חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן נד
סעיף ג' במחבר אמר המלוה אין שטרי עתה בידי כי הוא סעיף במחבר בעיר אחרת ואכתוב לך שובר י"א שאין שומעין לו כו' ולא יפרע לו עד שיחזור לו שטרו. ונ"ל שהתוס' חולקים על דין זה, דבב"מ (די"ז ע"ב) בד"ה לא אמר כלום כתבו וז"ל אלא אפי' במקום שכותבין כתובה ואינה מוציאה הכתובה אינו נאמן לומר פרעתי אפי' אם היא מודה שכתובה בידה נפרעת בעדי הגט גרידא עכ"ל, והנה מה שכתבו דאפי' היא מודה שהיא בידה, לאו כשהוא בידה ממש איירי בשעת הפרעון דבכה"ג ליכא למ"ד דכותבין שובר, דדוקא כשטוען אבד מסקינן בב"ב דכותבין שובר. ובע"כ פירושם היינו שהיא מודה שהכתובה בידה והיא בעיר אחרת, וא"כ הרי מפורש יוצא מדבריהם שאם השטר הוא בעיר אחרת כותבין שובר ודלא כהמחבר. והנה בפנ"י ראיתי שנתעורר להקשות באמת על התוס' ממ"ש המחבר כאן דאפי' כשהוא בעיר אחרת כיון שעכ"פ ישנו לשטר בעולם דהלוה פטור עד שיחזיר לו השטר ותירץ דבכתובה שאני כיון דמעשה ב"ד הוא ואינו נאמן לומר פרעתי, וא"כ מוכרח הוא לשמור אחת משתי אלה, או השטר כתובה, או השובר, ולכן אפי' אם בידה הכתובה גובה ע"י השובר, דמה לו אם ישמור הכתובה או השובר, וזה לא שייך במלוה ולוה, אכן תירוצו אינו עולה יפה, דהא אכתי הוא נפסד יותר מזה שהכתובה נשאר בידה, דאם תמסור לו הכתובה ואפי' אם יפסדה נהי דלא יהיה נאמן לומר פרעתי, מ"מ נאמן לומר אלמנה נשאתיך במיגו דאין את אשתי, אבל עתה שהכתובה נשארת בידה, אם הוא יפסיד שוברו לא יוכל לטעון אחת מכל אלה, ואם בכל מקום אין כותבין שובר בכה"ג, גם בכתובה לא היה לנו לכתוב, כיון שגם בכתובה נפסדת עי"ז, ובע"כ שדעת התוס' הוא דלמ"ד כותבין שובר אפי' בכה"ג נמי, בין במלוה בין בכתובה. ותמיהת הפנ"י על התוס' מדברי המחבר, תמהני אטו מדבר המפורש בתלמוד קא מותיב על התוס', הא הטור לא הביא דין זה כ"א משמו של בעה"ת, והתוס' יפלגו ע"ז ושוב ראיתי בט"ז כאן שציין נמי דעת התוס' שחולקים עם בעה"ת:
שם בש"ך סק"ח הביא בשם תשובת מוהר"א ששון דשובר מוקדם כשר, ועיין בס' שעה"מ שהביא לקושית התומים דהא בב"מ (ד"כ ע"א) פריך דניחוש לשמא כתב בניסן כו', ומשני איתא לדשמואל דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול, ובתוס' הקשו דאכתי ניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן דא"י למחול ותי' דבכתובה לא מהני מעמ"ש, וא"כ בשובר הלואה חיישינן שמא מכר החוב במעמ"ש דלא מהני מחילה, וכתב עליו דלא דק בקושיא זאת, דהא הרמב"ם פסק אף במצא שובר הלואה דאם המלוה מודה יתננו ללוה כמו במצא שובר הלואה אלמא דלא חיישינן שמכר במעמ"ש והובא בשו"ע לקמן (סי' ס"ה) סי"ח ע"ש. ולא אבין מה מקשה מן הרמב"ם, הא הרמב"ם הוא דסובר דבמוכר גם במעמ"ש הוא דיכול למחול כמבואר בדבריו (פ"ו מהלכות מכירה) ומחולק בזה עם התוס', ובחבורי לב"מ כתבתי טעם פלוגתתן דתלוי בשני הטעמים על עיקר דין דיכול למחול, דלשיטת ר"ת משום דשעבוד הגוף נשאר אצלו כשמוכר השט"ח, וזה יכול למחול, וממילא פקע שעבוד הנכסים, ולפ"ז במעמ"ש שהלוה כאן ונתרצה הרי הוא נשתעבד מעתה ללוקח משו"ה אין יכול למחול, ולטעם השני משום דמכירת שטרות הוא מדרבנן, א"כ כ"ש מעמ"ש דאינו אלא תקנתא דרבנן כהלכתא בלא טעם דיכול למחול, והרמב"ם דסובר כטעם השני כמבואר בדבריו שם להכי ס"ל דיכול למחול, ומשו"ה סובר דלא חיישינן שמכר במעמ"ש כיון שגם במע"ש יכול למחול, והתומים שהקשה למאן דסובר במעמ"ש אין יכול למחול שפיר הקשה וק"ל: