חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות הלואה · סימן מא
סעיף א' בסמ"ע ובש"ך מעמיד עליו עדים בין אותם החתומים ובין עדים אחרים, וכתבו זה לדבר פשוט דגם עדים אחרים שלא ראו גוף ההלואה אלא שראו מה שכתוב בשטר קודם המחיקה נמי מהני, וזהו שיטת התוס' (כתובות ד"כ) ד"ה ר' יוחנן דמקשו התם אמאי לא מצו חזו בכתבא ולא סהודי כו' ע"ש. הרי שסברו לפשוט דכיון שראו את השטר והכירו חתימות העדים די, ואין זה מפי כתבם, אכן הרשב"ם (בב"ב דקס"ח) כתב וז"ל אם כתוב הוזקקנו וכיון שעמדו אלו ב"ד המקיימים יחקרו עדים החתומים בו להעיד על חתימתן וכו'. הרי דדייק לפרש דקאי אעדים החתומין דוקא, ומשמע דעדים אחרים אינם כשרים להעיד משום דהוי מפי כתבם, וא"כ יש לתמוה מה שלא זכרו דעת הרשב"ם החולק, אכן באמת צדקו שלא זכרו זה דיש להוכיח מן הסוגיא דודאי שגם עדים אחרים כשרים, וכ"ש דמוכרח לומר כן לשיטת הרשב"ם גופא וכמו שנבאר, דהנה זה לשון התוס' בכתובות וא"ת אמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בג"פ מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמרא מהו קיומו וכו' עכ"ל, ולכאורה מיותר לגמרי במה שהביאו הגמרא. הא עיקר הראיה הוא ממה שעושין לו קיומו, וזה מבואר במשנה שם, יעיין במהר"ש שהרגיש בזה, ונ"ל לתת פעם דשפיר הוצרכו להביא גם הגמרא, דהנה האי העמדת עדים המוזכר במשנה ויש לפרשו בשני פנים, או שעדי שטר הראשון עצמם באים לפני הב"ד ומעידין שאמת הוא שיודעין בו שהיה כתוב בשטר ושהם היו חתומים עליו, או שעדים אחרים מעידים כך שראו את השטר קודם שנמחק וראו מה היה כתוב שם, ופלוני ופלוני עדים היו חתומים עליו, והנה הוכחת התוס' אי אפשר כ"א כשנפרש כאופן השני' דהאי מעמיד עליו עדים, היינו עדים אחרים, שהם לא ראו כלל את עצם המעשה, ועיקר ידיעתם הוא רק ע"י שראו את השטר, ומוכח שפיר דמצו חזו בכתבא ומסהדי, אבל אי נפרש כאופן הראשון, דהיינו עדי השטר עצמן, שהם ראו מתחלה את עצם ההלואה, וכשמעידים עכשיו לא משום דחזו בשטר, כ"א מחמת שזוכרין עצם ההלואה, ממילא שאין שום ראיה מהתם להך דינא דמצו חזו בכתבא ומסהדי, לכך הוכרחו התוס' להביא הגמרא, דמהתם מוכח דהך מעמיד עליו עדים דמתני', היינו עדי אחריני ודאי, דזה לשון המשנה מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיום איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו עכ"ל המשנה, ומיד בגמרא הביא ע"ז ת"ר איזהו קיום במותב תלתא הוינא הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו, והנה מלשון המשנה במ"ש איש פלוני נמחק שטרו כו' אפשר לפרשו בתרי אנפי, א) שאין זה לשון הקיום שכותבין לו ב"ד, אלא שזהו לשון עדים המעידים לפני ב"ד והעדים כותבים זה לפני ב"ד, איש פלוני נמחק שטרו ופלוני ופלוני עדיו וכמ"ש הרשב"ם דעדים עושין הקיום, ושיעור המשנה כך הוא, באים לב"ד ועושין לו קיומו, ומהו קיומו זה לא נזכר במשנה, איש פלוני נמחק שטרו, זהו לשון העדים שמעידין על המחיקה, ואי נימא כן אז בע"כ לפרש דעדים אחרים הן המעידין בזה, ולא עדי השטר, דאי עדי השטר עצמם לא שייך תו הלשון ופלוני ופלוני עדיו, והכי הול"ל ואנחנו עדיו, ב) שמ"ש איש פלוני נמחק שטרו, הכוונה שזהו קיום ב"ד וב"ד כותבין לו את זה, ולפ"ז יהיה בע"כ הפירוש דפלוני ופלוני עדיו הם עדי השטר גופא, ולא עדים אחרים, דאי עדים אחרים היה להתנא להזכיר גם אותם, דעדי השטר בע"כ צריך להזכיר וגם עדי המחיקה צריך להזכיר, וכמבואר בסמוך בסמ"ע סק"ז, ומדלא הזכיר כ"א לחד כת עדים מכלל דעדי השטר הם עצמם הוו עדי המחיקה, ולפ"ז מן המשנה גופא אין הכרח, אכן מדקאמר מיד בש"ס איזהו קיומו, מכלל דמ"ש במשנה איש פלוני נמחק שטרו לאו קיומו של שטר הוא, אלא הגדת העדים, דאם זהו קיומו של שטר א"כ מה שואל בברייתא איזהו קיומו, הא קיומו מבואר במשנה, ולשון דמשנה ודברייתא אחת הוא, אע"כ שהאמור במשנה לאו היינו הקיום כ"א הגדת העדים, וממילא מוכח דבע"כ עדים אחרים הם המעידין זה וכנ"ל, ושפיר מוכח כהוכחת התוס' דמצו חזו בכתבא ולאסהודי, והיינו כוונת התוס' במ"ש ובא לב"ד ועושין לו קיום ומפרש בגמרא מהו קיומו מכלל דמ"ש במשנה לאו היינו קיומו ב"א הגדת העדים, ולפ"ז מלשון ופלוני ופלוני עדיו מוכח דהמעידים הם עדים אחרים, והם מעידים רק מה שראו הכתב, ושפיר מוכח דמצו חזו בכתבא ומסהדי ודו"ק היטב בזה, אלא דאכתי אפשר לומר דהברייתא אשמעינן דהקיום עושים ב"ד ולאפוקי מרשב"ם שפי' דעדים כותבים הקיום, דבלא"ה אין מחדש בברייתא שום דבר ממה שמבואר במשנה, דלשון הברייתא הוא לשון המשנה גופא, ומשטחיות הסוגיא מוכח דהברייתא באה לפרש המשנה, ולא נמצא שום שינוי ביניהם כ"א בזה מה שבברייתא מפורש שהקיום כותבין הב"ד, ובמתני' אפשר לפרש הכי והכי, אכן לשיטת הרשב"ם גופא דעדים עושים הקיום, וא"כ אי"א לומר דהברייתא אתי לאשמעינן דין זה דב"ד עושין קיום, ובע"כ שנפרש אליבי' דברייתא מוכח דעדים אחרים כשרים נמי ואין זה מפי כתבם וכשיטת התוס', וצ"ל דמ"ש הרשב"ם דעדים החתומים, לאו דוקא הוא והבט וראה בפי' הרשב"ם במשנה וגמרא שם כתב מעמיד עליו עדים היודעים וכו', דמשמע אפי' עדים אחרים, ועיין בפרישה כאן שהוכיח נמי מזה דרשב"ם סובר דאפי' עדים אחרים כשרים ע"ש, ושפיר שלא מוזכר כאן דעתו שחולק משום דהאמת גם הוא סובר כתוס':
שם בסמ"ע סק"ז הביא דצריך להזכיר עדי המחיקה, עמ"ש בדבור דלעיל:
סעיף ב' במחבר אבל אם מחקו מדעת או שהניחו במקום שאין משתמר, עיין בחדושנו לקמן (סי' ס"ה) מ"ש מזה:
סעיף ד' בש"ך סקי"ט הביא ראיה דאפי' תוך זמנו נמי אמרי' דנפל איתרע מהך דפ"ק דב"מ (ד"ז ע"א) בסוגיא דשנים אדוקין בשטר דפריך דהא דתני גבי שטר שנפל ר"י אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון התניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה, ומשמע דלרבנן דחיישי' לפרעון ניחא ואפי' בכתובה דהוא תוך זמנו דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כ"ש בשט"ח וע"כ לא פליגי אלא בכתובה דלא ניתנה לגבות מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי ע"ש, ובקצוה"ח כתב דמעיקרא לא קשה על הראב"ד דמצינו לומר דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון אפי' כשנפל והא דגבי כתובה חיישי' לפרעון אפי' עודה תחת בעלה דהוא תוך זמנו, היינו משום דגבי כתובה לא מהני כלל חזקה דתוך זמנו כיון דחיישינן לצררי וכו' ע"ש, ותמי' לי על דבריו דהא בסוגיא שם קאמר התם בטעמא דרבנן דעודה תחת בעלה לא יחזיר, דהיינו משום פרעון, אלא דר' יוסי מקשה ע"ז דלודי לי' מיהא בעודה תחת בעלה דלאו בת פרעון היא. וקאמרי לי' דאפ"ה חיישינן לצררי, וא"כ שפיר קמה וגם נצבה הוכחת הש"ס מתחלת הסוגיא דסברינן אכתי טעמא דרבנן משום פרעון, ואפ"ה לדידהו דחיישי' לפרעון ניחא אפי' בתוך זמנו הרי דבנפל איתרע וחיישינן בת"ז לפרעון, ועיין עוד מ"ש בביאור הסוגיא לקמן (סי' ס"ה):
ובעיקר הדין נ"ל להביא עוד ראיה לדברי הש"ך מה שהש"ך עצמו לא זכרה, והוא מב"מ (די"ז ע"א) דקאמר שם א"ר אסי א"ר יוחנן המוציא שט"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזיר לבעלים למאי ניחוש אי לשמא כתב ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק ואי משום פרעון לפריעה בת יומא לא חיישינן, וקשה למה הוצרך לטעם משום דהוי פריעה בת יומא. תיפוק משום דהוי תוך זמנו ולא חיישינן אפי' אי לא כתוב בו ביום, אע"כ כהש"ך דהיכי דנפל איתרע ולא מהני תו החזקה דתוך זמנו, והוכרח לטעם דפריעה בת יומא, וכן בשמ"ק כתב שם וז"ל לפריעה בת יומא לא חיישינן, פי' דאע"ג דנפל ולא איתרע לי' חיישינן לפרעון אפי' תוך זמן אפ"ה לפריעה בת יומא לא חיישינן, וכן איתא שם בשם הריטב"א לא שכיחי דפרעי קאמינא כו' ואע"ג דנפל ואיתרע לו דאע"ג דפרעון תוך זמן נמי לא שכיח וחיישינן לי' ההוא שכיח ולא שכיח לאפוקי הא דלא שכיח כלל ע"ש, הרי להדיא דעת הראשונים כהש"ך, ולפלא שלא נתעורר הש"ך להביא הראיה המפורשת מהש"ס שזכרתי בזה: