חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן מב
סעי א' בש"ך סק"א דחה לדברי הטור שכתב דהרא"ש לא הסכים לדברי הר"ח אפי' לגבות בו לאלתר, ופי' דבמסקנא פסק גם הרא"ש כהר"ח ע"ש, וראיתי בס' תפארת יעקב שהקשה טובא על פי' הש"ך בדברי הרא"ש כי מאחר שכתב ולא מסתבר, א"כ היאך יפסוק מיד בתוכ"ד כוותי' ועוד שאם בא ליישב דבריו לא היה לו לומר ועוד יש לומר, רק אך יש לומר, שהרי לא כתב שום דבר ליישב קודם עד שיאמר ועוד ע"ש, ולענ"ד לא ירד לכוונה האמיתית של הש"ך, הן הוא הבין כוונת הש"ך במ"ש דהרא"ש מכשיר לאלתר, דהיינו משום דמסכים לשיטת הר"ח, וכי גם הר"ח אינו מכשיר כ"א לאלתר, וכאשר כן כתב להדיא הטור בשם הר"ח, ולזה הקשה שפיר דהא מלשון הרא"ש משמע שדחי לדברי הר"ח ולא שמסכים עמהם. אבל פלא הוא איך עלה בדעתו לפרש כן בכוונת הש"ך, הא הש"ך כשהביא לשון הרא"ש לדחות דברי הטור כתב מיד וז"ל הרי דר"ח לא הזכיר מלאלתר, הרי להדיא דהר"ח גופי' סובר דאפי' לזמן מרובה כשר, ושוב כשהביא לדברי רבינו ירוחם שכתב ורב אלפס פסק דפסול אפי' לאלתר ור"ח ז"ל פסק שכשר ויש מי שפסק דוקא לאלתר כו', משמע להדיא דהר"ח עצמו סובר שאפי' לזמן מרובה כשר, מכל זה נראה ברור דכוונת הש"ך הוא לדחות דברי הטור במ"ש בשם הר"ח דדוקא לאלתר כשר, וכי הרא"ש לא הסכים לזה, ע"ז כתב הש"ך, דנהי שזה ודאי דמלשון הרא"ש משמע שאינו מסכים לשיטת הר"ח, אבל רק ע"ז פליג במה שמשמע מהר"ח שמכשיר אפי' לזמן מרובה, ולזה הוכיח מלשון הרא"ש שהבין בכוונת הר"ח דמכשיר אפי' לזמן מרובה, מדלא הזכיר כלל לאלתר בדבריו, וע"ז פליג הרא"ש, אבל מנ"ל דיפלוג אפי' בלאלתר, דלענין לאלתר שפיר י"ל דגם הרא"ש מסכים להר"ח להכשיר, ושוב הביא בשם רבינו ירוחם נמי דיש מי שפסק, לחלק דלזמן מרובה פסול ולאלתר כשר, אף כי הר"ח עצמו מכשיר אפי' לזמן מרובה, מ"מ היש מי שפסק פליג עליו בלזמן מרובה ומסכים לאלתר, ושפיר יש לומר כן בכוונת הרא"ש נמי, ומנ"ל להטור דהרא"ש פליג אפי' בלאלתר שזה אין משמע כלל בדבריו וז"ב כשמש בכוונת הש"ך:
ובעיקר הדין נ"ל נמי כשיטה זאת, אכן לא מטעמי' דהש"ך, דהא העיקר מה שרצה הטור והב"ח לנטות מזה ולומר דאפי' לאלתר פסול, הוא מטעם דנהי דלפי' בתרא שכתב הרא"ש א"ש הקושיא הראשונה שהקשו מסתמא דש"ס דגיטין והא בעינן כתב שאינו יכול לזייף, מ"מ אכתי הקושיא השני' מההיא דדפתרא כדי לכתוב הגט ולא אמרו כדי לכתוב שטר, משמע דבשטר פסול, וקושיא הזאת אכתי ישאר גם לפי' בתרא, והיא שעמדה להטור והב"ח לפסוק דלעולם פסול אפי' לאלתר וכמ"ש הש"ך, ולכן ביקש הש"ך למצוא דרך ליישב קושיא זאת אליבא דהני פוסקים דמכשירים לאלתר, אכן לענ"ד א"צ לזה, דקושיא זאת בע"כ שלא הביא הרא"ש כ"א לסניף לקושיא הראשונה, אבל מכח קושיא זאת לבדה אין להוכיח מידי, דשפיר יש לפרש בפשיטות, דסתם גט שיעורו קבוע, דנוסח הגט קבוע וקיים בכל הגיטין, כי תנאי אין דרך לכתוב בגיטין, משא"כ בשטרות הנוסחאות מתחלפים לפי התנאים ואין דומה שיעורם, דשטר זה שיש בו תנאים מועטים נוסחו קצר משטר אחר שיש בו תנאים הרבה, ולכן לא שייך כדי לכתוב שטר כיון שאין שיעורו קבוע, ואם כי מתחלה זכר הרא"ש להקושיא מדפתרא, אין זה כ"א לסניף ומשמעות בעלמא, ועיקר היסוד בנה רק על הקושי הראשונה, אכן לפי' בתרא כיון שנפל היסוד של הקושיא העיקרי לא טרח שוב ליישב נמי קושיא השני' כיון שלקושיא זאת לבדה, אין בה כדי לבנות שום יסוד וכמ"ש, ובחנם טרחו המפרשים לתת טעם, דאכתי קשיא קושיא זאת השני', וגם זה ברור, והנכון כהש"ך שגם בלזמן מרובה יש להכשיר לפי"ז, כיון דהקושיות מתורצות, א"כ הדרינן לכללא דהלכה כר' יוחנן וכהר"א וכ"ש שלאלתר יש להכשיר ולא כהטור:
סעיף ו' בסמ"ע סקכ"א כתב מדתלי הרמב"ם בפחות ש"מ דתלינן גם בזבוב גם לענין שמארכת האות וכו'. ובט"ז השיג ע"ז מדאמרו בגמ' פשיטא למעלה ספל ולמטה קפל דהולכין אחר התחתון אלא מיבעי' ליה למעלה קפל ולמטה ספל מי חיישינן לזבוב או לא משמע דבמעלה אין ספק כלל וכו' ע"ש, ולענ"ד אין מזה שום סתירה להסמ"ע דהא דלמעלה ספל פשיטא, הוא לא משום דאין לספוקי בזבוב למעלה, אלא משום דכיון דקפל דלמטה פחות הוא, אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל ודאי דאפשר לחוש בזבוב גם למעלה, ורק דאין לנו לחוש לזה משום הכלל דהמע"ה, וכדבריי מפורש בשמ"ק לב"ב וז"ל בשם הרא"ס פשיטא לי אם ספל כתוב מלמעלה וכו' הכל הולך אחר התחתון ואין לנו לחוש שמא קפל ספל היה והלך הזבוב עליו והמשיך את הסמך ועשה אותה קוף משום דקב פחות מסאה הוא והמע"ה וכו' עכ"ל, הרי להדיא כדבריי, דאפשרות יש לחוש לזבוב גם מלמעלה אלא שאין אנו צריכין לחוש לזה משום דהמע"ה, וזהו ממש כדכתב הסמ"ע בטעם הרמב"ם משום דקפל פחות הוא וזה ברור.
סעיף י"א בסמ"ע סק"ל דבמלוה אומר חמש והלוה שנים דצריך לישבע היסת ופטור משבועה דאורייתא, ובנתיבות כתב ע"ז דאם הלוה אומר שלש חייב שבועה דאורייתא דלא הוי משיב אבידה כמו בסלעים דינרים דשאני התם דמסייע לי' שטרא משא"כ בנמחק דלית לי' סיוע והוי מיגו דהעזה ע"ש, נ"ב יעויין בחדושי הרשב"א לכתובות ריש פ"ב וגם בחדושי הרא"ה שם שכתבו להדיא שאף בנמחק מיחשיב משיב אבידה כשהודה בג' ע"ש, ובירושלמי פ' גט פשוט זוזי דאינון ונמחק הלה אומר חמשה והלה אומר ג' תמן אמרו בן עזאי ור"ע חד אמר נותן שלש ונשבע על השאר וחד אומר כיון שאילו לא הודה כל עיקר לא הוה לי' אלא שנים אינו נשבע על השאר הרי מפורש שגם בנמחק חשיב משיב אבידה כשהודה בג', ואם כי לפנינו בירושלמי הלה אומר חמש והלה אומר שנים ולפ"ז לא מוכח בשלש מהתם אכן האחרונים כתבו דגרסא הנכונה היא והלה אומר שלש, וכן פי' מוהר"א ז"ל בפירושו ע"ש:
סעיף י"ב במחבר ואי תפיס מפקינן מיני'. המוהרש"ך בהגהות הט"ז הקשה מב"מ פ' השואל בההוא דאמר אושלן מרא למירפק בי' פרדיסי דרפיק בו כל פרדסי, ובמוס' שם הקשו מ"ש מהא דאמרו בפ' המוכר את הבית דמיעוט ארעתא שנים הכא שאני שהשואל מוחזק, אלמא דמהני תפיסה בכה"ג, מיהו ברשב"א שם בב"מ מחלק בין אמר פרדסאי רפיק כל פרדסי דאית לי' אבל היכי דא"ל פרדיסי איה"נ דלא רפיק בו אלא תרי פרדיסי כההיא דמוכר את הבית, ולפ"ד מוכח מהתם דמוחזק לא מהני, דפרדיסי לא רפיק אלא תרי אע"ג שמוחזק הוא: