חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן נא
סעיף ב' במחבר הוציא עליו שט"ח בעד אחד וטען הלוה פרעתי ה"ז מחויב שבועה ואיל"מ כו' וי"א שגם אם טען פרעתי נאמן. דעה הראשונה הוא דעת הרמב"ם, ובטעמו כתבו משום דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. ודעה האחרונה הוא הריב"ש והרשב"א, ובטעמם כתבו דשטר כזה שלא נעשה כתקון חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשאלו למלוה, ומשו"ה לא מצי טעין המלוה שטרך בידי מאי בעי, וכמ"ש הש"ך סק"ג בשם הרשב"א, וטעם זה דחוק, דהא השטר הזה ניתן לראיה מתחלה א"כ למה יניחנו ביד המלוה, ובס' נחל יצחק ראיתי שהסביר טעמם דזהו כוונתם, דכיון דיכול לישבע נגדו ולהכחישו ע"כ לא חשש להניחו בידו ע"ש, ולפי ההסבר הזה קשה טפי לומר שיניחנו בידו ויסמוך על זה שישבע נגדו, מי פתי יעשה ככה להניח בידו השטר ולהביא עצמו לידי שבועה, או גם לאיזה דין ודברים שהוא, ולכן היה נ"ל דודאי לטעם דאינו נאמן לומר פרעתי נגד שטר גמור משום דמצי א"ל המלוה שטרך בידי מאי בעי, אין חילוק בין שטר גמור בשני עדים לשטר כזה שאינו אלא בעד אחד, דפשוט שגם שטר כזה לא ירצה להניח ביד המלוה, בכדי שינצל מדין ודברים, וטעמי פלוגתתם הוא רק בזה, דגם בשטר גמור דאינו נאמן לומר פרעתי נאמרו בזה שני טעמים, חדא מטעם דשטרך בידי מאי בעי, וחדא משום דד"ת הוי כל שטר כנחקרה עדותו בב"ד ומשו"ה א"צ קיום מה"ת, וגם במגו אינו נאמן לומר פרוע הוא כמבואר בתוס' (כתובות די"ט) בד"ה מודה בשטר שכתבו דכתבו טעם זה לעיקר וז"ל ובקונטרס פי' במקום אחר דטעמא משום דד"ת א"צ קיום דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כו' אבל אין לפרש דלא מהימן במיגו לומר פרוע משום דאי פרעי' שטרא בידי מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן בסמוך דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמא עכ"ל, הרי דנתנו שני טעמים על הא דאינו נאמן לומר פרוע, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם סובר דהטעם הוא בשטר גמור משום שטרא בידי מאי בעי, ולכן גם בשטר בעד אחד נמי סובר דאינו נאמן לומר פרוע מטעם זה, דגם שטר כזה אינו מניח מדעתו אצל המלוה והרשב"א סובר שגם בשטר גמור לא חיישינן לטעם דשטרא בידי מאי בעי, אלא הטעם הוא משום דד"ת כנחקרה עדותן, ולפ"ז בשטר בעד אחד דלא אמרינן דדמי כנחקרה עדותו וכמ"ש הרמ"א לעיל (סי' מ"ו) משו"ה מהימן לומר פרעתי נגד שטר כזה, כן יש לומר לפי מה דמשמע מדברי התוס' דכתובות, דהנהו תרי טעמי דד"ת א"צ קיום וטעם דשטרא בידי מאי בעי הוי טעמים מחולקים, ולטעם דד"ת א"צ קיום א"צ שוב לטעם דשטרך בידי וכו' אכן באמת תמוה לי סברת התוס' גופא דאיך אפשר לומר דטעם דד"ת א"צ קיום לחוד נמי סגי, דמה יוכל להועיל זה לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי, דהא אפי' בשטר מקוים ממש כדינו היה נאמן לומר פרעתי, אי לאו טעמא דשטרך בידי מאי בעי, ואפי' בלא מיגו היה נאמן לומר פרעתי כיון דלא מרע השטר בהך טענתא, דהא כל שטר עומד לפרעון, ורק משום הסברא דשטרך בידי מאי בעי הוא דאינו נאמן, וא"כ במודה בשטר שכתבו נהי דא"צ קיום והוה כאילו מקוים כדין, למה לא יהא נאמן לומר פרעתי, הא מכ"ש הו"ל להימני' כיון דאיכא מיגו דבעי אומר מזויף ועוד יש להבין מה יועיל מה שהשטר חשוב כמקוים לענין לבטל המיגו, דהא אפילו אם השטר הוא מקוים ממש יכול להיות שבאמת פרע לו, וא"כ טענתו שטוען פרוע אינו נגד השטר, ומה כחו של השטר לבטל טענתו כשיש לו מיגו, ואם כי זה פשוט שכוונת התוס' כן הוא, דנהי דטענת פרעתי מה שטוען עכשיו אינו נגד השטר, מ"מ הטענה שהיה יכול לטעון דהיינו מזויף, זהו נגד השטר, דכיון דהשטר הוי חשוב כמקוום. כשטוען מזויף הוה נגד עדי השטר. ולכן אינו נחשב למיגו דהוי כמיגו במקום עדים, וכמ"ש מוהריב"ל בכללי המיגו דהיכי דבטענה שהיה יכול לטעון היה נגד העדים, לא אמרינן מיגו, אכן גם זה תמוה, דהא זהו לא שייך כ"א בשארי מיגות, דאז אמרינן דחשבינן לעדים החתומין על השטר כתרי סהדי והוה מיגו במקום עדים. וכמ"ש התוס' בכתובות שם בסוגיא זאת, אבל במיגו דמזויף אמרינן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמ"ש התוס' שם בד"ה אין נאמנין, דהקשו דהא הו"ל מיגו במקום עדים ותי' דקיום שאני דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"ש, משמע להדיא דדוקא בשארי מיגות חשבינן זה למיגו במקום עדים, ולא במיגו דמזויף, והנה רש"י ז"ל בכתובות בד"ה אין המלוה וכו' שהרי ביד המלוה הוא, משמע להדיא שרש"י סומך גם אטעם דשטרך בידי מאי בעי, אע"ג דרש"י עצמו הוא הסובר טעם דד"ת א"צ קיום כמו שזכרו זה התוס' בשם רש"י. מ"מ מצריך נמי לטעם דשטרך בידי, והיינו כמו שכתבנו, דטעם דהוה כמקוים לחוד פשיטא דלא מהני כלל, דלבד שאינו מבטל המיגו וכמו שכתבתי, אלא אפי' בלא מיגו כלל נאמן הוא לומר פרעתי אם לא הטעם דשטרך בידי מאי בעי, וטעמא דשטרך בידי לחוד נמי לא מהני, חדא משום דטענה הזאת רעועה היא דשמא אפשיטי דספרא זייף לה, ועוד דאפי' אם החזקה הזאת הוי חזקה גמורה, הא מיגו במקום חזקה בעיא דלא איפשטא הוא, ורק בצירוף שני הטעמים, דהשטר הוה מקוים מן התורה ובהצטרף לזה החזקה דשטרך בידי מאי בעי, אינו נאמן לומר פרעתי אפי' במקום מיגו, ולכן מסתבר לי שגם התוס' סוברים דבטעם דד"ת א"צ קיום לחוד לא סגי בלא טעמא דשטרך בידי מאי בעי, והא שכתבו דנימא משום טעם דשטרך בידי, היינו שנאמר משום טעם זה לחוד ולא ניבעי טעם דקיום ע"ז תירצו ואי"א לומר כן, דהא באמנה לא שייך טעם זה ואפ"ה אינו נאמן, אבל זה פשיטא דלטעם דד"ת א"צ קיום מצריכינן נמי לטעמא דשטרך בידי מאי בעי, ובזה אין להקשות כלל מאמנה, דבשלמא כשנימא דהטעם הוא רק משום דשטרך בידי לחוד והשטר באמת אינו מקוום, שייך שפיר להקשות דא"כ באמנה אמאי לא מהימן, אבל כאשר אמרינן שגם טעם דקיום יש כאן בזה, אין להקשות כלל מאמנה, דבשלמא בטענת פרוע שבזה אינו מרע לשטר, דהא כל שטר עומד לפרעון, מצריכינן שפיר לצירוף הטעם דשטרך בידי מאי בעי, ובלא זה הוה מהימן לומר פרוע אבל כשאומר אמנה שבזה מרע השטר, ודאי הדבר שאינו נאמן לאורועי שטר מקוים ממש אפי' בלא טעם דשטרך בידי מאי בעי, אלא דאכתי צ"ע דנהי דבמקום דליכא מיגו לא מהימן לבטל השטר משום דהוי כמיגו במקום עדים, אבל במודה בשטר שכתבו דאיכא מיגו דמזויף שזה מהני אפי' במקום עדים, למה לא מהני גם באמנה לבטל השטר, וכמו גבי עדים גופא דאמרינן בהו מיגו דמזויף, ואפשר לחלק בין לוה לעדים עפמ"ש בחבורנו לכתובות ברפ"ב דלשיטת רש"י שם לא אמרינן מיגו כ"א במקום דהוה אין שור שחוט לגמרי, ולשיטת התוס' בעינן מיהא אין שור שחוט קצת, ולפ"ז שפיר יש מקום חילוק ביניהם, דאצל הלוה גופא כיון דד"ת עדים החתומים על השטר הוה כמו שנחקרה עדותן, א"כ לדידיה הוי שור שחוט לפניך, דהא מחויב הוא לטעון כנגד השטר, ודוקא כשטוען מזויף הוא דמהימן, משא"כ בשאר טענות במיגו דמזויף לא מהימן, כיון דהוי שור שחוט, משא"כ לגבי העדים מסתמא כשצריכין אנו לקיומיהן, היינו שהלוה טוען מזויף, וא"כ לגבי דידהו הוה אין שור שחוט, דגם אי שתקי ולא אמרי כלום לא היה מתקיים השטר ולכך נאמנים ודו"ק היטב, ולפי מה שבארנו בזה דכו"ע סברי הטעם דשטרך בידי מאי בעי, א"כ ליכא למימר שוב דטעם הריב"ש והרשב"א דסברי הכא דמהימן לומר פרעתי משום דלית להו לטעם דשטרך בידי כלל. כיון דלית מאן דפליג על טעם זה, ואמנם אפ"ה לפי דברינו יתבאר היטב טעמא פלוגתתם שבכאן דלמה שכתבתי דטעם אחד מן הטעמים אינו מספיק לענין שלא יהא מהימן לומר פרעתי, ורק בהצטרפות שני הטעמים גם יחד, טעם דד"ת א"צ קיום דכנחקרה עדותן דמי, עם טעם דשטרך בידי מאי בעי, היא דאינו נאמן לומר פרעתי, אבל טעם אחד לחוד אינו מספיק וכמו שהוכחתי מדברי התוס' ורש"י, לפי"ז אתי שפיר טעמי פלוגתתם, דהריב"ש לשיטתו לעיל (ס"ס מ"ו) דבשטר בעד אחד לא אמרינן דכנחקרה עדותו בב"ד ע"ש ברמ"א שהביא כן בשם הריב"ש, וכיון דלטעם זה ליכא בשטר בעד אחד, וטעם דשטרך בידי מאי בעי לחוד לא מהני אפי' בשטר מעליא וכמו שביארתי, ומשו"ה סובר דמהימן הכא לומר פרעתי, והרמב"ם י"ל שהוא מן החולקים על הריב"ש וסובר שגם בעד אחד נמי אמרינן דכנחקרה עדותו בב"ד, וכיון שאיכא גם בזה הצטרפות שני הטעמים, כנחקרה עדותו, ושטרך בידי מאי בעי, משו"ה אינו נאמן גם בשטר בעד אחד לומר פרעתי ודו"ק היטב.
סעיף ו' במחבר שטר שנמסר בפני עדים גובים ממשעבדי וכו'. ובסמ"ע ס"ק י"ד כתב דאם חתומים בו עדים א"צ עדי מסירה, הרי דסובר דלר' אלעזר דסובר עדי מסירה כרתי, לאו דוקא עדי מסירה אלא דה"ה לעדי חתימה, ומשו"ה המחבר אע"ג דפוסק כאן כר' אלעזר אפ"ה מהני עדי חתימה נמי, אכן לענ"ד יש לפקפק בדבריו בזה, דנהי שהרי"ף סובר באמת כן דגם לר"א מהני עדי חתימה וכאשר נבאר בזה אבל להמחבר שפוסק כאן כר' אלעזר אפי' בשאר שטרות, צ"ל דלר' אלעזר דוקא עדי מסירה מהני ועדי חתימה לא מהני כלל, וכן יש לו להוכיח חילוק זה מדברי התוס' דבגיטין (ד"ד ע"ב) בד"ה דקיי"ל הלכה כר' אלעזר כתבו להוכיח דהלכה כר' אלעזר אפי' בשאר שטרות ולפיכך יש ליזהר שיהיו עדי מסירה בשעת נתינת הגט דאינהו כרתי, דאי ליכא עדי מסירה אינה מגורשת וכו' ע"ש, והמשך התוס' בלשון ולפיכך צריך ביאור, דמשמע דדין זה אם עדי מסירה עיקר ולא עדי חתימה תלוי זה במה שפסקינן הלכה כר' אלעזר בשאר שטרות, ומה ענין זה לזה, הא בגיטין לכו"ע הלכה כר' אלעזר, ונ"ל שזה פשוט שלישנא דר' אלעזר דאומר שאין העדים חותמין אלא מפני תקון העולם משמע דעד מסירה הם העיקר, ורק הם כרתי ולא העדי חתימה, ואפ"ה אי הוה פסקינן כר' אלעזר רק בגיטין ולא בשאר שטרות, אז היה הכרח לפרש בדר' אלעזר, דמה דאמר עדי מסירה כרתי, הוה הכוונה, דעדי מסירה נמי כרתי כי ליכא עדי חתימה, אבל היכי דאיכא עדי חתימה לא בעינן כלל עדי מסירה וכשיטת הרי"ף, דאלת"ה אלא דוקא עדי מסירה אבל עדי חתימה פסולין בגט, א"כ איך נכשירם בשאר שטרות, אע"כ דלר' אלעזר נמי מהני עדי חתימה, ומשו"ה בשטרות דקיימין לראיה אין קונין עדי מסירה אלא עדי חתימה, אבל אם עדי חתימה פסולין בגיטין למה יהיו כשרין בשאר שטרות, וכן הוכיח נמי הר"ן (גיטין ס"פ המגרש) ע"ש, אבל השתא דפסקינן כר' אלעזר אפי' בשאר שטרות, א"כ שפיר נוכל לומר דלר"א דוקא עדי מסירה ולא עדי חתימה, דעדי חתימה פסולין בין בגיטין בין בשאר שטרות, והיינו מה שכתבו התוס' ולפיכך, דבאמת דין זה תלוי בדין הקודם, דכיון שפסקינן כדידי' אפי' בשאר שטרות, ממילא מוכח דדוקא עדי מסירה ולא עדי חתימה ולפיכך צריך ליזהר שיהיו עדי מסירה בשעת הגט, דזולתם הגט פסול אע"ג דאיכא עדי חתימה. אבל אי לא הוה פסקינן כר"א בשאר שטרות אז הי' ההכרח לפרש דעדי מסירה נמי כשר, אבל עדי חתימה לחוד נמי כשר, וממילא לא היה ההכרח ליזהר בעדי מסירה כיון שהגט כשר גם ע"י עדי חתימה, ולפ"ז י"ל דהרי"ף והתוס' אזלי לשיטתייהו בהנך תרי דינים. הרי"ף שסובר דהלכה כר"א בגיטין לבד ולא בשאר שטרות, משו"ה סובר דעדי מסירה נמי כרתי, וכ"ש עדי חתימה דכרתי, דלשיטתו ההכרח לפרש כן וכהוכחת הר"ן, והתוס' לשיטתייהו אזלי דהלכה כר"א אפי' בשאר שטרות, שפיר יכולים לפרש דעדי מסירה דוקא כרתי ולא עדי חתימה דעדי חתימה פסולים וכנ"ל, והנה הרא"ש בב"ב (פ' ג"פ סי' ז') כתב דלר' אליעזר שטר הבא לפנינו ועדים חתומים בו אעפ"י שאין אנו יודעין שנמסר בפניהם, אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומין עליו גם נמסר בפניהם עכ"ל, הרי דהרא"ש סובר נמי דלר"א גם בשטרות אם לא היה כ"א עדי חתימה דלא מהני אם ידוע דלא היה שם עדי מסירה, והיינו משום דהרא"ש פוסק בגיטין (פ"ט סי' ז') הלכה כר"א אפי' בשאר שטרות, ועיין בקרבן נתנאל בגיטין שם דכתב דטעות סופר הוא במ"ש הרא"ש דגם בשטרות בעינן עדי מסירה דוקא, אבל איך אפשר לומר כן הא בב"ב פוסק כן להדיא, ובשגם שלמה שכתבתי הדבר מוכרח דכיון דפוסק הלכה כר"א אף בשאר שטרות, ממילא אין הכרח להוציא לשון ר' אליעזר ממשמעותו ולפרש שעדי מסירה נמי קאמר, דרק משום ההכרח שמכשיר הרי"ף עדי חתימה בשאר שטרות, היה מוכרח להוציא לשון ר' אליעזר ממשמעותו, דאי עדי מסירה דוקא, א"כ אמאי כשרים עדי חתימה בשאר שטרות וכמו שביארתי, אבל להרא"ש דפוסק כר"א אף בשאר שטרות, בודאי שמפרש דברי ר' אליעזר כפשוטן דעדי מסירה דוקא ועדי חתימה לא מהני, וכיון שכן דברי הסמ"ע תמוהים במ"ש להכשיר גם עדי חתימה להמחבר, דנהי שבשיטת הרי"ף ודאי אמרינן כן, אבל המחבר שפוסק כר' אליעזר גם בשאר שטרות בודאי דסובר דעדי מסירה דוקא ועדי חתימה לא מהני כלל וכמו שהוכחתי מתוס' ורא"ש ודו"ק: