אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן מו

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן מו

סימן מה

סעיף א' במחבר ואפי' אם מודה ואומר אמת שאני צויתי לכותבו אבל פרעתיו או אמנה וכו' הואיל ואם רצה אמר להד"ם ה"ז נאמן, מקור דין זה הוא בכתובות (דף י"ט) מהא דא"ר נחמן כי אתו לקמן אמרי' להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא, הרי דצריך לקיימו, וכן הוא לשון הטור כאן להדיא כדאמר ר"נ וכו' ע"ש. וכבר העירו המפרשים איך נרמז בדברי ר"נ דאפי' במודה שכתבו צריך קיום וכל זמן שלא נתקיים מהימן לומר פרעתי או אמנה דילמא מילתא דר"נ מיירי כשטוען מזויף ומשו"ה אצריך קיום, ומנ"ל ללמוד מדבריו דאפי' במודה שכתבו נמי מהימן לומר פרעתי או אמנה, ונראה דהנה בלא"ה יש לדקדק דלמ"ש רש"י בכתובות שם בד"ה כי אתו, דהיינו מלוים המביאים שטרות, משמע להדיא דהמלוים לחוד באו, וא"כ איך נזדקק להם ר"נ, הא אסור לשמוע דברי בעל דין אחד שלא בפני בע"ד חבירו כמבואר לעיל (סי' י"ז), וצ"ל דגבי קיום שאני כיון דמביא גם שטר עמו רשאי, ועיין מה שכתבתי בסמוך סעיף ה', והטעם נראה פשוט, דהא עיקר הטעם שאסור לשמוע שלא בפני בע"ד חבירו, היינו משום שכל שלא בפני חבירו אינו בוש לטעון דברי שקר כמ"ש המפרשים, וא"כ אין שייך זה כ"א במקום שצריך לשמוע טענות, אבל היכי שהביא שטר עמו, כלום טענה הוא צריך, והא אין אחר מעשה השטר ולא כלום, ומכאן יהיה סיוע למ"ש הרמ"א בתשובה (סי' קי"ב) שבענין נחלות מותר לשמוע דברי בעל דין אחד כיון שאינו זה תלוי בטענה שבין איש לחבירו רק בדיני נחלות ואין חילוק בזה בענין טענה וכו' ע"ש, והנה פשטא דמילתא משמע שהמלוים לבדם באו ולא הביאו גם העדים עמהם, וכפרש"י שהמלוים באו ואין עדיהם עמהם, ובע"כ כיון שבאו לדין בע"כ שיודע המלוה שהלוה רוצה לטעון נגדו, דאל"ה למה יתעצם עמו בדין, ואי אמרת דהלוה הוא דטוען מזויף, א"כ איך יסמוך המלוה על השטר, לבוא יחידי לב"ד בלא עדי קיום, אטו לא ידע דכשיטעון הלוה מזויף תו אין ממש בשטר כל זמן שלא קיימו, ומדבא לב"ד בלא העדים בע"כ ששמע המלוה שגם הלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתיו, ולזה היה סבור שפיר לסמוך על השטר כיון שגם הלוה מודה ששטר מעליא הוא, ומדהצריך ר"נ לקיימו מכלל שגם במודה שכתבו בעי קיום, ובהכי ניחא נמי מה שדקדקו המפרשים דלמה האריך ר"נ גופא כ"כ בלשונו לומר, כי אתו לקמן כו' ולא אמר בקצרה הלכה כרבנן, כדאקשי איהו גופי' לרב הונא דלימא הלכה כר"מ, ולמה שכתבתי ניחא דאי הוי אמר הלכה כרבנן לא הוי ידעי' כ"א בעדים דאלימי לאורועי שטרא, אבל בלוה אכתי לא הוי ידעינן, לזה האריך לאשמועינן רבותא שאפי' הלוה נמי מצי לטעון פרעתי, וגם מזה ידעינן שאפי' בטענת פרעתי נמי מהימן ולא אמרי' סברא דשטרך בידי מאי בעי, שכל אלה לא הוי ידעינן באומרו הלכה כרבנן, בשלמא בדרב הונא דסובר דא"צ לקיימו, ולר"נ דלא ס"ל לחלק בין לוה לעדים כמ"ש התוס', שפיר קא מקשה לו ר"נ דלימא הלכה כר"מ, דבזה הוי רבותא טפי שאפי' העדים דאלימי, וגם בטענה דאונסים נמי לא מהימני, אבל בדר"נ דס"ל צריך לקיימו, שפיר הוה רבותא בלוה גופא ובטענת פרעתי שאפ"ה מהימני, ולכן לא קאמר סתמא דהלכה כרבנן ודו"ק:

סעיף ד' בהג"ה ואם קיימו בשנים לא הוי קיום, וכתב הסמ"ע דהיינו דוקא כשאין הם עצמם מכירים חתימת עדי אלא שעדי השטר החתימה מודים לפניהם שהוא חתימתן אבל כשהם עצמם מכירין החתימות הו"ל כאילו מעידין על מנה שבשטר עכ"ל, והש"ך השיג ע"ז דאף כשמכירין החתימות הלא לא היו אצל ההלואה אלא על חתימת ידם הם מעידין ולא על מנה שבשטר והלכך צריך שלשה דאל"כ הו"ל כעד מפי עד אעפ"י שמכירין החתימות, והכי מוכח בש"ס (פ"ב דכתובות) גבי הא דאמרי' שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר ע"ש, פי' דאי כהסמ"ע א"כ כששנים מכירין החתימות למה הוצרכו כלל להעיד בפני השלישי, והלא הם עצמם יכולים לקיים, ונ"ל ליישב דברי הסמ"ע, דטענת הש"ך דכיון שלא ראו ההלואה אינם מעידין אלא על חתימת ידם ולא על מנה שבשטר, לאו טענה הוא, דשפיר נוכל לחשבם כמעידין על מנה שבשטר, ואע"ג שהם בעצמם לא ראו ההלואה, מ"מ הא כיון שבפניהם נתקיים השטר, ומכירין חתימות העדים, א"כ הלא ראו שטר מקוים ועדות שנחקרה בב"ד שיוכלו להעיד ע"ז, דאם אחד ראה עדות שנחקרה בב"ד פשוט שיכול להעיד כמו שראה עצם ההלואה וכמ"ש התוס' (כתובות ד"כ ע"ב) ד"ה ור' יוחנן ע"ש, ובכה"ג שיודע את ההלואה ע"י קיום החתימות הוי זה כמעיד על המנה גופא דשפיר יכול להעיד גם על המנה, וכן מוכח נמי מרש"י דכתובות אשר אביא לקמן בסעיף ט"ז ע"ש, ומה שהקשה הש"ך מש"ס דכתובות דלמה צריכין להעיד כלל בפני השלישי, י"ל נמי, דזה ודאי דגם שנים המכירין יכולים לקיים בלא השלישי, אבל בכה"ג לא יהיה הקיום כמעשה ב"ד, אלא כמעשה עדים, דגם שנים מן השוק יכולים לקיים חתימת העדים לפי דברי הגהות הרמ"א דמכשיר מפי כתבם וכמ"ש הש"ך בסמוך, אבל אין דינם כמעשה ב"ד, וכשרוצה לעשות מעשה ב"ד בהכרח שצריך להעיד בפני השלישי, דהרבה נ"מ יש בין מעשה ב"ד למעשה עדים כמ"ש הש"ך גופא בדבור הסמוך ע"ש, ובעצם הדין גם שנים המכירים יכולים לקיים, ובהך הוא דמיירי הסמ"ע, וההיא דכתובות מיירי כשרוצה לעשות קיום ב"ד, ועמ"ש הפנ"י בכתובות בסוגיא זאת ודו"ק:

שם בש"ך סק"ט הביא דברי הגהת מרדכי בקדושין דדוקא היכי דליכא הכחשה הוא דאמרי' דקיום שטרות אינו אלא דרבנן אבל היכי דאיכא הכחשה הן מצד העדים שאומרים לא חתמנו והן מצד הלואה כשאומר מזויף בעינן קיום מה"ת, והש"ך השיג ע"ז ע"ש, ולכאורה היה נראה להוכיח דרש"י נמי סובר כהגהת מרדכי, דבכתובות (די"ט ע"א) במאי דמוקי הש"ס דטעמא דר"מ דסובר דאין עדים נאמנים לפוסלו באומרם כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כדרב הונא דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ופרש"י דר"מ נמי דאמר אין נאמנין לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר לא צריכין תו לעדים ולאו אפומייהו מקיים שטרא עכ"ל, ובתוס' הרבו להקשות על רש"י במה שפי' דפלוגתייהו דר"מ וחכמים במודה לוה שכתבו מיירי ע"ש, ובאמת דברי רש"י צריכים ישוב גדול למה לא חש לכל הני קושיות שהקשו עליו התוס' ונדחק לפרש דמיירי במודה לוה שכתבו, ואכן אי נימא דסובר כהגהת מרדכי, דכשנפל שום הכחשה הן מצד העדים והן מצד הלוה גופא צריך קיום מה"ת, א"ש דברי רש"י, דהא התוס' שם הביאו בשם רש"י דמשו"ה אין נאמן במיגו דמזויף משום דקיום שטרות הוא מדרבנן ומה"ת א"צ כלל לקיום ע"ש, ולפ"ז לשיטת רש"י בע"כ צריך לפרש דמיירי התם כשמודה לוה שכתבו, שבכה"ג א"צ קיום מה"ת, ולכך שפיר לא מהני המיגו לבטל השטר, דאי כפי' התוס' דבטוען הלוה מזויף מיירי התם שבכה"ג צריך קיום מה"ת, וממילא מהימני העדים במיגו, וא"כ מ"ט דר"מ דאין נאמנים, ולזה מוכרח לפרש דמיירי במודה לוה שכתבו, וכל זה לשיטת רש"י דטעמא דלא מהימן במיגו הוא משום דד"ת א"צ קיום, אבל לטעם התוס' גופא משום דאין כאן מגו כלל, משום דירא לטעון מזויף, א"כ שפיר יכולים לפרש כפשוטו דמיירי בטוען הלוה מזויף, ואין להקשות דהא סברא זאת לא שייך כ"א לגבי לוה גופא דירא לטעון מזויף שמא יכחישוהו העדים, אבל לגבי עדים לא שייך תי' זה, דמי יוכל להכחישם, וא"כ אכתי העדים גופייהו יהיו נאמנים במיגו דבעי אמרי אין כתב ידינו הוא, די"ל דגם העדים אפשר לומר שאין רצונם לטעון לא חתמנו מחשש הזה שמא ימצאו אחרים שמכירים בשקרם, ואף דלהכחישם אי אפשר כיון דתרי כמאה, מ"מ לא ניחא להו לטעון טענה כזאת שאחרים מכירין בשקרם, ולכן כשטוענים אנוסים היינו אין לומר מיגו דבעו אמרו אין כתב ידנו, משום שזה בנקל יותר להכחישם דכתב ידם הוא, שהרבה אנשים יודעים ומכירין חתימת ידם, אבל אין הרבה אנשים יכולים לידע באיזה אופן חתמו עצמם באונס או ברצון, ולפ"ז מוכח דרש"י סובר כהגהת מרדכי, אלא דמלשון התוס' התם בשם רש"י וז"ל ופי' הקונטרס במקום אחר דמה"ת א"צ קיום כו' ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טעין מזויף אבל בשאר טענות כגון שטוען פרוע לא עכ"ל. משמע להדיא שאפי' כי טוען מזויף רק רבנן הוא דאצרכו קיום ולא מה"ת, ולא כהגה"מ ומה שקשה על רש"י דא"כ למה לו לדחוקי דמיירי במודה לוה שכתבו, הא אפי' בטוען מזויף נמי אינו אלא מדרבנן ואין כאן מיגו. וי"ל דאין כוונת רש"י דכשהקיום הוא מדרבנן לא מהני מיגו אפי' במקום שצריך קיום, שזה אין סברא, דאיזה נ"מ יש בזה, אם הקיום הוא מה"ת או מדרבנן, כיון דס"ס רבנן אצרכוהו קיום, א"כ מוכרחים אנו לקיום העדים, ושפיר יש להם מיגו טובה דבעו אמרו לא חתמנו, אלא כוונת רש"י כן הוא דאי הוה הקיום מה"ת אז לא היה שום נ"מ בין כשמודה לוה ובין כשטוען מזויף, משא"כ השתא דקיום שטרות אינו אלא דרבנן, הם אמרו והם אמרו להצריכו קיום כ"א במקום שהלוה בא ומערער וטוען מזויף, אבל כשמודה שכתבו, אלא שטוען פרוע כיון דאינו מערער ומודה בו, לא אצרכוהו קיום כלל, וכן מוכח להדיא לשון התוס', דדוקא כי טוען מזויף הוא דאצרכוהו קיום ולא כשטוען פרוע, הרי להדיא דבמודה לוה שכתבו לא אצרכוהו קיום כלל וא"כ שפיר מוכרח רש"י לפרש דמיירי כאן במודה שכתבו, דאי בטוען מזויף, נהי דהקיום אינו אלא דרבנן, מ"מ ס"ס כיון דמדרבנן מוכרחים אנו לקיום העדות, ואכתי יש להם מיגו, אע"כ דבמודה לוה מיירי שבכה"ג א"צ קיום כלל:

והנה עיקר היסוד שבנה הש"ך דאפי' בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת הוא מרפ"ק דגיטין דאמר ר"ל התם עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן ולא בעי קיום, ואם כי הביא שגם התוס' בכתובות והרשב"א בחדושיו לגיטין הוכיחו כן מהתם, בכ"ז לענ"ד אפשר לדחות ראיה הזאת, דהתם שאני משום דהאיכא עד אחד המקיים לחתימות העדים, והוא השליח שאומר בפני נחתם, ולכן דוקא בכה"ג דעד אחד מקיים הוא דסגי מה"ת, אבל מנ"ל דבעלמא היכי דליכא שום קיום דמועיל נמי מה"ת, ולפ"ז שפיר י"ל דר"ל לא קאמר דמה"ת לא בעי קיום כלל, אלא דלא בעי קיום ע"י שנים וסגי נמי בקיום ע"י עד אחד כמו בגיטין, ואע"ג דר"ל לא קאמר דינו בגיטין דוקא. ובכ"מ קאמר דלא בעי קיום מה"ת, מ"מ כוונתו יתפרש שפיר דהיינו קיום בשנים לא בעינן, אבל ע"י עד אחד בעינן מה"ת, ובלא קיום כלל לא מהני גם לר"ל, ואחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי ראיתי בפנ"י לגיטין בקונטרס אחרון שם שבעיקר הדין כתב נמי דר"ל לא קאמר כ"א דקיום דעד אחד מהני ע"ש, ויש לי להסביר גם בטעם הדבר דדוקא בעד אחד הוא דסגי מה"ת, דרש"י כתב בטעם דר"ל דכנתקרה עדותן דמי משום דלא חציפי אינשי לזייף, והמפרשים ביארו כוונתו דזה הוי כמו רובא, דרוב אינשי לא נחשדו לזייף, והנה טעם זה ודאי אינו מספיק במקום שזה טוען ודאי מזויף, דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ובכה"ג ודאי דבעי קיום מה"ת נמי, ורק היכי דאיכא עד אחד המקיים לחתימת העדים ורוב בצירוף עד אחד מהני, ופירוש הסוגיא דגיטין יהיה כך, מה"ת א"צ קיום כדר"ל, בכה"ג דוקא דעד אחד מקיים, ורבנן הוא דאצרכו דוקא שני עדים לקיום, והכא משום עיגונא אוקמוה אדינא דתיסגי גם בעד אחד, אבל בלא קיום כלל איה"נ דמה"ת נמי לא מהני, ועמ"ש בחדושנו לעיל (סי' כ"ח) ולפ"ז גם על רבינו אביגדור יש לתמוה דמה הוצרך לדחוק ולפרש הך דגיטין דמיירי בלא הכחשה, הא בלא"ה לא קשה מהתם, ולמה שכתבתי דין של רבינו אביגדור מוכרח בטעמו, דפשיטא שבטוען מזויף לא סמכי' ע"ז דרוב אינם חשידי לזייף לפי הכלל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ובזה יש מקום ליישב מה שהקשה ההפלאה (כתובות דכ"ח) סתירת דברי הר"י בעל התוס', דבדף כ"ח כתבו התוס' בשם הר"י דהיכא שהלוה מודה שכתבו וטוען פרוע בזה הקיום הוא מדרבנן, ומשמע דבטוען מזויף הקיום מדאורייתא, ואילו לעיל שם בדי"ט בד"ה מודה שכתבו כתבו בשם הר"י דרבנן אצרכוהו קיום כי טעין מזויף, הרי דס"ל להר"י שם דאף בטענת מזויף לא בעי קיום כ"א מדרבנן ע"ש, ולדברנו ניחא, דבדף כ"ח שפיר כתבו לדינא דאם טוען מזויף צריך קיום מה"ת משום דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, אבל בדף י"ט דמיירי התם הר"י אליבא דרב, דהא רב אמר שם להאי דינא דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו, ורב הא ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וע"כ אליבא דרב כתבו שפיר דאף בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת, ובטעם הש"ך דמסיק שאף בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת ולא חש לזה דאין הולכין בממון אחר הרוב י"ל בפשוט כמה שכתב המרדכי (פ' אלמנה ניזונת) דכשהרוב מצוי הרבה מהני להוציא ממון לכו"ע, ולכן י"ל דרוב זה דלא חשידי לזייף מצוי הרבה, ועוי"ל עפמ"ש הקצוה"ח לקמן (סי' ר"פ) דבקרקע לא אמרי' להך כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב, דלא אמרינן הכי כ"א במטלטלין דהממון תחת ידו אבל לא בקרקע ע"ש, ולפ"ז יש לדון מלתא חדתא ולומר דבשטר שהוא שעבוד קרקעות הולכין אחר הרוב כיון דיכול לגבות מן הקרקע שאין הלוה מוחזק בהם ודו"ק היטב בזה:

שם בש"ך סק"ט בסוה"ד דשטר שמצאו בשוק צריך קיום מה"ת דמה דאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופי וכו' ע"ש, ודומה לזה כתבו התוס' (בב"ב דנ"ב וב"מ דקט"ז) דהא דאמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן היינו היכי דדיינינן באדם מבורר אבל באדם שאינו מבורר לפנינו שפיר יש לנו לחוש שמא גנבו משום דכמה גנבים יש בעולם, ומה"ט י"ל נמי בהא דלא חשיד לזיופי, דזה לא שייך בנמצא בשוק משום דהא כמה זייפנים איכא בשוקא:

סעיף ה' בש"ך סק"מ, העלה דדוקא שטר מקיימים שלא בפניו, או מטעם שכתב הרשב"א שהמקיימים לא על מנה שבשטר הם מעידים, או מטעם התוס' דקיום שטרות אינו אלא דרבנן, אבל בחתימת יד הלוה דלא שייכי הני טעמי אין מקיימים אלא בפניו ע"ש, מיהו בחדושנו לעיל ריש סימן זה כתבתי טעם אחר, מפני שמביא שטר עמו משו"ה לא בעי בפניו, ולטעם זה אפילו בכת"י נמי מקיימין שלא בפניו, דטעם זה שייך אפילו בכת"י וק"ל:

סעיף ו' בהג"ה ויכולין להעיד עדות זה מפי כתבם וכו' הש"ך בס"ק י"ז הקשה על הרמ"א דלקמן סעיף ל"ו סתם בנשתתק דחתימתו מתקיימת ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, הרי דלא יכול להעיד מפי כתבו, וכאן כתב דגם מפי כתבו יוכל להעיד עדות זו, ודוחק לחלק בין נשתתק שאין ראוי להגיד משו"ה פסול מפי כתבו, משא"כ בראוי לדבר כשר נמי מפי כתבו דהא אנן לא קיי"ל הכי לעיל (סי' כ"ח סעיף י"א) אלא קיי"ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם דסבירא לן דמאי דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם הוא לאו דוקא אלם אלא הוה"ד מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב, וא"כ הוה"ד דבדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא עכ"ל הש"ך, כוונתו בסיום דבריו במ"ש דהוה"ד דבדרבנן אין טעם לחלק, היינו משום דלכאורה היה אפשר לחלק דלא דמי לההיא דלעיל בסי' כ"ח, דהתם לענין עדות ממש, דמדאורייתא בעינן לסהדותייהו משו"ה לא מחלקינן בין אלם או לא, ואפי' יכולים לדבר נמי לא מהני מפי כתבם, משא"כ הכא לענין קיום איירינן דעיקרו של עדים לא הוצרכו בזה כ"א מדרבנן, ולכן מקילינן בזה להכשיר גם מפי כתב כשיכול לדבר, ודוקא באלם שאינו ראוי לדבר, הדיבור מעכב, ע"ז סיים הש"ך שגם בקיום דרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא, והנה מ"ש הש"ך שאין טעם לחלק בזה, כתב הב"ש לטעם גמור. דבאה"ע (סי' קמ"ב ס"ק י"א) הקשה גם הב"ש לקושית הש"ך וכתב לחלק שדוקא בראוי לדבר הוא דמכשיר הרמ"א כאן מפי כתב, ולקמן גבי נשתתק כיון שאינו ראוי לדבר, הדיבור מעכב ופסול מפי כתבו, וגם הקרבן נתנאל (פ"ק דגיטין) שפך מרורים על הש"ך ע"ש, ולענ"ד נראה להליץ בעד הש"ך ולהוכיח דאין לחלק בזה בין אלם או לא ומאן דמכשיר מכשיר אפילו באלם, דהנה בגיטין (ד"ד ע"ב) פריך הש"ס לרבה דסובר הטעם דתקינו לומר בפני נכתב משום לשמה ממתני' דהמביא גט ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם יתקיים בחותמיו והוינן בה מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר איתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ואמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב עד שנתחרש, לרבא ניחא, לרבה קשיא דקתני יתקיים בחותמיו ומה מהני הקיום והלא אין בקיאין לשמה, ובחדושי הרשב"א שם הקשה למה לי' להש"ס לאתויי התם הך והוינן בה וכו' ואוקימתא דרב יוסף הב"ע כגון וכו', הא מגופא דברייתא תקשי לרבה אמאי תסגי בקיום חותמיו, ובתחלת העיון תרצתי עפמ"ש האחרונים דלענין שלא לשמה כשר להעיד גם מתוך הכתב, וכמו בעדות מיתת הבעל, משום דהרבה קולות הקילו בעדות אשה, אבל לענין קיום כיון דקיום שטרות עדות מיקרי פסול מתוך הכתב ובעינן מפיהם דוקא, ולפ"ז גופא דברייתא לא היה קשה לרבה, דהוה מפרשינן דאינו יכול דקאמר, היינו אלם, דמתוך הכתב יכול להעיד, ולענין שלא לשמה מהני זה, אבל לענין קיום כיון דלא מהני אמירת השליח מתוך הכתב, משו"ה יתקיים בחותמיו, ורק עיקר הקושיא הוא לפי אוקמתא דרב יוסף דמוקי לה בחרש שלא מהני עדותו כלל כיון דלאו בר דעת הוא, ושוב ראיתי במהרש"א שקדמני בתי' הזה, ואפ"ה העליתי עלי גליון מפני דבר שנתחדש בזה, דהנה בתוס' שם בד"ה אילימא חרש כתבו ולא בעי למימר אלם וכו', כוונתם בזה דקשה להו על הש"ס גופא מנ"ל לאוקמי בחרש ולאקשויי מינה לרבה, שמא ואינו יכול דברייתא מיירי באלם באמת ולא קשה כלל דשפיר יכול להעיד לשמה מתוך הכתב, וע"ז תירצו דלשון דאינו יכול דחקו לאוקמי בחרש, ולפ"ז מכח קושית התוס' מוכח דהתוס' סברו דאלם יכול להעיד מתוך הכתב על לשמה, דאלת"ה לא הוו מקשו מידי, דאפילו נוקי באלם אכתי יקשה לרבה, אע"כ דסברי דלענין לשמה מועיל מתוך הכתב, והנה הר"ן לאחר שהביא אוקמתא דרב יוסף שנתנו כשהוא פקח ולא הספיק לומר עד שנתחרש הקשה נמי דלוקי באלם ותי' דאלם יכול להגיד מתוך הכתב שהרי האמינו בעדות אשה מתוך הכתב, ועיין בב"ש (אה"ע סי' קמ"ב) שהבין דהר"ן הקשה אותה קושיא עצמה שהקשו התוס' וממילא הוכיח מדלא רצו התוס' לתרוצי נמי כתי' הר"ן שיכול להעיד מתוך הכתב ותי' בתי' אחר, מכלל דהתוס' סברו דאלם אינו יכול להעיד מתוך הכתב ע"ש. ולענ"ד אי"א לומר כן בדעת התוס' וכמו שהוכחתי בזה מן הש"ס גופא. דמדהוצרך הש"ס להביא כל השקלא וטריא דמוכרח לאוקמי בחרש, דאל"ה הוי מוקמינן באלם ולא היה קשה כלל לרבה, דלשמה יכול להעיד מתוך הכתב, וכיון שאיכא ראיה מן הש"ס מי יוכל לפלוג ע"ז, ובשגם שהוכחתי שגם התוס' מפרשים כן כוונת הש"ס וכנ"ל, והאמת יורה דרכו דמ"ש הר"ן שאלם יכול להעיד מתוך הכתב כוונתו שאפי' לענין קיום מהני מתוך הכתב וכשיטת הריב"ש המובא כאן, וא"כ הברייתא דקתני יתקיים בחותמיו אי אפשר לאוקמי באלם, ובזה מחולק הר"ן עם התוס'. דתוס' סברי דלענין קיום לא מהני מפי כתבו גם באלם, דזה שפיר אפשר להוכיח מדנחקו בתירוצם ולא תירצו כתי' הר"ן מכלל דפליגי בזה עם הר"ן, והר"ן סובר דגם לענין קיום מהני מתוך הכתב, אבל לענין לשמה ודאי שגם התוס' סוברים דמהני מפי כתבו כדמוכח מהש"ס גופא וכמ"ש, ולא פליגי אלא לענין קיום, והר"ן סובר שגם בזה מהני מפי כתבו אפילו באלם, וכהש"ך דאין לחלק בין אלם או לא, ולמאן דמכשיר בקיום מפי כתבו מכשיר גם באלם והרי הוכחנו דהר"ן סובר כהש"ך ואפילו אלם כשר:

ואין לומר דאכתי מתוס' יהיה סתירה לדבריו, דהא התוס' פוסלים גבי קיום אלם מתוך כתבו, דזה אינו, דמה שהתוס' פוסלים באלם אין זה משום דמחלקי בין אלם לאינו אלם, אלא משום דסברי דגם מי שראוי לדבר פסול נמי מפי כתבו, ופליגי בעיקר דינו של הריב"ש, דהכי יש להוכיח שבעיקר דין של הריב"ש אם יכולים להעיד בקיום מפי כתב, מחלוקת רש"י ותוס' הוא ותוס' סברי דאינו יכול, דהנה בכתובות (דכ"א ע"ב) אמרינן שם שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ומשחתמו אין מעידין וכו', ופרש"י דחתימה קמייתא הוה בשיקרא דלאו תלתא הוי דידעי, ולפ"ז פרש"י דהטעם דאין מעידין משחתמו משום דהוה שיקרא, ואע"ג דרב לית לי' הטעם דמיחזי כשיקרא וכדאיתא (גיטין דכ"ז) שאני הכא דשקר גמור הוא כיון שחתמו וכמ"ש הרא"ש בכתובות שם, דדוקא בכתיבה דאינו אלא מיחזי כשיקרא, לזה לא חייש רב, אבל בחתימה דהוי שקר גמור גם רב חייש, והיינו דדייק רש"י לכתוב דשקרא הוא, ולא כתב מיחזי כשקרא, משום דלאחר החתימה הוה שקר גמור, ועיין ברש"י שעל הרי"ף דכתב גם משחתמו הוי מיחזי כשקרא וצ"ע, והנה בתוס' שם נאיד מפרש"י ומפרשי הטעם משום דמשחתמו הוו נוגעים בעדות והיינו משום דלא מסתבר להו לחלק בין כתיבה לחתימה, ולמאן דלא חייש למיחזי כשקרא גם בחתימה אין לחוש לזה, וכדמשמע להדיא מדבריהם להכי פי' משום נוגעין בעדות, ומה שנראה בסברת רש"י, דבאמת קשה לפמ"ש הרמ"א כאן דבקיום שטרות יכולין להעיד מתוך הכתב נמי משום דקיום שטרות אינו אלא דרבנן, א"כ קשה בסוגיא אשר לפנינו אמאי משחתמו אין מעידין, תיפוק לי' שא"צ להעדאתן כלל, דהאי חתימה עצמה ליהוי כהגדה בפני השלישי ויחתום עמהן, דלא גרע מעדים אחרים ששולחין עדותן בכתב לב"ד, ואמנם לשיטת רש"י דהטעם הוא משום דמיחזי כשיקרא מצינן למימר שגם בכה"ג מתחזי כשקרא, כי בשעה שחתמו עדיין לא ידע השלישי, ומה לי אם מעידין אח"כ בפירוש או שכתבם מעיד אח"כ בפני השלישי, אבל אי נימא כפי' התוס' משום דנוגעין בעדות, א"כ לא שייך זה כ"א כשבאין אח"כ להעיד בפירוש, אבל אם כתב חתימתן בעצמן מעיד לא שייך טעם דנגיעה כלל, ולפ"ז נשמע דבדינא דרמ"א שהביא בשם הריב"ש אם עדים שבכתב כשרים לקיום שטרות, איפלגי בזה רש"י ותוס', דרש"י סובר דכשרים, ותוס' סברי דעדות שבכתב לא מהני, להכי מצו לפרש מטעם נגיעה, דאי גם בכתב כשר, אי אפשר לפרש בשום אופן טעם דנגיעה וכנ"ל, וצ"ל נמי דמ"ש התוס' טעם דנגיעה, אין זה דעת ר"ת, ואע"ג דכתבו אח"כ בתוס' ותי' ר"ת מ"מ תחלת דבריהם שכתבו טעם דנגיעה אין זה בשם ר"ת, דהא ר"ת הוא מרא דדינא שמכשיר כל עדות שבכתב וא"כ איך אפשר לומר טעם דנגיעה, ואין להקשות לשיטת רש"י דעדות שבכתב כשר, א"כ בחלוקה הראשונה דאמר התם, עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם למה צריך לעדותן, כיון שחתמו, זה גופא תיהוי עדותן, די"ל שלאו דוקא נקיט, ולרווחא דמלתא מעידין בפניו, והוה"ד אם לא העידו בפניו נמי יכול השלישי לחתום, למ"ד דעדות שבכתב כשר, ואפשר לומר דמכאן יהיה סיוע לשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת וס"ל דלא מכשרינן עדות שבכתב, מדאמרינן התם מעידין בפניו, הרי דצריך להעיד דוקא, ולא סגי בעדות שבכתב, ולפלא שלא זכרו הפוסקים ראיה זאת, עכ"פ הוכחנו דדעת התוס' דעדות שבכתב פסול לקיום אפי' בראוי לדבר, ומשו"ה דפסול אלם לדידהו, אבל למאן דמכשיר בעדות בכתב לא שמענו לחלק בין אלם או לא, והר"ן מכשיר גם באלם:

ונ"ל עוד להוכיח גם מן הש"ס דאלם כשר מפי כתבו בקיום, דהנה הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות גירושין) הלכה ז' כתב דכל הפסולים בעבירה מה"ת פסילים להבאת הגט אפי' כשנתקיים בחותמיו, וכאן התאספו כל הרועים עליו והראב"ד השיגו דלמה יהיה פסול בנתקיים בחותמיו, הלא בודאי אף הפסולים בעבירה מה"ת ראוים להיות שליח, וכזה השיגו עליו כל הראשונים הרשב"א הרא"ש והר"ן ז"ל, ונ"ל ליישב ולומר דודאי כל שליח שאינו מהימן לומר בפני נכתב פסלוהו חז"ל מהיות שליח לגמרי, דהא כל עיקר שנתנו הנאמנות לשליח הוא מפני שחששו לתקנת עגונות ומפני שאין עדים מצויין לקיימו, ואי נצריך קיום דוקא שארו הרבה נשים עגונות ומשו"ה האמינו לשליח כשאומר בפני נכתב דמהני, בכדי שלא נבעי קיום דוקא, ולכן אם נעשה שליח כזה שאינו מהימן לומר בפני נכתב, אכתי נבעי קיום דוקא ומה הועילו בתקנתן, לכך פסלוהו חכמים שליח כזה מהיות שליח דשמא לא תמצא עדים לקיימו ותשאר עגונה, ושפיר כתב הרמב"ם דכל הפסולים בעבירה מה"ת פסולים להבאת הגט אפי' כשנתקיים בחותמיו, דחז"ל רצו שלא נסמוך על קיום רק לשלוח שליח הגון הראוי להיות מהימן באמירתו לחוד, ושליח כזה כיון שאינו מהימן באמירתו פסול מהיות שליח ואפי' קיום לא מהני, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא, בכ"ז אפשר נמי להביא ראיה לזה דשליח שאינו נאמן לומר בפני נכתב פסול להבאת הגט, דהנה במשנה דגיטין (דכ"ג ע"א) תנן הכל כשרים להביא את הגט חש"ו ועכו"ם וסומא וכולל כל הנהו פסולים בחד כללא, וזה תמוה מאוד איך אפשר שיכלול התנא סומא בהדי הנך בחד כללא כיון דדיניהם חולקין לגמרי, דטעם דכל הנך משום שאינם בלי שליחות וממילא אפי' קיום חותמיו לא מהני, ואילו טעם דסומא לפי אוקימתא דרב יוסף דבחוצה לארץ עסקינן ופסולו משום דלא יכול לומר בפני נכתב, וממילא דבקיום חותמיו מהני, ואחרי שדיניהם חלוקין כ"כ איך כוללם יחד, אע"כ כמה שכתבתי דכל שאינו ראוי לומר בפני נכתב פסלוהו חז"ל מהיות שליח לגמרי, ושליחותו בטילה, ולכן סומא כיון שלא יוכל לומר בפני נכתב פסול לשליחות הגט כמו כל הנהו פסולים דחשיב במשנה, וגם בסומא לא מהני קיום, אכן שוב ראיתי דמתני' עדיין לא מיתרצי בהכי, דהנה אף למה שכתבתי דכיון שאינם מהימנים או אינם יכולים לומר בפני נכתב פסולים לגמרי להיות שליח ושליחותן בטילה כמו שלח ביד עכו"ם וקטן, בכ"ז הדבר פשוט שאין זה כ"א בשליח להולכה דצריך לומר בפני נכתב, אבל שליח קבלה שאין צריך לומר בפני נכתב אין מקום לפוסלו מלהיות שליח ע"ז כיון שאין פסולם מצד עצמם כמו קטן ועכו"ם, רק מטעם שאינם יכולים לומר בפני נכתב, ומשו"ה בשליח קבלה שא"צ כלל לומר בפני נכתב פשיטא שכשרים, והן אמנם דברי הרמב"ם מדוקדקים מאוד לזה. דזה לשונו אבל הנשים והקרובים וכו' כשרים להיות שליח הגט אבל הפסולין לעבירה מדברי תורה פסולים להבאת הגט וכו' עכ"ל, הרי דבתחלת ההלכה דייק לכתוב כשרים "לשליחות" הגט, דהפירוש הוא לכל שליחות בין הולכה בין קבלה, ואילו גבי הפסולים לעבירה מן התורה שינה לשונו וכתב פסולים להבאת" הגט, דהיינו להיות שליח להולכה, וכן גבי סומא כתב בפיה"מ כתובות שם דאינו פסול כ"א להולכה אבל לקבלה כשר ע"ש, וזה מבואר לדברנו, כיון דטעם הפסולים וסומא אינם פסולים מצד עצמם, כ"א מפני שאין יכולים לומר בפני נכתב, משו"ה אין שייך לפוסלם כ"א לשליח הולכה ולא לשליח קבלה, אבל המשנה אכתי קשה, כיון דסוף סוף חלוק דין דסומא מהנך פסולים לענין שליח קבלה, א"כ אמאי כוללם יחד, ואפשר ליישב משום דמשנה לא מיירי כ"א מדין שליח להולכה וכדדייק לשון המשנה הכל כשרים להביא את הגט, דלשון "להביא" היינו שליח הולכה, ואף כי בודאי שהנהו הפסולים חש"ו ועכו"ם פסולים נמי לשליח קבלה, כיון שאינם בני שליחות כלל, מ"מ המשנה דלא מיירי כ"א בשליח הולכה, ובשליח להולכה שוה סומא לכל הנהו דאפי' קיום בחותמיו לא מהני כמו בכל הנך משו"ה כוללם יחד, דבהולכה דמיירי מתני' אין ביניהם שום חילוק:

אלא דאכתי צריך ביאור בעיקר היסוד שהנחנו בדברי הרמב"ם, דפסולים לעבירה וכן סומא כיון שאינם יכולים לומר בפני נכתב פסולים להיות שלוחים, ואפי' קיום בחותמיו לא מהני, לכאורה משמע דעת הרמב"ם דלא כוותי, דז"ל הרמב"ם בפיה"מ שם, מה שאמר סומא לא יביא את הגט כשהוא שליח להולכה בחו"ל לפי שהוא אינו יכול לומר בפני נכתב ודע ששלוחי הגט על שלשה דרכים, אחד מהם שיביא גט ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה אמנם יהיה שליח להולכה, והשני שיתן לו הבעל גט כתוב ויאמר לו הולך גט זה לאשתי או ששלחתו האשה שיביא לה גיטה ונתן הבעל גט כתוב ואמר לו הוליכוהו אצלה וזה הגט יתקיים בחותמיו וינתן לה ותתגרש בו אחר שנתקיים כמו שביארנו, וזה השליח נקרא ג"כ שליח להולכה, והשלישי שתמנה האשה שליח לקבל לה גיטה כו' וזה נקרא שליח קבלה, ואינו נמנע מן הסומא אלא הדרך הראשון בלבד עכ"ל, הרי להדיא שהדרך השני, והוא גט הצריך קיום בחותמיו כשר נמי בסומא, אכן באמת גם מזה אין סתירה לדברנו, דודאי הטעם שכתבתי כיון דעיקר תקון נאמנות השליח הוא בכדי שלא יצטרך לקיום, מהראוי הוא לפסול כל שליח שלא יכול לומר בפניו נכתב, רק זה אין שייך כ"א בגט כזה שנעשה בתחלה ע"י שליח, והשליח היה בשעת כתיבתו, דאילו היה כאן שליח כשר שיכול לראות הכתיבה ומהימן, היה סגי כאמירתו בפני נכתב, בכה"ג הוא דפסלו לעשות שליח סומא או פסול דלא יכול לומר בפני נכתב, דכיון שאפשר לעשותו ע"י שליח כזה שלא נבעי קיום, למה לעשות ע"י פסול או סומא דניבעי קיום דוקא, ושמא לא ימצא קיום ותשאר עגונא. משו"ה חששו חז"ל לפסול שליח כזה, משא"כ באופן שכתב הרמב"ם שנתן הבעל גט כתוב לשליח, דאפי' שליח פתוח וכשר נמי אין יכול לומר בפני נכתב כיון שלא היה כלל בשעת כתיבה, ולכן אפי סומא ופסול לעבירה נמי כשר, כיון דאפי' בכשר נמי בע"כ נצריך קיום, א"כ למה יופסלו אלו, והא לא שייך לומר דתקנו חז"ל שלא ליתן גט כתוב ע"י שליח, דאטו אם מתחלה חשב למוסרה בעצמו ואח"כ חזר למוסרה ע"י שליח, הכי בשביל זה יופסל הגט, זה ודאי אין סברא. ורק במקום שהיה באמת ע"י שליח, בזה הוא שחשש לתקן שהשליח יהיה כזה שיכול וגם מהימן לומר בפני נכתב ולפסול שליח שאינו יכול או אינו מהימן ודו"ק כי זה נכון. וכעיקר היסוד שכתבתי משמע נמי מלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות גירושין הי"ט) וז"ל הסומא אינו יכול להביא גט של חו"ל מפני שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפ"נ עכ"ל, ואי נימא דקיום בחותמיו מהני למה כתב כל שאינו יכול להביא גט, דמשמע שאינו יכול להיות שליח כלל, הכי הול"ל סומא שהביא גט הואיל ולא יכול לומר בפני נכתב ה"ז יתקיים בחותמיו וכמ"ש בסעיף שלפניו גבי נשתתק, אע"כ דמפני שא"י לומר בפני נכתב אין יכול כלל להביא ואפי' קיום חותמיו לא מהני, דחז"ל פסלו שליח כזה וזה ברור בעזה"י, ובחבורנו לכתובות שם הארכנו בזהר ומכל מה שכתבנו דכל שליח שאינו יכול לומר בפני נכתב אינו בר שליחות כלל, א"כ לפ"ז גם אלם פסול להביא את הגט, ויקשה אפוא למה לא תני נמי אלם במתני' כמו דנקיט סומא. ואלא שמכאן ראיה למה שכתבתי דאלם באמת כשר להביא גט לפי שיכול להעיד מתוך הכתב, ועיין בקצוה"ח כאן שהעלה דאלם פסול מדאורייתא, ולמה שכתבתי, ממשנה דגיטין מוכח דלא כוותי' ובעיקר קושית הש"ך על הרמ"א, הנכון כמ"ש בס' בית מאיר לחלק דדוקא בשני עדים הוא שכתב הריב"ש דיכולין לקיים מפי כתבם ולקמן דמיירי בעד אחד לא מהני ע"ש מלתא בטעמא:

סעיף י' במחבר ויש חולקין ואומרים שאפי' אין זוכרים שלוה וכו', וזהו שיטת התוס' בשם הירושלמי (כתובות דכ"א), ומפני שלענ"ד נראה להוכיח שגם הש"ס דילן סובר כן לעיקר, ראיתי להאריך קצת ולבאר יסוד הפלוגתא של רבי ורבנן וטעמי מחלקותם, במשנה דכתובות שם הכי איתא זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין לצרף עמהם אחר דברי רבי וח"א אינם צריכין לצרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי, והנה המפרשים דקדקו הרבה במשנה זאת, חדא דהך בבא ראשונה דזה אומר זה כתב ידי וזה כת"י של חבירו הרי אלו נאמנין, מיותר לגמרי, דמלתא דפשיטא הוא, וגם מאן קאמר לבבא זו, אי רבנן אי רבי, ועוד מה דמסיים אח"כ בדברי חכמים אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי מיותר לגמרי, והיה די אם אמר אין צריך לצרף ותו לא, וגם בסוגית הגמרא שהביא ע"ז יש הרבה דקדוקים כאשר יבואר בדברנו, ולבאר כל זה, הנה רש"י ז"ל פי' התם דלרבנן על מנה שבשטר הם מעידין, אנחנו ראינו המלוה וחתמנו בו ע"ש, משמע מלשונו דס"ד דלרבנן בעינן דוקא אשר בעת הקיום יזכרו גם המנה שבשטר אבל אם אינם זוכרין המנה שבשטר לא יוכלו להעיד על כתב ידם אפי' בצירוף, משום דזה לא מהני כלל לדידהו אם יעידו על כתב ידן, אלא בעינן דוקא שיזכרו המנה ויעידו עליה וכן הבין בתורי"ד כוונת רש"י ע"ש, ופירוש סברתם דעל מנה שבשטר הם מעידין, אין הכוונה דיוכלו להעיד גם על מנה שבשטר, ולכן לא בעי לצירוף, אבל אם מעידין על כתב ידן מהני צירוף ג"כ, אלא הכוונה דרבנן סברי דדוקא בעינן שיעידו על המנה, ואי מעידין על המנה אז הוה קולא לדידהו דלא בעינן צירוף, וכשאין זוכרין המנה הוי חומרא לדידהו, דלרבן עכ"פ מהני צירוף דיעידו על כתב ידם, אבל לרבנן לא מהני זה, ולפ"ז ברישא דמתני' דקאמר דמהני צירוף הוא כרבי ולא כרבנן, והא דמהני קיום מעדים אחרים או משטר אחר, שבזה הוה ודאי הקיום רק על כתב ידן, היינו משום דבעדים אחרים שאינם חתומין על השטר, כיון שהם לא יוכלו להעיד על המנה, לכן מהני הקיום גם על כתב ידן, דכן היתה עיקר התקנה שיועיל הקיום מאחרים או משטר אחר משום שמא ימותו אי ילכו העדים למדה"י, אבל כשמקיימים ע"י עדים החתומין על השטר בזה בעינן דוקא שידעון המנה ג"כ, ואם אינם זוכרין לא מהני חם יקיימו כתב ידן אפי' ע"י צירוף, וזהו כשיטת הרמב"ם המובא כאן:

והנה זה לשון התוס' שם בד"ה על כתב ידם, נראה דלרבי אפי' אומרים בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשוב כאילו מעידין על כתב ידן, וכן לרבנן אפילו אומרים בהדיא דעל כתב ידן הם מעידין מדאמרינן בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן עכ"ל, ומה שהוכיחו דלרבנן לא מהני אפי' אם יעידו בהדיא על כתב ידם, היה נראה לומר בכוונתם שהיינו נמי שיפרשו נמי כשיטת רש"י ורמב"ם דאם אינם זוכרין העדות לא מהני קיום כת"י אפי' ע"י צירוף, והא דהוכיחו התוס' שלרבי לא מהני אם יעידו על מנה שבשטר, יש לומר הטעם לזה, דמיירי אפי' אם זוכרין העדות ואפ"ה לא מהני, דרבי סובר דעיקר הקיום הוא שיעידו על החתימות דוקא, ואם אינם מעידין על החתימות כ"א על המנה לא מהני משום דאין זה כמלוה בשטר, רק כמלוה בעדים בע"פ וכמ"ש התורי"ד בטעם דרבי, וא"כ יהיה פלוגתת רבי וחכמים בתרתי, דרבי סובר דעל כתב ידן מוכרחים להעיד, דאל"ה הוה מלוה ע"פ, וקולא לדבריו דאם מעידין על כתב ידם מהני אפי' אם אינם זוכרין העדות, וחומרא דאם ליכא צירוף לא מהני אפי' אם יזכרו העדות ויעידו להדיא על מנה שבשטר, ורבנן סברי להיפך שדוקא בעינן שיזכרו המנה, ובאם אינם זוכרין המנה לא מהני אפי' אם יעידו בהדיא על כתב ידן, ואפי' ע"י צירוף נמי, וקולא, דהיכי שיודעין המנה אז מהני אפי' שלא ע"י צירוף ולפ"ז יהיה הפירוש שבש"ס דלא כשיטת הירושלמי המובא שם בתוס' (ד"כ ע"ב), דלהירושלמי מהני לרבי כשיעידו על מנה שבשטר אם אך זוכרין העדות, והא דבעינן צירוף היינו כל זמן שאינם יודעים ולא יוכלו להעיד על המנה, אבל אם יוכלו להעיד על המנה מהני גם לרבי, וכן אליבא דרבנן סובר נמי הירושלמי דמה דבעינן על מנה שבשטר, היינו שבזה לא בעינן לצירוף, אבל אם יש צירוף מהני לרבנן אפי' אם אינם זוכרין העדות, וא"כ התוס' שכתבו אח"כ להיפך בשניהם, היינו משום דנאידו אח"כ משיטת הירושלמי, כן נראה לכאורה בשיטת רש"י ותוס', ובזה היה מיושב קושית ההפלאה שהוכיח דעיקר כשיטת הירושלמי דרבי ורבנן פליגי בדין היכי דאין זוכרין כ"א ע"י כתב אי מיקרי זה זכירה מהא דקאמר התם מהו דתימא רבי ספוקי מספקא אי על כת"י או על מנה שבשטר הם מעידים, ואי נימא דפליגי בלשון אי הלשון דכתב ידי משמע על כתב ידו או מנה שבשטר, א"כ מאי קאמר מהו דתימא ספוקי מספקא א"כ ברישא נמי מאי מהני שזה אומר זה כתב ידי וזה כת"י של חבירו, דלמא אחד מעיד על מנה שבשטר ואחד על כת"י, ואכתי נפקא כולה ממונא נכי ריבעא אפומא דחד ולמה שכתבתי לא מוכח כלל, דאפי' אי נימא דרבי סובר בכל גווני אף במקום שזוכרין העדות דבעי צירוף, לא כהירושלמי, גם אז לא נימא דבלשון פליגי, דנוכל לומר טעם פלוגתתם כן, רבי סובר בכל גווני שנזקקים אנו שיעידו על כתב ידן דוקא ולא על מנה, דאי לא יעידו על המנה ולא יקיימו החתימות הוי לה מלוה ע"פ ולא טרפה ממשעבדי, וגם מצי לטעון פרעתי הלכך זקוקים אנו לעדותן שיעידו ויקיימו גם את החתימות ולשווי' שטרא מעליא, ורבנן סברי שצריכין להעיד גם על המנה, פי' שידעון גם עתה המנה ויאמרו אנחנו ראינו המלוה ואתמנו אבל ע"י קיום רק כתב ידן ולא יזכרו ההלואה אין זה כלום' ובזה פליגי רבי ורבנן, דלרבי אם יקיימו כתב ידן מהני אפי' ובמקום שאין זוכרין עתה המנה ורק ע"י הכת"י נזכרין נמי מהני, ואם לא יקיימו החתימות לא מהני אפי' אם זוכרין, ולרבנן אם זוכרין העדות מהני אף אם לא יקיימו את החתימות ואם אינן זוכרין לא מהני, דעדות מתוך הכתב לא מהני, וכן נראה מפרש"י דבדרבנן כתב, אנחנו ראינו המלוה, פי' שזקוקים לומר כן בעת הקיום, אבל אם אינם זוכרין לא מהני, ואח"כ בד"ה מהו דתימא על כתב ידן אנו נזקקים שיעידו. הרי דרק בזה היה הוה אמינא אם נזקקין להעיד על כת"י, אבל אי פליגי בלשון ע"ז לא היה שום הו"א לומר כן ומתורץ קושית ההפלאה בעזה"י:

אבל באמת כד דייקינן שפיר קשה לפרש כן פי' המשנה, דלפ"ז רבנן פליגי ארישא דמתני' דקתני התם דמהני צירוף, וא"כ יקשה טובא למה לא פליגי רבנן מיד ברישא, דביותר הוה הו לאיפלוגי ברישא ולומר דלא מהני צירוף, מדפליגי בסיפא וקאמרי דלא צריך לצירוף, וביותר יקשה בתוס' גופא דכתבו דלרבי לא מהני וכן לרבנן, והוכיחו רק לרבנן ולא לרבי, ואין לומר דמדרבנן נשמע לרבי, חדא דהו"ל לסיים כן בפירוש, ועוד הא מנ"ל לומר כן כיון דסברותיהם חלוקות לגמרי, דהא דלרבנן לא מהני הוא מטעם דבעינן דוקא שיזכרו העדות ומה דלרבי לא מהני הוא מטעם דבעינן שהקיום יהיה דוקא על החתימות, ואי לא"ה הוי מלוה ע"פ, וא"כ איך שייך לומר דילפינן חדא מחבירתה, דבשלמא אם רבנן ורבי לא היו פליגי כ"א בלשון, אז הוי שייך לומר הכי, דכמו דידעינן שלרבנן אם אומר בפירוש מהני, כן גם לרבי, אבל כיון דתליא פלוגתתם בדינים מחודשים, מנ"ל לומר כן, דהא י"ל דלרבנן שפיר לא מהני, חבל לרבי אפשר דמהני, ומנ"ל לומר דפליג וס"ל דבעינן דוקא קיום החתימות, ולכן נ"ל דרך אחרת בתוס' שבזה יתיישבו כל הדקדוקים. דתוס' אזלי החם בשיטת הירושלמי דכל היכי דזוכרין העדות מהני אפי' לרבי אם יעידו על המנה ולא בעינן צירוף, וצירוף מהני אפי' לרבנן אפי' כשאינם זוכרין סעדות, רק דעיקר פלוגתתם הוא דוקא באם אינם זוכרין את העדות כ"א מתוך השטר, דלרבי לא מיקרי זה זכירה והוה כעדות ע"י הכתב, לכך בעינן דוקא צירוף, ואתי שפיר מה שכתבו דאפי' אם אמרו בפירוש שיעידו על המנה נמי לא מהני' דהיינו דוקא בכה"ג היכי שאינם זוכרין העדות כ"א מתוך השטר, ובכה"ג ודאי דלא מהני כיון שלא מיקרי זה זכירה כלל, ואין צריכין התוס' כלל להביא ראיה ע"ז לרבי דלא מהני, כיון דהטעם פשוט ומבואר משום דלא מיקרי זכירה, אבל אם זוכרין לגמרי המנה מעצמם, בכה"ג ודאי מהני אם מעיד על המנה אפי' לרבי, ומה שכתבו דלרבנן לא מהני אפי' אם יעידו בהדיא על כתב ידן, לא נתכוונו בזה לומר דלרבנן לא מהני הקיום באם מעידין על כתב ידן, דזה ודאי ליתא לשיטת הירושלמי אלא כוונה עמוקה כוונו בזה, והוא דלכאורה הא דאמרינן לרבנן דלא בעי צירוף משום דעל המנה הם מעידין, א"כ היינו דוקא כשמעידין על המנה, אבל כשמעידין בפירוש על כתב ידן ודוקא שגם לדידהו בעי צירוף אפי' כשזוכרים המנה ג"כ, דכיון שאינם מעידין כ"א על החתימות בעינן צירוף, משום דעל כל חתימה בעינן תרי עדים, וע"ז רצו התוס' להוכיח שאין הדבר כן, וע"כ לא קאמרי רבנן דאם רצו לקיים החתימה בעינן צירוף, היינו דוקא באם אינם זוכרין את המנה, או כשעדים אחרים באים לקיים את חתימתם, אבל אם העדים החתומין על השטר באים לקיים חתימת עצמן וזוכרים את המנה ג"כ, בכה"ג מהימן גם על החתימה ולא בעי לצירוף, ומילתא דמסתבר הוא, וכיון שוכרין את המנה, ועל המנה נאמן בלא צירוף להכי שפיר מהימן גם על החתימה בלא צירוף, ואפשר עוד לתת טעם לזה דמהימן במגו דאי בעי היה אומר דמעיד על מנה שבשטר, שאז היה מהימן בעצמו, וגדולה מזה הקשה בהפלאה אפי' כששני העדים החתומין מעידן על הקיום למה בעינן לצירוף, ליהימני' במיגו דאומרים על מנה שבשטר, ותירץ דמגו בשנים לא אמרינן ע"ש, אבל כשעד אחד מעיד על חתימתו וזוכר נמי את העדות שפיר מהימן ע"י מגו, כן י"ל הטעם אף שאין אנו צריכין לזה, דהדבר מובן ופשוט בלא"ה, והוכיחו זה מהא דקאמר בגמרא שם ואי ליכא תרי אלא חד, ואי נימא דהא דאמרו רבנן דלא בעי צירוף, הוה דוקא כשמעידין על המנה, אבל כשירצה לקיים החתימה לא עדיף משארי עדים המקיימין החתימה ובעי צירוף, א"כ אמאי בעינן תרי אחרינא, לא יוצרך אלא אחד שיעיד על החי ועל המת, כיון שגם החי הוצרך לצירוף א"כ לא נפיק תרי תילתי דממונא אפומא דחד, אלא ודאי שהעד החתום כשזוכר גם המנה מהימן בעצמו אפי' כשבא לקיים חתימתו ולא בעי לצירוף, ולכן אי אפשר הוא להצטרף עם עוד אחד מן השוק, כיון דהוא נאמן על חתימתו בעצמו, וכשמצטרף עם אותו האחר להעיד על חתימת השני, נפיק תרי תילתי דממונא אפומא דחד, ולפ"ז הא דהוכיחו התוס' דלרבנן לא מהני כשיעיד על כתב ידו, אין הכוונה שהקיום לא מהני, זה אינו דהקיום ודאי מהני, אלא הכוונה דהעצה לא. מהני, והוא שנרצה לעשות העצה שיספיק עד אחד על המת והחי יצורף עמו ולא יצא תרי תילתי אפומי' משום דהחי יעיד על כת"י וגם הוא יוצרך לצירוף. ע"ז כתבו שהעצה הזאת לא מהני משום דאפי' אם לא יעיד כ"א על החתימה נמי לא בעי לצירוף. ואכתי נפיק כולה ממונא נכי ריבעא אפומי' וזה ברור כשמש בכוונת התוס' בעזה"י:.

ולפ"ז מיושב דברישא דמתני' דזה אומר זה כתב ידי וזה כתב יד של חבירו ומהני צירוף, אתיא אפי' לרבנן ומיירי באינם זוכרין את העדות כלל דבעי צירוף, ועיקר פלוגתתם הוא כשזוכרין רק ע"י השטר, דבזה לרבי בעינן דוקא צירוף, ולרבנן כיון שזוכרין ומיקרי זה זכירה לא הוצרך לצירוף, ואתי שפיר נמי מה שמסיים בסיפא בדברי רבנן אלא נאמן לומר זה כתב ידי, פי' דלא תימא דהא דלא מצרכינן לצירוף, היינו דוקא באם יעיד בסתם, שאז אמרינן דמעיד על המנה אבל כשירצה לקיים החתימה להדיא בעינן צירוף אפי' לרבנן, לזה מסיים דנאמן לומר זה כתב ידי. פי' דאפי' אם אומר בפירוש שרוצה לקיים כתב ידו נמי מהימן בלא צירוף, כיון שיודע גם המנה וכנ"ל, וזה כפתור ופרח בעזה"י:

וניחא נמי הקושיא הראשונה שהקשינו, למה הוצרך כלל לבבא דרישא, משום דבלא זה היינו אומרים דלרבנן לא מהני הצירוף כשאינם זוכרין וכמ"ש בשיטת הרמב"ם, לזה סתם התנא דזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו מהימן, ורבנן הא לא פליגי בזה, ומכלל דגם הם סוברים דמהני הצירוף וכשי' הירושלמי, וזה מה שאשמועינן התנא בבבא דרישא, ולפ"ז הרי סתים לנו תנא דמתניתין כהירושלמי, והיינו כדעת היש חולקים שהובא בשו"ע כאן. ונרוויח עוד ליישב קושית הרמב"ן והרשב"א בגמ' שם, דהיכי שמת אחד מן העדים מעידין שנים אחרים על חתימתו של מת, הא עד החי מעיד על מנה שבשטר, והעדים אחרים אינם מעידין כ"א על כתב יד המת, וא"כ איך נצרף עדותן הא מאי דקא מסהיד האי לא מסהיד האי וכדפרכינן בש"ס התם גבי עד ודיין, ולפמ"ש י"ל דבאמת גם עד החי אינו מעיד כ"א על כתב ידו, דאי' בכה"ג מהימן בעצמו, וא"כ שפיר מצרפינן עדותם כיון דשניהם על כתב יד מעידין, והא דפריך התם לקמן ולא נימא נמי שהחי יעיד על כתב ידו, משום דהתם אפי' בכה"ג לא מהני דעדות הדיין אפי' לענין כת"י של העד לא מהני משום דלא הוי כ"א עד אחד וכמ"ש המפרשים ומבואר באורך בחבורנו לכתובות ודו"ק:

סעיף י"א במחבר אמר אחד מן העדים זה כתב ידי והעיד הוא ואחר על כתב הב' לא נראין. כו', ועיין בנה"מ בחדושים סקכ"ב שאפי' אם יאמר העד לא אעיד רק על כתב ידי ולא על מנה שבשטר מ"מ לא מהני דודאי על מנה שבשטר מעיד ע"ש, והנה לפי' הרמב"ם ודאי דהכי הוה, אכן למה שכתבתי בדבור דלעיל גם לרבנן מהני הצירוף אם יעיד בהדיא על כתב ידו ע"ש באורך:

סעיף י"ד במחבר אם אין מכירין כו' או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כת"י אינו מועיל דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כו'. בס' שער המשפט הביא לתשובת מוהרי"ט (חאה"ע סי' ט') שהקשה דהא כיון שהדיין מעיד שבפנינו נתקיים השטר א"כ הוה כמעיד שראה עדות שנחקרה בב"ד וכמש"כ התוס' (כתובות ד"כ ע"ב) ד"ה ור' יוחנן, ומ"ש זה מן הודאה אחר הלואה דמצטרפין אע"ג דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ומכח קושיא זאת העלה דהא דאמרינן עד ודיין אין מצטרפין היינו דוקא שלא לגבות בשטר זה ממשעבדי אבל מ"מ מצטרף שיהיה מלוה ע"פ ע"ש, וזהו דלא כדמשמע מכל הפוסקים דלא מחלקי בזה, אלא בכל גוונא אין מצטרפין ואפי' להיות מע"פ וכמ"ש רתומים בס"ק י"ח, ופלא על המוהרי"ט שהיה בהעלם עיניו דברי כל הראשונים בכתובות שם בשמ"ק, שכולם הקשו להך קושיא דמ"ש מהלואה אחר הלואה והודאה, ויש מהם שפירשו דזהו באמת סברת שמואל שם דסובר דעד ודיין מצטרפין ורבא פרכה דלא דמי, והטעם דלא דמי כתבו ע"ז תירוצים שונים, והברור שבהם הוא מ"ש הרמב"ן והרשב"א דהתם בהודאה אחר הלואה תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא שהלוה לו מנה והאי דחזי שאודי לי' קמי' בההיא מנה, אבל הכא דלמא הני דאסהיד עליו בב"ד שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמע קא מסהיד הלכך אין מצטרפין עכ"ל ע"ש, ונ"ל לכוון גם דעת רש"י לתי' הרמב"ן והרשב"א, דז"ל רש"י בכתובות שם (דכ"א ד"ה מאי) דקא מסהיד כו' עדי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין אומרין בפנינו נתקיים עכ"ל, ומשמע לכאורה מלשון רש"י דאם היינו אומרים כרבי שעל כתב ידן הם מעידין הוה ניחא, דשניהם מעידין על כת"י, ורק משום דשמואל כרבנן ס"ל דעל מנה שבשטר, להכי מקשה דמאי דקא מסהיד וכו' אכן סוף דברי רש"י לא משמע הכי, דהכי הול"ל העדים מעידין על המנה והדיין על כתב יד העדים. ולשון בפנינו נתקיים לא משמע הכי ועו"ק איך אפשר לומר שקיום הדיין מהני על כת"י העדים הא לא היי כ"א עד אחד, וכמו שפי' באמת התוס' וכמה מפרשים שזהו קושית הש"ס שם מאי דקא מסהיד סהדי לא מסהיד דייני עיין בש"ך סקמ"ו, ולשון דמאי דקא מסהיד אינו סובל פירושם דלשון זה מודה שעיקר הקושיא הוא דהצירוף לא שייך, ולא משום דהוי רק עד אחד, ולכן נ"ל דרש"י לא מיבעי קאמר, דהנה עדות הדיין באמת יוכל להועיל על שני ענינים או על קיום חתימת יד העד, וגם נוכל לחשבו כמעיד על מנה שבשטר ג"כ, ואע"ג שהוא בעצמו לא ראה ההלואה, מ"מ הא כיון שבפניו נתקיים השטר א"כ ראה שטר מקוים ועדות שנחקרה בב"ד שיוכל להעיד ע"ז, דאם אחד ראה עדות שנחקרה בב"ד פשוט שיוכל להעיד כמו שראה את עצם ההלואה וכמ"ש בשם התוס' דכתובות, ולפ"ז יהיה כן כוונת רש"י, לא מיבעי לרבי שס"ל דעל כתב ידן מעידין, וא"כ העד העיד על כתב ידו, ובזה ודאי דעדות הדיין לא מהני, דממ"נ לאיזה ענין שנחשוב הגדת הדיין, אם נחשוב עדותו שמעיד על חתימת העד ודאי דלא מהני, כיון שעל החתימה בעינן שני עדים, והוא אינו כ"א עד אחד, ואפי' אם נחשוב עדותו כמעיד על המנה, אכתי איך אפשר לצרפו, הא מאי דקא מסהיד סהדי לא מסהיד דיינא, דהעד מעיד על כתב ידו והדיין על מנה שבשטר, אלא אפי' לרבנן שגם העד מעיד על המנה, א"כ היה מקום לכאורה לומר דיועיל לצרף עדות הדיין שאומר ג"כ על מנה שבשטר, מ"מ קשה דאכתי איך מצטרפין להם, נהי דשניהם מעידין על המנה, מ"מ לא דמי עדותו דזה מעיד על המנה, פי' שראה בעצמו ההלואה ויודע בבירור שחייב לו, וזה מעיד רק בפנינו נתקיים, ודלמא הני סהדי דאסהידו קמי' שקרא קמסהדי וזה ברור ברש"י:

ומה שקשה מדין זה על הא דלעיל בסעיף י"ג דמהני בתרתי אחריני שמעידין על כתיבת המת, אע"ג דהחי מעיד על המנה, כבר הקשו כזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל, יתכן תירוצים דהתם שאני דעיקר העדות הוא ע"י החתומין בשטר, והם בודאי היו עדים שווים לכל דבר, רק דהמת אינו בפנינו וחיישינן שמא מזויף הוא לזה מהני אם שני עדים מקיימין חתימתו, וא"כ בודאי לא מזויף הוא, הרי הוא כאילו העד בפנינו הוא עתה, אבל הכא עיקר השטר יוכשר ע"י החי שיעיד על המנה בעד ראיה, וע"י הדיין דמעיד ג"כ על המנה ע"י קיום ולא נוכל לצרפם ועיין בשעה"מ מ"ש בזה:

סעיף י"ז במחבר וי"א דדוקא אלו שרגיל עמהם וכו', עיין מה שכתבנו לעיל (סי' ל"ה) מזה:

סעיף כ"ד במחבר ג' שישבו לקיים השטר וכו' משחתמו אין מעידין בפניו, עיין מה שכתבנו לעיל סעיף ז' בביאור טעמי רש"י ותוס' בזה, ולכאורה יש להעיר בזה דהא בש"ס (כתובות דכ"א ע"ב) הכי איתא אמר רב ספרא אמר רבי אבא וכו' אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים השטר כו' עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם משחתמו אין מעידין בפניו וחותם, ופריך הש"ס ומי כתבינן והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא וכו' דמתחזי כשקרא ה"נ מתחזי כשקרא ומשני אלא אימא הכי עד שלא כתבו מעידין בפניו ומשכתבו אין מעידין וכו' ע"ש. הרי דמסקנת הש"ס דגם משכתבו עד שלא חתמו נמי אין מעידין, ומ"ט פסקו כל הפוסקים כס"ד דש"ס דעד שלא חתמו אפי' לאחר שכתבו נמי אין מעידין, וצ"ל כיון דדין זה דעד שלא חתמו איפרך בש"ס רק מכח קושית רב פפי דמיחזי כשקרא, ודוקא למאן דחייש למיחזי כשקרא הוא דאמרינן הכי דגם משכתבו אין מעידין, אבל אנן דלא קיי"ל כרב פפי בזה, ולמיחזי כשקרא לא חיישינן, משו"ה גם משכתבו מעידין, ודוקא משחתמו שוב אין מעידין, משום דבזה לא רק מיחזי כשקרא הוא אלא שקר גמור וכמ"ש הרא"ש וגם רש"י, או מטעם דבחתימה איכא טעם דנגיעה וכמ"ש התוס' ופשוט:

ועוי"ל ע"ד החידוד, דהנה בתוס' בכתובות שם בד"ה האמר רב פפי הקשו דמאי פריך מרב פפי ארב הא רב לא חייש למיחזי כשקרא, וכתבו דאלישנא דאמרי לה משמי' דרב הונא פריך ע"ש, וצ"ל לפ"ז דמה דאמרינן אח"כ אלא אימא עד שלא כתבו, היינו נמי ללישנא דאמרי לה משמי' דרב הונא, דאלישנא דאמרי לה משמי' דרב אי אפשר לומר דמשכתבו נמי אין מעידין, כיון דעיקר הטעם דאמרי' הכי היינו משום דמיחזי כשקרא, ורב הא לא חייש לזה, ולפ"ז בע"כ לומר דדין זה אי משכתבו או משחתמו דוקא תלוי בשתי הלשונות שבש"ס דללישנא דאמרי לה משמי' דרב הונא אמרי' דלדידי' קשה מדרב פפי, צ"ל דגם משכתבו אין מעידין, וללישנא דאמרי לה משמי' דרב דלדידי' לא יקשה כלל מרב פפי, נשאר הדין כמו שאמרו בתחלה דמשחתמו דוקא אין מעידין, אבל עד שלא חתמו אפי' לאחר כתיבה מעידין, וכיון שכן צ"ל דלדיא קיי"ל כלישנא דאמרי לה משמי' דרב, דהא לישנא דמשמי' דרב הונא איפרך מדרב פפי, ואע"ג דהש"ס משני לה, אבל הא כללא הוא דאשנויי לא סמכינן כ"כ, ולישנא דאמרי משמי' דרב לא איפרך כלל, כלשון זה קיי"ל, ומשו"ה סתמו הפוסקים דעד שלא חתמו מעידין וזהו תירוץ נכון ומושכל בעז"ה:

אלא דאכתי י"ל דגם ללישנא דאמרי משמיה דרב נמי אמרינן דמשכתבו אין מעידין דהא התוס' שם מפרשי דמשחתמו אין מעידין משום דהוי כנוגע בעדות, ובטעם סברת הנגיעה כתבו הרמב"ן והרשב"א דהנגיעה הוא משום שאין רצונם לבטל המעשה שעשו, ולטעם זה יש לומר שפיר דאפי' משכתבו נמי הוי נוגעים בעדות מטעם זה דלא ניחא להו לבטל מעשה הכתיבה, דמה לי מעשה הכתיבה מה לי מעשה החתימה, וכ"כ ההפלאה דאפי' בכתיבה נוגעים הם, ולפ"ז אכתי י"ל דגם להך לישנא דמשמי' דרב יש לפסול משכתבו, דנהי דטעם דמיחזי כשקרא לא שייך ללשון זה, מ"מ אכתי יופסל מטעם נגיעה, דהא לטעם דנגיעה חושש גם ללשון זה, דאל"ה גם משחתמו אמאי אין מעידין, וכיון דמשחתמו אין מעידין גם ללשון זה, בע"כ דסובר לחוש לטעם דנגיעה, ולפמ"ש דטעם דנגיעה שייך גם בכתיבה, ממילא גם משכתבו אין מעידין, וכיון שכן יוחזר הקושיא למה כתבו הפוסקים משחתמו אין מעידין, כיון דמסקנת הש"ס הוא אליבא תרווייהו לישני דמשכתבו אין מעידין, אכן שוב התבוננתי דלא לבד שלא יקשה מהש"ס על הפוסקים דמכשרי בכתיבה עד שלא חתמו, אלא נהפוך הוא דמזה יהיה מוכח שיטת השלטי גבורים שהביא הש"ך דסובר דאפי' משחתמו נמי מעידין דלכאורה יפלא, היאך דוחה דין המבואר להדיא בש"ס, ואכן למה שכתבתי דבכתיבה איכא נמי טעם דנגיעה, א"כ יפלא על הש"ס גופא אדפריך לדחות הדין דעד שלא חתמו ומי כתבינן, מכח ההיא דרב פפי, דקושיא זאת הוא רק ללישנא דמשמי' דרב הונא, וגם שלא אליבא דהלכתא, דהש"ס גופא הוא דמסיק דליתא לדרב פפי וכמ"ש התוס', עדיפא הו"ל לפרוך ומי כתבינן מטעם דנגיעה, דקושיא זאת יהיה לשתי הלשונות וגם אליבא דהלכתא, ומדלא פריך מכח חששא דנגיעה בע"כ דסתמא דש"ס לא חייש כלל לטעם דנגיעה, ורק עיקר טעם האיסור אפי' בחתימה הוא משום חשש דמיחזי כשקרא, ומשו"ה פריך מדרב פפי, וכיון שמוכרח מן הש"ס דלא חייש לטעם דנגיעה, ועיקר האיסור גם משחתמו אינו אלא משום מיחזי כשקרא, ואחרי דאנן קיי"ל דלמיחזי כשקרא לא חיישינן, ממילא דגם משחתמו מעידין, וזהו עצה נפלאה ליישב דברי השלטי גבורים המפליאים לכאורה:

ובטעם רוב הפוסקים דפסלי משחתמו מטעם דנגיעה, ולמה שכתבתי דלטעם דנגיעה אין חילוק בין כתיבה לחתימה, ובכדי שלא יקשה עליהם א"כ למה לא פריך הש"ס מנגיעה, יש לומר, דהנה בסברת הנגיעה נחלקו הראשונים דעת הרמב"ן ורשב"א כמו שכתבתי משום שאין רצונם לבטל המעשה שעשו, ואכן בשמ"ק כתב בשם רש"י סברא אחרת משום שרוצים שלא יאמרו העולם החתימה שעשו פלוני ופלוני פסולה היתה, והנה אף אם לסברת הרשב"א ורמב"ן אין חילוק בין כתיבה לחתימה, ואפי' משכתבו נוגעין הם שלא לבטל המעשה, מ"מ לסברת רש"י שלא ירצו להוציא קול פסול על החתימה, לא שייך זה כ"א דוקא משחתמו, אבל בכתיבה אכתי לא הוי נוגע, ולפ"ז י"ל דהפוסקים סברי כרש"י, ולכן לדידהו לא הוי מצי הש"ס לפרוך ומי כתבינן מטעם דנגיעה, דהא באמת בכתיבה לחוד ליכא חשש דנגיעה. וא"כ אין הכרח דסתמא דש"ס אין חושש לחשש זה, דשפיר י"ל דחששו, ומשחתמו ודאי דאין מעידין מחשש זה דנגיעה. ואפ"ה על הכתיבה לא פריך, דבכתיבה ליכא חשש נגיעה, והש"ג יסבור כרמב"ן ורשב"א דלסברתם גם בכתיבה יש חשש דנגיעה, וא"כ מדפריך על הכתיבה מטעם דרב פפי ולא מכח דנגיעה שפיר מוכח דסתמא דש"ס לא חייש לנגיעה. וממילא אפי' משחתמו נמי מעידין, ולפ"ז לא הש"ג יחידי הוא בדין זה, כ"א שגם לרמב"ן ורשב"א מוכרחים לומר כן, ודו"ק כי הדברים יקרים ומאירים:

שם בש"ך ס"ק נ"ט נדחק לפרש לשון הרמב"ם והמחבר במ"ש ומותר לכתוב וכו', ולא אבין למה לא פי' כפשוטו דקאי אדלעיל אגוף הדין מ"ש עד שלא תחמו מעידין בפניו וחותם ואינם רשאים לחתום עד שיעידו מתחלה לפני השלישי, וקמ"ל אבל לכתוב הקיום בשטר מותר אף קודם שהעידו השלישי, דבכתיבה לא שייך מיחזי כשקרא, וכן משמע נמי מהסמ"ע דפי' כן:

סעיף כ"ו בש"ך ס"ק ס"ו הוכיח כפרש"י שדוקא אלה השנים שחתמו אין מעידין כו', ומה שהקשו עליו התוס' דהיכי פריך הש"ס תרי ותרי נינהו הא גבי שני כתי עדים המכחישות זו את זו קיי"ל דמוקמינן גברא בחזקת כשרות לק"מ דכבר כתבו הרא"ש והר"ן דלא דמי להתם וכו' עכ"ל הש"ך, ולא העתיק טעמו של הרא"ש והר"ן למה לא דמו, והמעיין בלשון הרי"ף והרא"ש גופא כתבו הכי דשאני הכי דרצו לפסלו לעדות ולשבועה להכי לא מוקמינן אחזקה דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדרבנן לא אזלינן בתר שום חזקה ע"ש, ובפנ"י בכתובות שם הקשה ע"ז דהא בהך דרב הונא נמי כל כת רוצה לפסול לכת השניה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד, ומה לי ערעור דגזלנותא או ערעור דעדות שקר, ולענ"ד הדברים מבוארים שאין כוונתם לחלק בין פסול דגזלנות לפסול דעדות שקר כמו שהבין הפנ"י, אנא לכך נתכוונו, דהכא שני העדים באו לפסול הדיין גופא ועל זה נתכוונו להעיד, וכיון שעיקר עדותם באו ע"ז לפוסלו, להכי אף שיש גם שני עדים המכחישים אותם, אפ"ה לא מהני לאוקמו אחזקה, כיון שהספק הוא ספק גמור, ובספק גמור לא מהני החזקה להוציא ממון עי"ז, דחזקת ממון עדיפא מחזקת כשרות, המשא"כ בהך דרב הונא דלא באו העדים כ"א להעיד על המעשה אשר לפניהם, תלא דממילא כיון שנתכחשו נפל ספק אצלנו על העדים, וכיון שהספק נולד בלא כוונת העדים לא הוי זה ספק גמור ומוקמינן אחזקה, וכ"כ ההפלאה מדעתי' דנפשי' לחלק בין אם הפסול בא בכוונת העדים שאז אין להעמיד על החזקה להיכי שבא ממילא ע"ש, וברור אצלי שזהו נמי כוונת הרי"ף והרא"ש, וזה מה שכתבו בתורוצים שאני הכא שבאו "לפוסלו" כלומר עיקר עדותם הוי רק לפוסלו ודו"ק:

והנה אף שהדבר נפתח בגדולים, ה"ה הרא"ש והר"ן שדחו כן לקושית התוס', בכ"ז לענ"ד אי משום הא אין בזה כדי דיחוי לדברי התוס', דהם הבינו בכוונת התוס' שהקשו דלמה פסלינן להדיין השלישי שמעידים עליו הא צריכין לאוקמי' אחזקה כמו בדין דרב הונא, וע"ז תירצו דהכא שאני דרצו לפוסלו לעדות ולשבועה וכיון שע"ז נתכוונו להעיד לא מוקמינן אחזקה וכמ"ש, אבל לענ"ד אי אפשר לומר כן דזהו כוונת התוס' בקושיתם, דאי נימא כוונת התוס' כהבנת הרא"ש ור"ן דרצו להכשיר לדיין השלישי, א"כ בלא"ה אין התחלה כלל לדבריהם, דמה דמיון זה לההיא דרב הונא, הא התם מיירי לעדות אחרת ואמרינן שמא אלו הם הכשרים, אבל אותו עדות גופא שמכחישין זה את זה בטילה גם לרב הונא ולא מוקמינן על חזקה כאשר נתקשו באמת בזה כל המפרשים, ועוד דגם הקושיא השניה שהקשו התוס' ועוד דלרב חסדא וכו' דמשמע מדבריהם דגם לרב הונא אתי שפיר דמצו להעיד על זה הדין ולהכשירו, וקשה הא לרב הונא דס"ל דבתרי ותרי מחזקינן לשני כתי העדים בספק פסולין ולא מוקמינן להו בחזקת כשרות, וא"כ אלו הדיינים הבאים כעת להעיד שלא גזל הו"ל תרי ותרי ונעשו הדיינים הללו פסולים לעדות, וא"כ איך יקיימו את השטר, הא כל הפסול להעיד פסול גם לדון, ומצאתי בשמ"ק שם שהרגיש בזה ע"ש, ולכן נ"ל דודאי כל זה לא נעלם גם מן התוס', ומה שהקשו דהכא אליבא דרב הונא קיימא, לא רצו להכשיר בזה הדין השלישי, אלא רצונם להכשיר בזה הדיינים המעידים גופא ולא דיין השלישי, והוא משום דמלשון רש"י שכתב ח"ל כי אמרינן לא גזל הו"ל תרי ותרי ולא מתכשר בהכי עכ"ל, היה משמע לתוס' דרש"י סובר דכל הדיינים כולם נפסלים אותן המעידים נפסלים משום דתרי ותרי נינהו ודיינינן להו כסהדי שקרי כמו שהדין לרב חסדא, וכיון שהם נפסלים ממילא שגם הדיין השלישי לא מתכשר בעדותן, ורש"י תרתי קאמר, דטעם דתרי ותרי הוא על פסול הדיינין המעידים עצמם, ומה שסיים ולא מתכשר בהכי הוא טעם לפסול הדיין השלישי, וע"ז מקשים התוס' על שני הטעמים דרש"י, על הראשון שרצה לפסול המעידין משום דתרי ותרי, מקשו דהא הכא לרב הונא קיימא, ולדידי' המעידין כשרים, ועוד דמה שפסל הדיין השלישי זהו אפי' לרב חסדא מתכשר, ומדרב חסדא נשמע דכ"ש לרב הונא, ולפ"ז בטל טענת הרא"ש והר"ן במ"ש דרצו לפוסלו לעדות ולשבועה, דהא על הדיינים המעידים נמי לא נתכוונו להעיד עליהם ולפוסלם וזה ברור:

אלא דבלא"ה יש ליישב קושית התוס', דלא דמו לההיא דרב הונא, דהתם שאני כיון דהכחשה דידהו אינו ע"ז הממון שאנו דנין בו השתא, ובשעה שנולד הספק לא היה נוגע כלל לענין ממון, רק אם העדים כשרים לשארי עדות, שלזה מהני החזקה, וממילא כשיזדמנו אח"כ להעיד אפי' בממון נמי מהני, וכעין דברי הרמב"ם (פט"ז מהלכות סנהדרין) דאף שאין סוקלין על החזקות, היינו בחזקה שבאה בעת מעשה, אבל אם הוחזק מקודם מהני אח"כ אף לענין סקילה, אבל הכא שהספק נולד מתחלה לענין הכשר השטר שהוא דבר שבממון, ולזה לא מהני חזקה, ועוי"ל דהכא כיון שהעדים הפוסלים באו מקודם ונפסל כל זמן שלא באו המכשירים, וממילא הרי הוא עומד עתה בחזקת פסול ואין לו שוב חזקת כשרות וכשיטת רבינו ברוך (כתובות דכ"ו ע"ב) בתוד"ה אנן אחתינן, ושם כתבתי שגם רש"י סובר כן, אלא שהתוס' הקשו על שיטה זאת, ולכן לשיטתם שפיר מקשו הכא:

שם בש"ך ומה שהקשו עוד התוס' על פרש"י דמאי פריך גילוי מלתא בעלמא הוא דדבר העשוי לגלות הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזה תימא איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו שנים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולים להכחישן דתרי כמאה עכ"ל, לק"מ, דדבר העשוי לגלות לכל העולם לא אמרי' תרי כמאה וכו' ע"ש, לכאורה יש לתמוה גם על קושית התוס' גם על מה שדחה הש"ך, דהא אפשר לפרש שאלו המעידין לא העידו עליו גופא שפסול ודאי הוא, אלא העידו על המשפחה כולה שבמשפחתו נטמע עבד וכל המשפחה הן בחזקת ספק פסול ואלו מעידין שזה אינו מן המסופקין, דברי להו שכשר הוא, ולפ"ז אינם מכחישים כלל את העדים אלא מוציאים את זה מספק פסול, וכן פי' להדיא בתורי"ד בכתובת, וגם בס' מגיני שלמה תי' כן ע"ש ולשון הש"ס ערעור דפגם משפחה היה מיושב לפי"ז היטב. וכן שוב דקדקתי בלשון רש"י שכתב להדיא שהעידו עליו שהוא עבד וכו'. הרי משמע שמפרש שהעידו עליו ביחוד, ולכן שפיר הקשו התוס'. וגם הש"ך כשרצה להצדיק דברי רש"י הוכרח ליישב משום דדבר העשוי לגלות וכו' וק"ל:

סעיף ל"ו במחבר חתם כשהיה בריא ונשתתק הוא אינו יכול להעיד, ועיין בש"ך שהוכיח דאלם אינו יכול להעיד מפי כתבו. ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן זה סעיף ז' שהוכחתי דלגבי קיום יכול גם אלם לקיים מפי כתבו ע"ש:

סעיף ל"ז בהג"ה ויש חולקין ומכשירין השטר, והוא דעת הרא"ש בכתובות דחולק על שיטת הפוס' וסובר דאפי' אמרו שעדיין הם פסולים אפ"ה השטר כשר, ובש"ך ס"ק ק"ב הקשה על הרא"ש מסוגיא (ב"ק דע"ג) מהא דאמרינן שם דנ"מ משום פסידא דלקוחות, הרי להדיא דהיכי דפסלי להו בגזלנותא נפסל השטר אפי' למפרע אפי' קודם שהעידו עליו נעשה גזלן לאביי דס"ל למפרע הוא נפסל וקיי"ל כוותי' ע"ש, והנה בהפלאה מתרץ לקושית הש"ך דאפי' לדעת הרא"ש עכ"פ תרי ותרי הוה, וא"כ בקרקע מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים, ומשו"ה ניחא ההיא דב"ק, דבאמת השטר אינו מועל שם כיון דהוי תרי ותרי מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים, ומ"ש הרא"ש דהשטר כשר היינו בשטר של ממון, אלא שאח"כ דחה זה הוא עצמו שאי"א לפרש כן לפמ"ש התוס' בכתובות שם בד"ה אלא אמר ר"ע וכו' למאי דקיי"ל בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה, משום דמוקמינן להו אחזקת כשרות, מיירי הכא דוקא כשאומרים שהיו קרובים משנולדו דלא שייך לאוקמי אחזקה, א"כ בהך דב"ק דמיירי דפסלינהו בגזלנותא שאפשר לאוקמינהו אחזקה, ממילא מתכשרים השטרות בכה"ג ולא יפסידו הלקוחות משום חזקת כשרות דעדים ע"ש, ובמחילה מכ"ת ערבוב דברים קא חזינא הכא, דמ"ש התוס' דבכתובות מיירי דוקא בקרובים משנולדו, אינו כ"א לשיטתם דאינם אומרים שעדיין פסולים הם, ולכן אם לא היו פסילים משנולדו שפיר הוה שייך למוקמי להו אחזקה, אבל לשיטת הרא"ש דמעידין שהם פסולים גם עתה א"צ לכל זה, דבלא"ה לא שייך כלל חזקת כשרות כיון דהעדים ודאי פסולים, דאחרונים נאמנים לפסול את גופן של עדים, ודוקא על השטר הוא דאיכא תרי ותרי, וגבי שטר לא שייך חזקה, דבשלמא גבי שתי כתי עדים המכחישות איכא חזקת כשרות, אבל הכא לא שייך חזקת כשרות כיון דעדים ודאי פסולים הם ואין הספק אלא בשטר וכ"כ להדיא בקצוה"ח כאן, ולפ"ז שפיר ההיא דב"ק דמיירי דפסלינהו בגזלנותא לא שייך בהו חזקת כשרות כיון דעדים פסולים ודאי ואין הספק אלא בשטר ובשטר ליכא חזקה, ולכן אפי' לשי' הרא"ש אין מועיל השטר ודו"ק:

שם בהג"ה והא דאינם נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא למיהוי שטר מעליא לגבות בו אלא דאי תפס מטלטלין לא מפקינן מיני', וכ"כ רש"י כתובות ד"כ ע"א) בהא דא"ר נחמן אוקי תרי כו' ואוקי ממונא בחזקת מארי' דאין נאמנים דקאמר היינו לענין דמהני תפיסה, ולכאורה יש להקשות מזה על מ"ש הרשב"א (שבועות דל"א) על הא דאמרו שם מאן דאמר נשיא אבל משחק בקוביא מיחזי חזו ורבנן הוא דפסלוהו וז"ל תמוה לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפי' יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד ממון לתובע בכפירתו, ומתוך הדחק י"ל דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפס ואפי' בעדים לא מפקינן מיני' ומההוא שמעינן להאי עכ"ל, אלמא דהרשב"א כתב דבר חדש דכל פסולי עדות דרבנן אף דאין נאמנין לעדות מדרבנן. עכ"ז אם תפס הבעל דין מהני תפיסתו, והנה בשמ"ק בכתובות שם הביא בשם רש"י דפסולי עדות דקאמר בברייתא היינו משחקים בקוביא, והקשה דא"כ אמאי אינם נאמנים לפסול גופן של עדות ראשונים וכמו כל עדות לפסול בגזלנות, וכ"כ הרמב"ן והריב"ש בשם הראשונים דהאי פסולי עדות שם בברייתא היינו קרובים. דאי משחקי בקוביא אמאי אין נאמנים לפסול אותן וכ"כ הרשב"א גופא בחידושיו לכתובות וז"ל דאין לפרש דהאי פסולי עדות דברייתא היינו משחקים בקוביא דא"כ אמאי אין נאמנים לפוסלן, אלא ודאי האי פסולי עדות היינו קרובים וכו', ע"ש. ואי נימא כהרשב"א בשבועות דמשחקי בקוביא נאמנים לענין תפיסה, א"כ תקשי דהיאך רצו לפרש דהאי פסולי עדות, דזהו משחק בקוביא, דא"כ תקשי דהא בסיפא בכתב ידן יוצא ממקום אחר דאין נאמנין לפוסלן, זהו לענין דמהני תפיסה, א"כ ע"כ ברישא דקתני נאמנים לפוסלן אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ודאי דלא מהני תפיסה ג"כ, ואי נימא דמשחק בקוביא נאמנים לענין תפיסה, א"כ אף דנימא דנאמנים לומר דהוי משחקי בקוביא, מ"מ מבעי להיות דמהני תפיסה, דהא אף במשחקי בקוביא מהני עדותן לענין תפיסה, וא"כ בע"כ מוכח דפסילי דרבנן לא מהני תפיסה, ועיין בנחל יצחק סי' ל"ד פ"ש בזה, ואמנם י"ל דאי לאו הוכחתם, שפיר היה אפשר לפרש דפסולי עדות היינו משחקי בקוביא, והחילוק שבין רישא לסיפא לא יהיה לענין תפיסה, אלא דברישא דנאמנין קרעינן לשטרא לאלתר, ובסיפא בכתב ידן יוצא ממקום אחר דאינם נאמנין לא מיקרע קרעינן ולא מיגבא גבי' אלא ימתינו עד שיבואו אחרים לקיים חתימתן של הראשונים, ואי"ל דכיון דתפיסה. מהני גם ברישא, א"כ איך אפשר לקרוע את השטר, הא הוא צריך לשטר עדיין לתפוס על ידו, דבלא השטר אין לו שום זכות במה לתפוס דלענ"ד נראה שאפילו לדעת הרשב"א דמהני תפיסה בפסולי עדות, היינו רק שאם תפס מעצמו, אבל לא שאנחנו נהיה לו לעזור בזה, ולכן כיון דהשתא לא תפס עדיין, אין לב"ד להמתין בקריעת השטר עד שיתפוס, ולא דמי זה לספיקא דתרי ותרי דלא קרעינן לשטר משום זכות התפיסה שיש לו דהתם כיון דהתפיסה הוא מכח ספק שמא שטר כשר הוא, וכיון דלא איגלי בהתייהו דשטר בבירור, אי אפשר לקרעו מספק, אבל ברישא דאתברר פסולו של שטר שודאי פסול הוא שוב לא משהינן אותו וקרעינן לו תיכף, ואם תפס קודם שנודע פסולו של שטר תפס. אבל להשהות את השטר הפסול בכדי שזה יוכל לתפוס, זה לא עבדינן, ולכך הוכרחו להוכחתם שאי אפשר לפרש דהיינו משחקי בקוביא, דא"כ אמאי אין נאמנין, אבל מכח תפיסה אין ראיה:

שם במחבר עדים שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו כתב ידנו הוא זה וכו' אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' הרי אלו נאמנין, ועיין בהפלאה (כתובות די"ט) שהקשה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דבאונס מחמת נפשות אף דמותר להציל את עצמו בממון חבירו מ"מ חייב לשלם כמו בנרדף ששבר כלים כמבואר בחו"מ (סי' שפ"ח) א"כ לפי מאי דאמרינן קדושין דמ"ג דלבתר דתקון שבועת היסת נוגעין בעדותן הם משום שיצטרכו לישבע שבועת היסת, א"כ ה"נ אם לא יעידו שהיו אנוסים מחמת נפשות ויצטרך הלוה לשלם עפ"י חתימתן על השטר, יתחייבו שבועת היסת נגד הלוה שטוען שחתמו בשקר, וא"כ נוגעין בעדותן הם ע"ש, ולא עמדתי על סוף דעתו בזה, דממ"נ אם נחשוב חתימת עדים בשקר לגרמי ולא למזיק בידים, א"כ אין שום תביעה ללוה על העדים, דאף אם האמת כדבריו אינם חייבום לשלם לו, ואם נחשב זה להיזק בידים, א"כ כ"ש כשאנוסים היו מחמת ממון או שחתמו שקר בלא אונס כלל שמחויבים לשלם, וא"כ איזה נגיעה יש בזה, דהא הלוה טוען מזויף היה השטר, ולדבריו חתמו העדים בשקר, ואם ניתן ערך לדבריו יכול בכל אופן לתובעם אח"כ ולהשביעם. בין כשיאמרו שאנוסים היו, בין כשלא אנוסים היו כלל, ועוד נ"ל דאפי' אם נימא דחתימה בשקר מיחשב מזיק בידים, ג"כ אין יכולה העדות להתבטל מחשש שמא ישוב הלוה לתבוע אח"כ מהעדים כיון דהשתא אינו תובע מהם, ורק על השטר בא לערער. ולעת עתה אינם עוד בעלי דבר ואינם נוגעים כלל, רק מחשש שמא ישוב אח"כ לתבוע מהעדים לא אמרינן דליבטיל עדותן, ולא דמי לההיא דקדושין שהעדים הללו היו נמי שלוחים להוליך את המעות, ולכן משטוען הלוה מסרתי המעות לעדים הללו בתור שלוחים, הרי העדים מוכרחים או לומר שעשו שליחותן ומסרו למלוה, או לישבע נגד הלוה, וממילא איגלי בהתיוהו ונגיעתה, אבל הכא שלעת עתה אינם בעלי דבר כלל, ומחשש שמא ישוב אח"כ לתבוע לא אמרינן דתיבטיל עדותן ודו"ק:

והנה רש"י ז"ל פי' אם במתני' על פסולי עדות, משחקים בקוביא. ותורי"ד הקשה עליו דאיך נאמנים לומר שמשחקים בקוביא היו הא בגמרא אמרינן שאין נאמן להשים עצמו רשע אפי' במגו, ועוד קשה דבגמרא שם לא הזכיר רש"י משחק בקוביא, ונ"ל ליישב דהנה בתוס' שם בד"ה לא שנו וכו' כתבו ח"ל וקטנים כדרשב"ל ופסולי עדות משום דמלוה גופא מידק דייק עכ"ל, וצריך לומר דאפ"ה ברישא דמתני' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנים משום דאיכא מגו, ובמגו נאמנים אפי' בכה"ג, אע"ג דאח"כ שם בגמרא קאמר טעם דמלוה מידק דייק על ר' מאיר דסובר שאפי' בדאיכא מגו לא מהימן י"ל דהנה עיקר סברא דמידק דייק, היינו משום דזה הוה חזקה וכמ"ש התוס' דחזקה דריש לקיש הוא מזה הטעם ע"ש, ובמגו במקום חזקה הוא איבעיא בש"ס דב"ב, ויש צד לכאן ולכאן, והכא אזלינן לצד דאמרינן מגו במקום חזקה ולכן מהימני במגו אע"ג דהוא נגד חזקה דמלוה מידק דייק, ולקמן בדר' מאיר. היינו אי לא אמרינן מגו במקום חזקה, אלא דלפ"ז יקשה על מ"ש התוס' שם בד"ה מלוה גופא דרבנן ס"ל דלא הוי מלוה משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, דהוצרכו לזה משום דאל"כ יקשה מ"ט דרבנן דמהימני, ולמה לא תירצו דרבנן ס"ל דאמרינן מגו במקום חזקה ולהכי מהימני, וצ"ל דלרבותא כתבו התוס' זה הטעם דאפי' אי נימא דלא יפלגו רבנן בזה, וגם הם יסברו דלא אמרינן מגו במקום חזקה, ג"כ לא קשה אמאי מהימני, משום דאין כאן מלוה ואין כאן שום חזקה, ולפ"ז צ"ל דמ"ש התוס' בטעם דרבנן משום דמלוה גופא מידק דייק, אע"ג, שאח"כ כתבו דרבנן לא ס"ל מלוה כלל, היינו לפי המסקנא י"ל כן. אבל לפי הס"ד מוכרחים לומר דגם רבנן ס"ל דהוי מלוה, והטעם, משום דמלוה גופא מידק דייק אע"ג שדוחק הוא דרבנן יסברו כן, ובזה מיושב לנכון דעת רש"י שפי' במתני' דפסולי עדות היינו נמי משחקי בקוביא, והתורי"ד הקשה הא אין נאמן להשים עצמו רשע, ורבים הוכיחו זה דדעת רש"י הוא דבאיסור דרבנן אדם משים עצמו רשע, עיין בתומים כאן. ואכן לענ"ד הדבר פשוט דרש"י יפרש שני מיני הפסול, לפי הס"ד ולפי המסקנא, דלס"ד דטעם דאין נאמנים בכתב יד יוצא ממקום אחר הוי באומר אנוסים היינו מחמת ממון ומטעם דאין משים עצמו רשע בכה"ג שכתב ידן יוצא ממקום אחר ואין להם מגו, אבל באנוסים מחמת נפשות מהימני אפי' בכה"ג דאין להם מגו, בע"כ דפסולי עדות דמתני' היינו משחקי בקוביא, דאי קרובים שאינם משווים נפשייהו רשעים אמאי אינם נאמנים אפי' בלא מגו, ואכן לפי המסקנא דלהשים עצמו רשע אינו נאמן אפי' במגו. באמת שבע"כ דפסולי עדות היינו רק קרובים, דמשחקי בקוביא אין נאמנים כלל אפי' במגו, ולכן במתני' פרש"י שני הפרושים יחד, שיהא אפשר לפרש גם לפי הס"ד וגם לפי המסקנא, ורש"י עצמו פי' בגמרא בד"ה הפה שאסר, דפסולי עדות הוא מחמת קורבה, ולא הזכיר משחק בקוביא, היינו משום דלמסקנא בע"כ דפסולי עדות לא הוו משחקי בקוביא, ואמנם לכאורה עדיין צריך ביאור, מי הכריח לרש"י לפרש פירוש שאינו אמת לפי המסקנא, הא גם לפי הס"ד היה יכול לפרש דפסולי עדות הוא מחמת קורבה, ואפ"ה אינם נאמנים משום דמלוה גופא מידק דייק וכמ"ש התוס' שם, אלא הוא הדבר אשר אמרתי לעיל דרש"י סובר לדוחק שרבנן יסברו סברא דמלוה מידק דייק כיון דהם ודאי יסברו כהלכתא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, וא"כ לא הוי מלוה כלל וכמ"ש התוס' גופא במסקנא כן, להכי הוכרח לפרש דפסולי עדות הוו משחקי בקוביא:

ואמינא עוד דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דהנה התוס' סברי התם דהא דאמרי' קטנים נמי כדרשב"ל הוא מטעם מלוה דייק, אכן רש"י לא ס"ל כזה כאשר נבאר, דהנה מלשון רש"י שם בד"ה בשלמא פסולי עדות, הוסיף לכתוב פסולי עדות או קטנים ומדהוסיף או קטנים משמע לכאורה להדיא דבקטנים נמי הוי מטעם משום דמלוה גופא מידק דייק, והא דקאמר הש"ס קטנים כדרשב"ל, צ"ל דטעם דרשב"ל גופא הוא מטעם דמידק דייק וכפ"ס התוס', וכן משמע נמי מלשון רש"י בד"ה חזקה אין נעשה דמסיים דחזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים, ומלשון זה משמע דהיינו נמי מטעם דמידק דייק, ולפ"ז צ"ל דכוונת ריש לקיש במה שאמר חזקה אין העדים חותמין, דהיינו אין מניחין אותם לחתום בקטנותם, ועיקר המילתא קאי על העדים, ואמנם לישנא דריש לקיש לא משמע הכי, דלפ"ז הכי הול"ל אין הלוקח מחתים בו קטנים. ולשון אין העדים משמע דהעדים לא ירצו לחתום, ואך בתוס' אפשר עוד לומר דלאו דוקא במוכר ולוקח, אלא בלוקח גדול ולוה גדול, דמלוה ומוכר דייקי וכמ"ש המהר"ש שם, אף שעדיין קשה הלשון, אבל רש"י הא כתב להדיא דחזקה דר"ל הוא בלוקח ומוכר, ולכן נ"ל דרש"י יפרש דחזקה דר"ל אין ענין לטעם דמידק דייק ומשום דלא שדי זוזי בכדי, אלא שזה קאי על העדים, דלא יחתמו עד שיהיו הלוקח והמוכר גדולים, וטעם חזקה זו משום דכל מעשה כזה מעשיית השטר נעשה ע"י גדולים, דקטנים לא יעשו מעשה כזה, ולכך באם מספקינן אם הלוקח והמוכר קטנים היו אמרינן דחזקה דאין העדים חותמין ע"ז בשעה שהם קטנים, משום דמעשה השטר נעשה בגדול. וכמו כן נימא נמי דהלוקח לא יחתום עדים קטנים משום דמעשה השטר בגדולים, והא דהוצרך בש"ס לטעם זה על קטנים, ולא סגי להו בטעם ראשון דמלוה גופא מידק דייק דהא ודאי שטעם מידק דייק יספיק גם על קטנים וכמ"ש רש"י גופא שם, נראה כשנדייק בלשון רש"י בסופו שסיים, חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים, ולמה לא אמר דאין המלוה מחתים בו קטנים וכדאמר לעיל התם בש"ס מלוה מידק דייק, והיינו משום דמתני' אפשר להיות בשני מיני שטרות, הן בשטר הלואה והן בשטר מכר, וזה ס"ל לרש"י דסברא דמידק דייק שהוא מטעם דלא שדי אינש זוזי בכדי, לא שייך כ"א במלוה שאינו אוכל פירות השדה, ודאי שייך אצלו טעם זה, אבל בלוקח דעביד דזבין גם על הספק, שמא לא יבואו העדים לפסול השטר, ואפי' אם יבואו שמא לזמן מרובה וכדאמרינן (ב"מ די"ד) סברא זאת דעביד אינש דזבין ארעא ליומי', לזה קאמר דבקטנים י"ל טעם אפי' על לוקח, והוא מטעם חזקה דריש לקיש דכל מעשה השטר נעשה בגדול, ומעתה יהי' פי' הש"ס כן. בשלמא פסולי עדות, וגם בקטנים בשטר הלואה, משום דמלוה גופא מידק דייק, ואפי' בשטר מכר יש נמי טעם על קטנים לפחות, וכדריש לקיש, וכתב הש"ס זה לרווחא דמילתא שאפי' בשטר מקח יש טעם על קטנים, אבל באמת לפי הס"ד דבמתני' קתני פסולי עדות, בע"כ דיהיה זה רק בשטר מלוה פסול דפסולי עדות, ואתי שפיר לפ"ז מה שהקשו המפרשים דאמאי פי' הגמ' טעם דפסולי עדות ברישא, ובמתני' קתני קטנים ברישא, היינו משום דטעם דמלוה מידק דייק הוא טעם על שניהם, וגם קטנים יתפרשו בטעם זה, ולפמ"ש דרש"י סובר דחזקה דריש לקיש אינו ענין כלל להא דמלוה מידק דייק ופליג בזה עם התוס' אתי שפיר דלשיטתייהו אזלי, דהתוס' דס"ל דחזקה דקטנים הוה נמי מטעם דמלוה מידק דייק, א"כ אפי' אם נפרש דפסולי עדות הוי משחקים בקוביא, לא תמלט מהדוחק דרבנן סברי מלוה מידק דייק. דאל"ה בקטנים אמאי לא מהימן, וכיון דסוף סוף מוכרחים אנו לדוחק הזה, ממילא נוכל לפרש שגם פסולי עדות הוי מזה הטעם, ולכן לא מוקמו במשחקים בקוביא שאינו לפי המסקנא, אבל רש"י לשיטתו דקטנים אין זה מטעם דמלוה דייק א"כ לא נצרך לדחוקי דרבנן יסברו מלוה גופא וכו' אלא דודאי יסברו כהלכתא שאין זה מלוה כלל, ופסולי עדות היינו משחקים בקוביא, וקטנים משום דרשב"ל ודו"ק כי נכון הוא:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה