חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן נה
סעיף א' בהג"ה פי' שתלה שעבודו בדעת עצמו ובמידי דבידו ולאו בידו כו', פי' דהכא הוה בידו לגמרי, דשמא לא היה לו מעות במה לשלם, ומשמע דבדבר דלא הוה בידו לגמרי לא הוה אסמכתא, וכן פרש"י להדיא (סנהדרין דכ"ג) גבי משחק בקוביא דלהכי לא הוי אסמכתא משום דלאו בידו, אלא דלכאורה קשה מסוגיא (ב"מ דע"ג ע"ב) גבי ההוא תברא דיהיב זוזי לחברי' למיזבן לו חמרא ופשע ולא זבין קאמר רב אשי דאפי' ביין סתם נמי פטור משום דהוה אשמעתא ופריך עלה ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם בידו, ומשו"ה לא הוי אסמכתא הכא לאו בידו והוי אסמכתא, הרי דהיכי דלאו בידו הוי טפי אסמכתא מדבר שבידו, וקושיא כזאת הקשו שם התוס' על רש"י דסנהדרין דפי' גבי משחק בקוביא דלהכי לא הוי אסמכתא משום דלאו בידו ע"ש, ונ"ל ליישב כאשר נדקדק בלשון רש"י דסנהדרין וז"ל היכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכגון ההיא דגט פשוט דסמיך על דבר כסבור כל זה בידו לעשות ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ולאסמכתא קא מכוון דטועה שלא יבוא לידי כך עכ"ל, וכבר הרגישו התוס' שם על הפליאה הגדולה שבדברי רש"י במה שכתב דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. הא להדיא אמרי' בב"מ שם דבכה"ג לא הוי אסמכתא, דדוקא אם אוביר אשלם אלפי זוזי דגזים הוי אסמכתא, והתוס' כתבו שודאי טעות סופר הוא ברש"י, ואפשר לומר שאין בזה שום ט"ס, וסברת רש"י כן הוא, דהנה בשם אסמכתא קורין אנו לשני סוגי תנאי, א) היכי דהתנאי לאו בידו אע"ג דלא גזים. ב) היכי דגזים אע"ג דבידו, ואם כי שווים הם בשמותיהם, דלשניהם קורין בשם אסמכתא, מ"מ חלוקים הם בטעם הדבר, למה ניתן להם שם אסמכתא, נקח לדוגמא תנאי דלא גזים, כגון מאן דיהיב זוזי לחברי' למיזבן לו חמרא דהוה אסמכתא, משום דאמרינן דהמתנה סמיך היה על איזה דבר וכסבור בידו לעשותה, ולהכי חין ממש בתנאי הזה דאמרינן דאילו היה יודע שלא יוכל לקיים התנאי לא היה מתנה, וא"כ ניתן לו השם אסמכתא מצד שהמתנה היה סומך עצמו על איזה דבר, ואע"ג דבשעת התנאי דעת המתנה שלימה היתה ובלב שלם נתכוון לקיים הבטחתו, אפ"ה כיון דטועה היה וכסבור שלא יבוא לידי כך נתבטל התנאי, ואמנם היכי דגזים הוי נמי אסמכתא אבל מטעם אחר. דאמרינן דגם בשעה שהתנה לא היה דעתו כלל לקיים הגוזמא שהבטיח, ומה שהתנה כן, היינו שרצה רק להסמיך חבירו על דבריו שעי"ז יתרצה לפיסוק התנאי ויאמין לו וא"כ בכה"ג ניתן לו השם אסמכתא, לא מצד שהמתנה היה סומך עצמו, אלא מצד חבירו שרצה להסמיכו על דבריו, ובזה נעמוד על כוונת שינוי הלשון שנפגוש בדברי רש"י בזה, בההיא דסנהדרין כתב בז"ל דהיכי דמי אסמכתא וכו' דסמוך על דבר וכסבור בידו לעשותה, ובתנאי דגזים דייק לכתוב בזה"ל ל גוזמא בעלמא שלא נתכוון אלא להסמיך חבירו על דבריו, ומבואר כדברנו, דבתנאי דלא גזים דייק לכתוב, דנקרא בשם אסמכתא מצד המתנה, שהוא היה הסומך עצמו, ובתנאי דגזים, שרצה להסמיך חבירו על דבריו, דוק ותמצא, ומעתה ניחזי אנן, כיון דעיקר שם אסמכתא שמצד המתנה, היינו משום דאמרינן דסמיך היה וכסבור שבידו לעשותה, א"כ כל מה שהסמיכות הוא יותר קרוב למציאות, ובידו יותר לעשותה. ראוי נמי יותר להקרא בשם אסמכתא, ואם אמרו גבי מאן דיהיב זוזי לחבירו למיזבן לו חמרא דמיקרי אסמכתא, אע"ג שלאו בידו הוא לגמרי, דשמא לא יתרצה זה למכור, ואפ"ה אמרינן דבשעת התנאי סמיך על זה, כ"ש גבי אם אוביר ולא אעביד דבידו הוא לגמרי, שראוי להקרא בשם אסמכתא כיון שבידו ממש לעשותה, ובודאי שהמתנה היה סומך ע"ז, ולענין זה אין חילוק בין שהוא גזים ואמר לשלם אלפא זוזי, או לא גזים ואינו מתחייב כ"א לשלם במיטבא, אפ"ה הוה אסמכתא עכ"פ מצד המתנה, ואלא דבגזים הוה נמי אסמכתא מצד חבירו, ובלא גזים לא הוה אסמכתא כ"א מצד המתנה, אבל מצד המתנה ודאי דהוה אסמכתא, אלא דאפ"ה מחויב לקיים התנאי, דכיון שבידו היה לגמרי הוי כאילו פשע וכמ"ש בשמ"ק ובנמוק"י בב"מ שם טעם זה, דכיון דבידו קנסוהו רבנן והיכי דלאו בידו אין ראוי לקונסו, ומזה נראה ברור דהא דלא מתבטל התנאי גבי משלם במיטבא, לאו משום דלא מיקרי אסמכתא, אלא משום קנס, אבל אסמכתא מיקרי ודאי דאי כהבנת התוס' דבכה"ג לא מיקרי כלל אסמכתא, למה לן טעמא דקנס, אלא ודאי דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא כ"ש דמיקרי אסמכתא, אלא דאפ"ה מחויב לשלם ואין התנאי מתבטל, משום קנס וכן הוא להדיא בשמ"ק (ב"מ דק"ד) ועמ"ש בחבורנו שם מזה. ואין להקשות דא"כ אפי' גזים נמי ואמר שישלם אלפא זוזי ניקנסי' לשלם כיון דבידו הוא והוי פשע בקיום התנאי, דאתי שפיר נמי בדברינו, דבשלמא בדבר דלא גזים דאמרינן דבשעת התנאי היתה דעתו שלימה לקיים הבטחתו, ורק החסרון הוא משום דטועה היה דסבור הוא שיקיים התנאי, להכי אמרינן שפיר כיון דבאמת היה בידו לקיים, ומה שלא קיים, מצד פשיעת עצמו הוא, אין זה חסרון וחייב לשלם, אבל בתנאי דגזים דהחסרון הוי משום דמעולם לא נתכוון לחייב עצמו בסך כזה, אין מקום גם לקונסו לשלם האלפא זוזי, אבל כפי שוויה איה"נ דקונסין אותו לשלם אפי' בכה"ג וכמ"ש הרי"ף והרא"ש (ב"מ פ' המקבל) דנהי דאלפא זוזי לא משלם אבל במיטבא מיהא משלם, והיינו נמי מטעם קנס כיון דבידו הוא, ונמצינו למדים דכשאנו דנין על תנאי אם ראוי להקרא בשם אסמכתא או לא, אז כל מה שבידו יותר ראוי יותר להקרא בשם אסמכתא, ואם בידו ממש הוא כגון תנאי דאם אוביר הוי ודאי אסמכתא, אלא אפי' דבר שאינו בידו כ"כ כגון האי מאן דיהיב זוזי למזבן חמרא, נמי נקרא בשם אסמכתא, דאמרינן דמ"מ סמיך היה שמא יפעול ע"י השתדלות שיתרצה זה למכור לו, אבל בדבר שאין בידו כלל ואין שום מקום לומר דסמיך היה על איזה דבר' תנאי כזה לא הוי אסמכתא כלל, וכל זה הוא רק כשאנו דנין אם ראוי להקרא בשם אסמכתא, בזה הוא כל מה שיותר בידו, יותר הוי אסמכתא, אבל כשאין אנו דנין על השם, דזה ידעינן שהתנאי הוא אסמכתא, רק שנדון אם אסמכתא הזאת מבטל הקנין או לא, בזה הוא להיפך, דהיכי דבידו לגמרי כגון אם אוביר אשלם במיטבא, ואע"ג דאסמכתא הוא, מ"מ אין מבטל הקנין כיון דבידו הוא ונחשב פושע, והיכי שאין בידו כ"כ, כגון גבי האי דיהיב זוזי אחמרא וכו' דהוי אסמכתא כיון שקצת סמיכות דעת מיהא הוי, ולקונסו אין ראוי כיון דסוף סוף לאו בידו הוא ממש, אסמכתא כזו מבטל הקנין, ולפי"ז שיטת רש"י נכונה מאוד, דהתם בסנהדרין שאנו דנין על תנאי דמשחק בקוביא, אם הוי אסמכתא כלל, שפיר אמר דכיון שאין בידו לגמרי הוא וליכא שום סמיכת דעת, אין ראוי להקרא כלל בשם אסמכתא דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר אשלם במיטבא, שהיינו דדבר שבידו הוי אסמכתא, אבל משחק בקוביא דלגמרי לאו בידו, שאי"א כלל לומר דסמיך ע"ז, וכיון שהראיה שהביא רש"י הוא רק על השם אסמכתא. על איזה דבר ניתן שם אסמכתא, שפיר נקט אם אוביר אשלם במיטבא, דזה ודאי נקרא אסמכתא, ומה שמחויב לשלם, מטעם אחר הוא, אבל אסמכתא מיקרי, וכיון דעיקר החילוק התם הוא, לאיזה תנאי נקרא אסמכתא, ולאיזה לא, ועל זה, כל מה שבידו הוי מעלה, אבל בסוגיא דב"מ דשני התנאים דאיירינן בהם בין תנאי דאם אוביר ובין תנאי דיהיב זוזי למזבן וכו', שניהם הוה אסמכתא, רק שאנו דנין על טעם החיוב, מפני מה אסמכתא הזאת מבטלת הקנין, ואסמכתא דאם אוביר אינו מבטל, ולענין זה הוה אין בידו מעלה, דכשהוא בידו ראוי לחייבו עכ"פ מטעם קנם, וכשאין בידו גם מטעם קנס אין ראוי, ומצד עיקר התנאי נמי אין ראוי כיון דאסמכתא הוא, אבל התם גבי משחק בקוביא דלאו בידו לגמרי ואינו נקרא בשם אסמכתא, חייב מצד עצם התנאי כיון דלאו אסמכתא הוא, ואין להקשות דאכתי יהיה אסמכתא התם מטעם דהוי גזים, דהא לא מיקרי גזים כ"א כשהוא מפסיד וחבירו לא מפסיד וכמ"ש הנתיבות לקמן (סי' ר"ז) וגבי משחק בקוביא דחבירו מפסיד נמי כמוהי, לא הוי נמי גזים, וא"כ לא הוי אסמכתא משום צד, לא מצד סמיכות דעת ולא מחמת גזים ודו"ק כי הדברים ברורים ומאירים ואין שום טעות ברש"י:
ומכל האמור יש ליישב נמי קושית התוס' (ב"מ דס"ז ע"ב) בד"ה ואי אמר קני לגוביינא דהוי אסמכתא, והא שם בדף ע"ד אמרו דלא הוי אסמכתא כ"א היכי שלאו בידו או שגזים, אבל כשאמר קני לגוביינא דלא גזים וגם בידו אמאי הוי אסמכתא ע"ש, ולמה שכתבתי דדבר שבידו ממש כ"ש דהוי אסמכתא, אלא מטעם קנס לא מתבטל התנאי, וא"כ התם אין ראוי גם לקנס, דהא הפנ"י הקשה שם אמאי הוי התם בידו דשמא לא היה לו מעות תוך שלש במה לשלם, וכתבתי ליישב דכיון שקרקע יש לו מחויב למכור הקרקע כדי לפרוע החוב עיין מ"ש בחבורו שם, ולפ"ז א"ש דבאמת עצם התנאי הוי אסמכתא דסמיך היה שיהיה לו מעות לשלם, וא"כ מצד עצם התנאי אין לחייבו, ומצד קנס נמי אין לקונסו כיון דלבסוף לא השיג המעות ואע"ג דבידו למכור הקרקע מ"מ כיון שדבר קשה הוא לאדם למכור קרקעותיו אין לקונסו אם לא נתרצה למכור וזה ברור:
שם במחבר והוא שלא יהיה אנוס וכו', בקצוה"ח הביא כאן דברי האגודה שסובר באם לא היה אנוס רק ביום האחרון דלא חשיב אונס, והוכיח זה מהא דגיטין (דע"ד ע"ב) שבראשונה היה נטמן ביום האחרון של י"ב חדש, והלל הוצרך לתקן בשביל זה שיהא חולש מעותיו ללשכה, ומה מועיל בראשונה שהיה נטמן, וגם למה הוצרך הלל לתקן, הא אנוס הוא ביום אחרון. ובע"כ דזה לא מיקרי אנוס ע"ש, ובמחכ"ת לא נהירין דבריו כלל, דמה יעשה לכל הסוגיא דריש כתובות בהא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ואתא בסוף תלתין ופסקי' מברא, דמשמע דרק ביום זה פסקי' מברא ואפ"ה חשוב אונס וגם אין זה מן הסברא כלל שלא יהיה חשוב אונס אם נאנס ביום האחרון וכמו שהעיר הנתיבות, אלא שנראה לי לחלק בין האונסין, דאונס כזה הבא במקרה וסבה מן החוץ, שאינו תלוי ברצון האדם, וכגון אונס של חולי שממילא הוא בא, ואין ברצונו של אדם להביא עליו החולי או פסקי' מברא שגם זה תלוי בסבה צדדיית, ולא היה לזה לחוש שמא יארע סבה כזה ביום האחרון, ומשו"ה חשוב שפיר אונס אפי' כשלא בא אלא ביום האחרון, דלמה היה לזה להקדים ולמלאת התנאי קודם שהגיע הזמן, דמהיכי תיתי לחוש שמא יארע אונס ביומא דמשלם זמני', משא"כ בההיא דגיטין דהאונס הוא משום שהלוקח נטמן שזה הוא סבה התלויה ברצון ויכולת של הלוקח, באונס כזה צריך היה המוכר לחשוש שמא יהא נטמן ביום האחרון כיון שיכולתו לעשות כן, והיה לו להקדים קודם הגעת הזמן, דאונס כזה גרע הוא מאונס דשכיח דכתבו התוס' בריש כתובות דלא הוי אונס כיון דשכיח והיה לו לאסוקי אדעתו, כ"ש אונס כזה שתלוי ביכולת ורצון דהו"ל לאסוקי אדעתו שמא יהא נטמן ומשו"ה לא חשיב אונס ואין שום ראיה מההיא דגיטין לאונס אחר, דברור שדוקא אונס כזה שתלוי ברצונו הוא דלא חשיב אונס וכההיא דגיטין, אבל שארי אונסין הבאין מעצמם ולא ברצונו של אדם תלוי להביא עליו האונס כזה יפשוט שחשוב אונם אפי' ביום האחרון:
וגדולה מזה נ"ל שאפי' בהך דגיטין גופא אם בא המוכר לב"ד ומעותיו בידו ואומר שהוא אנוס מפני שאין בעל דינו כאן, פשיטא שהוא חשוב אונס ואין הבית נחלט כיון שאין העכוב מצדו, רק שאפ"ה היה נטמן הלוקח משום דלפעמים יגיע לו תועלת מהטמנתו דהא זה פשוט שכל כמה שבא הלוקח לביתו שצריך לפדותו מיד ואם לא פדה כשבא נחלט ביד הלוקח, והמוכר הזה שלא ידע מתי יבוא הלוקח לא ידע להכין לו מעותיו, ובין כה וכה יוציא מעותיו שהיו מוכנים לו מתחלה, ואח"כ כשיבוא הלוקח לא יהיה למוכר מעות מוכנות דבשלמא כשיודע זמן קצוב לפרעונו ידע מראש להכין המעות לזמן הקצוב, משא"כ בכה"ג שאין זמן קצוב לביאת הלוקח לא יוכל להכין מראש, ולזה היה נטמן הלוקח ביום הפרעון בכדי שלפעמים יוחלט לו הבית ע"י העצה הזאת, וכגון כשהמוכר דחוק למעות ואין ביכולתו להשים מעותיו שיהיו מונחים בלי זמן מוגבל, ובין כה יוציא מעותיו, וא"כ כשיבוא הלוקח ולא יהיה לו מעות מוכנות יוחלט לו, ומשו"ה גופא הוצרך הלל לתקן בכדי שלא יועיל עצת הלוקח, אבל ודאי אם בא הלוקח אח"כ והמוכר יש לו מעצת במה לפדות מידו, פשוט דמצי לפדות ואין הבית חלוט כלל ללוקח כיון שאנוס היה שלא פדה בזמנו וזה ברור ולפלא על האגודה והרמ"א (יו"ד סי' ר"ל) שלמד מכאן דכל אונס שביום אחרון לא חשיב אונס, וזה אינו כמ"ש, ועיין בט"ז שם שהשיג נמי על דין זה מטעם אחר, ומ"ש הקצוה"ח דבית ערי חומה נקנה מיד ללוקח וכשפודה הרי הוא כחוזר ומוכרו ואונס רחמנא חייבי' לא אמרי', כבר הקדימו בזה המג"א (או"ח סי' ק"ח סקי"א) ע"ש: