חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן מג
סעיף ז' במחבר שטרי חוב המוקדמין פסולים, השער המשפט הקשה מהך דשטר שיש בו ריבית דפסול אפי' לגבות מבני חורין ומ"ש הכא דאינו פסול אלא לגבות ממשעבדי דבטל מתורת שטר אבל מבני חורי גבי, והא בש"ס דב"מ (דף ע"ב) ובב"ק (דף ל') מדמינן להו וילפינן שטר שיש בו ריבית משט"ח המוקדמין ע"ש. ותימה לי על תמיהתו דמאי פסקא לי' דבשטר שיש בו ריבית דאינו גובה אפי' מבנ"ח, הא באמת י"ל דלמאן דמכשיר במוקדם לגבות מבנ"ח, הוה"ד בשטר שיש בו ריבית נמי סובר הכי, ושוב ראיתי הדבר מפורש בשמ"ק בשם גדולי הראשונים הרשב"א והרמב"ן ז"ל וז"ל וי"מ דגובה ואינו גובה מבנ"ח קאמר כו' והרמב"ן כתב וכו' אבל אם הוציא מלוה שטרו בב"ד גובה הקרן עפ"י שטר זה וכן מסתברא לי דאילו לבני חורי למה להו למינקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו ריבית לימא מלוה שיש בו ריבית ר"מ אומר אינו גובה כו' ועוד דדבר הלמד מענינו הוא דכיון שהביאה עם שט"ח המוקדמין דפסולין ולדמוייה לה וההיא דוקא פסולים לגבי משעבדי ולא מבנ"ח דלכו"ע מבנ"ח גבי דאלמא אף לר"מ לא קנסי לי' להפסיד לגמרי ה"נ לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי וכו' עכ"ל, הרי להדיא שגם בריבית גובה מבנ"ח למ"ד בשטרי מוקדמי הכי ועיין מה שכתב הש"ך לקמן סי' נ"ב:
שם בהג"ה וי"א דפסול לגמרי עיין מה שכתבתי בדיבור הסמוך לפקפק בזה שלענ"ד אין מחלוקת בזה:
סעיף ח' במחבר בד"א שגובה מבנ"ח כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה, מקור דין זה הוא מדברי התוס' (ב"מ דע"ב) מהא דמוקי ר"ל מתניתין דשטרי חוב המוקדמין פסולין כר"מ דקניס בשטר שיש בו ריבית קרן אטו ריבית ור"י מוקי לה אף כרבנן וגזרינן שמא יגבה בו מזמן ראשון, והקשו התוס' דתיפוק לי' דהעדים פסולין דבמזיד חתמו שקר וע"ז תי' דמיירי שאומרים דטעו בעיבורא דירחא או בשנת המלך ולא הקדימו בכוונה עיין שם. ומוכח דאילו בכוונה הקדימו פסול לגמרי השטר מטעם דהעדים פסולים, אכן בשעה"מ דחה לקושית התוס' והוא משום דקיי"ל (פ"ב דגיטין) דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול בכל השטרות משום מוקדם ואע"ג דההלואה היתה ביום מ"מ כיון שהשטר לא נחתם אז הו"ל מלוה ע"פ ואינו טורף ממשעבדי וכשהשטר נחתם בלילה או נכתב ונחתם אחר זמן ההלואה אתי למיטרף מזמן ראשון שלא כדין ופסול, והנה בסוף ב"ב איתא דר"י ור"ל תרווייהו ס"ל שעבודא דאורייתא ומן התורה מלוה ע"פ גובה נמי מלקוחות ורק מדרבנן מע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות כיון דלית לי' קלא, וא"כ לפ"ז בשטר מוקדם שכה"ג שכתיבת השטר היה אחר ההלואה אף שכתבו העדים זמן ההלואה לא נפסלו העדים כלל מה"ת, דהא מה"ת גובה מלקוחות מזמן ההלואה אלא דמדרבנן לא גבי וא"כ כשחתמו על שטר מוקדם כזה לא עברו אלא על איסור דרבנן, וא"כ לא נפסלו כלל דהא בעבירה דרבנן בעינן דוקא שעבר משום חימוד ממון אבל בלא חימוד ממון לא נפסלו כמ"ש התוס' שם לענין ריבית, ולפ"ז ניחא דלכך הוצרכו ר"י ור"ל לשנויי דטעמא דשט"ח המוקדמים דפסולים או משום קנס או משום גזירה דהא במתניתין סתמא קתני שט"ח המוקדמים פסולים ומשמע אף במוקדם כזה שנחתם אחר זמן ההלואה נמי פסול ולדידהו לטעמייהו דס"ל תרווייהו שעבודא דאורייתא אין העדים נפסלים כלל בכה"ג כיון דליכא חימוד ממון ע"ש, ובזה היה מיושב אמנם קושית מהר"ש שם שהקשה דמאי פריך התם הש"ס מוקדמין אמאי פסולין נהי דלא גבו מזמן ראשון ניגבי מזמן שני כמו בריבית, ומה דמיון הוא לריבית דהתם אינם פסולים העדים כיון דבריבית דרבנן לא מיפסלו וכמ"ש התוס', אכן במוקדם דהעדים פסולים ודאי, א"כ פסול השטר לגמרי מצד העדים ע"ש, ולהנ"ל ניחא, דסתמא קתני מוקדם פסול ומיירי אפי' במוקדם כזה שאין פסולו נמי כ"א מדרבנן ודמיא ממש לריבית, ושפיר פריך דניגבי מיהא מזמן שני כמו בריבית, אכן לענ"ד אין בדברים הללו כדאי לדחות דברי התוס', דהא תינח אם הפסול דעדים היה משום שגרמו ההיזק ללקוחות לגבות מהם שלא כדין, היה אפשר לומר כסברתו דכיון דמדאורייתא גם מלוה ע"פ גובה, א"כ לא גרמו להם שום היזק בחתימתם על המוקדם, וממילא שאין נפסלים מה"ת, אבל באמת הא פסולייהו דעדים הוי משום שחתמו במזיד ע"ד שקר, ועוברים על לא תענה, א"כ מה לי אם הגרם היזק אינו אלא דרבנן, מ"מ הם עברו על לאו דאורייתא, דמדאורייתא מוזהרים שלא להעיד שקר אפי' אם ע"י עדותן לא יוגרם כ"א היזק דרבנן, ולא דמי זה לריבית דהם חתמו ע"ד אמת ורק הפסול הוא משום איסור ריבית, וכיון שעיקר איסור ריבית שבעדים אינו אלא דרבנן, ממילא אינם פסולים כ"א מדרבנן, משא"כ במוקדם דפסולייהו הוי משום שחתמו על השקר וכמ"ש התוס', א"כ אפי' אם ההיזק אינו אלא דרבנן, אבל אכתי הפסול הוי מדאורייתא ושפיר הקשו התוס', וקושית המהר"ש דלעיל יתיישב נמי לתי' התוספת, דהיכי שלא חתמו בכוונה נמי השטר פסול, ובמתני' הא סתמא נקיט מוקדמים פסולים, אפי' מוקדם כי האי שלא חתמו בכוונה והעדים אינם פסולים, ולכן שפיר פריך הש"ס דניגבי מיהא מזמן שני ודו"ק:
והנה בסמוך בש"ך ס"ק י"ג השיג על הגידולי תרומה שכתב דטעם דמ"ד דפסול לגמרי היינו מפני שהעדים פסולים, והוא השיג ע"ז מכח שני קושיות, חדא דא"כ מה מייתי הרא"ש מחלוקת בזה פשיטא דלכו"ע היכי דהעדים פסולים השטר בטל לגמרי וגם מאי פריך בש"ס ניגבי מזמן שני ול"ל לש"ס לגזירה דשמא יגבה מזמן ראשון ע"ש, וקושית הוא קושית המהר"ש שהבאתי, ולמ"ש לק"מ דודאי הדין נכון לחלק בזה דאם העדים חתמו בכוונה בשקר דהעדים הוו פסולים וממילא אפי' מבנ"ח לא גבי, משא"כ אם חתמו כן שלא בכוונה כגון דטעו בעיבורא דירחא ודאי שאין נפסלים, וממילא השטר אינו פסול בכה"ג כ"א מצד שלא ניתן ליכתב, ומטעם זה רק מתורת שטר הוא דבטיל ואין גובין בו ממשעבדי אבל מבנ"ח גבו, וכ"כ להדיא הרמב"ן חובא בשמ"ק לב"מ דמשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן לי' לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מבנ"ח גבי ע"ש הראיות שהביא, ומדקתני במתני' סתמא שטר חוב המוקדמים פסולים, ומשמע דאפי' במוקדם כזה שהעדים חתמו שלא בכוונה נמי פסולים לגמרי, ע"ז הוא דפריך הש"ס דלמה פסולים לגמרי דאכתי ניגבי מזמן שני, אבל במוקדם כזה שהעדים חתמו בכוונה ודאי דפסול השטר לגמרי. ולק"מ קושית הש"ך, והמעיין ברא"ש יראה להדיא שהצדק עם הג"ת דהרא"ש אינו פוסל לגמרי כ"א מטעם פסול העדים, ולא הביא שום מחלוקת בזה, ובכה"ג ודאי דפסול לכו"ע, ולא רק על הש"ך תלונתי כ"א גם על הטור והרמ"א שכתבו בזה פלוגתא, דרי"ף ורמב"ם אינם פוסלים במוקדם כ"א לגבות ממשעבדי, והר"י והרא"ש סוברים דפסול לגמרי, ומשמע מדבריהם דבכה"ג שהרי"ף ורמב"ם מכשרי ר"י והרא"ש פוסלים, ולענ"ד כפי המשמעות בתוס' ורא"ש אין בזה שום פלוגתא, אלא דבמוקדם שהעדים חתמו שלא בכוונה כשר לכו"ע לגבות מבנ"ח אפילו לר"י ורא"ש, כיון דמצד העדים אין פסול, אינו בטל כ"א מתורת שטר אבל מבנ"ח גבי, ובמקום שהעדים פסולים בכה"ג כתבו הר"י ורא"ש שאפי' מבנ"ח לא גבי ודו"ק, מיהו מתוס' (ב"ב דקנ"ז) משמע כהטור וש"ך דבלא טעם דעדים פסולים סובר הר"י לפסול לגמרי דלא זכרו כלל התם מטעם דעדים פסולים ע"ש:
סעיף י"ב במחבר בד"א שכתוב בו דאקני אבל אם לא כתוב בו דאקני פסולים, המ"מ הניח בצ"ע על הרמב"ם שסתם מאוחרין כשרין ולא התנה דצריך דאקנה, והא זה ש"ס ערוך (ב"ב דקנ"ז) דבעינן דאקני דפריך התם ואי ס"ד דאקני לא משתעבד מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא, ונ"ל דמהתם גופא אדרבה מוכח דאפי' לא כתב נמי כשר, דהביא שם ממתני' דשטרי חוב המאוחרין כשרים ואי ס"ד דאקנה לא משתעבד מאוחרים אמאי כשרים ע"כ, ואי נימא דבעינן כתב דוקא א"כ אכתי יקשה במה דסתים מאוחרין כשרים ולא הזכיר כלל דמיירי בכתב דאקני, ואפ"ה כשרים, א"ו דאפי' לא כתב דאקני ככתוב דמי, ואע"ג דהרמב"ם (פ"א מהלכות מלוה) והובא בשו"ע לקמן (סי' קי"ב) סובר דלענין דאקנה לא אמרינן אחריות טעות סופר, בכ"ז היינו בשטר דעלמא כשלא כתוב בו דאקני, אבל בשטר מאוחר כיון שהלוה מצוה לעדים לאחר השטר הרי משעבד את הנכסים שיקנה אחר ההלואה עד זמן הכתוב בשטר, ולכך כל שטרי חוב המאוחרין כשרין דהוי כאילו כתב בפירוש וכמ"ש מוהרש"ך בהגהות הט"ז ע"ש היטב:
סעיף ט"ו במחבר כל שטר הבא לפנינו אנו תולין שנמסר בזמן הכתוב וכו', והסמ"ע הקשה על הטור דהא ס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו, והב"ח כתב בזה דאפי' למאן דסובר עדיו בחתומיו זכין היינו דוקא כשהלוה מצוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה או בסתם אבל באומר בפירוש שיתנו בידו לא שייך עבחז"ל, והיכי דאיתרע בנפילה חיישינן לכך, והש"ך השיג עלי ע"ש, ובאמת דברי הב"ח תמוהים מאוד, דהא בע"כ מיירי הכא שהלוה אומר שלא פרע עדיין ואומר ליתנו כעת למלוה, דאי הלוה טוען פרעתי ודאי שהיה נאמן נגד שטר שנפל כמבואר לעיל (סי' מ"א) ס"ד, דאפי' בתוך זמנו מהימן לומר פרעתי בכה"ג שאבד השטר, ובע"כ דהכא מיירי שהלוה מודה שלא פרע ואומר ליתנו למלוה, וא"כ מה חשש שייך בזה שמא אמר דהעדים שיתנהו לידו, הא אפי' אי ודאי היה הדבר שהשטר היה ביד לוה ולא לוה ממנו כלל, אפ"ה כשהלוה מצוה עתה ליתנו למלוה אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו למפרע, וכ"כ הרשב"א להדיא וז"ל ועוד דקושטא דמילתא אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה כלל ליכא למיחש לאביי ואפי' בשטרא דלאו אקניתא דכיון דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו כיון דאמר תנו נותנין ליכא קנוניא אלא דינא דהא אפי' ידעינן בבירור דלא נתן עד עכשיו הרי הוא יכול ליתנו בפנינו ונשתעבדו נכסיו למפרע משעת חתימה דהא זכי לו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיע שטר לידו עכ"ל וכ"כ הרמב"ן, וכן מוכח בש"ס דאפי' לא לוה כלל משתעבדים נכסיו למפרע, והוא ממתני' דמצא מתנות ושוברים מוכח להדיא דהיכי שהמזכה מודה אחר הנפילה ואומר למוסרו לכשנגדו תו לא חיישינן לקנוניא במקום דשייך עדיו בחתומיו זכין, דאלת"ה אמאי קתני ונמלך שלא ליתן, ותיפוק לי' דאפי' אמר תנו אין נותנין, דהאי אמירה לא מהניא מיד, כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא, אע"כ דבכה"ג אם תנו נותנין ודו"ק:
שם בסמ"ע סקכ"ז הקשה דאמאי מועיל אם הביא עדים שבא לידו מזמן הכתוב אכתי נחוש לפרעון ולקנוניא, ותירוצו תמוה, דאי נימא דכיון שהמלוה עצמו מצאו לא איתרע, א"כ למה צריך כלל להביא עדים שבא לידו בזמן הכתוב, ואפי' בלא עדים מהיכי תיתי שנחוש לזה, דהא לא חיישינן לזה אלא היכי שאיתרע בנפילה וכמו שתמה בט"ז וש"ך, וגם תירוצו של הש"ך תמוה דמיירי הכא בשטר דומיא דגט שאין שייך חשש דפרעון, דאכל שטר קאמר, ומשמע דמיירי בכל מיני שטר, ולא אבין למה הוצרכו לדחוקי כ"כ, הא חשש דפרעון וקנוניא לא שייך כ"א הכי דלית לי' ללוה ארעא אחריתא דאי אית לי' לא מצי למיעבד קנוניא דמצו אמרי לקוחות הנחנו לך מקום, וכ"כ בשמ"ק בב"מ להדיא דחשש דפרעון וקנוניא לא שייך אלא בכה"ג, וא"כ שפיר יתפרשו דברי המחבר בגוונא דאית לי' ארעא אחריתא, אבל לעולם בכל מיני שטר ודו"ק:
סעיף כ"ט בש"ך סקמ"ז דחק למצוא טעם לדברי הר"ח שכתב דאחר הרגל היינו ט"ו יום אחר הרגל, ויש להבין מי סני לי' הטעם ומקור שכתב הרא"ש בס"פ מי שאחזו, דאמרינן התם בש"ס דבאומר לאחר השבת מחלקינן יומי דשבוע, א', ב', וג', הם לאחר שבת, ותו תני התם בברייתא דלאחר הרגל הוי חדש, ולכן סובר הר"ח כמו בשלשה ימי השבוע שהן נמנין אחר שבת מחלקינן ה"נ מחלק השלשים יום דלאחר הרגל, ואולי משום דגם בשלשים יום שלאחר הרגל גופא קאמר בש"ס דלית הלכתא כן, ואפילו אם בזה הוה ההלכתא כן אכתי אינו דומה הדמיון לימי השבוע וכמש"כ הרא"ש גופא שם משו"ה מיאן הש"ך בזה, והנה בברייתא שם בגיטין קאמר לאחר שבוע שנה, לאחר שנה חדש, לאחר חדש שבוע, וכתב הר"ן בטעם הדבר שכיון שתפס זמן שהוא מקובץ מפרטים, אמרינן דאחריו הוא כפי הפרטים המקובץ, כגון שבוע המקובץ משנים הוי שנה, וכן שנה שמקובץ מחדשים הוי חדש, וחודש שמקובץ משבועות הוי שבוע ע"ש, אבל לפ"ז יקשה דא"כ גם לאחר שבת אמאי הוי שלשה ימים, והא כיון דשבת מקובץ מימים הוי לן למימר יום אחד וצ"ע: