר שא"צ לתת לה כמו שאוכל בעצמו על שולחנו אלא בפחות שבמזונות כמשרה אשתו ע"י שליש, שלא אמרו עולה עמו ואינה יורדת כ"א באשתו ולא בבת, והרא"ש סובר שצריך לתת לה כאחד מאוכלי שולחנו ע"ש, ומסתבר שגם להרא"ש היינו דוקא כשאוכלת על שולחנו שאז צריך להשוות כל אוכלי שולחנו ולא להטיל קנאה בסעודה, משא"כ כשמספיק לה מזונות למקום אחר, גם הרא"ש מודה שא"צ לתת לה כ"א פחות שבמזונות, ולפ"ז י"ל דמאן דסובר שצריך לתת לה מזונות שלמים סובר כהרא"ש דבאוכלת על שולחנו אוכלת כאחד מבני ביתו, ולכן השתא כשמספיקה למקום אחר, נהי דמפסיד ברכת הבית אבל מרויח הוא מצד זה. שבאכלה על שולחנו היה צריך להאכילה כאחד מבני ביתו, והשתא אין מספיק לה כ"א כפחות שבמזונות, ומאן דסובר שאין מספיק לה כ"א כפי ברכת הבית סובר כהרמ"ה שגם באוכלת על שולחנו אין מאכיל לה כ"א כפחות שבמזונות וכמ"ש הט"ז באה"ע שם דאפי' במאכילה על שולחנו סובר הרמ"ה כן, ומשו"ה אין סברא שיפסיד הבעל את ברכת הבית, ולפ"ז י"ל שפיר דגם התוס' סברי באמת שצריך לתת לה מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית, ואפ"ה לית לי' פסידא לבעל משום דסברי כהרא"ש דבאוכלת על שולחנו מחויב לתת לה כאחד מבני ביתו והשתא כשמספיק לה למקום אחר אין מספיק כ"א כפחות שבמזונות, ומה שמפסיד את ברכת הבית הרי הוא מרויח מצד אחר ואכתי לית לו פסידא:

ובזה מיושב נמי מה שטרחו הר"ן והתוי"ט בכתובות שם למצוא טעם גבי אלמנה דמבואר במשנה שם דכשאמרה אי אפשי לזוז מבית אבא היורשין יכולים לומר לה אם את אצלנו כו', ומ"ש מבת אשתו דאמרינן שנותן לה מזונות שלמים ובאלמנה אין נותן לה כ"א לפי ברכת הבית, ולמ"ש דטעם דמ"ד שצריך לתת לה מזונות שלמים, היינו משום דסובר כשיטת הרא"ש דבמאכילה על שולחנו צריך לתת לה מזונות טובים כאחד מבני ביתו, וכשמספיק לה למקום אחר לא יתן כ"א כפחות שבמזונות, ונמצא דמה שמפסיד מצד זה את ברכת הבית הרי מרויח מצד האחד במה שמאכילה רק כפחות שבמזונות, אבל לולא זה אין סברא שיפסיד את ברכת הבית, ולפ"ז לא שייך זה כ"א בבת אשתו שאצלה אפשר לומר דכשמספיק למקום אחר לא יתן כ"א כפחות שבמזונות, דעולה עמו ואינה יורדת לא שייך כ"א לגבי אשתו ולא לגבי בת, משא"כ לגבי אלמנה דאינה יורדת מכבודה שהיתה רגילה, א"כ אפי' כשיספיקו לה המזונות למקום אחר, יהיו צריכים לתת לה כאחד מבני ביתם ואינם מרויחים כלל בזה שיספיקו לה למקום אחר, משו"ה אין סברא שיפסידו את ברכת הבית וכו"ע מודים שא"צ לתת לה כ"א לפי ברכת הבית ודו"ק, והרי הוכחנו דלכו"ע אין סברא שיתן יותר מכפי ברכת הבית, ואפילו למאן דסובר בבת שנותן מזונות שלמים, היינו משום שמרויח מצד אחר וא"כ מ"ש הכא במקבל לזון לחבירו דנותן מזונות שלמים לכו"ע, בע"כ דדינו חלוק מבת ואלמנה, ומשום דבהם סתמא כפירושם שלא יקבל כ"א לזונם על שולחנו, משא"כ במקבל לזון לחבירו, מסתמא אמרינן דקיבל לזונו כרצון הניזון וכהסמ"ע ודו"ק:

סעיף ו' במחבר המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם וכו', עיין בקצוה"ח שהביא בשם הבני שמואל להקשות מהא דאמרינן בפ' יש נוחלין יכיר למה לי הא אי בעי יהיב לי' כולי' נכסי' ומשני בנכסים שנפלו לאחר מכאן הניחא לרבנן אלא לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מאי איכא למימר, ותקשי גם לרבנן דאית לי' מיגו דמצי מחייב לי' ובלשון חיוב הא מהני אפי, בדשלב"ל, ותי' דמה"ת לא מצי לשעבד הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן ורק מדברי סופרים הוא דאמרינן דאקני משתעבד, וכיון שכן נהי דהחיוב על גופו חייל ומשום דהגוף בעולם, אבל עכ"פ חיוב הגוף בלא שעבוד נכסים אין היורשים מחויבין לשלם לאחר מיתה לחוב אביהם, דדווקא כי איכא שעבוד נכסים הוא דחייבים לשלם, אבל הכא דשעבוד נכסים ליכא דנכסים אינם בעולם א"כ אין חייבים לשלם ע"ש, ואין להקשות דאכתי יהא נאמן לרבנן במיגו דאי בעי משעבד נכסי' כשיבואו לידו, דהא בע"כ האי דאמר בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, היינו שנפלו לו בעודו בחיים, דאי בנכסים שנפלו לו לאחר מותו, בהנהו אפי' בכור ודאי וידוע אינו נוטל בהם פי שנים דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי, ובע"כ שנפלו לו בעודו בחיים, וא"כ מצי לשעבדה אח"כ, ואין לומר דלהא לא חיישינן דשמא תכנס בו דעת אחרת ולא ירצה לשעבדם באותה שעה, ולא שייך מיגו אלא למה שיכול לשעבד בשעת מעשה, דזה אינו דאי נחוש לשמא תכנס בו דעת אחרת א"כ השתא נמי אעפ"י שאמר בכור הוא אכתי יבול להעבירם מתחת ידו ולתתם לאחרים, וא"כ אכתי נאמינו במיגו דמשעבד נכסיו כשיבואו לידו, די"ל דאכתי נ"מ לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולא הספיק ליתנם עד שמת, ובע"כ צ"ל הכי דאלת"ה אכתי נאמינו במיגו דאי בעי יהיב לו מחדש כשיבואו לידו, ובע"כ דנ"מ להיכי שלא הספיק ליתנם עד שמת, וא"כ גם לשעבוד נמי לא חיישינן דשמא ישעבדם לו אח"כ, מיהו בעיקר קושית הבני שמואל נ"ל פשוט דאין זה מיגו משום דאיכא למימר שרוצה להקנות לו אותן הנכסים עצמם שיפלו לו, אבל בדרך חיוב יוכלו היורשים לסלקו במעות כמבואר לקמן במחבר (סי' ק"ז וסי' ק"ט) ודו"ק:

שם במחבר או קיבל עליו אחריות וכו', וכתב הש"ך דקיבל אחריות גרידא דהיינו אחריות שכותבים בכל השטרות אנא איקום ואשפי כו' אינו מועיל דקנין אין כאן אחריות אין כאן אם לא שקיבל עליו אחריות בחיוב להעמידה בידו ע"ש, ובנה"מ הביא להקשות בשם התומים מהא דלקמן (סי' שע"ג) במוכר שדה שאינה שלו והכיר בו שאינו שלו דחיוב באחריות אם עי' לו ה"נ נימא כיון דקנין אין כאן דהא הוא אינו שלו אף אחריות אין כאן ע"ש, והנה התומים אין אצלי כעת לעיין בו אכן להעתקת הנתיבות, לא אדע מה דמיון הוא, דהכא אנו דנין לענין שיהא מחויב להעמיד גוף השדה בידו, ולענין זה כיון דהוי דבר שלא בא לעולם שאין הקנין חל בו, גם קבלת אחריות מה מועילו לענין זה, משא"כ התם לקמן שאין אנו דנין לענין גוף השדה, דזה פשיטא שהנגזל יכול ליקח מהלוקח לגוף השדה, ורק האחריות הוא לענין תשלום המעות מה שנתן הלוקח לגזלן, ולענין זה פשוט דמהני חיוב האחריות אם פירש לו זה, שיתחייב לשלם לו דמי השדה אם יוקח ממנו השדה ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה