חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן נב
סעיף א' במחבר שטר שיש בו ריבית. כו' אבל גובה בו את הקרן ובש"ך סק"א הביא בשם התוס' שהקשו למה השטר כשר והלא העדים פסולים ותי' דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע, והרמב"ן סובר דבאמת העדים פסולים, ומכח זה הוכיח הגידולי תרומה להלכה דהשטר פסול דכיון דהתוס' לא אמרו אלא בלשון שמא, והרמב"ן פשיטא לי' נראה פשוט דאין ספיקו של התוס' מוציא מידי ודאי של הרמב"ן ע"ש, וגם הש"ך עצמו מסיק דמיהא ספיקא דדינא הוי ע"ש, ולענ"ד אי לאו דמסתפינא היה נ"ל דלדינא אין בזה שום ספק אלא ודאי שהשטר כשר, דהא עיקר יסוד של האוסרים הוא מכח דהעדים פסולים וכקושית התוס' ובזה נראה ליישב עפמ"ש בחבורנו לב"מ ליישב קושית השג"א ורעק"א בהא דאמרינן שם (דס"ב ע"א) ר' נחמיה וראב"י פוטרים את המלוה והערב מפני שיש בהם קום עשה, והקשו דהא בריבית איכא כמה לאוין ואיך יכולה חד עשה לנתקה והא אמרינן בתמורה לא אתי חד עשה ומנתק לתרי לאוי, וכתבתי ליישב דרש"י שם בד"ה פוטרין כתב וז"ל פוטרין את המלוה מן לא תעשה ומלקות עכ"ל, ומשמע להדיא דלאחר שמחזירין הריבית פטורין אפי' מלאו ואע"ג דבכל דוכתי דאמרינן דהלאו ניתק, היינו רק ממלקות אבל הלאו מיהא עובר אפי' לאחר שהאזיר בע"כ דריבית שאני וכמ"ש הפנ"י כיון דגלי קרא דטעם דריבית היינו משום וחי אחיך ולא משום גזל דהא יהיב לו מדעתו ולהכי אם מחזיר לריבית לי כא אפי' לאו, וא"כ לק"מ קושית השג"א ורעק"א דהא דאמרינן דאין עשה מנתק תרי לאוי היינו בכל האיסורי דהלאוין מיהא קיימין באיסורן אפי' לאחר הניתוק, ואתה רוצה לנתקו ממלקות, שפיר אמרינן דאין חד עשה כחה יפה לנתק תרי לאוין ממלקות, אבל בריבית שאחר החזרה לא נשאר עוד שום איסור ואין מה לנתק, ולהכי אע"ג דאיכא כמה לאוין אפ"ה לא מלקינן דכיון דלא נשאר שום איסור מהיכי תיתי ילקה. ודלמא יחזיר הריבית ולא ישאר שום איסור ונמצא דנלקה בחנם:
ובמה שכתבתי יש ליישב וליתן טעם ע"ז דעדים הוי נמי לאו בני מלקות, והאחרונים הרעישו ע"ז הא איסור דידהו לא מנותק בהשבה כיון שהם אין לוקחים הריבית ונשאר להם לאו דלא תשימון במקומו, ובמשנה למלך (פ"ד מהלכות מלוה) הביא בשם הגידולי תרומה דבאמת העדים לוקין ודוקא מלוה הוא דאינו לוקה ע"ש, ולמ"ש ניחא דכיון דאם המלוה ינתק ויחזיר הריבית אזיל האיסור לגמרי, וממילא שגם מהעדים אזיל האיסור, כיון דלא היה בפסיקה זאת שום איסור, ולכן אפי' בלא ניתוק לאו בני מלקות נינהו כיון דלא נשאר בזה שום איסור דבשלמא אם האיסור היה נשאר, ורק הניתוק היה פוטר ממלקות, אז היה מקום לומר דבעדים דלאו בני ניתוק נינהו מלקינן אותם, אכן כיון דהאיסור נתבטל מעיקרו ואין כאן פסיקה של איסור כלל, פשוט דלא בעינן בהו ניתוק כלל, דבניתוק דמלוה פרח האיסור גם מן העדים ודו"ק כי זה ברור:
ולפ"ז מיושב נמי קושית התוס', למה אין העדים פסולים, דאי אפשר לפסול השטר משום חתימת העדים, דשמא יחזיר המלוה אח"כ את הריבית ונמצא שלא היה בזה פסיקה של איסור כלל. ולכן אי אפשר לפסול השטר מספיקא, ואל תתמה על תירוץ הזה לומר דנהפוך הוא איך אפשר להכשיר את השטר מספיקא, והא ספיקא הוא דשמא לא יחזיר הריבית, ואיך מוציאין ממון ע"י השטר מספק, דהא גם לתי' התוס' בע"כ צ"ל דמספיקא לא פסלינן השטר, דהתוס' בתירוצם כתבו זה בלשון שמא, דשמא לא תשימון לאינשי בלוה משמע, הן אמת דהרמב"ן ז"ל תמה על דבריהם האיך אנו מכשירים את העדים מספק ולהוציא ממון מספק, ומכח זה פסק באמת דהעדים פסולים, אכן עכ"פ התוס' הלא ברור מללו שגם היכי דאינו אלא ספק להכשיר לא קרעינן תו לשטרא, ושמא טעמם משום דכל מאן דנקיט שטרא מיקרי מוחזק, ולפ"ז לשיטתם גופא דגם מספק לא קרעינן לק"מ קושיתם, דהא בלא"ה יש ספק דשמא יחזיר המלוה הריבית ויפרח האיסור מעיקרו, ואיך נפסל מספק, ואפי' אי נימא כהרמב"ן דמספק אי אפשר להוציא ממון ע"י שטר זה, אפ"ה אין הכרח לפסול העדים, דמתירוץ שלי ושל תוס' יתיישב קושיתו, דהא כאן איכא ס"ס, ספק שמא יחזיר הריבית ולא יהא איסור כלל, ואפי' כשלא יחזיר שמא לא משמע לאינשי לא תשימון כ"א במלוה, ולכן מ"ש כאן הש"ך בשם כמה פוסקים שפסקו לדינא כהרמב"ן, זה ודאי תמוה, דלדינא עכ"פ ודאי יש להכשיר מכח ס"ס, ואף אי נימא שמכח תי' התוס' לחוד וגם מתירוצא לחוד אי אפשר להכשיר מספיקא וכסברת הרמב"ן דמספיקא אין מוציאין ממון ע"י השטר, אבל בהצטרפות שני התרוצים תירוץ התוס' ודידי הלא איכא ס"ס הא מוציאין נמי ממון וכמ"ש התוס' כתובות ד"ט ע"ב:
וראיתי בקצוה"ח שתי' לקושית התוס' דעדים פסולים, דכיון דרק משום הך חתימה הוא דנפסלו, לא נפסלו אלא מכאן ולהבא, אבל החתימה הזאת אכתי בכשרות היתה וכמ"ש הר"ן גבי שוחט בשבת כיון שאין נעשה מומר עד גמר שחיטה אין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך, אלא שהביא שמוהרי"ט חולק ע"ז ע"ש. ולכאורה היה אפשר להוכיח כהקצוה"ח דהחתימה הזאת כשירה היא מההיא דגיטין (ד"י ע"ב) דבגיטין כי חתם עד כותי בתחלה ואחריו חתם ישראל כשר משום דאי לאו דהכותי חבר היה לא מחתים היה לי' מקמי' ופריך הש"ס א"ה אפי' שארי שטרות נמי, והנה הרשב"א ושארי מפרשים כתבו דבמה שחתם הישראל תחת הכותי הוא עדות גמור שהכותי חבר הוא, שבחתימה זו מעיד על הכותי שהוא חבר. ואף שאינו אלא עד אחד מ"מ כיון דלענין בפני נחתם הימנוהו לעד אחד כיון דקיום אינו אלא דרבנן, כמו כן כיון דכותי סתם כשר מדאורייתא הימנוהו לחד בדרבנן שהוא חבר, ונאמן עד אחד בעדותו שחבר הוא הכותי, ולכך נאמן העד אחד הישראל בחתימתו שחתם תחתיו ומעיד על הכותי שהוא חבר, וג"כ לא שייך נכי ריבעא דממונא אפומא דחד כיון שהוא עדות אחרת וע"ש בדבריהם, וראיתי מקשים דלפ"ז הוי עדות שאי אתה יכול להזימן, דאיך מהני במה שהעיד הישראל בחתימה זו ג"כ שהכותי חבר ונאמן ע"ז, הא אם יוזמו א"כ יהיה ממילא בטל עדותו שהעיד על הכיתי ואיגלאי מילתא דהכותי לא היה חבר והיה פסול הכותי אפי' בלא הזמה, וממילא לא מהני ההזמה לפמ"ש הרמב"ם (פ"כ מהלכות עדות) דאם איגלאי מילתא שבשעת העדות היה פסול אין שייך שוב להזימו, דלא מהני ההזמה כ"א היכי דבלא ההזמה הוי עדים כשרים, משא"כ כשנודע שהיו פסולים וכמבואר בב"ק (דע"ג ע"א) וא"כ לשיטת בעה"מ דבעדות שבשטר שייך נמי הזמה ובעינן נמי עדות שאתה יכול להזימן, א"כ מאי פריך אפי' בשאר שטרות נמי, הא בשאר שטרות לא מהני זה מטעם עדות שאין אתה יכול להזימן, הא תינח בגט אשה לא בעינן עדות שיכול להזימן וכמ"ש הנו"ב, משום דלא שייך כאשר זמם בגט ולא קאי עליו כמו בבן גרושה וחלוצה ע"ש, אבל מה דפריך אפי' שאר שטרות נמי, הא י"ל שפיר כנ"ל כיון דידעינן דחתם ישראל לבסוף ולכך פסול בשטרות משום דהוה עדות שאין אתה יכול להזימן, משא"כ בגיטין דלא בעינן יכול להזימן ולכך כשר בכותי אחד, ובע"כ כהקצוה"ח דלא מיפסל אלא מחתימה ואילך, אבל החתימה גופא אכתי כשר היה, ולכן נהי דאיתזם אח"כ, אבל העדות שהעיד על הכותי אכתי כשר היה:
אכן באמת אין ראיה מהתם, דהנה הדין פשוט דאינו נפסל כ"א משעה שעבר העבירה או העיד העדות שהוזם עליה, ואע"ג דקיי"ל כאביי דעד זומם למפרע הוא נפסל, היינו דוקא משעה שהעיד אותה העדות שהוזם, אבל שיפסול אפי' רגע כמימרי' קודם שעבר העבירה או שהעיד העדות שהוזם בה אין שום סברא לפוסלו קודם, והתם הישראל בחתימתו על השטר יעיד בזה שתי עדיות, א) על עצם השטר, ב) על הכותי החתום מקמי' שכשר הוא, אבל אותן שתי עדיות אינם באים כאחת, דבמה שהעיד על הכותי נגמר העדות מיד משהתחיל לחתום אחריו, דמזה ניכר שהכותי חבר, ואפשר שגם עוד טרם שהתחיל בחתימה, כיון דשביק לכותי זה לחתום מקמי' משעה זאת הוא מעיד לפנינו שהכותי חבר הוא, וכדמשמע מלשון הש"ס אי לאו דכותי חבר לא הוי שביק לי' לחתום מקמי', הרי שמשעה ששביק לו לחתום מקמי' הרי הוא מעיד עליו. ועכ"פ משעה שהתחיל לחתום אחריו בודאי נגמרה עדותו על הכותי, כיון דעדותו אינו ע"י החתימה שלו כ"א במה שהניחו לחתום מקמי', ועדותו על השטר נגמרה רק בשעה שגמר חתימתו, וא"כ גם לאחר שהוזם על עדותו לא בטלה העדות שהעיד על הכותי דבההיא שעתא עדיין כשר היה, ולפ"ז אין ראיה מהתם להקצוה"ח, די"ל דודאי שגם עדות זו שחתם עליה נמי בטילה, והתם שאני משום דלמפרע קודם שחתם ודאי לא נפסל, והעדות הזאת שהכותי חבר נגמרה מקודם, הן אמנם דמסוגיא דב"ק שם דאמרינן דלמ"ד תוך כדי דיבור כדיבור דמי, אם העידו על הגניבה ועל הטביחה תוכ"ד והוזמו אח"כ על הטביחה בטלה נמי עדות גניבה ע"ש, הרי שגם מה שהעיד קודם שנעשה רשע נמי בטל אם אך תוכ"ד העיד, י"ל דהתם בגיטין הוי יותר מתוך כדי דיבור, דהעדות על הכותי הוה משעה שמניחו לחתום מקמי' וכמ"ש, ועדותו על השטר הוה לאחר שגמר חתימתו, וא"כ בין זה לזה הוה יותר מכדי דיבור, ובלא"ה נמי לא קשה מההיא דב"ק, דבאמת הסוגיא דהתם צריכה ביאור, דאיזה סברא הוא לבטל עדות שהעיד מקודם שנעשה פסול ואפי' רגע, ובשובת עמודי אור סי' צ"ט ביאר זאת עפמ"ש הר"ן (נדרים פ"ז) טעמא דמלתא דתוכ"ד כדיבור דמי דאמרינן כשאדם אומר דבר לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוכ"ד, נמצא מבואר מזה שהחלט דעתו על דיבורו, נגמרת ומתבררת לנו אחר כדי דיבור, כיון שלא חזר וביטל דבריו מבורר מזה שמתחלה הגיד האמת, וע"כ דעת הר"ן גם לענין עדות כן, דאע"ג שהעיד לפני ב"ד אמרינן דעתו היה עדיין לחזור ולא העיד בהחלט, וכשלא חזר אח"כ נשארה עדותו קיימת, ולפ"ז אימת מתברר לנו אמיתת עדותו מדלא חזר, אם לא איתרע חזקת כשרותו תוכ"ד, אמרינן מדלא חזר לעקור עדותו ש"מ עדות אמת העיד, אבל אם תוכ"ד העיד עדות טביחה כההיא דב"ק והוזמו אח"כ על השניה וקיי"ל למפרע הוא נפסל, א"כ תוכ"ד נעשה רשע ומשקר, מה ראיה היא זו שלא חזר וביטל עדות הראשונה, הא האי גברא איתרע ואינו חושש על עדות שקר אפי' להעיד מחדש, כ"ש דלא איכפת לעקור את אשר כבר עשוהו, ועולה שפיר טעם הש"ס בסברא נכונה, דבכה"ג בטלה גם עדות גניבה כיון שאין לנו בירור עליה תוכ"ד, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהעדיות הוא בא מכח שהגיד, בזה אמרינן דכל זמן שאין לנו בירור על דבורו תוכ"ד לא סמכינן עליו, די"ל דמתחלה הגיד זה לא בהחלט וחשב לחזור מזה תוכ"ד, משא"כ בהך דגיטין שהעדות שהעיד שהכותי חבר לא העיד ע"ז כלל במו פיו, רק שעדותו מוכח מכח אומדנא מדהניחו לחתום מקמי', ובכה"ג שהעדות בא מכח אומדנא לא שייך כלל סברא זאת לומר דלא הניח זה בהחלט וסבור היה לחזור ולבטל זה דאיך הי' ביכולתו לבטל מעשה של חבירו, ועיין בחדושינו לעיל (סי' ל"ד) שיישבנו שם בזה דברי המוהרש"ך שהובא בקצוה"ח כאן והמוהרי"ט הרבה להקשות עליו, ובדרך הזה הצלנו אותו מכל קושיות מוהרי"ט ע"ש היטב:
שם במחבר אבל אם כלל הקרן עם הריבית פסול מפני שיבוא לגבות הריבית, ובש"ך הביא דברי הגידולי תרומה דבנכלל ריבית דרבנן עם הקרן בזה כו"ע מודו דגבי ממשעבדי, דעד כאן לא גזרינן קרן אטו ריבית אלא בדאורייתא כו'. והנה בספר שעה"מ הוכיח מדברי התוס' (ב"מ דע"ב) דלא כוותי', דבתוס' הקשו שם דאמאי שטר שכתוב בו ריבית גובה את הקרן ולמה אין נפסלים העדים דהא עברו על לא תשימון, ואי מיירי בנכלל הקרן עם הריבית בשטר והעדים לא ידעו בזה, א"כ אמאי גובה את הקרן נגזור שמא יגבה בו את הריבית כמו בשט"ח המוקדמין דגזרי' בו שמא יגבה מזמן ראשון, ותי' דמיירי בריבית דרבנן ואיך העדים נפסלים דבעי' רשע דחמס, אע"ג דבאיסור דאורייתא לא בעינן רשע דחמס. מ"מ בעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון, ואי אמרת דבריבית דרבנן לא גזרינן קרן אטו ריבית למה להו להתוס' לתת טעם דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון, הא כיון דמיירי בריבית דרבנן א"כ בפשיטות איכא לאוקמי דמיירי שנכלל קרן וריבית והעדים לא ידעו ולכך אין העדים נפסלים ובריבית דרבנן לא גזרינן קרן אטו ריבית א"ו דאין חילוק ע"ש. ואין דבריו נראין כלל, דמתוס' אין שום ראיה, דפשוט הוא דמשו"ה הוסיפו הטעם דבריבית דרבנן בעינן חימוד ממון בכדי שלא לדחוקי ולפרש דמיירי דוקא כגון שנכלל בו קרן וריבית והעדים לא ידעו, דדחוק לפרש דמשנה מיירי בכה"ג דוקא, ופשטא דמשנה משמע דמיירי בכל גוונא אפי' כשאין נכלל הקרן והריבית, ורק מתחלה שלא היה להם תירוץ אחר, היו מוכרחים לדחוקי ולפרש דמיירי בכה"ג דוקא, אבל לתי' זה שאליבא דאמת בריבית דרבנן לא בעינן רשע דחמס ושפיר מצי מיירי בכל גווני, למה להו לדחוקי ולפרש דמיירי דוקא בכה"ג שנכלל הקרן עם הריבית, אבל איה"נ דבשטר כזה שנכלל בו הקרן לא הוצרכו לטעם זה דבעינן חימוד ממון, דבלא"ה נמי אין נפסלים בריבית דרבנן וכהגידולי תרומה וזה ברור, ובזה נדחו גם ההוכחות האחרות שהביא השעה"מ ע"ש ודו"ק:
והנה בשער המשפט הקשה עוד על שיטת המחבר שזהו שיטת התוס' והרא"ש דבכלל הקרן עם הריבית פסול מפני שיבוא לגבות בו את הקרן מהא דכתובות (דף פ"ז) פוחתת לא תפרע אלא בשבועה היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתך והיא אומרת לא התקבלתי ואינה אלא מנה נפרעת שלא בשבועה, ופריך עלה במאי גביא בהאי שטרא הא חספא בעלמא הוא, ופי' התוס' והרא"ש דלא מהימנה במיגו דכיון שהשטר פסול הוא הוה מיגו להוציא ולא אמרינן, ומשני הש"ס באומרת אמנה היתה ביני לבינו, ולשיטתם דס"ל בשטר שיש בו ריבית גזרינן קרן אטו ריבית, א"כ שטר שנכתב מתחלה על אלף והיתה אמנה ביניהם ואין החוב אלא מנה כל השטר פסול דיש לגזור שמא יגבה כל השטר כמו בשטר שיש בו ריבית ומתחלה נכתב שלא כדין ובאיסור, דאמנה עולה היא ומשים עצמו רשע ע"ש, ונעלם ממנו מ"ש בשמ"ק שם בשם הריטב"א וז"ל באומרת אמנה היתה ביני לבינה פי' כי בפני העדים נתחייב כראוי בכל הכתוב בשטר אלא שהיה הסכמה בינו לבינה שלא תגבה אלא כך וכך, ושטר כזה כשר הוא אפי' לנכסים משועבדים לגמרי שהרי נשתעבד כראוי בכל הכתוב בו עכ"ל, הרי דכתבו להדיא דהשטר כשר לגבות בו ממשעבדי כל הסך הכתוב, ובע"כ דאמנה דקאמר התם לא דמי לאמנה המוזכר בכתובות די"ט דאמרינן עלה דעולה היא, דהתם מיירי שבאמת אם לא ילוה לו לא היה משעבד עצמו לפני המלוה, אלא שהימני' שלא יתבע לו ע"י זה השטר, אבל הכא מיירי דבאם שתרצה לגבות כל האלף זוז התחייב לשלם לה כל האלף, רק שהאמינה שלא תתבע אלא מנה, וכיון שהתחייבות אמיתיית יש על כל הסך, ולכן לא חיישינן שמא תגבה כל הסך דאם תגבה בדין תגבה וזה ברור: