חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן מה
סעיף א' במחבר העדים חותמין למטה, עיין בקצוה"ח שהביא לדברי התוס' בגיטין דבעינן הכתיבה קודם לחתימה ואם קדמו החתימה לכתיבה לאו כלום הוא, והקשה ע"ז מגט מקושר דהעדים מאחוריו ועל כל שטה ושטה קודם השניה חותמין העדים מאחוריו, והיכי מהני עדים הללו כיון דחתימתן קודם לכתיבת הגט ע"ש, והן אמנם מלשון רש"י (גיטין דפ"א) דעל כל קשר חותם עד אחד וחוזר וכותב וקושר עד שגומר הגט, מלשון זה משמע דהעד חותם על הגט מיד כשכתב שורה הראשונה ושפיר קשה קושית הקצוה"ח, אכן באמת י"ל דנהי שזה ודאי שעל כל קשר חתום עד אחד, אבל אינן חותמין עד שיוגמר כל הכתיבה של גט, ושוב מצאתי בתפארת יעקב שכתב דבע"כ גם דעת רש"י כן, מיהו המעיין בלשון רש"י וכן הוא לשון הרשב"ם (ב"ב דק"ס) כך הוא, מקושר עדיו מאחוריו כותב שיטה ומניח שיטה חלק וכופלה על החלק ותופר ואח"כ כותב שיטה ומניח שיטה חלק וכופלה על החלק ותופר עכ"ל, וכן הוא לשון רבינו גרשום, מלשון זה משמע דהעדים חותמים מיד, דאי"א לומר דלאחר שיוגמר כל הכתיבה חותמין, דהא מיד כשכופל הרי תופרן ושוב לא יוכלון העדים לחתום, ואמנם אפ"ה לא מוכח מזה דפליגי עם התוס' דגיטין ויכשירו גם החתימה קודם לכתיבה, דהתם י"ל דכיון דעל כל קשר יש עד חתום הרי כל אחד מעיד על מה שראה ובשורה שלו שחתם עליה הרי היה הכתיבה קודם, ועל שאר שורות הגט הלא יש עדים אחרים, וכל אחד כשחתם להעיד על שורה שלו, הרי ראה הכתיבה משורה שלו קודם החתימה ודו"ק:
סעיף ד' במחבר עדים שאין יכולים לחתום כו'. ואם מהני העברת קולמוס עיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' מ"ח) דבכל אופן ואפי' לרשום בדיו לא מהני ע"ש באורך:
שם בסמ"ע סק"ו הסכים לפי' הר"ח דהך מקרעין להם נייר חלק הוי פירושו דלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדים מעבר אל עבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין עדים וממלאין את הקרעים דיו כו' אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דהו"ל כתב ע"ג כתב עכ"ל, ולענ"ד נראה שבכה"ג שרי בגט לכו"ע, דהסמ"ע שכתב כן דלצייר בשרטוט צורת החתימה אסור בגט, סמך על התוס' בגיטין שהבינו דהכי הוא פירוש רש"י בגיטין שם והתוס' השיגו ע"ז משום דהוי כתב ע"ג כתב, דהתוס' שם (ד"ט ע"ב) הקשו על פרש"י שפי' דמקרעין היינו מסרטין, דהא שריטה גופא כתב הוא וכמו חקק ע"ג טבלא ופנקס דחשיב כתב והנראה מקושית התוס' שהבינו בכוונת רש"י דשריטה דקאמר, היינו שהוא רושם בסכין שריטה דקה ואח"ב מעביר השריטה בדיו בכתב כזה שהוא עב ורחב יותר מן השירוט, אותו הרושם גופא ששרט מקודם בסכין. ומחמת זה שפיר הקשו כיון דשריטה גופא כתב הוא, א"כ כשמעביר על השריטה אח"כ בדיו הוי כתב ע"ג כתב, ועל יסוד קושית התוס' דחה גם הסמ"ע לפירוש זה, אבל באמת אי אפשר לפרש כן בכוונת רש"י דז"ל רש"י בסוה"ד ובאין העדים וממלאין הקרעים דיו, ואי כהבנת התוס' לא שייך לשון ממלאים והכי הול"ל מעבירין את הקרעים בדיו, אלא כוונת רש"י כן הוא, דרושם בסכין כל אות משני צדדיו באופן שהאות יהיה עי"ז חלול, כזה כ והעדים ממלאין את החלל שבין השריטות דיו ואינם מכסים את כל רוחב החלל באופן שגם השריטה גופא תהיה מכוסה בדיו, אלא רק את החלל ממלאים בדיו, והדפנות שהמה השריטות נשארו בלי דיו כמו שהיה בתחלה, ומדויק מאוד לשון רש"י במ"ש ממלאים את הקרעים, דהיינו החלל שבין השריטות, ומעתה אין מקום לקושית התוס', דודאי השריטה עצמה נחשבת ככתב כמו חקק ע"ג טבלא, וה"נ אילו היה רושם האות ואח"כ העביר בדיו את הרושם גופא לא היה מועיל, אבל הכא דאינו ממלא כ"א החלל, וברושם עצמו אינו נוגע, פשיטא דכתיבה ראשונה הוא, וכדבריי מפורש להדיא בירושלמי (גיטין פ"ב ה"ג) ומקרע לפניהם וחותמין ולאו כתב ראשונה הוא (בתמיה דכשהם חותמין על רושם האותיות שנעשה בראשונה הוי כתב ע"ג כתב ולאו כלום הוא, פני משה) אלא מרחיב לפניהם את הקרע (פי' שעושה רושם האותיות בהרחבה פי' חלולין והם ממלאים דיו בתוך האותיות ולא על רושם הראשון, פנ"מ) ומקום הניחו לי ליישב פרש"י לאמתו בעז"ה במקום שכל הראשונים] והאחרונים הקשו עליו:
הן אמנם דגם התוס' הביאו הירושלמי, אלא שהם פירשו כוונה אחרת בירושלמי דלשיטתם שמפרשים כפי' הר"ח דמקרעיו הוא נייר אחרת, ולכן אי אפשר לפרש דמה דמקשה הירושלמי ולאו כתב ראשונה הוא כמו שפי' הפני משה, אלא יפרשו דהקושיא הוא משום שאינו יכול להתקיים בחותמיו וכפי' ר"ח, אכן לשיטת רש"י דמקרעין היינו שעושה שריטה בנייר, הקושיא הוא, הא השירטוט גופא חשיב כתב דומה לחקק ע"ג הטבלא, ומשני מרחיב לפניהם את הקרע, והם יחתמו עצמו באמצע ולא ע"ג כתב הראשון וק"ל, ולפ"ז הך דיו שכתב הסמ"ע לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים והעדים ימלאו השרטוטים דיו דאסור, בע"כ דכוונתו היינו כשמעביר בדיו על עצם השריטה, אבל לפ"ז לשון ממלאים שכתב אין מדוקדק, דלשון זה אינו שייך כ"א באופן שרושם האות משני צדדיו באופן שהאות יהיה חלול והעדים ממלאים את החלל שבין השריטות, ובכה"ג באמת כשר דלא הוי כתב ע"ג כתב כיון שאינו נוגע בדיו בשריטות כלל, ולשון הרמב"ם וחתמו על החלל, הוא באמת דלא כרש"י אלא שמעביר בדיו ע"ג הרושם גופא ודו"ק:
סעיף ה' במחבר מקום שנהגו שהסופר חותם עפ"י העד וכו', ובש"ך סק"ח וה"ה לוה המתחייב בכת"י כו' ובזה נראה דאפי' לא קבלו בני העיר מנהג זה מפני כו' משא"כ שמתחייב הוא עצמו בכך עכ"ל, והקצוה"ח סק"ב כתב לחלק דבשטר ראיה מהני חת"י הבע"ד במסירת קולמוס אבל בבא להתחייב בחיוב מחדש כשמצוה לאחר לחתום לא שייך בזה משום שליחות כו' עכ"ל, והנתיבות סק"ב כתב דגם בבא להתחייב את עצמו שייך שליחות ע"ש, ולכאורה היה מקום לדון דלא מהני שליחות בכה"ג כשאין יכול לחתום בעצמו מטעמא דכל מידי דאיהו לא מצי עבד שליח נמי לא מצי משווי, דהא כלל זה הוא לאו דוקא במה דלא מצי עביד מצד הדין, אלא אפי' אם לא מצי עבד מחמת חסרון ידיעה נמי אמרינן הכי דלא מצי עביד שליח וכדמוכח להדיא (ב"ק ק"י) דאם היה הכהן זקן או חולה נותן לכל כהן שירצה ועבודתו ועורו לאנשי משמר ופריך האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד עבודה עבודתה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוה וכו', הרי להדיא מוכח מהש"ס דהיכי דלא מצי עביד מחמת חולשה כזקן וחולה לא מצי משווי שליח וה"ה אם לא מצי עביד מחמת חסרון ידיעה כשאינו יכול לחתום בעצמו דא"ש, ובפסקי תוס' (עירובין די"ג) הוכיח נמי מדמגויד או צלוב וגוסס כותבין ונותנין גט לאשתו מכלל דלא בעינן שליחות בכתיבה, דאי בעינן שליחות בכתיבה, הא סתמא דמגויד או צלוב אינם יכולים לכתוב בעצמם, ושליח נמי לא מצי משווי, ובזה ניחא מה שקשה לי בדברי התוס' (גיטין דכ"ב ע"ב) שכתבו דלא בעי שליחות בכתיבה, משום דהאי וכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר, וקשה מנ"ל לומר כן, ועיין ברא"ש שם שנתן טעם לזה משום דרוב אינם בקיאים לכתוב ע"ש, וקשה ע"ז אכתי נימא דהאי וכתב אבעל קאי, ואי משום דרוב אינם בקיאים נימא דבעינן שליחות ומטעם שליחות הוא דשלוחו של אדם כמותו כדנפיק ברפ"ב דקדושין מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כולם שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, וא"כ ה"נ בגט אע"ג שאין יכול לכתוב בעצמו שייך שפיר וכתב מחמת שלוחו כמותו, ולדברי הרא"ש יקשה איך נוכל למילף[שליחות מקרא] דושחטו, התם נמי נימא מדלא אפשר שכולם שוחטין מכלל דושחטו לא קאי אבעלים כלל אלא אושחטו כדאמרינן הכא דוכתב לא אבעל קאי אלא אסופר, ואם כי זה כבר בחבורנו למס' גיטין כתבתי ישוב ע"ז דגבי הגט דמפשטות הכתוב אין הכרח, דבין אי נפרש האי וכתב אבעל ובין אי נפרש אסופר צריך הקרא לכתוב וכתב, ולכן הסברא דרוב אנשים אינם בקיאים מכרחת לפרש יותר דוכתב לא קאי אבעל, דהיכי ס"ד דהתורה יטיל חיוב במקום שרוב אנשים אינם בקיאים, אלא ודאי שהתורה לא הטילה החיוב על הבעל, וממילא אי אפשר למילף שליחות כיון דאין כאן שום חיוב או מצוה על הבעל עצמו, וכל אחד יוכל לכתוב גט עבור חבירו אפי' בלא טעם דשליחות, משא"כ בההיא דקדושין, פשטות דקרא מכריח דהחיוב הוא על הבעלים, מדכתיב ושחטו לשון רבים, ואי נימא דאבעלים קאי שהם חבורה שלימה, דהא אין שוחטין פסח על היחיד, ואפי' מ"ד שוחטין על היחיד, היינו היכי שאי"א בענין אחר, אבל מצוה לאהדורי בתר חבורה כמבואר בפסחים, וכיון שהבעלים רבים הם כתבה התורה ושחטו בלשון רבים, אבל אי נימא דאשוחט קאי, א"כ הוי לכתוב ושחט בלשון יחיד, וכיון שפשטות הקרא מוכרח דהמצוה הוא על הבעלים וזה אי אפשר שהבעלים בעצמם ישחטו, דהא כתיב תזבחו וילפינן מינה שאין שנים שוחטין בקדשים, ואפי' אי נימא דפסח שאני מדכתיב ושחטו, התירה התורה שיהיו רבים שוחטים, וא"כ כל החבורה יכולים לשחוט בסכין ארוכה, אבל אכתי מקרא דושחטו כל קהל עדת ישראל, שזה אי אפשר במציאות שכל הקהל ישחטו בסכין אחד, ובע"כ דהוא משום שליחות, ושפיר ילפינן מינה דשלוחו של אדם כמותו, ואם כי תי' זה נכון מיהו להנ"ל ניחא טפי, דגבי גט אי אפשר לומר דמטעם שליחות הוא, דכיון דבעצמם אינם בקיאים בכתיבה אינו יכול לעשות גם שליח לפי הכלל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי, ובע"כ דלא בעינן כלל שליחות לזה, דוכתב לאו אבעל קאי, משא"כ התם לגבי פסח דכל אחד בעצמו יכול לשחוט, ולכן שפיר מצי למיעבד גם שליח, ושכיר יתפרש מטעם שליחות, ולפ"ז לכל הנהו רבוותא דלא בעינן שליחות בכתיבה וכהוכחת התו"י בעירובין דהיינו מטעם דלא מצי עביד בעצמו, הרי דמוכח דאם חסרון היכולת הוא מטעם חסרון ידיעה נמי לא מצי משווי שליח. לפ"ז הוה"ד לכל דבר שאינו יכול לחתום בעצמו אין יכול לעשות שליח שיחתום עבורו וכהקצוה"ח, אלא דלשיטת הפוסקים דבעי' שליחות בכתיבה, ואפ"ה מי שאינו יכול לאמן ידיו לכתוב נמי מהני שליחותו להסופר שיכתוב, ולא אמרינן בזה להך כללא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משווי, והיינו בע"כ מטעם דלא אמרינן להאי כללא כ"ה במידי דלא מצי עביד מצד הדין, ולא מה שאינו מצי עביד מצד חסרון יכולת וידיעה, לפ"ז גם בהך דהכא שפיר מצי גם אחר לחתום עבורו:
ולכאורה היה מקום לומר דאפי' להנהו פוסקים נמי אפשר לומר דאמרינן להך כללא אפי' באם לא מצי עביד מצד חסרון ידיעה נמי, ומהא דגדם יכול לעשות שליח לכתיבת הגט לא קשה כלל, עפמ"ש המח"א (הלכות שלוחין סי' י"א) וכ"כ הש"ך לקמן (סי' ק"ה) דשליח שנוטל שכר על השליחות יש לו דין פועל דידו כיד בעא"ב, ומטעם יד הוא ולא מטעם שליח, ואפי' בעכו"ם מהני שליח כזה, וכ"כ הנתיבות לקמן (סי' קפ"ח) דבשליח הנוטל שכר יש שליחות אפילו לעכו"ם ע"ש, ולפ"ז יש לדון דבשליח כזה שנוטל שכר ליתא להך כללא, ואפי' בדבר דלא מצי עביד בנפשי' מצי משווי ע"י שליח כזה כיון דמטעם יד הוא, ושוב ראיתי שקדמוני בסברא זאת בתשובת אבן הראשה (סי' כ"ז) דבפועל ושכיר לא אמרינן כל דלא מצי עביד וכו'. ולפ"ז לא יקשה לו תו מגט כיון דבגט ודאי שמשלמים שכר לסופר בעד טרחתו משו"ה הוי דינו כשכיר ושעיר מצי ליכתב, ובזה היה ניחא ליישב סתירת הסוגיות שהביא המח"א בחדושיו על הרמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין) דמש"ס ב"ק דלעיל גבי כהן זקן וחולה מוכח דהיכי דלא מצי עביד מחמת תשות כח לא מצי משווי שליח. ומסוגיא דמגויד וצלוב כותבין גט לאשתו מוכח להיפך וסיים שלא מצא ליישבם ע"ש, וגם האחרונים נדחקו להסוברים דבעינן שליחות בכתיבת גט, א"כ רוב הגיטין שבזמנינו אינם כשרים כיון דהבעל אינו בקי, והן אמנם דמזה שאין הבעל בקי לא קשה כ"כ כיון דבידו להתלמד ולכתוב בעצמו, מצי עביד חשבינן לי', אבל ממגויד וצלוב וגידם בשתי ידיו שבשום פעם לא יכול לכתוב קשה. ואכן למה שכתבתי ניחא, כיון דנוהגין לכתוב הגט בשכר, דין של הסופר כמו שכיר ופועל, ואכן שוב חזרתי מזה משום דלענ"ד נראה פשוט דגם כהנים בעבודתם הוו כמו פועלים בשכר, כיון שמקבלים שכר חלף עבודתם, דמשו"ה זכו לכ"ד מתנות כהונה, משום שהם פנויים לעבודת המקדש, ובמעשר פירש הכתוב להדיא שזהו חלף עבודתם, כמשה"כ ולבני לוי נתתי מעשר חלף עבודתם, ולראב"ע דסובר מעשר ראשון לכהן ודאי דמקבלי שכר נינהו, ואפי' לר' עקיבא דסובר מעשר ראשון ללוי, אבל הא גם לכהן יש חלק בזה, והוא התרומת מעשר, וכיון שכן דכל הכהנים מקבלים שכר בעד עבודתם, הרי דינם כפועל ולא כשליח בעלמא, ובזה יישבתי מה שהקשה בתשובת פנים מאירות (ח"ב סי' קט"ז) דמאי מיבעי הש"ס (קדושין דכ"ג) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן וכו', תיפוך דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן, א"כ איך אמרינן בברייתא (חולין די"ג) איש איש מלמצד שהעכו"ם נודרים ונדבות כישראל, הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש, ולמ"ש ניחא דכהנים פועלים הם ובפועל מהני השליחות אפי' לעכו"ם, וניחא נמי בזה קושית האור חדש, אמאי לא דייק רב הונא ברי' דרב יהושע בקדושין שם דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי ס"ד שלוחו דידן א"כ למה לי קרא דעושין שליח בקדושין מקרא דויקחו איש שה לבית אבות כדיליף ר' יונתן (קדושין דמ"ב), ותיפוק לי' מדחזינן שהכהנים בעבודתם נעשו שלוחו דידן מכלל דיכול לעשות שליח בקדשים, ולמה שכתבתי ניחא דמכהנים לא ידעינן שלוחי דעלמא, דכהנים שאני, דפועלים הם וידם כיד בעה"ב, אבל שליח אפשר דלא מהני בקדשים, ולהכי בעינן לקרא דויקחו אפי' שליח דעלמא נמי מצי להיות שליח בקדשים, ואפי' למאן דיליף התם שליחות מקרא דושחטו, י"ל נמי כיון דשחיטה כשירה בזר, וישראלים הא אין מקבלין שכר חלף עבודתם, והו"א דלא מצי להיות שליח. אשמועינן דאפי' ישראלים נמי הוו שליח בקדשים, וכיון שכן דהכהנים הוו כמו פועלים, ואפ"ה אמרינן בהו הך כללא דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי, הרי מכאן אפי' בפועל ושכיר נמי איתא להך כללא ונסתר תירוצי שכתבתי, ונהי דמסוגיא דב"ק גבי כהן זקן וחולה דלא מצי משווי שליח לא קשה, דהתם הא אמרו נותן לכל כה שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, הרי דכהן העובד אין מקבל השכר, ומשו"ה אין דינו כפועל אלא כשליח בחנם, ולכן שפיר מקשה היכי מצי לעשות שליח אבל הא בסוגיא דקדושין שם קאמר בכל כהנים נמי דכל מידי דלא מצי עביד לא משווי שליח. הרי שמשם מוכח ודאי דאפי' בפועל נמי איתא להאי כללא ויוחזר אפוא הקושיא למאן דבעי שליחות בכתיבת הגט, רוב גיטין שבזמנינו אינם כשרים, כיון דהבעל אינו בקי לא יכול נמי להיות שליח, אע"כ דמוכח מזה דלא אמרינן להאי כללא כ"א במה דלא מצי למיעבד מצד הדין ולא מצד חסרון ידיעה, וא"כ בנ"ד כשלוה אינו יודע לחתום ואחר חותם עבורו שפיר מצי להיות שליח, דכמו בגט יכול לכתוב אפי' כשהבעל אינו בקי, ה"נ בשטרות וכהנתיבות:
ושוב ראיתי דבלא"ה נמי אי אפשר לבטל בזה השליחות משום דלא מצי עביד, דלענ"ד פשוט דלא שייך בזה לדון כ"א היכי שנצרך לגוף מלאכת הכתיבה, וכגון גבי גט, דמלאכת כתיבת הגט הוא דנצרך לזה כמשה"כ וכתב לה, ובלא כתיבה אי אפשר להיות גט, בזה שייך לדון ולומר דכיון דבעצמו אינו יכול לעשות הפעולה הזאת, גם שליח לא מצי משווי, אבל בלוה שבא להקנות לחבירו ע"י כתב ידו, הן גוף המטרה שרוצה בזה, הוא להקנות ולהתחייב לחבירו, ולמטרה הזאת אין נצרכת כתיבה דוקא, והכתיבה אינה אלא אמצעי לחזק הקנין, וכמו כן יכול להתחייב ולהקנות ע"י שארי קנינים בלא פעולת הכתיבה, ולכן בכה"ג לא שייך לדון אלא אם המשלח מצי עביד לגוף הקנין, ואם אך גוף הקנין בידו לעשות, אע"ג שאמצעיו אחד מאמצעות הקנין לא יוכל לעשות, מצי עביד הוא דמיקרי ומה לי אם אמצעיי זה דכתיבה אין יכול, כיון ששארי הקנינים יוכל לעשות המשלח, ונמצא דלמטרתו שהוא רוצה בזה, דהיינו להקנות ולהתחייב לחבירו יוכל גם המשלח ע"י קנינים אחרים, ולכן מצי עביד לפעולה הזאת הוא דמיקרי ומצי למיעבד שליח אפי' על כתיבה נמי, דלא מצי עביד לא שייך כ"א במקום שלמטרה שהוא רוצה לא יוכל לבוא בעצמו. אבל אם למטרה הזאת יוכל לבא, רק ע"י אמצעיי אחר, בכה"ג מצי עביד הוא דמיקרי ומצי לעשות שליח אפי' לאותו האמצעיי שבעצמו אינו יכול לעשות, וזה נכון מאוד. ומסקנת הדברים אם מבקש לאחר לחתום מפני שהוא אינו בקי בכתיבה ודאי דאין לפסול מצד דלא מצי עביד, דכל שהוא יכול להתלמד מיקרי מצי עביד, ואפי' אם הוא גידם שאינו יכול בשום פעם לחתום מיקרי נמי מצי עביד ע"י קנין אחר וזה ברור מאוד: