אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן מט

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן מט

סימן מח

סעיף ב' במחבר ואם שטר המלוה הוא בלא קנין צריכין להכיר אף שם המלוה וכו' והיינו משום דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה היכי דליכא קנין משום שמא כתב ללות בניסן כו', והיכי דאינו מכיר שם המלוה חיישינן שמא העלה כן שם המלוה ולא יתן עד תשרי להמלוה האמיתי והוי מוקדם, והקשו בזה להרא"ש והטור דס"ל עדים בחתומיו זכין לו למה צריך להכיר שם המלוה, ובקצוה"ח תי' עפמ"ש הב"ח (סי' מ"ג) דלא אמרינן עדים בחתומיו זכין אלא בסתמא אבל אם אמר תנו אותו לידי לא אמרינן עבז"ל, וא"כ זה שבא עם איש אחר שאינו המלוה ואומר תנו אותו לזה הוי כמו שאומר תנו אותו לידי, ולכך כשמוסרו אח"כ למלוה האמיתי לא אמרינן עבחז"ל ע"כ, ואכן בחדושנו לעיל סי' מ"ג הבאתי בשם הראשונים והוכחתי גם מן הש"ס, דאפי' ודאי שהשטר היה ביד לוה ולא לוה ממנו כלל אפ"ה אם הלוה מצוה עתה ליתנו למלוה אמרינן עדים בחתומיו זכין למפרע, וא"כ ליתא לתי' הקצוה"ח, וגם בש"ך לעיל שם השיג על הב"ח ע"ש:

סעיף ו' בש"ך ס"ק ט"ו הביא לקושית התוס' (פ"ב דכתובות) דאי לאו אכולה מילתא מסהדי א"כ עדים חתמי אע"ג דלא ידיע אם כהן הוא, וא"כ הא דתנן בגט פשוט שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת יכתבו כהן, מה מועיל כיון שהעדים חותמים אעפ"י שאינם מכירים וכו' וי"ל דהיכי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולה מילתא מסהדי והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין, והש"ך דחה לדברי התוס' ע"ש. וראיתי בחדושי הרשב"ץ על כתובות שדחה נמי לדברי התוס', דמ"ש בג"פ דאם היו מסומנים יכתבו כהן, לא דוקא כשהוא כהן באמת יש תקנה זאת, אלא אפי' בשני ישראלים נמי יש לעשות עצה הזאת ולכתוב לאחד מהם כנוי כהן לסימן, ולפ"ז הא תינח לענין ממון מהני זה כיון דבשני יוסף בן שמעון צריכין העדים לדקדק בסימנא, ודאי סימן מעליא הוא, אבל לענין יחוס אין זה סימן כי אפשר דלא נכתב כן מעיקרא רק לכינוי, ולסימן, עיין שם שמיישב בזהדברי הרמב"ם שהשמיט להך דינא דתוספת דבהוחזק שני יוסף בן שמעון מעלין ליוחסין ע"ש, ואי נימא כן נדחו דברי הש"ך מה שהעלה בזה דדוקא ליוחסין אין מעלין משום דבעינן שידעו העדים שהוא כהן ודאי אבל לתרומה מעלין, אכן לדברי הרשב"ץ גם לתרומה אין מעלין, דנהי שהעדים ודאי דקדקו אחר הסימן, אבל מסימן זה אין ראיה שהוא כהן, ושמא לכינוי בעלמא הוחזק בשם כהן, אכן באמת דברי הרשב"ץ אין להם שחר, דפשיטא דלאדם שאינו כהן אין רשאי ליתן שם כהן לכינוי בכדי שלא יבואו לטעות שהוא כהן ממש. ואפי' בזמן הזה דלא שייך חשש דיוחסין ועבודה, אפ"ה כמה הרחקות עשו שלא יטעו, דבמקום שאין כהן אע"ג דמותר לישראל שיהיה קורא ראשון, אפ"ה צריכין לומר במקום כהן בכדי שלא יטעו אחריו שהוא כהן וכמ"ש הרמ"א (או"ח סי' קל"ה) וכן לוי לא יעלה לשני במקום שאין כהן נמי מה"ט שלא יחזיקוהו לראשון לכהן וכמ"ש (כתובות דכ"ה ע"ב) מוחזקני בו שהוא כהן שעלה אחריו לוי וכמ"ש הב"י באו"ח שם בשם כמה גדולים, שוב מצאתי בהגהות יעב"ץ שם שכתב וז"ל מכילה שמעתין מוכח שלא היו קורין כינוי כהן ולוי לקרות גדולתו עכ"ל, ובב"ב (דקע"ג ע"א) בתוד"ה אם היו מסומנים יכתבו כהן וז"ל אם הוא כהן אזי יכתבו כהן לסימן. הרי להדיא שדוקא מי שהוא כהן באמת יכתבו כהן לסימן, אבל ליתן כהן לכינוי לאדם שאינו כהן לא שמענו מי שיאמר דבר זה:

שם בהג"ה אבל אם אין השטר יוצא כו' אינם יכולים להוציא ממנו אלא בהרשאה, כל מפרשי השו"ע הקשו ע"ז מדברי התוס' (ב"ב דל"ה) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי שכתבו ח"ל ואפי' כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם עכ"ל, וא"כ ה"נ כיון שכל אחד טוען שלי הוא השט"ח דמי ממש לזה אומר של אבותי דלא מהני הרשאה, ולענ"ד לא דמי להתם, דהא היינו טעמא דאמרי נהרדעי התם דאם בא שלישי וחטפה אין מוציאין מידו משום דחיישינן שמא אינה של שניהם אלא של אדם מעלמא לגמרי וכדאמרו בטעמם דגזלן של רבים לא שמי' גזלן וכפרשב"ם שם ע"ש, ומשו"ה לא מהני גם הרשאה כיון דחיישינן שמא אינה שלהם, וכלום יכול להועיל הרשאה מאדם שאינו בעלים על החפץ, הרשאה לא תוכל להועיל כ"א כשבעל דבר הוא נותן הרשאה על חפץ שלו, אבל מאדם שאינו בעלים על החפץ מה הרשאה יוכל לתת על דבר שאינו שלו, אבל הכא דידעינן ודאי שהשטר של אחד מהם, א"כ יוכל להועיל הרשאה ממ"נ, אם זה שבא בהרשאה הוא אינו בעל השטר, א"כ השטר הוא של חבירו שנתן לו ההרשאה, ועל דבר שלו יוכל לתת הרשאה, ואם השטר הוא של זה הבא בהרשאה ולא של נותן ההרשאה, ונמצא שהנותן נתן ההרשאה על חפץ שאינו שלו, אבל בכה"ג הלא לא נצרך להרשאה, דכיון שהשטר שלו הוא הרי יכול לתבוע על ידו וזה ברור. וכוונה הזאת אפשר לכוון גם בתוס' גופא דמה שכתבו דהואיל ורשעים הם לא מהניהרשאה, אין כוונתם משום דאיכא חד ודאי רמאי ולרמאי אין נזקקין אע"ג שיכול ליתן הרשאה, אלא כוונתם לפי ששניהם רשעים ושמא אינו של שניהם והרשאתם לא מהני מידי וכמ"ש.

והנה התומים הביא לדברי בעל עבודת הגרשוני שכתב על הך בהרשאה שכתב הרמ"א, דהא דמהני הרשאה היינו דוקא דליכא רמאי אבל במקום דאיכא רמאי אין נזקקין להם כמ"ש התוס' בב"ב, והתומים כתב ע"ז דשגגה פלטה קולמסו בזה, דהתוס' כתבו כן לשיטת נהרדעי דסברי התם דאם בא שלישי וחטפה אין מוציאין מידו, אבל למאי דקיי"ל כרב אשי דפי' מילתא דר"ח בגוונא אחריתי אבל באמת מוציאין מידו, א"כ ה"נ דמוציאין ע"י הרשאה, ובקצוה"ח כתב דלא מצא בזה שגגה, דהא רב אשי לא מיירי התם כלל מהרשאה, לא פליג עם נהרדעי כ"א בזה, דנהרדעי סברי דגזלן של רבים לא שמי' גזלן ומשו"ה ס"ל דאין מוציאין, ורב אשי סובר דשמי' גזלן, אבל בהרשאה יוכל להיות שגם רב אשי סובר כנהרדעי דלרמאי אין נזקקין בהרשאה ע"ש שזהו תכן דבריו. אכן דבריו תמוהים מאד דאיך אפשר לומר דגם רב אשי סובר דלרשעים אין נזקקין בהרשאה א"כ איך יוכל להוציא מהשלישי בלא הרשאה, דנהי דסובר דשמי' גזלן והגזלן מחויב להחזיר, אבל בלא הרשאה הא אינו יודע למי להחזיר כיון דזה אומר שלי הוא וזה אומר שלי, ובע"כ רב אשי דסובר מוציאין דסובר נמי דכותבין הרשאה, דבלא הרשאה אי אפשר כלל להוציא דלכל אחד מהם מצי לדחות. ושפיר הוכיח התומים דלדידן דקיי"ל כרב אשי צ"ל בע"כ דאפי בדאיכא רמא כו כותבין הרשאה, וצדקו דברי הרמ"א כאן דלא מחלק בין איכא רמאי או לא. וביותר נראה דאפי' לנהרדעי נמי כותבין בדאיכא רמאי, ודוקא התם דחוששין שמא אינה של שניהם הוא דאין כותבין ולא מטעם דאין נזקקין לרמאי אלא מטעם דשמא אינה של שניהם ולא מהני הרשאתם וכמ"ש ודו"ק כי הדברים נכונים.

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה