אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן מז

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן מז

סימן מו

סעיף א' במחבר מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה אם הוא חייב לאחרים וכו', ובש"ס (כתובות די"ט) הוסיף באוקמתא הזאת וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן, והראשונים הקשו למה צריך לכדר' נתן, הא בלא דר' נתן אטו לא ידעינן דכל שיש לו לאדם הן בבית הן בשדה הכל משועבד למלוה, וא"כ כשיגיע זמן הפרעון ודאי טורף המלוה, והרשב"א בחדושיו סוף קדושין והר"ן בכתובות שם הוכיחו מכח זה דשטרות לאו בני גוביינא הם מפני שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אינם בני שעבוד ע"ש, ולכאורה יש לתמוה על הוכחה הזאת דהא מיד אחר זה הקשה הר"ן גופא קושית התוס' שהובא כאן בסמ"ע בשם הע"ש, למה אינו נאמן לומר אמנה במגו דמחיל, וכתב לתרץ נמי כתי' התוס' שדוקא במוכר שט"ח יכול למחול משום דמכירת שטרות אינו אלא דרבנן, אבל שעבודא דר' נתן אינו יכול למחול ע"ש, וא"כ ממילא ליתא להוכחתו הראשונה, דהא שפיר י"ל דמשו"ה איצטריך הך דר' נתן בכדי שלא יהא יכול למחול, ומצאתי שוב בחדושי רעק"א שהרגיש בזה והניח בצע"ג, ולענ"ד נראה שאין בזה שום קושיא, דמ"ש התוס' והר"ן דשעבודא דר' נתן אינו יכול למחול, לא נתכוונו בזה לחלק בין שעבודא דר' נתן לשאר שעבודים, ודוקא בשעבוד דר' נתן אינו יכול למחול, ובשאר שעבוד יכול למחול, אלא נתכוונו לחלק רק בין שעבוד למכירה, דבמכירה שמצד עצם המכירה אינו יכול לחול על שטרות, לפי שהחוב אינו ברשותו, ולכן לא הוי המכירה אלא מדרבנן, וכח שעבוד נמי לא שייך התם, דהא לא על דעת שעבוד קיבל המעות ומשו"ה יכול למחול, אבל היכי שבא בהלואה הרי גומר ומשעבד נכסיו למלוה, דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין, ואי אמרת דשטרות בני שעבוד הם היה חל עליהם השעבוד מה"ת למאי דקיי"ל שעבודא דאורייתא, וא"כ אפי' בלא דר' נתן נמי לא היה יכול למחול, כיון דשעבודא נמי דאורייתא, ואכתי יקשה הך דר' נתן למה לו, אע"כ דשטרות מילי נינהו ואינם בני שעבודא כלל דב"ד לא מגבי להו וכהוכחת הר"ן וזה ברור, הן אמנם דהש"ך לקמן (סי' ק"א) כתב שאפי' אי נימא דב"ד מגבי שטרות לא עדיפא ממכירה, וכמו שבמכירה יכול למחול כן בשעבוד שטרות ע"ש, אכן דבריו אינם מובנים כלל דהא הטעם דבמכירה יכול למחול הוא כמו שכתבתי, דמצד עצם המכירה. אין בזה ממש מה"ת, ומצד שעבוד ליכא, כיון דלא על דעת שעבוד נתן לו את המעות וכמ"ש השמ"ק בכתובות שם דהיינו טעמא דבמוכר לא גבי מטעם שעבוד ע"ש, אבל היכי שמתחלה בהלואה בא למה לא יחול השעבוד ובודאי שאין יכול למחול, ואמנם יפה כתב הקצוה"ח לקמן (סי' פ"ו) דדברי הש"ך אינם כ"א לדידן דמטלטלי לא משתעבדי, אבל לדינא דאורייתא דאין חילוק בין קרקע למטלטלין פשיטא שגם בשטרות לא היה יכול למחול אם אך בני שעבודא הם ודו"ק ועיין בחדושנו לקמן (סי' פ"ו סעיף ה') מ"ש מזה:

שם בסמ"ע סק"א הביא בשם הע"ש שהקשה דלמה לא יהא נאמן במגו דבעי מחיל וכו'. ולכאורה יש להבין דלמ"ש המ"מ הובא בש"ך לקמן (סי' ס"ו) דכל האומר פרוע הוא או כל דבר המבטל את השטר כגון אמנה ותנאי הרי הוא כמוחל לו עכשיו דאין לך מחילה גדולה מזו ע"ש, א"כ למה הוצרכו התוס' למגו דבעי מחיל, כיון דאמירתו שאומר אמנה הוא זה גופא הוי מחילה, ונ"ל דבכה"ג שחב לאחרים לא אמרינן דפרוע או אמנה הוי כמחילה, דבשלמא במקום שאינו חב לאחרים פשוט הדבר דכיון שהודה מעצמו שהשטר נתבטל יהיה מאיזה סבה שיהיה אין לך מחילה גדולה מזו, אבל במקום שחב לאחרים י"ל דמשו"ה אומר כן בכדי להבריח את בעל חובו מנכסי הלוה וסומך הוא על הלוה שיודע האמת שאינו אמנה או פרוע ודאי שיחזירנו המעות אח"כ, וא"כ אין ראיה שאומר כן בלב שלם ואיך אפשר לחשוב זה למחילה, הא אפי' במחילה ממש היכי שיש חשש שמא אינו מוחל בלב שלם לא מהני המחילה, כן נ"ל נכון, אלא שמן דברי הש"ך משמע דסובר שאפי' בכה"ג דחב לאחרים אמרינן נמי דפרוע או אמנה הוה כמחילה, וקושיתי יש ליישב דמשו"ה לא אמרינן כאן דאמירתו אמנה גופא תיהוי כמחילה, דכיון דנקיט שטרא בידו לא מהני המחילה שבע"פ, וכשיטת רבינו ישעיה המובא בטור לעיל (סי' י"ב) דע"כ לא אמרי' דמחילה א"צ קנין היינו דוקא בדלא נקיט המוחל עדיין שט"ח בידו אבל בתפס שטרא כל זמן שאינו מחזיר לו לא מהני בו המחילה בע"פ בלא קנין, ולכן שפיר הקשו התוס' דלהימן במגו דבעי מחיל ע"י קנין ועיין בחדושנו לעיל (סי' י"ב) שהארכנו בזה:

שם במחבר והוחזק השטר בב"ד או שהוא ביד שליש, והרמב"ן והמ"מ חולקין וס"ל דאפי' תחת ידו אינו נאמן במגו כיון דחזקה שכל מה שיש תחת ידו הרי הוא שלו ומגו במקום חזקה לא אמרינן, ובקצוה"ח הקשה דא"כ הא דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן הלוה לומר פרוע במגו דמזויף, ולמה לא אמרינן דהוי מגו במקום חזקה, ולכאורה היה אפשר ליישב כיון דמגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא בפ"ק דב"ב, וקיי"ל דקולא לנתבע דהממע"ה ומהני מגו אף במקום חזקה כמבואר לקמן (סי' ע"ח), ולכן בלוה שהוא מוחזק בממון, אף מגו במקום חזקה מהני לפוטרו מממון, משא"כ במלוה שטוען על השטר, דהוא אינו מוחזק בממון ומשו"ה לא מהני המגו נגד חזקה. ושוב ראיתי שקדמוני הנתיבות בתי' זה, אכן באמת תירוץ זה לאו כלום היא, חדא דמה שייך לחלק בין לוה למלוה, הא סוף סוף אנו באים ע"י השטר להוציא שוב מהלוה שהוא מוחזק בממון, וכיון דמגו במקום חזקה הוי בעיא דלא איפשטא, ואין להוציא ממון היכי דמסייע המגו לחזקת ממון, וא"כ נהי דהמלוה גופא אינו מוחזק בממון, אבל איך אפשר להוציא ממון מחזקת הלוה כיון דלמלוה אית לו מגו במקום חזקה דספיקא הוא וקולא לנתבע, וכיון דלנתבע מסייע המגו של המלוה אי אפשר שוב להוציא ממון, ועוד הא מצינו ממש להיפך, שאפי' בלוה גופא שהוא מוחזק ודאי בממון אין אומרים בו מגו במקום חזקה כהאי דכל מה שתח"י הרי הוא שלו, דהא לקמן (סי' צ"ט) מבואר מדברי הטור דבעל חוב שנמצא ממון תחת ידו ואומר של אחרים הוא אינו נאמן בשום מגו ע"ש, ובע"כ צ"ל כמ"ש המ"מ (פ"א מהלכות מלוה) דחזקה זו עדיפא הרבה שאין אומרים מגו נגדה לכו"ע ע"ש, ולפ"ז ממ"נ יוחזר קושית הקצוה"ח דאי נימא כהמ"מ דחזקה זו עדיפא, א"כ גם הלוה היאך מהימן לומר פרעתי במגו דמזויף, הא אפי' להוציא סמכינן נמי על החזקה הזאת, ואי לא סבירא לן לחלק בין החזקות, וגם נגד החזקה הזאת אמרינן דבעיא דלא איפשטא הוא וקולא לנתבע ואין מוציאין ממון שוב, א"כ גם כשאומר המלוה נמי נימא דמגו של המלוה יסייע לחזקת הלוה ולא נוציא ממון מספיקא ועיין בחדושנו לקמן סי' צ"ג:

והנה בנוגע לישוב קושית הקצוה"ח נ"ל בפשיטות, דהנה באמת יש להבין בעיקר סברת הרמב"ן שאומר דמלוה שטוען אמנה אינו נאמן משום דחזקה כל מה שתח"י אדם הרי הוא שלו, וכי מה ענין זה להך חזקה דכל מה שתח"י אדם הרי הוא שלו, דזה אינו שייך כ"א באומר שהדבר הזה שתחת ידו, לא שלו הוא אלא של אחרים, אבל הכא הא לא אמר דשל אחרים הוא השטר הזה, אלא שאומר דשטר זה אמנה הוא ולא שוה מידי ונייר בעלמא הוא, א"כ מה ענין הוא להחזקה דכל מה שתח"י הרי הוא שלו, הא גם הוא אומר דשלו הוא אלא שנפרע או אמנה, וצ"ל דהכא הוי הכונה במ"ש דחזקה דמה שתח"י הוא שלו. אין הכוונה דשנו ולא של אחר, אלא הכוונה דשלו הוא ודאי כלומר שאין האמת כדבריו שאומר שנייר בעלמא הוא ואין לו שווי, אלא ודאי יש לו שווי וערך של שטר, וסברת החזקה הזאת הוא, דאי החמת כדבריו ששטר זה אין לו שווי, ואמנה הוא, מזה לא החזירו עד עתה, והא גם שטר פרוע, אינו רשאי להחזיק תחת ידו ועובר משום אל תשכן באהליך עולה, כ"ש שטר אמנה, ולכן מדלא החזירו או קרני אותו עד עתה אמרי' שבודאי השטר מעליא הוא וקנוניא הוא דעביד עם הלוה, וכדבריי מפורש גופא ברמב"ן הובא בשמ"ק לכתובות וז"ל והרמב"ן ז"ל תי' דשאני הכא דריע טענתיה דכל מאי דאיתא בידא דאינש בחזקת שלו הוא ואינו נאמן לומר אינו שלו כשחב לאחרים ואפי' במקום מגו דאי איתא דאמנה הוא אמאי לא החזיר לו שטרו עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו מדר' נתן וכן אינו נאמן במגו דפרוע ואי בעי קלייה דמגו במקום חזקה לא אמרינן דעביד אינש דעביד קנוניא וכו' עכ"ל, וכיון דעיקר סברת החזקה הזאת נובע רק מכח דכיון שלא החזירו עד עתה מכלל דשטר מעליא הוא ולא נפרע, א"כ לא שייך זה כ"א כשהמלוה שהוא המוחזק בשטר מודה ואומר אמנה הוא שבידו היה להחזירו ללוה כשנפרע, או לקרוע אותו כשהוא אמנה, ומדלא החזירו וקרעו עד עתה, מכלל שמשקר בטענתו שטוען אמנה או פרוע הוא, והוה זה שפיר נגד החזקה, אבל אם טוען הלוה פרוע או אמנה, ודאי דיש להאמינו במגו ע"ז, ולא שייך לומר דזהו נגד החזקה דאם אמנה הוא היה המלוה קורעו, וכי מה יוכל לעשות אם אין המלוה רוצה לקרעו ורוצה להשהות תחת ידו שטר אמנה או פרוע, ואפשר שרוצה גם לתבוע ע"י השטר הזה, ולכן לגבי לוה פשוט דאין לבנות יסוד חזקה דבודאי השטר לא נפרע מדלא החזירו המלוה, דשמא רוצה הוא לתבוע ע"י שטר מזויף באמת, ופשוט דחזקה הזאת לא שייכא כ"א כשהמלוה עצמו אומר פרוע או אמנה, וכיון שבעצמו מודה שהשטר אין לו שווי ואין ברצונו לתבוע על ידו, למה לא קרעו עד עתה, ושפיר איכא חזקה, אבל לגבי הלוה אין שום חזקה נגדו ושפיר מהימן במגו וזה ברור, ועיין בחדושנו לקמן (סי' נ') מ"ש מזה, ואין להקשות ע"ז ממ"ש הטור שהבאתיו בזה בלוה שאומר שהמעות שתחת ידו של אחרים הם דאינו נאמן אפי' במגו מפני שהוא נגד חזקה שכל מה שתח"י הרי הוא שלו, דלפמ"ש מבואר, התם כשטוען שהמעות שתחת ידו לא שלו אלא של אחרים הם, דחזקה הזאת נבנית על יסוד שמה שתחת ידו ודאי שלו הוא, וכיון שהמעות הללו נמצאים תח"י הלוה, אין נאמן גם הוא לומר דשל אחרים הוא, אבל הכא שאנו דנין לגבי השטר שביד המלוה, וגם יסוד החזקה נבנית לא מפני ששלו ולא של אחרים הוא, דהא גם הוא אינו אומר דשל אחר הוא, ורק יסוד החזקה הוא מדלא החזירו עד עתה מכלל ששטר מעליא הוא, וסברא זאת אינו שייך כ"א כשהמלוה עצמו טוען כן אבל אם הלוה טוען פרוע או אמנה, לא שייך לומר שזהו נגד החזקה, מדלא החזירו עד עתה, דכלום בידו היה השטר, והמלוה שבידו הוא, שמא רוצה לתבוע על ידו וכמ"ש וזה ברור:

וניחא נמי בזה קושית הלח"מ (פ"א מהלכות מלוה) על הטור, דכאן כתב דבעינן הוחזק בב"ד דוקא, ואם לא הוחזק מהימן המלוה במגו אע"ג שהוא נגד החזקה, ואילו בסי' צ"ט סובר דבעל חוב שנמצא ממון תחת ידו ואומר של אחרים הוא אין נאמן בשום, מגו מפני שהוא נגד החזקה ע"ש. ולמה שכתבתי אין שום דמיון זה לזה, דהתם שטוען ששל אחרים הוא, הוי שפיר נגד חזקה. דחזקה הוא דמה שתח"י אדם שלו הוא ולא של אחר, אבל הכא כשאומר אמנה או פרוע הוא, האם אומר ששל אחר הוא השטר הזה, הא אין אומר כ"א ששטר זה אין לו שווי, ורק הרמב"ן סובר שגם בזה יש חזקה שבודאי שטר כשר הוא מדלא החזירו עד עתה, והטור חולק בזה וסובר דלא מצינו חזקה כזאת כ"א כשאומר של אחרים הוא דהוי זה נגד החזקה, שזה מצינו בש"ס בהדיא חזקה דמה שתח"י אדם הוא שלו ולא של אחרים, אבל חזקה כזאת לא מצינו בש"ס, ולכן אינה יכולה. לבטל המגו, כיון שאפי' במקום חזקה גמורה הוא בעיא דלא איפשטא אם מבטלת המגו, וא"כ די שנימא בחזקה שמצינו בש"ס שמבטלת המגו, אבל לא לבנות חזקה מעצמינו, והיינו טעמא דהטור לקמן בסי' צ"ט שאומר דהמעות של אחרים הוי, שזהו נגד חזקה גמורה, אינו נאמן אפי' במגו. משא"כ הכא בטענת אמנה, אין סובר חזקה הזאת שהמציא הרמב"ן ושפיר מהימן במגו וזה ברור, מיהו למ"ש הש"ך בס"ק ו' לחלק בין הוחזק במטלטלין ובממון שבהם דוקא אמרינן דכל מה שת"י הוא שלו, משא"כ בהוחזק בשטר אף דהשטר הוא תחת ידו מ"מ אין הממון תחת ידו, בלא"ה לק"מ קושית הלח"מ מלקמן סי' צ"ט, דהתם הא הוחזק בממון ושפיר אמרינן חזקה זאת, משא"כ הכא שאינו מוחזק אלא בשטר ודו"ק היטב:

סעיף ל"ח בהג"ה י"א הא דעדים כו' כנחקרה עדותן כו' אבל בעד אחד וכו', עיין בחדושנו לקמן (סי' נ"א) מ"ש בזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה