חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן נו
סעיף א' בש"ך סק"א העלה דנאמנות השליש לא מטעם מיגו הוא אלא משום נאמנות כיון דהימני' מתחלה, וכדבריו כתב להדיא הריטב"א בב"מ דכ"א וז"ל סמפון שאין עליו עדים ביוצא מתחת ידי שליש, פי' לאו כפשוטה דא"כ מאי הימני' לשליש אלא ה"פ שאין עליו עדי קיום ואפשר לקיימו ויוצא מתחת ידי שליש הרי הוא נאמן אעפ"י שהוחזק בב"ד דלא מצי למקלייה והיינו דאיצטריך טעמא דהא הימני' דכיון שהפקיד אצלו בלא עדים ושטר כבר האמינו עליו כשנים ולפיכך בלא שום מיגו נאמן ואפי' הוא קרוב אהני לי' כחותה ששנינו נאמן עלי אבא עכ"ל, וכ"כ בשמ"ק שם בשם תוס' שאנ"ץ והוכיח כן מדקתני ויוצא מתחת ידי שליש ולא קתני ויוצא מתחת ידי אחד, משמע דמתורת שלישות מהימן אפי' היכי דליכא מיגו, דאי מטעם מיגו אפי' ביוצא מתח"י אחר שאינו שליש נמי הו"ל להימני' דהא אית לי' מיגו כיון דהשטר תחת ידו הוא ע"ש, אלא דלכאורה שיטת רש"י הוא דלא כהש"ך דבגיטין (דף ס"ד) בד"ה מי קא נפק גוטא מתותי ידי' כתב רש"י וז"ל מי קא נפיק מתותי ידי' בפנינו להראותו לנו דניהמני' הא קרעו ואעפ"י שהקרעים בידו אין שליש אא"כ השלישית בידו דמגו דאי בעי הוי עביד בו מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין למוסרו בידה עכ"ל, הרי להדיא דסובר דנאמנות השליש הוי מטעם מיגו והיכי דאין לו מיגו לא מהימן, וגם התוס' בגיטין שם הביאו בשם רש"י כן ע"ש. ומפני שאליבא דאמת נ"ל שגם דעת רש"י הוא כהש"ך כאשר נבאר בזה, נקדים להביא הסוגיא דגיטין, דהכי איתא התם איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהבי' ניהלי' לדידה הוה יהיב לה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימני', פריך עלה ממתני' האשה שאמר' התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואמאי ליהימני' לשליש, ופרש"י ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימני' דהא הימני' בעל, ומשני הש"ס מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' כו' ע"ש, ורבו בזה התמיהות וקושיות עצומות אשר מבוארים לכל המעיין בסוגיא ויבוארו גם בתוך דברינו, וביחוד קושית התוס' ע רש"י שפי' דהנאמנות הוא מטעם מיגו, דהא בכה"ג דאית לי' מיגו גם רב הונא מודה ע"ש תוד"ה שליש. ואנכי אתמה מאוד על התוס', דאיך אפשר לומר בדעת רש"י דמטעם מיגו הוא, הא בש"ס קאמר רב חסדא להדיא מטעם דהא הימני', וברש"י גופא בד"ה ואמאי כתב להדיא דלא ליבעי לא עדי אמירה ולא עדי קבלה דהא הימני', וא"כ הרי ס"ל דטעמו של רב חסדא דהנאמנות הוא מטעם דהימני' ולא מטעם מיגו, ורק אח"כ בד"ה מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' זכר רש"י סברת המיגו. ולכן נ"ל ברור דבלא"ה יש להבין במ"ש רש"י בפרכת הש"ס דאמאי להימני', דלהימן ולא ליבעי גם עדי אמירה שעשתה אותו שליח לקבלה, הא נאמנות השליש לא שייך כ"א על פרטי השלישות, דהיינו כשהוא מחולק עם בעה"ב באיזה אופן ותנאי השליש בידו, בזה מהימן השליש נגד בעה"ב, אבל במה שאינו נוגע לפרטי ותנאי השלישות, איזה נאמנות שייך בכאן, והשליש הוי כאדם מעלמא, וא"כ בשלמא עדי קבלה דזה שייך לפרטי השלישות, באיזה אופן קיבל הגט, אם בתורת קבלה או הולכה, ע"ז שייך להאמינו מטעם נאמנות השליש, אבל אם האשה עשאתו שליח נמי, שאין זה שייך כלל לפרטי השליחות, איזה נאמנות שייך בכאן, ולכן האמת הברור יורה דרכו דגם רש"י סובר דטעם דרב חסדא דמהימן הוא מטעם נאמנות, ואלא שמטעם זה לא מהימן כ"א על פרטי השלישות, וכגון כשהוא מחולק עם הבעל באיזה אופן היה השלישות, נאמן ע"ז נגד הבעל מטעם דהא הימני', ואמנם לומר שהוא היה נמי שליח לקבלה מן האשה, שזה אין נוגע להשלישות, לא שייך טעם דהא הימני', ורק אם יש לו מיגו אז נאמן גם ע"ז מטעם נאמנות המיגו ולא מטעם נאמנות השליש, והנה בנידון דמתני' דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי אית לי' נמי מיגו, דבשלמא לענין פלוגתא דרב הונא ורב חסדא דשם מיירי שהבעל מכחיש, וא"כ אין לו מיגו דבידו למסור להאשה, דכיון שהבעל מכחיש ואומר לפקדון נתתיו אף היא לא תרצה לקבלו וכמ"ש התוס' שם, אבל במשנה דהאשה שאמרה התקבל, דליכא בעל להכחישה, וממילא ודאי שהיא מצדה תקבל את הגט, אם אך ירצה השליש לתת לה, וא"כ יש לו מיגו נמי להשליש, ולכן עדי אמירה לא ליבעי, דנהי דנאמנות השליש לא שייך בזה, מ"מ אכתי מהימן מטעם מיגו, ועל הקבלה, פי' שהבעל נתן בידו הגט לשם קבלה, דזה שייך לפרטי השלישות, מהימן אפי' בלא סברת המיגו, ומשום דהא הימני', ואתי שפיר מ"ש רש"י דלא ליבעי לא עדי אמירה ולא עדי קבלה, וע"ז משני הש"ס מי קא נפיק גיטא מתותי' ידו, וא"כ לית לי' מיגו, ופריך תינח אמרה, שבזה הוא הנאמנות מטעם מיגו, וכיון דלית לי' מיגו לא מהימן, אבל קיבל, שבזה הוא הנאמנות מטעם השלישות, וכיון שהקרעים בידו ידעינן דקיבל זה מן הבעל והו"ל להימני' מטעם שלישות, ומשני כדר"א וכו', ומיושב מאוד דעת רש"י, וגם מדוקדק מאוד הלשון תינח לפרש"י. מה דקשה מאוד לפי' התוס', וגם קושיות התוס' מיושבות, דודאי שגם רש"י מודה דעל פרטי השלישות מהימן מטעם נאמנות, ולא הוסיף טעם המיגו כ"א על הקושיא דלמה לן עדי אמירה, שזה לא שייך לפרטי השלישות ואפ"ה כי איכא מיגו מהימן וזה ברור מאוד בדעת רש"י:
ולפי מה שכתבנו דמשו"ה פרש"י התם בקושית הש"ס דגם עדי אמירה לא ליבעי, הוא מטעם דבמשנה דהאשה שאמרה וכו' יש לו מיגו כיון דאין הבעל מכחיש, ולא שייך זה כלל לטעם נאמנות השליש, א"כ גבי פלוגתא דרב הונא ורב חסדא דפרש"י שם דהשליח אומר שנתגרשה בקבלתו שהייתי שליח לקבלה, מיירי ודאי שיש עדים ע"ז, שהיא עשאתו שליח לקבלה, וע"ז אין שום הכחשה, ורק עיקר ההכחשה הוא בשליש עם הבעל, וס"ל לרב חסדא דמהימן מטעם שליש כיון דהימני', דליכא למימר דגם התם מיירי דליכא עדי אמירה, דא"כ אמאי מהימן דהא התם ליכא מיגו כיון דהבעל מכחיש, ונאמנות השלישות לא שייך ע"ז כיון דאין זה נוגע כלל לפרטי השלישית, והנה כמה מן הראשונים הבינו ברש"י שדעתו גם התם דמיירי אפי' בדליכא עדי אמירה ואף דהתם לא פי' בזה כלום, רק למדו זה ממ"ש רש"י לבתר הכי בפרכת הש"ס על המשנה דאשה שאמרה וכו' דמטעם נאמנות השליש הוא ולא ליבעי אפי' עדי אמירה, ולכן הקשו טובא על דעתו בזה, ועיין בר"ן שם, ואמנם כל זה הוא להבנתם בדעת רש"י דמה שכתב רש"י דלא ליבעי עדי אמירה, הכל הוא מטעם נאמנות השלישות, ולכן למדו מזה לפלוגתת רב הונא ורב חסדא נמי, לרב חסדא דמהימן, הוא אפי' בלא עדי אמירה, אבל למה שכתבתי בדעתו, דגם רב חסדא מודה דנאמנות השליש הוא רק מטעם נאמנות וכמ"ש דהא הימני', ולא שייך זה כ"א לפרטי השלישות, אבל לעדי אמירה שאין זה נוגע לפרטי השלישות לא שייך זה, ולא מהימן בזה כ"א היכי דאית לי' מיגו דאז מהימן כאדם דעלמא, אבל היכי דלית ליה מיגו לא מהימן, ולכן במשנה התם דמיירי שהבעל אינו מכחיש ואית לי' מיגו, פרש"י שפיר דגם עדי אמירה לא ליבעי, אבל בפלוגתת רב הונא ורב חיסדא דלית לי' מיגו וכמ"ש דכיון שהבעל מכחיש אף היא לא תרצה לקבל, ורק מטעם נאמנות השליש ודאי דמיירי בדאיכא עדי אמירה, וגם מיושב בזה קושית הר"ן שם שהקשה על מ"ש רש"י בדיבור המתחיל קבל ל"ל, כיון דהקרעים בידו הרי קיבל, והקשה כיון דאין לו מיגו עתה, ואם כן מאן נימא לן דלקבלה נתנו, דילמא לא נתנו רק להולכה ואמאי מהימן, והקושיא הזאת נמי לא שייך כ"א לפי מה שהבינו בדעתו, דאפי' על פרטי השלישות במה שמחולק עם הבעל נמי לא מהימן כ"א מטעם מיגו, ולכך הקשה שפיר, דנהי דמה דאמר השליש דלשם קבלה הושלש בידו, זהו מפרטי השלישות, מ"מ כיון דלית לי' מיגו אמאי מהימן, אכן למה שכתבתי דמה דנוגע לפרטי השלישות מהימן בלא סברת המיגו נמי רק מטעם דהימני' א"כ לק"מ קושיתו ודו"ק כי כ"ז ברור בעזה"י:
ובדברנו מיושב מה דפריך התם הש"ס בגיטין וליהימני' לשליש, דלכאורה קשה הא התם מיירי שהבעל והשליש מודים בזה דאופן ופרטי השלישות הוא, שיהא שליח להולכה, ורק השליש אומר שעשה שליחותו ומסר הגט להאשה, וא"כ איזה נאמנות יש בזה להשליש, דאין זה נוגע כלל לפרטי השליחות והוי בזה כאדם מעלמא, ואמנם הכוונה כן הוא, דלהימן מטעם מיגו, דכיון דאין הבעל מכחיש אית לי' מיגו, וגם זה ברור, ונדחה בזה ראייתן של הראשונים שהביאו ראיה מהתם דהלכה כרב חסדא מדפריך סתמא דש"ס ונהימני', הרי דס"ל דשליש מהימן, עיין בדבריהם ברא"ש שם, ולמ"ש אין מזה שם ראיה להא דרב חסדא, דהא התם לא פריך דנהימני' מטעם נאמנות דשליש, דנאמנות השליש לא יועיל בזה, רק עיקר הנאמנות הוא מטעם מיגו, ויוכל היות דהיכי דליכא מיגו רק נאמנות השליש מטעם הימני' אפשר דלא מהימן וכרב הונא, עכ"פ ממוצא הדברים נלמוד דבפרטי השלישות גם לרש"י הוא מטעם נאמנות ולא מטעם מיגו ודו"ק:
שם בש"ך ס"ק ל"ד דבהדיא מוכח בתוס' ורא"ש פחז"ה דאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אפי' כשיש לה מיגו אינה נאמנת לומר של אחרים, עיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' ס"ב) בכוונת התוס' להיפוך דבמיגו נאמנת: